סקירת ספרי ילדים ונוער - משנים קודמות

סוקרת ד"ר נעמי בן-גור, מרצה, חוקרת, עורכת, מתרגמת וסופרת לילדים. ​

 

נובמבר 22

 

דינו־גדול

כתב ואייר: מאט מאיירס
מאנגלית: דנה טל
מנוקד, ללא מספרי עמודים, תכלת.

דינו הדינוזאור גדל מתוך מים – כפי שעולה מן האיור, כאותה ביצת הפתעה מוכרת שמשקיעים במים וכעבור זמן בוקע ממנה דינוזאור. "הוא כזה קטנצ'יק" אמר אור על החיה החדשה שלו, שלא היתה לה פרווה והיא לא צפצפה. אמא הבטיחה שהוא יגדל, צריך רק להרטיב אותו. בסדרת איורים אנחנו רואים את דינו מחפש מים בכל מקום – בכיור, באקווריום, בממטרה. " 'תזהר שהוא לא יגדל יותר מדי,' אמר אבא. אבל דינו־גדול אהב לגדול." וכך הוא גדל וגדל באין יכולת לעצור (מה שמזכיר את הסיפור "שוליית הקוסם" על מי האמבטיה שגאו וגאו) כשבפיו רק מילת אחת שנשמעת כמו סיסמת קרב: "רטוב!" אור ניסה למנוע ממנו מים, בתחילה כדי שיפסיק לגדול ואחר כך כדי שיקטן, אבל דינו תמיד מצא. פסקו ההורים: " ' דינו־גדול יותר מדי גדול בשביל לגור בבית." דינו־גדול נאלץ לישון בחוץ. באיור הוא נראה יושב בחצר, על בית העץ של הילד ומשקיף בעצב על הבית. בהמשך אנחנו רואים אותו יוצא לנדודים כשפניו עגומות.
לא אעשה לכם ספוילר, הסיום דרמטי וגם מצחיק.
שילוב מוצלח בין דרמה והומור ואיורים עם רמז לקריקטורה הופכים את הספר הזה לפיקצ'רבוק מענג. ולמי שמחפש מסר: קבלת החריג, חיסרון שהופך ליתרון, חברות.  
מגיל 4.

 

לרשימת הספרים

 

לפני שהייתי ילדה הייתי נקודה

כתבה: רונית קָנו
כתבה: ענת ורשבסקי
מנוקד, ללא מספרי עמודים, עם עובד.

"עכשיו יש פה ילדה, / אבל לפני שהיא נולדה, / היא היתה קטנה. / כמו נקודה. / הנה! כאן! / 'סתכלו קדימה... / איפה? / בתוך בטן. / של מי, של אבא? /  לא! של אמא!!!"
איך צמחה הילדה בבטן - מה קרה בפנים ומה קרה בחוץ, ההתרגשות של ההורים והסבתא, התחושות הפיסיות של אמא, ההכנות; ואיך צמחה הילדה אחרי שיצאה מהבטן. הכול בכל, בפנים ובחוץ, לפני ואחרי, בחן והומור, בחריזה משובחת, במוסיקליות נפלאה. גם האיורים הנהדרים מעלים חיוך.
רונית קנו היא מוסיקאית ויוצרת תיאטרון, מלמדת ילדים יצירה והבעה בעזרת מוסיקה וטקסט. שתי הצגות שלה זכו בפרסים ראשונים בפסטיבל תיאטרון חיפה להצגות ילדים.
אל תחמיצו גם את ספרה הקודם "גולי הולכת לבית הספר" (עם עובד) לראשית קריאה ולא רק.
ענת ורשבסקי היא יוצרת רב תחומית ומרצה לאיור. כלת פרס מוזיאון ישראל לאיור ספרי ילדים.
הספר הזה כל כך מקסים שקראתי אותו לילדה בת תשע, שכבר גדולה עליו, וביקשה לשמוע שוב.
מגיל 4 ומעלה. גם ההורה הקורא יתמוגג.

 

לרשימת הספרים

 

כוכב בצנצנת

כתבה: סֵם הֵיי
איירה: שרה מָסיני
עברית: גילי בר־הלל סֶמו
מנוקד, ללא מספרי עמודים, אגם הוצאה לאור.

ילדה מספרת על אחיה הקטן שאוהב לאסוף אוצרות, מסוגים שונים. עד כאן כמו הרבה ילדים, סיטואציה ריאליסטית, בתבנית מוכרת של הכללה – האח אוהב לאסוף, ופירוט. "אבל יום אחד הוא מצא משהו מיוחד ממש." מה הוא מצא אינו מסופר אלא נראה באיור: כוכב. כאן מצטרפת הפנטזיה. האח והאחות, ילדים ישרים, מחפשים למי שייכת המציאה הזוהרת. הם שואלים מסביב ורק כשטרחו, חיפשו ולא מצאו, הילד מחליט ש"אם זה לא שייך לאף אחד, אז זה יכול להישאר שלי." [...] הוא שם אותו בצנצנת ולקח אותו אתו לכל מקום." הילד היה מאושר אבל הכוכב, למרות שבלילה הוא נעשה מבריק יותר, "לא נראָה מאושר." לילה אחד, כשהילד עמד בחלון, הוא הבחין פתאום במשהו: "למעלה למעלה בשמי הלילה היתה כתובה הודעה! אבד כוכב אחד קטן."  כיצד יעזרו האח והאחות לכוכב לחזור אל אֶחיו בשמים?
סיפור יפה ומחמם לב המציג גם מערכת יחסים אוהבת בין אח קטן ואחות גדולה. האיורים מלאי הבעה ותורמים לחמימות.
סם הֵיי, סופרת אנגליה תושבת וֵוילס, כתבה יותר מארבעים ספרים לגילים שונים.
שרה מָסיני היא מאיירת אנגליה שאיירה ספרים רבים וזכתה לשבחים על עבודותיה.
זה לא רק סיפור לפני השינה. כדאי מאד. מגיל 4.

 

לרשימת הספרים

 

איך מוצאים את החברה הכי טובה?

מאת: בי בירְדְסוֹנג
איורים: לוסי פלמינג
מאנגלית: דנה טל
מנוקד, ללא מספרי עמודים, תכלת.

ילדים רבים שמתחילים ללכת לגן, חוששים כיצד ימצאו חברים. הילדה בסיפור הזה בטוחה בעצמה ומכריזה בדרך ליומה הראשון בגן חובה " 'היום אמצא את מי שתהיה החברה הכי טובה שלי!' " אמא קצת סקפטית, "יכול להיות שיקח לך קצת זמן" אבל הילדה בשלה, "אני יכולה לזהות את החברה הכי טובה בקלי קלות." היא מסבירה איך: "חברה משאילה לך צבעים. אבל החברה הכי טובה משאילה לך צבע ירוק מחודד וחדש לגמרי, אפילו אם את צריכה לצייר עץ עם 3,811 עלים ירוקים." וכך, בתבנית רשימה - חברה רגילה מול חברה הכי טובה, מציגה הילדה את ה"איך", חלקו מסופר דרך האיורים. לדוגמה: "חברה עוזרת לך לבנות מגדל מקוביות אבל החברה הכי טובה עוזרת לך לבנות אותו פעמיים, גם אם היא חושבת בלב שתהיה פעם שלישית." באיור רואים מגדל שנפל. הרשימה ממשיכה אפילו עד כדי ספק אלטרואיזם: " 'חברה מוחאת כפים בנימוס כשאת מנצחת בתחרות. אבל החברה הכי טובה פשוט שמחה שניצחת אפילו אם גם היא רצתה לנצח בעצמה," אולם ההקרבה מתרככת על-ידי הסיום: הדרך הכי טובה למצוא חברה טובה היא " 'להיות בעצמך חברה הכי טובה.' "
המאיירת מציגה באיוריה היפים קשת מגוונת של ילדים: בצבעי עור שונים, עם משקפיים, וגם ילד בכסא גלגלים.
בי בירדסונג היא מורה לשעבר, המאמינה בכוחם של ספרים לחנך ולעודד.
לוסי פלמינג היא מאיירת מגוונת. חוץ מספרי ילדים היא מאיירת גם כרטיסי ברכה, צעצועים, תַּצְרֵפִים (פאזלים)  אריזות, אנימציה ועוד.
ספר נחמד ומעודד על נושא נפוץ, בתבנית של רשימה סובייקטיבית שאפשר להוסיף לה בשיחה עם הילדים.
מגיל 5.

 

לרשימת הספרים

 

הֲמוֹנָמוֹן, משחקי חיפוש וקריאה.

כתבה וציירה: רינת הופר
מנוקד, ללא מספרי עמודים, זמורה־ביתן מוציאים לאור.

הספר מציע שפע של פעילות חיפוש ולימוד קריאה. בכל עמוד ימני שיר בן ארבע שורות, מוקף באיורים קטנים מרובעים, ולמען תרגול הקריאה כתוב מתחת לכל אחד מה רואים בו. בעמוד המקביל איור גדול ומלא פרטים שהופיעו בריבועים ויש לגלות אותם. כל כפולה מוקדשת לנושא מסוים והשירים מסודרים לפי אותיות ה־ א־ב  כסדרן. כך למשל השיר הפותח הוא באות א' וכותרתו אנשים: "המונמון אנשים בתחנה / מחכים לרכבת הנכונה. / הם עולים ויורדים, עם סלים ותיקים,/ ונוסעים משם למרחקים." בריבועים מצוירים: תרמיל, פסי רכבת, עמוד, שלט, אשה קוראת ועוד, שאת כולם יש למצוא בעמוד המקביל המציג תחנת רכבת הומה ושופעת פרטים.
את רינת הופר, סופרת ומאיירת פורה ויצירתית, אין צורך להציג: "אותיות במיץ שטויות", "איֶלת מטיילת", "חנן הגנן" ועוד הרבה. יצירותיה אהובות מאד על ילדים, חלקן הולחנו ועובדו לתיאטרון ולטלוויזיה והפכו לנכס צאן ברזל של ספרות הילדים בישראל.
ספר כייפי. חבל רק שהשירים לא כל כך מוצלחים. אפשר לדלג עליהם.
מגיל 4.

 

 

 

 

לרשימת הספרים

 

הזאבים שבאו לארוחת הערב

כתב: סטיב סמולמֶן
אייר: ג'וֹאֶל דְרֵיְדֵמִי
מאנגלית: שֹׁהם סמית
מנוקד, ללא מספרי עמודים, כנרת.

זאביק הזאב והכבשה שווארמה (תרגום מוצלח לשם המקורי Hotpot) היו חברים "אבל שאר חיות היער היו מודאגות. הן פשוט לא הבינו איך זאב וכבשה יכולים להסתדר". בבועות הדיבור שבאיורים אנחנו קוראים: "השנַים האלה הם כבשה וזאב? ביחד? הוא יזלול אותה." מה שהם אינם יודעים זה שזאביק הוא בכלל צמחוני וחביב. זאביק מנסה לשחק עם הארנבונים אך הם בורחים ממנו בפחד וזה מעציב אותו, "אני לא זאב רע, אני זאב טוב" הוא נאנח. כשזאביק ושווארמה משחקים על גדות הנהר וזאביק מחזיק את חברתו שלא תיפול למים, חיות היער נבהלות, "הזאב הזה תפש את הכבשה! הוא יזלול אותה." וכך הלאה, המאזין או הקורא הצעיר כבר יוכל להבין שחיות היער שופטות על־פי הדעה המקובלת מבלי לבדוק את העובדות לגופן. וכדי להדגיש שהמקרה הנוכחי הוא לגופו, החברים הזאבים של זאביק שבאים לבקר באמת רוצים לאכול את שווארמה אך זאביק מתרה בהם, ומפצה אותם בסיפורים ומרק. 
סוף טוב הכול טוב, הזאבים וחיות היער מתיידדים, וכמו שקורא זאביק לכולם מתוך הספר: זהו "סיפור על איך מוצאים חברים. סיפור מצחיק, מותח וגם (טיפ־טיפונת) מפחיד." בסוף הסיפור, איך לא,  כולם חיים באושר עד עצם היום הזה.
יופי של סיפור ואיורים. חפשו גם את הספר הקודם "הכבשה שבאה לארוחת הערב", שבו מסופר כיצד התחברו הזאב והכבשה (כנרת 2008 ). שני הספרים האלה מאתגרים סטריאוטיפים ודעות קדומות וראוי לשוחח עם הילדים על הנושא שדוגמאות לו אנו רואים בחיינו יומיום.
סטיב סמולמן התחיל לפני ארבעים שנה כמאייר, ואחר־כך החל גם לכתוב. זכה בפרס שֶׁפילד לספרי ילדים (2009).
ג'וֹאֶל דְרֵיְדֵמִי היא מאיירת צרפתייה, שעשתה תואר שני באמנות פלסטית ולמדה גם איור, אנימציה ופיסול. כיום היא חיה בפריס ומאיירת לסופרים מארצות שונות.
מגיל 4.

 

לרשימת הספרים

 

אם תבוא לכדור הארץ

כתבה ואירה: סופי בְּלֶקֹול
תרגום: רונית רוקאס
מנוקד, ללא מספרי עמודים, הוצאת כנפיים וכתר.

בעמוד הפתיחה של הספר רואים ילד צעיר כותב מכתב הזמנה: "מבקר יקר מן החלל החיצון, אם תבוא לכדור הארץ, כדאי שתדע כמה דברים." כאן מתחיל מסע מרהיב של גיאוגרפיה וטופוגרפיה של כדור הארץ, על תושביו השונים, מקומות מגוריהם, מאכליהם, לבושם, עיסוקיהם, אמצעי התחבורה שלהם, תרבותם, הסכנות העומדות בפניהם – הטבעיות כמו חיידקים שגורמים לנו לחלות ואלה הנגרמות על־ידי אנשים בלי כוונה כמו תאונות, ועם כוונה כמו מלחמות; בעלי החיים – בים, ביבשה ובאוויר. יש גם איור של ה־ א־ב בשפת הסימנים של חרשים ושל האותיות בכתב ברייל.
ובעולם הזה, הכול־כך עשיר ומגוון, "הכל הרבה יותר טוב כשאנחנו עוזרים זה לזה" אומרת לנו המחברת. הספר שנפתח בהזמנה, סוגר את המעגל, "אם תבוא לכדור הארץ, תוכל להתארח בחדר שלי. באהבה, קווין."
בסוף הספר מספרת המחברת כי הוא נכתב בהשראת אלפי ילדים שפגשה במסעותיה סביב העולם בשליחות יוניצ"ף וארגון "הצילו את הילדים." היא מסיימת בפניה לקוראים: העולם הזה יקר לנו והוא היחיד שיש לנו, "ואנחנו צריכים לנהוג בו באחריות ובדאגה זה לזה, אתם לא חושבים?" 
המידע בספר יסודי ומקרין אנושיות וחום. ניכרת בו השקעה רבה של חמש שנים, כפי שמעידה המחברת באחרית דבר מעניינת.
סופי בְּלֶקֹול, במקור מאוסטרליה והיום גרה בניו־יורק, כתבה ואיירה יותר מחמישים ספרים, ביניהם רב המכר "אייבי ובין". זכתה בפרסים, בתוכם פעמיים במדליית קַלְדֵקוֹט היוקרתית.
יש לציין גם את התרגום הקולח של רונית רוקאס (חבל רק שלא הסבירה כחלק מן הטקסט מה זו יריקה של לוריס איטי המוזכר בסכנות הטבעיות שאורבות לנו).
ספר חובה, שאפשר לדפדף בו שוב ושוב ובכל פעם לגלות עוד פרטים באיורים.
מגיל 4 ולכל נפש.

לרשימת הספרים

 

רוזלינדה עוברת דירה

מאת: איריס ארגמן איורים: נטעלי רון־רז
מנוקד, ללא מספרי עמודים, מטר.

רוזלינדה, המכשפה העדינה והמסתגרת, עוזבת את ביתה הקטן על העץ ועוברת לגור בבנין גבוה בלב העיר, עם הדרקון, החתול ושמשון העציץ. ממרומי הקומה השביעית היא אוהבת להשקיף על העולם שבחוץ ולהתבונן בערבים בחלונות שממול המוארים במשפחתיות (דבר המחדד את תחושת הבדידות שלה). ערב אחד היא מבחינה באשה וילד שיושבים על כורסה. "האשה הקריאה סיפור לילד. מילים קטנות התעופפו באויר ונחתו על אדן החלון של המכשפה." מעניין על מה הסיפור, חושבת רוזלינדה. גם היא רוצה להקשיב לו.
בליריות עדינה אורגת איריס ארגמן, כמעשה תחרה, את הקשר שנוצר בין רוזלינדה לבין הילד ואמו עד למפגש בביתם. באווירה החמימה, על סיפורים ועוגה, היא צופה הפעם מן העבר השני אל חלון ביתה, שהאור בו לא דלק ו"רק היא יכלה לראות את הדרקון והחתול מציצים ומביטים אל האורות הצהובים של הבנין שממול."
זהו הספר השלישי בסדרת רוזלינדה המצליחה. אמנם כל סיפור עומד בפני עצמו, אך מִספר לספר עושה המכשפה המתבודדת צעד קטן נוסף, מהוסס, שנבנה ברגישות ובסגנון פיוטי, לעבר קשר עם אנשים. בספר הראשון ("רוזלינדה", 2013) היא מתיידדת עם דוור (ששייך לעולם העבר), בשני ("רוזלינדה" יורדת מהעץ, 2018) היא מרחיקה כדי לחפש חברה. בספר הנוכחי היא עוברת לסביבה אחרת. מספר לספר היא לומדת את העולם ואורחותיו, כמו ילד.
זוהי סדרה יפה ומיוחדת, מלווה באיורים התואמים את הדמות והאווירה.
איריס ארגמן היא סופרת ילדים אהובה ומערכת, שזכתה בפרסים, בעלת סגנון מובחן ("בכיסים של גילי", "בקצה הרחוב", "חדר הפלאות של סבתא מאשה", "אמיליה והכובע", "הדובי של פרד" ועוד).
מומלץ בחום.  מגיל 4.

 

לרשימת הספרים

 

נְמוּכֹנֶת

כתבה ואיירה אילנה זֶפְרֶן
מנוקד, 34 עמודים, טל מאי וידיעות ספרים.

לנמוכונת בעייה כפולה: היא לא רואה כי תמיד מסתירים לה, וגם לא רואים אותה. כמו מצב של ילד בין מבוגרים מה שמזמין הזדהות מיידית של הקורא הצעיר, אם כי היא נמוכה גם בין הילדים, כמו הילד הכי קטן בכתה של יונתן גפן. ואולי כי לא רואים אותה אין לה בסיפור שם, לעומת המורה שנקראת חגית.
נמוכונת מודה שלפעמים החיסרון הוא יתרון, למשל במשחק מחבואים, אבל לפעמים זה "ממש־ממש מפריע." באיור, ללא מילים, היא נראית במשחק כדורסל עם ילדים. בהופעה היא רואה רק את קצה הגיטרה. בכתה המורה אומרת לה לעבור קדימה. איורי הקומיקס מספרים הרבה יותר מן הטקסט: כאן רואים את התלמידים שיושבים בשורות האחרונות לבושים בחולצות צבעוניות ו"חוגגים" עם חיוך על פניהם, ואילו כל אלה שיושבים קדימה לובשים חולצות אחידות חיוורות בצבע תכלכל, מבטם רציני, עם מחברת פתוחה לפניהם ועפרון בידם.
נמוכונת מחליטה להפגין, עומדת ברחוב ונושאת שלט: תנו לנמוכות לראות הופעות. "ההפגנה לא עזרה אבל לפחות אף אחד לא הסתיר לי", כמו בהפגנה אליה הלכה עם שתי האמהות שלה.
(סוף-סוף שתי אימהות באופן הכי טבעי, בדיוק כמו אבא ואמא, בלי לעשות מזה ענין).
המורה חגית מבקשת מהילדים לכתוב חיבור על עצמם. נמוכונת כותבת על "נמוכונת", וכאן אנחנו מבינים שהכינוי הזה הוא מפיה, הסיומת שלו משדרת חיבה (שלא כמו "דינו־גדול" שנסקר למעלה, שם הכינוי הוא נייטרלי). היא כותבת בחיבור על בעיותיה ומסיימת בבן גוריון שהיה נמוך "אז אולי אני קטנה, אבל הם לא חכמים גדולים!"
המורה מתפעלת מהחיבור, "את יכולה להיות סופרת כשתהיי גדולה."
מחשבה חולפת במוחה: "אם לא הייתי נמוכה, לא הייתי כותבת את החיבור הזה ולא הייתי מגלה שיש לי כשרון כתיבה." השמחה וההכרה שהמורה "ראתה" אותה באים לידי ביטוי באיור שבו היא קולעת לסל. 
אחר הצהריים צץ רעיון במוחה. מהו והאם הוא עבד? על כך תצטרכו לקרוא בספר הנהדר, המצחיק והמחוכם הזה.
אילנה זפרן היא קומיקסאית וקריקטוריסטית נפלאה, בעלת "פינת ליטוף" בעיתון הארץ.
פרסמה סיפורים קצרים בקומיקס, בכתבי עת ובאנתולוגיות בארץ ובחו"ל.
זהו ספר נוסף בסדרת "הספריה שלי" של הוצאת "טל-מאי" המיועדת לילדים ולילדות שמתחילים לקרוא. בכל ספר כשלוש מאות מילים, עם דגש על האיורים.
מגיל 4, להקראה ולקריאה עצמית.

 

לרשימת הספרים

המשך סדרות

 

הנסיכה בשחור והריח הבורח

כתבו שֵׁנוֹן הֵייל ודין הֵייל
איורים: לוין פָאם
עברית: שֹׁהם סמית
מנוקד, 90 עמודים, כנרת.

צחנה שמקורה אינו ידוע מתפשטת בטירה של הנסיכה מגנוליה, "מסריחה יותר מחיתולים משומשים או מפח אשפה ביום קיץ חם." בכל פעם שהנסיכה ונוקם העיזים מצליחים "להבריח" את הריח, הוא צץ בממלכה של נסיכה אחרת. כל הנסיכות הגיבורות משתפות פעולה כדי להיפטר מן הצחנה המסתורית. מה מקורה והאם הן יצליחו?
על סרחון וניצחון, ספר שביעי בסדרה רבת המכר על נסיכות מזן חדש, הומור ותעלולים. ילדים, במיוחד בגיל של התחלת קריאה, עפים עליה.
מגיל 6.   

 

 

 

 

לרשימת הספרים

 

היומנים של אלה מחברת 3, אני אוהבת חיות מחמד

כתבה: מרדית קוֹסטֵיין
איורים: דניאל מקדונלד
מאנגלית: שרה קרן
מנוקד, 142 עמודים, כנפיים וכתר.

אלה אוהבת מאד חיות ומנסה לשכנע את הוריה לקחת עוד חית מחמד בנוסף לכלב שיש להם, אבל הם מסרבים. היא הוגה רעיון כיצד תוכל להיות בחברת חיות מבלי לגדל אותן בבית ויחד עם חברתה הטובה זואי מקימה עסק לטיול עם חיות מחמד. הן מפיצות מודעות בכל מקום, אולם מקבלות לטיפול רק לטאה אחת. אלה וזואי יוצאות לחפש מה הסיבה ומגלות את האמת המכוערת.
על חיות, יוזמה, חברוּת ויריבוּת בספר נוסף בסדרה המתוקה והכיפית הזו, שכתובה בצורת יומן שופע איורים - כן, עדיין, יומן במחברת, כל הכבוד.  
אל תחמיצו גם את שני הספרים הקודמים. מגיל 6. 

 

 

לרשימת הספרים

 

ליבי או: מה קרה השנה בקמפינג המשפחתי?

כתבה: הדס לֵיבוביץ
איורים: דניאל פלג
מנוקד, 98 עמודים, הקיבוץ המאוחד.

ליבי הזמינה את חברתה גאיה לקמפינג של המשפחה, יחד עם הדוד ומשפחתו. זוהי זירה מתאימה לחשיפת יחסים בתוך המשפחה: בן הדוד המתבגר, עם התנהגות מאפיינת, מתמרמר על דחיקת מקומו במשפחה מאז שנולדה אחותו; גאיה שיש לה אחים קטנים מבינה לליבו; ליבי, בת יחידה, דווקא רוצה שיהיו לה אחים. וכל זה נארג סביב גוזל שנפל מן העץ. הדאגה והטיפול בו של שלושת הילדים מקרב ופותח בליבם ערוצים סמויים.
זהו ספר שלישי בסדרת ליבי האהובה שהפכה לרבת מכר ואל תחמיצו גם אותם.
אמין ויפה, מגיל 7.   

 

 

 

 

 

לרשימת הספרים

 

ילד נינג'ה 9 – דגי הנינג'ה

מאת: אַן דוֹ
איורים: אנטון אמדין
לא מנוקד, 186 עמודים, תכלת.

והפעם: מי שמנצח בתחרות השחייה יקבל כרטיסים (יקרים) עבור כל הכתה למופע החדש שבאקווריום הגדול, שם מופיע הדיונון הענק. זה מה שנלסון וקני רוצים מאד. לכן הם משתתפים בתחרות השחייה למרות שאינם יודעים לשחות ומקווים לנצח בעזרת ההמצאה החדשה של סבתא המדהימה. האם זה הצליח להם? ומה התגלה בסוף באקוואריום?
סדרה רבת מכר ובצדק – קצב מסחרר של אירועים, הפתעות על כל צעד ושעל, ערוב של דמיון פרוע ומציאות הזויה, שלל איורים גדולים ומעט טקסט. אני מכירה ילד שמכור ואתו חברים מהכתה.
מגיל 8.

 

 

 

 

 

 

לרשימת הספרים

 

ספטמבר 22

 

בעיה באמבטיה

כתבה: לי יאנג
איורים: אביאל בָּסיל
מנוקד, ספר קרטון, כנרת.

"רוני מוכן לזמן הרחצה, / הוריד גרב, זרק חולצה, " אבל – הפתעה!" צעצועי האמבטיה קבעו שלט - /הרחצה אסורה ומסוכנת." הם לא מוכנים לתנאי הרחצה: "זרמים, מפלים, מערבולות, סערות, / נלחמים בְּגלים, מסתבכים בשערות" ודורשים מים אחרים. רוני מציע להם את המים בשירותים, במכונת הכביסה, באקווריום ואפילו בים שהוא "האמבטיה של כולם." הצעצועים אינם מרוצם בשום מקור מים וחוזרים מן הים בשמחה "ישר לאמבטיה".
הספר נוקט בשיטה הדידקטית הידועה והטובה – בעיית הילד מועתקת לצעצועים. לא רוני חושש להתרחץ, הצעצועים הם הסרבנים. בעמוד הראשון רואים אותו מסיר את בגדיו ופוזל לאמבטיה בחשש, בעמוד האחרון הוא טובל באמבטיה בעונג.
הרבה הומור, חריזה וקצב מעולים. מה הפלא? לי יאנג עשתה תואר ראשון באקדמיה למוסיקה בלונדון. יש לה גם תואר שני מביה"ס לניהול וכלכלה בלונדון וכיום היא עוסקת בהשקעות הון סיכון. בצד זה כמובן גם בכתיבה ומאחוריה כבר כמה ספרים.
איוריו של אביאל בסיל, מבכירי המאיירים, נפלאים ומלאי הומור גם הם.
יופי של ספר. מגיל שלוש.

לרשימת הספרים

בתוך הלב שלי –  ספר עם רגשות

מאת ג'ו וִיטֶק
איורים: כריסטין רוּסי
תרגום: דנה טל
מנוקד, ספר קרטון, תכלת.

"הלב שלי הוא כמו בית שכל הרגשות גרים בו." במרכז כל עמוד מופיע חיתוך של לב ובתוכו עוד לב ועוד לב. כל עמוד מוקדש לאחד מן הרגשות, המתואר לעתים בפיוטיות, למשל: "יש ימים שבהם הלב שלי כבד כמו פיל. / ענן שחור תלוי לי מעל הראש, והדמעות / זולגות כמו גשם. / זה אומר שהלב שלי עצוב."
נמצא כאן קשת רחבה של רגשות: שמחה, עצב, אומץ, כעס, פחד, תקווה, ביישנות ועוד.
הספר מסתיים בהזמנת הילד לספר על רגשותיו שלו: "ואיך מרגיש הלב שלכם?"
ג'ו ויטק היא סופרת, עיתונאית ותסריטאית צרפתיה והספר נכתב במקור בצרפתית. אגב, במקור לא מוזכר בשם הספר שהוא עוסק ברגשות, בעברית הוסיפו "ספר עם רגשות". לא ידעתי שלספר יש רגשות.
ספר יפה מאד המזמן שיחה עם הילד על רגשותיו. מגיל 3.

 

 

 

 

לרשימת הספרים

 

תמרי הולכת לאיבוד

כתבה: אילנה מוֹנק
איורים: שירלי וַיסמן
מנוקד, 26 עמ', הקיבוץ המאוחד.

תמרי הלכה עם אמא ואבא לים. החוף היה עמוס. תמרי ישבה על שפת המים וחפרה תעלה. "לפתע הגיע גל קטן ודגדג את כפות רגליה." תמרי "נסוגה וחזרה, / נסוגה וחזרה. / כשהביטה לאחור / לא ראתה את אמא ואבא, / ולא את השימשיה הירוקה שלהם." אחוזת בהלה רצה תמרי על החוף, לא ידעה לאן לפנות. "החול, רעש הגלים, השמים הבהירים, המוזיקה / חבטות המטקות וצחוק הילדים – הכול הסתחרר סביבה כמו קרוסלה." היא ישבה על החול, כסתה את ראשה בידיה וליבה הלם כמו תוף בום-בום-בום "הלכתי לאיבוד. הלכתי לאיבוד. הלכתי לאיבוד..." לפתע שמעה יבבה וראתה כלבלב לבנבן רץ הלוך ושוב על החוף, אזניו שמוטות, זנבו נפול. היא הושיטה אליו את ידיה, הוא התקרב והיא ליטפה אותו.
מכאן מחזקת תמרי את הכלבלב שהלך לאיבוד וכמובן את עצמה, ומגיעה לסוכת המציל שמציע לה לכרוז בקולה על הכלבלב שאבד. בעלת הכלבלב מגיעה ואחריה הוריה של תמרי ששמעו את קולה. כל אבוד חוֹוֶה איחוד.
ישנם ספרים על החוויה הקשה של ילד שהלך לאיבוד, אך מחברת הספר הזה הצליחה למצוא זווית מקורית שבה הילדה שהלכה לאיבוד מתחזקת ומגייסת תושייה דרך סיוע לבעל חיים שנקלע לאותו מצב. בנוסף לחיבוק החזק-חזק של אמא ואבא, היא זוכה לשבחים מפי המציל על אומץ ליבה, ומקבלת ממנו כובע כחול כמו שלו, "תמרי מהיום את חלק מצוות ההצלה של החוף. / כל הכבוד!"  יכול להיות סיום יותר מוצלח מזה?
אילנה מונק היא מורה לתיאטרון, סופרת ומחנכת. שירלי ויסמן, שהטיבה לבטא באיוריה את רגשות הילדה, היא בוגרת בצלאל ולימודי מִלגה לאיור ביפן.
ספר יפה וחשוב שבעקבותיו כדי לשוחח עם הילד מה עושים אם הולכים לאיבוד.
מגיל 3.

 

 

לרשימת הספרים

 

לאן נעלם בילי? סיפור גדול על זרעון קטן!

כתב ואייר: ניקולס אַלֶן
עברית: רְאוּבַת ניצן
מנוקד, ללא מספרי עמודים, אגם ילדות.

בילי היה זרעון קטן שחי בתוך מר בראון (האיור מראה על שק האשכים - "בדיוק כאן") עם עוד 3000 מיליון זרעונים אחרים. בבית הספר הוא לא היה טוב בחשבון, אבל היה ממש טוב בשחייה. בילי התאמן כל יום למרוץ השחייה הגדול, שהפרס עליו היה "ביצית יפהפיה שגרה בתוך גברת בראון" (באיור רואים היכן בדיוק).
"באותו הלילה חָברו מר וגברת בראון זה לזו ו"מרוץ השחייה הגדול התחיל". כל זרעון צוייד בשתי מפות: אחת מראה מה קורה בתוך מר בראון והשנייה מה קורה בתוך גברת בראון.
בילי כמובן זכה, "הביצית הייתה רכה ונעימה / ובילי התחפר כולו פנימה, / עד שנעלם בתוכה. ואז קרה משהו נפלא וקסום, שהתחיל לצמוח בבטן של גברת בראון, שגדלה וגדלה" עד שנולדה התינוקת עדנה.
"אבל לאן נעלם בילי? מי יודע?" כשעדנה גדלה והלכה לבית הספר היא גילתה ש"היא לא כל כך טובה בחשבון... / אבל היא ממש טובה / בשחיה!" כמו בילי הזרעון כמובן. גנטיקה.
ספר מקסים – טקסט ואיורים - המציג את העלול להביך, בפשטות ישירה וכובשת ובאופן  מקורי, חי ומצחיק.
מומלץ מאד. מגיל חמש.

 

לרשימת הספרים

 

על נמשים ולימונים (וגם על סבא מאיר)

כתבה: מאירה ברנע־גולדברג
איורים: רמי טל
מנוקד, ללא מספרי עמודים, כנרת.

הילדים צוחקים ממאירה, מהמשקפיים שלה, מהשם שלה שהוא שם של סבתא. כשמאירה שואלת את הוריה מדוע קראו לה כך היא מגלה שלסבא שלה קראו מאיר "והוא היה איש מצחיק שאהב לספר מעשיות" ושהיא חוליה בשרשרת ארוכה של סבים מאירים אבל היא המאירה הראשונה באותה שרשרת. עכשיו היא מרוצה מאד משמה.
חברתה נעמי צוחקת מן הנמשים שלה ואומרת שאם משפשפים את הפנים בלימון הם נעלמים.
כשמאירה ניסתה את ה"פטנט" הזה, נכנס לה שפריץ לעין, מרוב ששרף לה היא קפצה וקיבלה מהארון מכה בזרת של הרגל. אמא ליטפה אותה ואמרה שהנמשים הם הנשיקות של השמש. "איזה כיף לי. השמש ממש אוהבת אותי!"
בחופש הגדול למדה מאירה לרכוב על אופניים. הילדים צחקו ממנה: "תראו! היא לא יודעת לרכוב על אופניים בלי גלגלי עזר!" אבל השמש נתנה לה נשיקה ואמרה "שהיא ואני דומות. / שתינו מאירות."
מכל החמוץ הזה מאירה מגיעה למסקנה המתוקה, שכמו שסבא שלה אהב לספר סיפורים: "כשאני אהיה גדולה אני אהיה סופרת. אפשר להיות סופרת גם אם לא יודעים לרכוב על אופניים."
ספר מקורי ומשעשע, עם איורים יפים מאד, על סיפורים שעוזרים לנו ברגעים קשים. 
מאירה ברנע־גולדברג ידועה מסדרת כראמל המצליחה, שגם עובדה לטלוויזיה. 
מגיל 5. בעקבות הסיפור אפשר לשוחח עם הילדים על סיפורים שעוזרים לנו להפוך לימון ללימונדה.

לרשימת הספרים

 

נַרְוָאל - החד-קרן של הים

כתב ואייר בן קְלַנְטון
מנוקד, 64 עמודים, כנרת.

נַרְוָאל, חַדְשֵׁן הנקרא החד-קרן של הים, מתנהל בשאנטי, פוגש במים במדוזה בלי חכמות בשם דוּזי. למרות השוני ביניהם באופי ובגודל, שניהם אוהבים ופל בלגי, מסיבות מגניבות והרפתקאות ומתיידדים.

הספר בנוי מפרקי קומיקס קצרצרים, כתובים בהומור נונסנס, בדמיון שופע, וביניהם מידע על הנרואל והמדוזה. 

הסדרה נַרוָאל ודוּזי זיכתה את מחברהּ בפרס אייזנר היוקרתי.

ספר כייפי ומיוחד שיאהבו ילדים המתחילים לקרוא.

מחכים להמשך. מגיל 5.

 

 

 

 

 

לרשימת הספרים

 

ילד עיר – גונבי האופניים

כתבה: שׁהם סמית
איורים: מיכל בוֹננו
לא מנוקד,88 עמ', כנרת.

עשר שנים אחרי ילד עיר הקודם, גם הפעם זהו אוסף סיפורים קצרים מפיו של עמוס, מתבגר בן שתים-עשרה, החווה רגעים קטנים שבהם הוא מגלה-חושב-מתחבט: מה עושים כשרואים אופניים יקרים מנקרי עיניים שבעליהם שכח לנעול אותם (לא מה שאתם חושבים)? מה קורה במסיבה שבה אחד הילדים שולף מהארון רוטב חריף שכתוב עליו "מוות פתאומי" ומתרברב שהוא יכול לשתות אותו? איך נוהגים כשמגלים שהאופניים המרהיבים שקנו לך הם גנובים והאם להחזיר אותם למוכר?
דרך הסיפורים הקטנים מצליחה שהם סמית להציג דילמות מורכבות המעוררות למחשבה.
האם כל זה קרה באמת? שואלת המחברת באחרית דבר ועונה: כן ולא. הדברים קרו לבנה ינאי כשהיה נער מתבגר (היום הוא בן עשרים ושתיים) והיא תיעדה אותם בזמנו. האם הוא סיפר לה הכול? "הרבה דברים סיפר והרבה לא סיפר, ואת הפרטים שחסרו השלמתי מהדמיון, ובעת שכתבתי חוויתי את הדברים בעצמי, כאילו הם קורים לי, כאילו אני בעצמי ילדה."
שהם סמית היא כותבת מוכרת ועטורת פרסים: פרס ביאליק, פרס לאה גולדברג, פרס דבורה עומר ועוד. הספר מלווה באיוריה היפים והגדולים בשחור לבן של מיכל בוננו, מאיירת בספרים ובעיתונים.
הספר  מודפס בהדפסה מרווחת, כתוב בפרקים קצרים שנקראים בשטף. מתאים מאד להקראה בכתה, כשכל פרק יכול להעלות נושאים לדיון ולהצגת מיגוון דעות.
מגיל  10. גם אני קראתי בכיף.

 

 

לרשימת הספרים

 

המשך סדרות מצליחות

ילד נינג'ה 8 – כלבי הנינג'ה

מאת: אן דוֹ
איורים: אנטון אמדין
מאנגלית: רוני בק
לא מנוקד, 186 עמ' עם הרבה איורים ומעט טקסט, תכלת.

לאן נעלמה הכלבה של נלסון וקני?
לאן נעלמו בלילה חיות המחמד של כל הילדים?
וכמו בספרים הקודמים, סבתא מצילה את המצב עם ההמצאות המדהימות שלה.
סדרה סוחפת שזכתה, בצדק, להצלחה עולמית.

 מגיל 7.

 

 

 

 

 

 

לרשימת הספרים

 

לא רעים בכלל – ספר 4, מתקפת הזְְתַלתולים

אָאָרוֹן בְּלֶיְבִּי
מאנגלית: ארז אשרוב
קומיקס, מנוקד, 138 עמ', כנרת.

הלא רעים הם בעצם טובים שמבקשים להציל את העולם משוחרי רע. בספר הרביעי דוקטור בונבון (כשמו כן לא הוא) משחרר לעולם עדר זתלתולים, חיות מחמד מפלצתיות שעומדות לחסל את האנושות.

 סדרה כיפית, קצבית, מהירה ומצחיקה לאוהבי קפטן תחתונים ואיש הכלב, שמכרה יותר משני מיליון עותקים ברחבי העולם. עכשיו גם בסרט קולנוע בהנפשה ממוחשבת של דרימוורקס.

לכיף תורם גם התרגום הקולח בשפה גמישה ויצירתית של ארז אשרוב, וראו שם המפלצות החתלתוליות: במקור באנגלית - Zittens שהוא צירוף של  zombie ו־ kittens אשר תורגם לזְתַלתולים, צירוף של זומבים וחתלתולים. 

מגיל 7.

 

 

 

 

 

לרשימת הספרים

 

יוני 2022

 

איפה פֶרגוּס

כתב ואייר: מייק בּוֹלְדְט
מאנגלית: דנה טל
מנוקד, ללא מספרי עמודים, תכלת.

פרגוס, דוב חום עם משקפיים גדולים ועגולים, מנסה להתחבא. כמו ילד קטן הוא צריך ללמוד איך עושים זאת בהצלחה. הוא מנסה להסתתר מאחורי גזע דק של עץ, בתוך קהל יותר נמוך ממנו, בין בעלי חיים אחרים, בין דובים בעלי צבע אחר. כמובן שבכל המקומות האלה הוא תמיד בולט וקל מאד לגלותו. המספר מלווה אותו ומסביר בסבלנות ובנועם: "רגע אחד, בבקשה. אני רואה שאתה עדיין לא מוכן. אנחנו נספור עד עשר עד שתמצא מקום מחבוא מעולה." ואחרי שספרנו, ופרשנו את הדף הבא משני צדדיו לכפולה ענקית, פרגוס תפש את הענין. עכשיו כבר באמת קשה לנו למצוא אותו בין הערב רב של כל בעלי החיים שהופיעו בדפים הקודמים. חכו, זה עוד לא הכול. מעוּדד מהצלחתו, הוא נותן לקוראים משימות שונות של חיפוש בדף המתקפל הקודם, והפעם זה ממש קשה. אני לא הצלחתי למצוא את הכול, אבל ילדה בת שמונה הצליחה, וביקשה עוד פעם ועוד פעם. 

ספר פעילות מהנה מאד, המציג דמות שלומדת, מתאמצת, מנסה שוב ושוב, מצליחה, רוכשת בטחון וממשיכה את המשחק הפעם כשידה על העליונה.

הטקסט מינימליסטי באותיות גדולות מופיע על עמוד אחד ומולו עמוד החיפוש מאוייר להפליא.

מדליק ומצחיק, לדפדוף וחיפוש שוב ושוב.
מגיל 4 ולכל גיל.

 

לרשימת הספרים

 

חתלתול ושומר הלילה

כתב: ג'ון סאליבן
איירה: טָאִי-יוּן יוּ
עברית" ראובת ניצן
מנוקד, ללא מספרי עמודים, אגם ילדות.

שומר הלילה מחבק את אשתו וילדיו ונוסע לעבודתו כשומר. הוא מבצע את הסיבוב הקבוע שלו, עובר ליד משאיות אשפה שעומדות בטור כמו פילים בקרקס, ליד מחפר שֶׁקַד קידה כמו ג'ירף משונה, ליד מַחפרון שמרים את כפו כמו חרק ענקי, מאזין לרחשי הלילה הקרובים והרחוקים. בהפסקת הקפה הוא הוא "חושב על הבן ועל הבת שלו, שישנים עכשיו בבית בבטחה." ואז: מיאווווו. שומר הלילה מכבד את החתול בכריך שלו, החתלתול מדגדג לו את האף בשפמו. בהמשך הסיור נעלם החתול ושומר הלילה דואג לו. הוא שומע נביחה קרובה של כלב, רכבת משקשקת מרחוק. האם קרה משהו לחתול? אל דאגה, הוא מופיע, ועובד עם ידידו השומר כל הלילה. כשמגיע זמן לחזור הביתה, מזמין אותו השומר: "בוא איתי תוּלי. אני מכיר ילד וילדה, שישמחו להכיר אותך."

פנינה ספרותית, הן מבחינת הטקסט המינימליסטי הכתוב בפרוזה פיוטית, הן מבחינת איורי הלילה בשחור־סגול־כחול־צהוב. לא בכדי נבחר לספר הילדים הטוב ביותר לשנת 2018 על ידי כמה כתבי עת יוקרתיים בארה"ב.

הספר מעודד התבוננות, תשומת לב לפרטים, האזנה לקולות ולרחשים. כל אלה מייחדים כל סוג של עבודה. המחבר, ג'ון סאליבן, שזהו ספרו הראשון, עובד כשומר על בניינים וציוד בשיקגו שבארה"ב. באחד מסיבוביו מצא פעם חתלתול. במשך שבע־עשרה שנים ליווה אותו החתלתול בעבודתו, וספר זה נכתב בהשראתו.
המאיירת זכתה פעמיים בפרס מאיירת ספרי הילדים הטובה ביותר של הניו יורק טיימס. איירה ספרי ילדים רבים, ביניהם את הספר היפה "פילים לא מתקבלים" שיצא גם הוא בהוצאת אגם, (2019) והיה לרב-מכר עולמי.
מגיל 4.

לרשימת הספרים

 

המקום שבו הים נושק לשמים

מאת: האחים פָאן
עברית: יהודה אטלס
מנוקד, ללא מספרי עמודים, אגם ילדות.

"פִינְג גר ליד הים / והים גר ליד פִינְג. / 'זהו יום נפלא להפלגה,' היה סבו נוהג לומר." הסב כבר איננו. כדי לכבד את זכרו פינג בונה סירה, שמתאימה להפלגה ארוכה ויוצא לחפש את המקום הרחוק שבו הים נושק לשמים, עליו סיפר לו סבו הסַפּן. במהלך הבניה פינג מתעייף ושוקע בנמנום. כשהתעורר, חש שהסירה "נעה ונדה תחתיו ומחליקה בעדינות על פני המים. /  המסע החל!" (האותיות הגדולות במקור). הרקע החלומי המטושטש מממש את המטאפורה להפליג על כנפי החלום או הדמיון.

"לא שערתי שבים הפתוח מרגישים בדידות כזאת" אומר פינג בקול. אמירתו מושכת את תשומת ליבו של דג זהב ענקי, ששפמו הזהוב מזכיר את תמונת הסב מתחילת הספר. קישור זה מרמז על הבדידות שחש פינג בהעדר הסב. באיורים נפלאים המערבים פנטסיה וריאליה ופרושים על פני סדרה של כפולות עמודים ללא מילים, בקושי נראית סירתו הקטנטנה של פינג בין כלי שיט גדולים, כדורים פורחים ויצורי ים. כל אלה מבטאים את הקשר המיוחד שהיה בין פינג לבין סבו.

התרגום של יהודה אטלס חָלָק כמי הים השלווים.
ספר קסום. מגיל 4.

 

לרשימת הספרים

 

לילי הביישנית

כתבה ואיירה: קָאן מין
מאנגלית: לי עברון
מנוקד, ללא מספרי עמודים, עם עובד.

שתי אוזניים מציצות מחָרִיץ של תיבת דואר ישנה. אלה הן האוזניים של לילי הארנבת. לילי אוהבת להסתגר בביתה, שם חמים ונעים ושקט. יום אחד משתלשלת מעטפה לתוך הבית- התיבה. מישהו חשב שהיא עדיין בשימוש. המכתב ממוען לגברת ירח ובו מבקש הילד תיאו מן הלבנה שתזרח לאמו בחצות באור הכי גדל וחזק כדי לשמח אותה ביום הולדתה. " 'איזה רעיון יפה למתנה!' אמרה לילי. המכתב חייב להגיע לגברת ירח... אבל איך?" כדי לדעת תצטרכו לראות בפיקצ'ר בוק היפה ומחמם הלב הזה. לילי הוכיחה אומץ, תושיה ויצירתיות וזכתה גם בחבר.

קאט מין היא מחברת ואנימטורית. היא נולדה בהונג קונג וכילדה ביישנית בילתה את רוב זמנה בציור וביצירת חוברות קומיקס. זהו ספר הילדים הראשון שלה.

מגיל 4.

 

 

 

 

 

לרשימת הספרים

 

הלהקה שלי

כתבה: תמר בראון אֶלְקֶלֶס
איורים: רותם טֶפְּלוֹ
מנוקד, ללא מספרי עמודים, מטר.

בילי מצאה תמונה ישנה של אמא מתופפת על תופים. אמא מספרת על הלהקה שהשתתפה בה בצעירותה, "וזה היה נפלא, כתבנו שירים יחד, ניגנו ורקדנו והופענו בפני אנשים."

"מי רוצה להצטרף ללהקה שלי?" הכריזה בילי בגן למחרת. היא מקבלת את כל מי שמבקש להצטרף אך מכתיבה לו במה ינגן ואיך ישיר, עד שהילדים מתחילים להתקומם: "למה רק את מחליטה?" בילי עונה בפסקנות, "כי הלהקה היתה רעיון שלי! למה הפסקתם לנגן? תמשיכו!"
ה"מרד" ממשיך עד שבילי מגיעה למסקנה, בדרך הקשה, שכדאי לעבוד בשיתוף פעולה.
סיפור יפה המדגים דרך הנגינה, יחד ולחוד, את ניסיונו של היחיד להשתלט, מול שיתוף פעולה המאפשר להתגבר על צלילים צורמים ולהגיע להרמוניה, תרתי משמע. גם האיורים יפים מאד.
הסיפור כתוב היטב  ומכיל כל מה שצריך להיות בסיפור דידקטי טוב: בעיה, התמודדות, פתרון. 

זהו ספרה השלישי של תמר בראון אֶלְקֶלֶס, שבצד היותה סופרת ילדים היא גם מחזאית ותסריטאית. ואכן הספר מזמין המחזה.
רותם טֶפְּלוֹ היא מאיירת , בוגרת שנקר, הפועלת בארץ ובעולם.
מגיל 4. 

 

לרשימת הספרים

 

סתם שדה ריק

כתבה: תמר וייס-גבאי
איורים: בלה פּוֹטְשֶׁבּוּקְצִי
מנוקד, ללא מספרי עמודים, כנרת.

הדרך לגן ארוכה ומעייפת. יום אחד מוצאת מַיָה דרך קיצור בין גדרות ובניינים, העוברת בשדה קטן וריק. אך אַלְיָה וקוץ בה,
תרתי משמע – "חבל שיש פה כל כך הרבה קוצים" התלוננו ההורים. למבוגרים היה רעיון: "אם נעקור את השיחים ונזיז את האבנים, נוכל לבנות כאן שביל רחב ומסודר!" מיד התחילו לתכנן ולמדוד, והילדים שהשתעממו התישבו ליד אחד השיחים. "ואז, פתאום ראיתי: היה שם סימן. ועוד אחד. ועקבות. וגם שביל קטן בעשב." צַבָּה. "היא הלכה על בהונות והראש הקטן והחמוד שלה הציץ מתוך שריון גדול." אחר כך מיה שמה לב לפשפשים אדומים עם ציורים שחורים על הגב שהתחבקו על גבעול ודגדגו זה את זה במחושים. וזיקית שהחליפה צבעים, וציפור שרקרק, ודבורים שרקדו בין פרחים ואספו אבקה, גולם שבקע לפרפר, נברן. זה לא שדה ריק, אמרו הילדים, אבל המבוגרים הפטירו "אין כאן כלום." מיה התעקשה: "יש כאן כלום [...] תעצרו ותסתכלו. רק שְׁבו אתנו ממש בשקט ותיכף תגלו."
מן הילדים תבוא הישועה, כמו שקרה עם ההגנה על פרחי בר. וכמו בכל ספר טוב על איכות הסביבה, נמצא כאן את האיזון בין אי פגיעה בטבע לבין היענות לצרכיו של האדם.
הכפולות בפתח הספר ובסופו מלאות איורי צמחים ובעלי חיים ואפשר לתת לתלמידים – ליחיד או לקבוצה -  לחפש עליהם מידע ולהציגו לכתה.
תמר וייס־גבאי כותבת ספרים לילדים ולמבוגרים ומובילה פרוייקטים ספרותיים וחברתיים.
ספרה של המאיירת בלה פּוֹטְשֶׁבּוּקְצִי "גינה להשכיר – המדריך לגידול עציצים בבית ובמרפסת" היה לרב מכר.
סיפור יפה עם איורים יפים על נושא עכשווי וחשוב.
מגיל 6.

 

לרשימת הספרים

 

גוּלי הולכת לבית הספר

כתבה: רונית קָנוֹ
איורים: איה גורדון־נוי
מנוקד, 130 עמ', עם עובד.

" 'את יכולה לספר בבקשה מה היה בבית הספר'? " שאלה אמא את גולי, ואבא הצטרף: " ' כן, באמת את יכולה לפרט, גולי היקרה,  איך  היה בבית הילדים הלומדים? [...] לפחות דווחי לנו איך היה בהפוגות בין השעורים?' ". אמא לא הבינה. " ' מה אתה מדבר כמו סופר מהמאה התשע־עשרה?'" לא יכול להגיד בית ספר? הפסקות? היא לא ידעה את החוק שהמציאו גולי ואבא שאסור להגיד מילים שיש בהן אות עגולה כזו, כמובן ס. וזה בדיוק הפוך מהחוק שקבעו גולי והמורה נורית שמותר לומר רק מילים שיש בהן ס. 

גולי (אביגיל) בת שבע ותשעה חודשים לא רצתה ללכת לבית הספר. בגיל שלה יש הרבה מבוגרים שמחליטים בשבילך, וגולי שנאה שמחליטים עליה. בשנה שעברה היא לא הסתדרה בבית הספר כי היו שם חוקים מעצבנים ומורה מעצבנת שכעסה עליה כל הזמן והילדים לא כל כך התקרבו אליה כי היתה רוב הזמן במצב רוח מזופת. ההורים מצאו לה בית ספר חדש והבטיחו שכאן זה יהיה אחרת. לגולי לא היתה ברירה והיא הכריזה: "אוקיי. אני הולכת לבית הספר החדש הזה, אבל לפי החוקים שלי."  

זה באמת היה אחרת, בזכות המורה נורית ששיתפה פעולה והפכה את הלימון ללימונדה - כל יום גולי המציאה חוק חדש והמורה זרמה אתה: חוק שבו אומרים את ההיפך, חוק שבו לא משתמשים באחת האותיות, חוק שבו מחליפים בכל המילים אות אחת באחרת ועוד. לאט-לאט הצטרפו למשחק החוקים תלמידי הכתה ואחריהם כל בית הספר. גולי, שחוללה את הכיף הזה (שבתוכו מסתתרים גם לימוד וגם לקח) רוכשת חברות וחברים ובית הספר, סליחה – בית הילדים הלומדים -  הופך עבורה מבאסה לסבבה.

ספר חכם ומצחיק, מתפקע מיצירתיות, כולל האיורים. הייתי אומרת שאפשר לזמן סביבו שיחה על חוקים, כן־לא איך ומתי, אבל למה? לכו על היצירתיות ועל הכיף (אל דאגה,  גולי גם רואה שלא תמיד החוק שהמציאה פועל לטובתה)  והמציאו חוקים משלכם כיד הדמיון וההומור. 
מגיל 7 ולכל גיל. חובה למורים ולהורים.

לרשימת הספרים

 

תולדות האנושות – היסטוריה מאוירת (שני כרכים: הולדת האדם; חוק וסדר)

יובל נח הררי * דויד וַאנדרמוּלן (כתיבה)* דניאל קסנאווה (גרפיקה)
עברית: שהם סמית ואמנון כץ.
לא מנוקד, 248 עמ', כנרת־זמורה־דביר.

הספר קיצור תולדות האנושות של ההיסטוריון יובל נוח הררי פרץ לעולם ב-2011 ועשה בעצמו היסטוריה: תורגם לעשרות שפות, נמכר במיליוני עותקים, שימש השראה לתערוכה במוזיאון ישראל ועתיד להופיע כסרט. כעשור לאחר מכן עוּבּד המידע ההיסטורי ברוח ימינו לספר גראפי לנוער, תחילה בחו"ל ועכשיו בארץ, שנועד להנגיש לצעירים את ההיסטוריה בדרך מקוצרת ובפורמאט הקומיקס האהוב עליהם. נתפר לו גם סיפור מסגרת עלילתי על זואי, המוצגת כאחייניתו של הררי ההיסטוריון, שמלווה אותו לפגישותיו עם חוקרים ומדענים ברחבי העולם, ואלה  מסבירים לה ולקוראים הצעירים את העובדות והתיאוריות שהוצגו בספר למבוגרים. הקוראים יפגשו כאן את דוקטור פנטזיה, הבלשית לופז ועוד, ופה ושם גם הומור.  

העיבוד הגראפי עושה את העבודה. ילד בן עשר שעיקם את האף כשקיבל את הספרים, נסחף כבר מן העמודים הראשונים, הכתיר אותו בתואר "מגניב" ולַשאלה מה הוא אוהב בספר ענה: "את הדברים המצחיקים וגם את אלה שלא. אני לומד על העולם וזה מעניין מאד." למרות שסיים לקרוא את שני הכרכים, הם פתוחים בחדרו והוא קורא בהם שוב ושוב.

כדאי היה רק לנקד את המושגים שאינם מוכּרים לילדים, כמו למשל  הומו סַפְּיֶינְס.
אפשר לתת לילדים לקריאה עצמית או לקרוא אתם יחד -  פעילות מבורכת שתרחיק אותם לרגע מהמסכים. ואיזו דרך מצוינת ללמוד! פעם, מורים שהכירו בכוחה של הספרות, לימדו למשל על מלחמת האזרחים בארה"ב מן הספר "חלף עם הרוח" של מרגרט מיטשל ועל מלחמת העולם הראשונה מהספר "במערב אין כל חדש" של אֶריך מריה רֶמַרְק. היום אפשר ללמד מקומיקס.
מגיל 10.

 

לרשימת הספרים

 

חוות החיות

כתב: ג'ורג' אורוול
איורים: כריס מוּלְד
מאנגלית: שרה שרון
לא מנוקד, 157 עמודים, כנפיים וכתר.

"ארבע רגליים זה טוב, שתי רגליים זה רע." כך כתבו החיות על קיר האסם בחווה שהשתלטו עליה וגירשו ממנה את בעליה, מר ג'ונס. הם הנהיגו בה משטר משלהם שבו "כל החיות שוות זו לזו," עובדות למען עצמן ומתחלקות בתוצרת. 

חזון לחוד ומציאות לחוד. את המהפכה מנהיג החזיר נפוליאון שמהר מאד, הוא וחֶבֶר חזיריו לומדים ליהנות ממנעמי השלטון תוך ניצולן של החיות התמימות, בדרכי תעמולה והפחדה. כשהחלב והתפוחים שנעלמו נמצאו אצל החזירים, נואם להם נפוליאון: "חברים, אני מקווה שאינכם מעלים בדעתכם כי אנו, החזירים, עושים זאת מתוך אנוכיות ותחושה שאנחנו ראויים לזכויות יתר. רבים מאתנו, וגם אני, מתעבים חלב ותפוחים." הוא מסביר לחיות כי מזון זה מכיל חומרים חיוניים  לבריאותם של החזירים, והם אוכלים אותו אך ורק למען ייטיבו למלא את תפקידם לטובתן של החיות. "אתם יודעים מה יקרה אם אנו, החזירים, ניכשל בתפקידנו? [...] וכשהוצגו הדברים באור זה, לא היה להן עוד מה לומר. היה מובן מאליו שחשוב לשמור על בריאות החזירים." וכך מופרות הבטחותיו של מנהיג המהפכה בזו אחר זו. חיות החווה נאנקות תחת עול העבודה ההולך וגדל, מנות המזון הולכות וקטנות, בעוד החזירים שהעלו את עצמם לדרגה של מעמד עליון משמינים על חשבונן.

אם המצב הזה נראה לכם מוכר ממשטרים בני זמננו, למרות שהספר ראה אור לראשונה ב־1945, אינכם טועים. כאז כן עתה, וכמו שאמר החכם באדם: אין חדש תחת השמש.
המהדורה שיצאה עכשיו מתורגמת מחדש ומאוירת, והופכת את הספר שהפך לאלגוריה קלאסית מתאימה גם לבני נוער. בגיל זה הם מפתחים תחושת צדק חברתית ותודעה פוליטית.
אפשר להקריא בכתה לפי פרקים.
מגיל 12. 

לרשימת הספרים

 

אפריל 2022

 

ירוק כמו דשא

כתבה: תלמה אליגון-רוז
איורים: שחר קוֹבֶּר
מנוקד, ספר קרטון, כנרת.

אביגיל הקטנה פגשה חברה חדשה. פעם היא קראה לה דשא כי היא ירוקה, פעם תותי כי היא אדומה, פעם שוקו כי היא חומה, פעם ים-ים,  כי היא כחולה וכן הלאה. אתם כבר יודעים מיהי החברה. למחרת בגן אביגיל סיפרה על חברתה הקטנה לילדים. "לעדן סיפרה שקוראים לה חמציצה, כי היא צהובה, ללירון אמרה שקוראים לה ג'ינג'ה, כי היא כתומה" וכך לכל ילד נקבה בשם אחר. הילדים כעסו שזה לא יכול להיות, "אביגיל בכתה נורא, היא לא המציאה כלום". את ה"משבר" פתרה הגננת שהסבירה לילדים על הזיקית שמחליפה צבעים.
אז מה למדנו? שזיקית היא לטאה, שהיא מחליפה צבעים, וגם חיזקנו את הידע בשמות הצבעים. וכל זה בתוך סיפור חמוד עם איורים נפלאים.
תלמה אליגון-רוז, מי לא מכיר, היא סופרת ופזמונאית רבת זכויות בתרבות הישראלית.
שחר קובר הוא מאייר בינלאומי פורה ומרצה לאיור.

לרשימת הספרים

 

אני ואחותי

כתבה ואיירה: רוז רובינס
מאנגלית" גליה אלוני־דגן
מנוקד, ללא מספרי עמודים, תכלת. 

"תראו מי באה – אחותי! היא לא יודעת לדבר, אבל היא אומרת המון!" ובבועה מפי האחות: "נָה, נָה נָההה!!" האם האחות הקטנה היא תינוקת? לא כך רואים באיור, שבו האחות נראית בערך באותו גודל כמו האח המספר. עמוד אחר עמוד אנחנו עוקבים אחר הטעמים וההרגלים הדומים והשונים של האח והאחות, כמו שקיימים בין בני-אדם, עד שמתחיל להתבהר הענין – "לפעמים אחותי מתנהגת לא יפה לסבתא אבל סבתא מבינה גם כשאני  לא [...] לפעמים כועסים עלי גם כשזאת לא אשמתי [...] אבל אנשים זרים  לא תמיד רואים אותה  כמוני." מבלי לנקוב במילה המפורשת אפשר להבין שהאחות היא אוטיסטית. הספר המרגש הזה מציג את היחסים החמים בין האח והאחות, את הדברים שהם אוהבים לעשות יחד, ומכבד את השונות באשר היא: "אני ואחותי אוהבים מאכלים שונים... אבל גומרים לאכול בדיוק באותו הזמן." היחסים אינם חד סטריים – "אחותי יודעת להצחיק אותי". 
גם ילדים שאין להם אח או אחות על הרצף, יזדהו עם תחושות ומצבים המתוארים בספר בטקסט מינימליסטי ובאיורים גדולים ומוארים בהרבה צהוב.
המחברת כתבה את הספר מתוך ניסיונה כאחות לאוטיסט.
ספר עדין, רגיש ומחמם לב.

כדי לחדד את נושא הדומה והשונה בין בני אדם, אפשר לשוחח עם הילדים על העדפות אישיות שונות ודומות שלהם ושל אחיהם ומה הם אוהבים לעשות יחד.
מגיל 3.

לרשימת הספרים

לא רוצה לקום היום!

כתבה: רות אורן
איורים: כרמל בן עמי
מנוקד, 24 עמ' ספרית פועלים.

"בוקר יום ראשון, / ותום – לא רוצה לקום היום. / אבא את התריס פותח / וממציא לו שיר שמח // 'בוקר טוב! בוקר טוב! גם לפיל וגם לדוב!' / [...] תום  עדיין ישנוני, / מתהפך לצד שני".
בכל יום מימות השבוע אבא מנסה להעיר את תום עם שיר שמח אבל תום הישנוני בשלו: " 'מה פתאום? מה פתאום? / לא רוצה לקום היום!' "
ומה קורה בשבת? התפקידים מתהפכים – דוקא היום תום קם מוקדם, קופץ למיטה של אבא ושר לו שיר שמח. הפעם אבא ישנוני ולא רוצה לקום. מכירים את זה?
ספר מרנין לקטנטנים – גם לאלה שאין להם בעיה לקום בבוקר –בתבנית אפיזודלית חוזרת האהובה על ילדים ובחריזתה המוסיקלית של רות אורן המוכרת מספריה הקודמים (אתי ספגטי, הפרה של סבא יפת, נופית מחפשת בית). איוריה של כרמל בן עמי משובבים עין ונפש.
מגיל 3

לרשימת הספרים

אוי, רפי...

כתבה ואיירה רחלי רוטנר
מנוקד, 32 עמ', ספרית פועלים.

הכירו את רפי מטונפי. כמו כל תינוק, הוא נמרח בגבינה, מורח נזלת על הספה, מכניס לפה תולעים, וכך הלאה, טועם מכל הבא ליד, מתפלש, נרטב, נמרח, מתלכלך. כל מה שבשבילנו הוא איכס בשבילו הוא גילוי העולם.
מן הסתם יהיו כאלה שיאמרו שזהו ספר לא חינוכי. למעשה, סוג ההומור הזה העוסק בלכלוך, בזבל, בהפרשות (זוכרים את חבורת הזבל?) מספק לילד, לפי פסיכולוגים,  פורקן משלל האיסורים התרבותיים המלחיצים שמטיל עליו עולם המבוגרים.  
הספר מיועד לילדים שכבר מכירים היטב את ההתנהגות הנאותה וצוחקים מרפי התינוק.
מגיל 4 ולכל המשפחה – צחוק מהנה ומשחרר. 
רחלי רוטנר היא קומיקאית וקומיקסאית, יוצרת הפינה "שיחה מאויירת" במאקו.

לרשימת הספרים

.

הפוך על ענף

כתב: ערן צֵלְגוֹב
איורים: עמית טרַיינין
מנוקד, 40 עמ', עם עובד.

פה ושם יוצאים גם ספרי שירה לילדים, וטוב שכך. הספר היפה הנ"ל נוגע ברגעי ילדות, נעימים יותר ופחות, באנקדוטות, בכעסים, ברצונות, במחשבות, כתובים מפי ילד, בלי להתיילד ובלי להתחכם. למשל: "קמתי בבוקר ואבא כעס / הוא אמר: / 'די ומספיק ונמאס! ' / אי אפשר ככה, זה לא לענין, / שאקום לסדר, כי הכל בלגן. // בזמן שאבא צעק / זה היה די מצחיק / פיל אמיתי התיישב / עם כל המשקל על התיק." הילד כועס, מדוע עליו לסדר את מה שהפיל הפיל? אם הוא "הפך את הפח / וקימט את הספר / ולכלך את הקיר / למה שאני אסדר ואחזיר?"  אבל  אבא לא פראייר. הוא " משך באף ויצא / מושך אחריו את הפיל ברצועה / ועכשיו כשהחדר ריק מהפיל / נשאר לסדר - / רק ממה להתחיל?" וברוח ימינו יש גם שיר על השכן מלמטה, משׂוּפם שלובש שמלות ו"אם מישהו שואל את מירי 'מה שלומךָ'? אני מתקן ואומר 'מה שלומֵך'/ ורואה איך חברה שלי, בשמלה ושפם, / מחייך."
ערן צֵלְגוֹב הוא משורר, מתרגם ועורך, זכה בפרס משרד התרבות והספורט למשוררים בראשית דרכם (2013) ובפרס נוסף לתרגום.
האיורים של עמית טריינין, מבכירי המאיירים בארץ ומרצה בבצלאל, שובבים, מקסימים ומצחיקים.
שווה.
מגיל 4.

 

לרשימת הספרים

דרקון מחפש חבר

כתב ואייר: דאב פילקי
מנוקד, 52 עמ', כנרת.

דרקון חיפש חבר. הוא פנה לבעלי חיים שונים אך כל אחד דחה אותו מסיבה אחרת. עד כאן מוּכַר מספרים רבים. אבל פתאום "נפל תפוח מהעץ, הישר על ראשו של דרקון." כך קרה גם לניוטון, למי שזוכר, ובזכות  אותו תפוח גילה את כוח הכבידה. הדרקון של דאב פילקי, בזכות אותו תפוח ובזכות הנחש ש"עבד" על תמימותו, גילה ... קראו את הספר המשעשע והמצחיק הזה ותגלו גם אתם.
סדרה חדשה לקוראים מתחילים, מעוצבת בשורות קצרות ומרווחות, שפה קלה והרבה איורי צבע, מאת הסופר והמאייר דאב פילקי, יוצר קפטן תחתונים, איש הכלב, מועדון הקומיקס של סוּפר גור ועוד ספרים לקוראים צעירים שהיו לרבי מכר בארץ ובעולם.
בסוף הספר מסופר על המחבר שסבל בילדותו מהפרעת קשב וריכוז. הוא כל כך הפריע בכתה, שהמורות הוציאו אותו למסדרון, שם העביר את הזמן ביצירת ספרי קומיקס. והשאר היסטוריה, כמו שאומרים.
בעמודים האחרונים תמצאו הנחיות לציור דרקון ותפוח, והזמנה לכתוב ולאיר את הסיפור שלכם.
יופי!
מגיל 5.

לרשימת הספרים

היומנים של אלה, מחברת 2 – בלט עם סלטה לאחור

כתבה: מרדית קוֹסטֵיין
איורים: דניאל מקדונלד
מאנגלית: שרה קרן
מנוקד, 138 עמ', כנפיים וכתר.

"מדאם פְרַיי חייבת לבחור בי לתפקיד מלכת הפיות. היא פשוט חייבת! [...] אני אתחיל להתאמן כל יום בחדר שלי, ואתאמץ ואשתדל עד שאצליח." כך חושבת אלה, לקראת חלוקת התפקידים להופעת החוג לבלט. אנחנו מצפים יחד עם אלה במתח, שהמחברת בונה היטב, עד האכזבה הגדולה, היא מקבלת תפקיד של – סלע. "סלעים לא רוקדים בכלל. הם רק יושבים להם ונראים כמו סלעים." כיצד הופכת האכזבה התהומית הזאת מקפֵּצה להזדמנות חדשה ומבטיחה?

ספר־ממתק, גם בעיצובו עם הגופנים המשתנים והאיורים הקטנים דמויי קומיקס, שבין שורותיו מסתתרים מסרים כמו אחריות, חברות, עזרה, התגברות והתבגרות.

מחכים לספר הבא בסדרה.

מגיל 6.

 

 

 

 

 

לרשימת הספרים

 

דוּנוֹ וחיבַּת – ליל הצפרדעים

כתבה: תמר הוכשטטר
איורים: עינת צרפתי
מנוקד, 127 עמ', כנרת.

תארו לעצמכם: מכת צפרדעים נוחתת באמצע המסיבה המושקעת של אשת החברה חדוה בר-לוי דבורקין, אמא של חִיבַּת ואחותה הצעירה נֹגה. כדי להגיע להתרחשות הזאת, המתוארת כבוקה ומבולקה נפלאה של צווחות, קפיצות, החלקות, כלים מתנפצים, אוכל ויין ניתזים לכל עבר, תצטרכו לקרוא כיצד הגיעו לשם היצורים הירוקים והחלקלקים. מתח, הומור וסגנון קופצני יריצו אתכם על פני הדפים, וכמו בכל ספר טוב, יש גם מסרים והפעם יחסי שכנים – מאויב למחבב וגם, תנו לחיות לחיות בנחת, בטבע ולא בצלחת. ובמיטב המסורת הספרותית, מי אחראי לשבר ולתיקון? הילדים כמובן, המתוארים כאמיצים, נועזים וחכמים מן המבוגרים. והכל כתוב בכישרון ספרותי משובח.
זהו הספר השלישי בסדרה. הראשון זיכה את המחברת בפרס ע"ש דבורה עומר לספרות ילדים ונוער. הפעם תופסת חיבת מקום מרכזי לא פחות מדונו, ילדה חכמה, דעתנית, רבת תושייה וגם ציונית.
תמר הוכשטטר היא סופרת מקורית רבת כשרון ועורכת. ספרה כרובינה (מטר 2012) זכה בפרס רמת גן לספרות. יסדה יחד עם יותם שוימר את כתב העת המקוון לספרות ילדים "הפנקס."
עינת צרפתי , סופרת ומאיירת, כבר קנתה לה מקום בשורה הראשונה של המאיירים. ספרה הראשון השכנים (כתר 2017 ) תורגם ל-14 שפות וזכה בפרס רמת גן לספרות ילדים מאויירת.
מגיל 9

לרשימת הספרים

 

אנימורפס – הפלישה

ק"א אפלגייט ומייקל גרנט
רומן גרפי מאת כריס גריין
לא מנוקד, 229 עמ', כנרת.

"אנחנו לא יכולים לגלות לכם את שמות המשפחה שלנו. זה יהיה מסוכן מדי. המשתלטים נמצאים בכל מקום [...] מה שהם מעוללים למי שמתנגד להם זוועתי מכדי לחשוב עליו".  סדרת המדע הבדיוני אנימורפס כוללת 54 ספרים שנכתבו  בין השנים 1996 ־2001, נמכרו במיליוני עותקים ברחבי העולם ועובּדו לטלוויזיה. ברוח הזמן היא מופיעה עכשיו כרומן גרפי. חמישה נערים ונערות פוגשים חייזר שמגלה להם שכדור הארץ מותקף על ידי חייזרים. הוא מעניק להם כוח להשתנות לכל חיה שיגעו בה. באמצעות כוח זה הם יוצאים להציל את העולם ויושביו. עליהם לפעול במהירות, באומץ ובשיתוף פעולה.
קורא הקומיקס המושבע שלנו, בן העשר, התלהב.
מגיל 9.

 

 

 

 

 

 

 

 

לרשימת הספרים

 

הצילום שהציל אותנו

כתבה: מיה קלינגר־כהן
איורים: נֹעם נדב
לא מנוקד, 95 עמ', הקיבוץ המאוחד.

"קלטתי שקורים דברים רעים. שמעתי את אימא ואבא מדברים ואומרים שהגרמנים לא אוהבים יהודים ושיכול להיות שיבואו עכשיו ימים קשים. לא הבנתי למה הגרמנים לא אוהבים אותנו, היהודים. אף פעם לא הכרתי גרמני וחשבתי שאם לא פגשתי מישהו כזה ולא עשיתי לו רע, למה שהוא לא יאהב אותי?" זהו סיפור הצלה אמיתי של משפחה מיוגוסלביה המתרחש במלחמת העולם השניה. אני מודה שלא ידעתי שגם האלבנים הצילו יהודים עד שקראתי בנשימה עצורה את הספר המופלא הזה וכשסיימתי, מצאתי את עצמי שבה ומהרהרת בו. 

המספר ששמו גברא, בן חמש בעת המלחמה, הוא בן למשפחה של צלמים. הוריו, הוא ואחותו בת השלוש בורחים מביתם שבנובי־סאד ביגוסלביה ונודדים ממקום למקום על פני היבשת. במהלך מנוסתם הם נאלצים להעמיד פני נוצרים ופני מוסלמים, משנים את שמותיהם, ואף נכלאים בבית הסוהר. חוץ ממזל, שני דברים הצילו אותם: המצלמה של אבא משה וחוק הבֵּסַָה, חוק כבוד אלבני הקובע שיש להגן ולשמור על כל אדם הזקוק לעזרה, אפילו במחיר חייך.

הסיפור מפי הילד, כשהוא כבר כבן שמונה, נשמע אמין, כתוב בפשטות כובשת והופך את האירועים לבני הכלה לקוראים צעירים, מבלי לגרוע מן הדרמטיות. זוהי דוגמה לחשיפה הנכונה של קוראים צעירים לנושא השואה, על פי "יד ושם". העלילה מתמקדת בעזרה האנושית, בחמלה ובחסד במעגלים השונים - בתוך המשפחה הגרעינית, במשפחה המורחבת (סבתא ודודה), בחברים, במכרים ובאנשים נוספים, והוא שופע תושייה ותקווה.

מציליה של המשפחה היו האלבנים הראשונים שקיבלו, בשנת 1990, את אות חסידי אומות העולם.

בתום המלחמה חזרה המשפחה לאחר תלאות לביתה ובהמשך עלתה לארץ והתישבה בחיפה, שם פתח האב סטודיו לצילום שהצליח מאד. הספר זרוע צילומים מהארכיון של משפחת מנדיל.   
אל תגבילו את הספר לנושא השואה. כמו כל ספר שואה טוב, יש בו מסרים אוניברסאליים של טוּב לב, אומץ וחברות. הספר מחזק את האמון באדם ואת האמונה שכה נחוצה בימינו שהטוב עדיין קיים בעולם. לאחר קריאתו נזכרתי בשירו של טשרניחובסקי "אני מאמין" (הידוע גם במילותיו הראשונות  "שַֹחקי, שַׂחקי", 1898 ) – "כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם, גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז" . ערך מוסף נובע מן העובדה שהמשפחה היהודית ניצלה ע"י מוסלמים.
זהו ספרה הראשון של מיה קלינגר­־כהן, ילידת ירושלים שהדריכה סיורים בעיר לרבות ב"יד ושם."
איוריו היפים בשחור־לבן של נעם נדב ממחישים היטב את האוירה וההתרחשויות.
מגיל 10 ולכל נפש. אל תחמיצו!

לרשימת הספרים

 

ינואר 2022

 

סדרת טוטו וחברים, שלושה ספרים: גלידת תות, מחבואים, שלי מהבית.

כתבה ואיירה: אורית ברגמן.
מנוקד, ספרי קרטון, כנרת.

גיבורי שלושת הספרים הם הפיל טוטו וחבריו – ציפור, כלב, וזחל. בכל ספר אנחנו עדים לבעיה או עימות מחייהם של פעוטות, שנפתרים בחיוך.

בספר גלידת תות הציפור לה-לה, הכלב מקס והפיל טוטו הולכים לגלידריה השכונתית. כל אחד לא מרוצה מהגלידה שבחר או קיבל. מה עושים?

בספר מחבואים טוטו משחק מחבואים עם הזחל מיכאל: הזחל לא מספיק להתחבא עד שטוטו סופר עד עשר, ולעומתו לטוטו הפיל קשה להתחבא בשל גדלו.

בספר שלי מהבית טוטו ולה-לה הולכים לים. כל אחד מהם אינו מוכן לשתף את חברו בצעצועיו כי "זה שלי מהבית." אז איך ישחקו יחד?

הטקסט בספרים מינימליסטי, בנוי על דיאלוגים בלבד – ללא דמות מספר, מעין קומיקס לקטנטנים, מחויך ומלא דמיון. למרות המינימליזם, ברגמן בונה לכל דמות אישיות משלה, וחורגת מהסטריאוטיפ. דווקא לה-לה הציפור, הקטנה מכולם, היא דעתנית ונועזת ואילו טוטו, הפיל הגדול, הוא ביישן ועדין.

אורית ברגמן, יוצרת פורה ועטורת פרסים, כותבת ומאיירת ספרי ילדים בארץ ובחו"ל.
יופי של סדרה, שהופקה גם כהצגה בתיאטרון הקרון.
מגיל 3.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לרשימת הספרים

יוז'יק וקיפוד

כתבה: מיכל אוגד
איורים: אפרת דהאן
מנוקד,  24 עמ', הקיבוץ המאוחד.

קיפוד הגדול ויוז'יק הקיפוד הקטן (יוֹז' ברוסית  זה קיפוד. הסיומת  "יק" היא של חיבה והקטנה, כמו בעברית קטנצ'יק) התכרבלו במאורה בימי הגשם הרבים וכשפסק, יצאו לטייל ביער. הקיפוד הגדול מדריך את הקטן בחי ובצומח שמסביב אך על כל מידע חדש יוזי'ק הקטן אומר שהוא יודע. כשקיפוד מציע לחברו הקטן "רוצה שאלמד אותך לטפס על עץ?" יוז'יק משיב כמובן "אני יודע!" אך כשקיפוד אומר "בוא ונראה אותך מטפס" יוז'יק מתבלבל, לא בטוח שהוא יודע ורוטן "לא בא לי עכשיו." ברגע של תעוזה הוא מחליט בכל זאת לנסות לטפס, בהיחבא, בין העלים, שקיפוד לא יראה אותו. מגובה הענף הוא רואה את חברו הקיפוד – קטן "זה היה כיף." 
יוז'יק הגיע לענף גבוה, כולו מלא גאווה. אך כשהשמש ירדה, לא ידע איך יורדים. קיפוד, שעמד כל אותה עת למטה וחיכה, לא ראה את יוז'יק והתחיל לדאוג. הוא החליט לטפס על העץ, שהיה גבוה מאד. שוב ושוב החליק ונחבל, אך כשחשב על חברו הקטן יושב למעלה לבדו, ניסה עד שהצליח.
יוז'יק הקטן, שישב למעלה רועד מקור ומפחד, שמע לפתע רשרוש של עלים והענף התחיל לזוז. אנחת הרווחה של שני הקיפודים על המפגש מתחלפת בתחושת פחד – שניהם אינם יודעים איך יורדים.
סוף טוב הכל טוב.  את הפתרון המיוחד, שיש בו אלמנט פנטסטי, הוגה מבלי משים יוז'יק וקיפוד מיישמו.
סיפור דרמטי נהדר על חברות, דאגה ואהבה בין קטן לגדול. הכותבת, מיכל אוגד, שזהו ספרה הראשון, אורגת באופן עדין יחסי כוחות - קיפוד גדול מבקש להעניק מידיעותיו לקטן ממנו, אך זה האחרון רוצה להתנער מסמכותו של חברו. הפחד ואי הידיעה המשותפת לשניהם ברגעי השיא הדרמטיים מביאים לשוויון כוחות ומחזקים את החברות. 
איוריה היפים של אפרת דהאן, בוגרת שנקר, המאיירת ספרי ילדים מעוררים חיבה כלפי שני הגיבורים וממחישים היטב את הדרמה.

יש לא מעט סיפורים על חברות, מהיבטים שונים. בטובים שבהם, הנושא עולה מתוך העלילה, כמו בספר הנ"ל ואינו "מולבש" עליה, ואין בהם הטפה או הֵפנייה גלויה להתנהגות הרצויה. ברבים מן הספרים לגיל הרך העוסקים בחברות הגיבורים הם בעלי חיים מואנשים. מעניין לבדוק את ההבדלים בטיפול בנושא בין הספרים: דמיון או שוני בין הדמויות, נקודת המוצא והסיום והתהליך שביניהם. בספר הנ"ל למשל השוני בין הקיפודים הוא בגיל וכתוצאה מכך בידיעותיהם על העולם. ההיכרות הראשונית הופכת לחברות אמיצה בעקבות האירוע הדרמטי שבמהלכו באים לידי ביטוי דאגה, אחריות, אכפתיות ואף נכונות להסתכן למען החבר. היא מתאפשרת כמו כל חברות טובה בשוויון הכוחות המושג בין השניים. בספר חולד מחפש חבר (ראו בהמשך) הגיבורים הם הפכים זה לזה כמו חושך ואור. הם מתוודעים זה לזה לראשונה בשעת צרה ובעקבותיה נוצרת החברות. בספר היפה זוזי שמש של דפנה בן צבי (הקיבוץ המאוחד 2009, זכה בפרס דבורה עומר ב־2014), חתולה וכלבה גרות יחד בחברות ואהבה למרות היותן הפכיות זו לזו באופיין, ואירוע דרמטי מעמיד את חברותן למבחן.
מומלץ מאד. מגיל 3.  

לרשימת הספרים

חולד מחפש חבר

כתבה ואיירה: ננסי אַרְמוֹ
מאנגלית: גליה אלוני־דגן
מנוקד, ללא מספרי עמ', תכלת.

חולד אהב את המחילה שלו. יום אחד הוא שמע מעל ראשו "צעקות רמות וקול צחוק. המחילה שלו רעדה וגושי עפר נפלו מהתקרה." הוא החליט להציץ ולראות מה קרה. המפגש עם העולם המואר והרועש שבחוץ המם אותו. הוא מצמץ, שפשף את עיניו, ניסה לחזור הביתה אולם לא מצא את פתח המחילה. הוא נבהל והתחיל לרוץ, נתקל בשורש של עץ, מעד ונפל לתוך שיח. כאן פגש בזאב ששאל אותו בקול מייבב "גם אתה פוחד מהחושך?"  לא, לחש החולד, "אני מפחד מהאור."

כותרת הסיפור בעברית מטעה. בשום מקום לא כתוב שחולד מחפש חבר. לא זו בעייתו המוצגת. בעייתו היא הלם החוץ והפחד מהאור ורק בעקבותיה הוא מוצא חבר. ספר ילדים טוב בנוי מבעיה, עימות או מטרה, תהליך התרה ופתרון. באנגלית הכותרת היא A Friend For Mole  ובעברית צריך היה להיות: חולד מוצא חבר. מציאת החבר מבלי שהייתה זו הכוונה מלכתחילה מוסיפה לסיפור מְמד של "אין רע בלי טוב."
למרות זאת, זהו סיפור מקסים על חברות בין הפכים שנרקמת בשעת צרה, במסגרתה הם  מעודדים ותומכים זה בזה, ועוזרים איש לרעהו למחרת לשוב כל אחד לביתו.
כתיבה חושית ודרמטית, איורים נפלאים.
מגיל 4.

לרשימת הספרים

המתנה המושלמת

כתב ואייר: אביאל בסיל
מנוקד, ללא מספרי עמודים, זברה.

"כל לילה, לפני השינה, אני שוכב במיטה ומדמיין את המכונית שיקנו לי ליומולדת. מכונית  מרוץ אדומה [...] בדיוק כמו שיש לאוהד." כל יום כשאבא של אוהד חוזר מהעבודה "הם יורדים יחד למגרש להסיע אותה, עד שמחשיך. לאוהד יש מיליון צעצועים ולי אין כמעט. אבל זה לא מפריע לי בכלל. רק על מכונית מרוץ משלי אני לא מצליח להפסיק לחלום." אבל "מכונית מרוץ זו מתנה ענקית ויקרה ולאבא אין עכשיו עבודה."
ביום הולדתו – הפתעה! הילד מקבל מהוריו את המכונית שכה חשק בה. הוא מפעיל את השלט שהיה מחובר אליה בחוט. החוט מפריע לו, לילדים אחרים יש מכוניות עם שלט בלי חוט, "אז לקחתי מספרים וגזרתי את החוט, כי בכלל לא צריך אותו."
כיצד הגיבו ההורים? מה עשה אבא? לא אעשה לכם ספוילר רק אצטט את השורה האחרונה "מכונית עם אבא זו מתנה מושלמת." אם תרצו מתאימה כאן הקלישאה - איך עושים מלימון לימונדה.
סיפור קטן ונוגע ללב ההופך לגדול בזכות קשת עשירה של רגשות: כמיהה, קנאה, צער, שמחה, התרגשות, מפח נפש, חרטה, אשמה, אהבה. כל אלה עולים באופן טבעי מן המסופר.
אומרים שסיפור טוב הוא כזה הנובע מחייו של המחבר (לא בהכרח אחד על אחד) . כזה הוא הסיפור הנפלא, האופטימי והמרגש הזה, על הפער בין חלום לבין מציאות ועל כוחה של האהבה לגשר ביניהם. כפי שמעיד המחבר והמאייר הוא כתב אותו בהשראת זיכרון ילדות.
אביאל בסיל הוא מבכירי המאיירים בישראל. בוגר מכללת שנקר, זכה בפרס מוזיאון ישראל לאיור ספר ילדים ע"ש בן־יצחק (ציון לשבח), על איור ספר הילדים מאת נתן אלתרמן "עוג מלך הבשן". הוא אייר יותר מששים ספרי ילדים של טובי הסופרים בארץ. זהו הספר הראשון שגם כתב וניכר בו כשרון ספרותי. החל מן ההתחלה נבנה קשר בין ילד לבין אב סביב מכונית צעצוע. אנו נחשפים בהדרגה למודעותו של הילד למצבו הכלכלי, תוך השלמה וללא תרעומת. הכול מוביל באופן מהודק לקראת השיא וההתרה. איורי העיפרון הגדולים והאקספרסיביים, באדום־כחול­־כתום מספרים את הסיפור יחד עם הטקסט.
בסיל נולד וגדל במשפחה קשת יום במזכרת בתיה. "הציור ליווה אותי כל חיי," הוא מספר. "הוא היה  המפלט שלי בתוך המולת הבית. הוא הרגיע אותי ועזר לי להתמודד עם הפרעת הקשב שהייתה לי. לא גדלתי בסביבה שידעו בה מה זה שנקר או בצלאל, לא היה לי מחשב בבית, וגם לא ידעתי שיש מקצוע כזה שנקרא איור."
מומלץ בחום. מגיל 4

לרשימת הספרים

פנטסטיכאן

סיפורים: נורית זרחי
איורים: דוד פולונסקי
מנוקד, 64 עמ', זמורה - מוציאים לאור.

ישנם ספרים מאוירים רבים, מן הסוגה הנקראת פיקצ'רבוק, שאם ידפיסום בפורמט עם איור או שניים, יינטל חלק רב מקסמם. לא זהו המקרה ביצירותיה של נורית זרחי, שקסמם מזדהר בכל פורמט. "פנטסטיכאן " (איזה שם מוצלח)  הוא אסופה של עשרה מסיפוריה שפורסמו בין השנים 1992-2012 בהוצאות שונות. נמצא כאן את "להתראות באנטרקטיקה", "אין שם אריה", "שתי ג'ירפות בליל ירח מלא", "החתונה", "שינגלונגה מיטה מסודרת", "אחורה שהלכה התרנגולת" ועוד.
יצירותיה של זרחי, עטורת הפרסים (כלת פרס ישראל לספרות – 2021), שכתבה יותר ממאה ספרי ילדים, נושאות חותם ייחודי של נגיעה במהות החיים בחכמה ובהומור תוך התכתבות עם עולם תרבותי רחב, "המאפשר לקרוא  את אותה היצירה עצמה ברמות שונות ובגילים שונים" כפי שכתבה פרופ' אילנה אלקד במונוגרפיה "לבדה היא אורגת" (כרמל 2006).
ספריה המאוירים של זרחי אוירו בידי טובי המאיירים. את האסופה הזו אייר דוד פולונסקי, שהעניק לסיפורים פרשנויות חדשות.
חגיגה! מגיל 5 ולכל גיל. מתאים מאד לקריאה בכתה.

 

 

 

לרשימת הספרים

ההמצאה המדהימה 3 – האוזנית

כתב: גל פורת
אייר: אביאל בסיל
מנוקד,  129עמ', ספרית פועלים.

ספר שלישי בסדרה האהובה על ההמצאות המדהימות של אבא, שבכל אחת מהן משתמש עמרי, תלמיד כתה ד', כדי לעזור לזולת. כל ספר מעלה נושאים ערכיים שכדאי לדון בהן.
הפעם, אבא ממציא אוזנית (מסתבר שזוהי המילה התקנית ולא אוזניה) הקולטת את הקולות של מי שמדבר בנייד ומפענחת את רגשותיו. "כן, רגשות כמו אהבה, עצבות, כעס, פחד, שמחה. אם למשל מישהו עצוב, האוזנית תגיד לנו את זה."
כמו בשאר ספרי הסדרה בהם מסתבר לעומרי שההמצאה מסוגלת להרבה יותר ממה שהתכוון אבא, הפעם האוזנית מסוגלת גם לקרוא מחשבות. עמרי משתמש בהמצאה הזאת כדי לעזור לנעה, ילדה חדשה ודחויה בכתה ולגרום למהפך במעמדה, ולסייע לאביה האלמן המובטל להתקבל לעבודה.  
איזה עולם יפה בונה לנו גל פורת, בעזרת ההמצאות המדהימות של אבא ובנו עמרי, ילד מצפוני, אכפתי, רגיש ושוחר צדק, חבר טוב ואוהב לעזור לזולת. העלילה סוחפת, הכתיבה זורמת, הדמויות מאופיינות כהלכה.
הנושאים הערכיים בהם אפשר לדון באמצעות הספר: אווירת חרם בכתה והליכה של תלמיד אחד נגד הזרם, חברות ושמירת סוד. אפשר לדבר על ממציאים והמצאות וגם להפליג בדמיונות: איזו המצאה היית רוצה שימציאו.

מתאים מאד לקריאה בכתה. מגיל 7 .

 

לרשימת הספרים

שודדי המפרש השחור - מלכודת הפיראטים

מושיק גולסט
קומיקס, 75 עמ', כתר.

שמואל פַּלַאג'י היה לא רק רב מלומד בן המאה ה־16 שנולד במרוקו אלא גם שודד ים נועז ושגריר מרוקו בהולנד. פלאג'י  הוא גיבור סדרת קומיקס (עד כה הופיעו שני ספרים) כחול־לבן שבצד ההרפתקאות הסוחפות של הדמות ההיסטורית רבת הפנים – נתפס, נכלא, מואשם, ניצל - מעניק הצצה להיסטוריה של מגורשי ספרד. לצד גיבור העל המזרחי הנוקם על הגירוש עוזרים ילדת הפיראטים הנועזת נעמי והתוכי ווּס שמדבר רק יידיש. זה לכשעצמו מספק הומור, ויש עוד.
מושיק גולסט רקח מחומרי מציאות ובדיון, בטקסט ובאיורים, יופי של ספר שימשוך את ליבם של חובבי הקומיקס הצעירים, ההולכים ורבים. הקורא שלנו, בן עשר, שקע בספר ולא הניחו מידו עד שסיים, למרות פיתויי הטלוויזיה. וגם אני, אף על פי שקומיקס רחוק מעולם הקריאה שלי, נסחפתי.
מושיק גולסט הוא יוצר קומיקס, קריקטוריסט ומאייר. הוא אוהב ליצור סיפורים נועזים המבוססים על מאורעות היסטוריים. הספר התחיל את דרכו כסדרת קומיקס במגזין הפופולארי והאיכותי של המגזר הדתי על כל פלגיו, "אותיות". מחכים להמשך.

מגיל 9־10. לא לבנים בלבד.

 

 

 

לרשימת הספרים

 

אוקטובר 2021

 

בוקר בא

אורה איל
ספר קרטון, ספרית פועלים.

"את השינה מהעיניים / אני שוטף מהר במים, / מכפתר לבד לבד / את כל הכפתורים כמעט." זהו ספרה הראשון של אורה איל כסופרת ומאיירת, שראה אור לראשונה ב-1975 בהוצאה עצמית. כאז כן עתה – נפלא!
מגיל שנה.

לרשימת הספרים

אמבטיה לשבַּתיה

כתב: ע. הלל
איורים: איה גורדון נוי
ספר קרטון, ספרית פועלים.

בתיה עושה אמבטיה לבובה קטיה, שתהיה יפה לשבַּתְיה. "מפשילה שרוולים, / פושטת מבובה קטיה שמלה, / גם נעליים, / ועליה דלי מים / שופכת! / מראש עד רגליים / שוטפת." ואיזה סוף -  הפעוט יזדהה, ההורה יחייך.
בכל גיל, מי יכול לעמוד בפני שיריו כובשי הלב המתגלגלים על הלשון של ע. הלל?
מנכסי צאן ברזל, מופיע לראשונה כספר בפני עצמו (הופיע לראשונה בספר בולבול למה ככה, מסדה, 1966), עם איורים נפלאים של איה גורדון נוי.
מגיל שנה.

לרשימת הספרים

ספר על יד

כתבה ואיירה: רינת הופר
מנוקד, ללא מספרי עמ', כנרת.

"היד שלי הולכת על קצות האצבעות. / יוצאת אל הדרך לחפש לה יד אחות."
דקות ארוכות של פעילות והנאה מזומנות לקטנים, שיעקבו עם ידיהם אחר הידיים שבספר עד למפגש המשמח: "והנה הן שתיים! מי היה מאמין! / יד שמאל פוגשת את יד ימין." 
טוב עשתה ההוצאה שהדפיסה על דפי למינציה (בעברית: עיטוּי) הניתנים לניקוי.
מגיל שנתיים. 

לרשימת הספרים

מהר מהר שלא נאחר!

כתב: נתי בַּית
אייר: עמית טריינין
מנוקד, 23 עמ', ספרית פועלים.

"בבוקר יום ו', ברבע לשבע / יוצאת הרכבת לעיר באר־שבע./ אבא, אמא ורוני ממהרים, הם צריכים לארגן עוד כמה דברים." קושרים מתנה בסרט, אורזים עוגה שאבא אפה, נזכרים שצריכים להשקות עציצים וכשהם יושבים סוף־סוף במכונית, אמא חוזרת הביתה רק לרגע  כדי לאכיל את החתולים.
" ' הספקנו הידד!'  הם עולים לרכבת - / כמה נעים ברכבת לשבת." נוסעת הרכבת, אך פה ושם מתעכבת, בשל סיבות משעשעות.
לאן ולמה הם ממהרים כל כך? תצטרכו לקרוא בספר המרנין הזה, שעושה טוב בלב, באוזן ובעין.
נתי בית, למי שעדיין לא יודע, התביית כבר בצמרת הכותבים לילדים והוא אלוף בחריזה קצבית משובחת שמזכירה את שירת הילדים הקלאסית ברוח המסורת הרוסית.
נתי בית מוקף כל חייו בספרים, בביתו הקודם עמוס הספרים באוקראינה ובארץ כעובד בספריה רפואית בבית חולים. כמו שהוא מעיד על עצמו, הוא תמיד רץ וממהר אבל בכל זאת מאחר. רק כשהוא כותב לילדים, יש לו כל הזמן שבעולם. אל תחמיצו את ספריו הקודמים: מעשה בכסא, לאן כנרת ממהרת ועוד.
לעומתו, עמית טריינין, מבכירי המאיירים בישראל, לא עושה שום דבר מהר ואפילו את הספר הזה לקח לו יותר משנה לאייר. ואיזו תוצאה!
תענוג למוקרא ולמקריא.
מגיל 3.

לרשימת הספרים

ג'ים הרעב

כתבה: לורֵל סנַידר
אייר: צ'אק גרוֹנינק
מאנגלית: דנה טל
מנוקד, ללא מספרי עמ', תכלת. 

"כשג'ים התעורר ביום שלישי, הוא הרגיש שנרדם לו הזנב. זה נראָה מוזר. כי לג'ים מעולם לא היה זנב." במקום ילד אנחנו רואים באיור אריה וכבר משערים לאן זה יוביל. אמא הכינה לג'ים פנקייקים לארוחת בוקר אבל לא התחשק לו. הבטן שלו קרקרה ואמא נשמעה לו טעימה. "ג'ים הביט במראָה. הוא הרגיש חייתי." (שימו לב, לא נראָה אלא הרגיש). "מצד אחד הוא לא באמת רצה לטרוף את אמא שלו. אבל מצד שני... היא באמת היתה טעימה." ג'ים קפץ מן החלון וברח לרחוב. אף־על־פי שבלע בדרכו אנשים שפגש, הוא נשאר כל הזמן רעב. הוא כעס על בטנו המקרקרת, ניסה לברוח מעצמו אך לא הצליח. עד שפגש דוב. הדוב רצה לאכול אותו, כי "אני הרי דוב" אבל ג'ים הסתער עליו. עכשיו הוא הרגיש טוב וכבר לא היה רעב יותר "אז הוא חזר הביתה." בדרכו פלט את כל אלה שבלע בדרך. בבית, הוא שמח לראות שהכל כמו שהיה, אבל כשנכנס לחדרו ... הדוב היה שם. מה עשה ג'ים? את זאת  מספר לנו האיור, כיאות לפיקצ'רבוק. סוף הסיפור חוזר להתחלה, ג'ים יושב ליד השולחן ואמא מגישה לו פנקייקים.
מזכיר לכם משהו? כמובן, את ספרו הקלאסי והנפלא של מוריס סנדק ארץ יצורי הפרא (מקור  1963. תרגום, אוריאל אופק, כתר, 1984 ). ואכן היוצרים מקדישים את הספר לזכרו. הספר הזה מצטרף אחר כבוד לספרים שילדים ופסיכולוגים אוהבים, העוסקים במפלצת הפנימית של הילד ומאבקו בה, בין הידועים שבהם "פחדרון בארון" של מרסר מאייר (מקור 1976, תרגום אסתר סופר, כתר, 1978) והספר דרקון אין דבר כזה" של ג'ק קֵנט (מקור 1975, תרגום אברהם יבין, עם עובד, 1987). כולם בסגנון פיקצ'רבוק.
הילדים כמובן  יזדהו. המבוגרים יוכלו לקרוא את הספר כפרודיה על הז'אנר  - בהקדשה לסנדק כותבים המחברים  בבדיחות הדעת "זללנו אותו והוא היה טעים לנו מאד." אבל בעצם גם אנחנו, האם אין לנו מדי פעם חשק לטרוף מישהו? 
מגיל 5.

לרשימת הספרים

טרומן הצב

כתבה: ג'ין רִידי
איירה: לוסי רוּת קַמינְס
מאנגלית: רונית רוקאס
מנוקד, ללא מספרי עמ', כנפיים וכתר.

הצב הקטן טרומן, שקט, שלו ומהורהר, גר עם שרה שלו, שהיתה גם היא כמוהו. הם גרו "גבוה מעל מכוניות צופרות, משאיות אשפה נוהמות ומכוניות צווחות – ומעל אוטובוס מס. 11". אבל יום אחד, שרה אכלה בננה גדולה בארוחת הבוקר, הִדקה לשערה סרט כחול, כפתרה סוודר חדש ותלתה על הגב תיק ענקי. היא נשקה לטרומן ולחשה לו "תהיה אמיץ."
שרה כבר הלכה לא פעם וחזרה, אבל הבוקר זה היה שונה, והיא נראתה מהורהרת במיוחד. מחלון הדירה הבחין טרומן במשהו שלא ראה מעולם: שרה עלתה על אוטובוס מס. 11, שהתרחק בשאגה.
טרומן חיכה וחיכה, עד שלא יכול עוד לחכות. "הוא ידע שהוא חייב ללכת אחרי שרה שלו. הוא חייב לעלות על אוטובוס מס. 11 ". הוא הצליח לצאת מהטֵרַָרְיוּם שלו (מיכל זכוכית לצמחיה וזוחלים) שעמד על אדן החלון ויצא למסע ברחבי הבית, לעבר הדלת. "הבית שלהם נראה כמו ארץ לא נודעת, עצום ורחב." השמש ירדה, כמו ראשו השפוף, כמו ליבו. אבל בדיוק כשהתכונן להחליק החוצה מתחת לחריץ הדלת – שרה! היא זינקה אליו בשמחה, " 'יו, לא יאמן'! איך הצלחת' 'מדהים'!"  טרומן היה שוב שקט, שלו ומהורהר וגם... גאה.
אחד הסימנים של ספר טוב הוא שככל שננסה לספר את תכנו, זה לא יהיה כמו לקרוא אותו. זהו סיפור פיוטי נוגע ללב על החשש מפני שינויים שחוֹוה כל אחד מאתנו בכל גיל, והיכולת להתמודד אתו. זהו גם סיפור על מסירות. הוא כתוב בסגנון מינימליסטי מאופק, עם תיאורים רגשיים – העצבות המתוקה של טרומן, דאגתו לשרה, חששו פן יֹאבַד בעיר ההומה. הסופרת משחקת בניגודים של גובה
וצליל - הבית השקט שלמעלה לעומת הרחוב ההומה שלמטה, ובונה אנלוגיה עדינה בין הילדה שרה לבין טרומן הצב. לשניהם יום אתגרי (היא הולכת לבית הספר בפעם הראשונה) ושניהם עומדים בו באומץ וגאים על כך.
האיורים היפים והעיצוב מיטיבים להעביר את המְמד הרגשי.
יש לציין גם את התרגום של רונית רוקאס השומר על קסמו של הסיפור.
לא בכדי נבחר הספר הזה לאחד מספרי הילדים הטובים ביותר של הניו יורק טיימס.
חשוב להפנות את תשומת לב הילדים להערה שהוסיפה ההוצאה בישראל בעמ' הזכויות: "צַבֵּי יבשה נועדו לחיות בטבע בלבד, ועל פי החוק בישראל אסור לגדלם בבית."
הסופרת ג'ין רידי גרה בקולורדו. היא אם לארבעה וסבתא. אוהבת לטפס על הרים, לעשות סקי ולרכוב על אופניים וגם מתנדבת למען אנשים קשי יום. פריקית של ספרים  מילדותה. זכתה שלוש פעמים בפרס קולורדו לספרות.
בעקבות הסיפור אפשר לשוחח עם ילדים על שינויים – האם שינוי הוא טוב או רע, מה אנחנו מרגישים, איך אנחנו מתמודדים, ולשתף בסיפורים אישיים.
מגיל 5.

לרשימת הספרים

השפה הנמה

תמי שם־טוב
איורים: איה גורדון־נוי
מנוקד, ללא מספרי עמ', כנרת.

לפני יותר מעשור כתבה תמי שם־טוב על מחייה השפה העברית (הסיפור של אליעזר בן־יהודה, כנרת 2010), ועתה היא כותבת את סיפורה של השפה המתחייה.
"היֹה היה נער שאהב שפה יפיפיה. אבל השפה נמה, שנה אחרי שנה אחרי שנה. היא הפכה עתיקה, היא התישנה [...] השפה היתה כמו היפיפיה הנמה מהאגדות. והנער, שקראו לו אליעזר הרגיש שהוא־הוא הנסיך שצריך להעיר אותה."
איך מעירים שפה? כשנולד לאליעזר בן, נולד לו גם רעיון: הוא ידבר אל התינוק רק עברית.
אבל העולם השתנה ולעברית הישנה לא היו מילים לכל הדברים החדשים שנוספו. לא היתה מילה לבובה, לגלידה, לרכבת, לאופניים. בשביל כל החידושים האלה החליט אליעזר להמציא מילים חדשות. הוא הרגיש "שהוא מתפוצצצצצץ מרוב התרגשות, וגזר מן הצליל את המלה פצצה. הוא חשב שמשהו ענק התגלה לפניו, והמציא את תגלית." כשהתקלח הוא המציא את המילה מקלחת. כך צמחו עוד ועוד מילים, ונולדו עוד ועוד תינוקות שדיברו בשפה הישנה והחדשה. כדי שיזכרו את כל המילים רשם אותם אליעזר בספר מיוחד שקרא לו מילון.
מילים עבור ילדים הן כחומר ביד היוצר. הם אוהבים לעסוק בהן – לפרק, לחבר, להמציא. לכל משפחה יש מילים יצירתיות פרטיות שהמציאו ילדיה, והם עושים זאת על פי כללי השפה שהם מפנימים באופן אינטואיטיבי. הספר היפה והחשוב הזה תואם את עניינם הרב של ילדים בלשון וממחיש להם, גם בעזרת הדימוי למעשייה הקלאסית "היפהפיה הנמה" (שבדרך כלל נקראת היפהפיה הנרדמת) כיצד "אחרי אלפיים שנה העברית סוף סוף התעוררה! וכשהיא קמה היא התמתחה והתרחבה והתגמשה ונשארה, כמו שהיתה, יפיפיה."
כשקוראים לילדים את הספר הזה כדאי להזכיר שהיו עוד אנשים שהצטרפו למפעל הזה. שמות כמו דוד ילין או איתמר בן אב"י לא יגידו להם דבר, אבל שם כמו ביאליק, שחידש את המילים אצבעוני, מטוס, מצלמה ועוד הרבה, הם ודאי מכירים.
תמי שם־טוב היא סופרת עטורת פרסים, שכתבה לילדים ולנוער סיפורים ורומנים היסטוריים. 
איה גורדון־נוי, מבכירי המאיירים בישראל, העירה את השפה הנמה במכחול, בעפרונות ובמגזרות ניר. בין שלל המילים החדשות ששתלה בבועות כמו: חייל, גננת, מטריה, הפתעה, נזלת, המחישה פה ושם את התחדשות השפה בצמדי מילים של ישן וחדש כמו: טלגרמה־מברק, מיקרוב־חיידק.
מגיל 5.

לרשימת הספרים

ככה באתי לעולם!

מאת: שֹׁהַם סמיט
איורים: נֹעם וַינר
מנוקד, 40 עמ', כנרת.

על מדף ספרי הילדים נמצא מבחר ספרים המסבירים כיצד באים ילדים לעולם. האם צריך עוד ספר? מסתבר שכן. כי המדע התקדם וכך גם מידת החשיפה של ילדים לעובדות החיים. זה כבר מזמן לא אבא ואבא אוהבים וישנים יחד, הזרע פוגש ביצית, ונולד תינוק דרך הנרתיק שקוראים לו פות. יש גם ניתוח קיסרי, הפרייה חוץ גופית, פונדקאות ותרומת זרע, שמאפשרים גם לאשה ואשה ולגבר וגבר להוליד יחד תינוק, כמו שמסבירים בספר הזה. ובניגוד לגישה הרומנטית, לא כל הילדים נולדים מאהבה, אך סמיט מספרת ש"גם אלה שאינם אוהבים זה את זה, אוהבים מאד את התינוק שלהם." בתוך כל אלה היא מגלה לקוראיה הצעירים סוד: "המבוגרים מקיימים יחסי מין גם בשביל הכיף." הם הרי ממילא נחשפים למיניות מגיל צעיר, אז למה להסתיר? מוטב שישמעו זאת מפי מבוגר קרוב.
הספר כתוב לילדים בגובה העיניים, ללא כחל וסרק, ומזווית מקורית: מפי תינוק המקיים מסיבת עיתונאים. צורה זו מאפשרת להציג שאלות, לתבל בהרבה הומור, ומבטלת את תחושת הפטרונות של הסבר מפי מבוגר. המידע ענייני וברור, מלווה באיורים של בועות קומיקס ותרשימים גרפיים בסגנון ילדי. המפגש בין הזרע והביצית ביחסי מין למשל מודגם יפה באיור של שני חלקי פאזל תואמים כשהאחד נכנס לתוך השני.
מי שצריך אישור פסיכולוגי, יש: יעוץ מדעי רותי בן אפרת, פסיכולוגית ילדים.  
ֹשֹׁהַם סמיט, מי לא מכיר? עשתה שלושה ילדים והרבה ספרים שזיכו אותה בשלל פרסים. כתיבתה מתאפיינת בין השאר בישירות ובהומור בריא, כמו בספר הזה. 
נֹעם וַינר היא מאירת בינלאומית שהתינוק בבטנה היה "השראה מושלמת לספר הזה," כמו שכתבה.
מגיל 6.

לרשימת הספרים

היומנים של אלה

מרדית קוסטיין
איורים: דניאל מקדונלד
מאנגלית: רונית רוקאס
מנוקד, 127 עמ', כנפיים וכתר.

"איך אמורים לכתוב יומן? זו הפעם הראשונה שלי. אמא ואבא נתנו לי את היומן הזה לחג [...] גם לזואי, החברה הכי טובה שלי, יש יומן והיא אומרת שאפשר לספר לו את כל הסודות ומה מרגישים, גם כשמישהו מעציב או מעצבן אותך..."
אֶלָה מתחילה ללמוד בכתה ד'. הכל נראה מושלם לקראת היום הראשון, "לכן לא ציפיתי שיקרה משהו נורא שיקלקל הכל."
אלה מספרת ליומנה הסודי את חששותיה, רגשותיה ומה שעובר עליה בבית הספר. כיצד פִּיץ', היריבה הגדולה ביותר שלה, יושבת לידה בכתה והיא נאלצת לסבול את מעשיה הבריוניים, שמקשים גם על יתר התלמידים. כולם חוששים להתנגד לה. האם אֶלָה ההגונה והעדינה תעז?
הספר מעוצב בצורת יומן מאוייר, באופן המזמין ילדים המתחילים לקרוא. הוא עוסק בנושאים הקרובים לליבם והסופרת מודה לחברי מועדון הקריאה בבית הספר על רעיונותיהם המדהימים.
זהו הספר הראשון בסדרה. עד כה הופיעו בה באוסטרליה 22 ספרים שתורגמו ל-22 שפות.
מרדית קוסטיין גרה במלבורן אוסטרליה, עם בן זוגה והרבה בעלי חיים. לפני שהפכה סופרת לילדים ולמבוגרים במשרה מלאה, שזכתה בפרסים, היא עבדה כמורה וכנגנית בלהקות רוק ובלוז. 
מגיל 7.
הערה להוצאה: נהוג לכתוב בספרים מתורגמים, בעמוד הזכויות, את שם הספר בשפת המקור. בספר הזה לא מצאתי.

לרשימת הספרים

נֹעה הלוחמת הקטנה – הכתה האולימפית 1

אריק זאבי
איורים: אלינה גורבן
מנוקד, 77 עמ', כנרת.

"בשביל מה היא צריכה את זה?" חשבה נעה כשנכנסה בצעדים מהוססים לאולם התחרות הרועש וסקרה במהירות את המתמודדים האחרים בתחרות הג'ודו הארצית. היא רק בת שתים-עשרה וכולם גדולים ממנה, בגיל ובגוף, מנוסים ממנה, זוכי מדליות בתחרויות קודמות ואילו היא, קטנה ורזה, שזו לה התמודדות ראשונה – וישר נפלה לתחרות הארצית. "האמת היא שכבר בדרך לאולם הספורט הרגישה שהיא לא רוצה להתחרות [...] ועכשיו שוב על המזרן, רגע לפני התחרות, היא הרגישה שהיא לא מסוגלת."
האם תוותר על חלומה הגדול? המאמן שלה אוהד, שרשם אותה לתחרות, מדרבן ומעודד "את פייטרית אמיתית, ובג'ודו זה אולי הדבר הכי חשוב [...] יש בך נחישות ורוח לחימה שאף פעם לא ראיתי. יהיה קשה מאד לנצח אותך." משפט המפתח שלו: "לא ביקשתי ממך לנצח. ביקשתי ממך להתמודד. כל מי שעולה על מזרן ומתחרה, אף פעם לא יכול להפסיד."
הסיפור נע בין שתי מערכות זמנים: הזמן הקצר של התחרות והזמן הארוך שבו נזכרת נעה בשלבי הרומן שלה עם הג'ודו שהתחיל בגיל חמש.
הסיפור מיטיב לתאר את רגשותיה וחששותיה של נעה וכן את מהלכי המשחק שלה, ובתוך כך אנו מתוודעים למונחים ומושגים בג'ודו. כמו כן הוא מדגיש את חשיבות המאמץ והאימונים, את ההתפתחות הגופנית והנפשית וחיזוק הביטחון העצמי שמעניק הספורט, וגם את תרומת המאמן הנכון שמאמין בך, מזהה את הפוטנציאל שלך, מכיר את נקודות החולשה והחזקה שלך ועמל יחד אתך להוציא ממך את המיטב.
באחרית דבר מספר המחבר אריק זאבי, הג'ודוקאי שזכה במדלית ארד במשחקים האולימפיים באתונה (2004), היה אלוף ישראל , אלוף אירופה וסגן אלוף העולם בג'ודו, את הסיפור האמיתי שמאחורי הספר, ופונה לקוראים: "אם אני הצלחתי לטפס מהמקלט הקטן במתנ"ס של פרדס כץ ולהגיע לפסגה העולמית, כשנקודת הפתיחה שלי לא הייתה מבטיחה כלל וכלל, אין סיבה שגם אתם לא תכוונו הכי גבוה שאפשר. ותצליחו" (אם תרצו, זהו רמז דק כפיל לשאלה שוודאי ניקרה בכם – האם נֹעה הצליחה).
מגיל 8.

לרשימת הספרים

המסע המופלא להפליא של פרדי ייטס

ג'ני פירסון
איורים: רוב בידולף
מאנגלית: אורה דנקנר
לא מנוקד, 266 עמ', ספרי עליית הגג־ידיעות אחרונות.

"סבתא ואבא אף פעם לא שמרו את זה בסוד. תמיד ידעתי שאבא הוא לא האבא הביולוגי שלי. האבא הביולוגי שלי עזב את אמא שלי כשהיא היתה בהריון אתי, ואז, לא הרבה אחרי זה, היא פגשה את אבא שלי. כשהיא מתה בדיוק אחרי שנולדתי, אבא נשאר בסביבה כי כל מה שהיה לי בעולם זה הוא וסבתא." שניהם גידלו את פרדי באהבה רבה. רק כמה פעמים שאל על אביו הביולוגי, אך סבתא אמרה שאינה יודעת עליו דבר ואביו המאמץ נראה פגוע מן השאלה. עכשיו, כשסבתו מתה, מצא פרדי במכתב שהשאירה לו את תעודת הלידה שלו וגילה את שם אביו הביולוגי ומקום לידתו עיירה בווילס.
שלא תהיה לכם טעות. הספר הזה יגרום לכם לדמוע לא מעצב אלא מצחוק. כמו שיש מה שנקרא "אתנחתא (הפסקה) קומית", כך בספר הזה יש פה ושם הפסקה טרגית.
פרדי מחליט לחפש את אביו הביולוגי, ומצטרפים אליו שני חבריו הטובים, בן וצ'רלי, שלכל אחד מהם סיבה משלו להסתלק קצת מהבית, בחופש הגדול של סוף כתה ה'. מסעם לחיפוש האב, רצוף הרפתקאות מצחיקות־מפחידות, הסתבכות והחלצות, רגעי נס ותושיה, תפניות מטורפות ודמיון פרוע. הם משתתפים בתחרות אכילת בצלים, נתקלים בגנב תכשיטים עצבני, אוכלים אגסים מנפצי אסלות ואף־על־פי שתִחמנו את הוריהם בנוגע ליציאתם למסע והשתדלו לשמור על פרופיל נמוך, פרדי מוצא את עצמו מככב עם שני חבריו בטלוויזיה בתחפושת של סופרגירל.
לא אעשה לכם ספוילר האם בסופו של דבר נמצא האב. אגלה רק שכמו בכל מסע טוב, פרדי חוזר עם תובנות: "גיבורי־על לא לובשים גלימות, והם לא צריכים שרירים בולטים בידיים. גיבורי־על הם האנשים שמתייצבים לצידך כשאתה זקוק להם. קצת כמו משפחה."
ספר קצבי וסוחף שלא תוכלו להניח מהיד, עירוב מופלא של מציאות, אבסורד ודמיון הזוי ופרוע, שישאירו אתכם פעורי פה. הקוראים יזדהו עם האנטי גיבורים שבו, שלמרות תחבולותיהם הם בסופו של דבר ילדים תמימים עם כוונות טובות, וחברים נהדרים.
בסוף הספר, במתכונת של שאלות ותשובות, מספרת המחברת ג'ני פירסון, מורה במקצועה, כי ביססה את  הדמויות על ילדים רבים שלימדה. לדבריה, ההומור לא רק מעודד ילדים לקריאה, אלא גם עוזר להם לנווט את חייהם ולהתמודד עם מצבים קשים. "וכל כך חשוב שנִלְמד איך לצחוק על עצמנו. היכולת לצחוק על הכישלונות שלנו, מאפשרת לנו להמשיך לנסות."
לתשומת ליבם/ן של מורים/ות: כששואלים אותה "מה הדבר הכי טוב בלהיות מורה," היא משיבה: "הילדים! אין כמו ללמוד להכיר כיתה של שלושים אנשים קטנים מיוחדים, מדהימים, מפתיעים, מצחיקים, מעוררי השראה ומוכשרים. זה יכול כמובן גם להיות מאוד מאתגר לפעמים, אבל זאת באמת העבודה הכי טובה בעולם."
מגיל 9 . גם מבוגרים ייהנו.

לרשימת הספרים

 

יוני 2021

 

איך לחבק דוב

מאת: טום לִיכְטָנְהֵלד
איירה : ג'וּלי רוֹאָן-זוֹך
מאנגלית: עטרה אופק
ספר קרטון, הוצאת תכלת.

"מהרגע הראשון / המצב הידרדר במהירות. / הפכו אותי לכרית.../ לטישו..." כך מספר דובי חום וחמוד על ה"התעללות" שהוא עובר בידי הילד. הדובי מחליט לעזוב, אך הוא דוחה ודוחה את עזיבתו - אולי אחרי שיפסק הגשם, אולי אחרי המסיבה וכו'. כשמגיע רגע ה"עכשיו", מזמין אותו הילד למיטתו והסיפור מסתיים בחיבוק אוהב בין השניים, העוצמים עיניים.
הספר הזכיר לי את הסיפור הקלאסי הנפלא של מרים ילן שטקליס "הדוב" על רותי המתעללת בבלי דעת בדובי שלה: מסבנת, משפשפת ומגרדת את גופו באמבטיה, שוכחת אותו בשמש כדי שיתייבש, אזנו מרוטה, עינו אבדה, והוא מאיים שיחזור לארץ הדובים. אך הדוב אוהב אותה למרות הכול וכשהיא מצטערת על התנהגותה ומבטיחה כי תיטיב את דרכיה, הוא מסכים להישאר.
שני הסיפורים (של מרים ילן שטקליס ארוך ומורכב יותר) עוסקים בתופעה נפוצה בעולם הילדים – "התעללות" בצעצועים, בבלי דעת (ילדים קטנים נוהגים כך גם כלפי בעלי חיים), ואמורים להסב את תשומת ליבם של הקטנים "להתחשב" בהם יותר דרך האנשתם.
משני הסיפורים עולה גם המסר של אהבה הגוברת על הכול.
סטודנטית שלי בעבר, במהלך שיעור על "הדב", העלתה את ההשוואה למצבו של ילד שהקרובים לו ביותר מתעללים בו ולמרות זאת הוא אוהב אותם.
האיורים היפים ממחישים את תלאותיו של הדוב.
הספר מיועד מגיל שנתיים וכדאי ללוות את הקריאה בשיחה על "מה מרגיש הדוב כש..." וכן לחדד את המסר בסופו של אהבה ללא תנאי.
מגיל שנתיים.

לרשימת הספרים

מעשה בכסא

כתב: נָתִי בַּיִת
איורים: מורן ברק
מנוקד, 25 עמודים, ספרית פועלים.

בעת משחק חופשי בגן, כשכל ילד עוסק בשלו, "בצד עומד עדו, / בשקט לבדו. / פתאום, מה הוא עושה? / לוקח לו כסא, / קורא: 'קדימה, סוס!' / הסוס מתחיל לזוז."  בזה אחר זה מצטרפים הילדים וכדי שיהיה מקום לכולם הסוס הופך למכונית, לרכבת ולכלֵי תחבורה נוספים בסדר גודל עולה, בהם נוסעת החבורה העליזה במרחבי ישראל. סופו של העניין, הם נוחתים בגן, "ובדיוק בזמן: / האוכל כבר מוכן."
סיפור מקסים וסוחף על מסע דמיוני, וכל זה בחריזה ובקצב נפלאים, המאפיינים את ספריו של נתי בית.  
נתי בית, עולה חדש-ישן מברית המועצות (אז), ידוע בספריו מלאי הדמיון הכתובים בחריזה ובקצב משובחים (שמזכירים את החריזה של סופרי הילדים הקלאסיים שלנו שגדלו על הספרות הרוסית כמו לאה גולדברג, מרים ילן שטקליס ועוד), ביניהם: "לאן כנרת ממהרת", "ענק בישל מרק".
מורן ברק, שאיוריו הצבעוניים, העליזים, מלאי התנועה "נוסעים" יחד עם הסיפור, מאייר ספרי ילדים בארץ ובעולם ומלמד במחלקה לתקשורת חזותית במרכז האקדמי ויצו חיפה.
מגיל 3. חגיגה!

 

לרשימת הספרים

יעל מתחבאת

כתבה: שולמית לפיד
איורים: גיל־לי אלון קוריאל
מנוקד, ללא מספרי עמודים, כתר.

"אם תראו את יעל - / יש לה עיניים / בצבע שמים, / פה שנראֶה כמו תות, / שטועם חול וגרביים, / מפתחות, קלפים,/ משקפיים, / ושאוכל / פסטרמה / ומשחת שיניים, / ולפעמים / בשבתות וחגים / גם פרחים." יעלי הקטנה משחקת לבדה, שקועה בעולמה. בכל מקום היא מוצאת עולם מלא הפתעות והרפתקאות: בסלון, במטבח, בחדר השינה או בגינה, עד שאינה שמה לב שחבר טוב רוצה להצטרף אליה. את החבר אנחנו מגלים רק באיורים וזהו כלב.
יש לא מעט ספרים על ילד או ילדה שמתחבאים, אבל זהו ספר אחר. אפשר לומר שזהו ספר שעוקב אחר זרם התודעה השונה של ילדה קטנה, שאינו נרטיבי ואינו לוגי כמו בספרים אחרים בנושא ההתחבאות. ובעצם, כבר מן העמודים הראשונים אנחנו מבינים שיעל אינה מתחבאת מתוך כוונה. היא "מתחבאת" כלומר נעלמת למחפש אל תוך עולמה הייחודי מאד, השונה, זה שטועם מפתחות וקלפים, פסטרמה ומשחת שיניים כפי שמופיע ברשימת הפריטים שהיא טועמת. רשימה כזו, שהיא קטלוג קומי של דבר שאינו מתחבר לדבר, אינה מעוררת כאן הגחכה כמו בדרך כלל, אלא תורמת לאפיונה המיוחד של יעל, שעולה ממנו המון אהבה.   
הטקסט העדין, מרובה החזרות, מהַלך קסם. את הקסם בונים גם איוריה של גיל־לי אלון קוריאל, מבכירי המאיירים. "הסיפור הזה, שהתאהבתי בו מקריאה ראשונה, נתן לי המון מרחב יצירה," ספרה לי גיל־לי. "הלכתי מתוך אינטואיציה של מעקב אחר הילדה. בטקסט לא היה כתוב מי המחפש. לא רציתי לצייר דמות של הורה, כי אז היה נכנס גם אלמנט של דאגה, אולי גם קורטוב של שיפוטיות. לכן בחרתי בחית מחמד." במקום אחד בלבד מופיע מראה חלקי מן הגב של אמא, במטבח.
האיור הידני בטכניקה קלאסית של קו רפידוגרף וצבעי מים, משמש כמעין מצלמה שעוברת בכל חדרי הבית ויוצאת אל הגינה. כל מקום שופע פרטים ומזמין את הילד למסע של גילוי וחיפוש דוגמת ספרי "איפה אפי". "כמעט ולא רואים את יעלי במבט מלא," אומרת גיל־לי. "דרך הפרטים הקטנים והחפצים, נתתי את סיפור הבית והילדה."
הבחירה בכלב כמחפש אחר הילדה, מעלה את השאלה מיהו הדובר בסיפור, בגוף ראשון – "פתחתי חלון, / פתחתי גם דלת" שכן הדברים אינם נמסרים מנקודת מבטו של כלב. אפשר אולי לתפוש את המספר כממלא תפקיד של המקהלה היוונית בדרמה הקלאסית.  
את שולמית לפיד אין צורך להציג -סופרת למבוגרים ולילדים ומחזאית, מבכירות היוצרים בארץ.
גיל־לי אלון קוריאל היא מאיירת , סופרת ומרצה, כלת פרס מוזיאון ישראל לאיור.
מגיל 3.

לרשימת הספרים

לילה בגינה

כתב: יונתן יבין
איורים: אביאל בסיל
מנוקד, ללא מספרי עמודים, עם עובד.

"איזה ילד מוזר הוא אמנון בן תָּמים: / הכול הוא רוצה כשבדיוק לא מתאים." כשצריך לקום בבוקר הוא רוצה עוד לישון, את הארוחה הוא רוצה להתחיל בקינוח, וערב אחד, כשקר וחשוך,  דווקא אז מתחשק לו ללכת לשחק בגינה. ההורים כמובן נדהמים "זה לא מתקבל על הדעת! / כולם בשכונה מיד יחשבו / שזו משפחה משוגעת [...] אז אמנון מתרגז, ואמנון לא מסכים, / 'מספיק כבר, נמאס לי מכל החוקים!' ". ההורים ממתיקים ביניהם סוד, שסופו "בסדר – נלך לגינה." הגינה ריקה, איזה כיף, אין תורים במתקנים, אבא מטפס בסולם החבלים, אמא, יחפה, גולשת במגלשה. אמנון כבר עייף, מבקש ללכת הביתה, אבל ההורים מפצירים -  עוד קצת. ומי מרביץ בהם לקח, בפיהוק ,"לכל דבר יש רגע נכון, / ועכשיו זה הרגע ללכת לישון" ? כן, כן, אמנון.
ספר חביב להפליא ומלא הומור, בחריזה קולחת, שמזכיר לכל מי שקצָה נפשו במקובלוֹת, במיוחד ילדים, את דבריו של קֹהלת, החכם מכל אדם: "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים."
ברוח הספר מוצגים על גבו המחבר והמאייר כפורקי עול מדופלמים: "יונתן יבין הולך תמיד עם הראש בקיר, עד שבסוף הקיר מתייאש ונשבר." יבין, אתם ודאי מכירים, חיבר ספרים לילדים, לנוער ולמבוגרים, ביניהם "החתול דלעת משנה את הדעת", ו"אחלה אח".
אביאל בסיל "מוכרח תמיד שהכול יילך בדרך שלו. אם הדרך עוברת במקום אחר, הוא כבר יעזור לה לחזור למסלול." בסיל אייר עשרות ספרים וזוכה להצלחה בארץ ובעולם. בספר הזה הוא הפר מקובלוֹת באיור ספרי ילדים: כל המשפחה מרכיבה משקפיים (לילד אמנון יש משקפיים עגולים בסגנון הארי פוטר). 
הזדמנות לשוחח עם הילדים, בהתאם לגיל, על החוקים המסדירים את חיינו וגם את הכיף או הצורך לפעמים בסטייה מהם.
מגיל 4.

לרשימת הספרים

הנמלה והצרצר

כתבה: יעל שכנאי
איורים" רעיה קָרָס
מנוקד, ללא מספרי עמודים, רימונים.

המשל הידוע זכה לעיבודים רבים ולפנינו עיבוד יפה נוסף, מחורז, ההופך את המשל הגרעיני, התמציתי, לסיפור עדכני המרחיב בתיאור הסביבה והאירועים. בניגוד למשל הקלאסי ובדומה לעיבודים עכשוויים, הנמלה בסופו של הסיפור נתנה מחסה לצרצר המסכן, שתרם את חלקו, שר ועזר לה, וכמובן למד את הלקח. ברוח האחווה, מוסר ההשכל  המסכם מדגיש הן את הצורך לדאוג לימי סגריר אך גם "לא לשכוח בעת סערה / תמיד לעזור לחבר בצרה."
עריכה קפדנית יותר היתה מיטיבה עם הסיפור. הצרצר אומר למשל "ניגנתי ושרתי כל השנה", אבל הוא הרי שר רק בקיץ. לא ברור למה רק לנמלה יש שם – איילה. לצרצר כנראה לא נמצא שם חורז (מה עם אביתר הצרצר?) וממתי אומרים: למחוא הכפיים? גם החריזה בכמה מקומות טעונה שיפור (יפים-אחרים זה לא חרוז).
איוריה של רעיה קָרָס צבעוניים ונפלאים ומתארים את ההתרחשויות והסביבה.
מגיל 4.

לרשימת הספרים

הדרקון וסוד הענפים

כתבה: נֶטַעלי גבירץ
איורים: מנחם הלברשטַט
מנוקד, 27 עמודים, ספרית פועלים.

"חמישה גיבורים מתווכחים בחצר / מי מכולם החזק ביותר. / כולם בטוחים עד מעל לירח / כשיבוא הדרקון – אני אנצח."  אמא מציעה לחמשת האחים את מבחן הענפים: "מי שיביא מרחבי החצר / את הענף החזק ביותר, / יוכל בקלות לנצח בקרב / וגם יגלה סוד יקר מזהב." כולם רצים להצטייד בענפים חזקים אלא שהדרקון הדמיוני שובר בקלות כל ענף. אמא מעודדת ורומזת: " [... ] עם קצת מחשבה / תצליחו למצוא ביחד תשובה." כשהאחים מתכוננים להסתערות מחודשת, קוראת לפתע עלמה "חכו!" פורמת סרט משערה וקושרת יחד את כל הענפים. הפעם הדרקון הובס. אמא מסכמת את הלקח: "[...] הרי זה ברור! / רק איחדתם כוחות ונגמר הסיפור! / ענפים בודדים, מצרפים אותם יחד / ופלא פלאים חבורה מנצחת."
הוא שנאמר – כוחנו באחדותנו, ואת החכמה הזאת אפשר למצוא במדרש תנחומא, פרשת נצבים: "נוהג שבעולם, אם נוטל אדם אגודה של קנים, שמא יכול לשברם בבת אחת. ואלו נוטל אחת אחת, אפילו תינוק משברן."
הסיפור היפה, המחורז והקצבי הזה מצטרף לסיפורים אחרים בזכות האחדות, נושא הנישא היום בפי כל.
לספר תורמים איוריו האנרגטיים היפים של מנחם הלבשטט.
נֶטַעלי גבירץ היא סופרת, עיתונאית, תסריטאית ומאיירת. ספרה "הנסיכה ההפוכה" (הקיבוץ המאוחד) זיכה אותה בפרס שרת התרבות והספורט בתחום היצירה הספרותית העברית לילדים ולנוער על שם דבורה עומר לשנת 2017.
מנחם הלברשטט הוא קריקטוריסט ומאייר, בוגר המגמה לאנימציה בבצלאל. מאייר בעיתונים וכתבי עת וכן ספרי ילדים.
מגיל 4.

לרשימת הספרים

חיות וחיות אחרות

כתב: אביחי נִזרי
איורים: פֶּטריק אַנְטְצַ'ק
מנוקד, ללא מספרי עמודים, אגם ילדות.

אם אתם טובלים בים שורץ מדוזות, קוו שעל דרככם תיקָרה מָזי. כי מזי המדוזה לא זורמת עם הזרם, אין לה ענין לצרוב. "החברות שלה אומרות לה: / ' מזי, את לא רצינית! / בגלל מדוזות כמוך / יוצא לנו שם של שקית." וכשאתם הולכים לישון קוו שמי שיבוא לעקוץ אתכם יהיה רודריגז. כי רודריגז בעצם לא עוקץ. הוא יתוש שמפיץ אהבה. "אין לו ידיים בשביל לחבק, / אז כשרודריגז בא – הוא בא לנשק."
יש חיות ויש חיות השונות מבני מינן. בספר השירים ההומוריסטי הזה, המחורז כהלכה, כבשה מתולתלת עושה פֶן ומחליקה את התלתלים, נמלה מתעצלת ועושה "בטן-גב", פינגווין עובר לגור במדבר "וִיתר על האיגלו, בנה בחול ארמון / ואין לו שום  בעיה עם  קרח / כל עוד זה קרטיב בטעם לימון." הסוס לא אוהב לרוץ, התרנגול מעדיף להתכרבל בבוקר במיטה ועוד ועוד. מי אמר שתמיד צריך ללכת בתלם? והעיקר שתרגישו טוב עם זה.
ספרו הראשון של אביחי נִזרי "הילדים של הצהריים", גם הוא ספר שירים, זכה  בפרס משרד התרבות והספורט ע"ש דבורה עומר. אנחנו מחכים לעוד.
את הספר אייר פטריק אנטצ'ק, מאייר צ'כי ידוע ועטור פרסים, שסגנונו הצבעוני והפרוע חביב מאד על ילדים.
מגיל 5 ולכל נפש.
בעקבות הספר אפשר להשתעשע עם הילדים בבעלי חיים נוספים, אפשר גם בחפצים, שרוצים להיות שונים וגם לציירם.  

לרשימת הספרים

אח מפח

כתב ואייר בקומיקס: יניב שמעוני
לא מנוקד, 90 עמ', כנרת

"זה לא הוגן שאני כזה קטן. זה לא הוגן שאני כזה לבד. זה לא הוגן שהם מציקים רק לי." כך קובל גידי מכתה ה על הבריונים של בית הספר שמציקים לו (בהומור ציני מתנוסס מעל לוח הכתה המשפט: ואהבת לרעך כמוך). כשההורים מבשרים לו בשעת הארוחה שעומדת להיוולד לו אחות, גידי עוזב את השולחן בכעס: "מה אני צריך אחות קטנה בכלל? אם כבר אני צריך אח! אח גדול! " אנחנו יכולים להבין למה.
יום אחד, כשגידי שב מן הלימודים והבריונים דולקים אחריו, הוא נקלע לחצר הגרוטאות של אדלר, זקן מוזר שאפילו הבריונים פוחדים ממנו. כאן משתנים חייו כשהוא בונה אח מפח ומלמד אותו להיות אח גדול ושומר.
בסוף הספר יש דפים לגזירה, קיפול והדבקה של הדמויות.
יופי של ספר שנוגע בנושא המכאיב של אלימות בבית הספר ואינו עוסק בדרכים למיגורה אלא באופן ההתמודדות עמה.
יניב שמעוני הוא מאייר, אנימטור וקומיקסאי, חתן פרס מוזיאון ישראל לאיור ספרי ילדים. אייר ספרים רבים וביניהם "הרפתקאות דוד אריה" ו"ילדי בית העץ". אח מפח הוא ספר ראשון בסדרת קומיקס חדשה.
ילד בן תשע שאני מכירה קורא את הספר הזה שוב ושוב ומצפה בקוצר רוח להמשך. דרכו התאהבתי גם אני בספר, למרות שקומיקס לא מדבר אלי.
מגיל 8.

איור מתוך הספר

לרשימת הספרים

פנתר שחור

– סיפור חייו של ראובן אברג'יל 

כתבה: תמר וֶרֶטֶה־זהבי
לא מנוקד, 272 עמודים, הקיבוץ המאוחד.

"תורג'מן!" צעק השוטר לוי [...] קח אותו! תחזיק אותו חזק שלא יברח! [...] השוטר תורג'מן אחז בחוזקה בזרועו והצעיד אותו אל תא המעצר. בלילה לא הצליח ראובן להירדם. כשעצם את עיניו עלו בו הזיכרונות הכואבים מטיפול הגזזת שעבר. צעקות העצורים נשמעו לו כזעקות הכאב שלו ושל חבריו כשהאחות תלשה את שערות ראשם ומרחה על הקרקפות חומר שורף יותר מאש לוהטת." ראובן מובא לפני שופט נוער ש"סָקר במבטו את הילד הצנום והעייף. בעיניו הוא היה דומה לעשרות מילדי שכונות המצוקה שהובלו אליו." וכששאל את הילדים הללו מדוע אינם לומדים, השיבו כי עליהם לעזור בפרנסת המשפחה. וראובן הוסיף, " 'אני בקושי מבין את השפה שלהם. למה הבאתם לנו מורים שמדברים יידיש? המורים שהבאתם לנו שונאים אותנו. הם חושבים שאנחנו לא בני אדם. הם קוראים לנו שוורצֶע חַאיֶיס – חיות טרף שחורות." 
הסדרה "שעת נעילה", ששודרה בערוץ "כאן" בטלוויזיה, החייתה מן העבר את סיפורם של הפנתרים השחורים. בעיתוי מושלם יצא הספר המרתק וטורד הנפש הזה המגולל את סיפורה הקשה של העלייה ממרוקו בשנות החמישים, שהדיה נמשכים עד היום, דרך חייו של ראובן אברג'ל. הסיפור המרתק מגולל את הברחתה של המשפחה מרבאט שבמרוקו, שם נהנתה מחיים עשירים ברוח וחומר, דרך אלג'יר ודרום צרפת אל ארץ ישראל. כאן התנפצו באכזריות חלומותיהם על הארץ המובטחת והם הושלכו תחילה ל"גהינום" כפי שמגדירה אחותו של ראובן את המעברה – "לכל מאה אנשים יש בית שימוש מסריח אחד. יש גם מקלחת קרה בלי דלת. לפעמים תפתח את הברז ואין מים. והזבל... הם בקושי מפנים אותו. הילדים משחקים בזבל ונעשים חולים". אחר כך פולשת המשפחה לבית שננטש על־ידי תושביו הערבים בשכונת מוסררה בירושלים. העוני המחפיר, העליבות, האבטלה, העדר חינוך הולם במסגרת בית הספר, האפליה, הקיפוח, שהביאו גם להתפוררות המשפחות, הלכו ותססו עד שפרצה תנועת "הפנתרים השחורים" בשנת 1971 - השנה מציינים חמישים שנה להקמתה - שאברג'ל היה אחד ממקימיה. התנועה שהתחילה בירושלים התפשטה עד מהרה בכל הארץ וזעקה את כאבם של תושבי שכונות המצוקה ועיירות הפיתוח שתבעו מהממשלה דיור הולם, חינוך איכותי ועבודה מכַבדת. להפגנות הסוערות הצטרפו ישראלים רבים בעוד השלטון בישראל חיפש כל דרך כדי לדכא את ההתקוממות. עד היום מוזכר בהקשר זה משפטה האומלל של ראש הממשלה דאז גולדה מאיר, שאמרה על הפנתרים השחורים "הם לא נחמדים."
הסופרת אינה מתעלמת מהתקופה הקשה אולי בתולדותיה של המדינה, שנאבקה על הגשמת החזון הציוני, התמודדה עם איום בטחוני, עם מחסור כלכלי ובתוך כל אלה עם קליטת המוני עולים חדשים. אך בכל אלה אין כדי להרגיע את נפש הקורא המתקוממת לנוכח אי הצדק, הקיפוח, ההדרה וההשפלה המשוועים שעברו העולים.
הרומן מבוסס על אמת היסטורית  אך הדמויות ברובן בדויות, להוציא הגיבור ראובן אברג'ל, המשורר ארז ביטון, הזמרת המרוקאית זוהרה אלפסיה וכמה אישי ציבור, כמו ראש עיריית ירושלים טדי קולק שקרא לפנתרים המפגינים "רדו מהדשא, פרחחים."
תמר וֶרֶטֶה־זהבי חיברה ספרים רבים לנוער, כולם כתובים מתוך תודעה חברתית עמוקה ומציגים  סיפורי חיים של לוחמי צדק בארץ ובעולם. ספריה מחדדים את תחושת הצדק החברתי של הקוראות והקוראים הצעירים ונותנים להם השראה להיות גם הם למנהיגים חברתיים.
מומלץ בחום, מגיל  12 וגם למבוגרים, במיוחד מורים, פעילים חברתיים וכיוב'.

לרשימת הספרים

 

מרץ 2021

 

מצאנו זרעון

כתב ואייר: רוֹבּ רַאמְסְדֵֵן
מאנגלית" גליה אלוני־דגן
ספר קרטון, הוצאת תכלת.

"מצאנו זרעון! / שמנו אותו בתוך קופסה / כדי לשמור עליו. / הוא לא צמח." ילד וילדה קטנים מספרים כיצד ניסו להצמיח זרעון: שיחקו אתו, רקדו מולו, שרו לו. לבסוף שאלו את הזרעון "מה כדאי לנו לעשות?" הקשיבו, חיכו ואז שמעו "שתלו אותי." וכך נבט הזרעון באדמה, בגשם החורף, בשמש האביב, נבט וצמח וגדל והניב פרח "פרח שזהר כמו השמש/ במשך כל הקיץ." אך בסתיו, הפרח נבל. אבל הוא השאיר מתנה... זרעונים!
ספר רב קסם, כולל האיורים והתרגום, החושף את מעגל החיים של הצמח ואת עונות השנה.
מגיל שנתיים.

לרשימת הספרים

לאן לאן? לגן!

כתב: ע. הלל
איורים: איה גורדון נוי
מנוקד, ללא מספרי עמ', הקיבוץ המאוחד.  

"בוקר טוב! / צוהל הרחוב: / לאן לאן? / לגן." שירו הקלאסי של ע. הלל  בלבוש חדש של איורים שמחים הממלאים את הבוקר בתום של ילדות, בסקרנות, בהומור וביופי.
לפתוח עם הספר הזה את הבוקר, ולהאיר את היום.
מי לא מכיר את ע. הלל, המשורר שהופך מילים קטנות ליצירה גדולה. ולאלה המבקשים לחרוז, לכו אל ע. הלל, ראו שירתו וחכמתם.
איה גורדון איירה ספרי ילדים רבים, בארץ ובחו"ל.
מגיל שנתיים.

לרשימת הספרים

מכונת העננים של לונה

כתבה ואיירה: גֶ'ני מייליכוֹב
מנוקד, 34 עמ', ספרית פועלים.
 
לונה (משמעות השם בשפות זרות הוא ירח) גרה בבנין גבוה, קרוב לשמים. סבתא שלה חוקרת עננים, אמא שלה מציירת עננים והחלום שלה עצמה הוא להכין עננים. "היום זה יום טוב להגשמת חלומות! / לונה בונה מכונת עננים." יוצאים לה שלושה. היא מכשירה אותם לעוף, מחברת עבורם את המדריך לענן המתחיל ובו המטלות שעליהם למלא. כל העננים הצליחו לעוף. שניים מהם מילאו את מטלתם וחזרו ללונה, רק השלישי נעלם. לונה ושני העננים יוצאים לחפשו, מלמטה למעלה: "אולי בלע אותו לוויתן? אולי הוא התיישב על קיפוד? אולי הוא טיפס לירח ופוחד לרדת?" ואיפה הם מצאו אותו? חגיגה! האיור האחרון הוא מחווה לספר מיץ פטל הקלאסי של חיה שנהב – לונה, אמהּ וסבתהּ שותים מיץ גשם בכוסות גבוהות.
סיפור מלבב ושופע דמיון, עם איורים ייחודיים, נאיביים, שמחים, ילדותיים.  
לספר שהכותב והמאייר שלו חד הם יש איכות מיוחדת. זהו ספרה הראשון של המאיירת ג'ני מייליכוב שגם כתבה והוא בהחלט עושה חשק לעוד.
מייליכוב חיה עם חוקר עננים ויחד הם מגדלים שני ילדים.
בעקבות הסיפור, אפשר לשאול את הילדים איזו מכונה הם היו רוצים להמציא, וגם להציע להם לחבר סיפור לפי האיורים.
מגיל 4.

לרשימת הספרים

מי הרס את הקרקס

כתבה: נויה שַׂגיב
איורים: שחר קוֹבֶּר
מנוקד, ללא מספרי עמ', כנרת.

 מכל המשחקים עומר הכי אוהב לשחק בקרקס. יש לו בחדר אוהל קרקס גדול ובו: קוסם שיודע להפוך סוס לפיל, "ולוליין שמסובב צלחות בלי להפיל", להטוטן, ליצן ועוד. עומר, האח הקטן, מביט בקנאה, מבקש להצטרף למשחק, אך גיא הגדול מסרב: "אתה תהרוס."
יום אחד, כשגיא נמצא אצל חבר, עומר משתעמם ומחליט לשחק כדורגל בחדר. והוא מבקיע – גול! לאן? ניחשתם, אבל צריך לראות את הקרקס שקרס בסדרת איוריו הנפלאים של שחר קובר.
עומר כעס והשתולל: " 'למה אתה תמיד חייב לקלקל / למה אתה לא מצליח אף פעם לעשות שום דבר אחר?'  / 'אני מצליח להרוס' ... גיא מלמל / 'בדיוק! איזה אח מעצבן'! / 'לא נכון,' " צעק גיא, / 'אני יכול גם לתקן'!"
מעז יצא מתוק: שני האחים טרחו ותיקנו ושיחקו יחד בקרקס המתוקן "והיה להם כיף ומצחיק, וגם קצת בלגן."
מוסר ההשכל המפורש מקבל עידון הומוריסט  על ידי תמונת שני האחים משתחווים לפני הקהל כמו בסיום הצגה: "מי שיכול לשבור – יכול להדביק, /  מי שיכול להתחיל – יכול להפסיק, / מי שיכול לזרוק – יכול להרים, / מי שיכול לריב – יכול להשלים, /  מי שיכול להרחיק – יכול לקרב. / מי שיכול לסגור – יכול לפתוח, גם את הלב. / כי מי שיכול לקלקל – יכול לתקן. / כן, כן."
כן, כן, לקלקל ולתקן, במובן המוחשי והמושאל. כמו שאומרים: לגזור ולשמור.
יש לא מעט ספרים על יחסי אחים: יריבות, קנאה, ריב, השלמה, כעס, סליחה, וכמו שאנחנו תמיד אומרים – האיכות תלויה בצורת הכתיבה. יופי של ספר, מחורז בקלילות לא מאולצת, שאפשר לקחת לא רק למקרה אחים.
זהו ספרה השני של נויה שגיב, מרצה למקרא, יוצרת סדרת התנ"ך בקומיקס ומדריכת טיולים.
שחר קובר, מבחירי המאיירים ואחד הפוריים בתחום, מסביר את החלטותיו האיוריות:  "האיורים הם דיגיטליים כשהקו המנחה היה צמצום צבעוני. החלטתי מראש על מעט צבעים. הדבר כפה עלי החלטות צבעוניות מעט יוצאות דופן כמו למשל שיער כחול לאחד מהילדים. החלטה איורית נוספת הייתה שלא להראות את פני ההורים. מאחר שכל הספר הוא על היחסים בין האחים, היה נראה לי מיותר להראות הורים. אני אוהב לתת לילדים שלי לפתור את הבעיות בעצמם בלי להתערב, כל עוד לא מגיעים לאלימות וכך גם עשיתי באיור - ההורים נוכחים ומשגיחים מהצד, אך לא מתערבים."
מגיל 4.

לרשימת הספרים

אטלס הכוכבים

כתבה ואיירה: נטע שלם-סוקולובסקי
לא מנוקד, 72 עמ', הוצאה עצמית, בתמיכת קרן התרבות אמריקה-ישראל ומימון המונים.

כמה שוקל פיל על הירח? למה כוכב הצפון הוא היחיד שנראָה תמיד באותו המקום? איך הופכים כוכבי השמים לדובה, לעקרב ולצייד?
כל המידע המעניין הזה ועוד הרבה מוגש בפורמט אלבומי מהודר, כתוב בשפה בהירה ובאיורים ועיצוב מרהיבים. נכיר כאן את מערכת השמש, את תנועת הכוכבים ואת מבנה היקום, נלמד לזהות יותר משלושים קבוצות כוכבים ונקרא סיפורים עליהם מתרבויות שונות. לספר מצורפת מפת תצפית זוהרת בחושך של קבוצות הכוכבים עם הוראות כיצד להשתמש בה.
נטע שלם־סוקולובסקי היא מאיירת ומדריכה בארגון "הדובה הגדולה – אסטרונומיה תצפיתית." בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בבצלצל. זהו ספרה הראשון.
מגיל 9 ולמבוגרים.

לרשימת הספרים

צרות בצרורות

כתבה ואיירה: עינת צרפתי
מנוקד, ללא מספרי עמ', כתר.
 

מה ההבדל בין אופטימיסט לפסימיסט? הראשון אומר: יכול היה להיות יותר גרוע, השני: יכול היה להיות יותר טוב.
לזוג המלחים ג'ורג' ואלברטיני אין מזל: ספינתם טובעת והם מוצאים את עצמם לבד בלב ים. אלברטיני מדוכדך אך ג'ורג' מנגן במפוחית במצב רוח מרומם. צרות בצרורות נוחתות על ראשם: דגים מעופפים עם שלשול, ספינת פיראטים, תיבה עם חיות טורפות, שושנת מים מושכת אותם למצולות ומדוזות חגות סביבם. אלברטיני רוגן ומתלונן, ג'ורג' עונה שוב ושוב: "יכול להיות יותר גרוע." את סופו של הסיפור השובב והמשעשע הזה תצטרכו לקרוא בעצמכם, ותגיעו למסקנה שאין דבר שאי אפשר לצחוק ממנו ושתמיד יש מקום לאופטימיות.
מעט טקסט, הרבה צחוק, איורים מופלאים – שימו לב לפרטים.
ספריה של עינת צרפתי הם תמיד חגיגה. זהו ספרה השלישי אותו כתבה ואיירה. קדמו לו שכנים וארמון בחול (שניהם בהוצאת כתר), שתורגמו לשפות רבות.
מגיל 5 וגם למבוגרים.

לרשימת הספרים

ליבי או: מה קרה ביום הכי מעצבן בשנה?

כתבה: הדס לייבוביץ'
איורים: דניאל פלג
מנוקד, 102 עמ', הקיבוץ המאוחד.

אי אפשר שלא לאהוב את ליבי, אותה אנחנו מכירים משני הספרים הקודמים בסדרה, ילדה טובת לב ואוהבת בעלי חיים, גם אם אינה אוהבת חשבון. כשההצקות של ניר שיושב לידה מגדישות את הסאה, ליבי פורצת מן הכתה, רצה ורצה, עד שמגיעה למקלט שליד השער. היא יושבת שעונה על דלת הברזל, מחבקת את רגליה המקופלות "וברגע אחד השתחרר מתוכה כל הבכי שהיה תקוע בגוף במשך כל היום." יללות חלושות שבוקעות מתוך גומחה חשוכה בקיר מתניעות את העלילה. הכול בגלל – יותר נכון בזכות - גור חתולים קטן, ממנו מתחיל רצף של אירועים מרגשים.
זהו הספר השלישי בסדרה המצליחה ליבי שכתבה הדס לייבוביץ' ואיירה באיורים יפים בשחור לבן דניאל פלג.
קריא מאד ונוגע. מזַמן סוגיות לדיון כמו: דברים אינם תמיד כפי שהם נראים; גם ילדים יכולים להביא לשינוי; ומזכיר לנו את אִמרתו של יאנוש קורצ'אק: אין ילדים רעים, יש ילדים שרע להם. 
מגיל 7. מתאים מאד לקריאה בכתה.

לרשימת הספרים

מוֹמוֹ

כתב: מיכאל אֶנְדֶה
מגרמנית: חנה לִבנת
לא מנוקד, 285 עמ', זמורה־ביתן מוציאים לאור.

 

אנשים מספרים כי אחד הדברים הטובים שלקחו מן הקורונה הוא העונג שבאיטיות, פסק זמן מן הריצה היומיומית המטורפת, ההסתגרות שהפנתה את המבט פנימה. ומה יותר מתאים לתחושות אלה מן הספר מומו של מיכאל אנדה, שנתן לנו גם את הסיפור שאינו נגמר ואת ג'ים ונהג הקטר.
מומו היא ילדה עזובה, ללא הורים ומשפחה, החיה בין חורבות אמפיתיאטרון קטן. קשה לדעת בת כמה היא, שמונה או שתים עשרה. קטנה, שערה השחור כפחם פרוע, כזה שלא ידע מסרק או מספריים. מעולם לא הייתה במסגרת כלשהי, לובשת ואוכלת מכל הבא ליד. אבל יש לה הרבה חברים טובים, כי מומו נחנה בתכונה נדירה: היא יודעת להקשיב. "והאופן בו ידעה להקשיב היה לגמרי יוצא דופן. מומו ידעה להקשיב כך שאנשים טיפשים הצליחו פתאום לחשוב מחשבות חכמות מאד [...] היא ידעה להקשיב כך שאנשים אובדי עצות או מתלבטים ידעו פתאום בדיוק מה הם רוצים. או שאנשים חששנים ומופנמים הרגישו פתאום שהם חופשיים ונועזים. או שאנשים אומללים ומדוכאים הפכו לבטוחים בעצמם ושמחים. "וכשמישהו חשב שחייו חסרי חשיבות ואפשר להחליפו כמו סיר שהתקלקל, כאשר דיבר עם מומו התברר לו באופן מסתורי "שהוא טועה לגמרי, שהוא אחד ויחיד בין כל בני האדם, בדיוק כמו שהוא, ולכן הוא חשוב לעולם דווקא בדרכו הייחודית לו." מומו ידעה גם לסחוף את הילדים במשחקים עתירי דמיון, בחברתה לא היה רגע דל.
על פינת גן העדן הזו החל להעיב צל קודר וקר שגדל והתפשט עד שהאפיל על העיר כולה. היו אלה האנשים האפורים, שהלכו והתרבו, נסעו ברחובות במכוניות אפורות והדורות, נכנסו לבתים, ישבו במסעדות, רשמו בפנקסיהם, "ראו אותם – ובכל זאת לא ראו אותם." האנשים האפורים מבקשים להשליט סדר חדש של זמן מנוצל לשניותיו – באמצעות בנק לחסכון בזמן; יעילות, מסחר, רווח, פרסום, כל אותם ערכים הפוכים שמייצגת מומו. ותפקידה הוא להציל את העולם מפניהם.
האם תצליח מומו, ילדה קטנה חסרת בית, לגבור על הצבא הכוחני והמתוחכם של האדונים האפורים, כשכל מה שיש לה הוא פרח שעות קסום וצבה בשם קסיופיאה (כשמה של קבוצת הכוכבים המשמשת כעזר לניווט לֵילי) שיודעת לחזות את העתיד?
הספר ראה אור לראשונה בשנת 1973 וזכה מיד להצלחה גדולה, זכה בפרסים, עובד לסרטים, למחזות, לתסכיתי רדיו ולאופרה. הוא תורגם לראשונה לעברית בשנת 1983 ועתה תורגם מחדש, בתרגום זורם ומעולה של חנה לבנת.
זהו ספר מופת שבדרכו הייחודית והפיוטית מותח ביקורת על החברה הרודפת אחרי כוח-כבוד-כסף וזונחת חברות-חסד-חמלה. כל זה רלוונטי לימינו כמו בעת כתיבתו ואף יותר. איך אומר הפתגם האנגלי?  stop and smell the roses - עצור, הרח ורד!
הקריאה אמנם דורשת אורך רוח, אך הגמול מובטח.
מגיל 10 (למיטיבי קרוא) ולכל נפש. 

לרשימת הספרים

 

נובמבר 2020

 

בגן החיות

כתבה: תרצה אתראיורים: עידן ברזילי
מנוקד, 24 עמ' הקיבוץ המאוחד. 

"בגן החיות זורחת השמש / וחם, חם, חם. / כלב המים שוחה לבדו / באגם, באגם, באגם." 
במסגרת המגמה המבורכת להוציא "פנינים" שלא נס ליחן מספרים ישנים, נשלף הסיפורון המחורז הזה מן הספר "יעל מטיילת" של תרצה אתר שראה אור ב-1971 וכמובן אזל מזמן.
זהו טיול נינוח בגן החיות והתבוננות קרובה בבעלי החיים: צבעם, תנוחותיהם, תנועותיהם,  קולם, עם נגיעות של האנשה, מבעד לעיניה של הילדה המטיילת עם אמהּ. הטקסט קצר, פיוטי וצלילי להפליא, נפלאים גם האיורים.
תענוג צרוף.
מגיל שנתיים.  

לרשימת הספרים

 

איך נוצר החד־קרן הראשון

כתבה ואירה: ביאטריס בְּלוּמאנגלית: עטרה אופק
מנוקד, ללא מספרי עמודים, אגם.

ילדה קטנה בשם ליבי, שגרה ביער קסום, גילתה בחצר שלה סוסוני קסם זעירים ארוכי אוזניים שלומדים לעוף. רק סוסון אחד קטן ומסכן לא הצליח לעוף כמו כולם. ליבי, כשמה כן היא - מלאת לב - חיפשה רעיון איך לעזור לו ותוך שיתוף עם הוריה, ניסו כולם לחפש פתרונות יצירתיים. סיפור אטיולוגי מתוק (תרתי משמע – קראו ותדעו למה), על נושא עכשווי מבוקש – חד קרן, שכמו סיפורים אטיולוגיים לילדים יש בו גם מסר, במקרה הזה עזרה לחלש. 

מגיל 4.

 

לרשימת הספרים

הפיה האמיתית

כתבה: מאיה גֵזאיורים: רמי טל
מנוקד, ללא מספרי עמודים, סיגליות.

אלמה תוהה: מי הלביש לה גרביים בלילה קר? מי כיסה אותה בשמיכה? ומי לחש לה באוזן לפני השינה? לאמא יש תשובה: זו פיית הגרביים, פיית השמיכות, פיית החלומות. לפיות ולפֵיִים יש משרד. "כמו של אמהות שהולכות לעבודה?" שואלת מאיה ואמא משיבה: כן. כולם עובדים שם ללא הפסקה, בימים ובלילות, בשבתות ובחגים, ויוצאים לשטח לטפל במה שצריך.
אבל מה קורה כשאמא נוסעת ליומיים מחוץ לעיר וסבתא מחליפה אותה? דוקא באותו לילה נפלה לאלמה שן. הפעם, שלא כתמיד, פיית השיניים לא השאירה לה מתנה מתחת לכרית. אמא מפצה את אלמה ביום חופשה שלקחה ושתיהן מבלות יחד בחיק הטבע, זירה מתאימה לשיחת נפש בין אם ובת המביעות את אהבתן זו לזו. אלמה מתוודה "הרבה פעמים אני מתגעגעת אליך, אמא" ואמא מתוודה: "אני באמת עובדת המון אבל גם כשאני עסוקה, אני חושבת עליך: מה את עושה, עם מי את מדברת, אם את שמחה, ואולי עצובה..."
סוד הפיה מתגלה לילה אחד, אבל אלמה הרי ידעה כל הזמן, בתוך תוכה, שזאת אמא שלה, כי היא כבר גדולה ויודעת שפיות יש רק בדמיון ובאגדות.
הסוף מבטא את ההדדיות הנפלאה שבאהבה. אלמה, כשמה כן היא (פירוש השם בלועזית – אהבה, הזנה), מגניבה בבוקר פתק עם ציור של לב לתיק של אמא: "לאמא שלי, הפיה האמיתית, תודה מאלמה שלך שאוהבת תמיד!"
ספר מחמם לב על יחסי אהבה בין אם ובת, וכה חשוב בעידן הוונדר וומן. לפי הסיפור והאיורים נראֶה שאין אבא במשפחה ולפיכך האמא־הפיה הזו היא וונדר וומן כפולה ומכופלת. 
האיורים יפים ועדינים ומיטיבים לבטא את הקסם שבמציאות ואת המציאות שבקסם בסיפור הזה.
מאיה גז היא ד"ר לספרות שעוסקת במחקר ובכתיבה.
הסיפור מזמן שיחה עם הילדים על אהבה שאינה תלויה בקִרבת עין.
מגיל 4.

לרשימת הספרים

 

נסו את זה בבית!

כתבו: מדעני מכון דוידסוןאיורים: פריאל חכים
מנוקד, 43 עמ', סיגליות. 

איך קוסם מעביר שפוד דרך בלון מנופח, מבלי שהבלון יתפוצץ? ואיך אפשר לפוצץ את הבלון מבלי לגעת בו? כל ילד יכול. פשוט צריך לפתוח את הספר הנ"ל, לעקוב אחר ההוראות הפשוטות וגם להבין איך זה קורה - העקרון המדעי שעומד מאחורי הקסם. לכל ניסוי יש ברקוד לסריקה המאפשר לצפות בסרטון בו מדגימים אותו, בלוויית הסבר ידידותי של מדעני מכון דוידסון - הזרוע לחינוך מדעי של מכון ויצמן – בשיתוף עם ילדים.
אחת הדרכים הטובות ללמוד ולהבין מדע היא בעזרת החושים, תוך התנסות יצירתית. בספר 16 ניסויים מדעיים פשוטים עם חומרים שיש בכל בית, בלי לבלגן, בלי ללכלך, חלקם יכול הילד לבצע בעצמו ללא המבוגר. בין הניסויים: צימוקים רוקדים, גשם בצנצנת, מים בורחים מכוס, קובית קרח מרחפת ועוד.
בסוף הספר יש מילון מונחים המבאר מה זה: אלסטיות, גרעיני התעבות, החוק השלישי של ניוטון, צפיפות ועוד.
יופי של ספר, הפקה משובחת. ילד בן שמונה התנפל עליו בהתלהבות כמוצא שלל רב.
הספר, רמה 1, מתאים לילדים מגיל חמש (יש גם רמה 2 שבה ההסברים קצת יותר מורכבים).

לרשימת הספרים

 

עולם מלא בפלסטיק

כתב ואייר: ניל לֵיטוֹן
מאנגלית: מיכל אֲסָיָיג
מנוקד, ללא מספרי עמ', מטר. 

האם ידעתם שזרמי הסחף באוקיינוסים יצרו חמישה שטחי פסולת עצומים מלאים בפיסות של פלסטיק? למדתי זאת מספר הילדים החשוב הזה, העוסק באחד הנושאים החמים בתחום איכות הסביבה – נזקי הפלסטיק. ההמצאה שיצר הכימאי האמריקני ליאו הנדריק בּייקְלֵנד בסוף העשור הראשון של המאה העשרים, אשר נקראה בָּקֶליט  (משמו של הממציא), סחפה את העולם בשימושיה הרבים, אך התגלתה כהרת סכנות לבריאותנו. בפנייה אל הקורא, בגובה העיניים (הפנִיה היא לצערי בלשון זכר בלבד "היי אתה" – מוקש ה-you המגדרי בתרגום מאנגלית) אנו מתוודעים למגוון האינסופי של השימוש בפלסטיק, אפילו למטוס שכמעט כולו מפלסטיק. בצד זה אנו נחשפים לעובדה שהחומר אינו מתכלה, מה שהופך אותו לעמיד לאורך זמן אך יחד עם זאת מסוכן לאדם ובעיקר לבעלי החיים הימיים: "יש מדענים המשערים שבקרוב יהיו בים יותר מוצרי פלסטיק מדגים."
המידע מוגש בצורה תמציתית, בהירה, עניינית ומעניינת, חלקו מועבר באמצעות האיורים. יחד עם זאת הוא חף מכל הפחדה והטפה. יש בו עידוד להפחתת השימוש בפלסטיק ורעיונות פשוטים כיצד אפשר לעזור בפתרון הבעיה כמו שימוש חוזר בבקבוק מפלסטיק כחממה קטנה (אני למשל משתמשת בסלסילות תות ופטריות לארגון ואחסון), או לבקש מבני המשפחה להחליף מוצרים מפלסטיק במוצרים ידידותיים לסביבה. בסוף הספר מובאים סיפורים קצרים על בני נוער שהתגייסו למשימה, כמו שתי בנות מאינדונזיה, בנות 10 ו-12, שמסע ההסברה שלהן בַּיי ביי, שקיות ניילון, התפרסם בכל העולם. להראותנו שגם ילדים יכולים, והקורא הצעיר מוזמן להעלות רעיונות.
יופי של ספר. עם ילדים צעירים אפשר להתנסות בשימושים חוזרים של מוצרי פלסטיק. גדולים יותר יכולים להרחיב בנושא, ובוגרים יכולים לצאת מן הספר לדיון ביתרונותיהן וחסרונותיהן של המצאות שונות ולחשוב על מציאת האיזון ביניהם.
מגיל 5.

לרשימת הספרים

 

פּיקסי בהסוואה תעלולים בבית הספר

כתבה: אֵילֱסָה וַויילְדאיורים: סֵירְשָׁה לוּ
מאנגלית: רונית רוקאס
מנוקד, 147 עמ', כנפיים וכתר.

" 'לא אכפת לי מה סבתא אומרת' אמרתי לקיפסי החתול. 'אני הולכת לשחק עם בני האדם האלה ' " (ההדגשה במקור). ג'ני היא פּיקסי צעירה ושובבה שחיה עם סבתא ושבע דודות בנות מאה לפחות. היא בודדה ורוצה לשחק עם צעירים כמוה. לשם כך היא חייבת ליצור קשר עם ילדים של בני אדם. אלא שידוע ביער הפּיקסים שאלה הם יצורים מסוכנים ואסור להתקרב אליהם. בעזרת כוח הקסם שלה הופכת ג'ני הפּיקסי לילדה ומצטרפת למשחק התופסת שמשחקים אָניקו ואוסקר. הילדים מתגלים כנחמדים, המשחק מוצא חן בעיניה וכשהיא שומעת שהם הולכים למחרת לבית הספר, היא רוצה גם. אבל סבתא תופסת אותה, כועסת מאד ומתרה בה: "אנחנו לא מדברות עם בני אדם [...] זה החוק!" ג'ני מתקוממת: "מה אם... מה אם כמה מהחוקים שלנו לא נכונים?" אבל גם הדודות מתריעות: "בני אדם שונאים פּיקסיות. והם עושים לנו דברים איומים." ג'ני אינה נרתעת ואינה מוותרת, הופכת את עצמה שוב לילדה ומתגנבת לבית הספר: "זה יהיה היום המוצלח ביותר בחיי. הייתי מבוהלת עד אימה" (ההדגשים במקור). כאן על ג'ני להסתיר את זהותה האמיתית וללמוד את החוקים של בני האדם בכלל ושל בית הספר בפרט, דבר שיוצר סיטואציות משעשעות. הטכניקה הספרותית המיושמת כאן נקראת הַזָּרָה – ראיית מקום מוכר (בית הספר) מזווית אחרת (של ג'ני הפּיקסי).
פּיקסי במקור הוא יצור אגדי מהפולקלור האנגלי בדמות אדם קטן וירקרק, עם שיער אדום ואוזניים מחודדות. מופיע בספרים וסרטים, למשל הארי פוטר, הסרט פיטר פן ועוד.
ספר כייפי, בתרגום מצוין, על שבירת סטיגמות, מרידה בחוקים מצד אחד וקבלת חוקים מצד אחר, חברוּת, עזרה וקבלה. אפילו הסבתא... תצטרכו לקרוא בעצמכם.  
מתאים מאד לראשית קריאה. בנוי לפי פרקים, הדפסה גדולה ומרווחת, פונטים גדולים עם הרבה הדגשות במקומות משמעותיים, שפע איורים גדולים בשחור-לבן. מתאים גם להקראה בכתה.
זהו ספר ראשון בסדרה והוא עושה חשק לעוד.
מגיל 6

לרשימת הספרים

 

אני לא עוזב

כתבה: תמי שם־טוב
לא מנוקד, 270 עמ', כנרת.

זהו ספר המשך לספרה הנפלא ועטור הפרסים של תמי שם־טוב אני לא גנב. בספר הראשון נחשפנו לחיים בבית היתומים של יאנוש קורצ'אק. גיבור הספר יאנק עלה בינתיים לישראל, והספר הנוכחי מתאר את תלאותיהם של חבריו שנשארו מאחור, איצ'ו ורוזי, עם התקדמות המלחמה ולאחר גירוש בית היתומים לגטו. השניים, שלא סבלו זה את זה בבית היתומים, חייבים לשתף פעולה כדי לשרוד במסע הבריחה מגטו ורשה לארץ ישראל. האירועים הדרמטיים עוצרי הנשימה מתרחשים בזה אחר זה ואם הם יֵיראו לכם דמיוניים, אנחנו יודעים שהמציאות עלתה על כל דמיון. צירוף של אומץ, תושיה, יצירתיות, נס ובמידה רבה החינוך והערכים שספגו איצ'ו ורוזי מקורצ'אק מחלצים אותם ברגעים בהם נדמה שכלו כל הקיצין.  
סיפור רחב יריעה שאי אפשר להניח מהיד. ניכר התחקיר המעמיק ההיסטורי־תקופתי שערכה הסופרת.
אמנם אפשר לקרוא רק את ספר ההמשך אך כדאי להתחיל מן הספר הראשון כדי לעמוד על רצף האירועים ולקבל את מלוא הפרספקטיבה.
נראה שכבר אין צורך להציג את תמי שם־טוב, בעלת הכישרון המופלא לטוות סיפורים מרתקים לילדים ולנוער על רקע היסטורי וביוגראפי. זכתה בפרסים רבים ביניהם פרס ראש הממשלה, פרס ביאליק, פרס לאה גולדברג ועוד.
מתאים להקראה בכתה. הילדים ירוצו לחפש את הספר.
אל תחמיצו.
מגיל 12 ולכל נפש.  

לרשימת הספרים

 

ספטמבר 2020

עם מותה של שופטת בית המשפט העליון של ארה"ב, רות ביידר גינסבורג, מומלץ לקרוא לתלמידים את הספר "ואני אומרת, לא!" המספר את סיפור חייה.

 

אמא, צריך לישון!

כתבה: הִלית בלום
איורים: וָלי מינצי
מנוקד, ללא מספרי עמודים, כנרת. 

"עמליה לא די לה, / היא לא רוצה לילה" וכשאמא מנסה להלביש לה פיג'מה כפי שרואים באיור "עמליה בורחת, צוחקת, קופצת, / אמא רודפת, רודפת... תופסת! / עמליה שוב בורחת. / אמא נאנחת."  ומי מתעייף, יושב לנוח, עוצם עיניים ומנמנם? אמא כמובן.
עכשיו מתחלפים בתפקידים. עמליה מביאה לאמא שמיכה, בובות וגם מוצץ. " ' אבל עמליה פשוֹש­וֹן [...] אני לא רוצה לישון' " לוחשת אמא ומלטפת ותוך כדי כך נרדמת. עמליה משכיבה את עצמה בחיקה של אמא, מושכת לה קצת את השמיכה, את הבובות, את המוצץ, בזהירות, לא להעיר. וכשאמא בכל זאת מתעוררת, עמליה מבקשת: " ' אמא, לא, עוד אל תקומי! / תשירי לי קצת נומי נומי...' " וכך שוכבות שתיהן חבוקות ברגע יחודי של רוגע ורוך בסופו של יום "עמליה נחה, אמא נחה, / הירח מציץ פנימה, / טוב לשכב כאן ראש אל ראש /  להתחבק  לצחוק,  ללחוש, / לחבק את פּוּ וכר, / לא לזכור שיש מחר."
איזה טנדו נהדר! יש הרבה סיפורים על ילדים שלא רוצים לשכב לישון, על חילופי תפקידים בין הורה וילד, על הורה שנרדם במקום הילד, אבל אין כמו הספר הזה! יש הרבה כותבים טובים אבל רק מעט סופרים ואין ספק שהלית בלום היא אחת מהם. את קולה הייחודי תוכלי למצוא גם בספריה הקודמים: "חולץ של אבא" ו"סוס אביר ומלך גם" – שניהם בהוצאת הקיבוץ המאוחד ו"היום המצונן של מר חשוון" בהוצאת כנרת. 
גם לוָלי מינצי, בוגרת בצלצל וזוכת פרס מוזיאון ישראל  לאיור ספרי ילדים (2012) סגנון ייחודי  מאד ואיוריה משרים על הסיפור אוירה חלומית. 
מגיל שנתיים.

 

לרשימת הספרים

 

מה עושות האיילות

לאה גולדברג
איורים: מרב סלומון, עמית טריינין, שירז פורמן, ענת וַרשבסקי, נועם וַינר
מנוקד, 86 עמ', ספרית פועלים.

במלאת חמישים שנה למותה של לאה גולדברג (1911־1970) יצאה מהדורה חגיגית של הספר הקלאסי שראה אור בשנת 1949 (עם איוריו של אריה נבון) המאגד בתוכו ארבעים שירי ילדים של המשוררת שהיא אבן יסוד בתשתית התרבותית שלנו. שירים ליריים וסיפוריים כמו פזמון ליקינתון, החליל, בארץ סין, כובע קסמים בצד יצירות מוכרות פחות, בלבוש חדש ויפהפה בעיצובה של מיכל מגן. חמישה מאיירים שגדלו על ברכי הספר, נתנו כל אחד מהם פרשנות חדשה לשיר. 
לחלק מן השירים נוספה הערה או אנקדוטה מעניינת מאת חוקר הספרות ד"ר גדעון טיקוצקי. בסוף הספר מופיעה אחרית דבר מאירת עיניים של העורכים: נרי אלומה וגדעון טיקוצקי ומידע על המאיירים יחד עם תמונותיהם.
קובץ מושקע ומופלא, חובה בכל בית, על אחת כמה וכמה למחנכים.

לרשימת הספרים

 

עוגה גדולה, עוגה קטנה

כתבה: רותי שקד
איירה: נורית צרפתי
מנוקד, 25 עמ', דני ספרים.  

מכירים את הסיפור כיצד נוצר הקורנפלקס? בשנת 1894 בישלו ד"ר ג'ון קֵלוֹג ואחיו גרגורי חיטה בסיר. הגרגרים התייבשו אך האחים לא אמרו נואש. הם רידדו אותם לפתיתים, אפו בתנור והגישו לארוחת הבוקר.
בתולדות הקולינריה העולמית ידועים עוד סיפורים כאלה. כך גם בסיפור שלפנינו. מאיה ביקשה מסבתא, הידועה במאפֵיה, שתכין לה עוגת שוקולד גבוהה לחגיגת יום הולדתה הרביעי  בגן. אך בבוקר החגיגה, כשמאיה באה לקחת את העוגה שאפתה סבתא, היא משכה אותה מהמקרר כדי להוציאה "ואז... בום! טראח! התבנית נשמטה מידהּ ונפלה על הרצפה." אכן שוד ושבר. אבל סבתא, בתושייתה ויצירתיותה, עושה מן הלימון לימונדה: מחלקי העוגה המפורקת היא מגלגלת כדורי שוקולד ובונה מהם עוגת פירמידה צבעונית שזכתה בגן לקריאות התפעלות.  
סיפור נחמד מחיי הילדים, כתוב בשפה יפה, בגובה העיניים, המעביר את המסר החשוב, שמופיע כבועה מפי סבתא: "כשמשהו משתבש, אסור להתייאש!"
כדאי לשוחח על כך עם ילדים ולהביא דוגמאות. עם ילדים גדולים יותר אפשר לחרוג מגבולות הקולינריה אל המצאות שנוצרו מתוך כישלונות (קראו באינטרנט כיצד המציא  תומס אדיסון את הנורה החשמלית). אפשר להביא לכתה ספרים העוסקים בנושא.
מגיל ארבע.
איוריה הצבעוניים הגדולים של נורית צרפתי מיטיבים לבטא את ההתרחשות והרגשות.
 

לרשימת הספרים
 

נדיבות ספר על נדיבות הלב

מאת: אליסון גרין
38 מאיירים שונים
מאנגלית: רונית רוקאס
מנוקד, ללא מספרי עמודים, כנפיים וכתר.

"לפעמים אנשים אומרים שאין להם מספיק כדי לחלוק עם אחרים, או שאין מקום לאף אחד אחר. אבל אולי דווקא אז תצליחו לומר, ' יש מקום לכולם! בואו הצטרפו!' " העמוד הזה מתוך הספר העלה בי זיכרון מר מילדותו הרחוקה של בני. אחר הצהריים יצא לשחק עם חברים. במהרה שב הביתה. כששאלתי אותו מדוע חזר, אמר בעצב רב: "הם משחקים ואמרו שאין מקום."
בדרך כלל אני מסתייגת מספרים דידקטיים גלויים, ללא סיפור, הפונים ישירות אל הילדים ומנסים, בסדרה של עצות, לגייסם להתנהגות חיובית כלשהי. אבל הספר הזה, המציע דרכים לפתיחת הלב אל הזולת, משך את ליבי בכנותו ובכוונותיו הטובות. אנחנו המבוגרים יודעים שיפה לעזור לאדם שאינו יודע את השפה או לקבל את פניו של שכן חדש, אבל ילדים אמורים ללמוד זאת. אם בעבר נתפש הילד כאגוצנטרי ומרוכז בעצמו בלבד, הרי שהיום סוברים החוקרים שאמפתיה היא יכולת מולדת ובהמשך מתעצבת על ידי הסביבה. הרעיונות והעצות שבספר מעודדים את הקוראים הצעירים לשים לב לאלה שמסביבם ולפתוח את ליבם, וזה כולל גם את בעלי החיים.  בצד פיתוח המודעות יש בו עצות פשוטות ומעשיות: ללמוד כמה מילים בשפתו של מישהו שהגיע מארץ אחרת, לתת יד למישהו שמתבייש או חושש, לעזור לילדה חדשה שבאה לשכונה להתאקלם: "מהו המשחק האהוב עליה? האם זה משחק שקט? האם זה משחק רועש מאד?" הספר מציין שגם מי שקטן מאד או קצת בישן יכול להיות נדיב וכן ש"נעים להיות נדיבים." הוא מציע רעיון יפה: צנצנת נדיבות. בכל פעם שעושים מעשה נדיב, מכניסים לצנצנת גולה או כפתור (אפשר לאמץ בבית , בגן או בכתה).
מתוך ההקדמה שכתב המאייר אַקְסֶל שֶׁפְלֶר (הידוע מאיוריו לספריה של ג'וליה דונלדסון). שֶׁפְלֶר תומך בעמותת "שלושה אפונים" שעוזרת לחולל שינוי בחייהם של פליטים: "לפעמים נדמה שאנחנו פשוט עסוקים מכדי לעצור רגע ולהושיט יד לאלה הזקוקים לה. לפעמים אנחנו מרגישים חסרי אונים, כי נדמה לנו שכל מה שיש בידינו לעשות ממילא לא יועיל. טוב להזכיר לעצמנו שאפילו מעשי נדיבות קטנים יכולים באמת לחולל שינוי." דברים אלה מקבלים משנה תוקף בימים אלה של מגפת הקורונה בהם אנו עדים לגילויים מפתיעים של נדיבות וחמלה.
הספר שופע איורים נפלאים, עליזים ומשעשעים, שמככבים בהם פילים, אריות, ושאר חיות ואפילו... בני אדם. את האיורים תרמו מטובי המאיירים, כולם יחד חברו כדי להפוך את עולמנו לעולם טוב יותר. בואו נצטרף. ואל תשכחו שהדבר המשפיע ביותר על ילדים הוא הדוגמה האישית.
 מגיל 4.
אפשר לבקש מן הילדים לספר על מעשה טוב שעשו, על עזרה שהגישו לזולת, להציג בפניהם סיטואציות מספרים ולשאול איך לדעתם אפשר לעזור לדמות במצוקה. 

לרשימת הספרים

 

האם הם מפליצים? מדריך לילדים לנפיחות בעלי חיים

מאת: ניק קארוּסוֹ ודני רַבָּאיוֹטִי
איורים: אלכס ג. גְריפית'ס
מאנגלית: גילי בר־הלל סֵמו
מנוקד, ללא מספרי עמ', תכלת.

לומר את האמת, כשראיתי את הספר הזה חשבתי: הנה עוד גימיק כדי לקרוץ לילדים באמצעות הומור סְקַטוֹלוֹגִי (הומור שעוסק בהפרשות) שהם כידוע אוהבים מאד. בכל זאת  הצצתי – ונשביתי. זהו מדריך מדעי, שבו יגלו הקוראים הצעירים כיצד נוצרים ונפלטים הקולות והריחות, מהם המאכלים המועדים יותר ופחות, אילו חיות פולטות גזים ואיזה לא (למשל ציפרים, תמנונים), לאילו חיות הנפיחוֹת הריחניות ביותר ולמה.
הספר מציג כל חיה: סוס, תוכי, ברדלס, עכביש, לוויתן וכן הלאה, ושואל: האם הוא מפליץ?
אתם מוזמנים לנחש. בעמוד הבא תמצאו את התשובה: כן, לא, אולי – לא יודעים, בצירוף הסבר קצר המתרכז בהיבטים כימיים וביולוגיים.
המידע מרתק ומוגש בתערובת מוצלחת של כובד ראש וקלילות משעשעת, שאחראית לה במידה רבה המתרגמת המצוינת גילי בר־הלל סמו.
אל תסתמו את האף, התלהבותם של ילדים מוכיחה שהם ישמחו ללמוד אם נמצא את הזווית הנכונה .
מגיל 6.
 

לרשימת הספרים

 

ההמצאה המדהימה 2 המשקפיים

כתב: גל פורת
אייר: אביאל בָּסיל
מנוקד, 127 עמ', ספרית פועלים.

אבא של עמרי עובד בעבודה הכי מגניבה בעולם – הוא ממציא פטנטים. אלא שלפעמים, בטעות, ההמצאה יוצאת הרבה יותר מוצלחת ממה שאבא התכוון. אחרי שבספר הראשון אבא המציא משרוקית שקוראת לכלבים והסתבר שבעזרתה אפשר גם לשוחח אתם, הפעם אבא ממציא משקפיים שמקרבים כל מה שמביטים בו, אבל הם מעניקים לעמרי יכולת לראות  דרך קירות.
יכולות העל של ההמצאות של אבא סייעו בספר הראשון לעמרי ולחברו יואב להציל כלב מהתעללות. בספר הזה הם מצילים את חנות הצעצועים שניהל אביו של יואב מפני...
יופי של סדרה, מה שמכונה באנגלית page turner book – ספר שאי אפשר להניח מהיד.
תמצאו בו ילדים  חכמים ואמיצים בעלי תושייה, חברות, חמלה.
המחבר, גל פורת הוא מהנדס ומנהל בחברת הייטק ובעל כשרון ספרותי שופע.
ההנאה לא הייתה שלמה ללא איוריו היפים של אביאל בסיל, מבחירי המאיירים.
מתאים מאד לקריאה בהמשכים בכתה.
בעקבות ספרי הסדרה אפשר לבקש מן הילדים לחבר סיפורים על המצאות דמיוניות המעניקות יכולת־על. 
מגיל 7. הנאה מובטחת גם להורים.
בציפייה לספר השלישי.
 

לרשימת הספרים

סבתא מכשפה

כתב: אוריה שביט
איורים: גלעד סֶליקטר
מנוקד, 93 עמ', הקיבוץ המאוחד.

הכול משתבש לדני בחופש הגדול: הבריון של השכונה מאיים עליו, ריב פורץ בינו לבין החבר הכי טוב שלו, ההורים נוסעים לחו"ל ומשאירים אותו אצל סבתא רותי במושב. שם, במקום השעמום שחשש מפניו, חווֶה דני הרפתקאות מוזרות ומפתיעות שמתחילות בקולות משונים העולים מן המרתף הנעול. 
האיור על העטיפה מוביל אותנו למסע על מטאטא עליו רוכבים סבתא והנכד ולא אעשה לכם ספוילר על מה שקורה במהלכו.
הסיפור מערב ביד אמן מציאות ופנטזיה (אל יֵקל הדבר בעיניכם), שובר סטריאוטיפים (סבתא היא מכשפה טובה), ערכי בלי להיות דידקטי. הבעיות נפתרות באופן חכם והומוריסטי. סבתא רותי היא כיפית, שובבה, מבינה לליבו של נכדהּ וגם רבת ידע ואסרטיבית. בְּמקום שבו כוחות הקסם אינם יכולים להשפיע, היא משתמשת בחוכמתה. יחי כוחה של סבתא, גם ללא מטאטא כשפים. 
היה זה "השבוע הכי מדהים שהיה לי בחיים," מודה דני, ויש גם הוכחה: הפלייסטיישן שלקח אתו כדי שיהיה לו מה לעשות, נזנח. אכן קסם.
אוריה שביט, פרופ' לאסלם באוניברסיטת תל־אביב, הוא סופר מיומן ורב כשרון שפרסם ספרים למבוגרים ולילדים  (בצד ספרי עיון ומחקר).
הספר מלווה באיורים בשחור־לבן בסגנונו היחודי של גלעד סליקטר, אמן קומיקס, מאייר, ויוצר רומנים גרפיים המתפרסמים ברחבי העולם.
יופי של ספר, מזמין סדרתיות.
מתאים מאד להקראה בהמשכים בכתה.
מגיל 8 וגם להורים, לסבתות ולסבים.

לרשימת הספרים

 

קרלסון על הגג מעופף שנית

אסטריד לִינְדְגְרֶן
איורים: אִילון ויקלַנד
משוודית: דנה כספי
מנוקד, 170 עמ', מורה־ביתן, סדרת מרגנית – ספרי מופת לילדים ולנוער.

אחרי קרלסון־על­־הגג הנהדר מגיע המשכו, גם הוא נהדר ואולי אפילו יותר.
קרלסון, למי שאינו מכיר, הוא שדון­־טרול, גוץ מעופף בעזרת פרופלור על הגב, שמתגורר על הגג מעל דירתה של משפחה בורגנית בסטוקהולם: אבא, אמא, אח ואחות גדולים וקָטָני בן השמונה. אם בספר הראשון בני המשפחה חשבו שקרלסון "הוא מין חבר דמיוני כזה שילדים בודים מליבם כשהם מרגישים בודדים", הרי שכאן, מה ראו "אמא ואבא ובּוסֶה ובֶּטֶן כשהציצו לחדרו של קָטָני? מי ישב שם ליד השולחן החגיגי בפרצוף מרוח בקצפת וזלל עד שכמעט נחנק, אם לא ברנש קטן ושמנמן שצווח בקולי קולות: 'הופה הי, שמי קרלסון־על־הגג. נדמה לי שעד היום לא היה לכם הכבוד לפגוש אותי.' "
קרלסון הוא תעלולן, תחבלן, בַּלפן, תאוותן, שטוטניק היפראקטיבי, נרקיסיסט וקפריזי, בלגניסט פורע חוק וסדר, כולו התפרצות של יצרים ללא שליטה ובקרה, בקיצור מגלם את האיד הפרוידיאני. אבל אי אפשר שלא לחבב אותו. הוא מסייע לקָטָני במצוקותיו ומוסיף לו "פלפל" לחיים.
בספר הזה אמא נסעה לחופשת התאוששות נפשית אצל סבתא, אבא בנסיעת עסקים רחוקה וכאן חיבור לימינו - האח והאחות הגדולים נלקחים לבידוד בבי"ח מחשש שנדבקו בסקרלטינה וקָטָני מצוּוֶה להישאר בבידוד בבית. כך נשאר קטני לבדו עם גברת בּוֹק שנשכרה כדי לשמור על הילדים, אישה זעופת פנים שמאמינה כי יש לנהוג בהם בתקיפות. קטני קורא לה "מַבהֶלת" משק הבית (במקום מנהלת) הברקה תרגומית (בצד הברקות נוספות, למשל מרעיז במקום מרגיז) שיש לה שתי משמעויות שמתפקדות בסיפור: גם מבהילה וגם מבוהלת.
הקוראים, הקטנים והגדולים, יסחפו בקצב המסחרר של תעלוליו הפנטסטיים והמצחיקים של קרלסון ובה בעת יחושו באנושיות ובחמלה העולים מן הסיפור.
התרגום של דנה כספי ראוי לכל שבח: הקריאה שוטפת – ריתמוס מצוין, שפה יפה ועשירה ועם זאת עכשווית ומובנת לילדים, יצירתיות לשונית מופלאה.
מתאים מאד להקראה בכתה.
מגיל 8 ולכל נפש. 

לרשימת הספרים

 

אֶדִי, בֶּלֶה וּפְלוֹ

כתבה: אינגֶה מוֹל
איירה: בֵּיָטְרֵייס וַן דוּרְסֵן
מהולנדית: חמוטל ילין
לא מנוקד, 187 עמ', רימונים.

אֶדְחַר אֵדְמַנְדְסֵן, התלמיד המצטיין בביה"ס, אהב ללמוד ורצה ללכת לאוניברסיטה ולהפוך לחוקר ידוע. הוא ישב בכתה, שקוע להנאתו בתרגיל קשה בחשבון, עד שלא הבחין "כשדלת הכתה נפתחה בתנופה אדירה ולתוך הכיתה נכנס איש גדול ושמן בעל רעמת תלתלים בלונדינית. האיש לבש אוברול אדום, נעל מגפי גומי ירוקים ובידו האחת החזיק מזוודת קש ענקית." הוא הרים את אֶדְחַר מכסאו, קירב אליו את פניו ושאג "ילד, אנחנו עשירים!" היה זה דוד אֶוַולט, אישיות צבעונית אקסצנטרית, דל בממון ורב דמיון, המגדל את אֶדְחַר שהוריו נסעו לאמריקה ולא חזרו. הדוד טלטל את אחיינו באוויר למול פניהם ההמומים של התלמידים והמורָה, ובישר לו: "אתה עוד לא קולט, הא ילד? באתי לקחת אותך! [...] זכינו בלוטו. אני לא צריך יותר לעבוד ואתה לא צריך יותר ללכת לבית ספר. אתה לא צריך יותר לעשות את כל הדברים המשעממים האלה כאן. אתה ממילא כבר יודע הכול."
מכאן מתחיל מסע מטורף חוצה ארצות, ללא חשבון, תרתי משמע, עם סכום זכיה של עשרה מיליון יורו! למסע שותפות חברתו של אֶדְחַר פְלוֹ, גם היא ללא הורים וגדלה אצל שתי דודות זקנות ומרושעות, וכלבתה בֶּלֶה, קטנה עם קוקו על הראש קשור בסרט ורוד – אך מתגלה ככלבת שמירה מעולה.
מי רוצה לשדוד אותם והאם יצליח?
הרפתקת מתח משעשעת בקצב מסחרר, חברות אמיצה ודאגה הדדית, תפקידים מתחלפים – הילדים החכמים והתמימים מתגלים כמבוגר האחראי ולומדים שיעור מאלף בבית ספר של החיים, בין השאר על נושאים חשובים כמו כסף ומה אפשר לעשות אתו.   
מגיל 8 ומעלה וגם להורים. יופי של ספר, מומלץ בחום! מתאים מאד לקריאה בפרקים בכתה. הילדים ירוצו לקרוא את הספר.

לרשימת הספרים

 

יולי 2020

 

מיפִי והכדור; פתוח או סגור; ספר החיות הגדול של מיפִי

כתב ואייר: דיק בְּרוּנָה
תרגום: רוני בק
ספרי קרטון, תכלת.

למבחר ספריו של הסופר והמאייר ההולנדי דיק ברונָה שתורגמו בארץ במהלך השנים, נוספו עתה שלושה ספרים חדשים, בסדרת מיפִי הנושאת את חותמו הייחודי – ארנבת חמודה, מעוצבת בקווים גרפיים פשוטים ובצבעים בסיסיים. הסדרה מספקת הפעלה יחד עם כישורי שפה ראשונים ומושגים בסיסיים. מיפי והכדור, הנפתח לגובה, מתמקד בפעלים: מתופפים בתוף, קופצים בחבל, נתלים על המוט ועוד; פתוח או סגור עם לשוניות הזזה עוסק בהפכים: גדול-קטן, לפתוח־לסגור, הרבה־מעט ועוד; ספר החיות הגדול של מיפִי עם לשוניות בולטות בצידו ועליהן דמויות החיות, עורך היכרות עם בעלי חיים וקולותיהם. הספרים מעוצבים בקפידה, מהנים, מלמדים ומזמנים שיחה עם הפעוט סביב הפעילויות, בעלי החיים והפריטים שבאיורים.
לא פלא שהסדרה, אותה יצר ברונו ב-1955 והיא מונה 30 ספרים, זכתה להצלחה עולמית, תורגמה לחמישים שפות ונמכרה ב-85 מיליון עותקים ברחבי העולם. ברונו (2017־1927) יצר יותר מ־200 ספרים.
מגיל שנה.

לרשימת הספרים

 

פילה מצאה ביצה

כתבה ואיירה: ליז ווֹנג
מאנגלית: חנה לִבנת
מנוקד, לא ממוספר, כתר. 

"הנרייטה הפילה אהבה שקט." היא נהנתה מהבוקר השלו שלה עם התה והעיתון, ובמיוחד אהבה לצלול במי האגם אל השקט שמתחת למים, שם נסחפה במחשבותיה. יום אחד, בהיותה במים, הרגישה "בּוּמס" בראש. היא מִששה את ראשה הכואב, "איזו נפיחות! כאילו צמחה לי ביצה על הראש!" היא חבשה את הראש וחיכתה בשקט עד שהנפיחות תרד. עד ש... קראק! היא נגעה בראשה וחשה במשהו פלומתי ורך - "אווזונת קטנטונת!" הנרייטה מיהרה אל האגם והניחה את האווזונת בקן שמצאה. אך כששום אמא ציפור לא הופיעה, היא לא היתה מסוגלת לעזוב את הפעוטה לבדה ולקחה אותה הביתה.
"מאז אותו היום השֶׁקט של הנרייטה התנפץ." הבית רעש ורגש עד שהפילה החליטה ללמד את האווזונת להתנהג: היא לימדה אותה איך לחפש אוכל, איך לשחות, איך לנפנף בכנפיים. כשאווזונת גדלה ונעשתה עצמאית, עודדה אותה הפילה לצאת לדרכה, "שלום אווזונת! את תסתדרי מצוין שם בחוץ!"
השקט חזר כמובן למעונה של הפילה "אבל היא גילתה שהיא כבר לא כל כך רוצה שקט."
ומה היה הסוף?
סיפור נפלא ומלא רגש על ביצה קטנה המביאה שינוי גדול, על אהבה והכלה, מיועד לשני קהלים–ילדים ומבוגרים.
על רקע הצבעים השקטים של הפילה – אפור ולבן, בולטת האווזונת בצהוב חזק המדגיש את הדומיננטיות והאור שהביאה עמה.
יש לשבח גם את התרגום הרגיש של חנה לבנת. לדוגמה: השקט התנפץ ולא השקט הופר, שהוא הפועל המקובל יותר, ובכך מתקבל צליל אונומטופאי המחקה קול התנפצות.  
מגיל 3.

לרשימת הספרים

 

הסיפור של פִּצפונת

כתבה: נָטלי בֶּלָהָסֶן
איורים: אפרת דָהאן
מנוקד, לא ממוספר, כנפיים וכתר. 

פצפונת לא אהבה את מקומה כבובה הקטנה ביותר בתוך הבבושקה. עד שסיפור עבר "מהענקית לגדולה, לבינונית, לקטנטונת ולפצפונת" הוא כבר נשמע כמו 'טלפון שבור'. "סיפור על ענבים נשמע כמו סיפור על ארנבים, סיפור על מטריה כמו סיפור על פטריה, וסיפור על כלב שחור – כמו סיפור על גרב עם חור." עד שנמאס לה "משאריות משובשות של סיפורים. 'יש לי עיניים משלי כדי לראות ואוזניים משלי כדי לשמוע ואפילו פה קטנטן מצויר – לספר סיפורים
משלי!' " 
פצפונת מצליחה להיחלץ ממקומה (תרתי משמע) ומגיעה לגן עם נֹגה. כאן היא מבלה, שומעת סיפורים, מכירה חברים חדשים ומתוודעת אל חיי הגן המעניינים (מה שהופך את הספר מתאים גם לילדים העומדים להיכנס לגן).
פצפונת חושבת על הבבושקות שלה בבית ובשובה, כשנגה החזירה אותה למקומה, לפני שסגרה את החלק העליון, פצפונת זינקה ממקומה לתדהמת כולן ("כמו שלמדה מאמא קנגרו בגן" - אנחנו גם לומדים ומתעצמים בגן) ונעמדה זקופה על המדף. "נגה הבינה מיד, ובמקום להחזיר את הבבושקות זו לתוך זו, הרכיבה כל אחת מהן בנפרד", פינתה להן מקום והציבה אותן בשורה. הבבושקות מספרות לפצפונת כיצד דאגו לה והיא מספרת להן סיפורים מהגן וגם כאלה שהמציאה בעצמה.
סיפור יפה מאד, כולל האיורים המיוחדים, על הקטן שרוצה לפרוץ מן המעטפת המגוננת אך גם מגבילה וסוגרת, לחוות בעצמו ולהשמיע את קולו. הסיפור גם מרמז לנו שאם כי הבבושקות דומות זו לזו חוץ מהגודל, לכל אחת אישיות משלה וכולן יכולות לחיות באהבה זו לצד זו.
כל הכבוד למאיירת שמציגה לנו בגן, באיוריה הנפלאים, פנים לבנות ושיער בלונדיני בצד פנים כהות ושיער שחור מתולתל וגם ילד עם משקפיים.
נטלי בלהסן חיברה את ספר הילדים הנפלא "גברת מגזרת" (הקיבוץ המאוחד) שתורגם לכמה שפות, ביניהן ליפנית.
המאיירת אפרת דהאן ביימה והנפישה סרטים שהוצגו בארץ ובעולם.
מגיל 4.

לרשימת הספרים

 

נא לא ללקק את הספר הזה

כתב: עידן בן ברק
איורים: ג'וליאן פרוסט
מנוקד, לא ממוספר, עם עובד.

תודו שהכותרת מסקרנת מאד. ולמה לא ללקק את הספר הזה? כי הוא מספר על חיידקים שנמצאים בכל מקום, מה שמתאים מאד לימי הקורונה (אם כי קורונה נגרמת מנגיף-וירוס).
זוּט היא חיידקית זעירה (שמה נגזר מזוּטא - בארמית קטן, זעיר). כדי להמחיש עד כמה היא זעירה, רואים באיור נקודה קטנה ומספרים לנו שיכולים לחיות עליה כשלושה וחצי מיליון חיידקים. "חיידקים חיים בכל מקום" והאיור בסגנון קומיקס מדגים: באוויר, בגרביים, בתוך המעיים, באנטרקטיקה, במעמקי הים, בארוחת הבוקר, ובמקומות נוספים, גם "באף של ראש הממשלה." וכמובן בספר הזה המספר עליה.
הקוראים הצעירים רואים על הדף תקריב של צילום מיקרוסקופ והם מוזמנים לקחת את זוּט על האצבע ולצאת אתה להרפתקה: לשיניים, לחולצה וגם לתוך הפופיק. בכל מקום פוגשים חיידקים נוספים שמספרים, בבועות קומיקס, איך הם יוצרים חורים בשיניים או גורמים לבגדים להסריח. ההסבר פשוט ומלווה בהומור: חיידקי השיניים מבקשים למשל מן הילדים: "מה הריח הנורא הזה? משחת שיניים? ... הי, ילדים, בבקשה לצחצח שיניים פחות... ולאכול יותר ממתקים". חיידקי הפופיק לא אוהבים סיפורים מפחידים על סבון. וכך, בחיוך של הפוך על הפוך לומדים את כללי ההיגיינה ולמה כדאי לשמור עליהם.  
בסוף הספר מופיע עמוד הסבר עם המחשה ויזואלית "איך חיידקים נראים באמת."  
יופי של ספר, נטול דידקטיות ישירה וללא הפחדה, משעשע ומלמד, משלב תקריב של צילומי מיקרוסקופ אלקטרוני עם קומיקס, על החיידקים הנמצאים מסביבנו ובתוכנו שילדים שומעים עליהם אך אינם יודעים מהם ומעולם לא ראו אותם.
הספר תורגם עד כה ליותר מ-12 שפות. מחברו, עידן בן ברק, נולד בירושלים וחי היום במלבורן שבאוסטרליה.
מגיל 4.

לרשימת הספרים

 

פריקי

כתבה: נורית זרחי
איורים: הילה חבקין
מנוקד, 28 עמ', הקיבוץ המאוחד.

"טריק טריק טריקי / והנה לפניכם פריקי!' " כך נוצרה פריקי בבית המלאכה לצעצועים של יונתן טוִילי. "פריקי לא העלתה בדעתה שהיא בעצם צעצוע שהתעורר לחיים. וגם לא חשבה שהיא מפעם פעם, כי כל אחד חושב שהזמן שלו זה הזמן האמיתי." היא מחליטה לצאת החוצה, אולי שם תמצא תשובה מי היא (באיור אנחנו רואים אותה מגיחה מחריץ הדלת, תחילה הראש, בתנוחה המעלה אסוציאציה של לידה).  
פריקי הדינוזעורה – ששמה כולל את התואר זעיר, אינה מכירה את העולם ההומה שנפלה לתוכו, בדיוק כמו תינוק או כמו מישהו שנקלע למקום זר ולא מוכר.
נֹגה, בתו של יצרן הצעצועים, מציעה שילכו לשאול את אבא, שהרי הוא תכנן אותה. פריקי שואלת מה זה אבא, ונגה עונה: "אבא זה אבא." כלומר, אבא זה לא מילה, זה דבר שצריך להרגיש, כמו שתינוק מרגיש מה זה אבא לפני שהוא מכיר את המילה.
אבא, שמוזעק מאולם הכנס בו הוא משתתף, מספר שהוציא את פריקי מספר עתיק. פריקי שואלת: "אז מי אני? לאן אני מתאימה? כדאי שאחזור לשם"? ויונתן טוילי משיב: "אי אפשר, אין דרך חזרה". אז מה היא צריכה לעשות? "להתרגל." ומה זה להתרגל? " 'זה להרגיש שאת נמצאת במקום הנכון' אמר יוחנן טוילי."
פריקי בכל זאת מנסה לחזור לתוך הספר אך מכיוון שזה באמת לא אפשרי, יוחנן טוילי מציע לצייר לה מעיל ועליו עצי־עד עתיקים כדי שתרגיש כמו בעולם של פעם. " 'צריך עצים בשביל להתרגל?' שאלה פריקי. 'אני חושבת שלהתרגל זה בלב,'  אמרה נֹגה." אבא מצייר לפריקי לב על המעיל וכשנֹגה תוהה " 'אבל מעיל לובשים על הגוף' " עונה אביה " 'מה שבחוץ יכול להיכנס לאט-לאט פנימה.' "
נורית זרחי והילה חבקין לוקחות אותנו לאט־לאט פנימה, כל אחת בסגנונה הייחודי המוכר, למסע מעורר מחשבה על גילוי עצמי, שייכות, אהבה וחברוּת.
מגיל 4 ולכל גיל.

לרשימת הספרים

 

כרטיס לירח

שלומית כהן־אסיף
איורים: ענבל לייטנר
מנוקד, 46 עמ', ספרית פועלים.

המשוררת האהובה שלומית כהן־אסיף, שקיבלה בהפתעה, בלילה של כוכבים, כרטיס לירח, פונה לקוראים: "אם אי-פעם גם אתם תקבלו כרטיס, בבקשה שמרו עליו במקום הכי סודי, למשל בין החלומות ובין השירים." ספר השירים הנפלא הזה יכול בהחלט לשמש לכם כרטיס לירח, אז טוסו לשם ותרגישו רטט של יופי, עם הרבה חיוכים.

פירוט כל הפרסים שזכתה בהם שלומית כהן־אסיף יניב ספר בפני עצמו. ביניהם פרס ראש הממשלה, פרס אקו"ם למפעל חיים, פרס ביאליק, פרס דבורה עומר למפעל חיים ועוד.

השירים מלוּוים באיוריה הנפלאים של ענבל לייטנר, שעבודותיה הוצגו בתערוכות בארץ ובעולם. 
מגיל 6 ולכל נפש.

 

לרשימת הספרים

 

סיפורי חיות מסביב לעולם

כתבה: אנגֶ'לה מֶקְאָליסטֵר
איירה: אַייטש
מאנגלית: עטרה אופק
מנוקד, 129 עמ', אגם.

כל תרבות וסיפורי החיות שלה, שנדדו מארצות היווצרותם לרחבי העולם וקיבלו לבוש שונה, אך בסיסם דומה. למשל הסיפור ההודי הידוע על העיוורים והפיל.
הספר הזה הוא אנתולוגיה עשירה הכוללת 50 מעשיות על בעלי חיים: משלים, מיתוסים, סיפורים עממיים ואגדות, סיפורים אטיולוגים ("איך איבדה המדוזה את עצמותיה?") המתגלגלים בעולם לאורך הדורות, אהובים ומחכימים. נמצא כאן את "שלושת החזרזירים" שמקורו באנגליה, את "הזמיר וקיסר סין" של אנדרסן (דנמרק) ועוד הרבה סיפורים נפלאים, מוכרים יותר או פחות. הסיפורים מסודרים לפי יבשות, בכל סיפור מצוינת ארץ מוצאו (וגם במפתח בסוף הספר, כולל ציון המקור ממנו נלקח). כך, בצד סיפורים מארצות מוכרות, נמצא גם סיפורים מאזורים לא מוכרים בעולם כמו סיפורים מהשבטים בְְּלֶאקְפוּט, קָארוּק, לָקוֹטָה ועוד.
ספר זה יוצא לאחר ההצלחה הגדולה של "סיפורי עמים לאורך השנה" שראה אור בדצמבר 2019 (ונסקר על ידינו באתר), והוא מונח בדרך קבע ליד מיטתם של בן 8 ובת 6 שאני מכירה, שמבקשים מתוכו סיפורים לפני השינה.
אוצר ספרותי­־תרבותי נפלא, בפורמט אלבומי, עם איורים מרהיבים.
הסיפורים הקצרים – בדרך כלל עמוד עד שניים, מתאימים מאד לקריאה בכתה באזני התלמידים. אפשר להעשיר את הקריאה בחיפוש מידע על העמים הלא מוכרים; לבקש מן התלמידים להביא סיפורי חיות; לעקוב אחר גלגולו של סיפור ועוד.
מכיוון שמדובר באוסף סיפורים, הוא מתאים לקשת רחבה של גילים ואפשר לבחור בהתאם לגיל הילד. ספרים כאלה מתאימים מאד לספריה בבית סבא־סבתא עבור הנכדים, וההנאה מובטחת גם להם. 
מגיל 5. 

לרשימת הספרים

 

מטאטאים רוקדים בחורף

כתבה: הדס לייבוביץ
איירה: נועה פָּארָן
מנוקד, ללא מספרי עמודים, צלטנר. 

"היום אבא ואני הולכים יחד לעבודה שלו. יש לי תפקיד – אני העיניים שלו." בכניסה לרכבת, הסדרן צועק "אישור עבודה!... ברחובות הראשיים אסור לנו לעבור, לפי החוקים החדשים." באיורים עונדים אָליס ואביה טלאי צהוב. הנוף אירופאי־עגמומי, בצבעי חום־אפור. השלטים על החנויות כתובים בגרמנית. אנחנו מבינים מיד מהם המקום והזמן.
המחברת שוזרת סיפור מציאותי עם גיחות לעולם הדמיון, על יום בבית מלאכה ליצור  מטאטאים ומברשות שעובדיו הם עוורים וחרשים, בזמן מלחמת העולם השניה. הסיפור כתוב בסגנון פיוטי וחף מכל אלמנט מפחיד. ברגע הדרמטי שבו העובדים ממהרים להסתתר לשֶמע צעדי השוטרים, הקטע הדמיוני של ריקוד עם מטאטאים הוא דומיננטי ובכך מנוטרלת האימה לחלוטין. סממני המלחמה שזורים לאורך הסיפור – בית הספר הסגור, המחבוא, מבלי להזכיר ולו פעם אחת את המילים שואה, גרמניה, מלחמה. קוראים צעירים יצטרכו תיווך אך יש בכך גם יתרון, המתווך יוכל להציג את המידע בהתאם לתפישת הילד.
הספר מבוסס על סיפור אמיתי מרגש, אותו תוכלו לקרוא באחרית דבר, על אוטו ויידט, גרמני, שעקב מחלה איבד בהדרגה את ראייתו ובשנת 1940 הקים את בית המלאכה הזה ברחוב רוזנטלר בברלין. רוב העובדים היו יהודים ובעת המלחמה הוא נאבק להצלתם. אוטו ויידט הוכר על ידי "יד ושם" כחסיד אומות העולם.
הסיפור מסופר מפיה של אָליס, בגובה העיניים, ברגישות ובטון מאופק שמדגיש את הדרמה. "אני מרגישה אושר קטן וחושבת לי בשקט שאולי, לפעמים, יום נחשב ללילה ובחושך יש גם אור. כמו עכשיו".
זהו ספר נפלא על תקופה חשוכה, המפיץ הרבה אור, ומרחיב את היחס לאדם באשר הוא אדם מעבר לתקופה הספציפית, כפי שמספרת אליס על שיחתה עם בעל בית המלאכה: " 'כל האנשים בבית המלאכה שלך הם יהודים?' אני מעיזה  לשאול וממששת את הטלאי הצהוב שלי. הוא נעצר ואז מתכופף ואומר במבט רציני, 'מה שחשוב הוא שכולנו כאן בני אדם.' " כמה פשוט וכמה נכון וראוי שמשפט זה יהדהד בנו תמיד. 
הדס לייבוביץ' התוודעה לסיפור במסגרת טיול שורשים בברלין בו הסתבר לה שאחד העובדים הראשונים בבית המלאכה הזה היה דוד של סבתהּ.
הכתיבה משובחת, המחברת משחקת במיומנות במבט למעלה, אל החופש והאור ובמבט למטה אל החשוך והמצמית (לייבוביץ מוּכֶּרת משני ספרי "ליבי" רבי המכר שיצאו בהוצאת הקיבוץ המאוחד). האיורים היפהפיים של נועה פארן מכניסים אותנו לאווירת הזמן והמקום. הספר מושקע מאד, מלבד הסיפור והאיורים, גם הפורמט, הדפים, העיצוב. בסופו אפשר לראות צילומים מפעם של בית המלאכה לעיוורים וכן מאוירת מפת ברלין – גם היא בגובה העיניים של קוראים צעירים –  ועליה מאוירים אתרים מרכזיים בעיר.
אנושיות, חסד וחמלה, אל תגבילו את הספר רק ליום השואה.
מגיל 6 (כאמור, לצעירים, יידרש תיווך של הרקע ההיסטורי) ולכל אדם. 

לרשימת הספרים

 

דורי פַנטָזוֹרי 

כתבה ואיירה: אַבִּי הַנְלון
מאנגלית: שׁהם סמית ואמנון כץ
מנוקד, 153 עמ', כנרת.

"השם שלי הוא דורי, אבל כולם קוראים לי נזק [...] אני הילדה הקטנה. לאחותי קוראים וָיולט ולאחי לוּק. ויולט היא הגדולה. ויולט ולוק אף פעם לא רוצים לשחק אתי. הם אומרים שאני תינוקת." הילד הצעיר שואף תמיד להכרה ולשיתוף מאחיו הבוגר. בסיפור הזה התמונה מורכבת יותר, וכמעט אינה מטופלת בספרים הרבים שאני מכירה: שניים מתאחדים – השלישי סובל. האח והאחות הבוגרים עושים יד אחת נגד ניסיונות ההתקרבות וההצטרפות של האחות הקטנה. ככל שהיא מנסה בדרכים שונות להתקבל ל"זוגיות" הצמודה שלהם כך הם דוחים אותה יותר ולועגים לה: "עכשיו כשאת בת שש, את צריכה להפסיק להתנהג כמו תינוקת." הקטנה מתמידה ואינה מוותרת, וכל  הדרכים כשרות – היא מתחננת, מעצבנת, מתפרצת, עושה דווקא, מתרפסת, מוכנה להיות תינוקת או כלבלב במשחקים שלהם. כשהם מתחננים למשל "בבקשה תעזבי אותנו בשקט!" היא מספרת לנו: "לי אין שום כוונה לעזוב. אבל בגלל שאני לא יודעת מה לומר, אני שואלת שאלות. כל שאלה שעולה בדעתי." באיורים דמויי הקומיקס אנחנו קוראים, צוחקים ומהנהנים (השאלות באמת מעצבנות): "מה זה בבקשה? למה יש לנו בֵּית שחי? איך יוצרים פלסטיק?" רעיונותיהם של האח והאחות הגדולים כיצד "לנפנף" אותה  פועלים בכיוון ההפוך: כשהם מנסים להפחידהּ ומספרים לה שגברת זֶלדה קְרֵקֶר – שודדת וחוטפת תינוקות בָּנות – מחפשת אותה, היא לובשת גלימה ומצטיידת בחיצים כדי להילחם בה.
דורי מחפשת נחמה בעולמה המאוכלס בדמויות דמיוניות: החברה שלה מרי ש"אף אחד לא יכול לראות אותה, חוץ ממני", מפלצות שונות (ראי למצבה הנפשי) – מפלצת הקטשופ, מפלצת השואב, מפלצת המגירה השבורה ועוד.  גמד בשם נָגי שיורד מהעץ, מציג את עצמו כפֵיה הסנדקית שלה והופך אותה לבקשתה לכלבלב. פַנְטַזְמָגוֹרֶיָה, כפי שמסבירים לנו במשפט הקדמה את מקור שמה של הגיבורה, הוא "מצב דמוי-חלום שבו הגבולות שבין המציאות לדמיון מִטשטשים.
ואיפה אבא ואמא? אבא עובד, אמא נוכחת נפקדת ומגעיה עם דורי הם מגעי־פיצוץ: "נזק, לכי לישון!!! אמא שלי צועקת. 'צחצחי שיניים!' "
יגעת ומצאת – תאמין. המטרה הושגה. דורי עוברת את "מבחן הקבלה" כשהיא שולפת מן האסלה את הכדור של אחותה שנפל לשם, ושלושתם משחקים יחד.
דורי היא ילדה מלאת אנרגיה, שופעת דמיון, שקשה לא לחוש אמפתיה למצבה. הספר משעשע ומצחיק, טקסט מועט עם הרבה איורים בעיצוב דמוי קומיקס, מתאים להקראה ולהתחלת קריאה.
ההנאה לא היתה שלמה לולא התרגום המצוין של הצוות המנצח שׁהם סמית ואמנון כץ.
מגיל 6.

לרשימת הספרים

 

אני, ששת

כתב: חנן פלד
איורים: אביאל בסיל
מנוקד, 80 עמ', כתר.

למדף ספרי ילדים ההולך ומתמלא לאחרונה בסיפורים על כלבים, מצטרף גם הספר היפה הזה. שֶׁשֶת (כמובן מ"רובינזון קרוזו"), הכלב של איה, מגלה שדלת הבית פתוחה ומחליט לצאת לטיול קצר בשכונה. הוא נכנע לפיתוי חטיף שמציע לו איש זר ונכנס למכונית שמובילה אותו למעבדה של פרופסור פרשקוביץ'. הפרופסור המטורף עורך ניסוי על גלי מוח של בעלי חיים שונים במטרה להגדיל את האינטליגנציה שלהם. הוא מקווה להתחבר לאותו מכשיר ולהפוך לאדם שיכבוש את העולם בחוכמתו וכל אלה שלמדו אתו באוניברסיטה, שצחקו ולעגו לו, "יראו מי פה הגאון האמיתי!"  אלא שמסתבר שהחיות חכמות יותר ממנו.
הספר כתוב לסירוגין בשני קולות – של איה ושל כלבהּ ששת, כתובים בגוּפן שונה.
הרפתקה מותחת, מפתיעה, עם דרמה והומור מטורף המערבב מציאות ודמיון, ששיאו הוא מרדף של קוף, כבשה, תרנגול וצב הדוהרים בתוך המכונית שחטפו מן הפרופסור.  
זהו ספרו הראשון לילדים של התסריטאי הידוע חנן פלד ("זהו זה", "רחוב סומסום", "הבית של פיסטוק, "קופיקו") שעושה בהחלט חשק לעוד.
איורי הצבע בסגנונו המיוחד של אביאל בסיל, חתן פרס בן יצחק לאיור, מצטרפים לחגיגה המשעשעת.
מגיל 7.

מתאים מאד לקריאה בפרקים בכתה וסביר מאד שהילדים לא יתאפקו וירוצו לחפש את הספר.

לרשימת הספרים

 

פּוֹפְּטְרוֹפִּיקָה  - תעלומת המפה

כתב: ג'ק שַּאבֵּר
איורים: קוֹרי מֵרִיט
מאנגלית: דנה טל
קומיקס, לא מנוקד, 105 עמ', כנרת.

אוליבר ומיה, אח ואחות, וחברם חוֹרְחֶה רצו בסך הכול לטוס בכדור פורח. אך ה"טייס", קפטן אוקטביאן, מנחית אותם לפתע בתוך ג'ונגל באי פרהיסטורי, שורץ עופות דוֹדוֹ, צפרים משונות וחיות טורפות, שבו שולטים הוויקינגים. שלושת הילדים מצליחים לברוח משבי הוויקינגים ולהגיע לסירה ויקינגית עתיקה. עכשיו עליהם למצוא את הדרך הביתה בעזרת המפה הקסומה שתפשו, ואת זה אפשר יהיה לקרוא בספר השני בסִדרה שאמור להופיע.
הספר מבוסס על אתר משחקים פופולארי של עולמות פופטרופיקה, שפיתח ג'ף קייני, מחבר סדרת "חנון", אך אפשר ליהנות משפע ההרפתקאות והאיורים המצוינים גם בלי להכיר את המשחק.   
באיחור רב־שנים מן העולם המערבי הולכים ספרי הקומיקס וכובשים מקום בליבותיהם של הילדים בישראל. הסיפורים החזותיים עם המלל התמציתי והקצרצר מתאימים לעולם הווירטואלי שהם חיים בו. ספרים אלה מצוינים עבור סרבני ספר ועבור ילדים העושים את צעדיהם הראשונים בקריאה. עבור אלה האחרונים, מכיוון שהספר אינו מנוקד, כדאי להגדיל מעט את האותיות בספרי ההמשך (כמו אלה למשל שבעמ' 89).
ילד פרטי בן שמונה שמפתח את מיומנות הקריאה בלע בשקיקה וממליץ בחום. 
עולם הפופטרופיקה הווירטואלי נוצר עבור ילדים מגיל 6 ומעלה.

לרשימת הספרים

 

ינואר 2020

 

לפעמים עצב מגיע בהפתעה

כתבה ואיירה: אֵוָה אִילֵנְד
מאנגלית: רוני בֵּק
מנוקד, ללא מספרי עמודים, תכלת.

"העצבות כמו כוס היא - / ובה יין מר, מענבי הנשמה" כתב המשורר אברהם חלפי בשירו הנפלא "השיר על התוכי יוסי". לעצב יש מקום לגיטימי בקשת הרגשות שלנו. בדרך כלל אנחנו יודעים את סיבתו, אבל לא תמיד. במיוחד ילדים שקשה להם עדיין להגדיר את רגשותיהם, לאתר את סיבתם ולהתמודד או להכיל אותם. הספר היפה שלפנינו מאניש את העצב – בטקסט ובאיור - ונותן לו מקום של כבוד בחיינו. במילים פשוטות ובטקס מינימליסטי מתואר התהליך שבו העצב מתגנב אלינו, "הוא הולך אתנו לכל מקום... / ויושב כל כך קרוב עד שבקושי אפשר לנשום." אנחנו יכולים לנסות להחביא אותו, להתעלם ממנו "אבל אז נרגיש כאילו הפכנו בעצמנו לעצב."
מה אפשר לעשות? "אפשר לתת לו שם, להקשיב לו, לשאול אותו למה הוא בא ומה הוא צריך." אפשר גם להקשיב למוסיקה או לשתות שוקו חם, או לטייל בטבע ולהקשיב לרחשיו. במילים אחרות, ללמוד להכיל אותו, לתת לו יד ולהתנחם ב"אל דאגה – יום חדש מתחיל היום" (וזה בדיוק מה שאמרה  סקארלט אוהרה ב"חלף עם הרוח").
ספר עטור שבחים מאת הסופרת הבריטית אוה אילנד שמיד עם הופעתו נמכר לתרגום ל-19 מדינות.
הספר יכול לשמש לשיחה על רגשות, ביטוייהם וסיבותיהם, מה אפשר לעשות כדי להתמודד ולהכיל. אפשר גם לצייר.   
מגיל 3 ולכל נפש.

לרשימת הספרים
 

סבא, מוריס ואני

מירי חנוך
איורים: בֶּרְנַט מוּנְטֶס
מנוקד, ללא מספרי עמודים, כתר

"אני הכי אוהב את יום שלישי. כי בכל יום שלישי סבא לוקח אותי מהגן [...] השער הכחול נפתח. דוִד השומר מחייך. כי  תמיד שנינו רואים קודם כל את האף הרטוב של מוריס השלישי, שרץ קדימה ומכשכש בזנב. מוריס השלישי הוא הכלב של סבא שלי, לפניו היו מוריס הראשון ומוריס השני" (שימו לב לרמז המַטְרים העדין מאד על היותם של החיים בני חלוף).
איננו יודעים את שמו של הילד, גם לא את שמו של הסב. אבל הסיפור מיטיב לתאר את יחסי האהבה ביניהם. ידיו של סבא חמות והוא מעניק בטחון. בדרך הביתה מהגן הם מתיישבים על המזח מול הים. הם אוכלים צימוקים שסבא הביא. סבא אומר ש"צימוקים הם ענבים זקנים ומתוקים". במזח תמיד נגמרים הגלים ונגמרים גם הצימוקים (רמז עדין נוסף, המתקרב אל נושא הסיפור  - דברים נגמרים, גם ענבים שהצטמקו ומַתקו, שהם דימוי יפה לסבים).
הם הולכים לבית של סבא כי אמא חוזרת מאוחר. יחד הם מכינים  סלט. סבא מלמד ש"התנור בצפון והכיור בדרום" והם משיטים ספינות קטנות בין המשבצות שעל שולחן המטבח. כשאמא באה לקחת אותו והם נפרדים "סבא נותן לי מזכרת עד השבוע הבא. כך יש לי את סבא בכיס כל השבוע."
כן, ניחשתם, זו התבנית המוכרת מספרים העוסקים במות סבא: תמונת היחסים המוארת בהתחלה המתחלפת בצל הקודר של מחלתו ומותו. אבל הסיפור הזה, הבונה בכישרון ספרותי  תמונת יחסים חמה וקרובה מפרטי היומיום, מוכיח שוב שמה שחשוב בספר טוב הוא לא הרעיון ולא התבנית אלא המארג הסיפורי הייחודי שלו.
זהו ספר מלא לב הנותן מקום של כבוד לכאב ומציג בפשטות מכמירה, מפי האם, את עובדת החיים: "יש דברים, כמו זיכרונות, שנשארים לנו מאהובים, גם אחרי שהם מתים."
תורמים לסיפור האיורים הצבעוניים ומלאי ההבעה.
מגיל 4.

לרשימת הספרים
 

מַלְכּיוֹר הכיור

כתב: קוֹרנֵיי צ'וּקוֹבסקי
איורים: יֶבגני אנַטְוֹנֶנְקֹוב
מרוסית: אָלָה סוּד
מנוקד, 55 עמ', קדימה [שמש] קלאסיקה לילדים.

הכול בורחים מפניו - החפצים, האוכל, הבגדים: "אני רץ אל הכדור/ הוא קופץ אל התנור, / בא לקחת עפרון, / הוא בורח לארון, / נמלטות ממני יחד / הכפית והצלחת." וכל כך למה? "אוי לךָ, לַמלוכלכי / אוי לך למטונף! / כתם חום לך בלחי / וירוק בקצה האף! / הסתכל: כולך מסריח, / פרצופך שחור מפיח, / שערך דביק כזפת, / מידך דיו נוטפת."
נשמע לכם מוכר? כן, "הכיור בכה מאד/ דני לא רוצה בי עוד" של מרים ילן שטקליס וכמובן "יפתח המלוכלך" שהוא גם "יהושע הפרוע" מאת הפסיכיאטר הגרמני היינריך הופמן אשר בשנת 1849 הוליד לְעולם הספרות את סרבן הניקיון הצעיר. בעוד שאצל הופמן הדרישה לניקיון באה מצד החֶברה הגוערת במלוכלך, צ'וקובסקי בחר להמתיק את הגלולה בדרך השעשוע ושׂם את המסר בפי חפץ שהוא גורם לא סמכותי. כך, בשנת 1921, הופיעה בתרבות הרוסית דמותו האייקונית של מנהיג הכיורים ואביזרי הניקיון – המוֹידוֹדיר: "ופתאום אלי פוסע / מחדרם של ההורים / בּרַזְכּיוֹר חיגר, צולע / וגוער בי ומרעים." יש גם דרמה: הילד בורח מאבזרי הניקיון הרודפים אחריו.
הסוף הוא כמובן טוב ונקי: "ילד ילד מצוחצח, / ילד ילד מקולח /  כך אוהַב אותך פי מאה / פי מאתים, פי מיליון!" כל הדידקטיוּת הישנה והקפדנית ברוח החינוך הגרמני: ההטפה לניקיון, מלוּוה באיום – התנין צועק על הילד שיבלע אותו אם לא ייכנס לאמבטיה (אולם אצל צ'וקובסקי הוא בולע תחילה את הספוג) וגם הסוף הקושר בין האהבה לילד לבין ניקיונו – הכל נבלע בטקסט המשעשע של צ'וקובסקי שזכה לתרגום נפלא מאת אָלָה סוּד. המילים אצות־רצות בקצב, בחריזה ובהמצאות לשוניות, שאינם נופלים מאלה של גדולי משוררינו: שלונסקי, גולדברג, אלתרמן. עונג צרוף.
הספר כולל סיפור נוסף: "השמש הגנובה". הנושא מוכר מסיפורים שונים – מישהו גונב־בולע־מסתיר את השמש. כאן את השמש בולע התנין. הסוף כמובן טוב. לאחר מאבק משחרר הדב את השמש ממלתעותיו של התנין ושב העולם להאיר (לא כמו ב"מר גוזמאי הבדאי" של לאה גולדברג שם אורז הגיבור את השמש במזוודה ולוקח אותה לעצמו שתאיר לו בטיול).
קורניי צ'וקובסקי (שם העט של ניקולאי קורנייצ'וקוב, 1882-1969) היה אחד ממשורר הילדים האהובים ביותר ברוסיה, עד היום. יצירותיו ציוריות ודרמטיות, קצביות ומחורזות, שופעות דמויות דמיוניות ומשעשעות. הן הטביעו את חותמן על כתיבתם של לאה גולדברג, לוין קיפניס, מרים ילן שטקליס ועוד.
הספר מלווה באיוריו הגדולים, הצבעוניים והנפלאים של  אנַטְוֹנֶנְקֹוב, מאייר ספרי ילדים עטור פרסים.
מגיל 4.

לרשימת הספרים
 

החליל המכשף והכבשה הרקדנית

כתבה: אילנה זַיידמן
איורים: דיאנה פרוֹקוֹפֶּץ
מנוקד, 24 עמ', הקיבוץ המאוחד. 

"לילה אחד, אחרי שאמא אִחלה לאור חלומות פז, נכנס אבא לחדרו, חליל מוזר  בידו, ואמר:
" 'הפעם, בִּמקום לקרוא לך סיפור, אנגן אותו.' " האב מספר לבנו על חייו כילד בכפר קטן באתיופיה. מדי יום היה יוצא עם אחיו גָשַאוּ לרעות את עדר הכבשים. יום אחד התרחקה אחת הכבשים והשאר החלו להתפזר. האב, שהיה ילד, לא ידע מה לעשות. הוא הוציא את החליל שהכין לו אביו וברגע שהתחיל לנגן קרה דבר מוזר: הכבשים הסתובבו וחזרו והכבשה שברחה החלה להתנועע במעין ריקוד.
האב מתאר את תלאות ההליכה במדבר של משפחתו כדי לעלות לירוסָלֵם, "עיר מזהב שנמצאת מעל האדמה ורק מעט מתחת לשמים," כפי שהסביר לו אחיו. "בימים חפשנו צל, ובלילות – מסתור משודדים." בתלאותיהם ליוו אותם החליל וזכר הכבשה הרקדנית.
המפגש הראשון עם הארץ היה מבהיל ומבלבל, שום דבר לא היה כמו שדמיינו. הבתים מירושלים היו מאבן "ושום דבר לא נראה כמו זהב." כדי לעודד את הוריו, התחיל הילד לחלל: עננים הגיעו לאט מכל פינות השמים והצטופפו מעליהם כמו עדר של כבשים אמיתיות. "לרגע קצרצר כסו את השמש והעולם החשיך, אבל עננה קטנה התרחקה מהעדר, ובסדק שנוצר הצליחה לעבור קרן אור זהובה. זה הספיק כדי לצבוע את כל ירושלים בזהב."
נופך של קסם שׁוֹרה על הסיפור המספר לילדים, בגובה העיניים, על עלייתם של יהודי אתיופיה, שהפך לאירוע מכונן. הרועה והחליל הם שני סמלים יצוגיים של עם ישראל ומסמנים את היותם של האתיופים כחלק מן העם. המחברת גם נוגעת באופן עדין בפער שבין החלום לבין המציאות. המאיירת המוכשרת מרמזת כבר מן האיור הראשון על התערותם של האתיופים בחיינו: באיור המתאר את ההשכבה לישון האם היא לבנת עור, האב ואור כהים.
חפשו גם את ספרה הנפלא של אילנה זיידמן "יונה חצי לבנה" על ירושלים הקדושה לשלוש הדתות (הקיבוץ המאוחד, 2010).
ספר שראוי להצטרף למדף ספרי הילדים על עליה בכלל ועליה מאתיופיה בפרט.
אפשר לבקש מהילדים לספר סיפורי עליה שלהם עצמם, של חברים, של בני משפחה.
מגיל 5. 

לרשימת הספרים

 

סיפורי עמים לאורך השנה

כתבה: אנג'לה מֶקְאָליסטֶר
אייר: כריסטופר קור
מאנגלית: עטרה אופק
מנוקד, 129 עמ', אגם ילדות.

אנתולוגיה ובה 52 סיפורי־עם מרחבי העולם – סיפור לכל שבוע, לאורך השנה, המוקדשים לעונות המשתנות, לחגים, לאירועי תרבות ולפסטיבלים בינלאומיים. בכל סיפור מצוינת "ארץ הולדתו" אם כי סיפורי־עם מטיבם נודדים בגרסאות שונות בין העמים. סביר שתכירו רבים מסיפורי הספר מעיבודים שונים, אבל תמיד מהנה לקרוא אותם בעיבודים חדשים. לחודש ינואר– חורף נמצא כאן למשל את "סיר הדייסה המכושף" המצוין כסיפור גרמני. הוא מוכר כסיפור על הגולם ששאב מים לפסח מתוך אגדת "הגולם מפראג"; מופיע אצל האחים גרים בשם "הדייסה המתוקה"; "בשוליית הקוסם" של גתה; בעיבוד "סבתא אשפתא" של  טומי דה פאולו ועוד. ליום כיפור מופיע עיבוד של הסיפור התנכ"י על יונה במעי הלוויתן.
בסוף הספר תמצאו מדריך קצר המספר על המועדים שהוקדשו להם סיפורים, כמו למשל: ראש השנה הסיני, יום הפנקייק, יום חיות הבר העולמי, פורים, עיד אל־פיטר, יום השלום הבינלאומי ועוד. 
זהו אוסף עשיר של מעשיות, אגדות ומיתוסים, בפורמט אלבומי, עם איורי צבע מרהיבים, השואב מתשתית תרבותית עולמית ובצד זה, ברוח העולם הגלובלי, עורך לנו היכרות עם תרבויות של עמים שונים.  
התרגום יפה וקולח. חבל רק שחלק מן העמודים עמוסים בשורות ארוכות מאד המקשות על הקריאה, במיוחד עבור ילדים המתחילים לקרוא.
מתאים מאד לקריאה בכתה בהתאם לחודשים.  
מגיל 5.

לרשימת הספרים

 

סיפורו של שחף

ירדן וסמדר בן־טַבּוּ דֶה־לאון
מנוקד, ללא מספרי עמ', עם עובד.

אף־על־פי שהיו לו חברים, מקום מחיה נעים ואוכל די צרכו, הצב היה עצוב. "אני חושב שזה כי מעולם לא אהבתי להיות צב." השריון כבד ומחניק, "אי אפשר לרוץ אתו או לחקור מקומות רחוקים." הצב מעדיף כנפיים, "אני בטוח שאם הייתי שחף הייתי יכול לעשות הכול! הייתי יכול לעוף!"
באותו רגע הסתכלו עליו אלֵי־הצבים : "איך הוא יכול להגיד את זה? [...] להיות צב זה הדבר הכי מדהים שאפשר להיות!" הם מחליטים להיענות לרצונו ולשנות אותו לשחף, בתקווה ש"בסופו של דבר, ימאס לו מזה, והוא יבין שעדיף להיות צב [...] כפי שאמור להיות!"
 אם אתם חושבים (כמו שאני חשבתי, מודה): הנה עוד סיפור על מישהו שניסה להיות אחר אך הגיע למסקנה שהכי טוב להיות כמו שנולד – טעות בידכם. הסיפור הזה מרקיע ומפתיע והמסר חתרני ומאתגר: הצב שהפך לשחף היה מאושר מאי־פעם. אלֵי־הצבים התקוממו על הפרת הסדר המקובל וביקשו להפוך אותו בחזרה לצב, אך לא הצליחו. הסיבה מחוכמת ומשעשעת: עכשיו הוא היה שחף ואילו הם היו אלֵי־צבים ולא אלֵי־שחפים.
סיפור מיוחד ומשעשע על זהות, העוסק בטאבו שהולך ונפרץ – מי אמר שאנחנו צריכים להישאר בזהות בה נולדנו? מינית, דתית, מעמדית וכיוב'. כשאנו מרגישים לכודים בה כמו בשריון, למה לא לנסות להשתחרר כדי לפרוש כנפיים? עיצוב הספר באיורים גדולים, צבעוניים ומלאי תנופה, עם בועות דיבור בסגנון קומיקס, תואם את הרוח הרעננה, ההומוריסטית והחתרנית שבו.
גם היוצרות מיוחדות: ירדן בן־טבו דה־לאון היא ציירת ואמנית וכעת חיילת (משמע שכאשר כתבה את הסיפור היתה תלמידת תיכון). אמהּ סמדר היא ראש מעבדה לחקר הבקרה הגנטית של התפתחות עוברית בקיפודי ים.
כמו בסוגת המשל, הילדים הצעירים ייהנו מן הדרמה וההומור. הגדולים יותר יבינו את המסר הלִקחי.
מגיל 5 ולכל נפש.

לרשימת הספרים

 

אפשר להיות הכלב שלכם?

כתב ואייר: טרוֹי קאמינגס.
מאנגלית: רונית רוקאס.
מנוקד, ללא מספרי עמודים, כנפיים וכתר. 

בעידן שבו מכתבים הם מושג ההולך ונכחד מן העולם, יש עדיין מי שמשתמש בהם: כלב. הספר מורכב ממכתבים ששולח כלב רחוב בשם אַרְפי, המחפש בית חם. כל מכתב הוא פותח בפניה לנמען היקר, מציג את השאלה: אפשר להיות הכלב שלך/שלכם ומנסה לשווק את עצמו: מאולף, יש לי עצם גומי משלי, יכול לשמור על רצפה מצוחצחת ונקיה (בפניה לקָצַבייה), מבין בברזי כיבוי אש (בפניה לתחנת הכיבוי) , יכול להתריע מפני גנבים (בפניה לאיש הגרוטאות). את המכתבים הוא שולח לפי סדר העדיפות: תחילה אל הבית המפואר ביותר ברחוב, אחר כך לבעלת האִטליז, לתחנת הכיבוי, לאיש הגרוטאות ולבסוף לבית עזוב ומוזנח שמסתבר שאיש אינו גר בו. כולם מסרבים, מי בתירוצים חמקניים, מי בסירוב מנומק, וגם בגסות – "כלב רחוב יקר, עוף מכאן!" עזוּב ובודד מתכרבל ארפי בקופסת קרטון רטובה בסמטה. 
ואז נוחתת לפתחו מעטפה: "ארפי היקר, אפשר להיות הבנאדם שלך? אני זקוקה לחבר שיהיה אתי בכל מצב: בשלג, בגשם, בחום ובלילה קודר. [...] אני בטוחה שתהיה חבר יוצא מן הכלל. שולחת ליטופים וגירודים בראש. מיצי וִיפֵל, דַוורית."
באיור האחרון נראית מיצי הדַוורית יוצאת לעבודת יומה מסניף הדואר ולפניה רץ הכלב ארפי שעוזר לה ונושא בפיו מכתב.
סיפור נהדר, כולל האיורים, על בדידות ועל הצורך בהשתייכות. זהו גם סיפור התומך בקריאה ההולכת ומתרחבת לאמץ בעל חיים במקום לקנות בחנות. בסוף הספר פניה והנחיות לקוראים: כך תוכלו לעזור לבעלי־חיים חסרי בית.
מגיל 5.

לרשימת הספרים

המעבדה של מקס

כתב וטאייר: דובי קַייך
מנוקד, 73 עמ', כנרת. 

בתוך קולות הנְהִי על הכשלון במבחני פיזה, אפשר לנופף בספרו של דובי קייך ולומר: לא כצעקתה. שלושים וחמש המצאות ישראליות, חדשות וישנות, שתרמו לעולם, מוגשות בדרך בהירה, מעניינת ומשעשעת מפי קיפוד הכותב את יומן תגליותיו. בצד הטקסט "היום גיליתי" שבו מספר הקיפוד על ההמצאה וממציאיה, מופיע סיפור קומיקס משעשע.
התגליות נחלקות לפי נושאים. בכלי רכב נמצא למשל את גט טקסי, ווייז, בטר פלייס. בבית – הֶחְסֵן נייד (דיסק און קי), וגם אֶפיליידי (זוכרות? המכשיר להסרת שיער), במבה ובבילון. בביטחון – טנק מרכבה, מזל"ט וכפת ברזל. בחקלאות – טפטפות, עגבניות שרי, אבטיח אישי. בטכנולוגיה – הדפסה תלת־מימדית, מציאות מדומה, רובוט לניקוי בריכות. קיימות וסביבה – טורבינת רוח, אתר חיריה, מערכת אזהרה מפני רעידות אדמה.
יש במה להתגאות! יופי של ספר, השראה לדור הבא של ממציאים.
מגיל 8.

 

לרשימת הספרים

 

רֶמי, ילד של אף אחד

הקטור מַאלוֹ
איורים: א' בַּיַאר
לא מנוקד, 533 עמ' אריה ניר/מודן

"אני ילד אסופי. עד גיל שמונה חשבתי שיש לי אמא כמו לכל הילדים, כי כשבכיתי, תמיד היתה מישהי שחיבקה אותי באהבה, עִרסלה אותי בזרועותיה, עד שהדמעות הפסיקו לזלוג."

רֶמי, תינוק שננטש ברחוב בפריס כשהוא לבוש בבגדים מפוארים, נאסף על ידי פועל בניין עני מכפר נידח בתקווה שהורי התינוק יחפשו אותו ויגמלו לו בעין יפה. אשתו של הפועל מאמצת את התינוק, תחת בנה הקטן שמת, ומגדלת אותו כאם בחום ובאהבה. בגיל שמונה נחשף רמי לאמת, נקרע באכזריות מאימו המאמצת על ידי בעלה – "איך את מצפה שאם לנו אין מה לאכול, ניתן אותו לילד שלא שייך לנו?" – ונמכר ב-40 פרנק לאדון ויטאליס, בעל להקה נודדת המתפרנס מהופעות רחוב. רמי נודד ברגל ברחבי צרפת (גם בשוייץ ואנגליה), תחת שמש קופחת, בגשם ובסופות שלג, עובר תלאות וסכנות, מתגלגל מיד ליד, חווה חרפת רעב, אכזריות, בדידות, אבדן ואי צדק. אך בתוך כל אלה הוא מוצא גם חום אנושי, אהבה וידידות איתנה שעוזרים לו לשרוד, עד הסוף הטוב.

"ילד של אף אחד" הוא תרגום חדש ומצוין של מריאנה קאן לרומן הקלאסי של הסופר הצרפתי הקטור מאלו, המוּכּר בגרסאותיו הקודמות בשם "באין משפחה". מאז הופעתו של הספר בשנת 1878 ועד היום הוא שבה את ליבם של ילדים ברחבי העולם, זכה לתרגומים ועיבודים רבים (בעברית הוא הופיע לראשונה ב-1923 בהוצאת אמנות, בתרגומו של י.ח. רבניצקי), כולל סרטי קולנוע וסדרות טלוויזיה.

הספר מציג ביקורת חברתית נוקבת על חייהם של העניים במאה התשע־עשרה, ובמיוחד על חייהם של הילדים שהיו נטולי זכויות, נוצלו, הודחו לעבריינות והתייחסו אליהם כאל סחורה. 
הרומן מלווה באיורי שחור־לבן ריאליסטיים בקווים עדינים, דמויי תחריט, של הספר המקורי. בימים אלה עולה על המסכים בארץ גרסה קולנועית חדשה של אנטואן בלוסייר, בכיכובו של דניאל אוטיי (ניתן לצפות בגרסה מדובבת או עם כיתוביות). הסרט הוא מלודרמה לכל המשפחה, סוחפת ועשויה היטב, אם כי אינו פורשׂ את כל רוחב היריעה של הרומן הנפלא ונעדר ממנו טעמה המר של הביקורת החברתית.
הספר, מגיל 12 וגם למבוגרים, מומלץ בחום.  

 

לרשימת הספרים

 

אוקטובר 2019 

החיבוק

כתב : אוֹאֵן מֶקְלַקְלִין
איורים: פּוֹלִי דאנבָּר
מאנגלית: רוני בק
ספר קרטון, הוצאת תכלת. 

לפעמים כשאנחנו עצובים אנחנו פשוט רוצים חיבוק. כך גם קיפוד. אבל כל חיה שפנה אליה וביקש חיבוק היתה עסוקה. השועל מיהר להפוך את פח הזבל, הסנאי ספר אגוזים, הציפור שרה שיר ארוך וכן הלאה. " 'למה אף אחד לא רוצה לחבק אותי?' שאל קיפוד".
" 'אתה לא כל כך נעים לחיבוק עם כל הקוצים החדים שלך'," השיבה ינשופה. שמע הקיפוד ונעשה עוד יותר עצוב. "ובדיוק אז..."
עכשיו הפכו את הספר כך שהצד האחורי יהיה הקדמי והתחילו לקרוא. צב היה עצוב. הוא חיפש חיבוק. אבל שום חיה לא נענתה: הידיים של הגירית היו דביקות, הארנבון בדיוק חפר בור, הצפרדע היתה צריכה לקפוץ לשם וכן הלאה. " 'למה אף אחד לא רוצה לחבק אותי? שאל צב' ".
" 'בגלל השריון שלך,' " השיבה ינשופה. " 'הוא פשוט קשה מדי' ".
ודאי כבר ניחשתם: באמצע הספר צב וקיפוד נפגשו התחבקו "והיו הכי מאושרים בעולם".
ספר מקסים, טקסט  ואיורים, בבחינת מעט המחזיק את המרובה. ובמקרה הזה, הגימיק של קריאה משני צדדים מתאים לסיפור.
מגיל 3.

לרשימת הספרים

 

מעשה בארנב ובזנב

ע. הלל
איורים: ליאת יניב אופק
ספר קרטון, הקיבוץ המאוחד.

סיפורו הקלאסי המשעשע של ע. הלל, קופצני ומתנגן, על הארנב שבוקר אחד לא מצא את הזנב והחל לחפשו: מתחת למיטה, בתוך הנעליים, בחדר האמבט.

הקסם לא פג ומקסימים גם האיורים החדשים, מלאי צבע ותנופה, משחק ושובבות.

מסַב, לאב, לבן, לנכד. זה מה שנקרא תשתית תרבותית משותפת.

מגיל שנתיים.

 

לרשימת הספרים

בּוּמֶלֶךְ

כתבה ואיירה: אורה איתן
מנוקד, ללא מספרי עמודים, עם עובד.

נדיר מאד למצוא בספרים לקטנטנים ילד עם משקפיים, על אחת כמה וכמה כזה שאינו עוסק בבעיית הרכבתם. בּוּמֶלֶךְ, ילד קטן עם כתר, שמתנהג כמו מלך, קם בוקר אחד, הרכיב את משקפיו וראה את כל העולם עם כתם שחור. כתם שחור במראה, כתם שחור מביט אליו מתוך ביצת עין, כתם שחור על הפרחים, כתמים על התמונות בספר, על הצעצועים. הוא כעס וזעם על כל העולם. עד ש... "המטפלת חיבקה אותו חזק חזק" ו... אולי ניחשתם. סוף טוב עם חיוך. כמה פשוט, לפעמים.

כל ספר של אורה איתן, מאיירת וסופרת שזכתה ביותר מעשרים פרסים ואותות בישראל ובעולם, הוא חגיגה, והספר הזה במיוחד. גם הפורמט הקטן מתאים לו מאד.
מגיל 4.

 

לרשימת הספרים

לִבחור חיה זאת בעיה

דוקטור סוס
מאנגלית: לאה נאור
מנוקד, ללא מספרי עמודים, כתר.

דוקטור סוס (ובשמו האמיתי תיאודור סוס גֵייזל) אהב חיות ויצירותיו מלאות יצורים מכל המינים (חתול תעלול וכל השאר). בזמנו היה מקובל לקנות בעל חיים בחנות לחיות מחמד. בספר הנ"ל, שהתפרסם מעזבונו, יוצאים אח ואחות לבחור חיה, אך המשימה אינה פשוטה. כל חיה שהם רואים הם חושקים בה, חתולה, כלב, צפור, ארנב, דג זהב. אבל אבא אמר שמותר רק אחת וצריכים למהר כי כבר מאוחר, "אז מה עושים ואיך בוחרים?/ ואיך מחליטים על מי מוַתרים?" אין בחירות קלות, רומז לנו דוקטור סוס ומשאיר את הקוראים עם חצי תאוותם בידם: "הארנב? הכלבלב? / חתלתול? דג זהב? / לקחנו אחת, / וזה המצב."

ילדים צעירים לא אוהבים סוף פתוח, כמו בסיפור הזה, שגרם אכזבה לילדה בת חמש וחצי.

קרוב לוודאי שילדים, שרגילים לשמוע בחנות צעצועים או ממתקים – תבחרו רק אחד, יזדהו עם הקושי בבחירה.
התרגום תענוג. לאה נאור, פזמונאית, סופרת, מתרגמת ותסריטאית היא המתרגמת האולטימטיבית של ספרי דוקטור סוס, שזיכו אותה בעיטור אנדרסן לתרגומיה מופת. 

מגיל  4.

לרשימת הספרים

ארמון בחול

כתבה ואיירה: עינת צרפתי
מנוקד, ללא מספרי עמודים, כתר.

"אני אוהבת לבנות ארמונות. אז בניתי ארמון בחול [...] ארמון אמיתי, עם גגות וצריחים וחֲפיר לתנינים". מיד החלו להגיע לארמון מלכים ומלכות מכל העולם. באולם הנשפים נערכה מסיבה משגעת וגלידה חולקה כיד המלך. "אבל  כבר בארוחת הבוקר התחילו הצרות." האצילים הענוגים מתלוננים על החול שחודר לכל מקום – לאוכל, לגוף. כולם כועסים ופורצת "מלחמת חול עצומה, גרגירית וצהובה," כולם זורקים על כולם קובֶּבּוֹת של חול בחגיגה חולית סוערת. "ופתאום! בא הים ושטף את הכול. / אז בניתי ארמון בחול."

סיפור קצר עם דמיון ענקי, פרוע ומסוגנן כאחד, שהאיורים הנהדרים נושאים אותו למעלה. הנשימה נעתקת למראה כפולות העמודים הגדולות המופזות בזהב, התנופה, התנועה ועושר הפרטים ההומוריסטיים והשנונים המזמנים עיון דקדקני, מאתגר ומענג לקוראים צעירים ומבוגרים.

עינת צרפתי היא מאיירת בעלת סגנון יחודי שזכתה לשבחי הביקורת. ספרה הקודם והראשון
 "השכנים" (הוצאת כתר) תורגם ל-16 שפות.
מגיל 4.

 

לרשימת הספרים

העננה רננה

כתבה: דורית רבּינְיָאן
איורים: דֶיְוִיד הוֹל
מנוקד, ללא מספרי עמודים, עם עובד.

העננה רננה אוהבת לשחק ולהשתובב (לא בכדי שמה רננה). עם קרן שמש, על גל רוח, היא הופכת לסירה, לסוס, למכשפה, לבעלי חיים שונים. גוערים ההורים: [... ] ואביה עוד מרעים: 'די למשחקים! ' / כשהייתי בגילך הברקתי כבר ברקים!' לא נודדת, לא חוזרת, במקום אחד נשארת. / הרי עלינו להוריד גשמים! [...] זוהי הגשמה עצמית!' " (שימו לב לכפל המשמעות של המילה הגשמה).
"רננה ילדה טובה. להוריה מקשיבה" אך קולם בא ממרחק, היא כולה בתוך משחק. עד ש...יום אחד מגיע שליח עם מעטפה ובתוכה הזמנה להשתתף בקייטנת סתיו של "ענני החלב", שלושה ימים, בתשלומים, עם הבטחה להצלחה - בסופה הבן, הבת "מורידים גשמי ברכה."
רננה קצת חוששת אך אמה מעודדת, " ' הס, בתי. אל פחד. / דרך חדשה נפתחת'. " כי זו דרכם של עננים, להפליג למרחקים ולהוריד גשמים.
אחרי לימוד ותרגול עם המדריכה צפרירה (כמובן השם) רננה מרגישה לבסוף שזה קורה לה:
"דליפה. / זליפה. / שמץ נזילה. / זליגונת. / והנה טִפּפּפּפּ  - / טִפה ממש. טִפה / ועוד טִפונת."
עננה מגשימה את יעודה, נחת להוריה וברכה לעולם. אבל, לפעמים, ישנם פתאום כמה ימים,  בהם קשה להתאפק "חייבת היא לצאת, לצאת ולשחק./ ללא מצפן, ללא שעון, פשוט לשוט לשום מקום." 
מלבד הסיפור הנפלא הבונה מתח עדין בין החובה והחופש, מזמן לא קראתי, בספרות הילדים החדשה, טקסט משובח כל כך. המשורר פּוֹל ורלֵן, בן המאה ה־19, מגדולי משורריה של צרפת, ששירתו מוגדרת כמהפנטת מבחינה מוסיקלית, פתח את שירו הידוע "אמנות השירה" בשורה, "והמוסיקה לפני הכל." כך הוא הסיפור המחורז של דורית רביניאן: לא מדובר רק בקצב ובחריזה, אלא במוסיקליות קסומה, הפה קורא והלב ממריא. תורמים להמראה איוריו העדינים, בצבעי מים, ומלאי התנועה של דֶיְוִיד הוֹל, התואמים לרוח הספר.
ועל כל אלה נֹאמר: העננה רננה - פנינה!
בהשראת הספר יצרו אבשלום פולק ואנדריאה מרטיני את מופע המחול "עננים." 
מגיל 4 ולכל מי שאוהב להמריא. 

לרשימת הספרים

מי בכלל המציא את בית הספר?

שׁהם סמית ועינת צרפתי
מנוקד, 80 עמ', כנרת.

בסוף שנות הששים שרה הזמרת הצרפתיה פראנס גַל את הלהיט: "מי המציא את הרעיון המשוגע הזה של בית ספר?" נראה שמאז ומתמיד שאלו תלמידים בטרוניה את השאלה הזאת. את התשובה אפשר למצוא בספר של סמית וצרפתי שיעשה לכם בית ספר, אבל איזה בית ספר! הומוריסטי, מענין, מחכים, מעורר מחשבה, שיש בו הכול מכל: היסטוריה, חברה, פוליטיקה, חינוך, לשון, ישראל, יהדות  ומה־לא, שילוב רב תחומי כמו שמעלים היום על נס. יקְצר המקום מלתאר את כל שפע המידע והסוגיות שעוסק בהן הספר: מי המציא את בית הספר? מתי? למה? איך נראו בעבר בתי הספר? האם כל בתי הספר בעולם נראים אותו דבר? למה כדאי ללכת לבית הספר (גם אם לפעמים משעמם שם, כך במקור) למה יש שעורי בית, מבחנים ותעודות, האם אפשר בלעדיהם, למה לפעמים מורות ומורים כועסים? ועוד ועוד, שאלות ששואלים תלמידים, אנשי חינוך, הורים ובכלל.
נשמע לכם יבשושי משהו? טעיתם בגדול. לחלוחי כהלכה. המידע בספר אינו ממוקד בנושאו בלבד אלא יש לו מוטת כנפיים רחבה מאד. למשל, אם בית הספר הוא המצאה, תוכלו לקרוא כאן על המצאות, ממציאים וממציאות. על האחים רייט שבנו והטיסו את המטוס הראשון תמצאו גם בהרבה ספרים אחרים, אבל איפה תמצאו מי המציאה את עוגית השוקולד-צ'יפ? על־פי הספר רות ויקפילד (בשנת 1930). ויש גם המצאות שלא ידוע מי היה הראשון שחשב עליהן: "לא רבים יודעים, אבל אני המצאתי את שואב המפלצות הפְּנֵאוֹקֻפְסוֹמָטִי." זוהי כמובן תוספת של הומור קומיקסי, אתנחתות קומיות שהספר משופע בהן.
בין מעלותיו האין־ספור של הספר יש לציין במיוחד את השילוב של טקסט ואיור, בסגנון קומיקס, של שתי יוצרותיו הנפלאות, רבות הדמיון והמלומדות, שהשכילו להגיש לנו מידע מעניין ורחב בקלילות הומוריסטית. ראוי גם לתרגום והפצה בעולם – מציון תצא תורה.
מגיל 6 ולכל אחד שהולך ושהלך (או לא) פעם לבית ספר.

לרשימת הספרים

שלושה כוכבים ומטבע

כתב: ג'קי לוי
איורים: אבי בְּלָיֶיר
מנוקד, ללא מספרי עמודים, זמורה מוציאים לאור.

האם אתם יודעים איך דוד אברם מודד נעלים בחנות? הוא דורך על מטבע. ומנין השיטה המוזרה הזאת? על כך מספר אבא של גל לבתו. כשדוד אברם היה קטן וגר בירושלים, ערב אחד חזרה המשפחה מבית הכנסת. "ופתאום – מטבע. מטבע זהוב, עגול ומתנצנץ. אברמיקו מעולם לא ראה מטבע זהב אמיתי. ועכשיו רק הוא לבדו ראה אותו."
האם הוא הרים את המטבע? לא, כי זה היה בשבת. אז מה הוא עשה? הוא פשוט עמד על המטבע, "הניח את הנעל שלו עליו וחיכה עד שייצאו שלושה כוכבים והשבת תצא והוא יוכל להרים את המטבע. ומכיוון שהסוליה היתה דקה, ובגרב היה  - מה לעשות - חור,  אברמיקו הרגיש היטב איך המטבע מצייר עיגול זהוב על כף הרגל שלו ומשם העיגול ממשיך ומתגלגל הלאה ולמעלה, מעלה והלאה, לאורך הרגל והישבן, אל הבטן והראש, וממלא את אברמיקו בחלומות. חלומות על צעצועים וממתקים, הרים של מתנות, כל מה שאף פעם לא חלם שאפשר לחלום אפילו."
וכך עמד אברמיקו על המטבע במשך שעות, רעב מאד, מריח את ריחות תבשילי השבת העולים מן הבתים, וכולם קוראים לו, אבל הוא "רק לחץ חזק יותר עם הרגל, חשק שפתים, עצם עיניים ולא זז."
עד מתי? הפתעה גוררת הפתעה ולא אקלקל לכם את ההנאה מן הסיפור המשעשע והחכם הזה,
עם טעם של סיפור עממי, מסופר בהומור האופייני של שדרן הרדיו ומספר הסיפורים ג'קי לוי.
מעורר אלוזיה לסיפורו של י. ל. פרץ  "האוצר" (אפשר לקרוא באינטרנט בפרוייקט בן יהודה) אבל לוקח למקום אחר.
מגיל 7.

לרשימת הספרים

ההמצאה המדהימה של אבא

כתב: גל פורת
איורים: אביאל בָּסיל
מנוקד, 109 עמ', ספרית פועלים.

עמרי, כבן שמונה, מבקש כלב ומתאכזב מסירובם של הוריו. אביו, שעובד כממציא פטנטים, מחליט לפצותו: הוא ממציא משרוקית מיוחדת שקוראת לכלבים.
אבל כמו שקורה לפעמים, ההמצאה לא פועלת בדיוק כפי שתוכננה – היא פועלת הרבה יותר טוב! ואת זה עומרי חייב לשמור בסוד. לבסוף הוא חייב לשתף את חברו יואב ויחד הם  נסחפים להרפתקה בלשית להצלת הכלב קרמבו מידי בעליו המתעלל.

ספר שימשוך אתכם להפוך דף ועוד דף (מה שנקרא באנגלית page turner book ), קריא וקולח, עם הרבה אהבה לבעלי חיים.
צפור קטנה לחשה לי שמתוכנן המשך הסדרה.
מתאים לקריאה בהמשכים בכתה.
זהו ספרו הראשון של המחבר, מהנדס בחברת הייטק. איורי הקו באדום-שחור-צהוב של אביאל בסיל, מבכירי המאיירים בארץ, מעניקים שובבות ודינמיות לסיפור.
מגיל 7.

לרשימת הספרים

 

כשסבא אליהו היה קטן – מבול של צרות

כתב: יָנֵץ לוי
איורים: אבי בְּלָיֶיר
מנוקד, 148 עמ', כנרת זמורה מוציאים לאור.

החורף והגשם ממטירים על סבא אליהו מבול של צרות. מים מציפים את הבית הדל, הורסים את העסק של אביו (להזכירכם מהספר הראשון – כורך ספרים) ומשאירים את משפחתו החיה ממילא בעוני מחפיר, בחוסר כל. והגרוע מכל - כמו שאומרים צרות באות בצרורות – הילד  אליהו לוקה בדלקת עיניים חריפה שמאיימת על ראייתו ואביו לוקה בשחפת שמאיימת על חייו. מה עושים כשאין כסף לתרופות וטיפולים? תתפלאו לקרוא על תרופת סבתא לדלקת עיניים (אישוש מהאינטרנט) ותתענגו על תושייתו היצירתית-תִחְמוּנית של הילד סבא אליהו, אותה הכרנו בספר הראשון, שבזכותה מוענק לאביו טיפול של אח"מים בבית חולים וחייו ניצלים. 
זהו המשכה של סדרת "סבא אליהו" הנפלאה. אותן דמויות, אותו עושר מופלג של משפחת בן יקר לעומת עוני מכמיר לב של משפחתו של סבא אליהו, אותה תושייה של ילד שבזכותה השמש זורחת שוב.
ינץ לוי, אבא של דוד אריה ועכשיו סבא אליהו, פונה אל הקוראים בגובה העיניים ורוקח בסגנון קומי גרוטסקי סיפור מכווץ לב ומצחיק בטירוף בעת ובעונה אחת, עם ביקורת חברתית שקורצת בגלוי מתוך הסיפור. למרבה הצער והצחוק, כאז כן עתה – הפער המעמדי, הביורוקרטיה, הסגידה לממון. 
האיורים של אבי בלייר, אנימטור, יוצר קומיקס ובמאי אנימציה, משתלבים היטב בסיפור. 
ספריו של ינץ לוי מאתגרים את האִמרה הידועה: המציאות עולה על כל דמיון. אל תחמיצו.
מגיל  8 וכמובן לכל גיל.

לרשימת הספרים

לאמץ אחות

כתבה: אירית שטייף שושני
איורים: אפרת לוי
לא מנוקד, 160 עמ', הקיבוץ המאוחד.

" ' את זוכרת שאמרת שאת מקנאה בקארין, שהיא יכולה לריב עם האחים שלה ולך אין עם מי לריב?'
'אבל עם הגר אי אפשר לריב, כי היא לא אחות אמיתית. היא
זרה ' " !
ביום בו מתבשֶׂרת שרית שחברתה הטוב קארין עוברת לגור בארה"ב, מגיעה לביתה הגר, ילדת אומנה. שרית מרגישה שהילדה החדשה רוצה לתפוש את מקומה של חברתה הטובה קארין, ויותר מזה, שהיא מנסה לתפוס את מקומה במשפחה. יחסם הדואג של הוריה המבקשים   לסייע להגר להרגיש בבית, מעוררת את קנאתה וחמתה. שרית מתנחמת בכלבה דוּני שחברתה ביקשה ממנה לשמור עליה עד לשובה לארץ. כשדוני נעלמת, הגר מציעה את עזרתה לשרית בחיפושים. החיפושים אחר הכלבה מקרבים בין הבנות ויוצרים תפנית ביחסים ביניהן.
שרית הופכת מאויבת לאוהבת.
בסיפור אמין וסוחף חושפת המחברת את נפשה ומצוקותיה של נערה מתבגרת ומציגה צמיחה מתוך משבר. מעניינת ויחודית היא נקודת המבט של הסיפור דוקא מצידה של האחות המאמצת ולא של ילדת האומנה, כמו במרבית הספרים בנושא זה.
מגיל 10.

לרשימת הספרים

 

יוני 2019 

 

רק עוד כמה דגדוגים ולישון

כתב ואייר: יֶרְג מִילֶה
מגרמנית: חנה לִבנת
ספר קרטון, כתר.

"השעה מאוחרת. / ארנבון צריך ללכת לישון. / אולי תוכלו לסדר לו קצת את הכרית"? המאזינים הקטנטנים מוזמנים לעזור לארנבון להתכונן לשינה: לדגדג אותו מאחורי האוזניים, לכסות אותו בשמיכה ובסוף מכבים את האור.
ספר חביב שאפשר לאמץ לשגרת ההליכה לישון. הארנבון אותו משכיבים לישון יכול להיות בובת צעצוע שהילד משכיב על־פי הספר או הילד עצמו שייהנה מ"טרחת" ההורה סביבו. 
מגיל שנתיים.

 

לרשימת הספרים
 

הדינוזאור הבישן

כתבה: סירוֹקוֹ דַנְלַאפּ
איורים: גְרֵג פּיזוֹלִי
מאנגלית: גליה אלוני־דגן
ספר קרטון, הוצאת תכלת.

דינו הוא דינוזאור חביב וביישן שאוהב שקט. הקוראים הקטנים מוזמנים להתקרב אליו בקצב שלו – להגיד לו שלום ולדבר אליו בשקט כדי לא להבהיל אותו, לשיר לו את השיר האהוב עליו "היום יום הולדת",  לומר לו בלילה ליל מנוחה. אבל דינו חשב בטעות שאמרתם "ליל מנורה."   באמצעות האינטראקציה בין הקוראים הפעוטים לבין דינו, מתגבר הדינוזאור על ביישנותו. מתאים גם לסיפור שלפני השינה: "אמרו שוב ליל מנוחה, דינו./ בקול רגוע ומרגיע./ אולי כדאי שתשכבו / כשאתם אומרים את זה, / כדי להראות לו כמה נעים לישון."
ספר מתוק ואינטראקטיבי, עם הפתעות והומור עדין באיורים בעלי הצבעוניות החמה. ומה שאהבתי מאד הוא השקט, העדינות והאיטיות העולים מן הספר – בטקסט ובאיורים -  העומדים בניגוד לסביבתנו התזזיתית והרועשת.
מגיל שנתיים.

 

לרשימת הספרים

 

מר גֻּזְמַאי אורח בירח

כתבה: לאה גולדברג
צייר: יִרמי פינקוס    
מנוקד, ללא מספרי עמודים, ספרית פועלים וספרית נֹח.

מר גוּזמַאי הבַּדַאי הוא אדון קטן וסקרן, פרי דמיונה של המשוררת לאה גולדברג. הרפתקאותיו משעשעות, ראשיתן ביומיומי, על האדמה, וסופן מופלא  - על הירח. במסעו הוא פוגש חברים שונים ומשונים ונחלץ מצרות בעזרת דמיונו ושמחת החיים שלו. כל זה כמובן בחריזה ובקצב המשובחים של לאה גולדברג ובליווי איוריו המשעשעים של ירמי פינקוס שמתאימים להם כמו כפפה ליד. ילדה בת חמש וחצי התפקעה מצחוק.
סיפורי גוזמאי הבדאי פורסמו לראשונה בהמשכים לפני כשמונים שנה בעיתון "דבר לילדים'" בליווי איוריו של אריה נבון. בשנת 2013 יצר המאייר והסופר יִרמי פּינקוּס גִרסת קומיקס עכשווית לכמה מהם. הספר היה לרב־מכר, זכה בפרס מוזיאון ישראל לספרי ילדים וראה אור בארצות הברית.
מגיל 5.

 

לרשימת הספרים

 

הגיבור שלי בַּרְקוֹ

כתבה: נרי אלומה
אייר: עידן ברזילי
מנוקד, 24 עמ', הקיבוץ המאוחד.

"לחבר הגיבור שלי קראתי בַּרְקוֹ, כי הוא מהיר כברק. ברקו יכול להקיף את עצמו בחומת אש ולירות ברקים של קרח. כשבּוֹץ, הכלב המפחיד של השכנים נבח עלי, ברקו הפך אותו לעכבר צעצוע, וכשהענק המצולק עם הריר הירקרק בא אלי באמצע הלילה, ברקו הפך אותו לגמד."
יום אחד ברקו נעלם. כל המשפחה מנחמת ומתגייסת לחיפושים. כשאבא מציע שאולי ברקו יצא להגן על מישהו אחר, עמי מוחה: "מה פתאום?! ברקו בחיים לא היה עוזב אותי! אני בטוח שהוא בצרה. אולי מישהו מהרעים חטף אותו?"
בלילה, בשנתו, יוצא הילד לחפש את גיבורו האהוב והנאמן. מבצע ההצלה נראה כמו סרט מהיר ומסעיר שופע פעלולים, כמו שילדים אוהבים, עם ענקים מאיימים, זאבים מייללים, ודרקון יורק אש. המשימה מצליחה וברקו, הכלוא במערה, ניצל.
בבוקר אבא מעיר את עמי ומגיש לו את ברקו: "החבר שלך היה פה כל הזמן, מתחת למיטה." עמי מגיב: "שטויות בקטשופ וחרדל! מה הורים מביני בגיבורי­־על."
נרי אלומה מיטיבה לבטא את הקשר שבין הילד לבין הצעצוע שלו. בעלילה קצבית וסוחפת היא מדגישה את הנאמנות בין השניים ומציגה ראייה מורכבת – גם גיבורים יכולים להפסיד אך אין הם מפסיקים בשל כך להיות גיבורים.
זהו ספרה העשירי לילדים של נרי אלומה. ספרה "אוֹגי" זיכה אותה בפרס זאב לספרות ילדים. 
באיוריו היפים והמיוחדים של עידן ברזילי, בוגר האקדמיה לאמנות בצלאל, ניכרת עבודתו כאנימטור. 
מאזין צעיר אהב מאד את הסיפור ומטבֵּע הלשון "שטויות בקטשופ וחרדל" נכנס ללקסיקון המשפחה.
מגיל 4.

לרשימת הספרים

 

פילים לא מתקבלים

כתבה" ליזה מַנְטְצֵ'ב
איירה: טָאִי־יוּן
עברית: רְאוּבת ניצן
מנוקד, ללא מספרי עמודים, הוצאת אגם.

"הבעיה בלגדל פילון כחַיַת מחמד, היא שאף פעם לא מרגישים באמת שייכים. לאף אחד אחר אין פיל." הילד המספר מתחשב בפילון שלו, ועוזר לו "כי ככה חברים עושים." הקשר בין שניהם בא לידי ביטוי באיור – לשניהם צעיפים אדומים.
יום אחד לוקח הילד את הפילון שלו למועדון, שם מתקיים מפגש של חיות מחמד. "אני  לוקח אותו על הגב במטרים האחרונים [...] כשאני מביט למעלה, אני רואה שלט על הדלת: 'פילים לא מתקבלים.' "  הילד מתיישב על ספסל קרוב, ליד ילדה שלא נתנו לה להיכנס עם הבואש שלה, "למרות שלא היה כתוב 'בואש' על השלט," היא אומרת, ו"הוא בכלל לא מסריח."  הילד והילדה מחליטים לפתוח מועדון חיות משלהם, עליו הם תולים שלט: כולם מוזמנים.
הספר הזה מצטרף למדף הספרים העוסקים בקבלת האחר. הפתרון שהוא מציע דומה לזה שבספר "מַשהו אחר" שהיה בשעתו רב־מכר (קתרין קֵייב 1994, הד ארצי) – הדחויים יוצרים להם קבוצה משלהם, אליה כולם מתקבלים. בדרך זו ניתן לשוחח עם הילדים על שתי האופציות כדי להדגיש את המסר הרצוי.
הטקסט מינימליסטי, כשתי שורות בעמוד ולפעמים "מדבר" האיור בלבד. עיקר כוחו של הספר הוא באיורים הגדולים והצבעוניים. למשל, אל המועדון של הלא מקבלים צועדים ילדים עם כלב וחתול – וגיבור הספר הצועד עם הפיל נראה חריג. במועדון החדש המזמין את כולם נראים בעלי חיים שונים – ג'ירפה, סנאי, פינגווין, קיפוד וגם כלבים.   
מגיל 4.

לרשימת הספרים
 

המגפיים שהצילו את ירושלים

כתבו:  נתן ויעל גוֹבֵר
איורים: נֹעם נדב
מנוקד, ללא מספרי עמודים, כנרת.

סיפור־סבא המתרחש ברבת עמון שמעבר לירדן שנים לפי קום המדינה. האֵמיר, "שזה כמעט מלך" כפי שמסביר הספור, נעצב בשל מגפיו המפוארים, המשובצים באבני חן נוצצות, שהתבלו מרוב מלחמות "ואין בכל הסביבה סנדלר שיידע לתקן מגפיים כאלה." משרתו מספר לו כי בכפר קטן ליד רבת עמון גר סנדלר מומחה מירושלים, שיידע לתקן את המגפיים. נקרא הסנדלר לפני האמיר, הביט בעיניו בלא פחד ומורא ולא השתחווה, "כי אסור ליהודי להשתחוות לאיש." בָּחן הסנדלר את מגפי האמיר ואמר: [...] מגפיך בלויים וקרועים מדי. אם תרצה, אתפור לך מגפיים חדשים, יפים מאלה, שירשרשו על כל צעד." המלך התלהב: "ירשרשו, עם כל צעד...? הכיצד?" הסנדלר התנצל: "את זאת לא אוכל לגלות. זהו סוד שמור במשפחתי לדורי דורות."
הסנדלר מילא את הבטחתו והאמיר היה מוקסם, במיוחד מן הרשרוש הדק והענוג של המגפיים החדשים.
הסנדלר חזר לעירו ירושלים מוכת הרעב בשל המלחמה שעברה עליה, חילק מכספו לשכנים וחברים ועד מהרה אזלו מטבעות הזהב שקיבל מן האמיר.
והאמיר, בארמונו, חשב על הסנדלר "שבטח יושב בביתו ואין לו לא אוכל ולא פרנסה." הוא ידע שהסנדלר יסרב לקבל ממנו נדבה, ומה עשה? על כך תצטרכו לקרוא בסיפור היפה הזה, הכתוב בשפה עשירה אך נגישה, ושם גם תגלו את סוד רשרוש המגפיים.
הסיפור נולד מתוך אוצר סיפורי המשפחה של נתן גובר, מורה לספרות ומרצה לפילוסופיה של החינוך באוניברסיטה העברית ובתו יעל גובר, כלת פרס דבורה עומר לספרות ילדים.
הוא מלוּוה באיורים יפים בעיצוב מיוחד של נֹעם נדב, מבחירי המאיירים בישראל, צייר קומיקס, אנימטור, מרצה באקדמיה בצלאל. 
סיפור עכשווי עם טעם של פעם שרוח אהבת האדם וכבוד הדדי בין יהודים וערבים עולה ממנו.
מגיל 6.

לרשימת הספרים

חוט הזֶהָבָה

כתבה: שירה גפן
איורים: מאיה שלַייפר
מנוקד, ללא מספרי עמודים, דביר.

כל יום אחרי הגן מיה הולכת אל סבתא זהבה. כשמיה נכנסת, סבתא זהבה לא שומעת ולא רואה  "כי עיניה מכוּונות למטה, אל ברכיה, עליהן מונחים רשת וחוט רקמה, אותו מושכת כמו סוסה רתומה, מחט זהב גדולה. ורק כשנגמר הסליל, זהבה מבחינה במיה שיושבת מולה ולוגמת מרק כתום." על שאלתה של מיה מה היא תרקום, עונה סבתא תמיד אותה תשובה: "אינני יודעת כעת, בסוף אדע."
זהו סיפור לירי ומורכב על קשר בין ילדה לבין סבתהּ. אט־אט סבתא מתכווצת וקטֵנה, ידיה רועדות, עיניה כָּהות, סליל הרקמה הולך ונגמר והיא נעלמת. וכשנעלמה, "הצליח החוט להשתחל לחור הקטן" ומיה המשיכה לרקום בו.
הסיפור מערב מציאות ודמיון, רקום מעשה חושב בחוט של זהב, תרתי משמע – שפע של צבעי זהב, כתום, צהוב, עם דימויים נפלאים שיד המשוררת ניכרת בהם: "וכמו החמניה שסבתא רקמה פעם, שראשה הצהוב עמוס הגרעינים רוכן למטה, כך ראשה הלבן של זהבה נמשך יותר ויותר אל האדמה."
בעומק הספרותי מהדהדים סיפורי מעשיות: נסיכות רוקמות,  כפה אדומה ההולכת ביער אל הסבתא – הדהוד זה מגיע מכיוונה של המאיירת הנפלאה אשר ציירה את זהבה הולכת לבית הסבתא בתוך יער ואילו הבית הוא האדום.
העיסוק ברקמה/אריגה כדימוי לחיים ולמוות ולחוט החיים העובר מדור לדור מזכיר את הספר הנפלא ביותר לילדים לטעמי שעוסק במוות אַנִּי והזקנה משבט הַנַּוַּחוֹ (כתב מיסקָה מַיילְס, דביר 1992. יצא תחילה בשם  אנּי וסבתהּ הבאה בימים), שם אומרת הסבתא לנכדתה: "ילדתי, כאשר יוסר השטיח החדש מן הנול, אחזור אני אל אמא אדמה."  הספר אזל מן השוק וכאן פנִייתי (שוב) להוצאת דביר, אנא חדשו את הדפסתו כי ישנם ספרים שראוי להדפיס מבלי לחשוב על סיכויי המכירה שלהם.
מגיל 5 ולכל נפש.

לרשימת הספרים

הסיפור של דיוָה ופשפֵּש

כפי שסופר והוצג על ידי מוֹ וִילֶמְס וטוני דיטֶרליצי
מאנגלית: מאירה פירון
מנוקד (דפוס גדול ומרווח שמקל על הקריאה למתחילים), 65 עמ', ידיעות אחרונות־ספרי חמד־טל־מאי.

דיוָה היתה כלבה קטנטנה של שומרת, או כפי שהיא מכונה בצרפתית גַארְדְיֵן, בבנין דירות מפואר בפריז. מדי יום עמדה בשער הבנין, התבוננה ושמרה, והצטיינה בעבודתה. פשפש היה חתול רחוב שחי כל יום במקום אחר. עיסוקו היה "פְלָאנֵר" (יפה עשתה המתרגמת המצוינת שבחרה להשאיר את המושג Flâneur שמקורו בצרפתית), משוטט ברחבי העיר, ברחובות, בגשרים ובסמטאות "רק כדי לראות את מה שיש לראות [...] כי תמיד יש עוד מה לגלות." ברגע שחלף על פני הבניין עליו שמרה דיוה וראה את הכלבה הקטנה – התלהב.  אך ברגע שדיוה ראתה את החתול הגדול, נבחה וברחה. פשפש החל לחזר אחרי דיוה, הביא לה במתנה עכבר וכך נקשרה ידידות אמיצה בין השניים. דיוה ופשפש, שני הפכים, גם בשמותיהם, חולקים זה עם זה את עולמותיהם השונים: דיוה מעזה לצאת אל הרחוב בעקבות פשפש. היא מגיעה למגדל אייפל, מגדל פלדה מדהים ועצום שגורם להמון אנשים עם המון רגליים להגיע אליו מכל העולם. לידו הרגישה "קטנה יותר אבל גם גדולה יותר." פשפש מעז להיכנס לבית הדירות המפואר של דיוה, לומד לא לפחד מהמטאטא של השומרת שאינו מכֶּה, וחוזה בדבר שלא ראה מימיו, ארוחת בוקר שמחכה שמישהו יאכל אותה. סוף טוב הכל טוב: דיוה נעשית פלאנֵר, "כלבה קטנה בעיר גדולה,"  ופשפש גר אתה בדירה "שיש בה שפע של אוכל ושפע של אהבה." 
זהו סיפור מקסים, טקסט ואיורים, על העשרת עולם הדדית של שני יצורים, ללא עלילה קונוונציונאלית, המציע שוטטות מענגת ומחוייכת ומוכיח שגם סיפור קטן יכול להיות גדול, תלוי איך כותבים אותו.
מוֹ וִילֶמְס הוא סופר ומאייר עטור פרסים. טוני דיטֶרליצי גם הוא סופר ומאייר, שיצר את הסדרה המצליחה עלילות ספיידרוויק.
מגיל 6 ולכל נפש. 

לרשימת הספרים
 

שלום ותִקוה חברים

כתבה: מינה איתן
אייר: גלעד סֶליקטַר
מנוקד, 87 עמ', הקיבוץ המאוחד. 

חן עובדת במעבדה שיש בה הרבה כלובים של עכברים, שהיא וחבריה חוקרים את התנהגותם.
עכבר לבן אחד אינו מתנהג כמצופה מן העכברים: כולם מתנכלים ומגרשים את העכברים הקטנים האפורים שמוכנסים לכלוביהם ורק הוא מקבל את האורח הקטן בחמלה ושמחה. ומכיוון שכך, מנהל המעבדה אינו רואה בו תועלת ומצווה לסלקו ולהשליכו לגורלו. רחמיה של חן נכמרים על העכבר הקטן והחביב ובעצה אחת עם בעלה אודי (עורך דין במשרד המשפטים) לוקחת אותו הביתה. חן ואודי טורחים ודואגים לעכבר, שהעניקו לו את השם המשמעותי שלום. הם קנו לו "גלגל ענק פצפון מקושט בפעמונים צבעוניים, כדי שיעשה ספורט וישמור על הכושר [...] צלחת קטנטונת אדומה למזון, וצלחת קטנטונת ירוקה למים, כדי שיאכל וישתה כמו יצור מכובד," נסורת כדי לשמור על הניקיון, שקית של מזון לעכברים וגם תלו לו ציורים של עכברים עליזים שציירה חן "כדי ששלום יראה חברים ולא ירגיש בודד בשעות הארוכות שהוא לבדו בבית." שלום היה מרוצה ושמח.
יום אחד הביאו חן ואודי אל הבית כלבה מ"צער בעלי חיים." גדולה, לבנה, מגזע לברדור, "עם עיניים חומות מלאות טוב לב." הם קראו לה תקווה, אמרו לה "תרגישי בבית", פינקו אותה במתנות יפות ולימדו אותה בנועם מה מותר ומה אסור.
הסיפור עוקב אחר החיים בבית השמח, אחר הידידות האמיצה הנקשרת בין הכלבה הגדולה, המשוטטת בחופשיות בבית ובחוץ ובין העכבר הקטן, המאושר בכלובו, אחר הזוגיות היפה של אודי וחן. הוא משובץ בהומור, הנובע מנקודת מבטם של שלום ותקווה: כשראו זה את זה בפעם הראשונה, תקווה חשבה "איזה כלב פצפון" ושלום חשב "איזה עכבר ענק."
ספר נפלא (תורמים לו האיורים) שעושה טוב על הלב, כולו מלא הקשבה ואהבה לבעלי חיים, משובץ במידע עליהם. גם מותו של שלום, בשיבה טובה בגיל שלוש, רגע צובט לב, משתלב במתיקות הכללית: " 'הוא היה יצור מקסים, טוב לב ושמח', אמרה חן. 'כל כך אהבנו אותו.' "
להקראה מגיל 5 ולקריאה עצמית. מומלץ בחום לכל גיל. כדאי לקרוא בהמשכים בכתה. 

לרשימת הספרים

אגדות אמיתיות – 50 נשים לגדול אתן בישראל

סיפורים: שהם סמית
מאיירים שונים
לא מנוקד, 109 עמ', דביר.

סיפוריהן של חמישים נשים בישראל שגדלו להיות פורצות דרך בתחומים שונים, חוקרות, מנהיגות, אלופות אולימפיות, יַזָמות. בעמוד המוקדש לכל דמות, עם כותרת המתמצתת את ההישג ותחומו, משכילה סמית, למרות קוצר היריעה (אתגר קשה מאין כמוהו) לספר באופן מעניין ומורכב על דרכה אל הצמרת, עם דגש על תרומתה לחברה. הכתיבה חכמה ורבת ידע, המגוון מפואר וכולל חילוניות ודתיות, אשכנזיות ומזרחיות, יהודיות וערביות ואפילו טרנסג'נדר - דנה אינטרנשיונל, עליה כותבת סמית, תחת הכותרת "הזמרת שהביאה לנו גאווה": "זהו סיפורם של דנה ושל ירון, אבל זה לא סיפור על שני אנשים. זה סיפור של אדם אחד, מיוחד במינו, אמיץ ופורץ דרך [...] יש טרנסג'נדרים שרק משנים את הלבוש, ואחרים רוצים ממש לשנות את גופם באמצעות טיפולים רפואיים. ירון עבר את הטיפול הרפואי וקיבל את הגוף שבו רצה לחיות." ישיר, בגובה העיניים, והקטע מסתיים: "ההצלחה הגדולה של דנה היא הרבה מעבר לניצחון אישי: היא הביאה לשינוי גדול בחברה בישראל ובעולם. היא הביאה לכך שיותר ויותר אנשים נפתחים לגיוון האינסופי של המין האנושי."
סמית אינה נרתעת מחשיפת מקרים טעונים בביוגרפיה של הדמויות, כמו פרשת קו 300 בקטע על דורית בייניש - "השופטת שהגיעה לפסגת הצדק", או גולדה מאיר "הראשונה שהיתה לראש ממשלה" (וגם הקימה את המוסד לביטוח לאומי, למי שלא ידע) , שגילתה חוסר רגישות לתחושות הקיפוח של "הפנתרים השחורים" ואמרה עליהם "הם לא נחמדים".
הספר מאורגן על ציר הזמן, לפי סדר הולדתן של הנשים, ובכך גם חושף את השינויים התרבותיים, החברתיים והפוליטיים שחלו בישראל.
את הספר יזמו חברות קולקטיב "המריצה", המבקשות לחולל שינוי חברתי באמצעות עיצוב: אלה מוסקוביץ, טל מימון ומורין גלימר יחד עם יעל מולצ'דסקי העורכת ושהם סמית שכתבה. סמית היא כלת פרס ראש הממשלה, פרס ביאליק ופרס לאה גולדברג לספרות ילדים.
האיורים, פרי מכחולם של טובי המאיירים, מדגישים את הרוח המיוחדת של כל אשה.
הטרנד התחיל בעולם הגדול, ראו רב המכר סיפורים לפני השינה לילדות מורדות שזכה כבר לספר שני (פרנצ'סקה קוואלו ואלנה פאווילי. מאנגלית: רונית רוקאס. הוצאת כנפיים וכתר). 
הספר הישראלי אינו נופל ממנו, אם לא עולה עליו.
חשוב, מעשיר ומעורר למחשבה, ואל תשכחו מה שאמרה גולדה מאיר כפי שכותבת סמית בהקדמה, שאין זה חשוב להחליט בגיל צעיר מה אנחנו רוצים לעשות כשנגדל. חשוב הרבה יותר להחליט על הדרך שבה נרצה לחיות.
מגיל 9, ולא רק לבנות. אני מניחה שגם מבוגרים ילמדו דבר או שניים, כמוני, למשל שפרופ' רודולפינה מנצל, שאילפה כלבים יחד עם בעלה רודולף, הגתה את  הרעיון לאילוף כלבים לסיוע לעיוורים והקימה מכון מיוחד לאימון כלבי נחייה. 

 

לרשימת הספרים

 

עצות מזיקות לבנים ולבנות

כתב: גריגורי אוֹסטֶר
איורים: יבגני אַנְטוֹנֶנְקוֹב
מנוקד, 59 עמ', קדימה – קלאסיקה לנוער.

"אם גיליתְ שכבר נגמר לך / המקום על השולחן, / יש על הרצפה עדיין / דֵּי מקום לבלגן./ אם מילאתְ את כל החדר, / תעברי אל הסלון, / אם בִּלגנת את כל הבית, / זה הזמן למצוא מלון. / אם בישראל לא די לך, / יש בחו"ל המון מרחב. / אם נגמר כדור הארץ, / נו – אז תעברי כוכב."
בהקדמה לספר השירים  ההומוריסטיים האלה כותב המחבר, שהוא סופר, מחזאי, תסריטאי ואחד ממשוררי הילדים האהובים כיום ברוסיה: "לפני זמן מה גילה המדע שיש בעולם ילדים שובבים שעושים הכל להיפך." אומרים להם לצחצח שיניים או לומר שלום – והם דוקא לא. הוא מציע דרך של הבה נתחכְּמָה לו: לילדים כאלה "לא כדאי לתת עצות מועילות אלא עצות מזיקות. הם הרי יעשו הכל להיפך ובסוף יהיה בסדר." ואם הילדים ממושמעים, גם אז הם "זקוקים לעצות מזיקות [...] כחיסון מפני שטויות."
אם לא יועיל לשינוי ההתנהגות, לפחות יועיל בהנאה שיסבו השירים המשעשעים האלה, שזכו לתרגום משובח של ד"ר רונן סונין שהשכיל לשמור על הקצב, החריזה והנעימה הרוסית שאנו מכירים משיריהם של משוררי הקלאסיקה שלנו. האיורים מוסיפים לחגיגה.
מגיל 8 וגם להורים ומחנכים.

לרשימת הספרים
 

אפריל 2019 - שלושה ספרי שואה ולא רק
 

חנות הגלידה של פרנצֶ'סקו טירֶלי

כתבה: תמר מאיר
איורים: יעל אלברט
מנוקד, ללא מספרי עמודים, כתר.

כמחציתו הראשונה של הספר מספרת על גלידה. הילד פרנצ'סקו טירֶלי אהב מאד גלידה והיה מתכבד כל יום מהגלידה שמכר בעגלה דודו קרלו טירֶלי. עד שאמו אמרה לו: "די, בסוף תצמח לך גלידריה בבטן." כשגדל פרנצ'סקו הוא עזב את ארץ הולדתו איטליה ועבר לבודפשט, בירת הונגריה. אימהות תמיד צודקות, חשב פרנצ'סקו, אך במקום גלידריה בבטן צמחה לו גלידריה בראש והוא פתח אחת כזו, שמשכה ילדים רבים. ביניהם היה ילד בשם פטר, שביקר כל יום בחנותו עד שיום אחד אמרה לו אמו: "די, בסוף עוד תעבור לגור בתוך חנות גלידה." כמו שנאמר, אמהות תמיד צודקות...
עברו שנים, פטר גדל והיה לנער ופרצה המלחמה. לאנשים לא היה חשק לקנות גלידה ופרנצ'סקו סגר את חנותו. משפחתו של פטר פחדה מאד. "הם היו יהודים ובהונגריה, כמו בגרמניה השכנה, לא רצו בהם יותר, למרות שהם לא נלחמו באף אחד, ולא עשו רע לאיש." הוריו של פטר החליטו שמוטב להתחבא, "אבל איפה יתחבאו? מי יסכים להחביא אותם?" ופרנצ'סקו טירלי חשב לעצמו: "אני איטלקי, אני לא צריך לחשוש. אותי אוהבים כאן. אבל מה יהיה עם השכנים שלי? מה יהיה עם המשפחה של פטר? מה יהיה עם משפחות של ילדים אחרים? מישהו צריך לעזור להם. מישהו צריך לתת להם מחסה, לעזור להם להתחבא. [...] אני יודע! חנות הגלידה שלי!" הוא ניסה בזהירות לבדוק מה חושבים על כך חבריו. כולם ענו לו: "להחביא יהודים? בחנות גלידה? זה מסוכן, זה לא לענין. הם לא משלנו, ובכלל לא מכאן."
אחרי התלבטויות, בשקט, הזמין פרנצ'סקו יהודים אליו לחנות והסתירם במחסן האחורי. הוא הביא להם אוכל ואפילו עיתון כדי שיידעו מה קורה בחוץ. פרנצ'סקו גם ארגן מקומות מסתור ליהודים נוספים.
הגיע חג החנוכה. חשבו היהודים: "אנחנו לא שמחים באור, אלא יושבים ומסתתרים בחושך. [...] אולי נמצא דרך להדליק נרות?" את המצב הציל פטר: אחרי חיפוש וחיטוט בחנות ובמחסן מצא תבנית שמכינים בה שוקולד. הפלא ופלא – היו בה בדיוק שמונה שקעים (שימו לב לרמז לסיפור כד השמן). עם קצת שמן לבישול שמצאו, הדליקו חנוכיה והתפללו לאור.
המלחמה הסתיימה, פרנצ'סקו פתח מחדש את חנות הגלידה שלו וידע "מה שעשה, גדול ומתוק יותר מכל כדור גלידה שמכר או אכל בחייו."  
באחרית דבר, מלווה בתמונות משפחתיות, מספרת לנו המחברת, ד"ר תמר מֵאִיר (לאור), מרצה לספרות וחוקרת העוסקת בהכשרת מורים וגננות, כי הסיפור מבוסס על הצלתו של חמיה, פרופסור יצחק (פטר) מאיֶר שיחד עם עוד כחמישה־עשר יהודים התחבא בחנות הגלידה של טירֶלי בבודפשט. בזכות מאמציו של פרופ' מאיֶר, שלימים נמנה עם ראשי המחלקה לכימיה באוניברסיטה העברית, הוכר פרנצֶ'סקו טירֶלי כחסיד אומות העולם.
הספר מותאם לקוראים צעירים. הטקסט אינו מזכיר כלל פרטים הקשורים לשואה. אלה נראים באיורים היפים בלבד: חיילים נאצים חמושים צועדים ברחוב שבו הולכים שפופים יהודים עונדי טלאי צהוב, חלון ראווה מנופץ, כתובת יודֶן עם מגן דוד על חנות אחרת. צבעי הרקע - החלק המספר על הגלידה מודפס על רקע בהיר, סיפור המלחמה מודפס על רקע של צבעים כהים - מדגישים את מציאות החיים השלווה של לפני ואחרי ואת ימי האימה.  
סיפור יפה וכתוב היטב על אומץ לב ועזרה, מתאים מאד לילדים מגיל 6. 

לרשימת הספרים

הסוד של פלוריאן

כתבה: חוה ניסימוב
איורים: מריאנה רסקין
לא מנוקד – אותיות גדולות ומרווחות ופרקים קצרים המקלים על הקריאה, 115 עמ', ידיעות אחרונות – ספרי חמד – טל־מאי.

בחג המולד נכנס הביתה אביו של פלוֹריאן, המכונה פוֹרֶק, בן אחת עשרה, ועל גבו שק.  "ראיתי שהשק לא כבד, כי אבא לא היה כפוף כמו בדרך כלל כשהוא סוחב שק מלא עצים להסקה או פחם לתנור שלנו. הלב שלי דפק חזק. בטח יש בשק מתנות בשבילי! באמת מגיע לי! מאז שבית הספר נסגר בגלל המלחמה, אני כל הזמן עוזר לאמא. מאכיל את החיות, אוסף ביצים, חולב את הפרה ומנקה את החצר. אבא הניח את השק על השולחן, התיר את החבל שקשר אותו, ופתח אותו. עצרתי את הנשימה כי חשבתי על המתנות אבל לא מתנות יצאו מהשק. אפילו לא מתנה אחת, אלא ילדה!"
הקטע הקצר הזה מתמצת את רקע הסיפור: כפר פולני בשנות המלחמה, המשפחה מחביאה ילדה יהודייה. הילדה מן השק, אווה בת החמש, נתפסת על ידי פלוריאן, כגורם זר ופולש המהווה מעמסה וסיכון: הלבישו אותה בפיג'מה שלו ונתנו לה את מיטתו במקום החם ליד התנור, השביעו אותו לשמור את דבר הִמצאה בסוד המרחיק אותו מחבריו ומהילדה שהוא אוהב, במקרה שיבואו הגרמנים עליו להסתירה במחבוא שבמרתף.  
אווה משנה את סדרי עולמו ואט־אט גם את תודעתו. "חצי שנה אחרי שאבא הביא אלינו את אווה, הרגשתי שאני כמו שני נערים שונים שגרים בתוך מוח אחד, המוח שלי. פוֹרֶק אחד ששונא יהודים ומקלל אותם כמו כל הילדים בחצר, והאחר שחושב שאווה בעצם ממש בסדר, אפילו שהיא יהודייה. מה שבטוח זה שהיא לא הרגה את ישו."
הסיפור מסופר באמינות רבה מפי פורק, הצד המציל, בשונה מהמקובל בדרך כלל באותו נושא של סיפור מפי הניצול. הוא עוקב אחר השינוי שמביאה אתה הילדה למשפחה בכלל ולפורק, בפרט. אפשר לומר שאווה, הילדה הקטנה מן השק, השותקת, המפוחדת, אכן התגלתה כ"מתנה".
זהו סיפור שאי אפשר להניחו מהיד, מרגש ומורכב, שהוא הרבה מעבר לסיפור שואה וחבל אם ייכלא במשבצת הזו. על רקע המלחמה הפוגעת בכולם (אחיו הגדול של פוֹרֵק מגויס ונופל בשבי, אימה בכל, כפרים נשרפים) מגישה לנו הסופרת, ביד אמן, סיפור התבגרות. פוֹרֵק לומד לראות את החיים בצורה יותר מורכבת כולל ביחסו להוריו; סיפור על שינוי בתפיסת הזר; על נדיבות וחסד; על סודות העולים מן המרתף – המטאפורי והמציאותי. זהו מסוג הסיפורים המחלחל אל נשמתו של הקורא ונשאר שם.
חוה ניסימוב נולדה בוורשה, פולין, שלושה חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. בגיל שלוש הוסתרה אצל משפחה פולנית ובכל פעם שבאו אנשים אל הבית, הסתתרה מאחורי הארון, כמו אווה בסיפור. את ספרה הקדישה "לזכר משפחת ואלצ'אק שהצילה את חיי". אחרי המלחמה עלתה לארץ. כתבה ספרים ושירים בנושא השואה  למבוגרים, ילדים ונוער. היותה משוררת ניכר בסגנון הפיוטי של הספר. מומלצים מאד גם ספריה ילדה משם, פיסות של זיכרונות ילדות מן השואה המצטרפות לסיפור חיים מטלטל (הוצאת מקטרת 2007) וכן קליידוסקופ שזכה בפרס דףדף לספרות ילדים (הוצאת טל־מאי 2015).
איוריה של מריאנה רסקין, שזהו ספרה הראשון, מוסיפים פרשנות ויזואלית מרגשת לסיפור.
זו התמונה המסיימת את הסיפור: המלחמה הסתיימה, אמא מעודדת את הילדים לצאת החוצה אל האוויר המלא בריח של פרחים, שדה שיבולים צהוב, פרחי דגניות תכולות ופרגים אדומים, ומבטיחה שהגרמנים כבר לא רודפים אחרי אווה. "הורדתי את מבטי אל אווה, היא פערה עיניים [...] לחצתי לה את היד כמו אח גדול, ויצאנו החוצה."
מגיל 9 וגם למבוגרים. מתאים מאד לקריאה בכתה ולפיתוח שיחה על נושאים העולים בספר, למשל יחסנו אל הזר – אימוץ גישת הסביבה מול בחינה ופיתוח עמדה אישית.

 

לרשימת הספרים
 

סוּגִיהארָה הסמוראי שסירב לציית

כתבה: תמר ורטה זהבי
איורים: גלעד סליקטר
לא מנוקד, 87 עמ', הקיבוץ המאוחד.

"אני סוּגיהארָה, קונסול יפן לשעבר בעיר קובנה שבליטא, כותב את דבריי אלה מהרכבת שמובילה אותי ואת בני משפחתי לברלין. כשנגיע לברלין [...] קציני המשטרה החשאית הנאצית עלולים לעצור אותי לחקירה [...] . אבין אותם אם ישפטו אותי ויכלאו אותי על פשעי – אכן עברתי על חוקים רבים כשהצלתי מאות יהודים ממוות. בעיניהם אני פושע, אבל אני לא מתחרט על מעשיי. לא יכולתי שלא לכבד את החוק החשוב ביותר – קדושת חיֵי אדם, בלי קשר לדתו, מוצאו, גילו ומינו. כשהם ישאלו אותי אם אני מתחרט אענה שאני מתחרט על דבר אחד ויחיד – שלא הספקתי להציל נפשות נוספות."
חורף 1939. גרמניה הנאצית כובשת מדינה אחר מדינה. אלפי פליטים יהודיים בורחים למדינה הקטנה ליטא, אך לכולם ברור שבקרוב  הנאצים יכבשו גם אותה. הפליטים מבינים שהדרך היחידה להינצל היא דרך יפן אך ממשלת יפן מסרבת להעניק להם אשרות כניסה.
קונסול יפן בקובנה, צ'יאונֶה סוּגיהארָה הולך לקנות ממתקים לילדיו. כאן הוא פוגש את סולי, אחיינה הצעיר של בעלת החנות היהודייה. בין השניים נקשרת שיחה וסולי מזמין את הקונסול ומשפחתו לחגוג עמם את חג החנוכה.
כך מתחילה ידידות חמה בין הקונסול סוּגיהארָה לבין סולי ומשפחתו והוא אינו יכול לעמוד מנגד לנוכח האיום המרחף על ראשם של היהודים. התלבטותו קשה: אם יציית לממשלתו המסרבת להעניק אשרות כניסה לפליטים יישלחו אלפי יהודים אל מותם. ואם יישמע לצו ליבו ויחתום על האשרות, יסכן את עצמו ואת משפחתו. בתמיכתה של אשתו הוא מחליט להציל את היהודים. 
תמר ורטה זהבי, שכל ספריה נוגעים בסוגיות חברתיות ופוליטיות, עיבדה את העובדות ההיסטוריות לסיפור הצלה סוחף ונגיש לקוראים צעירים. בפרק האחרון – סוף דבר – מוסרת המחברת מידע על אחריתו של המציל: בסוף המלחמה, הרוסים, אויביהם של היפנים והגרמנים, עצרו אותו ואת בני משפחתו, והם ישבו במחנה מעצר ברוסיה כשנה וחצי. כשסוף־סוף חזרו ליפן מולדתם, פוטר סוגיהארה ממשרד החוץ ומשפחתו חיה בדלות ועוני.
שנים רבות חיפשו ניצולי סוגיהארה – ששינה את שמו -  את מושיעם ובשנת 1985 זכה בתואר חסיד אומות העולם. כשנשאל מדוע סיכן את חייו ומשפחתו כדי להציל בני אדם שלא הכיר, ענה "היה עלי לעשות את הדבר הנכון משום שהוא נכון – ולא משום סיבה אחרת."  אחרי מותו שינתה ממשלת יפן את עמדתה כלפיו מבוגד לגיבור לאומי, הוקם מוזיאון על שמו – ביפן ובקובנה, נכתבו עליו ספרים והופקו שני סרטים. ביוטיוב אפשר לצפות בעדויות של אנשים שהציל.
הספר מלווה באיוריו היפים בשחור־לבן של גלעד סליקטר.
​מגיל 10. מתאים להקראה בכתה. 

לרשימת הספרים

 

מרץ 2019

האם את אמא שלי?

כתב ואיר: פ.ד. איסטמַן
מאנגלית: אברם קנטור
מנוקד, ספר קרטון, ספרית פועלים. 

אמא צפור דגרה על ביצה וכשחשה שמשהו בפנים מתנועע, התעופפה לחפש אוכל לאפרוח שעוד מעט יבקע. "בתוך הקן הביצה / קיפצה / פיזזה /  וכרכרה. / עד ש... / בקע מתוכה אפרוח! / ,איפה אמא שלי?' / הוא שאל." האפרוח יוצא לחפש את אמו, שאותה כמובן לא הכיר. כל יצור שהוא פוגש בדרכו – החתלתול, התרנגולת, הכלב, הפרה, הוא שואל "האם את אמא שלי?" הוא יודע שיש לו אמא ונחוש בדעתו למצוא אותה. והוא כמובן מצליח, תצטרכו לקרוא כיצד.
לאלה הקנאים להבדל הלשוני בין אפרוח וגוזל הוסיפה ההוצאה הערה: "החלטנו לתרגם את Baby bird שבמקור לאפרוח ולא לגוזל, בשל תכונתו המהותית של הגיבור העוזב את הקן מיד לאחר הבקיעה ויוצא למסע חיפוש על האדמה."
קלאסיקה אמריקאית נפלאה לפעוטות שסוף־סוף זכתה ללבוש עברי הולם, סיפור מתאים מכל בחינה: רגשית, ספרותית, לשונית וחזותית. 
מגיל שנתיים.

 

 

לרשימת הספרים

איפה הביצה?

כתבה: רות אורן
איורים: אביאל בסיל
מנוקד, ספר קרטון, הקיבוץ המאוחד.

סיפור שמתחיל בשאלה תמיד מעורר סקרנות. תרנגולת מסתובבת בחצר, "שחורת נוצה וחרוצה - / מטילה כל יום ביצה, / ובכל פעם היא בוחרת / בפינת מסתור אחרת." המאזינים הקטנים מוזמנים להצטרף ליונתן בחיפושיו אחר ביצת היום. "אולי היום היא מסתתרת / בגינה בין כרוב לתרד?" ועונה הדחליל המופיע רק באיור: "בגינה שלי ביצה? / אצלי רק ירקות תמצא!" שאלתו של יונתן והתשובה שהוא מקבל בכל אפיזודה הבנויה בתבנית חוזרת, שוברים את המונוטוניות ומכניסים אלמנט דרמטי וענין. בין לבין ימצא הפעוט מידע והעשרה לשונית.
אל דאגה, הביצה נמצאת ואפשר להכין חביתה.  
סיפורון מתנגן ומחורז בחן, מלווה באיוריו הצבעוניים והנפלאים של אביאל בסיל. מותק של ספר לקטנטנים.

לרשימת הספרים
 

איזה כיף היה

כתב: אפרים סידון
איורים: דני קרמן
מנוקד, ספר קרטון, עם עובד. 

איזה כיף היה אם היינו מגלים במקומות בלתי צפויים דברים נפלאים כמו: "בתוך הארנק / שני גמדים קטנים / וענק".  בכל כפולת עמודים "איזה כיף היה אם" הומוריסטי נונסֵנסי  מחורז, המסתיים בתקווה המשעשעת: יכול להיות שזה עוד יקרה, / נבדוק מחר בארנק ונראה."

לספר הזה היה מתאים יותר לקרוא "איזה כיף היה אם" שאז היינו מיד מזהים את הכיוון – ספר שעשוע הומוריסטי שמזמין אותנו להמשיך את הרשימה הפרועה משלנו.

סידון וקרמן, אין מה להתווכח – זוג מנצח.

מגיל 4-5.  

                                        

לרשימת הספרים

 

נמנום החורף של תום

כתבה: לינדה אשמן
ציורים: צ'אק גרוֹנינק
נסח עברי: עטרה אופק
מנוקד, ללא מספרי עמודים, הכורסא הוצאה לאור.

תום מתכרבל במיטה ומתכונן לשינה ופתאום: טוּק, טוּק,  טוּק. "איזה בית חמים ונעים להפליא! / אפשר לפנַות מקום גם בשבילי?" תום משיב כמובן, "אפשר, אם קצת נצטופף./ יש מקום לשנים – אז בוא תצטרף." רק באיור אנחנו רואים מי המצטרף – סנאי. שניהם מתכסים בשמיכה עד שהפעם שומעים: פַּאק, פַּאק, פַּאק. בתבנית אפיזודלית חוזרת, כשכולם שוכבים צפופים ומכורבלים נשמע הפעם צליל אחר – בום! בום! בום! וכו' וחיה נוספת מבקשת להצטרף. התבנית נשברת בתפנית דרמטית כאשר נשמע קקקחחחחצ'צ'צ' ופתק מושחל מתחת לדלת: "אולי יש מקום לעוד אחד? " החיות מוחות: הוא בטח נוחר, צפוף מדי, המיטה עוד תשקע . תום מנסה לשכנע: אולי זה מישהו קטן ואפשר יהיה למצוא לו מקום. הוא מציץ החוצה ו – "אוי! לא."
לא אגלה לכם מי זה (רמז: השוו ל"מי בביתן" של לאה גולדברג) אבל הסוף טוב ומחמם לב.
המסר של חמלה ופינוי מקום גם לשונה נפוץ למדי בספרות ילדים אך כמו שאנחנו תמיד אומרים – המבחן הוא העיצוב הספרותי. וכאן – לעילא ולעילא, ותורם לכך גם הנוסח העברי הזורם והמחורז של עטרה אופק.
מגיל שלוש.

 

לרשימת הספרים

 

הסינור של רוני

כתבה: רינת הוֹפֶרמנוקד, ללא מספרי עמודים, זמורה־ביתן.

"סבתא תפרה לרוני סינור, / עם שני כיסים מלפנים וקשר מאחור. / בדיוק כמו של סבתא, רק קטנטוני,/ סינור סבתא וסינורוני." ולשם מה הסינור? סבתא ורוני מכינים לאמא ריבה, החל מקטיפת התותים, דרך שטיפתם, חיתוכם ובישולם. בוחשים, מצננים, מוזגים לצנצנת ותולים את הסינור ליבוש. "ויושבים אל השולחן מול הצנצנת / רוני מלקק שפתיים. סבתא מתבוננת. / ואז מחליטים לנסות רק טעימה / מהריבה האדומה החמימה." טעימה רודפת טעימה "וזהו, הצנצנת ריקה." אז מה יתנו לאמא שמגיעה? אמא מביטה בסינור התלוי המוכתם בבליל של צבעים "וקוראת, איזה ציור נפלא של.../ חמור!" היא תולה את המתנה הנהדרת על הקיר . "כל הכבוד! אומר כל אורח שבא, / ורוני עונה... תודה ריבה!"
מַעֲדן! סיפור ואיור, מהמיטב של רינת הופר. ויש לנו המבוגרים גם רמז כיצד להתייחס לציור הבלתי מזוהה של הילד: אמא מתבוננת בסינור המוכתם ולא רק אומרת – נפלא! אלא מפרטת: "חמור ירוק מול שמים כחולים, / בשדה כלניות ותותים סגולים."
מגיל 3.

 

לרשימת הספרים

 

חד-קרן במיוחד בשבילך

כתבה: מֶגי הַצ'ינגס
איורים: שֶׁריל אורסיני
מנוקד, ללא מספרי עמודים, תכלת.

נֹגה מאושפזת בבית חולים. חברתה, המספרת את הסיפור, שאיננו יודעים את שמה, רוצה לשמח אותה: "אמרתי – תבקשי משאלה ואני מבטיחה להגשים לך אותה במציאות." אז נגה ביקשה משהו מיוחד וקסום. החברה מציירת לה וכאן אנחנו למדים מה היא ביקשה: "נגה אמרה: זה לא חד־קרן, זה רק ציור." החברה אינה מתייאשת ומנסה בדרכים שונות להביא לחברתה את מבוקשה – מתחפשת לחד־קרן, מצמידה לסוס פוני קרן על האף, אבל זה אינו מספק את נגה. "חשבתי על כל מיני דרכים לקיים את מה שהבטחתי. [...] הייתי  בטוחה שאם ארצה מספיק חזק בסוף זה יקרה. אז, בוקר אחד כשמצאתי מתחת למיטה שלי חד־קרן לא הייתי כל כך מופתעת." עכשיו תורנו להיות מופתעים ואולי בעצם לא, "ואז נוגה אמרה: זה חד־קרן!" כל המבוגרים סביב, בבית ובבית החולים, עסוקים בשגרת יומם, איש אינו מבחין בחד־קרן, שמשותף רק לשתי החברות האינטימיות ועוזר להן לעבור את התקופה הקשה עד להחלמתה של נגה (כמו "ידידי טנטן," הסודי של בשירה של מרים ילן שטקליס – "ואיש עוד לא ראה אותו /ואיש עוד לא שמע אותו"). משהחלימה, הן משחררות אותו לפארק, "הקביים" הדמיוניים כבר אינם נחוצים להן.
פיקצ'רבוק מיוחד על חברות ועל כוחו של הדמיון הילדי. מדוע מאושפזת נגה ותהליך החלמתה נראים רק באיורים: מהמיטה היא יורדת לכסא גלגלים, בהמשך נעזרת בעזרת בקביים עד שעומדת על שתי רגליה.
מגיל 5.

 

לרשימת הספרים
 

הדרך אל ההר

כתבה ואיירה: מריאן דוּבּוּמצרפתית: רמה אַיָלון
מנוקד, ללא מספרי עמודים, כנרת.

גברת גירית הזקנה צועדת כל שבת במעלה השביל עד לפסגת ההר. בדרך היא מברכת את ידידיה, עוזרת לזקוקים לה, קוטפת, מלקטת ואוספת אוצרות מן הטבע. היום היא מרגישה שבולשים אחריה. באיור אנחנו רואים חתלתול. גברת גירית חולקת עמו את ארוחת העשר שלה. החתלתול מביע את רצונו לטפס גם הוא אל הפסגה אבל חושש "אני קטן מדי." גברת גירית מעודדת אותו "הייתי בגילך כשעליתי לפסגה בפעם הראשונה", מתקינה לו מקל־עזר מענף עץ, מדריכה אותו, מלמדת, עונה לשאלותיו, ומלמדת אותו גם לעזור. לאחר טיפוס מאומץ ומלא חוויות הם מגיעים לפסגת העולם. "נכון שזה נפלא?" במשך כמה שבתות הם עולים יחד.
לאט-לאט חל היפוך בתפקידים והחתול לוּלוּ הוא שעוזר לגברת גירית הישישה המתקשה. עד שיום אחד אין לה עוד כוח לעלות, "אחכה לךָ כאן. כשתחזור, תבוא לספר לי הכול." עכשיו לולו פונה לבדו בשביל אל ההר "כמו בכל שבת, אבל לא בדיוק." כשהוא יורד, הוא רץ לגברת גירית לספר לה על התגליות שלו וגם מביא לה אוצרות חדשים. "לאט־לאט ההר של גברת גירית נהיה ההר של לולו." ויום אחד הוא מגלה מאחוריו ארנבת קטנה. "אני רוצֶה להראות לךְ מקום נפלא" הוא אומר לה. עכשיו שניהם צועדים יחד לפסגה.
פיקצ'רבוק אלגורי – חלק מן הסיפור מתרחש באיורים בלבד – על טיפוס לפסגה במסע החיים. המבוגר חונך את הצעיר, שממשיך את דרכו של מורהו אך מאמץ לו גם שביל משלו.
שם ההר שמטפסים עליו – חרוט הסוכר, כשמו של אחד מאתרי הטיפוס הידועים השוכן בריו דה ז'ניירו בברזיל, אך גם מוסיף לפסגת החיים שהגענו אליה טעם של מתיקות.
האיורים מופלאים (וכדאי גם לראות את ספרה המשעשע של דוּבּוּ האהוב על פעוטות "להפיל פיל" – כנרת 2012).
מריאן דובו, סופרת ומאיירת קנדית, היא קודם כל מאיירת נהדרת עם רעיונות נפלאים. אך לטקסטים שלה חסר עורך טוב ש"ירים" אותם. בספר הזה, רצף הסיפור נקטע תכופות על ידי הכללות דידקטיות מפי המספר דוגמת: "לא תמיד אנחנו מאמינים בעצמנו"; "גברת גירית יודעת שבחיים יש הרבה החלטות ושחשוב להקשיב ללב שלך" ועוד. בראיון שערך עמה כתב העת המקוון "הפנקס" סיפרה על דרך עבודתה: בהתחלה הרעיון, אחר כך שרטוטים ולהשלמה - כתיבת הסיפור.
הסיפור הוא בעיקרו תיאורי, ללא עלילה. מגיל 5 ייהנו הילדים מן המסע עם הדמויות ואיתור הפרטים הרבים בדרך. מגיל 10 אפשר כבר לכוונם להיבטים האלגוריים ולשוחח על חשיבות הדרך ועל העברת הלפיד מדור לדור.

 

לרשימת הספרים

 

הבית הגבוה והבית הנמוך

כתבה: נורית זרחי
איורים: הילה חבקין.
מנוקד, 26 עמ', הקיבוץ המאוחד.

"קודם גרנו בבית הגבוה, אבל אמא אמרה שהוא קצת שבור ועד שיתקנו אותו נלך לבית הנמוך." הילדה המספרת, שאת שמה איננו יודעים, איננה מרוצה תחילה מן המעבר מנוף גבוה – ים, מכוניות נוסעות בכביש, לנוף צמוד קרקע. "אין פה שום דבר," אמרה לאמא, וזו השיבה: "תסתכלי טוב." לאט־לאט מגלה הילדה את עולם הטבע המופלא שמסביב: שבלולים, קיפודים, פרפרים, עורב, חתול, תן, צפרים ויוצרת אתם קשר: שׂמה אוכל לקיפודים ומים לתן. כשמגיע הזמן לחזור לבית הגבוה, אומרת הילדה לאמהּ, "אני לא יכולה. אני אחראית עכשיו לכל החיות בחצר. אני צריכה לטפל בהן. מי יתן להן אוכל אם לא אהיה פה?"
הסיפור, שהיה עד עכשיו ריאליסטי, בשונה מסיפוריה הפרועים של זרחי, עובר לממד  הפנטסטי – הילדה מזמינה את החיות למסיבת פרידה. הן באות ומוחות: "את לא יכולה ללכת. את אחראית!" היא מזמינה אותן לבוא אתה לבית הגבוה אך אמא אומרת שזה לא אפשרי": "תארי לעצמך תן במעלית, אנשים יברחו!"
לכאורה זהו סיפור מינורי אך הוא עשיר ברבדים ומשמעויות, כמו בספריה של זרחי, סופרת מופלאה ומיוחדת במינה: קשר של אחריות בין אדם לטבע, ההבדל בין האדם והטבע, הרצון להיטמע בטבע מצד אחד וחוסר האפשרות מצד אחר. בלילה האחרון, כשבאות לחדרה כל החיות להיפרד: " 'חשבנו על זה ילדה. את צריכה ללכת עם אמא ואבא שלך, כי אנחנו חיות בר ואת ילדת בית.' " היא מביעה את רצונה להיות גם היא חית בר. החיות אומרות לה, בטון לגלגני משהו " ' אולי כשתגדלי', שלום! שלום! " והסיפור מסתיים בהבעת תקווה מפי הילדה "עכשיו אני מחכה שאגדל." מן השלום הסופי הכפול של החיות, ללא להתראות, אפשר להבין שהתקווה איננה בת מימוש.
הסיפור חודר ומחלחל בקורא ואוחז בקרביו באצבעות של קסם שאינו מובן עד סופו, כמו שעושה יצירה גדולה. איוריה העדינים של הילה חבקין, המאיירת הקבועה שעובדת עם נורית זרחי, מתאימים לסיפור כמו כפפה ליד. בקטע הפנטסיה שפולש לתוך הסיפור הופכות החיות שהיו עד עכשיו ריאליסטיות, לדמויות אדם. חבקין איירה גם את ספרה הנפלא של זרחי "אין שם אריה" (דביר, 1992) והראתה שיש שם אריה - בתוכנו. 

לרשימת הספרים

 

סמי כלב הים

כתב וצייר: סיד הוֹףמאנגלית: דליה אלוני־דגן
מנוקד, 64 עמ', כתר.

כשמר ג'ונסון האכיל את כלבי הים בגן החיות, ביקש סמי הקטן לצאת ולראות איך החיים בחוץ. מר ג'ונסון הסכים. כל החיות ליוו אותו בברכת שלום ולהתראות. "סמי הלך והלך והלך. הוא לא ידע על מה להסתכל קודם." הוא התבונן בכל דבר. לסמי נעשה חם. הוא חיפש מים. אבל בשלולית, "אנחנו מצטערים... אין מקום בשבילך" אמרו הצפרים. "ואין מקום בשבילך כאן" אמרו דגי הזהב שבאקווריום. במזרקה אסור, אמר לו השוטר. סמי הצטרף לבסוף לקבוצת ילדים שהלכה לבית הספר. המורה לא הבחינה בו תחילה כשהתיישב בכתה, אבל כששרו שיר אמרה "אחד מכם נובח – כמו כלב ים," והגיעה לבסוף אליו. סמי ביקש להישאר בכתה והמורה הסכימה. הוא למד לקרוא. הוא למד לכתוב. הוא שיחק עם הילדים ותפס את הכדור בעזרת האף שלו. כשנגמר יום הלימודים, אמר סמי לילדים "כיף בבית הספר אבל המקום שלי הוא בגן החיות. רק רציתי לדעת איך זה בחוץ." הוא חזר בדיוק לשעת ההאכלה וסיכם: "אין כמו בבית".
יופי של ספר, עם נגיעות הומור, בסדרת "מתחילים לקרוא" החדשה והמוצלחת של כתר. מתאים גם להקראה לבני חמש וגם לקריאה עצמית לילדים שמתאמנים בקריאה – מעט טקסט, שפה יפה אך קלה, הדפסה מאווררת, איורים צבעוניים גדולים.  

לרשימת הספרים

 

ואני אומרת, לא!

ספורה של רות בֶּיְדֶר גינסבורג, השופטת האגדית
כתבה: דֶבּי לוי.
איורים: אליזבת בָּאדֵלי
עברית: שֹׁהם סמית ואמנון כץ
מנוקד, ללא מספרי עמודים, כנרת.

במסגרת המגמה החיובית של השנים האחרונות להגיש לילדים סיפורים על אנשים דגולים שהטביעו את חותמם על העולם בתחומים שונים, עם דגש על נשים, מופיע עתה הספר על חייה של השופטת היהודייה הראשונה (והשניה בכלל) בבית המשפט העליון של ארה"ב.
הקו העלילתי בנוי על התנגדויותיה ומחאותיה של השופטת האמיצה והנחושה – אשה קטנת קומה וענקית רוח, שחוללה שינוי בתפיסה של זכויות האזרח ובמיוחד של נשים. זה התחיל כשהתנגדה בילדותה המוקדמת כשאילצו אותה, השמאלית, לכתוב ביד ימין כפי שנהגו באותם ימים. היא התנגדה לתפישה שבנות לא צריכות ללמוד באוניברסיטה ועליהן לחפש בעל, הצטיינה בלימודי המשפטים ונישאה לחבר ללימודים שהזדהה עם דעותיה. משסיימה את לימודיה, לא מצאה עבודה משום שסירבו להעסיק עורכת דין אשה. אולם היא התעקשה, דרשה, עד שנמצא שופט שבחר בה כמתמחה ומשם זינקה כמטאור בקריירה כעורכת דין, כשופטת וכמרצה באוניברסיטה. כל זה תוך גידול שני ילדים, עם בעל המשמש עזר שכנגד שהוא גם עורך דין מצליח וגם מבשל משובח בבית.  
סיפור כתוב היטב על דמות מרתקת, שלא נעדר בו גם רגע מכמיר לב על מות אמה האהובה – שתמכה בה ועודדה אותה כל חייה – בדיוק בערב סיום התיכון כשנבחרה לנאום בשם הבוגרים. ביידר־גינסבורג נאבקה והצליחה, למען זכותו של כל אזרח להצביע, למען שוויון הזדמנויות למהגרים בעבודה ובקבלה ללימודים גבוהים, למען שוויון בשכר לנשים, למען זכותן של נשים להתקבל למכללה צבאית ועוד. לשם איזון מצוין כי "לא זכתה בכל המקרים, אבל היו לה לא מעט ניצחונות."
השופטת גינסבורג היא עכשיו ותיקת השופטים בבית המשפט העליון בארה"ב. "יש אנשים הטוענים שהיא מבוגרת מדי ושעליה לפרוש. השופטת גינסבורג חולקת על דעתם". היא בת 85 (ילידת 1933 ) פעילה ונמרצת, מתעמלת במכון כושר, ובכך גם קוראת תיגר על הגילנות.
בסוף הספר מרוכז עוד מידע מעניין על השופטת האגדית, שהיא השראה לבנות ולבנים כאחד.
מגיל 8.

לרשימת הספרים

 

גונבי הגבול

כתב: יוסי גודארדאיורים: סילביה כביב
לא מנוקד, 168 עמ', הקיבוץ המאוחד.

"מי אני? יהודי? ערבי? מוסלמי? ... למה הם לא רצו אותי? למה הם עזבו אותי?" כך שואל אמיר הנסער בן השלוש עשרה, שקלט רמזים בעבר מילדי הקיבוץ כי אינו בן טבעי להוריו. במסגרת  עבודת שורשים הוא רוצה עתה לפענח את חידת חייו.
סיפור מרתק ורב תהפוכות: כיצד מצא אמיר את הוריו הביולוגיים בירדן, ארץ אויב בעת התרחשות הסיפור, בעזרת  גוסטב, עובד בשגרירות השוודית בלבנון שהיה בעבר מתנדב בקיבוץ; כיצד רצה אביו הביולוגי להשאירו בירדן והירדנים מנעו ממנו את החזרה לארץ; כיצד הבריח אביו המאמץ את הגבול במטרה להגניבו בחזרה לארץ ואיבד תוך כדי כך את רגלו מפיצוץ מוקש, כפי שקרה במקרה האמִתי בהשראתו נכתב ספר זה.
המקרה האמִתי ארע לנער בשם אדוארד שננטש כתינוק במלחמת העצמאות, כשהוריו נמלטו מאימת הקרבות. הוא אומץ על ידי משפחתו של בוב לינדזי, מורה בכפר הבפטיסטים שליד פתח תקווה. היה מעניין לשמוע מפי אדוארד את סיפור חייו אך נאמר לי בהוצאת הספרים כי הוא עקר לחו"ל, הסופר ניסה ליצור אתו קשר אך הוא אינו רוצה לזכור ולהזכיר את עברו.
סיפור הרפתקאות נוגע ללב על חיים בצל סכסוכים פוליטיים, העוסק בשאלות של זהות דתית, תרבותית ולאומית, קשרי משפחה וסוגיות מוסר.
מגיל 12.

לרשימת הספרים

 

ינואר 2019

הארנב הקשיב

כתבה ואיירה: קוֹרי דוֹרְפֵלְד
מאנגלית: גליה אלוני־דגן
מנוקד, ללא מספרי עמודים, תכלת הוצאה לאור. 

טֵיילור הפעוט בנה משהו מיוחד ומדהים אך פתאום הכל נהרס. כל החיות מנסות להקל: התרנגולת מציעה לדבר על זה; הדוב מציע: "אתה בטח / כל כך כועס!/ בוא נצעק ביחד! גררר! ראררר! גראאאאר! " וכך הלאה.
לכל חיה עצה משלה. אבל לטֵיילור לא היה חשק לשום דבר. הוא ישב לבדו, עצוב ושקט, ולא הרגיש שהארנב התקרב אט־אט, עד שחש בגופו החמים. הם ישבו יחד, והארנב הקשיב כשטֵיילור דִבר, כשצעק, כשצחק ועשה את כל אותם הדברים שהציעו לו החיות קודם לכן "וכשהגיע הרגע הנכון, / הארנב הקשיב כשטיילור תכנן /  לבנות הכול מחדש."
הספר מציג באיורים נפלאים ומלאי הבעה ובטקסט מינימליסטי ועדין סיטואציה נפוצה של תסכול, שדורש את זמן העיבוד שלו ואת הקשבת הזולת כדי להירגע ולהתאפס מחדש. בסופו של דבר יִשם טיילור את כל העצות שנתנו לו בעלי החיים אך עשה זאת בתזמון שלו שכוּונן על ידי חמימותו ואזנו הקשבת של הארנב. וזה מה שכולנו צריכים בכל גיל, לא?
לא בכדִי זכה הספר לשבחים רבים.
מגיל 3.

לרשימת הספרים

נוֹפית מחפשת בית

כתבה: רות אורן
איורים: נועם ויינר
מנוקד, ללא מספרי עמודים, ספרית פועלים.

נופית החשופית התמרמרה על מזלה הרע: לכל בעל חיים יש בית משלו – החילזון בקונכייה, התרנגול בלול, הכלב במלונה, הפרה ברפת וכן הלאה, ורק לה אין. נופית יצאה לחפש לה בית, אך כל בית שהציעו לה בעלי החיים והצמחים שפגשה, לא התאים לה. לבסוף מצאה בקבוק בלי פקק, נכנסה אליו והביטה לשמים מבעד לזכוכית. "אך הרוח שרקה לה וקרן הפז קראה לה לשוב למרחבים. "יצאה נופית אט אט/ לשמש ולרוח, / בלי בית ובלי גג - / רק שדה פתוח. " היא שבה לנקודת ההתחלה אך הפעם עשירה בתובנה: "בעצם יש לי בית, / גם אם אינו מושלם, / והוא גם פה / והוא גם שם... / ביתי – כל העולם!"
זהו סיפור אטיולוגי המסביר, בדרך דמיונית, את צורתה של החשופית, רכיכה ללא קונכיה. הנושא של בעל חיים שאינו מרוצה מתכונותיו, מיכולותיו, ממעונו, משמו, אינו חדש בספרות ילדים אך העיבוד הספרותי הוא הקובע את איכותו של הסיפור, והמחברת עומדת במבחן זה בכבוד. הסיפור, בתבנית אפיזודלית, קולח בקצב ובחריזה משובחים, מלוּוה באיורים צבעוניים, גדולים ויפים. יש בו גם מידע על הטבע והוא יכול ללוות יציאה לטיול והתבוננות בסביבה.
מגיל 3.
מבוגרים יוכלו לראות בחשופית כמייצגת את דור ה-Z הגלובלי, שביתו הוא כל העולם, הוירטואלי וגם הפיזי.
רות אורן היא משוררת וסופרת לילדים, כתבה בין השאר את אתי ספגטי, הפרה של סבא יפת ועוד.
נועם ויינר היא בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל.

לרשימת הספרים
 

עמליה מגדלת בצל לא רגיל

כתבה: יעל איכילוב
איורים: ליאורה גרוסמן
מנוקד, ללא מספרי עמודים, עם עובד

כשעמליה ואבא שיחקו יום אחד בגנה, עמליה מצאה בצל, גדול וקשה ללא ריח, לא כמו הבצל שהיא לא אוהבת בסלט. מה יגדל מהבצל? לא יודעים, צריך לחכות ולראות, אמרו לה כולם. עמליה ואבא שתלו את הבצל בעציץ וחיכו. אבל כלום לא קרה, ועמליה כעסה. ואז, יום אחד, בצבץ גבעול. אך עדיין לא ידעו מה יתפתח ממנו. עמליה טיפלה בצמח ולילה אחד, ממש לפני שנרדמה גילתה פרח אדום גדול.
זהו סיפור מיוחד (ניתן לראות כבר מכותרתו) בעל שני רבדים, לילד ולמבוגר. לילד, במישור הריאליסטי, חומרים מסביבתו המוכרת – טיול עם אבא, שתילה בעציץ, המְתנה לצמח שיגדל וכולנו יחד עם עמליה סקרנים לראות מה יעלה מן הבצל. אלא שבצד הסיפור הזה בונים האיורים מישור מטאפורי: כבר על העטיפה אנו רואים את עמליה מובילה את הבצל בעגלה, אמא לאורך הסיפור נראית בהריון, כשהבצל צומח לפרח אדום אמא מחזיקה את העציץ על בטנה והפרח הוא פרח טורף ובעמוד המקביל אבא מחזיק תינוק ומסביב זרי פרחים עם איחולים. בעמוד הבא: על הקיר תמונה של אמא, אבא, עמליה, התינוק והעציץ עם הפרח הטורף.
בחדר, עמליה ליד מיטת התינוק ומאחוריה שידה ועליה עציץ עם פרחים טורפים (ראו באיור). מכאן עד לסוף הספר הנוכחות של הפרחים הטורפים הולכת וגדלה, עד שהיא מתפרשת על פני הכפולה האחרונה. המטאפורה ברורה: הפרח הטורף הוא האח הקטן שנולד לעמליה, החל מצמיחתו המסתורית בבטן האם, כמו הבצל בעציץ וכלה בתינוק שנוסף למשפחה - "צמח טורף" עבור הילד הבכור שיש בו גם מן הצבע האדום המרנין אך גם איום.
הבעיה בספר היפה והמיוחד הזה היא שהמישור הריאליסטי עבור הילד, סוד הצמיחה, אינו סגור כהלכה והמעבר ממנו פרוץ אל המישור המטאפורי, שהוא יפה לכשעצמו והמאיירת הטיבה לעצבו. המאזין הצעיר (וניסיתי על ילד בן שבע) יתפלא למראה הצמח הטורף הפורח סוף־סוף ולא יבין מה הוא עושה כאן, וקסם הסיפור בנקודה זו עלול להתפוגג עבורו.  
מגיל 4.
לספר הזה קדם הספר המצליח עמליה רוצה חיה. יעל איכילוב היא סופרת לילדים ולמבוגרים. המאיירת ליאורה גרוסמן זכתה בעבר בעיטור אנדרסן, אוצרת ומרצה בארץ ובעולם.                                  

לרשימת הספרים

 

דינוזאור יקר

כתב: צ'י סְטְרָאתִ'י
איירה: ניקולָה אוֹ'בַּיְרֶן
מאנגלית: גליה אלוני־דגן
מנוקד, ללא מספרי עמודים, תכלת הוצאה לאור.

מקס פוגש במוזיאון את הדינוזאורים שהוא אוהב, ומתלהב במיוחד מטירנוזאורוס רקס. הביקור נקטע כשהאוצרת מגיחה מאחורי אחד הדינוזאורים ומודיעה שעוד מעט סוגרים, מקס יוכל לבוא לכאן שוב מתי שירצה. " 'אנחנו גרים רחוק מדי,' נאנח מקס. 'ויש לי המון שאלות'.
" ' אז למה שלא תכתוב לטי־רקס שלנו מכתב'? (ההגדלה במקור, נ.ב.ג.) שאלה דורה הדינוזאורית. 'אולי הוא אפילו יענה לך'".
מכאן מתחילה חליפת מכתבים – אותו אמצעי "דינוזאורי" לתכתובת בינאישית, בין מקס לבין  טי־רקס. כל אחד מהם מספר לאחר על עובדות ואירועים בחייו. בתשובה לשאלותיו של מקס הדינוזאור מספר שהוא חזק, שיש לו שיניים חדות מאד , שיש לו ידיים קטנות, שהוא רץ מהר. מקס מספר שהוא משחק כדורגל, שהוא השלישי בכתה בריצה, שנפלה לו שן ראשונה – וגם שולח אותה לטי־רקס שנותן אותה לידידו הדינוזאור הקטן קוֹמְפְּסוֹגְנָתוֹס שחסרה לו שן.
בין השניים, השונים כל כך זה מזה, מתפתחת ידידות, שנקודת המוצא שלה איננה אחידה. מקס פתוח לידידות למן ההתחלה, לדינוזאור לוקח זמן להתקשר ולהתיידד. במכתבים הנפתחים, לסוגיהם השונים – מכתב, גלויה, אגרת ברכה – הצמודים לדפי הספר, הדינוזאור מתחיל מההכרזה "אני לא כותב מכתבים נחמדים לילדים קטנים. אני אוכל אותם" וחותם "שלך בהפחדה, טי־רקס" ועד ל: "אני מצפה בקוצר רוח לפגוש אותך בקרוב, ומבטיח לא לאכול אותך. חברך, טי־רקס."
ספר שילהיב את הקוראים הצעירים (בדקתי), לא רק בגלל גימיק המכתבים, שיטת תקשורת ההולכת ופסה מן העולם (אל דאגה, הטי־רקס גם שולח למקס אימייל) אך מסתבר אהובה על ילדים ששמחים לכתוב או לצייר מכתב. האנשת דמותו של הדינוזאור מהמוזיאון מקרבת ומחייה את המוצגים. ולא חסר גם הומור – בטקסט ובאיורים.
מה שיפה הוא גם שהסיפור מתייחס בכבוד לקוראיו הצעירים ורומז להם שאת המכתבים כתבה דורה הדינוזאורית (האוצרת שפגשנו בתחילת הסיפור), אך אין זה מבטל את קסמו לא בעיני מקס ולא בעיני הילד המאזין או הקורא.
בעקבות הספר אפשר לחבר מכתבים למוצגים לאחר ביקור במוזיאון, ללמוד על דמות, על בעל חיים, על צמח וכד' באמצעות חליפת מכתבים ופעילויות נוספות כיד הדמיון הטובה.
מגיל 4.
שימו לב להוצאת תכלת, הוצאה חדשה ואיכותית (ראו "הארנב הקשיב" בפתח סקירה זו).

לרשימת הספרים

 

המלך, הכתר וכל היתר

כתב: מנחם בן־רון
איורים: יניב טוֹרֶם
מנוקד, ללא מספרי עמודים, כנרת.

לפני שנים רבות  בארץ רחוקה חי מלך בלי מלכה. המלך היה מוזר ומשונה מאד: שיער עבות לו וכתר רב־הוד, אך מתחתיו -סוד. לפיכך, "אפילו באמבט הוא על ראשו, כמו סיר, / אף בלכתו לישון, אותו הוא לא הסיר." הארמון רחש לחשים ושמועות וכולם תהו מה יש בראשו של המלך ושמא השתבש עליו. פעם בשנה המלך "הזמין אליו סַפָּר (תמיד ספר אחר),/ אך אף ספר עוד לא נראה משם חוזר." כשהגיע שיער עד נפש חיפשו ספר והבטיחו לו  שק של מטבעות זהב ומשרה קבועה לכל חייו.
בן סַפָּרים עני נענה לקריאה, המלך הכניסו לחדרו, ציווה על כולם לצאת ופנה אל הצעיר: "את כל אשר תראה נצור בלבבך./ מרגע זה זכור, סודי הוא גם סודך./ רק אם תשמור בלב את כל אשר תראה, / חייך לא אקח, ואת שכרך ארבה."
לא אעשה לכם ספויילר מה גילה הספר הצעיר, מה עשה וכיצד התגלגל הסוד עד לסופו.
סיפור משעשע ומחורז כהלכה המחייה את האגדה הפחות ידועה על המלך מידאס ועוסק שלא כמו בסיפור המוכר בתאווה ללא גבול לזהב אלא בכובד הסוד ובהקלת השחרור ממנו, בתוספת מסר יפה: אדם אינו נמדד על פי סודו. האיורים מעניקים לספור הקלאסי פרשנות רעננה.
מגיל 5.
מנחם בן־רון הוא ציר, משורר, מלחין ומורה ותיק למוזיקה, זוכה פרס רובינשטיין לחינוך מוסיקלי.
יניב טורם הוא בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. 

לרשימת הספרים

 

אל תגנבו לי את התור	הבנר
כתב: עוֹדֶה בְּשַׁארַאת איורים: בתיה קולטון מנוקד, 44 עמ', כתר.	מאת: פטרישיה מֶקְלַקְלֶן איורים: מַרְק בָּטָווֹן מאנגלית: גליה אלוני־דגן מנוקד, 53 עמ', כתר.

שני ספרים ראשונים בסדרה חדשה מתחילים לקרוא, מאוירים ומעוצבים להפליא, בעריכתה המצוינת של רחלה זַנדְבַּנק.
אל תגנבו לי את התור. חַלַא, תלמידה בכתה ב', רוצה מאד לעזור להוריה במטלות הבית ומוסכם על הכול שהיא תערוך את הקניות במכולת. אבל במכולת מגלה חַלַא שכולם גונבים לה את התור. היא לא מוכנה לשתוק. כיצד תגרום לסביבה לשמוע את קולה ולכבד את הילדים?
סיפור אמין ויפה על צדק, הגינות, דמוקרטיה וצמיחתה של פעילה חברתית.  
למרות שמדובר בחברה הערבית, הספר חף מגוון תרבותי, כמו שנאמר בתלמוד בבלי "סדנא דארעא חד הוא", יסוד הארץ הוא אחד וכל בני האדם דומים. על אחת כמה וכמה ילדים.
עוֹדֶה בְּשַׁארַאת הוא סופר ופובליציסט, תושב כפר יפיע. זהו ספרו הראשון לילדים לאחר ספר למבוגרים שהוציא.
מגיל 6.
הבנר הוא סיפור על ילדה בשם ניקי שדודהּ ביקש ממנה לאמץ את כלבו הבנר (שימו לב להברקה שבשם, במקור - barkus) מכיוון שהוא מרבה לנסוע לחו"ל. הבנר הוא כלב נמרץ, עם רצונות ואופי משלו. הוא הופך במהרה לבן משפחה וחי חיי כלב משפחתיים וחברתיים – הולך אחרי ניקי לבית הספר והופך לכלב של הכתה, חוגג מסיבת יום הולדת רועשת עם חבריו הכלבים, מאמץ גורת חתולים. כל פרק קצר מספר על מעלליו. 
כִּשרונה של הסופרת פטרישיה מֶקְלַקְלֶן, שכתבה את אחד מספרי הילדים הנפלאים שאני מכירה, שגם הפך לסרט  – שרה פשוטה וגבוהה (ראה אור מחדש ב-2017 בהוצאת עם עובד – אל תחמיצו), ניכר בעליל.
שני הספרים מומלצים מאד ומתאימים גם להקראה בכתה.
מגיל 5.

לרשימת הספרים

 

אוקטובר 2018

סוּפֶּרגֵ'ף

כתב ואיר: מֵט קָאר
עברית: שהם סמית ואמנון כץ
מנוקד, ללא מספרי עמודים, כנרת.

ג'ף העטלף רצה להיות מיוחד, "כמו גיבורי־העל בחוברות הקומיקס האהובות עליו" (במקור נקרא הגיבור Superbat – סופרבֵּאט, שילוב של גיבורי הקומיקס סופרמן ובאטמן). הוא תופר לעצמו סופר־תלבושת, מתרברב בפני חבריו בשמיעתו המעולה, ביכולתו לעוף, בכושרו לנווט בחושך, אך חבריו מקצצים את כנפיו: "זה בכלל לא מיוחד, כולנו יכולים לעשות את זה!"  ג'ף הולך הביתה בצעדים כבדים, מתוסכל ומושפל, "אני סתם עוד עטלף רגיל בתחפושת מטופשת."
אבל אז, השמיעה העל־קולית שלו קולטת יבבה חרישית. סופו של הסיפור דרמטי – ג'ף נחלץ באומץ להציל  משפחת עכברים מציפורני החתול. חבריו שהתעופפו בעקבותיו וצפו במבצע ההצלה המרשים, שלא היה מבייש שום סופרמן ודומיו, אישרו הפעם "בטח שאתה מיוחד! [...] ויש לך כוח־על: אומץ!"
בסיפור היפה והדרמטי הזה, המלווה באיורים גדולים וצבעוניים ובכתב גדול עם שינויי גופן, נמצא כל מה שילד רוצה – להיות סופרמן, להיות מיוחד, וגם מה שמבוגר רוצה – מסר: ייחודך תלוי במעשיך ולא בחיצוניותך, והמעשה הנאצל של גיבור־העל הוא כמובן למען הזולת.  
בסוף הספר יש "מידע עטלפי" מעניין. 

יש לציין את התרגום המצוין של שהם סמית ואמנון כץ, ששפתו אמינה, עכשווית וקולחת מבלי לזנוח העשרה לשונית ואפילו אזכור תכונת העטלפים המכונה "איכּון לפי תהודה", שרצוף לה הסבר מפי ג'ף העטלף "זה אומר שאני יכול לנווט בחושך." סביר להניח שגם לא מעט מבוגרים ילמדו כאן את המונח. אני למדתי.  

מגיל 4
 

לרשימת הספרים

 

בארץ יען כי

אפרים סידון
איר: דני קרמן
מנוקד, ללא מספרי עמודים (למרות ארכו של הספר). עם עובד

למדינת היענים, שקיימת כבר המון שנים, יש כמו לכל מדינה מלך, שרים, צבא דגלים וכו', אך היא בכל זאת קצת משונה – תושביה אוהבים לטמון את ראשם בחול "כי יענים מאמינים / כי יענים, כך טוענים, / שלא צריך מִסַכנות / ואיומים להתרגש. / כי כל דבר שלא רואים / הוא לא קיים, או מתרחש." וכך, לנוכח סכנות, אינם בורחים, אינם מתגוננים "הראש בחול, / למה לפעול? / וכך מה טוב ומה נעים."   
הכול מתנהל כשורה, המלך הדואג לנתיניו מפעיל, לעתים תכופות, צופרי אזעקה בהתקרב סכנה "וכל יען טומן מיד את ראשו - / ולא רואה מה קורה."  אך יום אחד פרצה סערה שהעיפה את כל החול מן האדמה ומה שנותר היו רק סלעים, טרשים ואבנים. היענים, שנחבלו עת ניסו לטמון את ראשם כהרגלם, למדו ללכת בראש זקוף, מה שגרם להם להביט סביבם. המלך החל לפחוד שמא יתחילו להבחין במתרחש "וירצו הבהרות, ידרשו הסברים - / למה המלך ורוב השרים עשירים, / בעוד רוב העם, מיליוני יענים, / עובדים קשה, אך מאד עניים?" גם העם עצמו לא היה מרוצה "לא רוצים ראש זקוף, / ראש מורם וגבוה. / לא רוצים לראות, / לא רוצים לשמוע. / כי אם עינינו כבר לא מכוסות, / אז אולי נצטרך דבר־מה לעשות?" 
כל פתרון שהוצע במקום חול - שלג, מים - נפסל . את המצב הצילה שֹרה (אמנם כאן במשמעות שם עצם אך שימו לב לשם): "נחַלק משקפיים שחורים משְׁחור. / אטומים לכל מראֶה ולכל אור."  כל יען שיחוש בסכנה ירכיב את המשקפיים השחורים "כמובן מאומה הוא לא יראה – ומה שלא נראָה לא קורה." 
סידון, במיטב סגנונו המושחז, מגיש אלגוריה סטירית פוליטית־חברתית (כמו בספריו "אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו", "מעלה קרחות" ועוד), מחורזת כהלכה, וצולף הן במנהיג הכול יכול והן בעם, טומן הראש בחול. מצטרף לחגיגה דני קרמן באיוריו. ולשני היוצרים הנפלאים האלה נאמר - מצחיק אבל עצוב.  
ילדים מגיל 7-6 עד 9 ייהנו מן הסיפור ההומוריסטי בלבד, ללא רמת הנמשל. בגילים אלה אפשר ללוות את הסיפור בפעילות של העשרה לשונית, לחפש ביטויים עם בעלי חיים (אין הגמל רואה את דבשתו, ראש לשועלים וזנב לאריות, הלך הזרזיר אצל העורב וכד')  ולשבץ אותם בסיפור קצרצר (מילים, ביטויים, עובדות, נזכרים טוב יותר כשהם מופיעים בקונטקסט סיפורי). מגיל 10-9 ומעלה אפשר לדון בַּמשמעות האלגורית ובלקחים. 
ולכולם כדאי לבדוק האם יש אמת זואולוגית בביטוי לטמון את הראש בחול כמו יען. רמז – אף פעם לא מומלץ להשתמש בספרים מז'אנר שאינו מידעי כדי  ללמד על בעלי חיים. 
 

לרשימת הספרים

 

אֵלימיָאו

יהונתן גפן
אירה: אילנה זֶפְרֵן
מנוקד. 46 עמ'. דביר.

הסיפור מתחיל מהסוף: "בשבתות ובחגים, בקצה כפר־מוזר (תוארו הוא שמו), משתרך תור ארוך מאוד של ילדים ומשפחות, שהגיעו מכל הארץ לראות את הפלא: בבית בודד, בחדר האמבטיה, בעריסה, מכוסה בשמיכה ישנה, שוכב יצור קטן ופרוותי עם רעמת שיער ושפם זקור. מעל העריסה תלוי לוח שחור ומבריק, ועליו כתוב באותיות גדולות בצבע חלב:
' אלימיאו! איש טוב עם זנב.' עכשיו בואו נספר את הסיפור הזה מהתחלה."  
אליהו, "איש קטן, קצת שמנמן, עם שפם דק כמו חוט, רעמה גדולה ופרועה של שער שיבה וחיוך רחב ומאיר עיניים" גר לבדו בכפר־מוזר, בנוף פסטורלי ושלֵו המתואר בשפה פיוטית יפהפיה של מראות, ריחות וצלילים ("וְרדים אדומים שהפיצו ריח של ריבה."). החוץ מביא אל אליהו ציוצי צפרים ומצהלות ילדים, אך בבית שורר קולה של הבדידות: "בערב אליהו היה מסתכל קצת בטלוויזיה ודי מהר ממלמל: 'קופסה טיפשה..." כשגלש במחשב, די מהר היה אומר לעצמו: " ' עולם מטומטם...' וחוזר לקרוא את הספרים שהיו מונחים בערמה ליד המטה שלו" (שימו לב לניצחון הקריאה). וכך, עד שהגיעו החתולים. המון חתולים. אליהו שמע יללה מתחת לחלון המטבח והוציא לגנה שאריות מארוחת הערב שלו וגם צלוחית חלב. כך נהג מדי ערב וידידות נרקמה בינו לבין החתול הג'ינג'י שכינה אותו אדוּמיהו – "יש לי פה פתאום חבר שאני אוהב, ושנינו נסתדר היטב: אליהו ואדוּמיהו."  בעקבות אדומיהו נהרו המוני חתולים  לחצרו של אליהו. לכל אחד נתן אליהו שם על פי מראהו (כמו במעשיות): לחתולה עם קשקושי צבע – קשקושה, לחתולה הרזה – שלד, לחתול בלי הזנב – אינזנב, לחתול המלא בפשפשים – יהושע פשפשוע. 
"ערב אחד הופיע חתול ענק. כשהוא התמתח ועמד על שתי רגליים, הוא היה גבוה יותר מאליהו."  בשל הפסים השחורים והצהובים שעל גבו ועיניו האדומות והרושפות, קרא לו אליהו הנמר. הנמר נעשה מיד למנהיג החזק של החתולים, והם לא אכלו לפני שהוא התחיל לאכול, אך הוא לא התחיל לפני שדאג שכל חתול יקבל את הצלחת שלו. 
חצרו של אליהו התמלאה בחתולים - "המיאו של אליהו." כל בוקר נסע אליהו על הטרקטור שלו לצרכניה, קנה אוכל לחתולים ובערב הניח להם צלחות על הדשא בגינה, שמח שהוא משביעם: " ' אני בטח עושה מעשה טוב [...] אם לא הייתי מאכיל אותם, הם היו רעבים ואולי אפילו מתים ברעב.' " 
לאט-לאט הפך אליהו לחתול בעצמו. על זרועותיו צמחה פלומה דקה שנעים היה לו ללטף אותה, על הפנים צמחו לו שערות רכות ולבנות, כשהביט במראה ראה שמהשפם שלו הזדקרו שערות דקות ודוקרות. 
ערב חורפי אחד, כשבחוץ היה גשם וקר, נכנסו החתולים לביתו של אליהו והשתלטו עליו (כמו חתול תעלול של דוקטור סוס). אליהו הלך והתחתל ויום אחד "הוא הרגיש שצומח לו משהו מתחת לגב, משהו כמו חבל שעיר וצמרירי, והוא הזיז אותו מצד לצד. זה היה חדש ונעים." שכנו ניסה להציע לו מספר טלפון של מחסל חיות שיפזר רעל לחתולים, כי כך אי אפשר להמשיך, אך אליהו דחה את ההצעה בבהלה "לא תודה, אני לא רוצח חיות." 
באביב לא היה לאליהו כבר מקום בביתו, להוציא חדר האמבטיה. הנמר הביא לו לשם עריסה וארגז חול קטן "בשביל קקי ופיפי אם אתה פתאום צריך." 
באחד הערבים, בשיחה אינטימית בעת טיול, התוודה לפניו הנמר, שחתוליותו נשרה ממנו, " 'גם אני הייתי פעם כמוך [...] איכר חרוץ שגר לבד בקצה השני של כפר־מוזר [...] ובסוף [...] גם אני התחתלתי!' " (שימו לב לכפל המשמעות של המילה – בהקשר הסיפור ובהקשר הזקנה).
"בקיץ הזה אליהו היה מאושר. הוא לא היה בודד. טיפלו בו. הוא הזדקן יפה בין חברים טובים, ובלילות העלה זיכרונות עם חברו הנמר ירמיאו מהימים ששניהם היו בני אדם בודדים.
זהו סיפור נפלא, רב רבדי. ברובד לילדים, מגיל 7, זהו סיפור הומוריסטי-פנטסטי על אדם שהופך לחתול. ברובד לילדים בוגרים יותר, מגיל 10-9, ולמבוגרים כמובן, זהו סיפור מלנכולי על זקנה והשלמה עמה. כולנו בדרך אל החתולים (כשם ספרו הנפלא והקשה של יהושע קנז העוסק בזקנה. עם עובד 1991). 
תִקצר היריעה מלפרט את המארג הספרותי הנהדר של הספר, לשונו ותיאוריו המיוחדים, השילוב של פרווה וציפורניים – עדינוּת ופראות, האירוניות העדינות והביקורת החברתית הסמויה, למשל מכל הארץ באים לחזות באליהו לא משום שהוא זקן המפגין כישורים של צעיר – כפי שהתקשורת אוהבת להראות, אלא משום שהוא זקן שהשלים במלוא מובן המילה עם זקנתו, אלא שאין הם יודעים זאת.
אילנה זפרן הוסיפה קריצות לאיוריה היפים, למשל: על מסך הטלוויזיה מופיעה שם התכנית – המירוץ לשממון! 

לרשימת הספרים

הספריה שלי

לא תמצאו אותי
כתבה ואירה: תמר הוכשטטר

אבא, אתה עוד אוהב אותי?
מירב משולם לוי 
איורים: אביאל בסיל

הבית שלי
מאירה פירון 
איורים: ענת פרי־טל.

מנוקד, בכל ספר כ-34 עמ', הוצאת ידיעות אחרונות - ספרי חמד - טל-מאי.

שלושת הספרים יצאו במסגרת הספריה שלי, סדרה חדשה, בעריכת יותם שווימר, המיועדת לילדים שמתחילים לקרוא לבד, כפי שכתוב על הגב. בכל עמוד מעט שורות, בדרך כלל קצרות, דפוס מאוורר, איורים צבעוניים וגדולים, בכל ספר בין 377-307 מילים. 
שלושת הסיפורים יפים ועכשוויים, כתובים היטב, לקוחים מחייהם של ילדים. הספר לא תמצאו אותי מספר על קרני שהיתה גרועה במחבואים ותמיד מצאו אותה. את יום הולדתה השישי ביקשה לחגוג במשחק מחבואים – והפעם, רמז, חגגה בגדול! זה הספר היחיד מבין השלושה שיש לו עלילה, עם בעיה ופתרון בדרך דרמטית (בת חמש ובן שש וחצי שקראתי להם את הסיפור ביקשו עוד פעם ועוד פעם, שלוש פעמים ברצף). 
אבא, אתה עוד אוהב אותי? בנוי משרשרת של סיטואציות הומוריסטיות מסוג של הגזמה. כל יום שיחקה דיתי עם אבא במשחק דמיוני אחר, במהלכו, שלא בכוונה, זרעה בלגן ושבר, הבאים לידי ביטוי באיור. לאחר כל "תקלה" חזרה ושאלה "אבא, אתה עוד אוהב אותי?" ואבא כמובן השיב: " בטח שאני אוהב אותך [...] שאני אפסיק לאהוב אותך בגלל ספל אחד שבור?"  ילדים מגיל שש יתפשו את ההומור, כולל הסוף. 
הספר הבית שלי בנוי גם הוא משרשרת של אפיזודות ומתאר בהומור ובחן יחסֵי תחרות־קנאה־אהבה בין אח גדול ואחותו הקטנה. מה שהתחיל בצביטה ובעיטה מסתיים, איך לא, בחיבוק. זהו הספר המתאים ביותר מבין השלושה להתחלת קריאה מההיבטים שיצוינו  בהמשך.

       
יש לשבח את העיצוב היפה והמוקפד: הכריכות, השדרה המפוספסת, האיורים.
אבל, האם ספרים אלה מתאימים ליעודם המוצהר?  
סדרות למתחילים לקרוא מבליחות פה ושם אך פעמים רבות נגדעות באיבן. קשה עד בלתי אפשרי לגשר על הפער בין היכולת השכלית והרגשית של ילד בכיתה א' לבין רמת הקריאה ההתחלתית שלו. סיפורים פשוטים וקצרים שהוא מסוגל לקרוא כבר לא מעניינים אותו. סיפורים עלילתיים מורכבים יותר, אינם מתאימים ליכולת הקריאה שלו. לפיכך מומלץ לתת לו להתאמן בקריאה על טקסטים לגיל צעיר יותר, על פי בחירתו, ולקרוא באזניו סיפורים המתאימים לרמתו. אפשר להתפשר על סיפור משעשע - הצחוק יפה בכל גיל - ואכן יש אלמנט הומוריסטי בולט בכל שלושת הסיפורים היפים של הסדרה החדשה. אלא כשם שרבים חושבים שכמה מילים פלוס כמה איורים וכריכה נותנים ספר ילדים (השוק מלא בספרים מסוג זה) כך חושבים כנראה בהוצאות הספרים שדי במספר מצומצם של מילים, אותיות גדולות, שורות קצרות, הדפסה מרווחת, ואיורים גדולים – כדי לעשות את העבודה. כל אלה טובים ויפים אך מורגש העדר ליווי של סמכות מקצועית בהנחלת הקריאה, במיוחד בשני היבטים מרכזיים: אוצר מילים ותחביר. 
בארה"ב קיימת שנים רבות הספריה של דוקטור סוס שבה יוצאים ספרים לתרגול הקריאה (לאו דוקא מפרי עטו) על פי רמות קושי. כל רמה, המסומנת במספר, מותאמת לאוצר המילים השכיח של הילד באותו גיל, פלוס כמה מילים חדשות. השורות והמשפטים קצרים מאד, עם חזרות רבות. התחביר פשוט. הילד משקיע את מירב המאמץ בפענוח המילים ולכן יש להקל על ההבנה. כאשר קוראים לו, בגיל צעיר יותר, הטקסט יכול להיות כתוב באופן יותר מורכב. 
לשיטתו של פרופ' שלמה הרמתי ז"ל שהיה מומחה נודע להנחלת שפה (שיטתו לכתיבת טקסט להתחלת קריאה נקראה השכתוב הדידקטי) , כל שורה צריכה להיות יחידת מבע (לאו דוקא משפט שלם). מה יש לנו בסדרה החדשה? 
ביום שבת לבשה קרני את השמחה הוורודה
עם כוכבי הים הלבנים ובאה לקבל את
פני האורחים. 
משפט ארוך של  שש־עשרה מילים, הנחלק לשלוש שורות עם גלישה (מתוך הספר לא תמצאו אותי). 
מה היה אפשר במקום? ביום שבת קרני לבשה את השמלה הורודה.
היא לבשה את השמלה הורודה עם כוכבי הים הלבנים. 
קרני קיבלה את פני האורחים.
משפטים קצרים, פשוטים, כשהנושא מקדים את הפועל (קרני לבשה ולא לבשה קרני) 
עם חזרות – השמלה הורודה – עליהן נשען המשפט הארוך והמורכב יותר. 
לילד הקורא צריך להיות ברור מיהו הדובר. משפטים "קטועים" מבלבלים אותו. דוגמה (מאותו הספר):
" בסדר, " אמרה אמא, 
"תוכלי להזמין גם חברים מכתות אחרות". " 
מבנה משפט זה, אף שהוא ספרותי יותר, ברור פחות מ: אמא אמרה: "בסדר, תוכלי להזמין גם חברים מכתות אחרות'." כאן ברור ישר מי הדובר ומה הוא אמר, ללא קטיעת הרצף, בעוד שבמשפט כפי שהוא מופיע בספר, הילד, בצד מאמץ הקריאה, צריך להבין שדבריה של אמא בסוף הם המשך של דבריה בהתחלה, ושהיא אשר אמרה כל זאת. ומאותו הספר, ההזמנה ליום ההולדת: "יום ההולדת של הנסיכה קרני /  ייערך בשבת ברחבי הממלכה. /  כל מי שיביא מתנה / יוזמן למשחק המחבואים. / כולם מתחבאים, והמלך מחפש. / מי שישאר אחרון במחבוא / בלי שימצאו אותו – יזכה להגשים משאלה!" מומחית להוראת עברית לסטודנטים עולים ציינה כי זהו קטע קשה ומבלבל שיש בו שלושה נושאים: קרני, המלך, ונושא סתמי לא ידוע – מי ש... השורה -  יזכה להגשים משאלה, קשה לקריאה ומכילה מילים בשכיחות נמוכה. 
כמו כן העירה כי הדפוס של ספרי הסדרה אינו די ברור עבור המתחילים לקרוא, האותיות היו צריכות להיות עבות יותר. 
להשוואה, דוגמה מתוך סדרה אמריקאית I can read a book  של הוצאת הארפר קולינס הידועה, מתוך סדרת סיפורים על הארי הכלב – Harry and the Lady Next Door. שימו לב להתארכות ההדרגתית של המשפטים מן הפשוט אל המורכב, עם חזרה על מילים.

בסדרה החדשה כל ספר נפתח בעמוד המזמין את הילד לכתוב את שמו - ספר זה שייך ל... בהחלט לא חינוכי – בספר לא כותבים! בסיום כל ספר מופיעה הקריאה הגאה: סימן שקראתי 377 מילים! מדוע לכמת את ההצלחה במספרים? זה חסר כל משמעות. הגאווה היא על שקראתי ספר בעצמי. 
 

לרשימת הספרים

 

דנית הבישנית ודניאלה אין-דומה-לה

טל ניצן
אירה: מריאנה רסקין
מנוקד, 35 עמ', ספרית פועלים.

באמצע השנה משפחתה של דנית הלומדת בכתה ב' עברה מן העיר למושב. "דנית התמלאה דאגה: גם לאבא אין עבודה, גם צריך לעזוב את הדירה שפתאום נעשתה יקרה, וגם לעבור באמצע השנה לכתה חדשה עם ילדים שהיא לא מכירה. ואיך יהיה שם במושב? ומה אם היא לא תאהב? כמה דאגות לילדה אחת!" דנית מתבודדת בכתה החדשה, משקיעה עצמה בציור, בתקווה שלא ישימו לב אליה. אבל דוקא דניאלה, הילדה הכי תוססת בכתה, מגלה בה ענין. השתיים הופכו להיות חברות. דנית נסחפת בעקבות דניאלה  להרפתקה שהסתבכה, אולם מגלה אומץ ותושיה ומצליחה להציל את חברתה.
סיפור דרמטי וסוחף, כתוב היטב בחריזה פנימית זורמת, מאת טל ניצן, משוררת, סופרת ומתרגמת עטורת פרסים. זהו ספרה השישי לילדים.  איוריה של מריאנה רסקין, מאירת ואנימטורית בוגרת בית הספר לעיצוב "שנקר", יפים מאד. 
מגיל 7. מתאים להקראה בהמשכים בכתה.
 

לרשימת הספרים

 

ליבי או: מה קרה לאיש־עם־הכלב?

הדס ליבוביץ
איורים: דניאל פלג
מנוקד, 110 עמ', הקיבוץ המאוחד.

" 'ליבי, אני מדברת אליך. את יכולה לענות על השאלה?' המורה פנתה אליה בדיוק כשזיהתה על השביל את האיש־עם־הכלב, זה שהיא רואה מדי פעם בשכונה ומזכיר לה קצת את סבא."
ליבי, הלומדת בכתה ג', מרגישה "כלואה בכתה. בלי כנפיים  ובלי שום דבר." עיניה נודדות אל מחוץ לחלון, עד שיום אחד היא שומעת נביחות ורואה התקהלות סביב האיש־עם־הכלב ששכב על המדרכה וילד על אופניים בצבע ירוק דשא, חובש כובע מצחיה, שמיהר להתרחק מן המקום. 
ליבי פורצת החוצה עם הישמע הצלצול, מאמצת את הכלב שנותר לבדו ומכאן מתחיל סיפור בלשי מרתק – מי האיש? מה קרה לו? מי הילד הרוכב? 
סיפור מותח ומרגש שלא תוכלו להניח מהיד, על ילדה שלמרות שלא ידעה חשבון, נחנה בהגיון בריא, הצליחה לפתור את התעלומה
והפגינה נחישות וחמלה עד שהביאה לסוף טוב של פיוס וסליחה. תזכורת לכולנו שלימודים זה לא הכול. 
בשבוע הספר בכיכר רבין ראיתי כיצד הספר נחטף על ידי הקוראים הצעירים כלחמניות חמות. 
מגיל 7. מתאים מאד לקריאה בהמשכים בכתה. 
שימו לב להדס ליבוביץ, סופרת ברוכת כשרון, לילדים (גור של דינוזאור, מלך השוטרים של האריות,) ולאחרונה גם למבוגרים. 
הספר מלווה באיורי שחור-לבן יפים של דניאל פלג, בוגרת "בצלאל". 

לרשימת הספרים
 

המרד של מוֹן

רונית חכם ותמר ורטה־זהבי
איורים: סילביה כביב
לא מנוקד, 230 עמ', הקיבוץ המאוחד

"אמא הניחה יד על הפה שלי ולחשה: ששש.... אף מילה. המלכה רַקאני מחפשת את אבא. היא רוצה להרוג אותו. [...] את יודעת שהמלך הטוב שלנו מת ושבִּתו רקאני היא עכשיו המלכה? [...] את יודעת שרַקאני החליטה על חוקים חדשים, חוקים מרושעים? [...] יש אנשים שהסכימו לציית לחוקים שלה [...] ויש אנשים שלא. אבא שלך החליט לא לציית לה ומי שלא מציית לחוקי הממלכה נענש, נענש קשה מאד." מעצמת הטראומה הופכת מוֹן בת השש לאילמת.
העם נאנק תחת עוּלה של המלכה רקאני (בהמשך הסיפור מפורש השם – רק אני) . היא מחלקת את נתיניה למעמדות: מבורכים – מקורבי השלטון , משמשים – בני המעמד הבינוני ומנודים – מתנגדי המשטר, המגורשים מבתיהם למערות, לובשים סמרטוטים, עובדים בפרך כדי לקבל מזון דל וחייהם מתנהלים תחת עינם הפקוחה של חיילים אכזריים המצֵרים את צעדיהם על כל שעל.  אביה של מוֹן, שהיה רופא המלך, מצליח לברוח ולהסתתר. מוֹן חיה עם אמה, העובדת מבוקר עד ערב ככובסת של מדי החיילים, ומטפלת בתאומים שנולדו בינתיים. 
החיים הקשים מנשוא, המשפילים, מתוארים לפרטיהם, כדיסטופיה (במקרה זה ריאליסטית ולא עתידנית־פנטסטית כרוב ספרי הדיסטופיה העכשויים) באופן כזה שאינם רק מכמירי־לב אלא גם מקוממים. הגזירות מתרבות מיום ליום. המלכה אף אוסרת להשתמש במילים כמו "אחווה", "אהבה", "תודה", "סליחה". 
השנים עוברות וכשם שהקורא מתקומם לנוכח העוולות כך גם העם, האוסף את שארית כוחותיו ופורץ במרד. את המרד יוזמת ומנהיגה מוֹן, שצפינו בהתבגרותה במהלך הסיפור. אליה מצטרפות הכובסות יחד עם אמה, והן סוחפות אחריהן את שאר הנדכאים. 
צמיחתה של מוֹן מילדה אילמת, החיה תחת משטר של דיכוי והשפלה, בקור, ברעב ובפחד, למנהיגה חברתית המחוללת שינוי, מזכירה, מבחינה זו, את ספרה המצוין של תמר ורטה־זהבי "האשה ששינתה את אמריקה" (הקיבוץ המאוחד) על הַרְיֵיט בִּיצֵ'ר סְטוֹ, מחברת הספר "אוהל הדוד תום" שתרם לביטול העבדות בארצות הברית (ראה באחת הסקירות הקודמות).
הספר זורע נצנוצי אנושיות וחמלה בתוך עולם של אכזריות ורוע, והם הולכים ומתעצמים עד שהופכים לאור גדול. השביתה וההתנגדות מתוארים בעוצמה מרשימה אך נעצרים תמיד על סף האלימות. ויש גם סיפור אהבה עם חייל, שהקשר האסור עם מון פקח את עיניו. 
הסיפור מסופר בגוף ראשון מפיה של מוֹן, דבר המוסיף לעוצמה הרגשית הפועלת על הקורא ומסמן כבר מן ההקדמה את השליחות שהוא נושא: "כדי שאף אחד לא ישכח. ואולי הכי חשוב, כדי שהדברים שקרו אצלנו בממלכה לא יחזרו על עצמם לעולם!" 
זהו סיפור מחלחל וסוחף על מאבק לחברה צודקת ושוויונית, על הנחישות, האומץ והכוח לחולל שינוי כנגד כל הסיכויים, על עצמה נשית, ולוַאי ויטמון בליבות הקוראים את זרעי הפעולה להפיכת העולם למקום טוב יותר. 
מגיל 9 ולכל נפש. מתאים מאד להקראה בהמשכים בכתה. 

לרשימת הספרים

 

סיפור שמתחיל בלוויה של נחש

רונית מטלון
איורים: רות צרפתי
לא מנוקד, 178 עמ', דביר.

זהו ספר הנוער היחיד שכתבה רונית מטלון, שהלכה לעולמה בשנה שעברה, סופרת בעלת קול יחודי שעסקה ביצירתה בזהות של בני עדות המזרח ובמקומן של נשים בחברה המזרחית והישראלית. 
הסיפור נפתח בלווית הנחש שהרג בנימין בן השלוש־עשרה, אליה נוהרת כל הקהילה וזוהי ההזדמנות להציג בפני הקורא כבתהלוכה את הנפשות הפועלות עם נגיעות מראה ואופי: מאדאם ראשל הדעתנית שיודעת הכול או כמעט הכול אפילו למי לא יוולדו ילדים; בתה מרים, עובדת בבית חולים ואמם של בנימין ואחותו מרגלית בת אחת־עשרה; האב, שבעקבות נאומו הפומפוזי על קברו של הנחש  שבו השתלח במועצה שאינה מטפלת בשדה הקוצים, הקהל הריע לו "כל הכבוד מִיסיֶה רובר, אתה היית צריך להיות ראש ממשלה." 
זהו סיפורה של משפחה מתפרקת, קשת יום. האב, בטלן, גנדרן, פנטזיונר המזין את דמיונו  בעיתונים ובספרי הרפתקאות, מודיע למשפחתו יום אחד "אני לא יכול יותר. אני מוכרח לחפש את עתידי." כך היה נוהג מדי פעם, וחוזר כעבור כמה ימים. אבל הפעם, "הילדים המתינו כמה ימים. חלפו שבועות ומיסיה רובר לא חזר." עזיבתו סימנה את תחילתה של תקופה חדשה בחייהם של גיבורי הסיפור. האם עובדת שעות ארוכות לפרנסת המשפחה ומתלבטת בחִנוכם של ילדיה. הבן בנימין טרוד בבעיות של מבוגרים – כסף ופרנסה אך מסתבר שגם הוא שוגה בחלומות כאביו, אוגר בחשאי גרוטאות "כדי לבנות מהן פעם את אחת המכונות המסובכות שראה בספרים". הוא קופץ לראווה ממגדל המים לעיני התלמידים, ומסולק סופית מבית הספר.
שיא הדרמה הוא בנסיעתם של האח והאחות יחד עם חבר וחברה לתל אביב, לחפש את האב, ותלאותיהם בעיר הגדולה, הקסומה והנכלולית. 
הספר ראה אור לראשונה ב-1989 (עובד לסרט ב-1994) אך כוחו יפה כאז כן עתה. הוא יצא עכשיו  מחדש בסדרת רֶטְרו – סיפורת עברית, עם אחרית דבר  שכתב יגאל שורץ תחת הכותרת הקולעת "רעל בכפית של דבש." יפה עשתה ההוצאה בהגישה לנוער ספרות ישראלית משובחת החורגת מן הזרם העכשווי־אמריקאי־סדרתי ומוכיחה כי ספרות טובה עומדת מעל לזמן. חבל רק שההדפסה צפופה כמו פעם. קשה להניח שנוער יבחר ספר זה מיוזמתו. יש להביא את הסוס אל השוקת בתקווה שיערבו לו המים ולכן מומלץ לאתגר את התלמידים בקריאת הפרקים בכתה – כל פרק הוא סיפור לעצמו. מיטיבי קרוא, מגיל 13 וגם מבוגרים, יבואו על שכרם.

לרשימת הספרים
 

 

יוני 2018

דוקטור אף וזנב

דוקטור אף וזנב
יעל גובר
איורים: איה גורדון­­־נוי
מנוקד, ללא מספרי עמודים, כנרת.

הסיטואציה מוכרת לכל פעוט: גיא היה חולה ושכב על הספה בסלון. כל המשפחה טרחה סביבו בדאגה: סבתא הביאה לו מרק, סבא – כוס תה ממותק, אמא הניחה על ראשו מטלית רטובה, אבא הביא תרופה – והחום לא ירד. גיא הרגיש רע. "באה יויו הכלבה / ורחרחה. / קפיץ-קפוץ עלתה על השמיכה /... רגל מבצבצת דגדגה בזנב, / על בטן חמימה הניחה את האף, / שלחה מבט מלא אהבה / ולא זזה מהספה. / אפילו לא טיפה."
סיפור עדין ויפה מאד, שופע חמימות, על כוחם המרפא של פרווה וזנב. טקסט מועט המחזיק את המרובה, חריזה נעימה, תבניות ושורות חוזרות המזמינות את הקורא הקטן להשתתף: "ישן גיא, ישן הרבה ועמוק, / וְיויו לא זזה. // קם ושתה את התה המתוק, // ויויו לא זזה. // אכל את כל המרק הטוב, / ויויו לא זזה." העדר דיבור ישיר תורם לשקט שבסיטואציה; המחוות, התנועות, הפעולות, הן המדברות.   
זהו ספר ראשון ליעל גובר, עורכת ותיקה של ספרי ילדים ונוער, ונקווה שבעקבותיו יבואו עוד.

איוריה של איה גורדון נוי, מבחירי המאיירים, הם בסגנון קולאז' וממחישים את הרגשות והתחושות ואת הקשר שבין הילד והכלבה.

מגיל 3.

לרשימת הספרים

 

מחזיק השמים

יונה טפר
אירה: ליאורה גרוסמן
מנוקד, ללא מספרי עמודים, ספרית פועלים.

" 'למה השמים לא נופלים? מי מחזיק אותם?' " כך שאל הגוזל הקטן צ'יפ את אמו. אבל לאמא ציפור לא היתה תשובה. כולם כמובן צחקו לו וצ'יפ החליט לגלות את התשובה בעצמו.
כשגדל קצת הוא הגביה עוף מעל למגדל המים, מעל לבניינים הגבוהים, מעל לרכסי ההרים, אך לא מצא "מה מחזיק את השמים."
יום אחד "כיסו עננים שחורים את הרקיע... רעמים התגלגלו, ברקים הבריקו והרוח יללה וטלטלה בכוח את ענפי העצים." אמא ציפור מיהרה לכנס את גוזליה תחת כנפיה "עוד מעט השמים יפלו."
צ'יפ הקטן נאבק בסערה בשארית כוחותיו, כשהוא שר: "על כְּנפַי... על הכנפיים, / אני אשא את השמים. / לא אפחד ולא אנוח, / גם בגשם גם ברוח." האם הוא הצליח? וכיצד? ארמוז לכם רק שצ'יפ זכה בשם חדש ומיוחד, כפי שתמיד רצה: מחזיק השמים.
את הספר מלווה מוטו מתוך שירה של לאה גולדברג "בהרי ירושלים": "איכה תוכל ציפור יחידה / לשאת את כל השמים!"  השורה הזו ניקרה שנים רבות במוחה של יונה טפר, סופרת פורייה ורבת-פרסים לילדים ונוער, עד שהתגבשה לספר פיוטי ויפהפה, מלווה באיוריה הנפלאים של ליאורה גרוסמן, מבחירי המאיירים בארץ, מרצה וחוקרת איור ישראלי.   

מגיל 4, ויש גם מסר לבוגרים שרוצים להמריא עם הסיפור הזה על כנפי המטאפורה: אפשר  להיאבק בעת סערה ולא לתת לשמים ליפול .

לרשימת הספרים

 

אילו הייתי קוף

חנה גולדברג
איורים: אביאל בסיל
מנוקד, ספר קרטון, עם עובד.

"אילו הייתי ג'ירפה / הייתי גבוה יותר מכל האחרים / ובבריכה הייתי עומד במים העמוקים";  "אילו הייתי גחלילית / היתה בתוך הגוף שלי מנורה / וכשהיתי פוחד בחושך / היא היתה נדלקת מעצמה; "אילו הייתי כלב / הייתי עושה קקי באמצע הרחוב / ואמא היתה מרימה / ואומרת שאני כלב טוב". זוהי דגימה מתוך ספרה החדש של חנה גולדברג, הנותן ביטוי סמוי לרצונותיו של הילד הצעיר, לחלומותיו, לפחדיו, בדרך כיפית והומוריסטית, ועל הדרך מעניק הרבה מידע על בעלי חיים. שלא לדבר על החריזה הקולחת והאיורים הצבעוניים, העליזים, הדינאמיים והמצחיקים של אביאל בסיל, שנחשב למאייר הכי עסוק בארץ, ולא בכדי.
הוא שאמרנו: הסגנון הוא שנותן ליצירה את יחודה, כי שירים על "אילו הייתי" יש למיטב היוצרים: דתיה בן דור,  עודד בורלא ואחרים, ואל תשכחו את "לו הייתי רוטשילד" (מתוך "כנר על הגג"). כן, גם למבוגרים יש לו הייתי.
זהו הספר השני בסדרה אחרי "אילו הייתי אריה" והוא זכה בקרן עידוד היצירה של אקו"ם. בעקבות הצלחת הסדרה יש לי הרגשה שעוד יהיה המשך.
למי שלא יודע מי זאת חנה גולדברג (יש כזה?) ובכן היא פזמונאית – שמאות משירה בוצעו על ידי זמרים מובילים בארץ, משוררת וסופרת למבוגרים ולילדים, זוכת פרס מפעל חיים של אקו"ם, כתבה להיטים ששורות מתוכם הפכו למטבעות לשון בשפה העברית כמו: אין סוסים שמדברים עברית, הרווח בין הגבר לחולצה, גבר שר אצלי באמבטיה ועוד.
ילדה בת ארבע שקראתי לה, ביקשה שוב ושוב, אחר כך דפדפה בעצמה ואמרה "כיף לקרוא את הספר הזה" ואז ביקשה להוסיף לו דפים משל עצמה. 

מגיל שלוש ומעלה.

בעקבות הספר, כיף לגלגל עם הילדים רעיונות של "אילו הייתי".

לרשימת הספרים

סיפורים לפני השינה לילדות מורדות

אלנה פאווילי ופרנצ'סקה קוואלו
איורים: ששים מאיירות מכל העולם
מאנגלית: רונית רוקאס
לא מנוקד, 212 עמ', כנפיים וכתר.

בשער הספר מבטיחים לנו מאה אגדות אמיתיות על נשים יוצאות דופן, אבל קשה לקרוא לזה אגדות, מלבד הפתיחה הנוסחתית על כל דמות - "היה היתה", שהיא מייגעת ומיותרת. יותר מתאים לומר – אם תרצו אין זו אגדה. הספר מאגד מידע סיפורי קצרצר על מאה נשים שעשו את זה. המטרה: העצמה נשית.
הספר הוא למעשה מעין לקסיקון, מסודר לפי סדר האלף בית של השם הפרטי. בכל  מִפְתָּח (כפולת עמודים) טקסט ומולו איור צבעוני של הדמות המבטא את רוחה, בצירוף אִמרת שֶׁפֶר למשל, "לעולם אל תעזרו לילדים במשימה שהם יכולים להרגשתם להצליח בה בעצמם" – מפי מריה מונטֶסוֹרי, רופאה ומחנכת.
הנשים הן משלל ארצות ותחומים: פוליטיקאיות, פעילות חברתיות, מלכות, אמניות, מדעניות, רופאות, משפטניות, אתלטיות, שפיות ואפילו גיבורות מלחמה ופיראטיות. כמאמר השורה האלמותית מפי גיבורת המחזמר ההוליוודי משנות החמישים (ניצני הגל השני של הפמיניזם) "אַנני אוקלי אשת לפידות": "כל דבר שאתה עושה אני יכולה לעשות טוב יותר!"
כמו כל בחירה, גם כאן הבחירה היא שרירותית וישנן נשים ראויות שלא נכללו בספר (יש כרך נוסף שטרם תורגם). המידע מעניין אם כי תמציתי ושטחי ואינו כולל את הרקע החברתי־תרבותי־פוליטי שבו התמודדה ה"אייקון" והצליחה. אבל כל סיפורון כזה מרתק (יש לציין את התרגום הקולח של רונית רוקאס), עושה חשק לעבור לעמוד הבא וכן להרחיב ולהעמיק בהיכרות עם הדמות ממקורות אחרים.
בסוף הספר מצורף מִפתח ריק והקוראת מוזמנת: "כתבי את הסיפור שלך – ציירי את הדיוקן שלך".
ולמה נקראו הקטעים הללו סיפורים לפני השינה? אולי רצו המחברות לרמוז לנשים הצעירות לחלום בלילה על הצלחות כאלה ולהגשימן ביום.  
המחברות הן אלנה פאווילי, עיתונאית ופרנצ'סקה קוואלו, מנהלת במה ותסריטאית. הן יזמו את מגזין האייפד "טימבוקטו" שזכה בפרסים, ואחת־עשרה אפליקציות נוספות. לדבריהן, במהלך שנות עבודתן הן בדקו ומצאו שתפקידים של בנות בספרים ובתכניות טלוויזיה לילדים לא השתנו במשך השנים וכך נולדה יוזמתן לספר, שאותו הוציאו לאור במימון המונים. הוא זכה להצלחה רבה ובעקבותיו יצא ספר מקביל לבנים, שלפי שעה לא תורגם.    

מגיל שש ומעלה, בעיקר לבנות אבל גם בנים יכולים.

לרשימת הספרים

 

האשה ששינתה את אמריקה – סיפור חייה של הַרְיֵיט בּיצֵ'ר סְטוֹאו

תמר ורטה זהבי
איורים: סילביה כַּבּיב
לא מנוקד, 142 עמודים, הקיבוץ המאוחד.

כשהיתה בת חמש שמעה הרייט בפעם הראשונה את צמד המילים "עבד שחור" מפי כמה גבירות שישבו בסלון ביתן, בשעה שאמהּ גססה בחדרה הסמוך. כששאלה מה הפירוש, הסבירו לה "עבד זה אדם שעובד קשה ולא מקבל כסף עבור עבודתו. באמריקה שלנו יש הרבה עבדים שהביאו מאפריקה. העור שלהם הרבה יותר כהה משלנו."
תמר ורטה זהבי ערבבה עובדות היסטוריות ופרטים בדיוניים ועיצבה את סיפור התבגרותה המרתק של הילדה הרייט, בתו של כומר קפדן שהתייתמה בילדותה מאמה יחד עם שמונת אחיה ואחיותיה. הילדה הסקרנית, חדת המבט והרגישה לזולת פיתחה תודעה חברתית של שוויון וצדק - בסביבה שמרנית של המאה ה-19 ולא חששה להסתכן כדי לפרסם את דעותיה ולהבריח עבדים אל החופש. בשנת 1852 פרסמה את הספר המוּכּר אצלנו בשמו אוהל הדוד תום (במקור הוא נקרא בקתת הדוד תום) שהשפיע על דעת הקהל בארצות הברית, בעקבותיה פרצה מלחמת הצפון והדרום לחיסול העבדות.  
בשנת 1862, בעיצומה של מלחמת האזרחים בארצות הברית, פגשה הרייט את הנשיא אברהם לינקולן בבית הלבן. היא באה לשכנע אותו שיאסור על העבדות וישחרר לחופשי את כל העבדים. "אני מסכים אתך," אמר הנשיא. "המלחמה בין הצפון לדרום תיזכר בהיסטוריה כמלחמה נגד העבדות, ולספר שכתבת יש חלק חשוב בניצחון הצדק על העוול."
אין כמו סיפור טוב כדי ללמוד על ההיסטוריה ועל אירועים מכוננים בתולדות העולם. ואין כמו ספר שחודר ומחלחל כמו הספר הזה כדי לתרום לעיצוב תודעה של שוויון וצדק. אולי חוסלה העבדות (ברוב העולם) אך סוגיות של שוויון וצדק רלוונטיות כתמיד. בצד כל אלה, סיפורה של הרייט ביצ'ר סטואו, שפרצה את גבולות העולם הפטריארכלי, נלחמה למען עולם צודק יותר – "עלינו לעמוד לצד החלשים כנגד החזקים" - והצליחה, מעורר השראה.
כל ספריה של תמר ורטה זהבי נוגעים בסוגיות חברתיות ופוליטיות, ונותנים השראה לקוראות ולקוראים הצעירים להיום גם הם למנהיגים חברתיים. סיפור חייו של נלסון מנדלה שכתבה זכה בעיטור אנדרסן לשנת 2016.

לרשימת הספרים
 

זה אני הדוד תום

תמר ורטה זהבי
איורים: נורית צרפתי
לא מנוקד, 72 עמודים, הקיבוץ המאוחד.

למי שאינו מכיר או אינו זוכר את "אוהל הדוד תום" שכתבה הַרְיֵיט בּיצֵ'ר סְטוֹאו (ראו ספר קודם בסקירה זו), מגישה תמר ורטה זהבי בקיצור את תמצית העלילה המרכזית, תוך השמטת תיאורים ועלילות משנה.

הסיפור מסופר מנקודת מבטו של תום, עבד שחור אציל נפש, אשר על אף העונשים האכזריים הצפויים לו הוא עוזר לשפחות לברוח אל החופש, מטפל ותומך בשפחות חולות ומסרב להלשין לאדון "הלבן" על עבדים אחרים ולו גם במחיר חייו.

אפשר לקרוא את הספר הזה בתור מְתַאֲבֵן, אך אל תוותרו על הספר המלא.

שני הספרים הנ"ל מתאימים מגיל עשר והם חובה לכל מחנך.

 

לרשימת הספרים

 

אפריל 2018

סבא שלי

כתבה ואירה: מרתה אַלְתֶס.
מאנגלית: יעל גובר.
מנוקד, ללא מספרי עמודים, כנרת.

סבא וסבתא הן אולי הדמויות המשמעותיות עבור הילד אחרי הוריו ונכתבים עליהם לא מעט ספרים, מהיבטים שונים. ומי כמוהם מתאים להתבוננות בתהליך הזקנה.

"סבא שלי הולך ונהיה זקן..." פותח הספר, בגוף ראשון מפי הנכד.  הטקסט המינימליסטי והאיורים הברורים והעדינים מצליחים להציג את פניה השונות של הזקנה בעיני הילד: "לפעמים הוא מתנהג כמו זקן. / לפעמים הוא ממש ילד " ואת יחסי האהבה התורמים לשני הצדדים: "כשהוא אתי, הוא מחייך. / כשאני אתו, אני בעננים!" האיור ממחיש את המטאפורה  - סבא נושא את הילד למעלה.

הטקסט הקצרצר לא מתעלם ממדווי הזקנה והם מוצגים מפי הילד בטון ענייני ואוהב: סבא "לא תמיד הוא יודע מיד מי אני... / אבל החיבוקים שלי מזכירים לו." וגם "מדי פעם הוא מבולבל והולך לאיבוד."

לאחר ששמענו וראינו באיורים היפים - בהם סבא מוצג בחוּם עדין והנכד באדום חזק, את היחסים הנפלאים ביניהם, כיצד הם משמשים עיניים זה לזה ו"עורכים מסעות" ברחבי העולם, חוזרת שוב השורה הפותחת "סבא שלי הולך ונהיה זקן...", אולם אז מסכם הנכד בפשטות מרטיטה: "אבל ככה הוא... / וככה אני אוהב אותו!"

קסמו של הספר טמון באיוריו, בחסכוֹֹנוּתוֹ - אין מילה מיותרת, וברוגע השרוי בו.

באופן טבעי ובדרך כלל מחברי ספרים על יחסים בין נכדים וסבים הם הסבים עצמם. כאן התפלאתי לראות באינטרנט את תמונתה של המחברת הצעירה שניכר בה כי עדיין לא הגיעה למה שאני מכנה בשם "כוכב סבתאי." מרתה אַלְֶתס, המחברת והמאיירת, שמתגוררת בברצלונה ובלונדון, פרסמה ספרים שתורגמו לשפות רבות וזכו בפרסים. נשמח לטעום מספריה האחרים.

מגיל  3 ולכל גיל, ספר נפלא על אהבה וקשר חם שאינם תלויים בדבר בין ילדים לבין המבוגרים במשפחה.

לרשימת הספרים

 

אולי נתחלף?

דפנה שטרוּם
איורים: ג'ני מַייליכוב
מנוקד, ללא מספרי עמודים, ספרים פועלים.

"ביום ראשון בבוקר, אני הולך לגן / וככה מחייך ושר לי שיר קטן. / פתאום מול המכולת / פוגש בתרנגולת. // 'שלום לך ילד, אולי נתחלף? / אל תדאג, יהיה לך כיף! / אני אצייר לי בגואש נוצה, / אתה תשב בלול ותטיל ביצה.' "

וכך, כל יום מימות השבוע (ותוך כדי כך משננים את הימים), פוגש הילד בבעל חיים אחר, המציע לו להתחלף: הדבורה תבנה בגן בקוביות והילד יכין דבש בכוורת; הפרה תלך לשעת סיפור בגן והילד יאכל ברפת לפת ותלתן (באיור הגננת קוראת לילדים את "איה פלוטו" כשהספר פתוח על האפיזודה עם הפרה) וכן הלאה, כשאת הרשימה חותם ביום חמישי יצור דמיוני - דרקון.

ומה קורה ביום ששי? לא אעשה לכם ספוילר. תופתעו. רמז: ספר שמתאים גם לנושא השבת.

סיפור משעשע עם הומור נונסנס מסוג הבלבול, כתוב בקצב ובחריזה משובחים, מבנה אפיזודלי עם הרבה חזרות ופזמון חוזר, כמו שילדים צעירים אוהבים. האיורים הנפלאים מוסיפים להומור. הומור מסוג זה אהוב מאד על ילדים צעירים ובד בבד, באמצעות עסקת החליפין שמציע בעל החיים,  מחזק את ידיעותיהם על  המציאות.

אפשר לדמיין עם ילדים בע"ח נוספים שפוגשים בדרך ואת הצעות ההחלפה שלהם.

יופי של ספר, מגיל 3. 

המחברת דפנה שטרום מלמדת בגן ריתמוסיקה (הדבר ניכר היטב בחריזה ובקצב של הסיפור). בתחילת השנה יצא באותה הוצאה (ספרית פועלים) ספרה היפה "העננים אמרו לי." המאיירת ג'יני מייליכוב היא בוגרת בצלאל .

לרשימת הספרים

 

ליד עץ התות

טובה שינברג
איורים: גיל-לי אלון קוּריאל
מנוקד, 24 עמ',  הקיבוץ המאוחד.

את הבובה הסמרטוטית האהובה (או צעצוע סמרטוטי אחר)  פגשנו כבר בסיפורים ובשירים, וזכור במיוחד השיר על הבובה אלישבע של מרים ילן שטקליס. בסיפור הזה, "ליד/ עץ התות / מצאה / רותי רות / בובת סמרטוט / גדולה, / בלי מעיל, / בלי כובע / בלי שמלה." רותי הקטנה רואה בה מתנה שקיבלה מעץ התות ומאמצת אל ליבה בחום את הבובה שהאף שלה פרום, עין אחת עֵרה ואחת ישֵנה ויש לה רק שערה אחת. היא נוסכת בה חיוּת, עוטפת אותה בעלה ירוק, קוטפת לה תות אדום, עד שהבובה נעמדת על רגל, ועל עוד רגל ושתיהן רוקדות בשמחה סביב העץ. לעת ערב, כאשר נפרדו, הבובה חיבקה ונישקה את רותי ואמרה: "רותי רות / חברה / מחר בבוקר / תחזור בחזרה." ונרדמה.

ולמחרת? רותי אכן חזרה והביאה לבובה שמלה שרקמה לה וסרט שקשרה לשערה האחת. היא בנתה לה בית, שיחקה וחיבקה. רותי נושאת בזרועותיה את "מתנת עץ התות" הנהדרת שקיבלה ומעניין לראות עם הקטנים את הבובה כפי שנמצאה וכפי שהיא עכשיו – שייכת, לבושה ומקושטת. זה מה שעושים חמלה, טיפול ואהבה.

סיפור קטן ומחמם לב, קצבי ומחורז, כתוב בשורות קצרצרות, תפור בדיוק למידתם של קטנטנים. טובה שינברג התפרסמה בספרה "ברכבת יושבת ארנבת" שכבר נכנס לקלאסיקה, וכתבה גם את "זנב ליואב" ועוד.  איוריה של גיל-לי אלון קוריאל, מבחירי המאיירים לילדים, נפלאים ומושקעים והיא מספרת על תהליך האיור המיוחד: "האיורים עשויים בטכניקה מעורבת של גואש, אקריליק והדפס (העלים בעץ), הבובה עשויה עפ"י מודל שתפרתי. תפרתי אותה בתחילת התהליך מתוך מחשבה שאַצלם אותה ואשלב אותה באיורים, אבל בסופו של תהליך החלטתי לצייר אותה בדו מְמד, עפ"י המודל התלת מְמדי. הצבע השולט בספר הוא ירוק וחום, צבעים של טבע ואדמה, הבובה אף היא בגווני חום. המפגש עם האדום הוא בעץ התות ובשמלה שרותי מלבישה את בובת הסמרטוט."

הבובה התפוּרה ששימשה מודל לאיור

מגיל 3.

לרשימת הספרים

חתולה וארנבון מחליפים בתים

דורית רַבִּיְנְיָאן
איורים: דֶּיְוִיד הוֹל
מנוקד, ללא מספרי עמודים, עם עובד.

 חתולה וארנבון, צמד חברים, מחליטים להחליף בתים: הוא יתארח בביתה שבעיר והיא תתארח בביתו שבכפר. החתולה, העירונית, נוסעת לכפר על אופנוע. העכברון, הכפרי, נוסע לעיר על אופניים. לכל אחד מחכים בביתו של החבר מטעמים והוא מבלה בסביבתו החדשה בנעימים. אחרי שנת לילה טובה הם מחליפים ביניהם רשמים , בטלפון הנייד כמובן. מספרת החתולה: "כה יפים פה הנופים, השמים כה פתוחים!" והוא: "אתמול ביקר במוזיאון, קנה כרטיס לתיאטרון." החברים מתנסים זה בעולמו של זה, חווים את סביבתו הביתית, את היומיום שלו, את מרחבי פעילותו. הכול נעים וטוב אלא ששניהם מגיעים  למסקנה: "אמנם העיר גדולה, אמנם הכפר נפלא – אך משהו חסר. / כי מה שווה ההרפתקה אם אין אתך חבר?" 

בחרוזים קולחים מספרת דורית רביניאן, סופרת מוּכרת למבוגרים וגם לילדים, על חברות יפה – בין זכר ונקבה, בין עירונית וכפרי, על געגועים, על זרות ואינטימיות, על ראיית המוכר והידוע במבט חדש. איוריו היפהפיים של דיויד הול ממחישים היטב את חילופי הסביבה ואת קשת הרגשות.

סיפור עדין ויפה מאד.

מגיל 4.

לרשימת הספרים

 

סבא סביח

תמי שם-טוב
איורים: שמרית אֶלְקָנָתִי
מנוקד, ללא מספרי עמודים, כנרת.

"סבא, למה ההורים שלך נתנו לך שם של מאכל?" שואלים התאומים קרן ואור את סבא סביח. מכאן מתחיל סיפורו של סבא, בקולו הבוטח והחזק מאד. סבא נולד בעיראק "שהיא ארץ ערבית ואני מאד אוהב את השם שלי." כשעלה לישראל רצו להחליף את שמו, וכפי שהוא מספר לנכדיו "היו מחליפים לעולים החדשים את השם בשם עברי. היום מבינים שאנשים אוהבים את מי שהם ואת מה שהביאו אתם מארץ מולדתם." ביקשו לקרוא לו צבי, כי סביח בערבית זה איילת השחר, אבל הוא לא הסכים. תוך כדי אכילה משפחתית של סביח, כשכל אחד מרכיב לו את הסביח המיוחד שלו מביצים קשות, פתות, סלט, חציל מטוגן, פטרוזיליה , עמבה ועוד, מגלה סבא כי "למאכל קוראים על שם של איש, ולא להיפך!"  רק בישראל המנה קיבלה את שמה, על שם עולה עירקי שפתח דוכן סביח ברמת גן.

הסופרת עטורת הפרסים תמי שם-טוב כתבה על אבא שלה, עולה גאה שלא ענה לסטריאוטיפ המוּכַּר של העולים מארצות המזרח, נוסח סלאח שבתי, ומציגה בסיפור כתוב היטב את טעם המסורת ומסורת הטעם.

בסוף הספר יש כמובן מתכון.

האיורים בצבעים חדים של שמרית אלקנתי ממחישים את הערב רב המשפחתי המייצג גם אותנו כעם, שלל עדות וטיפוסים. 

"סבא סביח" נבחר לספרית פיג'מה ולמצעד הספרים.

מגיל 5.

לרשימת הספרים
 

כשסבא אליהו היה קטן

יָנֵץ לוי
איורים: אבי בְּלָיֶיר
מנוקד, 136 עמ', כנרת.

"לסבא אליהו לא היה  כמעט כלום." ולא מדובר על מחשב וטלוויזיה שלא היו אז, וגם לא מכונית, מזגן וטלפון. רשימת הדברים שלא היו לו היתה ארוכה: אוכל, נעלים, מיטה, גרבים, תחתונים להחלפה, ועוד, ואפילו רצפה בבית לא היתה לו. "רק אדמה כבושה שנמעכה מתחת לרגלים. והאמת קשה לקרוא לבית שהיה לסבא אליהו 'בית'. זה היה חדר. חדר? חדרון קטון..." כאן הוא גר עם אבא ואמא שלו ובלילות ישן על ערימת עיתונים ישנים והתכסה בעיתונים ישנים.

ינץ לוי פותח בסדרה חדשה, אחרי "סבא אריה" שהיה, בצדק, לרב מכר עולמי, והיא אפילו יותר טובה. יותר עמוקה. יותר רגשית. יותר חברתית-פוליטית. לסבא אליהו, לא היה שום דבר, ואפילו כששבר רגל ולא היה כסף ללכת לרופא ולהתקין לו גבס (יותר נכון הרופא סרב לבוא כי "אני לא יכול לעבוד בחינם"), אמא הכינה לו גבס מקמח, שמן ומים, שאותם בישל בהמשך בפחית על מדורה כי לא היה אוכל. ובגלל זה הוא נשאר צולע. ויש גם מתכון, שההוראה הראשונה שלו היא: "שברו את הרגל."

אתם כבר יכולים לראות את הסגנון הריאליסטי-גרוטסקי המאפיין את ינץ לוי, ולשער שהספור התרחש לפני קום המדינה, כשהגיעו עולים בחוסר כול וכמובן עוד לא היתה קופת חולים. ואתם גם יכולים לראות שאליהו הוא ילד שהעוני המופלג מזין את היצירתיות, הדמיון והתושיה שלו (לא שזה מומלץ).

מול העוני המופלג נמצא עושר מופלג, משפחת בן-יקר (השמות אצל ינץ לוי תמיד משמעותיים), העשירה בשכונה, שגרה בבית בן שלוש קומות עם שתי מקלחות. משפחה סנובית שאמא של אליהו, רחל, משמשת שם עוזרת בית ומתייחסים אליה כאל שפחה חרופה. לבנם, אברהם, "היה הרבה כסף, אבל היה לו מעט שכל."  המורה מבקש מאליהו, התלמיד העני, הטוב החכם והמצטיין, לעזור בלימודים לאברהם, הטיפש, הרע, העשיר והעצלן, שהידיים שלו מלוכלכות כפי שמצא רופא ביה"ס דוקטור טשרניחובסקי, לעומת ידיו הנקיות של אליהו.

מסתבר שידיו של אליהו אמנם נקיות, באופן מוחשי אך לא כל כך נקיות באופן מטאפורי.

דומה שרק סופר מוכשר כמו ינץ לוי יכול לספר סיפור כל כך סטריאוטיפי שבמרכזו גניבה, אבוי לנפש ילדינו הרכים, גניבה מתוכננת, מתמשכת, ביודעין – ולצאת מכל אלה בגדול. ו"לא סתם גניבה של איזה מלפפון או תפוח אדמה מדוכן בשוק או של ארנק מתיק.... סבא אליהו תכנן ובצע את אחת הגניבות המיוחדות ביותר שנעשו אי-פעם." ינץ לוי יודע נפש מבקריו וחושף בפני הקוראים את לבטיו בענין האנטי-חינוכי הזה: "... אני חייב לכתוב דבר חשוב: אסור לגנוב... אני יודע שאתם יודעים שאסור לגנוב. כולם יודעים את זה, אפילו גנבים וגנבות. הבעיה היא שהתכנית המיוחדת של סבא אליהו כללה גניבה. פעם אחר פעם ניסיתי לחשוב איך לספר לכם את הסיפור בלי הגניבה שקרתה, אבל הבנתי שאי אפשר לספר סיפור על גניבה בלי לספר על הגניבה עצמה... סבא אליהו אמנם גנב, אבל הוא גנב גניבה מאד מיוחדת, שלא הזיקה לאף אחד, אלא דוקא עזרה. וממילא מי שיקרא את הספר הזה יודע שאסור לגנוב, אז אולי בעצם אין פה שום בעיה" מיתמם-מתחכם המספר, כמיטב סגנונו.

לא אגלה לכם מה הוא גנב ואיך, ארמוז רק שזו גניבה מהספרים, תרתי משמע.

סיפור נפלא מכל בחינה, מצחיק ומכמיר לב גם יחד. שפתו של ינץ לוי עשירה וכשהיא גבוהה מדי הוא חוזר על המשפט במילים מובנות יותר. כך למשל ישמעו הקוראים מפי רופא ביה"ס ד"ר טשרניחובסקי: "היום אלמדכם רזי ניקיון הגוף על איבריו השונים", ויבינו מן ה"תרגום" בסוגריים: "היום אלמד אתכם את סודות הניקיון של הגוף וכל האיברים שלו."

בספר עשרה פרקים והוא מומלץ מאד גם לקריאה באזני התלמידים בכתה.

הספר מלווה באיורים הצבעוניים ההומוריסטיים של אבי בלייר שניכרת בהם מומחיותו  כאנימטור. 

מגיל 6.

תימשך הסדרה, ומיד!

לרשימת הספרים

 

מעגל יוני הקמח

כתב ורקם: איתמר שגיא.
מנוקד, ללא מספרי עמודים, עם עובד.

בדרומה של תל אביב, על הגבול בין פלורטין ליפו, ומול ביתו של המספר, ניצבת טחנת קמח: "גליל ברזל אפור ורחב מתנשא מן הטחנה כמגדל. / אליו זורמת החיטה, וממנו נשפך הקמח./ כמו עוגב גדול הוא מנגן, / ושר לעולם את שיר הלחם הפשוט." ובמפעל הקמח, להקות יונים "באות רעבות ויוצאות מדושנות..../ עולות ומטפסות ונאחזות במגדל הברזל כמו בגזע עתיק, / והוא מקבל את כולן באהבה./ לא דוחפות, / לא מעיזות פנים, / שלוות ורגועות", מרפרפות, צפות, מצפצפות. תמונת הרוגע הפיוטית הנפלאה שרואה המחבר, אמן רקמה, מבעד לחלונו נפרמת כשיונה צחורה וחרישית מעופפת פנימה. חתולו, "חתול מחמד נזכר שהוא נמר, / כל ישותו דורשת על הצַיִד לנתר./ בזעם ובחשק עז לטרוף,/ טְפָרָיו שלף – ויכון לסעודה של עוף!"

החתול פותח במרדף אחר היונה, הממהרת לברוח, "יונה בָּרָה, חתול צחור,/ סביב שולחני מרדף סחור-סחור. / נוצות נושרות ושערות, / אימה ומהומה ומלחמה...!" המספר מכריז כי שום ציפור לא תֵאכל בחדרו, חובק את חתולו בימינו ובשמאלו פותח את החלון ליונה הפורחת. החתול כועס, המספר מרגיעו, "הנה כי כן רְאו כי טוב – שלום בבית וברחוב!"

ספר מיוחד מאד, בלשונו ובעיצובו, עוצר נשימה ביופיו, על רגעי אימה ומהומה בין סֵמל השלום לבין שוחֵר מלחמה, על רקע שיגרה יומיומית שלֵווה ארוגה מפרטי פרטים.

איתמר שגיא הוא אמן רקמה יחודי היוצר במיגוון חומרים: בד ונייר, פלסטיק ומתכת, זכוכית וצדף, מכחול וצבע, מחט ושלל חוטים.  

הספר ראה אור בתמיכת מפעל הפיס, וחבל מאד שהוחלט להפסיק תמיכה זו בספרי ילדים, שבזכותה יכלו בהוצאות להוציא ספרים מיוחדים ללא התחשבות בסיכון הכלכלי.

מגיל 6 ולכל נפש.

לרשימת הספרים

 

פברואר 2018

פיל קטן, עיר גדולה

סיפר וצייר: מייק קוּרָאטו
מאנגלית: שֹהם סמית ואמנון כץ
מנוקד, ללא מספרי עמודים, כנרת

היה פעם פיל - אליוט הקטן. באיור נראה פילון קטן מהלך על שתיים יורד בגרם מדרגות גדול, בדיוק כמו ילד קטן. אליוט היה שונה מבחינות רבות, כפי שמספרים לנו. "הוא אהב לגור בעיר הגדולה, אבל לפעמים היה קשה להיות כזה קטן במקום כזה גדול." בין  המון אדם הוא היה צריך להיזהר שלא ידרכו עליו. הוא לא הצליח לתפוס מונית. הוא התקשה להגיע לידית הדלת. גם בבית היה לו קשה להגיע לכל מיני מקומות, כפי שנראֶה באיור, ללא מילים:  לתא ההקפאה של המקרר, לכיור. על הכיסא שליד השולחן הוא ישב על ערימת ספרים. "ובכל זאת אליוט נהנה מהדברים הקטנים... מאוצרות קטנים..." באיור רואים תיבת "אוצרות" של ילדים.
וכאן מגיע הסיפור הנפתח ב"יום אחד." אליוט, שאהב עוגות, הלך לקנות לעצמו עוגונת אבל כמובן לא הגיע לדלפק והמוכר לא ראה אותו. הוא הלך עצוב הביתה ואז, בדרך, ראה עכברון רעב שלא הצליח להגיע לפח שהיה בו אוכל. "אני יכול לעזור!" אמר אליוט והרים את העכבר על החדק שלו. למחרת העכבר עזר לאליוט ובאותו תרגיל של הנפה על החדק הצליח לקנות לו עוגה. אליוט קיבל סוף־סוף את העוגונת שלו "ועוד משהו, אפילו טוב יותר." האיור מראה חלון מואר בחשכת עיר גדולה ובעדו רואים את שני החברים חולקים את העוגה.

כל כך מעט המחזיק כל כך הרבה. הפיל הוא ילד קטן בעולם שבנוי לגדולים. אך קטנו והתחושה שאין רואים אותו אינה רק פיסית, חיצונית, אלא גם רגשית, פנימית. תחושת הגובה הפנימית באה לידי ביטוי לאחר שאליוט עזר לעכבר להגיע לאוכל: הוא "הרגיש כאילו הוא הפיל הכי גבוה בעולם!" בכך מתאים הסיפור לכל אחד שמרגיש קטן. ובעצם לכולנו, אנשים קטנים בעולם הגדול. ולמרות קוטננו, אנחנו נהנים מהדברים הפשוטים ומעל לכל – מחברות, אור וחום בעולם מנוכר. ואולי המסר הזה רלוונטי עכשיו במיוחד, בעולמנו שבו איש־איש ואַייפוֹנוֹ.

הטקסט מינימליסטי, האיורים המרהיבים, בסגנון שנות ה-40, והעלילה משתלבים זה בזה. פיקצ'רבוק במיטבו שידבר לכל נפש. יש לציין גם את התרגום המוצלח שהשכיל לשמור על הפשטות המקסימה של הטקסט.   

מייק קוראטו הוא סופר ומאייר אמריקני עטור פרסים. זהו הספר הראשון בסדרה "מסיפורי אליוט" שתורגמה לשפות רבות וזכתה לשבחים.

מגיל 4-3

לרשימת הספרים

 

העננים אמרו לי

דפנה שְׁטרוּם
איורים: רעיה קָרָס
מנוקד, ללא מספרי עמודים, ספרית פועלים

העננים אמרו לי: כדאי לצאת לרחוב! / בחוץ ממש נפלא – אפור, קר וטוב. / אבל לפני שתצטנן, / צריך להתכונן." הילד מתכונן כעצת העננים: מצטייד בבגדים חמים, בכפפות, במגפיים ובמטריה "ועד שהתלבשתי, / ועד שהתרגשתי... / פתחתי את הדלת, לבוש וגם רכוס, / אך אוי! העננים אינם ושמש-פז בחוץ!"
אל דאגה, יש המשך.

סיפור חמוד ומשעשע, קצבי ומחורז, מתאים לחורף הישראלי.

דפנה שטרום היא מורה לריתמוזיקה בגני ילדים (מורגש היטב בטקסט). איורי צבע גדולים ומלאי הומור וחן של רעיה קרס, מהמאיירות הבכירות בארץ.

מגיל 3.

 

לרשימת הספרים

 

רחוב בלי שם

שלומית כהן־אסיף
איורים: ענת פרי־טל
מנוקד, 23 עמ', ספרית פועלים

בעיר יש רחוב קטן שיש בו הכל – פנס, עצים וספסל, "רק דבר אחד חסר לו: / אין לו שם בכלל."  הבלבול רב: "הולכים לאיבוד/ חבר וגם אורח, / מכתב שנשלח / מגיע לירח."

היוזמה, כמו בהרבה סיפורים אחרים, מגיעה מן הילדים (ראו "ראש העיר תן לשיר" של אורי אורלב, "מה קרה לעץ התות" של רוני גנור – שניהם מומלצים). הם פונים לראש העיר,  מבקשים שם לרחוב שלהם, ולבקשתו מעלים הצעות: שוקולד, קפוצ'ינו, פומפיה, קומקום, קולרבי, חושחש. ההצעות רבות, הדעות חלוקות, ויכוחים, דיונים. רשימת ההצעות תופחת לכיוון האבסורד לצחוקם של המאזינים הצעירים.

לכל איש יש שם וגם כל רחוב צריך שם. סוף טוב – הכול טוב, ושמו של הרחוב נקרא  – שם טוב: "שניים היו נגד, הרוב היו בעד" - שעור הומוריסטי בדמוקרטיה.

סיפור משעשע וקצבי, מן המשובחים של שלומית כהן־אסיף, כלת כמעט כל הפרסים האפשריים (לאחרונה זכתה בפרס אריק אינשטיין על מפעל חיים), שחוגגת בימים אלה את ספרה השבעים. איוריה של ענת פרי־טל, בוגרת ויצו חיפה בהצטיינות, מוסיפים לחגיגה.  

הספר הופץ בספרית פיג'מה וניתן למצוא בגרסה זו שפע של פעילויות סביבו.

מגיל 4.

לרשימת הספרים

היום המצונן של מרחשוַן

הִלית בלום
איורים: כִּנרת גילדָר
מנוקד, 48 עמ', כנרת, זמורה־ביתן

" 'אני בְּצֻדָד נורא' , גנח מרחשון. שוֹש, חברתו הפילה, באה לבקרו. תוך כדי חימום המרק שהביאה, מזמין ממנה מר חשון, בשפתו המצוננת, "סיפור על בִּישֶהוּ כָּבּוֹדִי אבל לא בּצֻדָד... על בישהו בְּעַדְיֵי. ושיהיה אביתי... משהו שקרה באמת."

כאן מתחילה הלית בלום ללהטט בקסם רב בין סיפור חיצוני (סיפור מסגרת) – מרחשון החולה ושוש חברתו הפילה המטפלת בו, לבין סיפור פנימי על המלך גב־גב שהענק צבוטוטראח בא להילחם בו. תוך כדי כך מראה לנו הסופרת כיצד טווים סיפור: שוש מכוונת את סיפורהּ על פי רצונותיו־הצעותיו־הסתייגויותיו של מר חשוון המזמין־המאזין, והוא מתערב בסיפור המומצא, שואל ומגיב. הסופרת שולטת ביד רמה בטשטוש הגבולות בין מציאות ודמיון ולא רק זה, אלא שהיא מערבת במיומנות בין ז'אנרים שונים: ריאליסטי, דמיוני, פנטסטי, אגדה, הומוריסטי לתת סוגיו השונים. על הכול שורה רוח שטות שבקרקעיתה רצינות, כמו בכל יצירת איגיון משובחת.

גם הרגשות והתחושות שמעלה הסיפור מתערבבים מעשה קסם: דיבורו המשובש עקב הצינון של מרחשון משעשע, טיפולה של שוש הפילה וסבלנותה האינסופית לחברה המצונן־הרַטנַן־השתלטן מרגשים, האגדה על מלחמת השינה של המלך והענק מותחת ומצחיקה.

בספרות הילדים נעשו לא אחת ניסיונות להכניס את הילדים למעבדת הסיפורים: מהם החומרים, מנין לוקחים אותם, איך מנווטים את העלילה. סיפור כזה תואם את עניינם של ילדים שהם מחברי סיפורים טבעיים אך יחד עם זאת הצגת מעשה המרכבה עלולה לפגוע בקשב ובהבנה. אינני מכירה ספר שעמד בצורה כל כך מוצלחת במשימה המורכבת הזאת. 

האיורים והעיצוב של כנרת גילדר, המחזקים את ההומור האיגיוני של הסיפור, ראויים לכל שבח.

זהו הספר הראשון בסדרת "סיפורי שוש ומר חשון." יש מה לצפות.

ספרות במיטבה.  מגיל  5.

לרשימת הספרים

 

סוס, ילד, מלך (ורופא אחד)

הלית בלום
אייר: נֹעם נדב
מנוקד, 62 עמ', הקיבוץ המאוחד

המלך ניקנור הששה־עשר פקח את עיניו. הן שוטטו מעל ראשו שם חיכו לו "אבותיו  הגיבורים, רקומים בחוטי זהב על חופת האפיריון: ניקנור השלישי קשר את הירח לעמוד המיטה שלו. ניקנור השמיני שוב פקק הר געש מתפרץ בסלע גדול. וניקנור האחד־עשר נופף בשק שהיו בו שלושה פילים."  העבר המפואר הניבט מעל לראשו של המלך הצעיר מתנגש במציאות המרה שלנגד עיניו: "מול המטה עמד שריון פלדה מבריק ונטול ראש. בזרוע הפלדה היתה חבוקה קסדה. מתוך הסדק הפעור בין מצח  הקסדה לאף הציץ אליו חור שחור. 'אוווייי... פרצה מגרונו גניחה."

היום עליו לעשות מה שלא עשה מעולם: "לרכוב על סוס בראש התהלוכה הגדולה, לבוש בשריון שירש מאבותיו." החובה מטילה עליו אימה, הוא  פוחד מסוסו השחור הענק נבנצאל. אין לו גם למי לספר על הפחד. מה יעשה?

לא אעשה לכם ספוילר. אגלה רק שזהו סיפור על מלך נער, בודד ויתום; על ילד עזוב ומלוכלך  העובד באורווה המלכותית וסובל מנחת זרועו של הממונה עליו (ששמו, כמה אירוני, מלאכי) ; על רופא ערירי בשם ד"ר קורנס, חכם וטוב לב שהטיל את כל כובד משקלו (כיאות לשמו) כדי להביא לסיומו הטוב של הסיפור לכל המשתתפים; ועל סוס מלכותי שמבין את שפתם של אלה שהוא נענה לקרבתם.

ביד בוטחת מובילה הלית בלום בָּאַפְסָר סיפור על פחד, על התמודדות ועל חברות, שאי אפשר להניחו מהיד, חכם ומרגש, משובץ בהומור, בתיאורים ובדימויים נפלאים.

הלית בלום היא סופרת ומשוררת מקורית ויחודית. ראו גם את ספרה היום המצונן של מר חשון שנסקר קודם. מומלץ מאד גם ספרה הקודם חוּלְץ של אבא (הקיבוץ המאוחד).

את הספר מלווים איורי צבע נהדרים של נֹעם נדב, צייר קומיקס, אנימטור ומרצה בכיר באקדמיה "בצלאל" לאמנות ולעיצוב.

מגיל 6 ולכל נפש, להקראה ולקריאה עצמית. אם תקראו בהמשכים בכתה, אני בטוחה שהתלמידים פעורי הפה יתעלמו מן הצלצול.

לרשימת הספרים
 

גברת פלפלת - אשה בגודל כפית

אַלְף פּרוֹיסֶן
איורים: בְּיוֹרְן בֶּרְג
מנורווגית: דנה כספי
מנוקד, 71 עמ', טל־מאי - ידיעות ספרים

"היֹה היתה פעם אישה. גברת פלפלת שמה. ערב אחד שכבה לישון, כמו שנשים עושות בדרך כלל, ולמחרת התעוררה, כפי שנשים עושות בדרך כלל, אבל אז נהיתה קטנה כמו כפית, וזה בדרך כלל לא קורה לאף אשה." גברת פלפלת הופכת לימון ללימונדה "טוב, אם נהייתי קטנה כמו כפית, אצטרך לחיות בהתאם," וספרות הילדים זכתה בסיפורים סוריאליסטים ומשעשעים על הגברת הקטנה כזרת. הסיפורים ראו אור לראשונה ב-1957 בנורווגיה, התרבו מאז והפכו לקלאסיקה ולסדרת טלוויזיה יפנית מאוירת, אהובה ומוכרת (ששינתה את הסיפורים).  

בספר שלפנינו חמישה סיפורים, בהם גדֵלה וקטֵנה גברת פלפלת, המתלוננת: "אוף, מרגיז כל כך... תמיד כשאני עסוקה אני נהיית קטנה כמו כפית." אך בצד תלונותיה, "חיי הכפית" שלה עשירי התרחשות ומשמעות. 

הסיפורים, במיטב הומור האבסורד, ישעשעו את הקוראים הצעירים אך מתחתם מסתתרת ביקורת על מצבה העגום של האישה הקטנה, תרתי משמע, שנשארת בבית לבדה וידיה תמיד מלאו עבודה, "מר פלפל יצא לעבוד בשדה, וכל ילדיה כבר היו גדולים... ראשית עליה לנקות את הבית, שנית היו לה המון בגדים לכבס, ושלישית היא התכוננה לטגן חביתיות לארוחת צהריים. " אך גברת פלפלת אינה שוקעת בדיכאון, "כדאי שאקום מהמיטה" ורותמת לעזרתה, בחכמה מתובלת בהומור עם ניחוח אירוני "אין לי זמן לשרת כל ארחי פרחי", את העכבר "תנקה את הפינות והחריצים," את החתולה "שטפי את הכוסות ואת הקערות", את הכלב "תציע את המיטה ותפתח את החלון", את הגשם  כדי שימלא את הפלג לצורך הכביסה, את הרוח והשמש שייבשו אותה. 

מתחת להומור גברת פלפלת היא דמות מורכבת. היא אישה ללא גיל ובעצם אישה בכל הגילים –גם ילדה (מחליפה תפקידים עם ילדה שהיא פוגשת), גם אֵם, גם זקנה. מפליא שהסופר, גבר, כה היטיב לתאר את נפשה של האשה (כמו שגוסטב פלובר הכריז על גיבורת ספרו: מדאם בובארי זה אני) ועוד כעשר שנים לפני פרוץ המהפכה הפמיניסטית.

יש לציין את התרגום היפה של דנה כספי , שאינה נרתעת מהעשרה לשונית, בדבר המספר  – חנווני, "סב על עקביו," "החל וכלה"  ויחד עם זאת יודעת להשתמש במשלב על גבול הסלנג  בדיבור ישיר של הדמויות "נו, טוב, פוס משחק" , "אז תצפצף עליהם." כספי גם צרפה הקדמה מעניינת על הסופר ועל הנוף והאווירה של ילדותו שהצמיחוהו ככותב."  בהקדמה מגלה כספי סוד לקוראים: "בכלל לא קוראים לה גברת פלפלת אלא 'אשת הכפית' ". הכינוי גברת פלפלת, כפי שהיא מציינת בקצרה, קשור לתרגום הספר לשפה האנגלית. אולם שם מנצח לא מחליפים וטוב עשתה, בניגוד לתרגומים מחודשים שמחליפים גם את השם (כמו שעשו למשל לג'ורג' הסקרן שהפך בתרגומים החדשים לחוני הסקרן ולגור הסקרן. כשקראתי לילדים את הסיפורים בשם החדש, הם דרשו שאחליף לשם המוכר – ג'ורג').

תודה להוצאה שחידשה לנו את תרגום הספר הנפלא הזה והדפיסה גם את האיורים המקוריים הנהדרים. כן ירבו.

מגיל 5 ולכל נפש.

מתאים מאד להקראה בכתה.

לרשימת הספרים
 

ספטמבר 2017

אולי יבוא סנאי

אבירמה גולן
איורים: רעיה קָרָס
מנוקד, ללא מספרי עמודים, כנרת

אֵלה רוצה מאד לפגוש סנאי. בכל פעם שהיא הולכת לפארק, לגן השעשועים  וכד', היא לוקחת אתה אגוז לסנאי "כי אולי יבוא סנאי." אך במקום סנאי היא פוגשת בכל פעם בעל חיים אחר, ששואל אותה אם יש לה אוכל בשבילו. הארנבת שואלת "יש לך גזר?" העכבר שואל "יש לך גבינה? " וכך הברבור, הכלכלב והחתלתול. לאחר כל מפגש כזה, אלה מצטיידת בטיול הבא, בנוסף לאגוז לסנאי שאולי יבוא, גם במאכל האהוב על בעל החיים שפגשה, אך פוגשת באחר.

ומה עם הסנאי? תצטרכו לקרוא בעצמכם בספר הנחמד הזה הכתוב במבנה אפיזודלי צביר ועוסק בבעלי חיים ובמאכלים, שני נושאים הקרובים לעולמו של הילד. 

האיורים הגדולים של רעיה קרס נפלאים ומיטיבים להציג את גיבורת הסיפור כילדה מעניקה ואוהבת בעלי חיים.

הספר מזמן שפע של פעילויות מהנות ומעשירות: הקוראים הקטנים (כמו בת הארבע שקראתי לה) יאהבו לחזור אחר הפזמון החוזר שבסוף כל אפיזודה: "כי אולי יבוא סנאי",  לתרגל את הזיכרון: בשביל מי הגזר? בשביל מי הגבינה? אפשר להמשיך בכיוון מֵידעי של מאכלים אופיניים לבעלי חיים שונים: מה אוהב הדוב לאכול? והציפור? ומה אתם אוהבים לאכול? איזה בעל חיים אתם הייתם רוצים לפגוש? מה הייתם מביאים לו?

אבירמה גולן היא סופרת למבוגרים ולילדים, עיתונאית ומתרגמת (תרגמה בין השאר מחדש את פו הדב ופיטר פן). רעיה קָרָס היא בוגרת בצלאל בהצטיינות, עבדה כאנימטורית, עבודותיה הוצגו בתערוכות, פורסמו בעיתונות ובטלוויזיה והודפסו על גבי מוצרים שונים.

מגיל 3

לרשימת הספרים

 

יולנדָה דֶה מיאו

נטעלי גבירץ
איורים: גפן רפאלי
מנוקד, 25 עמ', ספרית פועלים.

החתולה יולנדה דה מיאו המיוחסת (דבר הניכר גם בשמה) באה לראות את הופעת הקרקס. היא צופה בפעלולי החיות: פיל הולך על חבל, אריה קופץ דרך חישוק בוער, דובה שמקפיצה שלושה כדורים ועוד, ותגובתה תמיד פושרת: " 'זה נחמד בהחלט, אבל זה לא וואו,' / אומרת הגברת יולנדה דה מיאו... 'כל הדברים שעשיתם – נחמד. / אני עושה משהו יותר מיוחד.' " החיות מפצירות בה להדגים והיא נענית ועולה לבמה: " 'טוב, אני מתחילה. אתם מוכנים? / זה ענין של דיוק והמון אימונים. / -פְּלִיֶה, רֶלֶוֶה, מוציאים ת'לשון, / מתיחוֹת, פּירוּאֵט ו... ללכת לישון!' " וכך עד שהיא צונחת על הבמה ושוקעת בתרדמה. החיות מתפעלות, פוצחות בעקבותיה בתרגילי הבלט , וגם הן גומרות ב- גְרררר של נחרות. ואולי יש כאן שמץ של רמז למאזינים הקטנים שאחרי פעלולים ותעלולים הגיע זמן לישון.

מקורי ומשעשע מאד, חריזה וקצב נפלאים, כך גם האיורים. חגיגה. חוויה גם לצפות בהפקה המשפחתית של הסיפור שמופיעה ביו טיוב.

נטעלי גבירץ כותבת לקטנים ולגדולים, גדלה עם המון חתולים ומגדלת שלושה ילדים.

גפן רפאלי, בוגרת בצלאל, מאיירת לקטנים ולגדולים.

מגיל 3.

לרשימת הספרים

 

יואש

ע. הלל
איורים: אביאל בסיל
מנוקד, 24 עמ', הקיבוץ המאוחד

"יואש היה חלש כמו קש./ כחוש, תשוש, כמו יתוש./ לא אכל, לא שתה. / לא בצל לא חביתה." מה אמרו אמא ואבא, מה אמר הרופא, ואיך קיבלו בסוף ילד חדש "שמשון הגבור ממש!" יצירתו הקלאסית הנפלאה של ע. הלל, שאין צורך להציגו, בלבוש חדש ונהדר שנתן לה אביאל בסיל, בוגר שנקר שזכה בפרס מוזיאון ישראל לאיור ספרי ילדים ואייר מספריהם של לאה גולדברג, אלתרמן, מאיר שלו, אתגר קרת ועוד.

מגיל 3.

לרשימת הספרים

 

דוקטור אַיכּוֹאֵב

קורניי צ'וקובסקי
מרוסית: אַלה סוּד
ציורים: בתיה קולטון 
מנוקד, ללא מספרי עמודים, (שמש) קלאסיקה לילדים, קדימה בית הוצאה לאור.

דוקטור איכואב הוא רופא חיות מסור. יום אחד הוא מקבל הודעה בהולה מאפריקה (במברק – מי היום יודע מה זה?) "איכואב, רופא טוב לב! / בוא תבוא, אל תתעכב! / ותציל מחולי רע / את גורינו במהרה! ... כן, חולים הם באדמת, / בברונכיטיס וכנמת, / בשפעת וחצבת / בחזרת וצהבת!" מסע ההצלה של הרופא החביב לגדות הלימפופו שבאפריקה רצוף מכשולים: הרוח מצליפה בו, הכפור עוקץ אותו, הוא טובע בשלג, לפניו כמכשול ים סוער והר גבוה, אך תמיד נחלצות לעזרתו בדרך החיות: זאבים מחלצים אותו על גבם, לויתן מעביר אותו את הים, הנשר נושא אותו מעל ההר. ובאפריקה מחכות החיות בכאב: "קרנפּונים קטנים / קודחים מחום גבוה. / גורי התנינים / לא מצליחים לבלוע." ד"ר איכואב מגיע – ומושיע: "ורץ איכואב לגמלים הגִבְּנים, / ידו מלטפת אזני פילונים, / ולכל הגורים / נותן הוא תמרים / ומביא אגוזים / לחולים הרזים."

נראֶה כי קורניי צ'וקובסקי, שפרסם את ספרו ברוסיה ב-1929, שאב את השראתו מספרו של הסופר האנגלי יוּ לופטינג דוּליטְל הרופא (1920), על רופא חיות שהוזעק לאפריקה כדי להציל את הקופים ממגיפה. הוא ובנות לווייתו החיות עברו בדרך הרפתקאות מרתקות ומשעשעות, עד שהגיעו ליעדם. ספרי דוקטור דוליטל (13 במספר), המצטיינים בהומור ופנטסיה ושופעים אהבת חי ואדם, הפכו לקלאסיקה אהובה על ילדים ומבוגרים. כשהייתי בכתה א', המורה היתה קוראת לנו ממנו פרק מדי יום ששי בשעה האחרונה וכל השבוע חיכיתי לשעה קסומה זו.

ב-1943 תרגם אלתרמן את יצירתו של צ'וקובסקי תחת הכותרת לימפופו, אזור הנהר באפריקה ממנו הזעיקו החיות את הרופא המהולל, שאלתרמן קרא לו דוקטור אוי-זה-מַר. אלתרמן כמו אלתרמן, תרגומו מוסיקלי ורב קסם אך בחלקו גבוה כמו הר קילימנג'רו: "וִירֻנן וִירוֹעָע וִיזֻמַר / רב תודות לרופא אויזֶמַר!" ב- 1958 פרסם רפאל ספּורְטָה גרסה מחורזת לספרו של יו לופטינג ואף רמז לקשר בכותרת: דוּליט הרופא.

הקלאסיקה לעולם נשארת אך תרגומיה משתנים, בהתאם לשינויים בלשון, בנורמות של תרגום, בנורמות כתיבה לילדים ועוד (נושא מעניין לעבודה: השוואת התרגומים והגרסאות). את התרגום החדש מגישה לנו עתה הוצאת קדימה שהוקמה בשנת 2016 אשר שָׂמה לה למטרה להפגיש את קהל הקוראים הישראלי עם מיטב הספרות הרוסית בתחומים שונים. כל הכבוד למתרגמת אַלה סוּד על התעוזה להיכנס לנעליהם של אלתרמן וספורטה.

האיורים של בתיה קולטון, מאיירת וקומיקסאית שזכתה בעבר בציונים לשבח בפרס מוזיאון ישראל לאיור ספרי ילדים, צבעוניים ונפלאים.

קורניי צ'וקובסקי, למי שאינו מכיר, היה מבכירי הסופרים הרוסיים לילדים, חוקר סופר ומתרגם. ספריו השפיעו על יצירתם של סופרים כמו לאה גולדברג, לוין קיפניס, מרים ילן-שטקליס ואחרים שתרגמוהו לעברית. כדאי מאד גם לקרוא את ספרו "משתים עד חמש" על התפתחות לשונית של ילדים, שאת הדוגמאות המשעשעות שבו העבירה לשפתנו מרים רות (ספרית פועלים, 1955).

מגיל 4.

 

בית הארנב

נוסח עברי וציורים: נורית יובל
(על פי מעשיה רוסית עממית)
ספר קרטון, מנוקד, דני ספרים

ספרות הילדים הרוסית לא מפסיקה להעשיר את מדף ספרות הילדים שלנו. המעשיה המחורזת שלפנינו מספרת על שועל וארנב הגרים בשכנות. ביתו של השועל מפואר, ובית הארנב צנוע. הגיע האביב, השלגים הפשירו וביתו של השועל הוצף במים. פרץ השועל למעונו הצנוע של הארנב, גֵרשו והשתכן שם בעצמו. עבר הארנב המתייפח בין ידידיו בעלי החיים וביקש מכל אחד מהם: "אולי אתה תושיט עזרה / לידידים בשעת צרה?"

בהתאם לפואטיקת הסוף הטוב בספרות ילדים הצדק ניצח, השועל ברח והארנב שב אל מאורתו. בעזרת מי? לא אעשה לכם ספוילר.

מגיל 4.

לרשימת הספרים

 

העצלן שלא רצה להיות מלך

גיא פינקלשטיין
איורים: הילה חבקין
מנוקד, 77 עמ', הוצאת קרן

נוּם הנסיך היה עתיד לרשת את מיטת המלכות של אביו המלך. למה מיטת מלכות? כי העצלות אפיינה את עם העצלנים (העצלנאים הם יונקים גדולים, שוכני עצים, שתנועתם איטית ומכאן שמם). אולם נום היה דווקא חרוץ ופעלתן (ניגוד לשמו) "ואיך יוכל להוות דוגמה ומופת לכל נתיני הממלכה... להתוות את הדרך לכל העצלנים הנושאים אליו את עיניהם?" ההורים היו מודאגים והשמועה על הנסיך הסורר, עצלן לא-עצלן חסר תקנה, פשטה בממלכה. נום החליט להימלט אל המדבר, יחד עם קיפוד שקיבל אביו במתנה. השנים יוצאים למסע אל ארצו של הקיפוד, שם יוכל העצלן לתת ביטוי לאופיו הפעלתני. כדי להגיע, עליהם לעבור בדרך שש ארצות: ארץ שבה חורזים כולם "משפט-משפט, ללא / שום פגם,"ארץ שבה הכול מתוכנן לפי לוח זמנים "וכך גם פיפי בשלוש / כותבים הם ביומן מראש"; ארץ של מלומדים שלומדים הכול מתוך ספרים "והטבע ששוכן בחוץ, /לדעתם אינו נחוץ"; ארץ הנעלבים ששם "גם אם תאמר 'בהצלחה'! / מובטח כי ייעלבו ממך"; ארץ ששם כל משפט הוא שאלה, וארץ המנומסים.

הקוראים מוזמנים לצאת למסע המופלא יחד עם העצלן והקיפוד, שמכיוון שבארצו לא נהוג לתת שמות, לאחר דיון משעשע מדוע צריך שם, ניתן לו שמו חוֹפֵרחופרחופר. במהלך המסע הם מפגינים חריפות מחשבה, תושיה וחברות אמיצה.

לאחר שהם מגיעים לארצו של הקיפוד, שם מקבלים את נום בסבר פנים יפות, הוא מתגעגע וחוזר לביתו. כעבור מאה שנה מולכים צאצאיו בארץ העצלנים על פי "חוקי הכבוד של המלך נום": "רשאי כל עצלן בממלכה להיות עצלן או לא עצלן על פי בחירתו, טבעו ונטית ליבו."

ספר מלא קסם, תרתי משמע: "... אבל במקום טיפות גשם ירדו מן השמים חוטי צמר אדומים וצהובים וירוקים וסגולים וכחולים ולבנים וורודים וכתומים!" בשני קוצי קיפוד ששימשו כמסרגות, סרג מהם נום לחברו משקפים מצמר, קסדה עם קרניים, צמות צהובות, בגד ים, פרח חמנית גדול, עניבת פרפר, שבכולם כמובן התקשט.

פנטסיה עתירת המצאות ושופעת הומור, פרוזה עם שיבוץ של קטעי חריזה משעשעים, אי-גַיון הגיוני המזכיר את עליסה בארץ הפלאות: איך זה "שבכל יום יש שמש ובלילה אף פעם אין", שואל נום את חברו הקיפוד. עונה הקיפוד: "כי יום זה כשיש שמש, חבר. רגע, אל תגיד לי! בארץ שלך השמש מאירה בלילה ובבוקר חשוך?" והרי לכם סימן, על פי צמד הגיבורים החכמים, כיצד תבחינו בין לילה ליום: "יום זה כשעֵרים, ולילה זה כשישנים. בלי קשר לשמש." הגיוני, לא?

זהו ספרה הראשון של הסופרת הצעירה גיא פינקלשטיין, בעלת תואר שני בהיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות. בהחלט יש למה לצפות.

איוריה של הילה חבקין, מאיירת ידועה עטורת פרסים בארץ ובעולם, מוסיפים להנאה-הנאה-הנאה מהספר הזה.

הספר ראה אור בתמיכתה של מועצת הפיס לתרבות ולאמנות.

מתאים מאד להקראה בכתה לפי פרקים.

מגיל 6 ולכל גיל. אל תחמיצו!

לרשימת הספרים

 

לוטָה עוזבת את הבית

אסטריד לינדרגן
משוודית: יעל צוּבָּארי
איורים: אבי עופר
מנוקד, 62 עמ', ידיעות אחרונות-ספרי חמד

לוטָה בת החמש התעוררה בבוקר כעוסה מאד כי חלמה שאחיה ואחותה הגדולים הכו את הדובי שלה בַּמְסֶה (בעצם חזיר ורדרד שאמא תפרה לה) ו"היתה בטוחה שחלום ומציאות הם אותו הדבר." כשאמא בקשה ממנה להתלבש והושיטה לה את הסוודר הלבן שסרגה לה סבתא, לוטה מחתה " 'לא את זה... הוא מגרד ועוקץ.' " היא רצתה דווקא את שמלת התחרה החגיגית שלה אך אמא בשלה, שמלה זו לובשים רק ביום ראשון. ורק כשלוטה תתלבש עכשיו היא תוכל לשתות את השוקו שלה. "הו, כמה שאמא רעה, לא נותנת לה בגדים, רק סוודר מגרד ועוקץ ועכשיו היא גם לא נותנת לה לאכול!" כך מרגישה לוטה וכעסהּ מתגבר. אמא שולחת את לוטה להירגע בחדר הילדים "ותישארי שם עד שתהיי נחמדה." אבל לוטה רחוקה מאד מנחמדוּת. היא פורצת בחדרה בצרחות זעם, "מתעללת" בסוודר המגרד, גוזרת אותו ומשליכה לפח – "מגיע לךָ !"

לוטה מוצפת ברחמים עצמיים, "נגזר עליה לבלות את שארית ימיה בחדר הילדים... כל האנשים האחרים בעולם ילכו למכולת ולבית הספר ולמשרד ויעשו כיף חיים ורק לוטה תשב שם בלי בגדים על רצפת חדר הילדים, לבדה... אם כך עדיף כבר שנעזוב את הבית" היא אומרת לדובי שלה.

לוטה משאירה פתק "אזבתי תבית תסתקלו בפח" (כנראה ילדה מחוננת שיודעת כבר לכתוב בגיל חמש),  כדי "שאמא תדע שהיא עזבה, ושתבכה מרה על כך שלוטה עזבה" (הנקמה מודגשת). ולאן ברחה? אל השכנה גברת בֶּרְג, שקיבלה אותה בסבר פנים יפות והציעה לה בית משלה, את מחסן הגרוטאות שבחצרהּ. השכנה מסדרת שם ללוטה פינה חמה ונעימה וגם מביאה לה אוכל. ללוטה טוב ונחמד, גם קיבלה מהשכנה סודר רך ובובה יפה, היא נהנית מתחושת העצמאות, אבל כמו כל ילד צעיר שבורח מהבית בספרים (וגם במציאות), עם רדת החשכה והבדידות היא כמהה לחזור, "בטח יוּנָס ומִיָה-מָרִיָה כבר שכבו לישון... ועכשיו אבא ואמא יבואו להגיד להם לילה טוב. אבל לי לא". בעודה בוכה ומתייסרת ברחמים עצמיים, היא שומעת פסיעות. "אבא שלף את לוטה מהמטה וערסל אותה בחיקו. 'את יודעת מה, לוטה?... אמא כל כך עצובה שם בבית, אולי תשקלי לחזור." לוטה חוזרת הביתה, מתרפקת על אמהּ וכשדמעות זולגות מעיניה מצהירה "אני אגור אצלכם כל החיים." תמה הבריחה הגדולה (כנראה עד הפעם הבאה) וכולנו מחייכים בהקלה.

קְפוּצי החינוך (על משקל קפוצי תחת של מירי רגב) יחושו אי נחת לנוכח אי אילו פרטים: המחברת מכנה את לוטה "הטפשונת הקטנה" ("טיפש קטן" אומרת גם הפרה לפלוטו של לאה גולדברג ושמעתי הורים וגננות שמתלוננים), לוטה משתוללת וצורחת ומשמידה את הסוודר שלה (בסיפור ירון כועס של דבורה עומר, בתוך הנשיקה שהלכה לאיבוד, ירון הכועס "היה מפרק את הבית, אילו היה רק יכול... צביטה הגונה היה צובט את אחותו הקטנה, אילו אמא היתה מרשה", אבל הנזק מוגבל חינוכית לקריעת דף והשלכת פיסותיו על הריצפה). למרות שמשפחת נֵיימָן גרה ברחוב  בלגן, חייה מתנהלים על פי הסדר הקונוונציונאלי הישן  – האחים הגדולים הולכים לבית הספר, אבא הולך למשרד, רק אמא ולוטה נשארות בבית (צריך לזכור שהספר ראה אור לראשונה בשוודיה ב-1962). אבל איזה ספר נפלא! איזו הבנה לליבה של לוטה! ואיזה ילד לא מרגיש כך לפעמים ורוצה לברוח מהבית כדי להעניש את ההורה (ראו את הסיפור הקלאסי הנפלא מוקי ברוגז עם אמא של ימימה אבידר-טשרנוביץ). בניגוד לבילבי, הדמות הפנטסטית, לוטה היא דמות מציאותית, אך שתי הגיבורות שובות הלב של הסופרת השוודית האהובה על דורות של ילדים ברחבי העולם, קוראות תיגר על החינוך המקובל והסדר הטוב, ומעוררות הזדהות ואהדה, עם הרבה חיוכים, אהבה וחום.

תורמים להנאה התרגום הקולח והאיורים העדינים של אבי עופר.

מתאים להקראה בפרקים בכתה.

מגיל 5. הנאה מובטחת גם למבוגרים. 

מעניין לשאול את הילדים: מי רצה פעם לברוח מהבית, או ברח, ולמה?

לרשימת הספרים

 

עץ השקרים

פרנסס הרדינג
מאנגלית: יעל אכמון
לא מנוקד, 416 עמ', הוצאת עוץ

פיית' היא נערה בת 14 באנגליה הויקטוריאנית. משפחתה עוקרת בבהילות מלונדון לאי קטן ונידח – האב, כומר ומדען ידוע לחקר מאובנים, האם היפהפיה הפתיינית, הבן הצעיר שהיום היינו מסווגים אותו כילד בעל צרכים מיוחדים, ודוד נכלולי אחיה של האם. פיית' חושדת שהם בעצם נמלטים משערוריה, וסקרנותה סוחפת אותה לגלות את האמת.

באווירה של רומן גותי אפל תעלומה רודפת תעלומה, ופיית' חושפת שלל מזימות ותככים כולל רצח, כשהמפתח טמון בעץ אגדי הצומח בחשכה וניזון משקרים.

אפשר לראות בספר רומן התבגרות של נערה (ולא רק) על רקע נורמות של המאה ה-19. היא מפתחת ראייה מורכבת של עצמה ושל העולם, לומדת לראות גם את מה שאינו נראה לעין ולהבין את הסיבות והמניעים העומדים מאחורי התנהגותם של אנשים. מאבקה כפול ומכופל – הן בסטיגמה על שכלן ומקומן של נשים בחברה (הרופא מבקש למדוד את גוגלתה כדי לתמוך במחקרו על הקשר בין ראש קטן לבין שכל קטן)  והן בַּיחס המזלזל והספרטני לילדים ובנורמות הציות למבוגר שנדרשו מהם – פיית' אוכלת את ארוחותיה בנפרד עם אחיה הצעיר בחדר הילדים, האח נדרש להעתיק פסוקי קודש ביד ימין כשידו השמאלית קשורה משום שהוא איטר, על מנת שיתרגל לפעול ביד ימין. אולם שכלה המבריק של פיית', רצונה להיות מדענית כאביה, נחישותה ואומץ ליבה מנווטים אותה בין כל אלה עד שתחשוף את האמת. שְׁמה, פיית', שפירושו אמונה, תואם את עיסוקו של אביה הכומר אך מסמל גם את אמונתה בעצמה.

תקצר היריעה מלפרט את עושרו של הספר המיוחד, האיכותי והמרתק הזה, החל מן העמוד הראשון. הסופרת מתארת באמינות את התקופה הויקטוריאנית על מלבושיה, חפציה, דעותיה, הנורמות שלה, אורח חייה, ריבודה החברתי המקובע – אדונים ומשרתים, גברים ונשים, מבוגרים וילדים. הספר מצטיין בתיאורי טבע מפעימים, רב רבדי, עמוק ומעורר מחשבה, רצוף תעלומות ומתחים חיצוניים (בין פיית' לאמה, בין החברה הסובבת לבין פיית' ומשפחתה, בן האם לאחיה) ופנימיים (בין פיית' לבין עצמה על האהבה וההערצה לאביה לבין התנגדותה הפנימית לזלזולו בה, בשאיפותיה ובכישוריה). לא נעדר מן הכתיבה גם הומור דק ושנון.

הספר חוצה גיל (מה שמכונה בשפה המו"לית  cross over) כלומר מתאים גם לנוער וגם למבוגרים, מסוג הספרים שמחלחל אל ליבו של הקורא ונשאר שם. הוא זכה בפרס היוקרתי קוסטה (2015) בשתי קטגוריות: לספר השנה ולספר הילדים של השנה.

פרנסס הרדינג היא סופרת בריטית מוערכת ועטורת פרסים, ילידת 1973.

מגיל 14 וגם למבוגרים. חווית קריאה יוצאת דופן, שתורם לה גם תרגומה המצוין של יעל אכמון.

לרשימת הספרים

אוגוסט 2017

איש ושמו אריה

יונה טפר
לא מנוקד, 192 עמ', ספרית פועלים

סביר להניח שישראלי שגדל בארץ והתחנך במערכת החינוך שמע על דרך בורמה, דרך עפר עוקפת שנסללה במלחמת העצמאות בין קיבוץ חולדה לירושלים והצילה את הבירה מן המצור הממושך שהטילו עליה צבאות ערב. אולי גם יודעים מדוע היא נקראת בשם זה – על שם הדרך שפרצו במלחמת העולם השנייה צבאות ארה"ב ואנגליה במזרח אסיה שעקפו את הצבא היפני והזרימו אספקה לסין. אך לא רבים יודעים מי היו הראשונים שגילו את האפשרות לדרך העוקפת: שלושה לוחמי פלמ"ח מחטיבת הראל, בראשם אריה עמית-טפר, שחיפש דרך להגיע מירושלים הנצורה לאמו בקיבוץ יגור, שאביו נטש אותה ואת בניו, והתמודדה לבדה עם האבל על נפילת בנה מאיר.
זהו סיפור היסטורי־משפחתי החושף פרטים מקורות מלחמת העצמאות שאינם ידועים לרבים, במיוחד לא לבני נוער. הדרך הטובה ביותר לגולל קורותיה של תקופה היא באמצעות דמות וכאן, גיבור רב מעללים שאומץ ליבו האגדי היה לשם דבר.
יונה טפר צולחת בהצלחה את כל המהמורות האורבות לפתחו של סיפור מן הסוג הזה.
איך מנגישים את העבר לילדי ההווה?
הסופרת מצליחה לרתק בתיאור האירועים המכוננים של ימי מלחמת העצמאות והקרבות ולחברם לדור הטלפון החכם באמצעות אלון וחבריו, קבוצת ילדים בכתה ז' מקיבוץ יגור שהמורה הטילה עליהם לכתוב עבודה על דרך בורמה. הילדים נעזרים בסבא של אלון, הפורש בפניהם את עלילות אחיו הגדול אריה שנפטר. הסבא מוביל את הילדים אל העבר באמצעות כתב חידה ומשימות, והסיפור נע בקצב בין שתי התקופות. מערכת היחסים החמה המתוארת בין הסבא לבין הנכד וחבריו מחדדת את התשתית התרבותית־ההיסטורית המשותפת ומצביעה על התרומה ההדדית בין הדורות.
התמונה שפורשת יונה טפר רחבה וכוללת גם את רוח התקופה וערכיה, ללא שמץ של ביקורת משתמעת על הבדל הערכים הנוכחי: " 'אז היו זמנים אחרים', הסביר סבא. 'עדיין לא הייתה לנו מדינה ולא צבא... וגם נערים צעירים כמו אחי מאיר הפסיקו ללמוד והתגייסו... הוא דרש בתוקף שיאפשרו לו להתגייס... 'האם עלי לשבת בבית שעה שאני יכול לתת את חלקי להצלת המולדת?' 'להצלת המולדת'? חזר אלון על דברי סבא. 'כן. בזמן ההוא ככה אנשים הרגישו, וזה לא נשמע מוזר כשדיברו כך. אצל נערים כמו אריה ומאיר לא היה פער בין החלומות האישיים שלהם לחלומות על המדינה שתקום. אני יכול אפילו להגיד בביטחון שהחלומות האישיים היו על כך שתהיה לנו מדינה.'"
איך כותבים סיפור משפחתי הפורץ את גבולות המשפחה ואיך הופכים אירוע לסיפור?
הסבא המוביל את הסיפור הוא הארכיאולוג יגאל טפר, בעלה של הסופרת. לפנינו אם כן סיפור משפחתי. החשש בסיפור מסוג זה הוא שמידת מעורבותו של המספר תצמצם את מידת העניין של הקורא שאינו קשור למשפחה. כאן דרוש הכישרון הספרותי להפוך מקרה פרטי לנושא עניין כללי, ועיבוד העובדות וההתרחשויות לתמונת עולם עשירה (מכשלה זו לא צולחים גם חלק מספרי השואה המסופרים מפי הניצולים, למרות הפוטנציאל הדרמטי). יונה טפר, סופרת עטורת פרסים לילדים ונוער (פעמיים פרס זאב, פרס ראש הממשלה ליצירה, עיטור אנדרסן, פרס דבורה עומר למפעל חיים ועוד), מיומנת היטב בבניית סיפור והעמדה של עולם עשיר בפרטים. חלק ההווה של הסיפור מתנהל על ציר הזמן באופן לינארי – קבוצת ילדים נחשפת לאירועי העבר. הדמויות בעלות נפח, על מערכת היחסים ביניהם, עיסוקיהם, אורח חייהם, חפציהם, לבושם. חלק העבר של קרבות מלחמת השחרור, בהם גם כאלה שנסתיימו בכישלון,  אינו מסודר על פי סדר התרחשותם אלא על פי הצורך הספרותי. טוב עשתה הסופרת שבסוף הספר הוסיפה את רשימת הקרבות והאירועים לפי סדר התרחשותם במציאות. כמו כן מצורפת רשימת המקורות בהם השתמשה, המעידים על מחקר מעמיק.
"איש ושמו אריה" מדגים את שילוב "המענג והמועיל" שביצירה הספרותית הטובה על פי המשורר הרומי הורציוס (65 לפנה"ס), המשמש עד היום בביקורת הספרות. בתוך העניין וההנאה שבספר מקופלים גם לימוד וחינוך, זוהי הדרך הרצויה.

מגיל 12. 

לרשימת הספרים

 

למה לחסידות הלבנות כנפים שחורות ולשחורות בטן לבנה

יוסי גודארד
איורים: אור יוגב
מנוקד, ללא מספרי עמודים, הקיבוץ המאוחד

"לפני שנים רבות היו בעולם שני מינים של חסידות – שחורות ולבנות." פתיחה זו כבר מכוונת אותנו אל הסוגה (הז'אנר) האטיולוגית, סיפור דמיוני המסביר במקרה הזה תופעה מעולם החי, הופעת שני הצבעים בנוצות החסידה. החסידות השחורות והלבנות התנצחו ביניהן מי יותר יפה "התחילו בעלבונות, עברו לדחיפות , וכשהרוחות התלהטו – הכריזו מלחמה. דחפו בכנפיים, בעטו ברגליים, תלשו נוצות במקורים." כשראו שני הצדדים שאין מנצח ושניהם נפגעים, הכריזו על הפסקת אש זמנית והחליטו לעוף לאפריקה החמה טרם בוא החורף. אבל, במשפחת חסידאי הלבנה נפגעה חסידונת במהלך המהומה וכנפה נשברה. היא גררה את עצמה למערה סמוכה והתחבאה בה. במשפחת חסידוף השחורה, חסידון הסקרן עף אל המערה לבדוק אילו  אוצרות חבויים בה ופגש שם בחסידונת הפצועה. המפגש בין בני המחנות היריבים, מתחיל בחשש, אך ממשיך לקשר חם. במהלך החורף הקר נשאר החסידון עם החסידונת הפצועה שאינה יכולה לעוף לאפריקה ותומך בה.
המחבר נותן הסבר מספק לשאלה המתבקשת כיצד המריאו ההורים לאפריקה בלי ילדיהן. ובכן, לאחר שכל משפחה חיפשה את ילדה האבוד, הגיעו למסקנה שהילדים כנראה המריאו בעצמם או הצטרפו למשפחה אחרת כשלא מצאו את ההורים, ואלה האחרונים מיהרו לדרך בתקווה לפגוש את ילדיהם.
האביב שהגיע נשא עמו שתי הפתעות: החסידונת החלימה והטילה ארבע ביצים. שני גוזלים שבקעו מהם היו לבנים עם כנפיים שחורות ושנים שחורים עם בטן לבנה.
שתי להקות החסידות, השחורה והלבנה, שָבו ועמדו להמשיך במלחמתן. כאן מופיע המוטיב הידוע של דור הבנים המציב מראה בפני דור ההורים, בה נשקפות מלחמותיהם רבות השנים וחסרות הטעם וגורם להם להפוך איבה לקרבה (ראו רומיאו ויוליה של שיקספיר, אוזו ומוזו מכפר קקרוזו של אפרים סידון, מעשה בקערה ובמצקת של מיכאל אנדה – ספר נפלא, הוצאת עם עובד). "רגע לפני שהלהקות התנפלו אלה על אלה, יצאו מהמערה חסידון וחסידונת ונעמדו בין המחנות. ההורים מיהרו להתאחד עם ילדיהן, וגילו את הגוזלים בשני צבעים. יצר הסקרנות של שני המחנות לפשר התופעה גבר על יצר המלחמה, והחסידון והחסידות הסבירו להם מה עושים אם רוצים גוזלים בשני הצבעים: "שמנו בצד את המריבות והפכנו לזוג... לאט לאט התקרבו הלהקות זו לזו... וכשראו שהשמים לא נופלים להן על הראש... התחילו לרקוד זוגות-זוגות." את צבעם של  הגוזלים שנולדו מהקרבה בין שני המחנות אתם ודאי מנחשים.
סיפורים אטיולוגיים מבליעים בתוכם גם מסרים ערכיים, מי באופן ישיר וגלוי נוסח מוסר ההשכל במשל הסגור, מי באופן סמוי ומעודן כמו במשל הפתוח, שמשאיר את הפקת הלקח בידי הקוראים. במקרה הזה לא סמך המחבר על הקוראים, וחבל,  וניסח את מוסר ההשכל  בחוזה שלום מחורז עליו חתמו נציגי שתי הקבוצות: "למלחמות אמרנו די!/ לחמנו כבר יותר מדי!/ מהיום נהיה חברים וחברות,/ שחורות, לבנות ומעורבות./ וכשנביט אלה באלה/ קל  יהיה להיזכר, שבכל אחד מאתנו/ יש גם צבע אחר." ועל כך נאמר בפרפראזה מתוך הברית החדשה (מתי פרק 22 פסוק 21): תנו לפוליטיקה את אשר לפוליטיקה ולספרות את אשר לספרות.
איוריו של אור יוגב אנרגטיים וחדים בצבעי שחור, לבן וכתום עז, ומבליטים את המאבק .
המחבר יוסי גודארד, הוא סופר, איש רדיו וטלוויזיה, תסריטאי, במאי ומפיק. כתב ספרי ילדים נפלאים, ביניהם "המרוץ אחר המדליה ההודית" (שנסקר בעבר באתר זה). ספרו "הינשוף שראה הפוך"  זכה במקום הראשון במצעד הספרים 2008.
אור יוגב הוא בוגר האקדמיה לאמנות ולעיצוב "בצלאל" זהו הספר הראשון שאייר.

מגיל 4.

אפשר לבקש מן התלמידים לחבר סיפורים בדגם זה על איבה ממושכת בין שני מחנות ההופכת לקִרבה.

לרשימת הספרים
 

בובה תותי

דויד גרוסמן
איורים: גלעד סליקטר
מנוקד, ללא מספרי עמודים, עם עובד

לילך באה לגן והלכה לשים במגירה את "בובה תותי שלה... נתנה לתותי נשיקה במצח, היא סדרה לה על הצוואר את המחרוזת עם החרוזים האדומים. היא אמרה לה: שלום תותי" ונפנתה לעיסוקיה. פעולות אלה והחזרות על שם הבובה בונות כבר מן ההתחלה את היחס הקרוב בין לילך ובובתה ומרמזות שעל כך יסוב הסיפור.
בעת מנוחת הצהרים הוציא כל ילד מן המגירה את הדובי או הכלבלב שלו והלך למזרן לישון. "לילך פתחה את המגירה שלה והיא לא ראתה שם את תותי. אבל עמליה, הילדה הכי קטנה בגן, פתחה את המגירה שלה, של עמליה, ואת מי היא מצאה שם? את בובה תותי! מוזר מאד." כאן מתחילה הדרמה – שתיים אוחזות בבובה, כל אחת טוענת שהיא שלה (והאיור בצבע אדום חזק שבו כל ילדה מושכת בזרוע אחרת של הבובה מזכיר, איך לא , את משפט שלמה). יסמין הגננת מנסה בלא הצלחה לפתור את הסוגיה. היא פונה ללילך בטיעון הגיוני: "אבל אם היא הייתה במגירה של עמליה.... אז אולי היא בובה של עמליה? אולי את מתבלבלת קצת?" המאזין הקטן חש באי הצדק: הוא הרי יודע את האמת. הבובה היא של לילך. והוא סקרן לראות מה יהיה.
גיא וסשה (פלורליזם) באו בקפיצות של נמרים ורצו לקחת את הבובה לג'ונגל. תותי נעשתה עצובה ומפוחדת, "היא לא רצתה שיקחו אותה לג'ונגל ולא רצתה להיות בובה של נמרים." כשראתה לילך את העיניים המבוהלות של תותי, שביטאו את הבהלה שלה, צעקה פתאום לגננת "עוד פעם תשאלי את עמליה!" נקודת הפחד מובילה להתרה. בפעם הזו עמליה מתוודה "זאת בובה תותי של לילך." יסמין הגננת ביקשה סליחה מעמליה "שלא ידעתי שזאת בובה תותי שלך." היא לקחה את הבובה מעמליה ונתנה אותה ללילך, פעולה פשוטה ומתבקשת, ללא נזיפה, אלא תוך ניסיון עדין להבין את המניע: "עמליה את לא הבאת לך היום אף חבר מהבית? ועמליה אמרה: אני לא הבאתי היום את ארנבי." תשובתה הכנה של עמליה, שעצב עולה ממנה, מעוררת את האמפטיה של המאזין הקטן במקום לבקר את המעשה, ומרמזת לו, וגם לנו המבוגרים, שראוי לחפש את הסיבה למעשה "הרע" (כמו בספרה הקלאסי של פניה ברגשטיין "ויהי ערב" שם גוער האב בבתו הקטנה על שגרמה בהלה בלול, ולאחר ששמע את הסיבה "הרים בחיבוק רחמים את בתו הטובה, הטובה").
על פי ההלכה המשנאית (מסכת בבא מציעא , א 1) סוגיית שניים אוחזין נפתרת ב"יחלוקו." האם לילך ועמליה חולקות? כן ולא. שתיהן נשכבות זו ליד זו על המזרון "ולילך חשבה: אולי עמליה מתגעגעת לארנבי שלה. עמליה הושיטה את ידה וליטפה את הבובה ולילך הרשתה לה." אולם המספר מצביע בעדינות ובבירור של מי הבובה: "עמליה ליטפה, ולילך חיבקה את בובה תותי שלה" (ההדגשים שלי, נ.ב.ג.). ניסוח זה מדגיש את המעשה הנאצל של לילך, אשר לא רק שלא נפרעה מחברתה, אלא סלחה ושיתפה. לכאורה סיפור פשוט הבנוי מחומרים מוכרים: סביבת הגן והסיטואציה שבה ילד מנכס לעצמו חפץ לא שלו, אך הוא רקום ביד אמן אשר שזר בו חוט של סליחה, חמלה ונדיבות. אלה עולות מתוך הגיבורה עצמה, ללא הטפה וללא התערבות מבחוץ (כדאי בהקשר זה לקרוא את מאמרה של ד"ר עדה בקר "אמפטיה בגיל הרך" המופיע באינטרנט). ילדים, גם מבוגרים, חוטאים לעתים במעשיהם מתוך מצוקה. הסיפור אינו דן ואינו מצדיק, הוא מתמקד בטוב שבתוכנו, הקיים גם אצל ילדים צעירים מאד. כדאי גם לציין את השפה היפה בפשטותה, בגובה האוזניים של הילד הקטן.
הסיפור מלווה באיוריו מלאי הרגש של גלעד סליקטר, מאייר מוערך בוגר שנקר, הממחישים את הדרמה ופתרונה. סליקטר מספר כי אייר הפעם מתוך עולמו הקרוב בהיותו אב לילד בגיל הגן, המכיר את הזירה ואת סיטואציית ה"לקיחה", וביקש לאייר מבעד לעיניהם של הילדים.     

מגיל שלוש.

לרשימת הספרים

 

מה עושים עם סבתא

עדנה מזי"א
איורים: אורנה סְמוֹרגוֹנסקי
מנוקד, ללא מספרי עמודים, עם עובד

"שירה מאד אוהבת את סבתא. עם סבתא אפשר לעשות כל מה שרוצים! " מכאן, בסדרה של אפיזודות, מראות הסופרת והמאיירת מה אפשר לעשות עם סבתא קוּלית: לפרוש עליה מפה צהובה "מעליה להניח קומקום וצלוחית עם עוגה/ ולערוך מסיבת תה-לאלישבע הבובה", אפשר להשכיב אותה על כמה כסאות ולעשות ממנה גשר שעוברים מעליו ומתחתיו, וכך הלאה. הדמיון מתפרע, יחד עם האיורים הנפלאים הממריאים עם הטקסט, וסבתא האוהבת משתפת פעולה. אין גבול  למשובה ולאהבה.

זהו ספרן הרביעי לילדים של המחזאית והסופרת עדנה מזי"א ושל מעצבת התפאורה והתלבושות אורנה סמורגונסקי, כולם על סבתא מגניבה ונכדיה האנרגטיים ובכולם – לא חינוך, לא לימוד, רק אהבה-אהבה-אהבה.

לאחר קריאת הספר מתבקש לשאול את המאזין הקטן - ומה אתה עושה או היית רוצה לעשות עם סבתא?

מגיל שלוש.

לרשימת הספרים

יולי 2017

לארה  והפרפרים

אורית רינגל אמיר
איורים: ליאורה גרוסמן
מנוקד, 28 עמ', הקיבוץ המאוחד

"פרפרים הם כמו פרחים עם כנפים," אמרה לארה לאמא. "אני רוצה שיהיו לי פרפרים בחדר, לא רק בגינה." אמא ענתה לה, "פרפרים אוהבים להיות חופשיים."
לארה רצתה לגדל פרפר כחית מחמד, כמו שחבריה מגדלים כלב או חתול. אחיה הגדול תום עזר לה לצוד שני פרפרים - יופי ויפית. היא הכניסה אותם לבית שהכינה להם מקופסת קרטון, עם עלים ופרחים וקערית מים. היא קראה להם סיפור והתבוננה כיצד הם מתעופפים.
כעבור שבוע "ראתה אותם שוכבים על קרקעית הקופסה בלי לזוז." האֵם הביטה בהם ואמרה, "חמודה שלי, צר לי אבל הפרפרים מתו."
לארה היתה עצובה מאד ולא הבינה מדוע. הרי טיפלה בהם יפה. בערב, לפני השנה, סיפרה לארה לאבא בבכי על הפרפרים. אבא גילה לה את שלא ידעה, "פרפרים חיים רק שבוע אחד." לארה חשה הקלה שהם לא מתו בגללה. אבל, הוסיף אבא, "חשוב שתדעי שלא היו להם חיים טובים לפני שמתו... את עשית ככל יכולתך, אבל הבית האמתי של הפרפרים הוא לא קופסת קרטון אלא השמים, האדמה, העצים והפרחים. לכל חיה בטבע יש בית שהוא הבית האמיתי שלה."
מן הספר עולים שני נושאים מרכזיים: יחס לבעלי חיים, ומוות. הראשון מבוקש, השני מעלה חשש.
בגיל ארבע אפשר להתמקד בנושא הראשון, כל בעל חיים והמקום המתאים לו, לא כל חיה מתאימה לביוּת. אפשר לשוחח על היחס לבעלי החיים. ידוע שילדים לעתים פוגעים בבעל חיים בבלי דעת, למשל במגע לא נעים, וכמו שאמר אביה של לארה "פשוט לא ידעת," יש להסיר מעליהם רגש אשמה ולכוונם להתנהגות הנכונה.
בגיל חמש ילדים מתחילים לגלות ענין במוות אך תפיסתם ראשונית ביותר. מגיל זה ומעלה אפשר לעסוק בהיבט המידעי של מחזור החיים בטבע השונה מיצור ליצור, מצמח לצמח.
נושא המוות מעצם טיבו מרתיע את המבוגר מלהעלותו בפני ילדים. הגישה המקובלת היום היא לחשוף את הילד לנושא בהדרגה ובאופן מתאים ליכולתו הקוגניטיבית והרגשית. מפגש הילד עם המוות הוא בלתי נמנע - מות חרק, בעל חיים, אדם קרוב או רחוק. העולם האלים בו אנו חיים ואמצעי התקשורת העצימו את החשיפה. התעלמות מן הנושא עלולה לגרום לילד חרדה ותחושה שמסתירים ממנו.
החשיפה למוות בסיפור זה היא מעודנת, המוות הוא אמנם של יצור אהוב אך הקִרבה ארכה ימים ספורים בלבד. דבריו של האב , על דרך ההיפוך, מציעים למתווך פתח להצגת קורטוב של נחמה. חיי הפרפרים לפני שמתו לא היו טובים משום שחיו במקום שלא התאים להם. בשיחה עם הילדים אפשר להדגיש את החיים הטובים שהיו למת, עד כמה טיפלנו יפה בחית המחמד והענקנו לה אהבה, עד כמה אהב סבא את משפחתו ושמח בנכדיו.
הסיפור אינו פוסח על טקס הקבורה המדגיש את סופיות הגוף ואת ההמשכיות באמצעות האהבה והזיכרון. "אני אוהבת אתכם ותמיד אזכור אתכם" אמרה לארה כשקברה את הפרפרים בגינה והפריחה לעברם נשיקה.
הדרמה הרגשית מסתיימת במחר חדש, בחיקו המנחם של  טבע חי, חושני, ויפה. לארה התעוררה למחרת בבוקר ו"כבר לא היתה כל כך עצובה." כשהביטה דרך החלון ראתה שהשמש זורחת והעצים והפרחים נוצצים מטל הלילה. 'איזה יום יפה' חשבה. קרני השמש ליטפו אותה ברוך וצפצוף הציפורים נעם לאזניה."
אורית רינגל אמיר, בעבר רעיונאית ופרסומאית, עוסקת בציור ובכתיבה לילדים. כל ספריה מצטיינים באהבה לבעלי חיים.
איוריה של ליאורה גרוסמן מדהימים ביופיים ומיטיבים לבטא את הדרמה הרגשית שעוברת לארה. גרוסמן היא מאיירת ומרצה בנושאי עיצוב ואיור. ייצגה את ישראל בירידי ספרים ברחבי העולם, זכתה בעיטור אנדרסן לאיור ובהערכה רבה על מכלול יצירתה.

מגיל 4.

לרשימת הספרים

 

55 דקות מאנטבה

אורה מורג
איורים: איל אילת
לא מנוקד, 363 עמ', שוקן.

בשבוע שעבר צוין יום השנה ה־41 למבצע אנטבה,  שנקרא גם מבצע יונתן על שם סגן אלוף יונתן-יוני נתניהו מפקד סיירת מטכ"ל ומפקד כוח הפריצה, שקיפח בו את חייו. במבצע שחברו בו דמיון ותעוזה, נחלץ צה"ל להציל את 105 הנוסעים היהודים שהיו במטוס אייר פרנס שנחטף ב־4 ביולי 1976 על ידי טרוריסטים בדרכו מישראל לצרפת בעת שהיה בחניית ביניים באתונה. המטוס החטוף נחת באוגנדה, ששליטה אידי אמין שיתף פעולה עם החוטפים. שמונה ימים מורטי עצבים עברו על ממשלת ישראל ועל החטופים היהודים, שהופרדו מנוסעי המטוס הלא־יהודים אשר שוחררו. החוטפים דרשו את שחרורם של 53 טרוריסטים, שחלקם היו כלואים בישראל וחלקם במדינות אחרות. הם איימו להוציא להורג את בני הערובה אם דרישותיהם לא ייענו. במבצע המוכיח את האִמרה שהמציאות עולה על כל דמיון, חולצו בשלום כמעט כל החטופים.
ספרה הסוחף של אורה מורג מתאר שלב אחר שלב את הדרמה הסוערת, את ההתלבטויות של הדרג המדיני והצבאי וחילוקי הדעות ביניהם - חלקם לחצו לצאת לפעולה וחלקם טענו שתהיה זו משימת התאבדות - ואת התנאים הקשים בהם הוחזקו החטופים כשחייהם תלויים להם מנגד.
הסיפור "רץ" כתסריט, בקטעים קצרים, המתארים את סדר האירועים הכרונולוגי יום אחר יום ושעה אחר שעה, לעתים במקביל בזירות שונות.
זהו ספרה ה־17 של אורה מורג בסדרת ספרי המתח ההיסטוריים שלה ע"ש אחיה טוביה מורג ז"ל, וכקודמיו, אי אפשר להניחו מהיד. מורג עורכת תחקיר היסטורי יסודי ומעמיק על נושאי ספריה. עֵין הסופר שלה תרה אחר פרטים קטנים אותם תשלב אחר־כך ברומן מרתק הרוקח עובדות עם סיפור בדיוני שגיבוריו הם בני נוער הנוטלים חלק פעיל בהצלחת המבצעים המתוארים בהם. בספר זה מגלים עומרי, העולה לכתה ט' ותמי, עולה לכתה ח' שעלתה לארץ מארה"ב – כל אחד מהם טס לראשונה לבדו, אומץ לב ותושייה ומסייעים להצלחת המבצע. כמובן, איך לא, מתלקחת ביניהם האהבה.
את הספר פותחות תמונותיהם של אנשי הדרג המדיני והצבאי שהיו מעורבים במבצע והם כמובן נזכרים בסיפור בשמותיהם. חותם אותו "דבר ההיסטוריון" של ד"ר אביגדור שחן, המסכם את המבצע ואת לקחו המוסרי: "שום עם לא היה לוקח על עצמו משימה מסובכת ומסוכנת כל כך. רק עם שבניו התחנכו על הערך המוסרי שכל אח ערֵב לאחיו, רק עם כזה מסוגל לבצע מבצע הצלה המסכן עשרות חיילים ואת החטופים עצמם." סיפור ההצלה הפנטסטי הכה את העולם בתדהמה ו"מוכיח שאין גבול לתעוזה אנושית, לדמיון וליוזמה, וכי באומץ לב ובנכונות מופתית להקרבה אפשר להילחם ברוע וברשעות - ולנצחם" כפי שכותב שחן.
את הספר הזה הקדישה אורה מורג "לקברניט מטוס אייר פרנס, מישל באקוס אציל הנפש." מן הסיפור אנו לומדים כי למרות שהוצע לקברניט ולצוותו להשתחרר יחד עם החטופים הלא-יהודים, הוא בחר להישאר יחד עם בני הערובה היהודים, עם כל צוותו, וקשר את גורלו בגורלם, מתוך חובתו כאחראי לשלום נוסעיו.
כִּשרונה הסיפורי של אורה מורג (שאינו בהכרח זהה לכשרון ספרותי) להפוך פרשיות היסטוריות מחיינו כעם לסיפורי מתח מרתקים, עדכניים, שופעי גאווה לאומית, הקנה לה קהל קוראים גדול ונלהב והיא מקיימת אתו דיאלוג פורה במפגשים בבתי הספר וברשת. מורג זכתה בעבר בפרס זאב, בפרס אקו"ם ובפרס הספריות הציבוריות.
אין כמו לימוד היסטוריה דרך סיפור, והבונוס הנוסף של סדרה זו, כפי שמדווחים מורים והורים, היא עידוד קריאה גם בקרב ילדים שאינם שָׂשׂים לקרוא.   

מגיל 10. גם מבוגרים יקראו בשקיקה. 

לרשימת הספרים
 

יוני 2017

ככה גם אני יכולה

יונה טֶפֶּר
איורים: שחר קובר
מנוקד | ספר קרטון | ספרית פועלים

הליכה של מבוגר ברחוב היא פונקציונאלית, מטרתה להגיע ליעד. לא כן אצל ילד קטן שעבורו הרחוב הוא זירה של גילוי ומשחק. כשאבא ונוגה הולכים לגן, קוראת נֹגה, "' הנה פרפר! ...  תראה אבא, ככה גם אני יכולה!' / היא פרשה ידיים לצדדים,/ נופפה בזרועותיה והתעופפה." אבא קולט את המשחק וממשיך אותו, וכשהם רואים צפור, הוא מעודד, " 'ולנתר כמוה את יכולה'? " וכך מדגימה הפעוטה בשמחה  את תנועתם של בעלי החיים שהם פוגשים בדרך ומתגאה בפני אבא ביכולותיה: היא זוחלת כמו צב, קופצת כמו ארנב, מתגרדת כמו קוף וכן הלאה. ההליכה השגרתית לגן הופכת לרגעים של קרבה וכיף, שכרוך בו לימוד – כמו בכל משחק – בין אבא ונֹגה.

סיפור שיש בו כל מה שאפשר לבקש מיצירה לפעוטות: משחק דמיוני,  דינמיות, הומור, יחסי קרבה בין הורה וילד, מידע, העשרה לשונית, מוסיקליות וקצב. מה שמוכיח שלכתוב סיפור קטן ומשובח לפעוטות לא כל אחד יכול, אבל יונה טפר, סופרת עטורת פרסים שפרסמה עשרות ספרים לילדים ונוער, בכל הגילים, יכולה גם יכולה.

לחגיגה מצטרפים איוריו ההומוריסטיים ומלאי התנועה של שחר קובר, שקנה לו מקום בצמרת המאיירים.
קובר מצטרף למשחק ושימו לב שהצמחייה אצלו היא בצבע כחול, "כי נמאס לי מזה שצמחים הם תמיד ירוקים," הוא אומר.

פעוטות ומבוגרים יכולים ללוות את הקריאה בחיקוי בעלי החיים שבספר, ולהרחיב לבעלי חיים נוספים.

מגיל שנתיים.

לרשימת הספרים

 

כאילו

כתבה ואיירה אורית ברגמן
מנוקד | ללא מספרי עמודים | הקיבוץ המאוחד

טוֹטוֹ הפילון ולָה-לָה הציפור משחקים בכאִלו. טוטו הוא צב ולה-לה היא ארנבת  שרוצה לעשות תחרות. תחרות בין צב וארנבת מזכירה כמובן את המשל הידוע, אבל בסיפור הזה התחרות היא של הפלגה דמיונית משעשעת. ומי מנצח בסוף? שניהם.

סיפור מתוק, שגם מסתיים בגלידה. האיורים המקסימים הם כמו כפפה ליד.  

מגיל 3.

אפשר להפליג בתחרויות דמיוניות, ואפילו השמים הם לא הגבול.

 

לרשימת הספרים

 

מאה ושש דרוריות חביבות

סָמוּאִיל מַרְשָׁק | דָנִיאִיל חַארְמְס
איורים: הילה חבקין
מרוסית: עינת יקיר
מנוקד | ספר קרטון | ספרית פועלים

תרגום ראשון לעברית של היצירה הרוסית הקלאסית והמקסימה לקטנטנים. הסיפורון מתאר בהומור שובב יום בחייהן של מאה ושש דרוריות עמלניות, שפועלות בהרמוניה כמו תזמורת: "זו שוטפת, / זו מקרצפת, / זו משפשפת, / זו מבריקה. / זו קוטפת, / זו מגרפת, / זו אוספת, / זו מנקה. " אחרי שבישלו ואכלו, הן מתפנות לרוח ומנגנות בתזמורת. אחר כך יש להן פנאי גם לקִשרי משפחה: "מאה ושש דרוריות לקטו זר, / את דודה דרורה קפצו לבקר." הן חוזרות הביתה, עייפות אך מרוצות , "יחד ציצו בשנתן המתוקה / מאה ושש, ללא הפסקה" . הספר מסתיים בסדרת ציוצים יחודית לכל אחת – לא, לא מאה ושש, ספרתי שמונה. 

קשה למצוא מילות שבח לתרגום המוסיקלי, הקצבי, היצירתי של עינת יקיר (קראו באיור המצורף).

ספר שכולו עונג צרוף, לאוזן, לעין ובכלל, לילד וגם למבוגר. הפעוטות יאהבו לזהות את הפרטים באיוריה המקסימים של הילה חבקין.  

סמואיל מרשק  (1964-1887)  היה משורר, מחזאי ואיש חינוך רוסי שנודע בעיקר כמשורר לילדים ומתרגם אך כתב גם למבוגרים. ספר הילדים הקלאסי "המפוזר מכפר אז"ר" הוא עיבוד של לאה גולדברג לסיפור שכתב בשם "המפוזר". דניאיל חארמס (1942-1905) הוא שם העט של דניאיל  איוונוביץ' יובאצ'וב , סופר, משורר, מחזאי ופובליציסט רוסי.

מגיל שנתיים.

לרשימת הספרים

 

פתאום נשבה הרוח

גלית רָאבֶ"ד
איורים: מאיה שְׁלֵייפֵר
מנוקד | ללא מספרי עמודים |  כנרת

בצד אחד של הבוסתן, בין "החרובים, התאנים, הרימונים והתותים" עומדים שלושה בתים ובהם גרים שלושה ילדים. בצד השני של הבוסתן, במאורה שמאחורי שיח פטל קוצני, גר שועל קטן.

"תמרי, מעין ועדן / היו החברים הכי טובים מאז ומעולם. / אבל היום, משום מה, / כולם רבו עם כולם."  בניגוד למקובל בספרי ילדים, סיבת הריב אינה מופיעה, אלא מתוארת ההתבודדות וההתמודדות של כל ילד בחיק הטבע: עדן ישב בצל תחת עץ החרוב והכה על סלע במקל. מעיין נשענה על גזע חלול של זית. תמרי התכנסה בארמון שלה מאחורי עץ הרימון. והשועל "ליקק את כפתו / והתאמץ להוציא ממנה קוץ."

הסיפור ממשיך לנוע בקווים מקבילים בין שלושת הילדים והשועל. הם מוצאים מתנות מן הטבע: עדן – חרוב קָשוחַ, מעיין – זית דשן ותפוח, תמרי – רימון שכוח, וכל אחד מהם מדמיין כיצד ייפרע מחבריו לריב בעזרת מִנחת הטבע. השועל עסוק בקוץ, "לא כעס על שום חבר,/ כאילו מעצמו ידע / שגם מה שכואב – / עובר" – רמז מטרים. שני הסיפורים נפגשים ליד הבריכה. הילדים יחד, בצד אחד של הבריכה, כבר לא כועסים, השועל בצד שני של הבריכה. הם מביטים בו ומרחמים, "הוא בטח צמא... הוא נראה רעב... הוא קצת צולע", הוא מביט בהם  ותוהה "הם גדולים? הם קטנים? הם גורים משונים?"

התקרבותם האיטית של הילדים זה לזה לאחר הריב, גיחתם מתוך עצמם והתמקדותם בשועל המסכן,  מסתיימת בנתינת ידיים. ואילו הוא הצליח סוף סוף לשלוף את הקוץ מכפתו,  ונפנה לאכול את מתנות הטבע שהשליכו הילדים: חרוב, זיתים, גרגירי רימון. מה ששימש קודם ככלי ב"מלחמה" מדומיינת, משמש עתה למאכל טעים, אם תרצו רימוז מעודן לפסוק "וכתתו חרבותם לאתים."    

קשה לתמצת את הסיפור הזה, כמו שקשה לתמצת שיר. זהו סיפור לירי, סוגה שנדיר למצוא בספרות ילדים, בו ההתרחשות היא פנימית ואיטית. בקריאה ראשונה נתפסים לקסם החמקמק, כמו בשיר טוב, וצריכים לקרוא שוב ושוב כדי לצלול לעומקו ולגלות את רבדיו. מי שלא ייכנע להרגל של חיפוש עלילה מִידית וקצבית, ייצא נשכר.  

איוריה של מאייה שלֵייפר, שזכתה בפרס רמת גן לספרות על איוריה לספר "זה לא קל להיות גיבור על"  (רונית רוקאס, כתר, 2015) מיטיבים להציג, בצבעים עדינים ורכים, את התהליך הפנימי שעובר כל ילד ואת ההתקרבות ביניהם לאחר הריב, תוך כדי איחוד עם הטבע,

מומלץ ביותר הוא גם ספרה הקודם של ראב"ד, קטנטנה בגינה (איירה וָלי מינצי, כנרת 2011), שירים קטנים מעולמם של פעוטות שהם בבחינת מעט המחזיק את המרובה, אשר זכה לשבחים רבים וזיכה אותה בעיטור "הפנקס" לספר שירה מצטיין. 

מגיל 4.

לרשימת הספרים

 

קרלסון על הגג

אַסְטְרִיד לִינְדְגְרֶן
איורים: אִילוֹן וִיקְלַנְד
משוודית: דנה כספי
מנוקד | 146 עמ' | מרגנית - ספרי מופת לילדים ולנוער, זמורה-ביתן.

כבר מהצגת המשפחה בעמוד הראשון של הספר,  אפשר לעמוד על כיוונו וכוונתו של הסיפור. בעיר סטוקהולם, בבית רגיל גרה משפחה רגילה ובה אבא רגיל, אמא רגילה ושלושה ילדים רגילים, שני הגדולים, בן חמש-עשרה ובת ארבע-עשרה נזכרים בשמם ואילו הקטן בן השבע מופיע רק בכינויו, קָטָני. המספרת מצטטת את הגיבור המעיד על עצמו "אני בכלל לא קטני רגיל" ומיד סותרת את אמירתו, "אבל הוא סתם אומר" ומציגה אותו ב"רגילותו": "עיניים כחולות ואף סולד ואוזניים לא-רחוצות ומכנסיים שנקרעים כל הזמן בברכיים."  לפנינו אם כן ילד חמוד ושובב, עם שני אחים בהפרש גילים ניכר ממנו, שמחפש את מקומו הייחודי בתוך המשפחה. לעזרתו מגייסת הסופרת את "קרלסון-על-הגג", שהוא היחיד הלא-רגיל בכל הבית. "אדון מאד קטנטן ומאד שמנמן ומאד בטוח בעצמו" שגר על הגג, "מוסתר היטב מאחורי הארובה הגדולה," יצור עליז ומעופף, רב-גוזמאי, ערמומי, אלוף הרפתקאות ותעלולים שמֵרים את קטני לגבהים, תרתי משמע, אך לעתים גם מסבך אותו בצרות.

קרלסון-על-הגג הוא אם כן החבר הסודי ו"הילד הרע",  המגשים את שאיפותיו של קטני ואותו אפשר להאשים בתוצאות ההרסניות. לקטני למשל אסור להפעיל את צעצוע הקטר שלו ללא השגחת האב או האח הגדול, אבל קרלסון-על-הגג מעיד על עצמו כי הוא מכונאי הקטרים הטוב בעולם - כשם שהוא הכי טוב בעולם בכל שאר הדברים – "ובזריזות לקח לידיו את בקבוק הכוהל... מילא את מנורת הכוהל הקטנה שבקטר והדליק אותה... ידיו המגושמות השאירו אגם קטן של כוהל על כוננית הספרים, ולהבות כחולות ועליזות החלו לרצד סביב הקטר כשהאגם התלקח... באותו רגע נשמע פיצוץ אדיר, ופתאום לא נותר עוד קטר, אלא רק שברי קטר פזורים בכל החדר." קטני כמובן מספר שהיה זה קרלסון ולא הוא, אך אביו מוכיחו "אתה צריך לקחת אחריות על מעשיך, קטני... ולא להאשים מישהו שקוראים לו קרלסון-על-הגג ושאינו קיים." בניגוד לילד הרע של לאה גולדברג, תוכחות ההורים מרוככות, והם מלאי אהבה והבנה. 
קטני עומד על שלו שקרלסון קיים גם קיים אך בני המשפחה לועגים לו.
ומה אתכם? חכו עד שתגיעו לסוף.

לינדגרן סומכת על קוראיה שיידעו לטעום מן הפחד המושך שבמעשה האסור המדומיין מבלי לנסות אותו במציאות. קטני "רק רצה להתלוות פעם אחת אל קרלסון לאחד מטיולי הגג שלו... אם אנשים היו יודעים כמה נחמד ללכת על גגות, אף אחד לא היה נשאר למטה ברחוב. "  קרלסון מסכים, " ' נכון, וזה גם מרגש... כי אפשר בקלות ליפול למטה. אני אראה לך כמה מקומות שמהם כמעט נופלים בכל פעם." וזה מה שקרה, כמעט.

הפנטסיה חוגגת, ההומור פרוע, קצב ההתרחשויות והמעברים בין מציאות לדמיון סוחפים, וכמו ב"בילבי" גם כאן ישמחו הקוראים הצעירים כשהמבוגרים ייצאו מעימותי הסמכות כשידם על התחתונה ושהילד יזכה לבסוף במשאת נפשו.

לא בכדי הספר שראה אור לראשונה ב-1955 הפך לקלאסיקה, זכה לשני ספרי המשך, לסדרת סרטים מצוירים ולעיבוד לתיאטרון ולקולנוע. הספר תורגם לראשונה על-ידי א.ד. שפיר ב- 1967 (עם עובד). תרגומה העדכני של דנה כספי מנגיש אותו לילדים של היום, ואינני יכולה להעלות בדמיוני ילד או מבוגר שלא ייהנו מהספר הזה הנאה עצומה ויגעו בצחוק.

ולמי שרוצה את מתכון ה"גוּגל בּוּגל", התרופה הטבעית של קרלסון-על-הגג נגד חום, הנה: "לוקחים חצי כוס טופי וחצי כוס שוקולד ומערבבים את הכול טוב-טוב עם פרורי עוגיות." שתהיו בריאים.

הספר בנוי מפרקים קצרים, בכל פרק מוצגת התרחשות סוחפת ומצחיקה, והוא מתאים מאד להקראה בכתה. כמעט בטוח שגם ילדים שאינם חובבי קריאה ירוצו לחפש אותו.

מגיל 6.

לרשימת הספרים

 

הלב שלי קופץ וצוחק

רוֹסֶה לָגֶרְקְרַנְץ
איורים: אֶוָה אֶרִיקְסוֹן
משוודית: דנה כספי
מנוקד | 123 עמ' | ידיעות ספרים/טל מאי

דוּני היא ילדה שמחה, אם כי לפעמים היא גם אומללה "אבל את הפעמים האלה היא לא מחשיבה... היא לא סובלת אסונות, הם שוברים אותה לרסיסים. בגלל זה היא ממציאה סופים חדשים לכל הסיפורים העצובים." הילדה האופטימית הזאת כובשת את הלב מהרגע הראשון והקורא מלווה אותה תוך הזדהות ואמפתיה ברגעי האומללות שהספר רצוף בהם: היא מתגעגעת לחברתה הטובה אֶלָה-פרידה שעברה לגור בעיר אחרת; חברותיה לכתה ויקי ומיקה מחרימות אותה כי זכתה בצוציק, שגם מיקה רצתה בו; החרם מלוּוה בהצקה פיסית ובחדר האוכל "הן צבטו וצבטו, עד שדוני צווחה וזינקה מהכסא שלה." היא תפסה בבקבוק הקטשופ, "כיוונה על מיקה ולחצה בכל הכוח." הקטשופ קלע למיקה ישר במצח, אבל כשדוני כיוונה עכשיו על ויקי, "הפעם היא החטיאה, והקטשופ פגע במורה."

דוני בורחת הביתה. בכניסתה היא שוברת אגרטל. אבא כועס (האם מתה ממחלה בילדותה) ודורש ממנה לבוא אתו לבית הספר. היא מסתגרת בחדרה ומסרבת.

סוף טוב הכול טוב. הצובטות נאלצות להתנצל – אחרי שאבא שמע מדוני מה קרה וכעסוֹ עליה הפך לכעס על הבנות שהותירו סימנים כחולים בזרועה; החברה הטובה באה לבקר ודוני כותבת במחברת הסיפורים שלה: "אני תמיד מאושרת, במיוחד כשאני עם אלה-פרידה."

סיפור על חברוּת וכוחה המחזק (מי אמר שרחוק מן העין כמוהו כאַין?), על יחסים בבית הספר כולל אלימות, עם מסרים חשובים: לילד – שתף את המבוגר במצוקותיך, הוא יכול לעזור; להורה – אל תחרוץ דין לפני שתשמע את ילדך. דובב אותו לספר לך. הסיפור מראה לנו שלא תמיד המורה מודע לכל אירוע אלים שקורה בכתה. המסר למורה – טפל באירוע ובהזדמנות זו ברר כמו שעשתה המורה: "יש בכתה עוד מישהו שסובל מהצקות דומות?" 

הסיפור אמין, קריא מאד, כתוב בפשטות כובשת, רצוף איורים בקו עדין שחור-לבן הממחישים את הטעם החמוץ-מתוק של האירועים והרגשות. האיורים תורמים גם לעיצוב המאוורר מאד, לעתים מכיל עמוד שורות ספורות בכתב גדול ומרווח ואיור, כך שלקורא המתחיל יש הרגשת סיפוק  שקרא ספר גדול.

זהו ספר שני בסדרה אחרי שספרן הראשון של צמד היוצרות "החיים המאושרים שלי" הפך לרב מכר בשוודיה, ארה"ב וישראל וזכה לעיטור "הפנקס" לספר ראשית קריאה, אולם הוא גם עומד בפני עצמו. 

מגיל 6.

לרשימת הספרים

 

זאב

סופי סוורטס קנוסן
מפלמית: אירית באומן
לא מנוקד | 88 עמ' | הוצאת קרן לצעירים

במקום לחגוג את יום הולדתו העשירי כמו שתכנן, אדם מובהל לבית החולים לאחר שנתגלה אצלו סרטן בברך. בבת אחת הוא נקרע מכל הדברים שאהב, והחרדה מהמחלה משתלטת עליו. הוא מתנתק מהסובב אותו ושוקע בדיכאון. יום אחד הוא מקבל מהוריו ספר על אינדיאנים משבט הסוּ, ומוצא את עצמו חולם בהקיץ שהוא לוחם אינדיאני אמיץ הנלחם בגבורה נגד הסרטן. באחד הימים הוא גם חולם שמצא את חיית הטוטם שלו, שתעניק לו כוח לעמוד בטיפולים הכואבים ותעזור לו להיאבק במחלה ולא לאבד תקווה.

הסיפור מתאר בגובה העיניים ומבלי לייפות את הנעשה במחלקת ילדים חולי סרטן על הכאב אך גם על קרני האור, וכיצד מצליחים הצעירים לשמר טעמי ילדות – משחקים, אהבה וכד',  גם במקום קשה כזה. 

מבוסס על סיפור אמִתי של נער שחלה בסרטן, ומצא את הכוח להילחם ולקוות לטוב.

הספר, על כוחו המסייע של הדמיון במצבים קשים מנשוא, הגיע למקום הראשון בבלגיה במשאל מהו הספר האהוב על בני הנוער.

הסופרת, ילידת בלגיה המתגוררת כיום עם בעלה הדני בקופנהאגן, תרמה את כל התמלוגים ממכירת התרגום לעברית לעמותת "ילדים שלנו" בבית החולים שניידר.

מגיל 9.

לרשימת הספרים

 

אפריל 2017

חטפן הספרים

הֶלֶן דּוּקֶרְטִי
איורים: תּוֹמַס דּוּקֶרְטִי 
תרגמה וחרזה: גליה אלוני-דגן
מנוקד | ללא מספרי עמודים | כנפיים וכתר

לספרים על אהבת ספרים שיוצאים בשנים האחרונות, מצטרף הספר הקסום והמקסים הזה, על תכנו, איוריו ותרגומו. הארנבת אלייזה בראון קראה במיטה סיפור כש"לפתע פתאום התנופף הוילון./ אלייזה פנתה לכיוון החלון./ במהירות עצומה, כמו ברק משמים,/ הספר פרח לה מבין הידיים." כך נעלמים הספרים גם מבתים אחרים, הספריות מתרוקנות, והארנבת אלייזה בראון מחליטה לתפוס את הגנב חובב הספרות (פַּן פמיניסטי). 

לא נגלה מיהו החטפן ומהם מניעיו, נגלה רק שהוא כמובן נמצא והכל בא על מקומו בשלום. זהו שיר הלל לקריאה אשר בצד המתח, הוא מלא חמלה והבנה. אמנם הוא מספר על עבירה - גניבה אך מטפל גם במניע שלה, בתיקונה ובפתרון מצוקתו של העבריין.

האיורים והעיצוב שובי-לב. יש לציין גם את התרגום של גליה אלוני-דגן, בחריזה משובחת ובמילים מובנות ויחד עם זאת מעשירות.

מגיל 3.

לרשימת הספרים

 

חברות טובות

אברם קנטור
איורים: ענת פרי-טל
מנוקד | 24 עמודים | ספרית פועלים

גפן ומיקה הן בנות דודות, "לפעמים אוהבות, לפעמים רבות." הן שונות זו מזו במראה ובאופי, לכל אחת העדפות משלה, אך יש להן גם אהבות משותפות ו"שתיהן אוהבות יותר מכל / לקטוף פרות ולאכול."

ההרפתקה מתחילה כשיום אחד, אחרי הגן, בדרך אל סבא, התחשק להן לקטוף פטל מתוק. גם כאן, מיקה הזריזה מצאה מיד והתחילה לזלול מן הפרי הסגול, בעוד גפן "חיפשה קצת לאט / וגם מצאה די מעט." מיקה הבחינה לפתע בפרי סגלגל, עסיסי וגדול בלב הסבך הקוצני וגפן זינקה לקטוף לה אותו.

הפרי היה טעים מאד אך מחיר הפיתוי לא אחר להגיע: רגלה של גפן נתקעה בקוצים. הגיעה תורה של מיקה לעזור והיא מיהרה להזעיק את סבא.

הסוף טוב כמובן ולסבא שלא הבין כלום מן ההסבר שהמטירו עליו יחד שתי הנכדות, היה ברור דבר אחד: "בנות חמודות, בנות אהובות / אתן פשוט חברות טובות."

סיפור על חברות ועזרה הדדית, שופע קסם ואהבה. ככל הנראה הוא מתרחש בקיבוץ (המחבר הוא חבר קיבוץ מזרע) שם הולכות הנכדות אחרי הגן לבדן אל סבא.

החריזה קולחת, האיורים היפהפיים מיטיבים להמחיש את הדרמה.

אברם קנטור הוא סופר, עורך ומתרגם, מחברם של רומנים למבוגרים וספרי ילדים.

המאיירת, ענת פרי-טל, היא בוגרת המרכז האקדמי ויצו חיפה בהצטיינות.

הספר מזמן שיחה על חברוּת, על הדומה והשונה בין חברים, על עזרה הדדית. אפשר להדגיש את העזרה בהיחלצות או הזעקת עזרה במקרה חרום. אפשר גם  לדון בהסתכנות מיותרת, פיתוייה ומחירה. 

מגיל 4.

לרשימת הספרים

 

ביקור הצעצועים

ימימה אבידר-טשרנוביץ
איורים: דיוויד הול
מנוקד | ללא מספרי עמודים | עם עובד

הסיפור פותח בשאלה דרמתית מסקרנת: "מה קרה לרמה? זה שלושה ימים שלא יצאה אל המרפסת ולא פתחה את ארגז הצעצועים שלה." רמה חולה, והצעצועים האהובים והאוהבים יוצאים לבקרה בחדרה: בראש צועד הכדור המכיר את כל פינות הבית, "אחריו המתופף הקטן, אחרי המתופף – העגלה עם הקוביות ועליה יושבת כל משפחת החיות עם הצפצפה בבטן, ואחרונה חביבה – בובה שולה."

סיפור מואנש, תמים, ציורי ורגשי מאד, בסגנונה המוכר והאהוב של ימימה אבידר, שדורות גדלו עליו ויפה עשתה ההוצאה שהנגישה אותו לילדי העכשיו, עם איוריו הנפלאים של האמן והמאייר הידוע דייוויד הול. הסיפור יצא לראשונה ב"מסדה" ב- 1956, מה שמוכיח שסיפור ילדים טוב הנוגע לעולמם, הוא על-זמני.

שלל של פעילויות בחיק המשפחה ובגן אפשר למצוא באתר של פיג'מה.

מגיל 3.

לרשימת הספרים

 

פינדוס עובר דירה

סְוֶן נוֹרְדְקְוִיסְט
משבדית: רות שפירא
מנוקד | ללא מספרי עמודים | קרן

פטרסון, קשיש כפרי חביב, גר עם החתול שלו פינדוס. בכל יום בארבע לפנות בוקר פינדוס מתעורר ומיד פותח בקפיצות על מיטתו: "בום-טרח-בום-טרח-בום-טרח." פטרסון מתעורר וכועס "אם אתה מוכרח להרעיש ככה, אז תרעיש בשקט! אתה זוכר מה הבטחת לי אתמול?" מכיוון שפינדוס אינו מסוגל לשְׁנות ממנהגו, השניים מוצאים פתרון: פינדוס יעבור דירה.

פטרסון עוזר לחתול לשפץ צריף ששימש בית שמוש. פינדוס "היה מרוצה עד מאד מביתו החדש," בו הוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו. אך אצל פטרסון מנקרת הבדידות: "קשה להאמין כמה שקט פה בלי החתול... צר לי על כל האנשים המסכנים שיושבים לבדם בלי חתול. מסכן שכמוני."

לאט-לאט משתנה המצב, עד שלילה אחד "פינדוס שכב במיטה והקשיב לדממה, ולא הצליח להרדם... לבסוף הוא רץ לביתו של פטרסון, שבינתיים שכב לישון.... אני רוצה לישון פה הלילה" אמר פינדוס.  בסופו של דבר חזר לגור בביתו של פטרסון, כמקודם.

ומה עם הקפיצות בארבע בבוקר? כדי לגלות תצטרכו לקרוא את הספר הנפלא הזה, העוסק במשבר ביחסים בין שני חברים קרובים, בהפסד ההדדי, ובפתרון.

היחסים בין פטרסון הזקן החביב ופינדוס החתול הצעיר האנרגטי הם כיחסי מבוגר-ילד. פטרסון הוא המבוגר האחראי, המסביר, המלמד, העוזר. לפיכך, הפתרון שבו ידו של פטרסון היא על העליונה – אך מבלי שהחתול יחוש בכך – נוגע בהצבת גבולות.  

הספר שופע הומור, בטקסט ובאיורים, ומורגשת בו האהבה הגדולה השרויה בין שני גיבוריו, השונים כל כך זה מזה.

זהו ספר נוסף שיוצא בעברית בסדרה על האיכר פטרסון וחתולו פינדוס רב התעלולים. הספר הקודם, עוגת יום ההולדת של פינדוס, יצא גם הוא בהוצאת קרן (2007). הסדרה שכתב וגם אייר נורדקוויסט, אדריכל בהכשרתו, אהובה מאד על ילדים, זכתה בפרסים בשוודיה ובגרמניה, ועובדה לטלוויזיה.    

מגיל 5.

לרשימת הספרים

 

---

מרץ 2016

ג'ורג'י

דקלה קידר
איורים: אילנה זפרן
מנוקד | 147 עמודים | כנרת-זמורה-ביתן

בדרך כלל ספרי ילדים העוסקים בחיית מחמד מתארים את רצונו של הילד לאמץ את בעל החיים, לעומת ההורים המסתייגים. בספר הזה מתהפכים סדרי עולם: עמרי מכניס הביתה חתולה שקפצה בלי שהרגיש לסל האופניים שלו מאחור. ההורים מיד מתאהבים ומאמצים אותה, אך אביב, האחות הצעירה בת התשע, מסתייגת: "מי נתן לו להיכנס בכלל?" היא מסרבת לתת לו חלב שמא לא יעזוב ומנסה להדוף את האימוץ בתואנות שונות: "הוא דוקא נראה לי מאד אלים... אולי הוא בכלל של מישהו... מה אם הוא חולה? זה יכול להיות מאד מסוכן."

וכאן שוב סטייה מן השגור: בד"כ בספרים הילד פוחד מכלב. כאן ילדה שפוחדת מחתול, למרות הכחשותיה: " 'אני לא מפחדת'... ואז התקרבה, עצרה את הנשימה שלה ושלחה יד ללטף את הפרווה האפורה, שנראתה לה דביקה וגועלית, כדי שכולם יראו להם שהיא ממש-ממש לא מפחדת."  

היחסים בין אביב והחתולה ג'ורג'י נבנים ברגישות ובהומור. זה מתחיל מדחיה וקנאה. לג'ורגי', במעמד של תינוק  שנוסף למשפחה, סולחים, מרשים, מתפעלים מכל דבר, ואביב מקנאה ומתלוננת: "מענין מאד שלאביב כולם אמרו שהיא צריכה להסתדר לבד כשהיא משתעממת, ולהתגבר בעצמה כשהיא מפחדת... אבל כשג'ורג'י יללה, היא פתאום 'שברה את הלב.' וכשג'ורג'י השתעממה, אף אחד לא אמר לה, 'משעמם זה בחירה'."
ג'ורג'י "התגלתה כחתולה מציקה במיוחד", הרשתה לעצמה לשבת על המחשב הנייד של אביב. וכאילו כדי להכעיס "ג'ורג'י נדבקה אל אביב כאילו הן תאומות סיאמיות."

אבל לאט ובזהירות אביב מתקרבת לחתולה, מתרגלת, נקשרת, מתאהבת, עד שכאשר ג'ורג'י נעלמת יום אחד, השבר גדול.

סביב החתולה נבנית גם מערכת יחסים בין אביב ואוהד, תלמיד חדש בכתה, שגם היא מתחילה מעימות וקִנטור ומסתיימת בחברות קרובה.

האם ג'ורגי נמצאה? כדי לא לעשות ספוילר, לא נגלה את הסוף שגם הוא מקורי ומפתיע.  

סיפור קולח, המתאר בכישרון רב ועם הרבה הומור עכשווי מערכת מורכבת של יחסים. המחברת, דקלה קידר היא סופרת למבוגרים, שכותבת גם לילדים ונוער. היותה גם תסריטאית ניכר בקצב ובעיצוב הסיפורי-הציורי.

לצד הויזואלי הדומיננטי והנהדר אחראית הקומיקסאית אילנה זפרן, ששילבה באיורים בלוני מחשבות, בדיחות, רשימות, מכתבים, ועוד.

ספר שעוסק בבעלי חיים, בחברות, בפרידה. מצוין בין השאר לעידוד קריאה. אמנם יש בו  147 עמ' אך האיורים הרבים והכתב הגדול והמרווח משאירים טקסט נטו במידה הנכונה. אפשר לקרוא פרק או שניים בכתה ולהראות את האיורים המהווים חלק אינטגרלי מהסיפור, ומובטח שהילדים ירוצו לחפש אותו.  

מגיל 9-10.

לרשימת הספרים

 

חמישה ילדים וחיים אחד

אבישג רבינר
איורים: אורטל אברהם-שורצנברג
לא מנוקד | 101 עמודים | עם עובד

"חמישה אחים בבית אחד הם כמו חמישה כדורי פינג פונג שקופצים ועפים כל הזמן לכל הכיוונים. אבא אומר שמלהסתכל עלינו אפשר לחטוף סחרחורת. אבל דבר אחד בטוח – אצלנו אף פעם לא משעמם..." חמישה הילדים האלה רוצים כלב, כמו הרבה ילדים בהרבה סיפורים אחרים, אך ההורים מסרבים בעיקר מפני החשש שהטיפול יפול על כתפיהם. הנושא מוכר, אולם הספר הזה מדגים שלא חשוב הנושא, חשוב העיצוב הספרותי. זהו סיפור בקצב של כדורי פינג קופצים, מסופר מפי אחד מהם – עילַי בטון ציני של נער מתבגר, על חמישה ילדים במשפחה לא קונוונציונלית, שלא לומר קצת מטורללת, שבה ההורים "מאמינים שבית ספר זה עניין מיותר. בקיצור – אנחנו לומדים בחינוך ביתי."

כל שנה לקראת יום הולדתם של התאומים עילי ויותם, אמא היתה שואלת " 'מה אתם רוצים השנה?' ואנחנו, בלי לחשוב פעמיים, היינו עונים יחד כלב". אבל גם השנה אמא הודפת את הבקשה באופן סרקסטי: "אתם יודעים כמה אני אוהבת כלבים ... אבל כרגע יש לי יותר מדי ילדים קטנים לטפל בהם. בעוד חמש שנים אחותכם הקטנה תהיה בת שש וחצי, ואז יהיה לי כלב מק-סים.  אני אוהַב את הכלב שלי, ואני אסרק את הכלב שלי, ואני אאכיל את הכלב שלי, ואני אצחצח לו שיניים ואקח אותו לווטרינר... ולטיולים בפארק כל יום פעמיים."

אולם השנה מקימים הילדים "מטה חירום למען מאבק משפחתי שייגמר בכלב." כמו שאמר החכם הסיני: כל מסע מתחיל בצעד אחד, כך גם כאן. לאט לאט, בתִמרונים מחושבים, תוך ניצול נקודות החולשה של ההורים, מצליחים הילדים לגייס לצדם את אבא ולבסוף כובשים, בשלבים, את המבצר האחרון – אמא. מ"לא יקום ולא יהיה" שאומרת אמא נחרצות, עד שהיא מלטפת את ראשו של הכלב המונח על ברכיה ואומרת: "אוי, חיים, אני מקווה שאתה סולח לי על כל התלאות שעברת."

ספר מהנה מאד, כתוב אולי בקצב תזזיתי מדי, אולם איורי הקומיקס והעיצוב הנהדר מכניסים קצת סדר בדברים למי שזקוק ומוסיפים לאפיון הדמויות.

אבישג רבינר, סופרת-שחקנית-דוגמנית, העידה כי חמשת ילדיה היוו מקור השראה לגיבוריו הפרועים של הספר הזה. 

שם הספר מזכיר את ספרה הקלאסי הנפלא של אדית נסביט (1902, הוצאה מחודשת בהוצאת ידיעות ספרים 2009) חמישה ילדים והזהו, אודות חמישה ילדים המוצאים שדון בחול המזמן להם הרפתקאות.

מגיל 9.

     

לרשימת הספרים

 

---

ינואר 2017

מר טיגריס מתפרע

פיטר בראון
מאנגלית: שֹׁהם סמית ואמנון כץ
מנוקד | ללא מספרי עמודים | כנרת-זמורה-ביתן

גיבורו של מר טיגריס מתפרע מעורר אסוציאציה מיידית למקס מארץ יצורי הפרא, ספרו הקלאסי של  מוריס סנדק. אך בעוד שמקס נותן דרור ליצורי הפרא שבנפשו וחוזר לגבולות ולמסגרת החברתיים, מר טיגריס חוזר מהמסע הפראי שלו מרוצה יותר מעצמו ואף משפיע על סביבתו.

"כולם היו מרוצים מהחיים. כולם, חוץ ממר טיגריס," כך נפתח הספר. אלא שהאיור הנלווה, בו נראות החיות הולכות על שתיים, קפואות וחמורות סבר, בצבעי חום אפרוריים, רומזות לנו שאולי גם הן לא כל כך מרוצות. מר טיגריס "רצה להשתחרר. הוא רצה לכייף. הוא רצה... להתפרע." יום אחד צץ במוחו רעיון פרוע. תחילתו בירידה להליכה על ארבע במקום על שתיים. המשכו -  הבא לידי ביטוי נפלא באיורים החושפים אט-אט את צבעו והבעותיו הנמריים - הוא בבריחה אל היער (כאן גם האיור מתכתב עם "ארץ יצורי הפרא") ושאגה פראית רָאָהְרְרְ! אלא שמר טיגריס היה בודד. הוא התגעגע הביתה והחליט לחזור (כמו מקס ש"נשאר בודד וגלמוד" וביקש לשוב). אולם כשחזר, הוא "גילה שכל מיני דברים החלו להשתנות". את השינוי אנו רואים באיורים: החיות שהוצגו בתחילת הסיפור כמרוצות (אך כאמור לא באיורים) ולא קיבלו את התפרעויותיו של מר טיגריס, הן עכשיו מלאות חיים ורצות על ארבע (לא כולן, בכל אופן לא כולם צריכים להיות אותו הדבר), חלקן ללא הצילינדר המכובד שחבשו קודם. "עכשיו מר טיגריס הרגיש חופשי להיות הוא עצמו. וכך גם האחרים."

המסר הגלוי, המסיים את הסיפור, מופיע בספרים רבים אחרים מאז פינתה תרבות הקולקטיב, שצידדה בְּהֱיֵיה כמו כולם, את מקומה לאינדבידואליזם – הֱיֵיה אתה עצמך. אלא שבלא מעט מאותם ספרים המסר הזה מופיע באופן בוטה ופשטני, תפור בתפרים גסים. המבחן הוא כמו תמיד האיך – העיבוד האמנותי, ולא המה - הנושא, ובמבחן הזה הספר עומד בכבוד רב. 

הסיפור עצמו מינימליסטי. כוחו הוא באיורים הנפלאים וביחסם עם הטקסט. לפיכך זהו פיקצ'רבוק במיטבו.  

פיטר בראון הוא סופר ומאייר, חתן פרס קלדקוט היוקרתי (לספרו חיית המחמד של לוסי).

מגיל 3-4.

לרשימת הספרים

 

איך זה שמפסיקים לאהוב

נרי אלומה
איורים: אור רוזנשטיין
מנוקד | 32 עמודים | הקיבוץ המאוחד

למבחר ההולך וגדל של ספרי ילדים העוסקים בגירושין מצטרף ספרה הייחודי של נרי אלומה. ייחודיותו נעוצה בעיבוד הספרותי המשובח לחוויה אישית של גירושין שעברה המחברת בילדותה ואשר ליוותה אותה עשרות שנים עד שהצליחה לתת לה ביטוי בסיפור אמין ומרגש. "איך זה יכול להיות שאתם לא אוהבים יותר?! איך זה יכול להיות שמפסיקים לאהוב?" שואלת מיקה בת העשר, המספרת את הסיפור בגוף ראשון. "אני זוכרת את עצמי שואלת את השאלה הזאת בבכי כשאבא ואמא סיפרו לי ולאחותי שהם עומדים להתגרש" סיפרה אלומה בראיון ב"מקור ראשון."

הסיפור כולל את כל השלבים המוכרים בעת גירושין: ההודעה הנוחתת יום אחד על שתי הבנות מפי ההורים, בצירוף ההבהרה "זה שאנחנו נפרדים, לא קשור אליכן בכלל" וההרגעה "אנחנו מאד-מאד אוהבים אתכן ותמיד נמשיך לאהוב", חוסר ההבנה, הבלבול, הבושה, הקנאה בילדים החיים בבית עם אבא ואמא, הכאב על עזיבת השגרה המוכרת וערעור הביטחון, הפרידה מן הבית האהוב, הפחד כיצד יהיו החיים מעתה, חוסר הריכוז בלימודים, ההיאחזות בשביב תקווה "שאבא ואמא ישנו את דעתם, שרבו ועוד מעט יתפייסו." כל אלה מסוּפרים לא מזווית הראיה של יועץ או פסיכולוג בתחפושת גסה של ילד, אלא מעומק החוויה, ארוגים בפרטי חיים קטנים המרכיבים את התמונה. לא איך זה צריך להיות לפי ספרי הפסיכולוגיה, אלא איך זה קורה במציאות. ובתשובה לשאלתה של מיקה "איך זה יכול להיות שמפסיקים לאהוב",  אלומה אינה מהססת לשים בפי האם את התשובה הפשוטה והכואבת: "יש דברים שקשה להבין, [...] גם אנחנו לא מבינים הכל."  

דמות משמעותית בסיפור היא בּוּבּ הכלב האהוב. דרכו מועברות התחושות הקשות ללא מילים. היעלמותו יום אחד מהווה את שיא הדרמה ומשמשת צומת מרכזי בו נפגשות הדמויות על כאבן. החיפושים אחריו בחורש שליד הואדי מאחדים את כל המשפחה, המעלה תוך כדי כך זיכרונות מדברים "שקרו לנו בבית הישן" ומציפה גם את כאב ההורים, כפי שאומר אבא "גם אני מתגעגע לפעמים למה שהיה, אבל אני יודע שככה זה נכון לי ולאמא." ואמא אומרת בחיוך עצוב "אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, מה שקרה קרה וכבר שייך לעבר." התמונה המשפחתית החמה והמאוחדת בלילה מסביב למדורה בעת החיפושים מציתה שוב את התקווה-משאלה, האופיינית לילדים במשפחות מתגרשות, ומיקה אומרת להוריה: "עכשיו, כשאנחנו יושבים ליד המדורה, אולי האהבה שלכם כבר התחממה ואפשר לסלק את האיש הקרח עם הקול העבה ולחזור לבית שלנו?" - כוונתה לאיש שבא ערב אחד, הציץ ובדק וקנה את הבית (התגשמותה הלא מציאותית של שאיפה זו בספר "אורה הכפולה" של אריך קסטנר עוררה עליו ביקורת מצד אנשי חינוך).

המורה מירי, המאתרת את מצוקתה של מיקה, משתתפת בכאבה קודם כל מבחינה רגשית "'את יודעת שגם ההורים שלי התרגשו?' " ואחר-כך ממקמת את הגירושין בהקשר רחב של האחר "כל אחד שונה במשהו מהאחרים. לאחד יש מגבלה גופנית, לשני אין אבא, למישהו אחר יש קשיים בלימודים וכל אחד חושב שהוא לבד לגמרי, אבל זה לא נכון. את לא לבד, מיקה, ואת תתרגלי למציאות החדשה [...] עם הזמן הכאב פוחת."  מיקה אכן לא לבד. יש לה את שי, אחותה הצעירה לצרה, הורים שלמרות המשבר קשובים לרגשותיה ולצרכיה, חברה טובה ש"רק לה סיפרתי שההורים של מתגרשים וביקשתי ממה לשמור זאת בסוד", מורה תומכת וכלב נאמן.

הסיפור מסתיים במטלה שנותנת המורה לתלמידים לחבר סיפור לכבוד יום המשפחה. וכך כתבה מיקה במחברתה: "היֹה היה בית אחד ליד הואדי וגרו בו אבא ואמא, שתי ילדות וכלב חמוד, וכולם אהבו מאד אחד את השני." אבל מיקה עדיין לא החליטה אם תראה את הסיפור למורה ואם תכתוב לו המשך.

האם הסיפור מסתיים בטוב על פי הפואטיקה שעדיין מקובלת בספרות הילדים? כמו בסיפורים על אסונות ומשברים כחלק מן החיים שספרות הילדים המודרנית חושפת בפני נמעניה, התשובה טמונה בהגדרה מהו סוף טוב. סוף טוב איננו סוף שבו המת האהוב קם לתחיה והמצב הבלתי הפיך עשה סיבוב פרסה, אלא סוף שבו גיבור הסיפור שחווה את הטראומה או המשבר מתאושש, מוצא בתוכו את המקום הנכון לשימור הזיכרון הכואב, מסתגל למציאות החדשה וממשיך הלאה. כך נרמז גם בספרה של אלומה, באמצעות הכלב: "שי ואני שיחקנו עם בּוּבּ כל יום כשחזרנו מבית הספר ומהגן, וגם יצאנו אתו לטייל. כשהיינו אצל אבא הלכנו אתו למרכז העיר כשהוא קשור ברצועה, וכשהיינו אצל אמא טילנו לואדי, שם אפשר היה לשחרר אותו שירוץ וישתולל. מצב הרוח שלו השתפר. הוא חזר לכשכש בזנב והתיאבון חזר אליו. גם מצב הרוח שלי ושל שי השתפר, אבל לא שכחתי את הבית שלנו ואת בית העץ הקטן שקראנו לו 'הארמון.'"

הסיפור כתוב בטון מינורי, נטול פאתוס, המשאיר את הבמה כולה לחומרים הכואבים. בכתיבתה של נרי אלומה, שהיא גם משוררת, ניכרת נטייתה הפיוטית. כך גם בספריה הקודמים: אוגי (שזיכה אותה בפרס זאב לספרות ילדים), אבא הכי חזק, הסוס הכי מהיר בעולם, מה הייתי עושה בלי בורונו (לנוער) ועוד.

איוריה היפים של אור רוזנשטיין בכחול-אדום-שחור, מיטיבים לבטא את התהליך הרגשי העובר על בני המשפחה. זהו ספרה הראשון של המאיירת, בוגרת ויצו חיפה בהצטיינות. בראיון בכתב העת המקוון לספרות ילדים "הפנקס" סיפרה רוזנשטיין כי התחילה מסקיצות לדמות הכלב, שעזרה לה לאפיין את שאר הדמויות.

מגיל 7. מומלץ מאד גם למחנכים והורים. 

לרשימת הספרים

 

---

דצמבר 2016

נר השמן של אורי ואוריה

יונה טפר
איורים: מורן יוגב
מנוקד | ללא מספרי עמודים | ספרית פועלים

לכבוד יום הולדתו החמישי של אורי לקח אותו אבא, לבקשתו, לעבודתו בחפירות ארכיאולוגיות.

אורי חפר יחד עם אבא, בתקווה למצוא אוצר. והוא אכן מצא. אבא התלהב, "מצאת נר שמן עתיק מתקופת בר כוכבא!" אבל אורי התאכזב: "הנר הזה בכלל לא מזהב ... ואי אפשר להאיר אתו, כי יש בתוכו אדמה." כדי להוכיח לאורי שהנר העתיק הזה נחשב לאוצר גדול, ביקש אבא מבנו לעצום עיניים ולקח אותו על כנפי הסיפור לכפר קטן לפני כאלפיים שנה שם גר ילד בשם אוריה שאביו היה קַדָר. יום אחד הביא שליח של בר כוכבא תבנית מיוחדת להכנת נר שמן ובקש מן האב ליצור לו תבנית כזו, שסוד טמון בתוכה: "... אם כולנו נאיר בנרות האלה את ביתנו, ילַכדו אותנו השלהבות ויתנו לנו כוח לעמוד מול הרומאים שכבשו את ארצנו."

על כריכת הספר נראים שני ילדים רוכבים על אריה – אחד בבגדים  עכשוויים ואחד בכתונת עתיקה. לצִדם איור של צמח שנראה כמנורת בית המקדש עם שבעה קנים.

האסוציאציה המידית העולה  מן הכריכה היא ל"ג בעומר וחנוכה. גם בתוך הסיפור נזכרים החנוכיה ובר כוכבא. אבל, "לא כתבתי סיפור חג, כתבתי סיפור המתכתב עם העבר," מבהירה יונה טפר, "ולפיכך אפשר לקחת אותו בחנוכה, בל"ג בעומר, ביום עצמאות ובכל זמן אחר."

נקודת המוצא אל העבר של הסופרת עטורת הפרסים שכתבה יותר מחמישים ספרים לילדים ולנוער, היא  ארכיאולוגית, עיסוק שאינו מוכר לילדים צעירים (בעלה ובנה הם ארכיאולוגים וספרה לנוער "אבנים קטנות של אהבה", שזכה בעיטור אנדרסן, נכתב בהשראת בנה, ד"ר יותם טפר, שחשף את רצפת הפסיפס במגידו).  

הסיפור בנוי כסיפור מסגרת כאשר קווים עדינים מקשרים בין הסיפור הפנימי לחיצוני. אורי ואוריה דומים בשמותיהם, שניהם עוזרים לאבותיהם שעיסוקיהם קשורים במגע פיסי עם האדמה, אביו של אוריה הוא קַדָר: "אוריה היה הולך עם אביו לנחל להביא אדמה מיוחדת ליצירת כלי החרס." גם המאיירת, בוגרת "מנשר" בהצטיינות ואשר נכללה ברשימת עשרת המאיירים המבטיחים, שרטטה קווי דמיון בין הדמויות והעולם של היום לבין אלה של העבר העתיק.

הסיפור עשיר במידע, למשל ההבדל בין החנוכיה לבין המנורה בבית המקדש; הוא נותן טעימה מן העולם של פעם וחושף את הקוראים הצעירים לעיסוק המרתק בארכיאולוגיה – שאינו  מופיע בספרי ילדים לגיל הרך - המקשרת אותנו אל עברנו.

זהו סיפור על ההיסטוריה שלנו, המתאים לכל עת, ולמרות הפער העצום בין העולם העתיק לעולם של ימינו, הצליחה הסופרת לחבר בין שניהם באופן שידבר אל ליבו של הקורא הצעיר.

מגיל 5-6. 

לרשימת הספרים

 

---

נובמבר 2016

גם למפלצות יש רגשות

מיכל סנונית
איורים: גליה אַרְמֶלַנְד
מנוקד | ללא מספרי עמודים | מודן

"מפלצת אחת ישבה בפתח ביתה / ליטפה את בטנה הריקה / וחיכתה: / תיכף אטרוף את כל מי שיעבור, / אחד / אחד / לפי התור. "אולם, כל בעל חיים שעובר, המפלצת מוצאת סיבה מדוע לא תוכל לטרוף אותו: העכבר כזה חמוד, לברווזה יש ילדים, הציפור כל כך יפה ועליזה וכן הלאה. "ואז היא היתה / כל כך / רעבה" שבישלה לה ארוחה צמחונית מן הטבע הסובב. מרוצה ושבעה הכריזה: "והייתי רוצה שיידעו בכול העולם / שגם למפלצות יש רגשות / כמו לכולם."

פחד ממפלצות נכלל ברשימת הפחדים ההתפתחותיים ומלווה את הילד בגילים שלוש עד חמש. בתקופה זו של חייו עדיין לא נתקבעה אצלו ההבחנה בין מציאות לדמיון ומכאן גם הפחד מיצורים דמיוניים. פסיכולוגים רואים במפלצות, דרקונים, ענקים, שדים ורוחות ושאר מרעין בישין את השלכות פחדיו הפנימיים של הילד.

מתן צורה ודמות לפחד מאפשר התמודדות עמה. ספרות הילדים בגיל הרך מציעה ספרים לא מעטים העוסקים בנושא זה ומתארים התמודדות, בדרך כלל של גיבור ילד, בדרכים שונות: ניצחון על המפלצת והכנעתה ("פחדרון בארון", מרסר מֹאייר), התיידדות אתה ("הצל של איתמר", דויד גרוסמן), הקטנתה והצגתה כאנושית ("אַמורי אשיג אטוסה", נורית זרחי. בספר חתרני ונפלא זה המכשפה הצעירה והמסכנה לא מצליחה לעמוד במבחני הגמר).

לא קל לכתוב ספר בנושא זה שייכנס לרשימת הראויים, ומיכל סנונית, שספריה ("צפור הנפש" ונוספים) מתמקדים בהיבט הרגשי, עומדת במשימה. טיפולהּ במפלצת מעודן מאד. בניגוד לספרים רבים אחרים, אין כאן מפגש בין הילד למפלצת. הגיבור הראשי היא המפלצת שאיננה מרצָה על רגשותיה אלא קודם כל מפגינה אותם, ברחמה על היצורים שהיא עומדת לטרוף. כמו כן אין בו גם מפגש ושיח בינה לבין המועמד לטרף.

הספר קצבי ומחורז כהלכה, בנוי בתבנית אפיזודלית. בכל אפיזודה נקרֶה על דרכה של המפלצת בעל חיים אחר והיא מחליטה להניח לו ולחפש את הטרף הבא. בכך נבנה גם הומור מצטבר, השומע הצעיר מחייך לעצמו וכבר יודע שהמפלצת תמצא כל פעם תירוץ אחר. חבל רק  שלא השמיטו את ההכרזה הדידקטית בסיום הספר, הסיפור מדבר בעד עצמו, ומוטב היה גם להחליף את שם הספר בהתאם.

האיורים של גליה ארמלנד יפים מאד ותורמים גם הם לעידון הנושא. הם מציגים את המפלצת כחמודה, חייכנית, עם זוג משושים על הראש שמשדר חרק קטן וחביב, ומראֶה ילדי - סינר משובץ, כף ומזלג ביד.

אפשר להמשיך עם הילדים את הרשימה, לדמיין בעלי חיים נוספים ולחשוב איזה תירוץ היתה המפלצת נותנת.

מגיל 3-4.

אי אפשר שלא לחשוב על הספר הזה גם כמשתלב בטרנד הצמחונות על רקע אידיאולוגי של חמלה לבעלי חיים. לכל הקרניבורים, דעו לכם שגם שניצל מפירורי אדמה וקוצים הוא, כדברי המפלצת הרגישה, "ארוחה נהדרת" והכתוב אף מוסיף ומחזק "היה לה טעים!" 

לרשימת הספרים

 

איך השגתי לי סוס ולמדתי להכיר את אותיות ה-א"ב

דניאלה כרמי
איורים: הילה חבקין
מנוקד | 24 עמודים | הקיבוץ המאוחד

"אמא ואבא נסעו לחופשה, סבא ואני בבית לבד. / סבא אומר שהוא ייתן לי במתנה חיה בעבור כל אות שאני אלמד..." כך מתחיל הספר הנחמד והמשעשע הזה על אותיות הא"ב. סופרים רבים כתבו על האותיות באופנים שונים, חלקם תוך שימוש בבעלי חיים, כמו חיים נחמן ביאליק ביצירתו "הנער ביער".  

הבטחתו של סבא להביא חיה על כל אות שילמד הנכד, מדרבנת את זה האחרון, החולם על בעלי החיים שיבקש. כשהוא לומד את האות א' הוא מבקש מסבא אריה - אבל זוכה  באוגר. באות ב' הוא חולם על ברדלס ומקבל ברווז צעצוע; באות ג' הוא מבקש גמל וזוכה בחרק גמל שלמה; ובאות ד' הוא מתחנן לדולפין ומקבל במתנה שני דגי זהב... 

הנכד לומד אות אחר אות אך בד בבד לומד גם שסבא לא יגשים את חלומותיו ולא יביא לו חיות גדולות שאפשר לשחק אתן.

כשהוא כבר מיואש - הפתעה! לו ולנו. בוקר אחד, כשהוא מתעורר, סבא שואל: "ראית את הסוס שמחכה לך בחוץ?"

מכאן, בהפלגה דמיונית, נוספים בעלי חיים גדולים ולא-ביתיים: עופר, פלמינגו, ראם ועוד. 

כשאמא ואבא חוזרים מהחופשה ופותחים את דלת הבית הם נבהלים וצועקים: "מה זה? גן חיות? /

אז סבא מתגאה ואומר: / "אבל הילד מכיר את כל האותיות!..."

האיורים היפים מאד של הילה חבקין מדויקים ובכך מהווים לא רק אלמנט מידעי אלא  גם מעצימים את החיוך באמצעות הצגת ההבדל בין הפנטסיה שרוקם הטקסט לבין המציאות.

דניאלה כרמי כותבת לילדים, לנוער ולמבוגרים. זכתה בפרסים רבים בארץ ובחו"ל. בין השאר זכתה בפרס אונסק"ו על ספרה "סמיר ויונתן על כוכב מאדים" (גם הוא בהוצאת הקיבוץ המאוחד), שתורגם ל- 20 שפות.

הילה חבקין מאיירת מזה שנים רבות ספרי ילדים וזכתה בפרסים בארץ ובחו"ל.

השתיים שיתפו פעולה בעבר בספרים רבים, ביניהם: "היפופוטמית על הגג" והספר המרגש "לאן עפים הסבאים?" שזכה בפרס רמת גן.

מגיל 5.

אפשר לשאוב רעיונות מהדרך היצירתית וההומוריסטית שהסופרת מזמנת ללמידה.

לרשימת הספרים

 

הצדף

מיה לוי-ירון
איורים: אבי עופר
מנוקד | 32 עמודים | ספרית פועלים

"היֹה היה פעם צדף לבן עם פסי זהב על הגב. / היתה לו צורה של לב. לב קטן." הלשון השירית המתנגנת כבר מרמזת לנו על אופיו הלירי של הסיפור. באופן לא אופייני לספרי ילדים, בסיפור הזה אין ילד אלא איש, ממוצע מראה, טיפוס שזמנו מדוד ומאורגן. יום אחד צעד כהרגלו תוך נפנוף זרועות על חוף הים וחשב כל הזמן על הזמן, עד "שלא נותר לו זמן, אפילו לא דקה, / להביט סתם כך / בים." כשהתכופף כדי לקשור את שרוך הנעל שהתרופף, ראה צדף לבן עם פסי זהב על החול ולקח אותו כקישוט נחמד למדף. מכאן מתחילות תלאותיו של הצדף המואנש שנעקר ממקומו. הוא נשכח בכיס מכנסיו של האיש, הוכנס יחד אתם למכונת הכביסה המפחידה, נתלה אתם על החבל ליבוש, נתחב למעמקי הארון החשוך שם ביכה את עולמו הקודם שהיה מלא מים ואור.

כעבור שבוע לבש האיש שוב את המכנסיים שבכיסם הצדף והלך כהרגלו לצעוד על חוף הים. וכאן בלי שהרגיש, נחלץ הצדף, בעידודם של המכנסיים, בעד חור בכיס וגלש לאורך רגלו של האיש אל החול. הוא היה מאושר. "'ים' , הוא צעק, 'אני כאן!'" האיש עצר לרגע, פשפש ומשמש בכיסו, גילה שיש לו חור והתכופף כדי לראות אולי נפל לו משהו חשוב. "ולפתע ראה צדף בצורת לב קטן, וקרן שמש דקה וּורודה / מציירת פס ועוד פס של זהב על גבו הלבן..." הוא נזכר כי זה הצדף שמצא בשבוע שעבר והתפלא "האם השבוע שעבר כבר עבר? / ואיפה אני הייתי כל הזמן?"  זוהי נקודת המהפך בחייו של האיש. הוא התיישב על החול, עיניו במים, לא עשה כלום, לא הציץ בשעון, לא זכר מה צריך לעשות מחר, ורק הביט בים היפה והגדול שחיבק צדף אחד קטן.

זהו סיפור רב גוונים ורבדים: יש בו מן הארצי והרוחני, מן המצחיק והרציני, מן המקומי והאוניברסלי. ככזה הוא מתאים לכל גיל. ילדים ייהנו מעלילתו המקורית, מנקודת המבט הרעננה ומההומור שבו. מבוגרים יחשבו על "זמן ים", על רגעי התנתקות ממרוץ החיים ושאיפה עמוקה מיופיו של העולם.

זהו ספרה הראשון לילדים של מיה לוי-ירון שפרסמה עד כה ספר שירה ושלושה שירי פרוזה למבוגרים.

אבי עופר, מאייר ויוצר סרטי אנימציה, העניק לסיפור  לבוש ויזואלי תואם, עדין וזורם, מלא תנועה ומרחב.

מגיל 5. 

לרשימת הספרים

 

אלברט איינשטיין

הגאון שפיצח (בכוח הדמיון) את סודות היקום

תמי שם-טוב
איורים: אָלינָה גוֹרְבָּן
מנוקד | ללא מספרי עמודים | כנרת-זמורה-ביתן

סדרת "ממציאים ומגלים", המקרבת את סיפור התגליות הגדולות לעולמו של הקורא הצעיר ומפגישה אותו עם גדולי המדענים בהיסטוריה, קנתה לה בצדק מקום ברשימת רבי המכר.

הקורא הצעיר אולי לא שמע על גליליאו גלילי, האחים רייט, תומס אדיסון, צ'רלס דרוין ומארי קירי – גיבורים קודמים בסדרה (כל ספר נכתב על ידי סופר אחר – דבר שמוסיף לעניין)  אבל קרוב לוודאי ששמע את שמו של אלברט איינשטיין, ולו גם בפרסומות.

סיפורי הסדרה, כמו גם הסיפור הזה, מתחילים בילדותו המוקדמת של הממציא ובכך מציעים הזדהות מידית של הקורא. כשאיינשטיין נולד, אם לא ידעתם, "ההורים שלו נבהלו: הראש שלו היה גדול מדי וגם עקום." הוא גם לא פטפט כתינוקות בני גילו. רק אחרי גיל שנתיים התחיל לדבר וגם אז בצורה מוזרה – "לפני שהיה אומר את המילים בקול, הוא היה לוחש אותן לעצמו." וכשאחותו נולדה, "הוא התבונן בתינוקת ושאל, 'צעצוע, צעצוע, ואיפה הגלגלים'  [...] ובאמת לאלברט היתה דרך חשיבה מיוחדת. התערבבו בה תמונות ושאלות והמון דמיון,"  מספרת לנו תמי שם-טוב.

וכך אנו מתוודעים לסיפור חייו, ולפי התִמה האהובה והמוכרת של סיפור סינדרלה, כיצד הפך מילד שהחברים הציקו לו והמורים כעסו עליו, לאיש צעיר עני ומיואש שמצא סוף סוף עבודה במשרד פטנטים, ועד לאיינשטיין שהוא סמל ומותג לגאונות.

לא פשוט לפשט  עבור הקוראים הצעירים את המושגים המתבקשים כמו חלקיקים, גלים, אנרגיה, תורת היחסות - מבלי לפסוח על הנוסחה המפורסמת ביותר בעולם: אִי שווה אֵם סִי בריבוע. הסופרת עטורת הפרסים, המיומנת באריגת סיפורים מחומרים היסטוריים וביוגרפיים (כתבה גם את הספר על מארי קירי בסדרה זו) מתמודדת בכבוד.

בעמוד האחרון, תחת הכותרת "איינשטיין אמר" נמצא מבחר מאמרותיו שכדאי לשנן וביניהן: "הכי חשוב לא להפסיק לשאול שאלות; ההיגיון ייקח אותך מנקודה א לנקודה ב – הדמיון ייקח אותך לכל מקום; רוצים ילדים חכמים? ספרו להם סיפורי אגדות. "

וכדאי גם להזכיר שכל הגילויים הגדולים ששינו את עולמנו התרחשו לפני שהיו המחשב, הטלוויזיה והסלולרי, אך תרמו להמצאתם. 

מגיל 8.

אפשר להרחיב על איינשטיין, אפשר למצוא מידע על ממציאים אחרים, אפשר לחבר מידע לסיפור. 

לרשימת הספרים

 

---

יוני 2016

ענת שתיים שלוש

רינת הופֶר​
מנוקד | ללא מספרי עמודים | זמורה-ביתן

ספר מצליח נוסף מבית היוצר של רינת הופר, המשלבת בכישרון רב טקסט ואיור ומזמינה את הקוראים הקטנים לחגיגה משחקית ויצירתית, מהנה ומלמדת. כל סִפרה זוכה לשיר וכולם יחד יוצרים תבנית צוברת עולה על פי סדר המנִיָה מאחד עד עשר: לענת יש אמא אחת שציירה לה שני גמלים, "יש לענת שני גמלים./ הם רצים במטבח ומשתוללים,/ מפילים סירים, שוברים כלים,/ וזוללים את האוכל של החתולים." וכן הלאה.

השירים דינמיים, שופעי דמיון והומור מסוג הנונסנס. כל איור מלווה ברשימה חלקית של הדברים הנראים בתמונה. אפשר לעודד את הפעוט לאתר את החפצים על פי שמם תוך שיחה קצרה סביבם: של מי הנעלים שבתמונה ושל מי הסנדלים? מה עושה הבובה? הגדול יותר מוזמן למצוא ולקרוא בשמם של פריטים רבים נוספים שאינם מופיעים ברשימה. איתור הפריטים ושִׁיומם (כינויים בשם) מחדדים את האבחנה ומעשירים את אוצר המילים: דבשת, מערוך, תרווד ועוד. אפשר גם להרחיב את קבוצות הפריט, למשל בספר שבעה כובעים שונים, ואיזה עוד כובעים אנחנו מכירים? כך מזמן הספר יצירת פעילויות כיד הדמיון הטובה.  

מגיל שנתיים פלוס.

לרשימת הספרים

 

שירלי לא רוצה להסתרק

אָנֶט לַנְגֶן
איורים: פְרָאוּקֶה בּאהְר
מגרמנית: תמי לימון
מנוקד | 28 עמודים | הקיבוץ המאוחד

שירלי היא ילדה דעתנית בגיל הגן. "כשהיא לא רוצה משהו - / כולם יודעים זאת מיד./ 'לא, אני לא רוצה את זה!' היא צורחת.  פעמים רבות היא לא רוצה כל מיני דברים, אך יש דבר אחד שהיא לגמרי לא מוכנה לו. מדי בוקר היא צורחת, חזק, שכל השכונה שומעת: " 'אני לא רוצה להסתרק' ". מיום ליום נעשה שערה עבות וסבוך יותר ומפריע לה בפעילויות אהובות: קפיצה על טרמפולינה, שחיה וכד'. עד שלילה אחד היא שומעת בג'ונגל שצמח על ראשה "[...] קולות מוזרים. רעשים ורחשים איומים ונוראים עולים ובאים / כמותם לא שמעה מעולם. / פעם אחר פעם משהו גנח ונשמע בערך כך: אוּוּייייי, / זה היה מחריד! וְהַוּוָו-הָ, נשמעה נהמה / בכל מקום בראשה." שירלי קוראת בתוקף: " 'לא, אני לא רוצה את זה!' [...] פנתר אחד שחור כלילה, / שני נחשים לוחשים, ממש-ממש ארוכים, / שלושה קופים צורחים, פיות פוערים,/ ארבעה תוכים, גונחים וצווחים, וְ / חמישה אני-לא-יודעת-מה. / אתם הרבה יותר מדי בשבילי! ' "

"אבל מי שחושב ששירלי / נעשתה יותר שקטה.../ יש לו טעות! / בכל בוקר היא מנסה / ה מ וֹ ו ו ן תסרוקות חדשות" וכשאבא ואמא מבקשים לזרז אותה היא צועקת: " 'עכשיו אני מסתרקת!' "

אין זה סיפור דידקטי שמתאים רק לילדים שלא רוצים להסתרק, אלא סיפור על מרדנות ועיצוב האישיות באמצעות בחירה. הוא כתוב מצוין, עם דמיון והומור. להנאה במהדורה העברית תורם התרגום הרגיש לשפה של תמי לימון, עם הדהודים לשירי ביאליק.

סדרת שירלי (במקור קרלוטה) הפכה ללהיט בגרמניה. המחברת, אנט לנגן כתבה יותר משבעים ספרים לילדים ולנוער, ביניהם סדרת "פליקס הארנב" עטורת הפרסים (שתורגמה בארץ). ספריה זכו להצלחה גדולה בעולם, ותורגמו ליותר משלושים שפות.

האיורים הצבעוניים והעיצוב המיוחד של פראוקה באהר, מאיירת ומעצבת של ספרי ילדים, תורמים להנאה ולהומור. לספר עטיפת הולוגרמה המשתלבת בסיפור, בה נראית, תוך כדי נענוע הספר, שירלי עם הג'ונגל על הראש ושירלי המסורקת. 

חגיגה של ספר שילדים – בנות ובנים -  יאהבו לשמוע ומבוגרים יאהבו להשמיע.

מגיל 4.

אפשר לשוחח עם הילדים מה הם אוהבים לעשות ומה לא ולמה, ועל שינויי בחירה.  

לרשימת הספרים

 

מלחמת החרקים

גֶ'ק פֶּטוֹן
איורים: בְּרֶט בּין
מאנגלית: עידית שורר
מנוקד | 96 עמודים | ספרית פועלים

מקס חובב חרקים וזוחלים. יום אחד הביאה לו אמו את "האנציקלופדיה המלאה של פרוקי הרגליים." הוא נשאב לתוכה, בדגם הספרותי המוכר של מעבר מעולם המציאות לעולם הדמיון, ומוצא את עצמו באי החרקים. כאן הוא מנצל את שכלו כבן אנוש ומסייע לחרקים, עמם הוא נקשר בידידות אמת, במלחמתם נגד הזוחלים האויבים המבקשים לפלוש אל האי.

סיפור הרפתקה כובש, לבנים ולבנות, שבו חרקים וזוחלים, חלקם טובים וחלקם רעים, פועלים כבני אדם ועם זאת משמרים את תכונותיהם בטבע. ערוב מופלא של פנטסיה, הרפתקה ומדע, סוחף וכתוב היטב, וכמובן מהדהד את ארץ יצורי הפרא של מוריס סנדק, כולל שמו של הגיבור – מקס. 

ספר ראשון בסדרה. אותיות גדולות, הדפסה מרווחת ואיורים (שחור-לבן), כל אלה יקלו על מתחילי קרוֹא.

 מגיל 7.

מתאים מאד להקראה בהמשכים בכתה. אפשר לבנות סביב הספר פעילות מידעית על חרקים וזוחלים. 

לרשימת הספרים

 

ילדי בית העץ – מבצע חוּרשה

רן כהן אהרונוב
איורים: יניב שמעוני
מנוקד | 70 עמודים | התו השמיני

לערן, מאיה ויואב יש בית עץ שבנה להם אבא של ערן בחורשה כשהיו בגן חובה. כל אחד מהם מוצא בו מפלט למצוקותיו. הוריו של ערן נפרדו, אינם מדברים זה עם זה, לאב ולחברתו החדשה נולדה תינוקת (בהתחלת הספר כתוב בטעות שזהו אביה של מאיה וכדאי לתקן במהדורות הבאות). בנוסף הוא סובל מקומתו הנמוכה; למאיה יש צרות בביה"ס והורים מעצבנים, שמשווים אותה כל הזמן לאחותה הגדולה והמוצלחת; ליואב יש ארבעה אחים ואחיות גדולים ולכן  ה"בית רועש ומלא תמיד חברים," ונראה שהוא כמהָ לקצת זמן לעצמו ולתשומת לב. יום אחד "פולש" אורח בלתי קרוא לבית העץ, אמיר. משפחתו הגיעה לכאן בשל עבודתה של האם האחראית על בניה של שכונה חדשה באזור. דרך אמיר נודע לילדים שלשם כך מתכוננים לסלול כביש חדש שיצריך את כריתת החורשה וכמובן הריסת בית העץ שלהם.

הארבעה מתאחדים כדי לסכל את רוע הגזירה ובניגוד לכל הסיכויים - ובהתאם לכל הצפוי והמוכר מסיפורים דומים - הם מצליחים. ההצלחה, לאכזבת הקורא, מופיעה ב"אחרית דבר" דיווחית קצרצרה בעמוד האחרון. 

סיפור שבלוני למדי, המערב טעם של פעם עם העולם של היום – טלפונים ניידים, הופעות מחאה וכו', אך קולח ומעניק לילדים סיפוק רגשי של הצלחה ושינוי החלטת המבוגרים, בעקבות נחישות ומאמץ. ניתן להוסיפו לספרים העוסקים בנושא של איכות הסביבה וההתנגשות בין הצורך בהרחבת הבניה לבין הצורך בשמירת הטבע. יש בו גם ערכים של חברות, איחוד כוחות למען מטרה משותפת ומציאת פתרונות שיספקו את כל הצדדים.   

האיורים הצבעוניים של יניב שמעוני (שאייר את סדרת "הדוד אריה") הם  בסגנון קומיקס של שנות ה- 90 ומשתלבים באווירת ימי עבר של העלילה.     

מגיל 7. 

לרשימת הספרים

 

הפייה לפתן צימוקים

יונה טפר
איורים: כרמל בן-עמי
מנוקד | 192 עמודים | דני ספרים

לפתן צימוקים הקטנה נולדה למרמלד, פיית היער. "כל שוכני היער ליוו את גדילתה [...] והרעיפו עליה מכל טוב." וכולם ליוו אותה בהתרגשות כשהגיעה שעתה להיפרד וללכת לבית הספר לפיות צעירות ולבני קוסמים.

תמו ימי התום העליזים. "כבר ביום הראשון, בחצר, שמעה מישהו מאחורי גבה 'שק תפוחי אדמה' ".  אחר-כך עלבו בה בשל שמה. " 'הלואי שלא הייתי כאן, הלואי שלא הייתי באה לבית הספר' " אמרה לעצמה. ימים קשים ומרים עברו עליה. "היא לא התאימה לבית הספר הזה. היא היתה גָלמנית, איטית וחברותית יותר מהראוי [...] אהבת הצחוק והשעשוע שלה היתה מיותרת פה, וכל מעלותיה נחשבו לחסרון."

הסופרת מפליאה לטוות את החיים בבית הספר תוך ערוב של פנטסיה – "לפי סימן שנתן מטה הפלא, התרוממו הכובעים ונחתו על ראשי התלמידים" - עם מציאות מוכרת של יחסים בין תלמידים הרוחשים תחרות, קנאה, תככים, צביעות.

הרפתקאות רבות עוברת לפתן צימוקים במהלך שלושת שלבי החניכות הנדרשים לשם קבלת ההסמכה כפייה, במהלכן היא לומדת להכיר בכוחותיה ובעצמיותה ומצליחה, תוך מאמצים רבים וכישלונות בדרך, להגביה עוף, במובן קונקרטי ומטאפורי. סיפור ההרפתקה הסוחף מסתיים במלחמה סוערת בין ה"טובים" – יצורי היער העדינים לבין ה"רעים" - הפייה חרמש ירח "המדיפה ריח חריף של מָדון" ותומכיה חדורי התאווה "להרוס! להשמיד!!! להחריב!!!"

החצוצרות הריעו לכבודה של לפתן צימוקים עת זכתה בתעודת ההסמכה ובאות האלכסון, בזכות דבקותה בערכיה, אומץ ליבה ומעשיה הטובים. 

זוהי אגדה על חניכה והתבגרות, על מסע ללימוד וחיפוש עצמי, הנוגעת בשאלות מהותיות שמעסיקות מתבגרים: מקובלות בחברה, דימוי גוף, נאמנות לעצמך מול כניעה לתכתיבי הסביבה. את כל אלה אורגת בקפידה יונה טפר, סופרת פורה לילדים ונוער (יותר מ- 50 ספרים), עטורת פרסים (לאחרונה זכתה בפרס מפעל חיים על שם דבורה עומר לשנת 2015), לסיפור מורכב ורב רבדי, שופע תיאורים כובשי לב, כתוב בשפה עשירה - כמה נעים לפגוש פיות עם שמות עבריים יפים כל כך: סהרורית, קרן פז, ערפילית ועוד.  ספרות במיטבה!

הספר אינו מלווה באיורים אך בתחילת כל פרק מופיע איור בשחור-לבן. 

זוהי מהדורה מחודשת של הספר שראה אור לראשונה בשנת 1988 בהוצאת זמורה-ביתן תחת השם "לפתן צימוקים הקטנה", אזל מן השוק, אך לא נשכח על ידי קוראיו הנלהבים.

האות הגדולה והמנוקדת מאפשרת קריאה גם בכיתה ב' - למיטיבי קרוא, אם כי קשה להניח שיעמדו על כל רבדי הסיפור, דבר שקורה בעצם בכל גיל.

לרשימת הספרים

 

---

מאי 2016

למדף ספרי השואה לילדים ונוער נוספו לאחרונה שני ספרים מומלצים.

הדובי של פרד

איריס ארגמןאיורים: אבי עופר
מנוקד | 48 עמודים | הקיבוץ המאוחד

"פעם, לפני שנים, בארץ רחוקה שקוראים לה הולנד, בעיר שקוראים לה דֶלְפְט, הייתי הדובי של פרד." כך פותח דובון הצעצוע המספר את סיפורו של פרד לסינג, שהיה ילד בהולנד כשפרצה מלחמת העולם השנייה. כדי להינצל, הוא נאלץ להיפרד מהוריו והועבר ממחבוא למחבוא. בכל תלאותיו ליווה אותו הדובון הקטן והמרופט, ידידו הקרוב ביותר ומשענתו. לו גילה את סודותיו, אתו ישן ובכפתו הקטנה ניגב את דמעותיו.

זהו סיפור לירי מופלא, שופע נאמנות ואהבה, המסופר מזווית הראיה של הדובון. הוא מקשיב לשיחות שמסביבו, רואה את האם תופרת טלאי צהוב על מעילו של פרד, תולשת אותו בהמשך כדי להסתיר את זהותם ומשקרת כדי למצוא את המחבוא הבא.

הסוף טוב. "יום אחד שמעתי קריאות שמחה וצהלה: 'המלחמה נגמרה! המלחמה נגמרה!" כולם נפגשו בכפר קטן, אבא, אמא, האחים, "חזרנו להיות משפחה!" הספר מסתיים בטיולים של פרד והדובי בחיק הטבע השָׁלו, ובסיפורים שפרד היה מספר לו שם "על ארצות רחוקות, על טירות ועל אבירים, וגם סיפר לי שהעולם הוא כבר לא מקום מפחיד."

איריס ארגמן, המוכרת מספריה "רוזלינדה", "מקצה הרחוב", "בכיסים של גילי" ועוד, היא יוצרת איכותית מאד. כתיבתה לירית פיוטית, מלאת רגש, אך אין היא גולשת לפתטיות. בספר זה השכילה גם להעביר את תחושות הבדידות, הכאב והפחד, בלי להעמיס על נפשו הרכה של הקורא, בעיקר באמצעות השימוש בדובי המספר, המאפשר עידון וסינון של המתרחש.

 לסיפורו של פרד התוודעה איריס ארגמן כאשר ראתה את הדובי בתערוכה בשם "אין משחקים ילדותיים" במוזיאון "יד ושם". פרד לסינג, שלאחר השואה היגר עם משפחתו לארה"ב והיום חי במישיגן, לא נפרד מעולם מהדובי שלו, עד שהגיעה אליו הבקשה לשלוח את הדובי לתערוכה בירושלים, והוא נעתר.  

איוריו של אבי עופר רגישים מאד והוא משחק בין צבע מואר לבין אפרוריות בהתאם למסופר. 

מגיל 6.

לרשימת הספרים

 

עד שאבא יחזור

יהודית רותם
לא מנוקד | 251 עמודים | כנרת-זמורה-ביתן

הכול השתנה בחייו של רובי בן השמונה, בן למשפחה דתית בפרסבורג שבסלובקיה. בית הספר נסגר, החברים נעלמו, החנות לבגדי גברים שפרנסה בכבוד את הסב ובניו נמסרה לידיים גרמניות, האב נלקח ולפני צאתו מזכיר לילד "אתה ראש המשפחה עכשיו." האם ושלושת ילדיה פותחים במנוסה ממקום למקום על מנת להציל את נפשם. במהלך המנוסה, לעתים הם נאלצים להיפרד. רובי נשלח עם אחותו בת החמש ברכבת להונגריה, בזהות בדויה. בתחנת הגבול הורדו מן הרכבת, שהמשיכה בדרכה. "השוטרים הובילו אותנו לחדר משרד גדול [...] אמרו לי לעמוד באמצע החדר [...] פנו אלי, שאלו אותי בגרמנית את כל השאלות שסבא ואמא הכינו אותי לענות עליהן זה היה מפחיד [...] הרגליים שלי התחילו לרעוד. פחדתי שהם ישימו לב לזה [...] הם העבירו את הדרכונים שלנו מיד ליד, חזרו והשוו את מה שכתוב בהם עם מה שאמרתי, חזרו ושאלו שוב ושוב אותן שאלות, אחר כך שינו את סדר השאלות כדי לבלבל אותי." לבסוף התבקש לחתום את שמו, בהונגרית, שפה שלא ידע. הילד הצעיר עמד במבחן הקשה ובכך הציל את עצמו ואת אחותו.

כך עבר ממקום מקלט למשנהו, מאמץ כל פעם זהות בדויה אחרת ונאלץ ללמוד חוקי התנהגות אחרים. אין כאן תיאורים של רעב ועינויי הגוף, להיפך, בכל מקום מקלט הוא מתקבל בסבר פנים יפות ומנסים להקל עליו ככל האפשר, אך הכאב הנפשי, העצב, הניתוק והניכור מלווים את הסיפור לכל אורכו.

"המצב נעשה קשה ומסוכן מיום ליום. אם המשטרה תגלה שרוברט קסטנר הוא גם בנדי שטיינר וגם פטר הגדוש וגם לסלו נמטי וגם טיבור ראקושי [...] , יגרשו אותי בחזרה לסלובקיה." 

בסופו של דבר רובי מצטרף לקבוצה של חמישים ילדים יהודים שקיבלו תעודת מסע מממשלת הונגריה – שוב בזהות שאולה של אחד הילדים ברשימה (" 'אבל למה אשר ברוך לא נוסע בעצמו לארץ ישראל?' שאלתי. 'הוא נעלם כמו אבא שלך," הסביר לי דוד אלי ולא הרחיב) - ודרך בולגריה, יוון וטורקיה מגיע לארץ ישראל.

הספר נחלק לשניים. חלקו הראשון מתאר את תלאותיו של רובי עד לעלייתו לארץ. החלק השני מתאר את קורותיו בארץ. הוא מתקבל באהבה בבית דודו, האח הבכור של אביו, שעלה לארץ קודם לכן כחלוץ. הדוד ואשתו, זוג חשוך ילדים, רואים בו את בנם ומבקשים לאמצו. אך רובי שהיה קשור מאד לאביו, מאמין ומקווה שיחזור ומתעלם מכל האיתותים על גורלו.

בעזרת הדוד מצליחה גם האם ושני ילדיה הצעירים לעלות לארץ. כאן היא נאבקת לפרנסתה ובלית ברירה מוסרת את שני ילדיה הקטנים לבית יתומים. הדרך היחידה לחלצם משם היא באמצעות נישואין לגבר "מסודר," אך הוא אינו מסכים שגם רובי יצטרף אליהם. כך נשאר רובי מחוץ למשפחה ונאלץ לבסוף לעזוב גם את בית הדוד.

הסופרת יהודית רותם גוללה את סיפורו של בן זוגה הסופר, שנולד כרובי קסטנר ושינה את שמו למשה בר יודא, אשר התחיל לכתוב אך נפטר ממחלת הסרטן בטרם סיים. זהו סיפור דרמטי ומרתק שקשה להניחו מהיד, כתוב היטב, ומציג תמונת חיים מורכבת. העליה לארץ אינה מעניקה לו את סופו הטוב, כבסיפורים רבים אחרים, אלא היא המשך מסע ההתבגרות הכואב של הגיבור על רקע המציאות הקשה של ניצולי השואה. יחד עם זאת, רובי שניחן בשכל טוב וברגישות, מצליח להתמודד, להסתגל, להפנים כי אביו לא ישוב עוד ולהתפייס עם אמו ודודו.  

הספר מתאים להקראה בהמשכים בכתה וכמעט בטוח שהתלמידים ירוצו לחפשו כדי "לבלוע" את ההמשך.    

מגיל תשע. 

לרשימת הספרים

 

---

אפריל 2016

לוְיתן קטן בכנרת

יונה טֶפֶּר
איורים: וָלי מינְצימנוקד | 24 עמודים | ספרית פועלים

עומר ומשפחתו יצאו לפיקניק על שפת הכנרת. "בתוך המים, קרוב לגדה, צף גזע עץ צר וארוך./'זאת הסירה שלי!' קרא, [...] 'אני אשוט רחוק-רחוק עד הצד השני' ". עומר מפליג ללב ים, פוגש גור לוויתנים ביישן, משחק ומשתולל עמו ומאבד את דרכו. מי שעוזר לו למצוא את הדרך חזרה הם הדגים והציפורים שאתם חלק את הכריך שלו בתחילת ה"מסע", מוטיב מוכר מסיפורי עם שמעניק לסיפור רובד נוסף.
כשחוזר עומר ממסעו הדמיוני, מחכה לו שחייה ריאליסטית על גב לוויתן "אמיתי" – אבא שלו. 
סיפור הרפתקה פיוטי ונפלא המראה לנו, בתוך העולם הדיגיטלי המרצד, כמה מעט נחוץ לילד כדי לברוא עולם ומלואו: ים, שמים, ציפורים, דגים, גזע-עץ וענף. 

איוריה של וָלי מינצי מבטאים את האווירה המשפחתית החמימה, מנכיחים את נופי הכנרת, מחזקים את תום הילדות המשוך על הסיפור ומסייעים לשאוב את הקורא/המאזין אל עולמו הדמיוני-משחקי של עומר.
יונה טפר כתבה עשרות ספרים לילדים ולנוער וזכתה בפרסים רבים. לאחרונה זכתה בפרס שרת התרבות על מפעל חיים על שם דבורה עומר. 
ולי מינצי היא מאיירת ומעצבת. כלת פרס בן יצחק לאיור מטעם מוזיאון ישראל. 
מגיל 4.
הזדמנות להפליג עם הילד במסעות דמיוניים.

לרשימת הספרים

 

מי ינחם את קטנטן; הספר על בימבל, מומינטרול ומאי הקטנה

טוּבֶה יַנְסוֹן
משוודית: דנה כספי
מנוקד | ללא מספרי עמודים | קרן וְליברוֹס

לגור על כדור

עדוּלה
איורים: שמרית אֶלְקָנָתי
מנוקד | 52 עמודים | עם עובד

"אלוהים, לא צריך שכוכב יפול,/ כדי שילד אחד יוכל 'לשאול.'/ אבל, אם כבר/ נופל/ כוכב/ שביט - / עשה/ שיפול/כשאני מביט."

היא כותבת תחת שני שמות : עדולה – בכתיבתה לילדים, סבינה מסג – בכתיבתה למבוגרים, אך זוהי אותה משוררת טבע מובהקת ונפלאה שהביאה לנו את האקו-פואטיקה, שירת הטבע החדשה. השירים בספר נותנים ביטוי לחווית הפליאה של ילד וילדה בסביבת הטבע, קרוב לאדמה, לעצים, לסלעים, לנחל, שירים הנוטעים בנו כבוד לבית הגידול שלנו – כדור הארץ, כי "אנחנו על כדור פורח!" תרתי משמע.  

האיורים היפים מצטרפים לחוויה.

כל הכבוד להוצאת עם עובד שממשיכה להעניק לנו ספרי שירה איכותיים, בשעה שפרסום שירה לילדים הולך ופוחת.  

מגיל 6.

להיכנס לכתה ולפתוח את השיעור, ללא קשר לנושאו, בקריאת שיר. סתם כך, לשם ההנאה, לשם החוויה.

לרשימת הספרים

 

---

פברואר 2016

בתיה לא עפה

רקפת זיו-לי
איורים: אביאל בָּסיל
מנוקד | 32 עמודים | ספרית פועלים

לבתיה יש נוצות, כנפיים ומקור אבל " /בתיה לא ציפור!' מעקמות הציפורים מקור,/ 'היא לא יודעת לעוף.' " בעלי הכנף לועגים לה: "איזה צוואר ארוך יש לה, אולי היא בכלל ג'ירפה? [...]

אולי היא סוס [...] ראיתם איך היא דוהרת? [...] כל כך ענקית וכבדה! אולי היא דינוזאור?"

בתיה אמנם שייכת למשפחת העופות אבל היא בת יענה, והיא מאופיינת בכל האפיונים שגרמו ללעגן של החיות. הציפורים לא מזמינות אותה לנשף השנתי כדי שלא תבייש אותן בפני אורח הכבוד – בן המלך.

בתיה רוצה מאד להגיע לנשף. היא מנסה ללמוד לעוף אך אינה מצליחה. מפגש לילי עם  דוב שאוהב לתופף מגלה לבתיה מה היא כן יודעת לעשות ועד כמה היא נהנית כשהיא עושה זאת. המפגש מעניק לה כוח ואומץ ללכת לנשף ושם צפויה לה הפתעה גדולה.

סיפור מצוין העוסק, בלי להטיף, באחד הנושאים האקטואליים בחברה – הקושי להיות שונה והקושי לקבל את השונה. הקורא מתלווה אל בתיה בניסיונותיה להיות דומה לציפורים ה"רגילות", ובמפגשיה עם ידידי אמת שמקבלים אותה כפי שהיא ועוזרים לה לאהוב את עצמה. הסיפור מבטא אמונה בכוחה של ידידות לחולל שינוי ובערכו הרב של החיפוש אחר  המיוחד בכל אחד.

הסופרת, חברת קיבוץ ראש הנקרה, למדה ספרות עברית ותרפיה במוזיקה. בעבודתה כמטפלת במוזיקה היא מלווה ילדות וילדים רבים בגילוי המיוחד והייחודי שבהם.

אביאל בסיל הוא מאייר צעיר שהפך תוך זמן קצר לאחד המאיירים הבולטים בארץ בתחום איור ספרי ילדים. זכה בציון לשבח בפרס מוזיאון ישראל לאיור ספר ילדים על-שם בן יצחק בן צבי.

מגיל 5. בפן החברתי אפשר לדון ולחדד את מסריו של הספר. בפן הרגשי אפשר לשוחח  – מה הרגישה בתיה, מה חשבה, מה אנחנו מרגישים לגביה, האם חווינו סיטואציות של תסכול בשל דברים שלא הצלחנו לבצע ואיך התגברנו. אפשר לצייר סצינות מתוך הסיפור;  לחבר מכתב ששלחה בתיה לעופות לפני הנשף ואחריו. בפן המידעי אפשר להביא מידע על יען ועל בעלי כנף נוספים שאינם יכולים לעוף.

לרשימת הספרים

 

הקטר שרצה לנסוע לרומא

מאיר שלו
צייר: ליאב צַבָּרי
מנוקד | ללא מספרי עמודים | עם עובד

---

דצמבר 2015

מעשיה לנר ראשון

עדי זֵליכוֹב רֵלֵוִי
איורים: אביאל בָּסיל
מנוקד | ללא מספרי עמודים | עם עובד

"ערב חג מלא תכונה, צמד אופים עומל על הכנת סופגניות. בחוץ כפור, בפנים חום ואור. סופגניות עגלגלות רוחשות בסיר. עוד מעט יזריקו לכל אחת מילוי כיד המלך. רק סופגניה אחת חומקת לה בשקט, "מסתתרת ומיבבת/ על גורל מר ונמהר". היא פוחדת מזריקות וכלל אינה אוהבת ריבה. " 'רק סוכר,' היא מבקשת,/ 'המפוזר ביד בוטחת - / יעטר את קודקודי/ בצאתי מן הקלחת.' " הקונים צובאים, המגשים מתרוקנים, ורק אותה סופגניה נשארת לבדה. אך פתאום, נקישה בדלת: ילדה מתולתלת, ממושקפת ומבויישת מבקשת בנימוס – בלי ריבה. "ובצעד קל בוטח/ הן יוצאות אל הרחוב,/ יחד הנרות ידליקו/ שיר בלב ואור זהוב." וכאן בא מוסר ההשכל: "גם לאלו הפשוטים,/ בלי קצפת או קויאר,/ לכולם קורים ניסים/ במוקדם או במאוחר [...] אל הלב והעיניים/ תנו לאור להכנס,/ קצת סוכר ואהבה/ פֶּתַע יתרחש הנס."

סיפור מלא טעם תרתי משמע, שופע חום, חושני וקורן, כתוב בחריזה קולחת ומשובחת, בעברית נפלאה, מזכיר את הקלאסיקות הישנות והטובות. תענוג צרוף – גם האיורים.

זהו ספרה הראשון של עדי זליכוב רלוי, עתונאית ועורכת תוכן והוא בהחלט משאיר טעם לעוד. המאייר אביאל בסיל אייר ספרים רבים וזכה בציון לשבח בפרס בן יצחק ב-2012.

מגיל 4 ולכל נפש.

לרשימת הספרים

 

---

נובמבר 2015

כשאהיה ראש ממשלה

נרי אלומה
איורים: נֹעם נדב
מנוקד | ללא מספרי עמודים | הקיבוץ המאוחד

"אתה לא מחליט עלי!" מכריזה רונה כשאבא אומר שצריך להתארגן לשינה.
"כשתהיי ראש ממשלה תחליטי על כולם. בינתיים אני מחליט," עונה אבא.
"מה זה ראש ממשלה?" שואלת רונה ומנסה לדמיין "איזה מין ראש זה." אביה מנסה להסביר: "ראש ממשלה הוא כמו מלך, אבל לא ממש. ויש לו הרבה שרים שעוזרים לו." התפקיד מוצא חן בעיני רונה ואבא מתעניין: "ומה תעשי כשתהיי ראש ממשלה?" רונה מדמיינת מה תעשה ואת מי תבחר כשרים: "יותם יהיה שר החוץ, כי הוא אוהב לשחק בחוץ", אחותה הקטנה תהיה שרת הטיטולים וכד'. 

הספר הוא דיאלוג משעשע ועתיר דמיון בין אב לבתו ברגעי ההכנה לשינה ועוסק, מתוך עולמו של הילד, בצירוף הכבול שהוא מרבה לשמוע בסביבתו – ראש הממשלה. סוף סוף סיפור לא על נסיכות – מסורתיות או פמיניסטיות אלא על ילדה המדמיינת באופן הטבעי ביותר שהיא ראשת הממשלה.

זהו ספרה התשיעי של נרי אלומה המתמקדת בכל ספריה בתא המשפחתי הקטן ובמערכות היחסים המתקיימות בו.
איוריו מלאי ההומור של נעם נדב, צייר קומיקס, אנימטור ומרצה בכיר באקדמיה 'בצלאל' לאמנות, ממחישים את המתרחש בדמיונה של רונה. 
מגיל 4. אפשר להשתעשע בדיאלוג דומה ולשאול את הילד מה יעשה הוא בתור ראש ממשלה, או בכל תפקיד אחר.

לרשימת הספרים

 

איך הצילה הזיקית את נוח

יעל מולצ'דסקי
איורים: אורית ברגמן
מנוקד | ללא מספרי עמודים | זמורה ביתן (יצא גם במסגרת ספרית פיג'מה)

הספר הוא דוגמה לעיבוד מצוין לילדים של מדרש חז"ל ומצטרף לגרסאות הרבות של סיפור נוח והמבול בספרות הילדים. וכך מתחיל הסיפור, הכתוב בריתמוס נפלא: "בתיבה של נוח המולה וצהלה - / החמורים נוערים, הצפרדעים מקרקרות, האריות שואגים,/ והמבול ניתך על הגג – תך! תך! תך!" נוח ובני משפחתו דואגים לבעלי החיים שבתיבה ומאכילים כל אחד באוכל האהוב עליו: "לחיות הטרף הם מכינים דבר-מה לטרוף,/ למכרסמים דבר-מה לכרסם,/ לעופות- גרגירים לנקר במקורם." וכך הלאה. אלא שאין הם יודעים מה אוהבות לאכול הזיקיות. כבר ניסו לתת להן הכול, "ולא טעמו דבר." כל המשפחה מודאגת – הזיקיות רזות, הולכות ומצטמקות. נוח מחליט לפקוח עין ולעקוב אחריהן יומם ולילה עד שימצא מה ערב לחיכן. וכאן פורצת הדרמה. תולעים מתגלות בארגזי הפרי ועלולות לקלקל את מלאי המזון. למראה שתי תולעים קטנטנות המציצות מתוך רימון אדום ועסיסי שולחת הזיקית לשון דקה וארוכה ובהבזק אחד בולעת אותן. "הצלת אותנו!" קוראים נוח ואשתו פה אחד. אבל גם על התולעים צריך לשמור. נוטל נוח שתי תולעים וסוגר בכלי מלא גרגירי רימון: "גם בתולעת יש תועלת... כי לכולם מקום תחת השמש."

נושא הסיפור קרוב לעולם הילד – בעלי חיים; מבחינה רגשית נמצא בו את מוטיב הקטן העוזר לגדול האהוב על ילדים שמזדהים עם הקטן; המסרים יפים וארוגים בסיפור – אהבה לבעלי חיים ויחסי גומלין ביניהם לבין האדם; בכל אחד יש תועלת בעולם גם אם הדבר אינו ניכר במבט ראשון. הוא ציורי מאד ורגשי. בצד כל אלה הוא מעניק מידע על בעלי חיים. השפה עשירה אך נגישה. לכל אלה מתווספים האיורים היפים הממחישים את המתרחש בתיבה.
מגיל 4 (לילדים צעירים שאינם מכירים את סיפור המבול כדאי להקדים כמה מילות הסבר). פעילויות סביב הסיפור אפשר למצוא באתר של ספרית פיג'מה. 

לרשימת הספרים

 

ידי הזהב של קלואי

קֶלִי דִיפוֹצְ'יוֹ
איורים: הֵתֶ'ר רוּס
מאנגלית: רונית רוקאס

מנוקד | ללא מספרי עמודים | ידיעות אחרונות - ספרי חמד - טל-מאי

קלואי חיפשה מתנת יום הולדת לחברתה הטובה ביותר אֶמָה. אחרי התלבטויות רבות, מצאה: היא תקנֶה  לה את הבובה ויולט, היחידה שחסרה בסדרת בובות הפרחים של אמה. אבל, ברגע שהושיטה יד לקחת את הבובה, חשה בטפיחה על כתפה. לֶני הקדימה אותה ואחזה בידה את הבובה הארוזה. קלואי העמידה פנים שלא אכפת לה: "אני אכין לה משהו מיוחד שאי אפשר אפילו לקנות בחנות." לני מעקמת את האף ומגחכת: "את מתכוננת להכין לה משהו?"
קלואי, כפי שנרמז בתמונה הפותחת את הספר בה היא נראית משחילה מחרוזת של פסטה ולידה כלי יצירה, היא בעלת ראש יצירתי וידי זהב. היא יודעת גם לתפור. לבד, בחדרה, אחרי שעות של לבטי יצירה שנמשכות לתוך הלילה – יש!
בדרך למסיבה, כשהקופסה הגדולה בידה, שוב נקרית לני על דרכה. אך הפעם, "טראח! "לני נפלה. שקית המתנה עפה... אל תוך שלולית. פְּלוּפּ! " שמלתה של הבובה הושחתה. אבל לקלואי מסתבר יש לא רק ידי זהב, אלא גם לב. במקום לשמוח לאידה של לני שהתנשאה עליה בחנות, היא הוציאה את המתנה שהכינה – שמלה סגולה לבובה, שסחטה קריאות התפעלות מלני – "הכנת אותה בעצמך? ... היא מקסימה!" שתי הילדות מלבישות את הבובה בשמלה והולכות למסיבה.
אמה אהבה מאד את השמלה שתפרה קלואי לבובה, וגם את המיטה לבובה שהכינה לה.

סיפור רווי הומור, מעוגן בעולמן של ילדות כולל עימות בין הטובה והבִּיצ'ית הלומדת לקח (לשמחתנו), העוסק בכוחה של יצירתיות, בתהליכי יצירה ובהשקעה שהיא דורשת. לפיכך הוא מתאים גם לבנים. 
חלק מקסמו של הסיפור טמון באיורים ובעיצוב, המורכב ברובו מתמונות קטנות המשולבות בין הטקסטים הקצרים. לעתים תורם האיור הומור שאינו מצוי בטקסט כמו למשל כאשר מוצגת קלואי כמי שיודעת "שכל דבר יכול להראות פחות משעמם אחרי שמדביקים עליו עיניים זזות מפלסטיק" מראה האיור תינוק ישן במיטה מכוסה בעיניים זזות מפלסטיק.
מגיל 7. מְזמן שיחה על מתנות ומשמעותן וכן על תהליכי יצירה.

 

 

לרשימת הספרים

 

בועה על חוט

יעל קְלוֹ-מוֹר
איורים: רעיה קָרַס
מנוקד | 52 עמודים | עם עובד

בועה על חוט מצלצל דומה מאד לבובה על חוט וכבר מסמן לנו את הכיוון – למעלה, לעבר הדמיון. זהו קובץ שירים קטן ומקסים, מעורר מחשבה, מלא המצאה, הומור ורגש. טוב שיר אחד מאלף מילים וכולנו יודעים שברגעים של צער או שמחה שאין להם מילים, אנו נעזרים לעתים בשיר שמבטא את אשר אנחנו איננו יכולים.

הָיְתָה שַׁלֶּכֶת הֲפוּכָה, / עָלִים נָשְׁרוּ לְמַעְלָה. הָיְתָה שַׁלֶּכֶת מוּזָרָה,/ נָשְׁרָה הָפוּךְ - כִּי בָּא לָהּ. // עָלִים צְהֻבִּים לַשָּׁמַיִם נוֹשְׁרִים / וְשֶׁמֶשׁ חַמָּה מְחַיֶּכֶת./ מוּזָר, הִיא חוֹשֶׁבֶת, לִפְגֹּשׁ עֲנָנִים / עֲשׂוּיִים מֵעָלִים שֶׁל שַׁלֶּכֶת. 

השיר זכה ב- 2012 בתחרות הארצית שירה על הדרך בתל אביב שהוקדשה לשירי ילדים והוא אחד משירי הספר. 
השירים בספר הם מסוגים שונים: שירי פנטסיה – הענק שלי, שירי נונסנס – גינת הנעלים, שירים ליריים – סוד חדש.

מעטים הם ספרי השירה היוצאים היום לילדים ומעטים עוד יותר הם הטובים שבהם, כאלה שאינם מעשה גרפומניה או חיקוי והם בעלי מגע אישי וראייה מקורית כמו הספר הזה, שגם קולח בקצבו ומחורז כהלכה.

יעל קלו-מור סיימה לימודי מתמטיקה ומנהל עסקים. כשאינה כותבת שירים, היא עוסקת ביעוץ עסקי לארגונים.
במקרה שלה אפשר לומר שהתפוח נפל לא רחוק מהעץ, אמהּ היא המשוררת והסופרת לילדים מאשה קלו.
לקִסמם של השירים תורמים האיורים העדינים והנפלאים של רעיה קרס, כלת פרס יוסי שטרן להצטיינות באיור.
זהו הספר הששי בסדרת ספרי השירה לילדים של עם עובד ומגיע כל הכבוד להוצאה.
כמו שאמר המשורר אהרון זאב: שירה יש בכל והכל יש בשיר. בעולמנו התזזיתי והתכליתי, פנו מקום גם לשירה, המחוללת – תרתי משמע. שבו עם הילדים על בועה קשורה בחוט והמריאו, כל אחד לכיוון שלו.
מגיל שבע.

לרשימת הספרים

 

המעודדת הסודית של תיקי

יונה טפר
איורים: אלינה גוּרבּן
216 עמודים | ספרית פועלים

תִקווה נעים, המכונה תיקי, תלמידת כיתה ד', חולמת להיות מתעמלת, למרות שנתוניה אינם מעודדים. כשחברותיה בחוג להתעמלות קרקע במתנ"ס כבר מבצעות שפגאטים, גשרים, גלגלונים ועמידות ידיים, היא עדיין מתקשה לבצע גלגול שלם ולהישאר על המזרון.
תיקי מאמצת לה חברה סודית בשם הופ (תקווה), רקדנית בלט על הקרח מתוך סרט שהיא צופה בו באייפד שוב ושוב, ממנה היא שואבת כוח ועידוד. הסיפור עוקב אחר מאבקה העקשני של תיקי להצליח, התמודדותה גם בזירה החברתית והמשפחתית - הבנות מכנות אותה בכינויי גנאי ומסרבות להתאמן אתה, אחיה לא ממש מפרגן, עד הסוף הטוב כמובן. זהו סיפור נוגע וקולח על נחישות והתמדה וגם על צמיחה, התפתחות וחברוּת, כתוב ברגישות ובאנושיות.

יונה טפר, חברת קיבוץ יגור, כתבה עשרות ספרים לקשת רחבה של גילאים – מגיל פעוט ועד נוער פלוס, וזכתה כמעט בכל פרס אפשרי – פרס זאב, פרס ראש הממשלה, פרס שרת התרבות, עיטור אנדרסן. לאחרונה זכתה בפרס מפעל חיים על שם דבורה עומר. בספריה היא מצליחה לתאר בדייקנות ובהבנה מצבים חברתיים אתם מתמודדים ילדים, ועושה זאת תוך בניית עולם סיפורי עשיר של בית, משפחה, חברה, בית ספר, סביבה. אלינה גורבן, מאיירת צעירה וכשרונית, ליוותה את פרקי הספר הקצרים ברישומים חיים ומלאי הבעה הנותנים ביטוי לעולם ההתעמלות המתואר בו.
מגיל תשע.

לרשימת הספרים

 

---

יולי 2015

חידוש ספרי הילדים הקלאסיים שהוכיח את עצמו כהצלחה, ממשיך ביתר שאת. הסקירה הפעם תעסוק בחידושי קלאסיקה שהופיעו בשנה האחרונה.

בַּרְוָזַים

לאה גולדברג
איורים: רעיה קָרָס
ספר קרטון | מנוקד | ספרית פועלים

שיר משחק סיפורי מוכר ואהוב על סבתא של אפריים שנעלמו לה הברווזיים, אשר מופיע לראשונה בספר נפרד. לאה גולדברג ככל הנראה תרגמה אותו ממקור עממי רוסי. באתר זֶמֶרֶשֶת מתפרסם המקור הרוסי וניתן לעמוד על מיומנות התרגום המופלאה של גולדברג אשר השכילה לשמור על הריתמוס המקורי. כדאי לצפות בסרטון הרוסי המענג, גם אם אין מבינים את השפה. הלחן אינו זהה בשתי השפות.

הטקס הקצרצר הקצבי והמתנגן מתאים לקריאה לתינוקות בגיל טרום הבנה שייהנו מן הצליל. לפעוטות מגיל שנה אפשר להציג את שני הברווזים – האפור והלבן (ולא השחור והלבן כפי ששגור במקורות שונים) בכפות ידיים עטויות גרביים. בגיל שלוש הפעוט כבר יכול להציג בעצמו. והשמחה רבה!

ולאלה ששואלים מדוע צריך גם ספר כשהשיר מופיע במקומות שונים, הרי שחוויית הספר, על דפיו ואיוריו – במקרה הזה איוריה הנפלאים של רעיה קרס המשמרים את טעם הכפר הרוסי – שונה ומאפשרת לילד מפגש עם יצירה ספרותית אמנותית.

לרשימת הספרים

 

אֶלֶה-קָרי הילדה מלפלנד | נוֹריקוֹ-סַאן הילדה מיפן

אֶלֶה-קָרי הילדה מלפלנד
תצלומים: חנה ריבקין-בריק
סיפור: אלי יֶנֶס
נוסח עברי: לאה גולדברג
מנוקד | 100 עמודים | ספרית פועלים

נוֹריקוֹ-סַאן הילדה מיפן
תצלומים: חנה ריבקין-בריק
סיפור: אסטריד לינדרגן
נוסח עברי: לאה גולדברג
מנוקד | 92 עמודים | ספרית פועלים

שלושה דורות של ילדים בישראל גדלו על סדרת ילדי העולם שצילמה חנה ריבקין-בריק וסיפרה את רובם אסטריד לינדגרן עם נוסח עברי של לאה גולדברג.
קשה להאמין שילדים בעולם הדיגיטלי של היום, שופע הגירויים הוויזואליים עדיין מרותקים לפורמט של צילומי שחור-לבן המספרים על ילדים במקומות מרוחקים בעולם, שבעת כתיבת הספר היו רחוקים מאתנו כמרחק הירח והיום, בכפר הגלובלי, זמינים בנקישת אצבע. וזו שוב ההוכחה שאין אוניברסאלי כמו הלוקאלי.

מתחת למעטה של תרבות החיים המקומית נמצא הילד, על צרכיו ורגשותיו שנותרו בעינם מקדמת דנא: כולם אוכלים, כולם מתרחצים, כולם זקוקים לחיק משפחה, כולם אוהבים לדעת ולגלות דברים חדשים, כולם אוהבים לחגוג, לבלות, לשחק, ליהנות, להתפנק. אלא שכל אחד עושה את הדברים הללו בדרך אחרת. מספרת עורכת הסדרה המחודשת, נרי אלומה: "בשבוע הספר העברי שהתקיים לפני כמה שבועות עמדתי מאחורי דוכן ספרי הילדים של הוצאת הספרים, כשהגיעו לשם אם ובתה בת החמש וחצי. האם ראתה את הספרים ומיד הושיטה יד וקראה בהתלהבות: 'הנה הספרים שכל כך אהבתי כשהייתי בגילך!' ומיד " 'את רואה?' אמרה לי האם מאוכזבת. 'נסי להקריא לה', הצעתי והיא התחילה להקריא. ראיתי איך לאט לאט מתחלף חוסר העניין המופגן של הילדה בקשב. בהתחלה מסויג ואחר כך יותר ויותר עמוק. היא לא הרשתה לאמהּ לחדול מקריאתה וכשסיימה לספר את 'נוריקו-סאן' ביקשה שתקריא את 'אלה קרי'. אחר כך ניגשה אל שולחן הספרים ודפדפה בתשומת לב בשניים מספרי הסדרה שנותרו מהמהדורה הישנה. היא הביאה אותם לאמהּ וביקשה שתקנה לה את ארבעת ספרי 'ילדי העולם' ".

פרטי היומיום של כל ילד בארצו מרתקים וכתובים בבהירות. נוריקו סאן לובשת קימונו, נועלת כפכפי אצבע שקוראים להם פּוֹקוּרִי, אוכלת בשני מקלות ומניפה דג מנייר. אלה-קרי גרה בבקתה קטנה ומחודדת שקוראים לה קוֹטָה, היא לובשת בגדים חמים וכובע כי כל השנה שם קר, יש לה איל צפוני גדול ואמיתי ואת המזחלת של הבובה היא רותמת לכלב טְיַפּוֹ. הצילומים הגדולים, מעשה אמן, מספרים את הסיפור בתמונות. ההדפסה המחודשת יפה ומרווחת. נערכו נגיעות זהירות בלשון כמתחייב מהתפתחות השפה.

סדרת ילדי העולם המחודשת כוללת ספרים נוספים: הופיעו  סיאה הילדה מאפריקה ולילָבֵּס ילדת הקרקס ובקרוב דירְק הילד מהולנד ונוֹאי הילדה מתאילנד. הסדרה התפרסמה בשבדיה ובשמונה עשרה ארצות נוספות בעולם בשנות החמישים והששים של המאה העשרים. יוצרת הסדרה, ריבקין-בריק, ביקשה ליצור חיבור וקרבה בין ילדים מתרבויות שונות ולהראות שלמרות המגוון הגדול, העולם למעשה קטן ורב בו הדמיון על השוני.
כדאי מאד לחפש את סרטה של דבורית שרגל, שבמסע בילוש מרתק שנמשך על פני כמה שנים, הצליחה לאתר חלק מגיבורי הסדרה, שהם כיום מעל גיל שבעים. בעקבות הסרט וחידוש הסדרה הוזמנה לארץ נוריקו סאן מיפן שהיא כיום גברת שיראישי. הסרט מוקרן בסינמטקים וביישובים שונים.

הספרים מתאימים מגיל ארבע ומשתלבים היטב בנושא של רב תרבותיות. אפשר בעקבות הקריאה להציג בתמונות ילדים מן העולם. לחידוד הדמיון והשוני. אפשר לחלק לפי נושאים: לבוש, משחקים, צורות אכילה וכד'.

לרשימת הספרים

 

חרוזים אדומים

פניה ברגשטיין
איורים: וָלִי מינצי
מנוקד | 24 עמודים | הקיבוץ המאוחד

הספר הוא סיפור אחד מתוך אסופת סיפורים בשם זה שפרסמה פניה ברגשטיין בשנת 1956. סבתא נתנה לשולמית חרוזים אדומים. שולמית השחילה אותם, ענדה לצווארה. היתה המחרוזת יפה מאד אך קצת כבדה מדי, קצת ארוכה מדי. כעצת החרוז האחרון, היא משחררת אותו מן החוט "אלך לי לטיל בעולם, ויהיה לך קל, ויהיה לָך נוח. וכשתגדלי קצת – אחזור אליך, ושוב תשחילי אותי על החוט והמחרוזת תתאים לך בדיוק." אולם, כשהותר הקשר, התפזרו גם החרוזים האחרים ולשלומית נשאר "רק החוט הלבן בלבד."

החוט מוביל את שולמית לחפש אחר החרוזים ומי שרוצה לדעת מה קרה בסוף יצטרך לקרוא את הסיפור המקסים הזה, הכתוב בלשונה המתנגנת של פניה ברגשטיין, "אמא" של בוא אלי פרפר נחמד, ויהי ערב ועוד.
מגיל 4. המבוגרים יוכלו למצוא בסיפור רובד מטאפורי של חוט החיים, המתחזק על ידי איוריה המרהיבים של ולי מינצי.

לרשימת הספרים

 

מלך המלח ונסיך הפלפל

אפרים סידון
איורים: דני קרמן
מנוקד | ללא מספרי עמודים | עם עובד

מעשייה שבה שני גיבורים פוגשים את המלך, האחד פועל בתום לב ובא על שכרו, והאחר, תחבולן, המחקה את מעשה הראשון אך יוצא מבויש ומאוכזב, מופיעה בגרסאות שונות בסיפור העממי. ביאליק קרא לגרסתו המחורזת אלוף בצלות ואלוף שום (בקובץ האגדות ויהי היום וברשת בפרויקט בן יהודה). הצמד המנצח סידון-קרמן הנגיש את המעשייה העממית הממולחת והמפולפלת הזו (תרתי משמע) לילדים של היום.

נסיך חקרן, חכם, אמיץ וסקרן החליט לחקור את העולם. בשיטוטיו הוא מגיע לממלכה על ראש הר נישא שרגל אדם עוד לא דרכה בה, שם הוזמן לסעוד על שולחנו של המלך. כדי לטעום מחרוזיו של סידון, הנה מקצת מן התפריט שהוגש באותה סעודה: "... קרני עזים במיץ תפוזים/ וזנבות יחמורים שמנים ורזים/ ... מִנִי ברבוניה ועד לכריש,/ מחריימה ועד הגפילטע פיש./ ועוד לא הגענו אלי קינוחים, / אלי עוגות ואלי תפוחים:/ מוס, מרציפן ואבטיחים/... וקול ששון וקול שמחה/ וקול לפתן וקול חלה."

הנסיך התפעל מהארוחה אך הודה "אם כי קצת מלח היה לי חסר..." אלא שבאותה ממלכה מעולם לא שמעו על מלח. הנסיך מביא להם מעט מלח. המלך טועם מלוא הכף ומיד נשנק, יורק, "לופת את גרונו אדום וסמוק/ וצועק גם / 'פיכסה' בקול חנוק."
הנסיך מסביר שמלח יש לבזוק במשׂורה ומציע שהטבח שלו יבשל עבורם ארוחה מתובלת. ההצלחה אדירה "ותשואות נשמעות משמאל וימין,/ 'הו איזה תבלין, הו איזה תבלין'!"
הנסיך מעניק למלך כבקשתו שני שקי מלח ותמורתם נותן לו המלך שני שקי זהב ואף מכתיר אותו כ"מלך המלח לנצחי נצחים!"
כששב הנסיך לממלכתו ומספר את סיפורו, "והיה שם בן מלך אחר שחשב:/ 'גם אני יכול לזכות בזהב'." הוא שלח מרגל לאותה ממלכה וגילה שחסר בה פלפל. הסיטואציה חוזרת על עצמה: הנסיך מגיע, מוזמן לסעודה, מתפעל, מודה שהיה חסר לו מעט פלפל, נותן למלך לטעום, זה טועם מלא הכף – מזנק ויורק. טבחו של הנסיך מבשל למלך ואנשיו ארוחה מתובלת בפלפל, וכל המסובים מריעים במקהלה: "'יחי והידד לפלפל הנפלא!"
הנסיך נותן למלך שק פלפל ובתמורה מעניק לו המלך, לא שק של זהב כי "זהב אין בו די/ זהב זה דבר צנוע מדי." הוא מעניק לו "דבר שהוא יקר באמת/ והוא שוה יותר מהכל/ ואני מתכוֵן – שק מלח גדול."
ביאליק סיווג את יצירתו כבדיחה עממית בחרוזים, ואכן הצעירים, מגיל שש, יתענגו על העלילה המבדרת והמחורזת ועל האיורים המשעשעים. בוגרים יותר ומבוגרים יוכלו להפיק מוסר השכל: בר לבב - יזכה, החמדן – יבכה.
מכתה ג-ד אפשר לאתגר את התלמידים בחיבור מעשיה באותו הדגם. יפה גם להמחזה.

לרשימת הספרים

 

נסים ונפלאות

לאה גולדברג
איורים: מישל קישקה
מנוקד | 120 עמודים | ספרית פועלים

שבעים ושבע שנים חלפו מאז נדפס נסים ונפלאות כספור בהמשכים בשבועון הנפוץ דבר לילדים (1938. ב-1954 הורחב וראה אור כספר) והנושאים החברתיים שהוא מעלה רלוונטיים עד היום: בלשון הספור "ישנם עוד אנשים וילדים שחייהם טובים וקלים, ואנשים וילדים שחייהם קשים ומצוקתם רבה" ; אשכנזים מול מזרחים, אלימות בקרב ילדים.

אף על פי שגולדברג חיברה את הסיפור בהיותה בת עשרים ושבע, היא מציגה בו את עצמה כאשה מבוגרת וערירית (בחינת נבואה שתתגשם), "דודה של שוּמִיש" – שום-איש.

העלילה רבת תהפוכות וסוחפת: המספרת, בגוף ראשון, מוצאת מאחורי פחי הזבל ילד כבן עשר, שחור עיניים, "שוכב פרקדן על האדמה, ראשו פרוע ורגליו יחפות ושרוכי נעלים קשורים לו בחבל על חזהו." (באותה תקופה רווחה בארץ תופעת "ילדי ההפקר" – ילדים ששוטטו ברחובות ועבדו כמוכרי עיתונים, מצחצחי נעלים ומוכרי שרוכים. רבים מהם היו תימנים. זהו כפי שמשתמע גם מוצאו של נסים ושל דיירי שכונתו). המספרת אוספת לביתה את הילד ששמו נסים, ילד ללא אב, אמו חלתה ואושפזה והוא מטפל עתה באחיו הקטן אליהו. נסים נמלט לכאן מפני ידו של יחיא, בריון השכונה. המספרת מזמינה את נסים ואחיו הקטן לגור בביתה עד שאמם תחלים, ונוסף להם עוד "אורח" – קוף משוטט שאבד לבעליו, וקיבל את השם נפלאות.

ילדי הבנין מתיידדים עם הדיירים החדשים. הילדים מחליטים להעלות מופע קרקס עם נפלאות. ממש לפני ההצגה נעלם הקוף אך לבסוף נמצא (לא אגלה מחשש לספוילר). לקרקס מגיע גם בעליו של הקוף – דוקטור כּלוּמבָּרוֹש. סוף טוב הכל טוב – הקוף שב לבעליו, אב שכול וערירי, המזמין את אמו של נסים, שהחלימה בינתיים, לגור בביתו המרווח כסוכנת הבית, כמובן עם שני ילדיה. בהיותו דוקטור למוסיקה הוא מלמד את נסים פסנתר: "הפסנתר שלי מתגעגע לילד מוכשר וחרוץ... והבית שלי ריק ועצוב. היה לי בן, בנימין שמו... גם הוא היה מנגן."

ישנם ספרים שכאשר סיימת, אתה מרגיש שחלחלו אליך וחוללו שינוי, אפילו קטנטן.
כזה הוא הספר הזה, הנושא את חותם אנושיותה של לאה גולדברג, שעובר כחוט השני ביצירותיה לילדים ולמבוגרים. פרק שלם היא מקדישה ליחיא, בריון השכונה שמטיל חיתתו על הילדים, מכריחם לעבוד עבורו ולבצע מעשי מרמה. גם עליו היא מלמדת זכות: "הורים לא היו לו, ובשכונה היתה רווחת שמועה שהוא יתום שברח מאחד מבתי היתומים שבירושלים, אשר חיי הילדים שם היו קשים מנשוא." יחיא שכר חדר בבית רעוע של משפחה תימניה עניה מאד, עם עשרה ילדים, אב חולה שחפת, אם חלושה שהיתה כובסת וסבא עיוור. "לזכותו של יחיא יש לומר – ועל דבר זה העיד לפני גם נסים – שהיה משלם את שכר הדירה שלו בקביעות, יתר על כן היה אפילו עוזר לאותה משפחה בכסף."
במהדורה המחודשת נערכו שינויים לשוניים קלים, כפי שכותבים "בשולי הספר" מאירי העיניים עורכיו נרי אלומה וגדעון טיקוצקי: "עטישה" הוחלפה ב"אפצ'י", "בולם אריות" הפך ל"מאלף אריות", "משַׂחק" שונה ל"שחקן." איוריו החדשים של מישל קישקה, מבחירי המאיירים ואמני הקומיקס בארץ, מעשירים את החוויה.

הספור מתאים לילדים מגיל שבע, אשר ודאי יתקשו בקריאתו באופן עצמאי אך אפשר לקרוא להם. החלוקה לפרקים, כשכל פרק הוא חלק בתצרף – עד שלבסוף מורכבת התמונה השלמה – עושה אותו מתאים מאד לקריאה בפני התלמידים בכתה.
בהקדמה לספר כותבת גולדברג: "אולי כאשר אתם תהיו גדולים תצליחו לעשות כך, שלא יהיו בארצנו ובכל העולם כולו הבדלים אלה בין ילד לילד, בין אדם לאדם. אני אפילו בטוחה שתצליחו, אם תשתדלו מאד." כדאי מאד לחזור ולקרוא לילדים את ה"צוואה" הזו לאחר סיום הסיפור, לחשוב כיצד אנחנו יכולים לתרום את תרומתנו הצנועה – וגם לבצע הלכה למעשה.