סוקרת ד"ר נעמי בן-גור, מרצה, חוקרת, עורכת, מתרגמת וסופרת לילדים.
כתב ואייר: גיא גוטמן
מנוקד, ללא מספרי עמ', מטר.
כשכוכב מאיר, שכונתו המוסיקלית של המספר מתחילה לשיר. "ומי שר מה? / גברת פאם, / החתול עם השפמפם, / התינוק שלא נרדם, / והקפטן רם / שרים ביחד: / יאם פאם פאם." הספר ממשיך באותה תבנית: "רוני עם הקוקו / הספרית של מיקוֹ / השחקן ניקוֹ / והתוכי לוּלוּ / שרות ביחד: קוּלוּלוּ. קוּלוּלוּ. ואז, כשהירח במעלה הרחוב, כולם שרים בשקט ונרדמים "לילה טוב."
ספר חמוד מאד ומוסיקלי, צבעוני ומלא הומור, לכל מי שאוהב/אוהבת לשיר ביחד (וגם לחוד) בקול רם. יש מי שאינם אוהבים? נסו, השירה עושה טוב בלב ושמח בנשמה, מקרבת לבבות. בספר אפשר לראות טיפוסים שונים וגם בעלי חיים, כולם שרים בצוותא.
באחת השבתות שמעתי בבוקר את תוכניתו המצוינת של אורן נהרי ובה ראיין מומחים על שירה בציבור, שציינו כי זוהי תופעה ייחודית לישראלים (ממליצה מאד על התוכנית, כל שבת בבוקר בין 10-8).
גיא גוטמן הוא אמן, במאי ומוסיקאי, המנהל האומנותי של קבוצת התיאטרון אנסמבל 209. הוא כמובן אוהב לשיר, בבית, במכונית ולפעמים ברדיו.
בכיף גדול, מגיל שנתיים.
איילת נוסעת באוטובוסכתבה ואיירה רינת הופר
ספר קרטון, כנרת.
אמא ואיילת נוסעות באוטובוס לסבתא חבצלת. "האוטובוס מטרטר, / טס קדימה ודוהר, / מתנדנד מצד לצד, / מהר, לתת לאמא יד." שלא כמונו, המבוגרים המעדיפים את המכונית הפרטית, ילדים קטנים אוהבים לנסוע באוטובוס שם מתגלה לעיניהם בנסיעה אחת עולם שלם, בפנים ובחוץ, מסקרן ומלא עניין, צבעוני ומרובה פרטים: נוסעים עולים ויורדים עם חפצים שונים בידיהם, נופים חולפים בדרך. בספר נוספת גם תחושת התזוזה שאנו חווים יחד עם איילת כשהאוטובוס פונה ימינה ושמאלה.
זהו עוד אחד מסיפורי איילת שכולנו אוהבים: קליט, נגיש, עם תבנית חוזרת, מחורז (רק חבל שהקצב לא תמיד נשמר, וזה חוזר לצערי בספריה היפים של רינת הופר).
קטנים יאהבו לשמוע שוב ושוב, מבוגרים ייהנו להשמיע, מה צריך יותר מזה?
מגיל שנתיים.
העיקר שפיל ישמחכתבה: שחר סיטנר
אייר: אביץ
מנוקד, ללא מספרי עמ', הקיבוץ המאוחד-ספרית פועלים.
"פעם אחת ארנב וחמור הסתכלו בלוח השנה וגילו שהיום יש יום הולדת לחבר שלהם פיל." ארנב הציע לחמור: "בוא נשַׂמח את פיל! נעשה לו מסיבת הפתעה משנינו! זו תהיה המסיבה הכי הפתעתית בעולם. אפילו אנחנו נופתע ממנה!" גם אנחנו הקוראים נופתע, כי ספרים על חברים שמפתיעים חבר במסיבת יום הולדת יש לא מעט, אבל הסיפור הזה מקבל תפנית לא שִגרתית.
בזמן שארנב יושב ומפליג בדמיונות כיצד תֵראה המסיבה עם עוגה ענקית ופרחים וקישוטים, חמור מבצע הלכה למעשה, "קטף צמחים שפיל אוהב לאכול [...] קטף מרגניות לזר, [...] אסף אצטרובלם." רק כשהמסיבה כבר הייתה מוכנה נפל לארנב האסימון: "זה לא הוגן! זאת הייתה צריכה להיות מסיבת הפתעה משנינו, אבל אתה עשית הכול לבד. עכשיו זו מסיבה רק ממך ובכלל לא ממני..." חמור הציע: "אז תעשה משהו". שאל הארנב: "אבל מה אני יכול לעשות?" ואז פתאום ידע: "אני אכתוב לפיל שיר!"
בסדרת איורים מאירת עיניים אנחנו רואים את התהליך הקשה של כתיבת שיר, כתיבה ומחיקה, טיוטה אחר טיוטה, תנוחות שונות והבעות פנים של הכותב. בשיר מתאר הארנב כיצד הוא דמיין והציע מה יעשו בחגיגה בו בזמן שהחמור ביצע הכול לבדו וסיים: "אבל שנינו אוהבים אותך מיליון!!! וגם שיר נחשב משהו, נכון?" נכון, שיר שחובר למישהו שאוהבים נחשב מאד, אפשר גם ציור או עבודת יד - השקעה יצירתית מתוך אהבה במקום השקעה כספית. ילדים דווקא אוהבים ליצור מתנה לחבר ליום ההולדת אבל אנחנו ההורים ממהרים להוסיף לה משהו "שווה" מהחנות. ובכלל ספרים כבר מזמן לא נחשבים למתנת יום הולדת, השימושי החליף את הנפשי. זה מזכיר לי שכאשר הייתי נערה (לפני שנים רבות) הכנתי לבת דודתי האהובה מחברת שירים שחיברתי בהתרגשות לכבוד חתונתה. וזו הייתה מתנתי היחידה.
גננות וגננים, מורות ומורים, אנא החזירו עטרה ליושנה והשיבו לספר את כבודו האבוד. אם אתם רוכשים מתנות לכל הילדים – למה לא ספר?
מומלץ מאד. מומלץ גם ספר קודם של שחר סיטנר, תסריטאית וסופרת ילדים, "יומולדת חצי מעצבן" שיצא באותה הוצאה.
אביץ (אבי א. כץ) הוא מאייר, צייר ואנימטור שעשה כאן עבודה נפלאה. ביוזמתו, כפי שסיפרה לי עורכת הספר נרי אלומה, הוסיף חילזון עם הפנייה לקוראים לחפשו בספר. "אין לו תפקיד בסיפור," השיבה העורכת לשאלתי. "הוא בחזקת זבוב על הקיר. אני מקבלת דיווחים שילדים מתים על זה." כידוע עם הצלחה לא מתווכחים.
מגיל 3.
שוֹלם לְעולםכתבה: נרי אלומה
אייר: רותם טֶפְּלוֹ
מנוקד, 29 עמ', הקיבוץ המאוחד-ספרית פועלים.
נני שפן הסלע ואלי היעל הם חברים טובים שאוהבים לעשות דברים ביחד. "יחד מחפשים מזון - / עלעלים ועשב, / מתחרים ומתחבאים, / משחקים תופסת." יום אחד פורץ ביניהם ריב של ממש, ההולך ומסלים ממילים לאיומי אלימות. "הריב נמשך לו ונמשך/ עד שירד היום. / איך חברים כל כך טובים / הפכו אויבים פתאום?" הריב לא שכך גם בימים הבאים, השפן סימן סביב מאורתו קו גבול והיעל פרשׁ לעץ רחוק. המספרת רומזת בעדינות על המחיר: אין פטפוט וצחוק. זוג יונים שבנה לו קן ומתכן גוזלים שואל בכאב "איך תטיל יונה ביצים כשברוגז בעולם?" מה עושים?
הסיפור מתאר יפה כיצד היונה והיון פנו כל אחד מהם לאחד היריבים ושכנעו אותו שחברו מיואש ומצטער מאד על המריבה. כך התרכך ליבו של כל אחד מהניצים, עד ששכחו על מה היה הריב, חזרו להיות חברים טובים "ושולם לְעולם!" עכשיו יכלו הגוזלים להיוולד לתוך עולם של שלום, מה שכולנו מייחלים.
אני מודה שכאשר קראתי בפעם הראשונה את הסיפור חשתי אי-נוחות מן השקר הלבן של המפשרים. עד שעמדתי על בסיס הסיפור הנטוע באהרון הכהן משכין השלום שזו הייתה דרכו כפי שמספרים חז"ל. אהרון היה הולך לכל אחד מן הצדדים היריבים ומשכנעו שחברו מצטער וניחם על המריבה, עד שהיו מתרככים ומשלימים. אולי גם חז"ל הרגישו מה שחשתי, מכל מקום הם התמקדו בתיאור הדרך שבה פעל אהרון על מנת לשכך את הכעס של כל יריב. ומי אני שאחלוק על דרכו של אהרון הכהן? ראיתי כאן הזדמנות להרחיב את טווח הראייה שלי ולבחון דברים מזווית אחרת, מורכבת.
ולואי ודרכו של אהרון תשמש את כל המתווכים בסכסוכים, ויבוא שלום על העולם.
הסיפור הקצר מחורז כהלכה, מתנגן בהקראה.
הספר מומלץ בחום. מגיל 4 וגם לנו המבוגרים.
זהו ספרה השנים-עשר של נרי אלומה, סופרת ילדים ועורכת. זכתה בעבר בפרס זאב לספרות ילדים על ספרה המצוין "אוגי", ספריה נבחרו למקומות הראשונים במצעד הספרים של משרד החינוך וספרה "הקיפוד שאמר מה אכפת" תורגם לארבע שפות (ונסקר כאן בחודש אפריל 2024).
את הסיפור מלווים איוריה היפים מאד של רותם טפלו, בצבעים של נווה מדבר, מקום ההתרחשות.
כתבה ואיירה מַיָה טַצוּקָאוָוה
נוסח עברי: ראובת ניצן
מנוקד, ללא מספרי עמ', אגם.
חפרפרת מקבלת הזמנה מהארנב למסיבת אמצע הסתיו, בביתו – מוסיקה, כיבוד, כיף. הוא מוסיף להזמנה פנייה אישית: "מקווה שתוכלי להגיע. שלך, ארנב."
חפרפרת מתלבטת קשות: האם היא באמת צריכה ללכת? "אולי יהיה לי כיף. אבל מה אם אכיר רק את ארנב?" ההתלבטויות מלוות אותה לאורך זמן ואנו רואים אותה מתלבטת כשהיא מצחצחת שיניים, כשהיא שוכבת במיטה, כשהיא אוכלת. היא מהרהרת אולי תכין פחזניות קצפת, ארנב אוהב אותן, היא מקווה שגם האחרים יאהבו.
החפרפרת המופנמת, שהמסיבה רבת המשתתפים מטילה עליה אימה, אוזרת אומץ ויוצאת לדרכה עם קופסת פחזניות בידה. הדרך הארוכה והמפותלת לביתו של ארנב מבטאת את התלבטויותיה: היא מצליחה לעבור בלי להעיר את הנחש, אבל הספיקות ממשיכים לנקר וממחישים לנו את אופייה הביישני, הנמנע: מה תגיד לחיות, "אני אף פעם לא יודעת מה להגיד. זה תמיד כל כך מביך. אולי עדיף שאחזור הביתה? [...} אני צריכה לדחוף את עצמי... להשתנות?"
מה דעתכם?
ליד ביתו של הארנב פוגשת החפרפרת בבואש שגם הוא מהסס להיכנס, "נשמע שיש כבר המון חיות בפנים..." לארנב העומד בפתח לקבל את פני האורחים אומרת חפרפרת, "אולי... בפעם הבאה?" הוא מגלה הבנה ומשאיר דלת פתוחה תרתי משמע: "כמובן! נהיה בקשר בקרוב." החפרפרת והבואש משאירים את מתנותיהם בידי הארנב ופותחים בריצה המבטאת הקלה – בניגוד להליכה האיטית והמיוסרת למסיבה.
לאן הם רצים? בתמונת הסיום אנחנו רואים אותם יושבים בגינה של בואש, שותים תה בנחת ומשוחחים.
הסיפור היפהפה הזה משתלב בגישה החדשה יחסית הגורסת: אל תכריחו את עצמכם להשתנות, לכו עם האופי שלכם ומִצאו את המסגרת שבה תרגישו נוח.
כשהייתי תלמידה בתיכון, העתקתי על דלת חדרי בגדול את שירו של המשורר הצרפתי ז'ק פרוור (מתוך ספרו "מילים"): "אני כפי שאני". "אני כפי שאני/ כך נולדתי/ מה אתם בעצם מצפים/ מה אתם רוצים ממני [...] למה לשאול אותי / אני פה למצוא חן בעיניכם / ולא אשתנה (תרגום לעברית: יעל בר שם. אפשר למצוא את השיר, מקור ותרגום, באינטרנט https://blogs.bananot.co.il/71/?p=23 ). עד היום אני משתדלת להיות כפי שאני.
האיורים היפים, בצבעים שקטים, מבטאים את אופייה המסתגר של החפרפרת. כל איור מזמין התבוננות עמוקה בפרטים. בתחילת הספר אנחנו רואים את ביתה של החפרפרת המגדלת סלק, קייל, כרשה ומדשנת באקו דשן ירוק. בסוף הספר, ביתו של הבואש המגדל שום, דלעת, צנון ועשבי תבלין שונים. שני יצורי טבע חביבים שכמו בשיר שציטטתי למעלה, הם כאן כדי למצוא חן בעינינו.
המגזין היוקרתי "קירקוס" הכתיר את הספר כספר השנה לשנת 2023.
מַיָה טַצוּקָאוָוה היא סופרת ומאיירת אמריקנית של ספרי ילדים. מתגוררת ליד בוסטון.
מגיל 4 ולכל נפש.
כתב: ג'יימס קֶטְצְ'פּוֹל
איירה: קָארן ג'ורג'
מאנגלית: רונית רוקאס
מנוקד, ללא מספרי עמ', כנפיים וכתר.
על כריכת הספר אנו רואים ילד עומד על נדנדה, עם רגל אחת. השנייה איננה או אולי מקופלת לאחור. בפתח הספר שוב נראֶה הילד עם רגל אחת, משַׂחק לבדו במשחק של גבורה: "ג'ו שיחק במשחק האהוב עליו. השתתפו בו כרישים. וכנראה גם תנינים. אבל לתנינים ולכרישים לא היה סיכוי לנצח פיראט כמו ג'ו." לאט לאט אנחנו נחשפים לסיפור האמיתי: "לג'ו קל יותר להתמודד עם כרישים מאשר עם ילדים שהוא עדיין לא מכיר." ילדים מצטרפים, כל אחד מהם תוהה היכן עוד רגל – נפלה לאסלה? נגנבה? אולי אלף אריות עשו לו את זה? אולי הוא מסתיר אותה? "אבל לג'ו לא התחשק לספר את הסיפור הזה" (ההדגשה במקור). ג'ו נראֶה כועס על השאלות החקרניות ומפסיק לשחק. כשהוא חוזר שוב למשחקו, זונחים הילדים את ענין הרגל החסרה ומצטרפים למאבק בכרישים ובתנינים, וגם מציגים את עצמם בשמותיהם. כולם מרוצים וקוראים "אַדִיייר!" (ההדגשה במקור).
"מאוחר יותר סימוֹן שאלה, 'לא נמאס לך לפעמים מהשאלה הזאת על הרגל שאין לך?' 'מה את חושבת?' שאל ג'ו. על זה דווקא סימון ידעה לענות. אבל עכשיו לג'ו הייתה שאלה. 'את עדיין צריכה לדעת מה קרה'? ,לא!' אמרה סימון. וג'ו נראָה מרוצה."
אולי כשיכירו יותר ויתקרבו ג'ו יספר להם ואולי לא. זכותו לשמור על פרטיותו כראות עיניו ולהסיט את המיקוד מנכותו להיותו ילד רגיל. זוהי זכותו של כל אדם, בכל גיל. כדאי שכולנו נזכור זאת, אלה שנראים/חשים שונים ואלה שלא.
סיפור חכם וחשוב. הסיפור שמאחוריו מופיע בסוף הספר מפי המחבר: "מעולם לא התכוונתי לכתוב ספר, ודאי לא על עצמי. אני סוכן ספרותי שמיַצג סופרי ילדים ומאיירים. כך הגיע אלי כתב היד של קארן ג'ורג', סופרת ומאיירת, שכתבה ואיירה סיפור לילדים על דובי בעל רגל אחת. היא לא ידעה שאני עצמי בעל רגל אחת, אך כשפנתה אלי כבר היה מאוחר מדי. אמרתי לה שמנקודת המבט שלי אין אמת בסיפור שכתבה. הצעתי לה שאכתוב בעצמי את הסיפור – סיפור חדש לגמרי – היא תאייר אותו. וכך הדובון נהפך לג'ו."
הספר זכה לשבחים: "מקסים וחכם במיוחד" (גארדיין), "איזה סיפור חשוב" (בוק ראיוט). אני מצטרפת למשבחים.
מגיל 4.
כתבה: שירה גודמן
צייר: אלירן הרוש
מנוקד, ללא מספרי עמ', הקיבוץ המאוחד-ספרית פועלים
"מִלֵּי־מִלִּים, מִלֵּי־מִלּוֹת/ הֵן בּוֹנוֹת לִי עוֹלָמוֹת." הספר מציע מסע צלילי של מילים חורזות היוצרות סיפורים מצחיקים ומשונים. התבנית חוזרת: לכל אחת מאותיות ה-א"ב ארבע שורות של מילים חורזות: "ארון, ארמון ואפיריון, / איגרת ואווז / אמבט, אמתחת ואתון / אדרת וארגז." אחרי כל כפולה המחזיקה שתי אותיות, הצהרה (כל פעם שונה): "האח הידד, הידד האח! // ללמוד מילים, זה משובח." אכן כך.
הספר הזה מצטרף למדף הספרים העוסקים בשפה העברית בכלל ובאותיות בפרט והוא מקורי ויצירתי לעילא. מקיים במלואה את משנתו של הורטיוס (המשורר הרומי המפורסם משנת 65 לפנה"ס) לגבי שירה, כפי שניסח ב"ארס פואטיקה" שלו: עליה להיות מענגת ומועילה. הטקסט מזמין בכיף למצוא עוד מילים, אם במסגרת המשפחה, אם בכתה.
שיר אהבה לשפה העברית. מומלץ מאד.
מגיל 5.
שועל+אפרוח, המסיבה ועוד סיפוריםכתב ואייר: סֶרְגְ'יוֹ רוּצֱיֵיר
מאגלית: רונית רוקאס
מנוקד, 51 עמ', כנפיים וכתר.
שועל יושב בביתו וקורא ספר. טוק טוק. "זה אני, אפרוח!" השועל פותח. "מה אתה עושה?" שואל האפרוח. "אני קורא את הספר הזה" משיב השועל. שואל האפרוח, "איך אתה קורא את הספר הזה אם אתה מדבר אתי?" עונה השועל: "אתה צודק, אפרוח. קראתי את הספר הזה. ועכשיו אני אחזור לקרוא בו." טראח, הדלת נסגרת. אפרוח נוקש בשנית, "אני יכול להשתמש בשירותים שלך?" השועל: "ודאי שאתה יכול".
בסדרה של איורים נראֶה השועל יושב וקורא בספר בשעה שהאפרוח סגור בשירותים. השעון על הקיר (שעון אנלוגי, מעניין כמה ילדים יודעים היום לקרוא כזה) מתקתק ומצביע על הזמן הרב החולף, שעה ועוד שעה. השועל דואג וקורא מעבר לדלת השירותים "אפרוח אתה בסדר?" הוא שומע "טראח! בום! ספלאש!" מתריע ונכנס. ומה הוא רואה? בעלי חיים שונים חוגגים בבלגן גדול (ראו איור מצורף). "אתה לא רואה? אני עושה מסיבה עם החברים שלי," אומר האפרוח. "בחדר האמבטיה שלי?!" זועק השועל. אפרוח קורא לחבריו לצאת. "הוא לא באמת התכוון שאני יכול להשתמש בשירותים שלו."
זהו הסיפור הראשון בספר הבנוי על העיקרון של "צפרדי וקרפד", קצר, הומוריסטי עם נגיעות של שנינות ותחכום, מסופר בדיאלוגים בלבד בין שני חברים. שועל ואפרוח הם שני הפכים, מה שמייצר הומור. אפרוח, בצד הקומי, תופש כל דבר כפשוטו, בן דמותו של ילד צעיר ושובב. שועל הוא הבוגר השקול, טיפוס רטנוני אך בתוכו חביב.
בספר שלושה סיפורים קצרצרים, אידיאלים להתחלת קריאה, עם פאנלים גדולים בצבעי פסטל וטקסט בשפה תקנית קלה (ניכר שהמתרגמת ידעה להתאים את השפה למתחילי קרוא מה שלא תמיד קורה בספרים המכריזים על עצמם כמתאימים לקורא המתחיל), מודפס בבועות גדולות דמויות קומיקס.
סֶרְגְ'יוֹ רוּצֱיֵיר, תושב ניו יורק, הוא סופר, מאייר וצייר קומיקס, עבודותיו מתפרסמות במגזינים ברחבי העולם. זכה בפרס תיאודור סוס גֵייזְל (הלא הוא דוקטור סוס האהוב והמוכר). ספר זה, שהוא הראשון בסדרה (בהחלט מצפים לעוד) זכה לשבחים רבים ובצדק.
ילדים אוהבים לחבר סיפורים בדגם נתון. אפשר – במסגרת משפחתית או כיתתית - לחבר עם הילדים סיפורים בדגם הזה, עם אותן דמויות, או אחרות, תוך שמירה על אופייה המיוחד של כל דמות, ועל סיטואציות קומיות והומוריסטיות. פעילות מבורכת המאפשרת התנסות במלאכת הסיפור.
מגיל 5.
תעלומות מלון נוף לחוףכתב: אמיר חַרש
איירה: הילה נועם
לא מנוקד, 160 עמ', עם עובד.
הספר מוקדש "לכל מי שנאלץ לישון רחוק מהבית." נאלץ כלומר, מצב כפוי שאין בו כיף. וכך הוא נפתח: "נדב ישב לבד בלובי של מלון 'נוף לחוף' [...] המשפחה שלו מתארחת כבר הרבה שבועות במלון הזה, ונמאס לו לגמרי. נמאס מהבריכה, נמאס מהמשחקייה, נמאס מהמסעדה ונמאס מהספרייה ונמאס גם מהופעות ומהפעלות." אתם כבר ודאי מבינים את הסיטואציה – מפונים. "לא הייתה לו ברירה אלא לעשות משהו בעצמו, ומה שהוא החליט זה להיות בלש." בפינה הכי אפלולית בלובי של המלון הוא קבע את המשרד שלו והדביק לשולחן שלט: "כאן הבלשִׁיה – נדב הבלש פוטר כל באַיה." גם כשאמא העירה לו שכתב בשגיאות, הוא העדיף להשאיר כך, "שיהיה יותר אמיתי."
כשהוא כבר כמעט התייאש כי אף אחד לא בא, הגיעה הלקוחה הראשונה, ילדה שגם היא מן המפונים. כאן מתחילה סדרה של תעלומות, מן הקל אל הכבד, וילדים נוספים מצטרפים: עלמה שיודעת לדבר עם כולם, מיה שמבינה במפלצות ובערפדים, וניתאי שעדיין מחפש מה התחום שלו. לנדב יש כישורי בלשות: הוא שׂם לב לפרטים שאחרים מחמיצים, ומסיק בהגיונו הבריא את המסקנות הנכונות.
התחושה של עולם שהתהפך בין לילה, הרגשת תלישות מן השיגרתי והמוכר, אי-ודאות וחוסר ביטחון, זיכרונות קשים מן האתמול, הורים שטרודים בשלהם, כל אלה משמשים זירה מתאימה לעיצוב תחושת פחד מתונה (חוץ מאשר בסיפורים האחרונים, שם פוגשים באלמנטים מספרות האימה, שאינה זרה למחבר) המשקפת את נפשם של הילדים שחוו טראומה לא מכבר. בסיפור הראשון התעלומה היא זהותו של הזר שנכנס לחדר של עלמה ומשפחתה. עלמה שיחקה במסדרון במחבואים עם אחיה הצעיר והלכה להתחבא בחדר. "זה היה מחבוא מעולה. פתחתי את הדלת של הארון והתקפלתי פנימה, סגרתי את הדלת. עבר המון זמן [...] ואז שמעתי מישהו נכנס לחדר שלנו." לפי הצעדים הכבדים הבינה שאין זה אחד מבני המשפחה, גם היה לו ריח מוזר, חריף, "וממש ממש פחדתי והתחבאתי עוד יותר עמוק בתוך הארון, וכיווצתי את עצמי לכדור. ניסיתי לא לנשום בשביל שהוא לא ישמע אותי, וחיכיתי בכל הכוח שהוא ילך משם. הוא נשאר הרבה זמן ועשה כל מיני קולות מוזרים [...] הזיז דברים, פתח וסגר דלתות, הפעיל מכשירים חשמליים, דיבר בשפה שהיא לא עברית." אפשר בקלות להחליף את החדר במלון לחדר בממ"ד בזמן הטבח.
לא חסרים גם ערכים. באחד הפרקים נפתרת תעלומת צעצוע הברווז של אחיה הצעיר של עלמה. הצעצוע שנעלם התגלה בחוף הים, בתיקה של אישה בשם חנה שמצאה ואימצה אותו כי הוא הזכיר לה את הנכד שלה שקראו לו גל ואהב את הים. "מאז אני חייבת להיות בים. רק ככה אני יכולה לנשום. כשאני יושבת כאן, כל החושים שלי נפתחים. רק להקשיב לים רק להרגיש את החול ברגליים, זה כאילו שהוא כאן איתי." היא הראתה לאח הקטן של עלמה, שכינויו ברווזי, את צעצוע הברווז. "הוא החזיק אותו, לחץ עליו קצת ושמע את הצוויץ. עלמה הסתכלה לו בעיניים, הוא החזיר לה מבט. גם נדב הסתכל בו, רומז לו בלי מילים מה הדבר שצריך לעשות. ברווזי הבין, היא צריכה אותו יותר ממנו. הוא החזיר את הברווז לחנה." הלב מתכווץ מגודל האסון, המובן ללא מילים מפורשות, ומתרחב מן הוויתור והמחוָוה. ראו את האיור היפה המצורף כאן המיטיב לבטא את רגשות הדמויות דרך הבעות פניהן ואופן ישיבתן.
הספר מאפשר לעבד ולהתמודד עם חוויות הטבח הקשות, שגם ילדים שלא חוו אותן על גופם נפגעו מהן בנפשם.
זהו ספר ראשון בסדרת הבלשׁיָה. נחכה לעוד.
אמיר חרש פרסם עד כה שני ספרים למבוגרים. ספרו לנוער "אימה בראשון מערב" (עם עובד, 2023) זכה לשבחים.
הילה נועם היא מאיירת, יוצרת קומיקס, ומרצה במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. עבודותיה התפרסמו בספרים, מגזינים, עיתונים, אנתולוגיות בינלאומיות ותערוכות שהוצגו ברחבי העולם. עבודותיה זכו בפרסים מקומיים ובינלאומיים.
העלילות נשזרות זו בזו, הפרקים קצרים, מלווים באיורי שחור-לבן יפים. מתאים מאד להקראה בהמשכים בכתה.
מגיל 8.
פרופסור א שולט במצבכתב: דן אריאלי
אייר: עומר הופמן
לא מנוקד, 118 עמ', למה וכנרת.
אריאל, המכונה פרופסור א', בקושי קם בבוקר, עובר באחת מחלומות מתוקים של ניצחון בכדורסל למטח הוראות של אמא ולריצה לבית ספר, כולו מלא טרוניות: למה צריך לסדר את המיטה כשבמילא הולכים בה שוב לישון בלילה, למה בית הספר מתחיל כל כך מוקדם – בשמונה? בדרך לשם רואים בבועת קומיקס את הכלב הרובוטי שלו מכריז על "התראה, אתה בדרך לבית הספר בלי שעורי בית!" האקספוזיציה הזאת מאפיינת מיד את גיבור הספר. כשהמורָה מבקשת ממנו את שיעורי הבית, "אני מחליט לא להמציא תירוצים ונותן לבינה הסבר מלא ואמיתי. זה לא שלא התכוונתי להכין את שיעורי הבית, רק שהיו לי כל כך הרבה דברים אחרים לעשות, שפשוט לא הגעתי לזה." עם יד על הלב, כמה פעמים הייתם אתם המבוגרים במצב דומה? "הייתי חייב להכין לעצמי משהוא קטן ובריא לאכול. לעבוד על פרויקט עם חבר. לקבל אורחים חשובים. היו לי כוונות טובות. אבל כל מיני דברים הפריעו לי. וזאת באמת לא אשמתי."
המורה בינה מבינה (שימו לב לשמות: אריאל הלא הוא דן אריאלי, שמה של המורה בינה במִלעיל הוא בינה-חכמה במִלרע) אבל יחד עם זאת, בנוסף לשיעורים של היום שעליו להביא מחר, הוא צריך להחתים את ההורים על מכתב. בקיצור צרות בצרורות אבל לא כאלה של מבוגרים על משבר האקלים, השחיתות והאפליה אלא צרות של ילדים, "לא מספיק שאני צריך לבזבז כל כך הרבה שעות במוסד הלא-אנושי הזה שנקרא בית ספר, עוד יש להם החוצפה להשתלט על מעט הזמן שנשאר לי לכיף, ולהפוך גם אותו לזמן עבודה." אל תקלו ראש: צרות הן צרות, כל אחד על פי גילו.
אריאל יודע שצפויות לו סנקציות מצד "ההנהלה" (ההורים) ומנוי וגמור עמו לגרום להם להבין שזאת באמת לא אשמתו. הכיצד? "הודעה אפשרית להנהלה: זאת לא אשמתי. זאת אשמת הטבע האנושי. כל בן אדם הגיוני היה פועל בדיוק כמוני. (ההדגשות במקור). "מה שאני צריך זה הוכחה – ניסוי מדעי שיראה שכל הדברים שמפתים אותי – טלפון, ממתקים, טלוויזיה – מפתים גם אותם. ושגם להם יש אותן בעיות שליטה עצמית." כאן הוא נזכר במה שלמד (בכל זאת) בבית הספר, בשיעור מדע: שאלת מחקר, השערה, שיטה, ומבצע את הניסוי על ההורים (ללא ידיעתם כמובן). האם זה הצליח?
דן אריאלי מגיש לקוראיו הצעירים (וגם לנו) שיעור בשיטות מחקר, בדרך מובנית, ברורה, עם קבוצת ביקורת, ועם זאת מעניינת, ומשעשעת, עם מנה נכבדה של הומור. כל זאת מבלי להתעלם מטעויות וכשלים במהלך הניסוי וגם דיון בשאלה האם ניסוי אחד מספיק כדי לקבוע כלל. בסוף הספר מציע המחבר לקוראיו "עשו זאת בעצמכם" ומציג להם דוגמה.
הוא גם מפנה את תשומת ליבם "כמובן חשוב לזכור שלעתים קרובות התוצאות של הניסויים הן לא מה ששיערנו. אולי נהיה קצת מבולבלים כשהתוצאות יפתיעו אותנו, אבל ככה גם נלמד הכי הרבה!" לנענים לאתגר הוא נותן כתובת מייל למי שרוצה לשלוח את הניסוי שתכנן/תכננה ומביע תקווה "שתמשיכו לחקור את הטבע האנושי ולחפש דרכים שיובילו אתכם להחלטות טובות יותר ויותר."
פרופ' דן אריאלי השכיל להגיש לקוראיו נושא כבד בכתיבה קלה וזורמת, עם שימוש בקומיקס של המאייר והקומיקסאי עומר הופמן, שהעניק לדמויות אופי, הומור ותנועה והוסיף להסברים המדעיים המחשה חזותית מאירת עיניים.
סדרת למה היא מיזם מבורך של ספרי דעת מונגשים וכיפים לקוראים צעירים. ומקווים לעוד.
מגיל 10.
מי גנב את המחברות של דרווין?כתב: אורן הרמן
איירה: אינה גרצברג
לא מנוקד, 174 עמ', למה – ספרי דעת לקוראים צעירים, וכנרת.
מיהו אַרַסְמוּס ומהו הרמז שבפיו, הפותח את המסע הבלשי לגילוי המחברות הגנובות? "עץ ולא סולם כי הכל קורה ככה סתם?"
דפיקה חזקה נשמעה בדלת. " 'משטרה! לפתוח! ' ארסמוס זינק מעבר לספה והסתתר מאחוריה. וִין ויגֶלְס פתחה את הדלת ולפניה עמד שוטר נמוך ושמנמן." הוא הציג את עצמו בשם דוליטל, עם גבות עבות, כובע גדול ועקום על הראש וקול צפרדעי מקרקר. בהחלט דמות מגוחכת, שנקראת בשמו של רופא החיות המהולל והאהוב. "אני מתאר לעצמי ששמעתְּ על כך שהמחברות של דרווין נגנבו [...] אנחנו נחושים לפענח את הפשע ולהחזיר את המחברות לספרייה. לצורך החקירה אני זקוק לעזרה של מומחה." פרופסור ויניפְרֶד ויגֶלְסְוורְת המומחית מאוניברסיטת קיימברידג' משם נגנבו המחברות, מתנדבת כמובן ברצון. השוטר דוליטל מבקש ממנה לרענן את זכרונו "למה דרווין והמחברות שלו כל כך חשובים?" היא מספרת לו בקצרה שדרווין היה מדען שחי באנגליה לפני מאתיים שנה, "אומרים שהוא הביולוג החשוב ביותר שחי אי-פעם!" בגיל עשרים ושתיים הפליג בספינה שנקראה 'הבּיגֵֶל', חקר את הטבע בברזיל, בדרום אפריקה, באוסטרליה ובניו זילנד וכשחזר לאנגליה התחיל לכתוב את מחשבותיו במחברות. הוא רצה לפצח את "תעלומת התעלומות", כיצד נוצר מִגוון היצורים, למה יש מיליארדי חיפושיות ותולעים בזמן שיצורים אחרים נכחדו.
"כמו הדינוזאורים!" קופץ ארסמוס מאחורי הספה ומבהיל את השוטר. אבל אל בהלה. ארסמוס, שנקרא על שמם של אחיו וסבו של דרווין, הוא קוף שימפנזה. הפרופסורית המומחית, אישה ערירית ללא ילדים, מצאה אותו נטוש בראש עץ שיטה באפריקה. היא הביאה אותו לקיימברידג', אימצה אותו, ולימדה אותו "את כל מה שצריך לדעת כדי לחיות עם בני אדם."
אז מה פירושו של הרמז "עץ ולא סולם כי הכול קורה ככה סתם?" פיצחה אותו בדיעבד, לאחר שנמצא ה"גנב", אנני, נכדתו של הכומר, ילדה שארסמוס הכיר ונמצאו ביניהם הרבה דברים משותפים. כמו שאמר לה: "אתם בסך הכול קופי-אדם קירחים שהולכים על שתיים."
איך כל הדברים מתחברים ומסתברים תקראו בכיף בסיפור הבלשי הסוחף והחכם הזה, שופע הומור, האורג מדע, היסטוריה ודמיון. הוא מבוסס על עובדות אמיתיות כפי שמספר המחבר בסוף הספר, היעלמותן של שתי מחברות של דרווין מהספרייה של אוניברסיטת קיימברידג' בשנת אלפיים. כעבור עשרים שנה הן הוחזרו במצב מושלם. מי לקח/גנב ומי החזיר לא ידוע עד היום אבל כולם שמחים שהאוצר יקר הערך הזה הוחזר למקומו בשלום. בעמודים האחרונים, תחת הכותרת "לא תאמינו" אפשר לקרוא עובדות מפתיעות על צ'ארלס דרווין.
המחבר, פרופסור אורן הרמן, הוא היסטוריון של המדע וסופר עטור פרסים. גר בירושלים עם אשתו ושלושת ילדיהם.
איוריה המיוחדים של אינה גרצברג מחייה את העלילה לנגד עיני הקוראים. גרצברג היא אמנית, מאיירת ויוצרת מפלצות מטורונטו שזכתה בפרסים. גדלה בברית המועצות, שם למדה אמנות ועיצוב גרפי. גרה בטורונטו עם שני ילדיה וכלב.
דרווין, תורת האבולוציה, הברירה הטבעית, המדע מול הדת (משפט הקופים המפורסם במדינת טנסי בארה"ב בשנת 1925 שבו הואשם מורה בכך שלימד את תורת האבולוציה של דרווין בניגוד לחוק), הזדמנות לקוראים הצעירים (וגם למבוגרים ששכחו) להשכיל בחתיכת היסטוריה שהיא חלק מן התרבות האוניברסלית. הספר הזה עושה זאת באופן נפלא וגם שורה עליו רוח טובה של יחסי אנוש.
מגיל 10.
המשך סדרות
המאפיה המדהימה של פרדי - לרקוד עם דונאטסכתבה: הַאְריֶּט וַיְטְהוֹרְן
אייר: אלכס ג' גְרִיפִיתְס
מאנגלית: גליה אלוני-דגן
מנוקד, 111 עמ', מטר.
ספר שלישי בסדרה המתוקה הזאת (תרתי משמע) הבנויה על דמותו של פרדי בּוֹן-בּוֹן מן העיירה בֶּלְוִיל, אופה מדהים עם ידיים ולב של זהב, שמוצא תמיד זמן לעזור לחבריו. אבל תמיד נמצא גם מישהו קנאי המנסה להתנכל לו. הפעם, מנהלת המאפיה אָמירה זקוקה לבן זוג חדש לריקודים לקראת מופע הכישרונות. אוהב קנאי גרם לבן זוגה המיועד לשבור את הרגל בעת החזרה. פרדי רואה את צערה ומתנדב למרות שיש לו שתי רגליים שמאליות.
בסוף הספר תמצאו מילון למונחי אפיה שפיותיכם יזילו רוק - אקליר, בריוש, טארט, פרופיטרול ועוד, וגם את המתכון של פרדי למאפינס-דונאטס קלים להכנה וממולאים בריבת פטל, עם הערה חשובה להיעזר במבוגר כשצריך.
כל כך הרבה טוב יש בסיפורים האלה, שזה עושה טוב על הנשמה.
מתאים מאד לאימון בקריאה. מגיל 5.
כתב ואייר: מָתְיוּ פורסיית'
נוסח עברי: רְאוּבַת ניצן
מנוקד, ללא מספרי עמ', אגם.
באיור אנחנו רואים שפּוֹקוֹ היא צפרדע אנרגטית ויצירתית ובטקסט אנחנו קוראים: "הטעות הגדולה ביותר שעשו ההורים של פּוֹקוֹ הייתה להביא לה תוף. הם כבר עשו טעויות בעבר." האיורים ממחישים דוגמאות מצחיקות, להנאתו של המאזין הצעיר שוודאי ישמח לשמוע שגם הורים עושים טעויות, אם כי אפשר לשאול – טעות מבחינתו של מי? והאמנם הפעם טעו?
"לא היינו צריכים להביא לה את התוף הזה" אומר אבא לאמא שקוראת ספר אבל בגלל רעש התיפוף היא אינה שומעת ומתפתח ביניהם דו-שיח מצחיק של אנשים שאינם שומעים זה את זה.
אבא מציע למתופפת הקטנה לצאת קצת החוצה עם התוף אבל שלא תקים רעש גדול מדי כי "אנחנו משפחת צפרדעים קטנה שחיה בתוך פטריה, ואנחנו לא אוהבים למשוך אלינו תשומת לב."
פּוֹקוֹ יוצאת אל היער. הכול שקט. היא "החלה לתופף בשקט על התוף שלה, רק כדי לא להרגיש לבד. אבל אז משהו נע מאחוריה. דביבון מנגן בנג'ו החל ללכת בעקבותיה. אז פּוֹקוֹ הכתה בתוף חזק יותר. חיה אחר חיה מצטרפת עם כלִי הנגינה שלה וכולן מנגנות יחד, קול שאון וקול שָׂשׂון. אחריהן נסחף קהל גדול שנהנה מן המוסיקה.
ומה עם ההורים שלה? ראו באיור.
פיקצ'רבוק מקסים ומצחיק על צפרדע קטנה שצועדת לגדוּלה ועל טעות שמצטרפת לטעויות שהובילו להצלחות.
מָתְיוּ פורסיית' הוא מאייר ואמן קומיקס שזכה בפרסים רבים. פּוֹקוֹ והתוף הוא ספרו הידוע ביותר שזכה באותות הוקרה רבים.
זהו מסוג הספרים שמיד עם סיומם הילדים מבקשים עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם.
מגיל 3-4.
כתב: אלון רותם
אייר: עובדיה בֶּנישוּ
מנוקד, ללא מספרי עמ', כתר.
"הקול של אבא נכנס לחדר ואמר: 'בנות, אני מבקש שתטפלו בבלגן שלכן."
ליהי, נועם ואיה הקטנה צייתו. הן טיפלו בבלגן כמו שביקש אבא. מדדו לו חום, כיסו אותו בשמיכה, קראו לו סיפור (הבלגן ביקש את הספר מתחתית הערימה הגבוהה ואתם יכולים לשער מה קרה); נתנו לו תרופה. ילדות טובות. אלא שתוצאות הטיפול הזה היו כמובן שהבלגן גדל וגדל ולא חדל. הסוף טוב, גם לבלגן, שרצה להיות קטן.
ספר הומוריסטי שמתחיל מהומור לשוני של מימוש מטאפורה – לטפל, והמשכו בהגזמה
פרועה ומצחיקה.
לכל שוחרי הסדר האדוקים, דעו לכם שקצת אי סדר זה בסדר ואפילו רצוי. במאמר מעניין במגזין האינטרנטי "מהות החיים" (מגזין מצוין, חינמי, כדאי לכם להירשם אליו) קראתי בשבחי הבלגן כמסייע להמצאה וליצירה בהיותו משאיר פתח למציאת דברים בלתי צפויים במהלך החיפוש. למשל, אדם יוצר הרושם את רעיונותיו ללא סדר וקִטלוג, נאלץ לעבור בכל פעם על כולם, מה שמאפשר לו למצוא חיבורים מעניינים ויצירתיים ביניהם.
המחבר אלון רותם הוא תסריטאי, מורה ומחנך, ומלווה רוחני. לבלגן הפרטי שלו הוא קורא "הערימה."
איוריו היצירתיים של המאייר והצייר עובדיה בנישו דואגים לנו לשעות מהנות של זיהוי הפריטים בתוך הבלגן.
מגיל 4.
כתבה: תלמה אליגון-רוז
אייר: נועם נדב
מנוקד, ללא מספרי עמ', כנרת.
לאלה שזוכרים/מכירים את ספרו הידוע של בנימין תמוז "חולות הזהב", שנכתב בשנים של בניית תרבות עברית חדשה בארץ ישראל, הכותרת שולחת ישר לָעָבׇר של טרום הקמת המדינה.
גיבורת הסיפור היא ילדה בשם מִלְכָּה, שגרה עם משפחתה בראשון לציון, שהייתה בימים ההם "מושבה קטנה מאד, בתיה נמוכים ומעטים, גגות להם אדומים ומסביב רק חולות זהובים כשערה של מִלְכָּה." בבית של מִלכה דיברו צרפתית, ובגן שלה, שהיה הגן העברי הראשון, עם הגננת אסתר (הפרטים מדויקים היסטורית) דיברו רק עברית.
מִלכה עלתה לכתה א'. המורֶה שלה יודילביץ' (דוד יודילביץ', מבית הספר "חביב" שנוסד ב-1886 בראשון לציון והיה בית הספר העברי הראשון בארץ ובעולם שבו לִמדו את כל המקצועות בעברית) אהב מאד את השפה וכשהיו חסרות לו מילים בעברית היה פונה לאליעזר בן יהודה, מחייה השפה העברית, ששלח את חידושיו לתלמידים.
יום אחד ראה המורה יודילביץ את מִלכה קוראת בהפסקה לחברותיה מתוך ספר אגדות בצרפתית של אמהּ ומתרגמת להן. הוא פנה אליה: "יפה שרצית לשתף את חברותיך החדשות בספר שלך, אבל הוא בצרפתית! תבטיחי לי חביבה, שלא תעשי זאת להבא. מה יעלה בגורלנו אם את מדברת צרפתית, מרים – רוסית, אברהם – לדינו, ונתן- ערבית? שבנו לאדמתנו, עלינו לשוב גם לשפתנו. עלינו לדבר רק עברית. בבית הספר, בבית – תמיד!"
החלטה גמלה בלבה של מִלכה - "מהיום תדבר רק עברית."
יום אחד בבית הספר בוחרים במִלכה לברך בצרפתית את הברון רוטשילד "שבזכותו אנחנו כאן ושעוזר לנו כל הזמן" כפי שמסבירה לה אמהּ הנרגשת. מה תעשה מִלכה? מצד אחד הרי החליטה לדבר רק בעברית, מצד אחר לא רצתה להעליב את אמהּ שהצרפתית היא שפתה. אנחנו עוקבים בדריכות אחר התלבטותה הקשה. איך פתרה אותה הילדה החכמה תצטרכו לקרוא בספר היפה הזה.
תלמה אליגון-רוז, סופרת, משוררת, פזמונאית ומתרגמת, יזמה וערכה שורה של ספרים המנציחים את התרבות העברית לילדים, בהם מאה שירים ראשונים ומאה סיפורים ראשונים. בסיפור זה, אותו היא מקדישה "לאהובתי – השפה העברית" היא ממחישה את תפקידם של הילדים בהנחלת הלשון העברית ובכך מקרבת את הנושא לקוראים הצעירים. כל הכבוד לאליגון-רוז שהשכילה להתאים את סגנון הכתיבה לתקופת הסיפור, מבלי לפגוע בנגישותה.
איוריו היפים של נועם נדב, מאייר ותיק ומוערך עטור פרסים, מיטיבים להעביר את רוח התקופה – בדמויות, בלבוש, במרחב.
הסיפור מפנה את תשומת ליבם של הילדים לשפה שלתוכה נולדו ולהתפתחותה ואפשר ללוותו בדרכים יצירתיות שונות. למשל: לשאול את סבא וסבתא על מילים שהשתמשו בהן בתקופתם ופָּסו מן השפה (מברק), מילים לועזיות שנוצרו להן חלופות בעברית שנטמעו בשפתנו (הסלמה, ישומון) וכאלה שלא נקלטו (שַׂח-רחוק לטלפון); מה עושה האקדמיה לשפה העברית וחשיבותה; להמציא מילים (ישנם חידושי לשון שהגיעו משפת הילדים) ועוד.
מגיל 6.
כתבה: ג'וליה דונלדסון
איירה: אנה קארי
עברית: שֹׁהם סמית
מנוקד, ללא מספרי עמ', כנרת.
ממבו-ג'מבו של קקופוניה כאוטית מעורבת בסיפורים קלאסיים (אלאדין ומנורת הקסמים, הדיג ודג הזהב, ועוד) ובתבניות מסִפרוּת עממית. הסיפור נפתח כך: "לדוד משה הייתה חווה, / ובחווה היה בית. / ובבית היה ארון, / ובארון היה קומקום, / ובקומקום גר לו / שדון פיצי פצפון." השדון אהב לגור בקומקום, הדוד משה לא אהב תה וכך חי לו כל אחד בביתו בשלווה ונחת. עד שיום אחד החליט הדוד משה לנקות את הארון ותכולתו וכאשר שפשף את הקומקום בסמרטוט יצא השדון מהפִּיה. " 'מה בקשתך?' שאל השדון. 'אולי טרקטור חדש' ביקש האיכר." וכאן בא פזמון שיחזור אחרי כל בקשה שמתמלאת: "אברא-קדברא! / אחת-שתים-חמש – [... ] הוא שפשף את הבטן, / טפח על ראשו פעמיים ו... / ... טרקטור חדש, אדום / ומבהיק, צנח משמים." רעש הטרקטור צ'וּגָה, צ'וגה, וְרוּם, וְרום! נוסף לרעש החווה: קואק קואק! מֶההה מההה! מוו מוו! "השדון אטם את אזניו."
האיכר מבקש עזר כנגדו ובהמשך עוד בקשות – את כולן ממלא השדון והן מעצימות את הרעש: בכי של תינוק, נביחות של כלב, יללות של חתול, מכונית כבאים, משרוקיות, כלֵי נגינה. הרעש הגיע עד לב השמים תרתי משמע, כשכל המרעישין-בישין עפו למעלה כיצורי-על.
"השדון חטף כאב ראש נוראי." האם לא היה יכול לבקש לעצמו שקט? לא, כי מסתבר שאסור לו להביע משאלות בשביל עצמו, רק בשביל אחרים. למזלו, כשרצה לחזור למקומו בקוּמקוּמוֹ הגיח ממנו שדון אחר, שגם הוא ניסה למצוא קצת שקט.
מה עושים? מתחכמים. כל שדון ביקש שקט עבור רעהו והקומקום נשא אותם הרחק מן החווה, אל חוף יפהפה, שם הצליל היחיד שנשמע היה רחש הגלים.
מסקנה: אם אתם מוכרחים להביע רק משאלה אחת, חשבו טוב-טוב מה תבקשו.
הסיפור הוא חגיגת רעשים שמנצחת עליה בכישרונה הרב המתרגמת שֹׁהם סמית עם הברקותיה הצליליות. האיורים מצטרפים לחגיגה והשמחה רבה.
זהו אחד מספריה המוצלחים של ג'וליה דונלדסון, שמוּכֶּרת לנו מטרמפ על מטאטא, טרופותי, לקוף יש בעיה (כולם יצאו בהוצאת כנרת).
המאיירת אנה קארי נולדה בחווה באירלנד ומרבה לאייר בעלי חיים.
חגיגה לילדים מגיל 4. מתבקש בעקבות הקריאה לשאול אותם, וגם את הוריהם, איזו משאלה אחת ויחידה היו מבקשים. ולמבוגרים, אם הילדים מרעישים כמו בספר, שפשפו קומקום והצטרפו לשדונים שוחרי השקט. ששש...
כתבה: איריס ארגמן
אייר: מורן ברק
מנוקד, ללא מספרי עמ', מטר.
אבא וגילי טיילו על החוף בשעת בין ערביים. אבא מצא קונכייה וקרב אותה לאזנו. "הים שר בשבילנו" הוא אומר לגילי, והילד: "מה פתאום.. .הים לא יכול לשיר." אבא אומר, "בטח שכן, הוא שר את שירת הגלים, את שירת הדייגים ואת שירת השונית הכחולה [...] במצולות הים חבויה השונית הכחולה ובה אניה טרופה ומערה חשוכה. עמוק במעבה המערה נמצאת קונכיית כסף ובה פנינים כחולות וזוהרות." המסתורין שבתיאור (אניה טרופה, מערה חשוכה) מגרה את סקרנותו של גילי והוא מבקש "אולי נפליג אל השונית?" אבא עונה, כשם שמבוגרים אוהבים לענות – "פעם, כשתהיה גדול, תוכל להגיע לשם."
הפתיחה היפה הזאת תראה לנו בהמשך שלא צריך לחכות שנהיה גדולים. כשקטנים אפשר להגיע יותר מהר. איך? גם כאן מאותתת הפתיחה: התפוח לא נופל רחוק מהעץ, הבן כאביו - הלאה המציאוּת קדימה הדמיון.
בימים הבאים גילי מביא הביתה אצה שצמחה במצולות הים ושׂם בתוך צנצנת עם מים, על החלון. הוא מביא כדור לבן, ולשאלת אימו האם זה מצוף שנפל מרשת דייגים הוא עונה "לא... מה פתאום! זו ביצה של צבת-ים. היא הלכה לאיבוד ואמא שלה, הצבה הגדולה, בטח מחפשת אותה. אשמור עליה וכשהביצה תבקע וייצא ממנה צבון קטנטן, אחזיר אותו לים." הוא מניח את הביצה בקופסת נעליים ומחורר כדי שיהיה לה אוויר.
הצב בקע לדעתכם? תלוי אם אתם ילד או מבוגר.
גילי הסקרן, ילד רב דמיון ושוחר טוב, מביא הביתה כל פעם חפץ אחר שהוא מטפחו.
בינתיים, חוזרת במהלך הטקסט כמעין פזמון השורה המודגשת על האצה "הצמח גדל וגדל" ומאותתת לנו לשים אליה לב.
אז הייתה בסוף שונית כחולה? ודאי שהייתה, מלאת אוצרות. איפה? תצטרכו לקרוא בספר המקסים הזה.
גילי שבסיפור הוא הילד עתיר הדמיון שפגשנו ברב המכר הקודם בכיסים של גילי (מטר 2009.) ישנם לא מעט סיפורים על דמיון של ילד שבונה עולמות, כל סיפור ויחודו. בסיפור הזה נוסף לנו בונוס של שמירה על חופי הים, ניקיונם, בעלי החיים שבהם ומִחזור (למשל לְמה יכול להפוך בקבוק פלסטיק שנזרק בחוף).
הסיפור בנוי כהלכה, כתוב בשפה מעשירה (ירוק-עד, במעבה המערה) אך נגישה. האיורים יפים, בצבעים רכים של החוף והגלים והם מרמזים בכל פעם על החפץ הקונקרטי שהפך לדמיוני. מומלץ בחום, מגיל 4-5.
איריס ארגמן היא סופרת ילדים עטורת שבחים ומרובת ספרים. בין ספריה סדרת רוזָלינדה (מטר), הדובי של פְרד שתורגם לחמש שפות וזכה בפרס יד ושם (הקיבוץ המאוחד 2016, אל תחמיצו) ועוד.
איוריו של מורן ברק מתפרסמים בספרים, עיתונים וכתבי עת בישראל ובעולם.
היצורים שלא עוצרים כרך שני: למה אין צדק בעולם
כתב: יובל נֹח הררי
אייר: ריקרד זפלנה רואיז
מאנגלית: מיכל אלפון
לא מנוקד,160 עמ' דביר.
אחרי שקראנו בכרך הראשון והמצוין: איך בני האדם השתלטו על העולם, עכשיו אנחנו שומעים למה אין צדק בעולם, שאלה שמעסיקה היום את העולם כולו. ובכן, בני האדם שהשתלטו על העולם ראו כי טוב ושכללו את שליטתם - ביבולים, בבעלי החיים, וכך התחוללה המהפכה החקלאית שהייתה אחת המהפכות הגדולות בהיסטוריה. מהפכה זו, כפי שמסביר נח הררי, שינתה את היחס בין בני האדם לעולם ולמקומם בו.
לפני המהפכה החקלאית היו בני האדם צַיָּדִים-לַקָּטִים שצדו מן החי וליקטו מן הצומח מיום ליום, ללא תכנון ו"מִשטוּר" הטבע בגידול יבולים, בבניית אסמים וחוות וכיוב'. לאט-לאט השתלטו החקלאים על אלה שנותרו לקטים, שהלכו והתמעטו, והחלו להתפתח ביניהם מאבקים כשידם של החקלאים, שהיו הרוב, הייתה על העליונה. כך גם התחילה האלימות.
המהפכה החקלאית שינתה גם את נפש האדם והכתיבה לו אורחות חיים – היה עליו להיאבק בפגעים, חיידקים ונגיפים שהתפשטו בשל הצפיפות בכפרים שהפכו לערים, ופגעו בצומח, בחי ובאדם; היה עליו ללמוד ולהיערך לעתיד; הסדר החדש הוליד מנהיגים, מלכים ועבדים, בעלי רכוש ובעלי חוב.
הספר מגיש לקוראים הצעירים מידע מרתק באופן סיפורי ונגיש, מתובל בהומור, והעיקר – עם ראש פתוח. שום דבר אינו תורה מסיני, מידע יכול להשתנות בעקבות גילויים חדשים ופרשנויות. אבל הכי חשוב – אל תדלגו על ההקדשה, המעמידה בפנינו אתגר נושא תקווה: "לכל היצורים שהיו ואינם, לאלה שישנם ולאלה שעוד יהיו. מי שהיו כאן לפנינו יצרו את העולם כמו שאנחנו מכירים. אנחנו יכולים ליצור עולם אחר."
אל תחמיצו. מגיל 8 וגם למבוגרים.
הספר בנוי מפרקים קצרים וקריאים. התרגום של מיכל אלפון מצוין. (הספר נכתב במקור באנגלית). מורים עם ראש פתוח, לא משנה באיזה מקצוע, יוכלו לפתוח את השיעור בקריאת פרק ולצייד את תלמידיהם בחומר למחשבה – כי לא על הידע לבדו.
שלחם להקים מדינה יהודית ובה כל אדם הוא מלך
כתבה: תמי שם-טוב
איירה: טֹהר שֶׁרמן-פרידמן
מנוקד, ללא מספרי עמ', כנרת.
איך זאב ז'בוטינסקי יכול להיות ספר לילדים ועוד מעניין? בידיה האמונות של תמי שם-טוב הכול אפשרי. למרות קוצר היריעה מצליחה שם-טוב להציג בחיוּת את דמותו הרב-גונית של זאב ז'בוטינסקי, מנהיג פוליטי ויהודי גאה שטיפח התגוננות יהודית והקים את בית"ר, ויחד עם זאת היה גאון ספרותי – סופר, משורר ומתרגם שידע יותר משמונה שפות. ז'בוטינסקי היה חכם, משכיל וכריזמטי, הגון ולוקח אחריות גם אם פירוש הדבר היה כליאה בבית הסוהר. ואתם יודעים מה? הוא אפילו לא גמר תיכון – עמד בגבורה כנגד כל המשכנעים, כי הרגיש שיש לו דברים יותר חשובים לעשות (אל דאגה, בהמשך למד משפטים באוניברסיטה ברומא). הוא ראה את ציוֹן כארצם של היהודים והאמין בחמשת המ"מים, כפי שקרא להם, שהמדינה חייבת לספק לאזרחיה: מזון, מעון, מלבוש, מורה, מרפא. על העברית אמר כי היא "הנפלאה שבשפות [...] קשה ועזה כברזל וגם רכה ומזהירה כזהב." עוד לפני שנולד הפמיניזם, היה ז'בוטינסקי פמיניסט מושבע והאמין שנשים מוכשרות מגברים בכל תחום – חוץ מאשר בעבודה פיזית, ולכן הן צריכות לנהל את המדינה.
למרבה הצער ז'בוטינסקי נפטר בהיותו בן 59, שמונה שנים לפני שקמה מדינת ישראל ולא זכה לראות את הבית הלאומי שחלם עליו הופך לעובדה.
והרי לכם שאלה מצוינת לטריוויה: על שם מי קרויים הכי הרבה רחובות בישראל (מבין אלה שקיבלו שם של אדם)? נכון, זאב ז'בוטינסקי. זאת למדתי מהספר.
ספר זה ממשיך את הסדרה המצוינת "חולמים ומגשימים" המפגישה את הקוראים הצעירים עם אנשי הרוח והמעשה שהפכו את משאלותיהם של בני האדם למציאות ועם התהליכים והאירועים ההיסטוריים של זמנם.
מגיל 8.
המסע המופלא לארץ השפותכתב: רובִיק רוזנטל
אייר: מיכאל מיש רוזָנוב
מנוקד, 130 עמ' כתר.
חידה: "אני כל שפה ואף שפה." מי אני? התשובה: תוכי!
"ברוכים הבאים לארץ השפות, ברוכות הבאות לארץ השָׂפים." כך קידם בצווחות התוכי את הילדים שירה ודורון. חברתם, המילה אנדרלמוסיה מהספר הראשון "המסע המופלא לארץ המילים", היא שהביאה אותם לכאן.
בתחנה הראשונה, הספארי, הם פוגשים במשפחה של קנגורו, "אינגליש אוסטרלי, זה מה שאני" הוא הסביר להם. דורון פטר אותו ב"שטויות, כאילו שיש כל מיני סוגים של אנגלית. אנגלית היא אנגלית וזהו." הקנגורו הביט בו ברחמים. הדב הציג את עצמו "אני רוסית" אבל אותיות השפה הן קיריליות. והפנדה? היא הצביעה על שלט שהיה כתוב עליו "ווֹ שי פוּטֹונגוּאָה" ובאנגלית, מנדרין. השפה המצחיקה של הסינים, זיהה דורון.
לפתע השתרעו על הארץ פילים ונהמו מגרונם צלילים צרודים. גם חיות אחרות נתקעו בדיבורן. כולם פה לא מצליחים לדבר, הם חולים, נבהל דורון, בואו נחזור הביתה. אבל שירה פסקה: "אנחנו לא זזים מארץ השפות עד שנגלה מה קורה פה ונציל את התושבים שלה. דורון רטן, "למה אנחנו צריכים תמיד להציל את כולם? מה אכפת לנו בכלל מהארץ הזאת?" אבל שירה התעקשה "אכפת ועוד איך. אם לא יהיו שפות, אף אחד לא יוכל לדבר, לא יהיה עולם."
גם שפות חשופות לסכנות, למאבקים ולמלחמות, הן נולדות ומתות. ממה היה צריך להציל אותן? לא אעשה לכם ספוילר. קשה להקיף את עושרו והמצאותיו הלשוניות של הספר הזה, שבמהלך ההרפתקאות שעוברים גיבוריו הם פוגשים גם את שפת האימוג'י.
הכל התחיל ממגדל בבל, כשאלוהים בלל את שפתם של בני האדם כעונש על רצונם לבנות מגדל שראשו מגיע לשמים. אך מעז יצא מתוק, השפות הופכות את עולמנו למעניין, מגוון ועשיר וגם זו נקודה שהספר עוסק בה.
שָׁפּוֹ - כל הכבוד למאייר מיכאל מיש מושונוב שבאיורי השחור-לבן היפים והחכמים שלו אפיין את השפות השונות ואפילו את היחס ביניהן. לדוגמה: צרפתית וגרמנית.
מורות ומורים יצירתיים יכולים לחגוג עם הספר. אפשר לבקש מהתלמידים לברר אילו שפות מדברים הוריהם, סביהם; להביא מילים משפות שונות שמשולבות בשפת הבית, להביא שירים, דקלומים, פתגמים, משפטים משפות אחרות שנשמעים בבית ועוד.
מגיל 10 וגם למבוגרים. אין מילים!
המשך סדרות
דרקון בבלגן
כתב ואייר: דאב פילקי
מאנגלית: שֹׁהַם סמית
מנוקד, 564 עמ', כנרת.
דרקון התעורר בוקר אחד, מטושטש ונרגן, הכול התבלגן לו: "הוא קרא ביצה, טיגן את העיתון, מרח חמאה על התה ושתה טוסט. כשפתח את הדלת לראות איך בחוץ, לא ראה את החוץ. מעניין למה.
אני מתה על ספריו הסִדרתיים של דאב פילקי (קפטן תחתונים, איש הכלב ועוד), שיש בהם שילוב של חכמה והומור פרוע.
זהו ספר נוסף ואחד המוצלחים בעינַי בסדרת דרקון לקוראים מתחילים, וגם לשומעים צעירים. התרגום מצוין, שֹׁהַם סמית כמובן.
הילדים ייהנו מאד מההומור מסוג המבולבל וההגזמה ואפשר לבקש מהם שיוסיפו בלבולים משלהם.
מגיל 4-5 .
ספר חמישי בסדרה - נפיחה בין כוכבים
אָאָרוֹן בְּלֶיְבִּי
מאנגלית: ארז אשרוב
מנוקד, 139 עמ', כנרת.
להלן חוות דעתו של הקורא הצעיר שלנו על סדרת הקומיקס הזאת: הספר ממשיך באותו הומור שנמצא גם בספרים הקודמים (הומור גרעפסים ופלוצים). ניתן גם לראות זאת בשם הספר. הסיפור מצחיק. נהניתי מהקריאה כי ההומור הזה הוא בשבילי.
מגיל 7. הקורא שלנו הוא כמעט בן 13, אבל מכור לסדרה. וזוהי הסיבה שנכון תמיד לשאול מאיזה גיל בלי לקבוע גיל עליון, ילדים יכולים למצוא ענין גם בספרים שנראים "קטנים" עליהם, ולמה להגביל? שייהנו.
כתבה: מֶרֶדית קוסטֵיין
איורים: דניאל מקדונלד
מאנגלית: שרה קרן
מנוקד, 144 עמ', כנפיים וכתר.
האם נכונה הכותרת וזהו באמת המחנה הכי גרוע בעולם? הפעם לוקח אותנו היומן – כן-כן, עדיין, בכתב יד במחברת, לשבוע המחנאות של בית הספר. שלל פעילויות, כֵּפיות ומפחידות, חברים תומכים וחברים מתנכלים, תחרות ויריבות. בשבוע אחד דחוס לומדים הילדים הרבה דברים שאינם לומדים בבית הספר. והעיקר, סוף דבר, אֶלָה מקבלת ממחנה הנועזים ציון לשבח על אומץ לב, לאחר שהתגברה באומץ על פחדיה.
סדרה מתוקה וכיפית, כתובה כיומן מאויר, מרוּוח ומאוורר מאד, מזמין קוראים מתחילים ולא רק. התרגום של שרה קרן קריא ומעולה, צועד בבטחה על הגבול הדק שבין אמינות, ונגישות להעשרה!
מגיל 7-8
רוֹבּ בּוּיֵיה
מאנגלית: יעל ענבר
לא מנוקד, 388 עמ', הקיבוץ המאוחד.
חוקר ספרות הילדים פרופ' שי רוּדין מקנא בספרות האמריקנית משום שבספרות הישראלית דמותו של המורה היא תמיד שלילית, "המורים הם שק האגרוף, ולא רק בספרים." כך אמר בראיון בעתון הארץ לקראת פתיחת שנת הלימודים.
הסדרה הנפלאה הזו, שעכשיו יצא הספר השלישי שלה, מציגה מורה נערץ, מנטוֹר, ששינה את חייהם של תלמידיו. בזכותו הם מצליחים להתמודד עם קשייהם בבית ובחברה ולגלות את החוזקות שלהם. עכשיו, כשהם עולים לכתה ו', הם מנסים לשפר את חייו.
הספר כתוב בפרקים קצרים, כל אחד מנקודת מבטו של אחד משבעה תלמידים/תלמידות.
התרגום של יעל ענבר לאורך הסדרה הוא מלאכת מחשבת.
הספרים מרתקים ומעוררי השראה ותורגמו ליותר מעשר שפות.
מגיל 9. חובה לכל מורה וגם להורים.
פיצי לא רוצה לישוןכתבה ואיירה ג' א. מוריס
מאנגלית: רוני בק
ספר קרטון, מנוקד, תכלת.
איך תוכל הילדה לעזור לפיצי (באיור – חתול) להירדם? אולי לתת לו כרית נוחה? אולי שמיכה חמימה? אולי לשיר לו שיר ערש? הילדה נרדמת היטב אבל שנתו של פיצי נודדת במיטתו החדשה והוא מעיר אותה כל הזמן עם "מיאו".
מה היה צריך פיצי כדי להירדם תקראו בעצמכם בספר החמוד הזה.
כתוב בתבנית חוזרת האהובה על פעוטות, ה"מיאו" החוזר יצחיק אותם.
הצבעים השקטים של חום, אפור, כחול, ירוק, מתאימים לאווירת הלילה.
לבני שלוש וגם לגדולים יותר שיקבלו הזדמנות לחוות איך מרגיש ההורה כשילדו מעיר אותו כל רגע כי אינו מצליח להירדם. למרות שהפורמט הוא לפעוטות, הספר מצוין לילדים הלומדים לקרוא - טקסט חזרתי מינימליסטי, עם הומור, והם ישמחו לקרוא בו שוב ושוב.
כתב ואייר: בן זוּ
מאנגלית: דנה טל
ספר קרטון, מנוקד, תכלת.
קוף גר על אי מתוק שעשוי מעוגת שוקולד עם קצפת ואוכמניות. שועל גר על אי רחוק שעשוי מחול וסלעים. מכאן עוגה נהדרת ומכאן בטן מקרקרת. הסיפור נע על ציר מקביל של הקוף הנהנה וזולל, ומולו השועל הרעב וסובל (באנגלית – הקוף חי על dessert island והשועל על - desert island משחק מילים הנותן ביטוי יפה לניגוד.) גשם שיורד פתאום משנה את חייהם של השניים ועולמותיהם מתאחדים. בשורה האחרונה אומרים/חושבים השניים: "איזה מזל יש לנו!" ואנחנו יכולים לומר, איזה מזל שעדיין יש בעולם שיתוף ודאגה לזולת.
זהו פיקצ'רבוק טהור שבו האיורים היפים, החסכוניים כמו הטקסט, מספרים יותר מן המלל.
מגיל ארבע.
כתבה: מישל קורטני
איירה: קייטי הדסון
תרגמה: גילי בר הלל סמו
ללא מספרי עמ', מנוקד, תכלת.
לעכברון נתקע העפיפון על ענף. לפילה נעלמה הגולה בדשא. שניהם עצובים. לאף אחד מהם אין סיכוי להשיב את האבדה. העכבר: "לא אגיע אליו, הוא נתקע כה גבוה!" הפילה: "לא אמצא אבדה שם למטה בעשב."
לעכבר הקטן יש עצה: "אַת הגבוהה, ואני הקטנטן, / נעזור זה לזה! זה סידור מצוין!" אומר המספר: "וככה נוצרה חברות מנצחת. / מה עוד יכולים לעשות שניהם יחד?"
הם מנסים להתנדנד בשניים, אך העכברון עף לשמיים. וכך במחבואים, בתחרות ריצה – הגודל קובע. מודה הפילה בעצב: "אני ואתה, אנו שני הפכים / זה מצב שקשה בו להיות חברים."
האמנם? ברגע שעמדו להיפרד כל אחד לדרכו, נשמעה באזניהם "מנגינה! מדליקה! של תזמורת תוססת!" ויחד שניהם "חוגגים ורוקדים להם לילה שלם [...] הרצפה משקשקת מגוף הפילה - / העכבר מרקד על החדק שלה!"
על זה כבר אמר המפרי בוגרט בסרט הקלאסי "קזבלנקה": "זוהי תחילתה של ידידות מופלאה."
ספר מקסים, מחורז, מלא יצירתיות, שמחת חיים והומור.
מגיל שלוש. אפשר לשאול את הילדים מה עוד העכבר והפילה יכולים לעשות יחד.
ילדים גדולים יותר יכולים לנסות לחבר ספר באותו דגם, פעילות אהובה עליהם ועל מוריהם.
כתב: ניר ארצי
אייר: ינון פתחיה
מנוקד, ללא מספרי עמ', הוצאת גם וגם.
גבע אוהב לעשות דברים לבד. המשפט החוזר שלו: "אני כבר גדול, אני יודע. לא! אני לא רוצה עזרה!" מוכר לכם? אבל מה לעשות שתחושת ה"אני יכול" של גבע לא תמיד עומדת במבחן המציאות. ומנגד, האינסטינקט הטבעי של ההורים לחוש לעזרה. גבע כועס "לא ביקשתי עזרה, אבא מתנצל אך חוזר לסורו. המצב הזה מבלבל את גבע, הוא הרגיש "קצת גדול וקצת קטן, קצת יכול וקצת פחות."
מה עושים כדי שכולם יהיו מרוצים? גבע שכב במיטה עם מחשבותיו. "אני יודע שאני גדול, ושאני יכול. ואני לא אוהב לבקש עזרה. אבל לפעמים אני באמת לא מצליח." רעיון צץ במוחו: הוא החליט שאם יצטרך עזרה הוא יבקש אותה, אך "עדיין אעשה את הדברים לבד, אבל קצת ביחד. לבד ביחד."
תודו שזה רעיון גאוני. איך עושים את זה? תראו בספר הזה שכולו מהחיים. אני מכירה גם אנשים מבוגרים (כמוני למשל) שלא אוהבים שעוזרים להם.
ניר ארצי הוא סגן אלוף במיל' בחיל האויר, מאמן אישי ומנחה למנהיגות תודעתית. דרך מילותיו של בנו הצעיר "לבד ביחד" כתב ספר מלא רוך, אהבה וכבוד ליכולתם המופלאה של ילדים למצוא פתרונות. האיורים היפים של ינון פתחיה נותנים ביטוי הולם לבעיה ולפתרון, עם נגיעות של הומור.
מגיל שלוש.
כתב: פיליפ ס' סטיד
איירה: אֵרין א' סטיד
מאנגלית:ֹ שֹֹהם סמית
מנוקד, ללא מספרי עמ', כנרת.
מוריס מֶגי, עובד גן החיות המוכר לנו מהספר הנפלא הקודם "תהיה בריא מוריס מגי" לא נרדם בלילה מרוב התרגשות. "כל הלילה שכב במיטה ותכנן את היציאה לבילוי מחר, עם חבריו בעלי החיים." מרוב עייפות קורות לו למחרת מספר תקלות המעמידות בסכנה את הבילוי המרגש שתוכנן: הוא נרדם על שולחן המטבח, רץ לאוטובוס אך החמיצו ונאלץ לצעוד בדרך הארוכה אל גן החיות. בדרך איבד את הכובע ואת התיק. קצר נשימה הגיע לעבודה באיחור, התנצל בפני בעלי החיים, אך שוב נרדם על הספסל. בעלי החיים מלאים דאגה ואמפתיה, "מוריס עייף, הוא עובד קשה כל כך, מבוקר עד ערב." הם מכסים אותו בשמיכה ומתגייסים לעזור, מבצעים במקומו את המטלות: הפיל טאטא את השביל, הפינגווין ביקש מהמבקרים שלא יפריעו את מנוחתו, הקרנף האכיל את בעלי החיים הקטנים, "הינשוף הרצה למבקרים על חשיבות השמירה על הטבע ועל בעלי החיים..." והצב? הוא הלך לטייל מחוץ לגן החיות הפתוח ומצא את הכובע והתיק שאבדו למוריס.
כשהתעורר מוריס מתנומתו על הספסל הוא הודה לחבריו, "כל כך הרבה הפתעות משמחות ביום אחד." הם הספיקו לבילוי שתוכנן ונסעו כולם לשפת הים.
ספר נפלא ומחמם לב על חברות אמת. האיורים מלאי רוך ועדנה, בהתאם לסיפור. אל תחמיצו, גם לא את הספר הראשון שזיכה את מחבריו בפרסים רבים (הכותב והמאיירת הם בני זוג).
מגיל ארבע ולכל מי שרוצה לראות את העולם בעיניים אופטימיות (מתאים מאד למצבנו העכשווי).
כתבה: יערה שחורי
אייר: עֹמר הופמן
מנוקד, ללא מספרי עמ', כתר.
כולנו מחפשים את הנפש התאומה שלנו, שתהיה תמונת ראי לנפשנו. גיבורת הספר (שאיננו יודעים את שמה, לעומת שאר השמות שמופיעים בסיפור), ילדה אסרטיבית, מקורית ומצחיקה בסגנון בילבי, מחליטה לחפש לה אחות תאומה ותולה מודעת דרושה.
חמישה מועמדים מתייצבים: שתי ילדות, ילד קטן, כלב קצת מלוכלך ו"איש עם זקן במראה דחלילי."
מה נדרש מן התאומה, שלא חייבת להיות בת גילה של הילדה, בת מינה ואפילו לא בת אנוש? "במיטה נתכסה באותה השמיכה / ולא נרדם עד אחרי הזריחה, / ואם לה עצוב ואני לא שמחה, / באף היא מושכת ואני קצת בוכה,/ נשב זו עם זו על קצה מדרכה, / ויחד נצחק מאותה הבדיחה. "
בזה אחר זה נושרים המועמדים שנמצאים לא מתאימים, אך הדרישות אינן מתפשרות אלא להיפך, מחמירות: "בעיניים סגורות נספור לאחור, / ונראה זו את זו בלילה שחור".
ואפילו נדרש ששמותיהן יחרזו. לא תאמינו מי נמצא מתאים לבסוף.
חריזה משובחת לעילא, הומור פרוע של אבסורד ומוסיפים עליו האיורים.
יערה שחורי, דוקטור לספרות עברית, סופרת ומשוררת שזכתה בפרסים. זהו ספרה הראשון לילדים. עומר הופמן, מאייר, סופר, יוצר ועורך קומיקס, זכה בפרסים.
יופי של ספר. מגיל ארבע.
ההיסטוריה של הילדים והילדיםכתבה: תמר וייס גבאי
איירה: שירז פורמן
מנוקד, 224 עמ', למה – ספרי דעת לקוראים צעירים, וכנרת-זמורה-דביר.
חבל שלא חייתי לפני אלף שנה. סוכר, שהיה מצרך נדיר ויקר, נחשב אז לבריא מאד.
ולפני כמאה שנה כחול נחשב לצבע רגוע ומעודן שמתאים לבנות וורוד כצבע נמרץ שמתאים לבנים. ידעתם?
יוצרות הספר נטלו על עצמן משימה שאפתנית שהקדישו לה שנים – תיאור ההיסטוריה של העולם לא באופן המקובל של תולדות בתי מלוכה, מלחמות חשובות וממציאים דגולים אלא דרך חייהם של ילדות וילדים רגילים. והן עמדו בכך בכבוד! התוצאה היא ספר עשיר ומרתק, המשלב מידע על התפתחותה של התרבות האנושית מבחינות שונות –אמונות ודעות, רפואה, מדע וטכנולוגיה, תפישות חברתיות, אופנות, דרכי התנהגות, אקלים, הגירה ועוד, דרך סיפורים בדיוניים -אך כאלה שהיו יכולים להתרחש - על ילדים. המידע התקופתי-סביבתי מדויק ונחקר בקפידה אך דמות הילד או הילדה הנושאים כל אחד מעשרים הסיפורים היא דמיונית ומתוארת באופן חי ומעניין: אורח חייה, מעשֶׂיה, מחשבותיה, הרגשותיה, משפחתה. בסוף כל סיפור מופיע עמוד ובו מספרים לנו מה קרה בעולם בתקופה זו. למשל, בפרק על לָטיפה מבגדד בשנת אלף לפנה"ס אנו קוראים שהפסטה הובאה לראשונה לאיטליה על ידי ערבים שייבשו בצק בצורת אטריות כדי שלא יתקלקל במסעותיהם.
מחברות הספר רוחשות כבוד לילדים. הם עוזרים למשפחותיהם, בעלי דעה ותושייה, סקרנים, ממציאים, מנסים ובודקים ולא פעם מלמדים את הוריהם דברים חדשים. בסיפור "ילדה בלי שם" למשל, הפותח את הספר ומתרחש באפריקה לפני מיליון וחצי שנים, העונה החמה החלה והמשפחה אינה מוצאת מזון, כולם גוועים ברעב. תיאור המצוקה מכמיר לב. הילדה יוצאת לחפש מזון. בטנה מקרקרת והיא מרגישה חולשה, אבל ממשיכה בנחישות. לפתע מתחוללת סערה. ברק פוגע בעץ ומשהו צהוב פורץ ממנו! מהו הדבר הזה? "על אחד מענפי העץ מתפתלת לשון אדומה-צהובה, משתוללת!"
הילדה איננה מכירה אש. כשמקל בוער בידה היא עוברת ליד כוורת דבורים, שתמיד פחדה ממנה, אך הדבורים בורחות מן העשן. היא נעשית סקרנית, אוזרת אומץ, שולחת יד לתוך הכוורת ומוציאה ממנה משהו זהוב דביק. היא טועמת בקצה הלשון. זה כל כך מתוק, יותר מכל פרי בשל שאכלה מעודה. המתיקות נוסכת בה כוח. היא מגיעה למשפחתה עם המקל הבוער ומראה להם כיצד מעבירים אש למקלות וזרדים. כולם נהנים מחום המדורה. בעזרת אבן חדה שאספה קודם לכן היא פורסת ומחלקת להם פיסות מיערת הדבש. כוחותיהם שבים אליהם והם שרים ושמחים.
בסוף הספר יש שלושה פרקים עם ערך מוסף: עבר, הווה ועתיד. בפרק שכותרתו "סבא וסבתא שלך כשהיו ילדים" מוזמנים הקוראים לשאול את סבא וסבתא איך זה היה להיות ילד בתקופתם, אילו צעצועים היו להם? אילו המצאות המציאו אז, האם הן טובות או ישנן כאלה שחבל שהמציאו? מה נחשב אז לבריא ומה ללא בריא? מה נחשב למנומס וללא מנומס? האם יש משהו שהאמינו בו אז וכיום חושבים שאינו נכון? איך שמעו על מה שקורה בעולם? האם היה מותר להביע דעה שונה ולהתווכח עם הורים ומורים, ועוד. בפרק שכותרתו "אני", בעזרת שאלות מנחות, מעניינות ומעוררות למחשבה, מוזמנים הילד או הילדה לספר על חייהם "ואולי יום אחד, בעתיד הרחוק, ילדים וילדות יקראו בו ויתפלאו." בפרק "העתיד" אפשר לתאר בכתב ובציור יום בחיי ילד וילדה שיחיו בעוד 50 שנה.
אוצר בלום, מגיל תשע וגם למבוגרים. מתאים מאד לקריאה בהמשכים, כל פעם סיפור, בבית ובכתה.
הרפתקאות יובל 2 – הסוד של סבא גדליהכתב: אלדד אילני
אייר: יניב שמעוני
221 עמ' (גופנים גדולים, הדפסה מרווחת), ניקוד חלקי, הוצאת אגם.
המורה הטילה על ילדי הכתה לכתוב חיבור על גיבור שהם מכירים. יובל רוטן, העבודה תקלקל לו את החופשה המתקרבת במושב של סבא גדליה ואת בציר הענבים. חוץ מזה, מי מכיר גיבור אמיתי?
מעז יצא מתוק. החופשה התגלתה כהרפתקה אחת גדולה, במהלכה עוזרים יובל, וחברתו במושב לימור – ילדים סקרנים, חכמים, אמיצים ובעלי תושייה, לתפוס חבורת פושעים שמתנכלת לחקלאים וגונבת את יבוליהם.
והגיבור הוא – סבא גדליה קשיש נמרץ בן תשעים, שהוא בעצם סבא של אמא של יובל כלומר סבא-רבא של יובל. תוך כדי אנחנו לומדים פרק על המאבק בבריטים ובערבים טרום הקמת המדינה, שסבא אליהו נטל בו חלק.
זה אולי לא ספר פנטזיה כמו שילדים מחפשים היום, אלא סיפור ריאליסטי על גבול הדמיון, מותח וסוחף, שמשלב דרמה, רגש והומור ומתאים מאד להוויה העכשווית של גיבורים ומעשי גבורה. מצאו חן בעיני הכבוד וההתחשבות שרוחשת כל המשפחה לסבא-רבא גדליה שתודעתו נעה בין עבר והווה - תיאור מצב אמין מאד (מתוך ידע אישי), היוצר הומור אך ללא שמץ של גיחוך.
הספר כתוב מנקודת מבט לא שגרתית, מסופר מפי אביו של יובל, כמו הספר הראשון בסדרה "התינוקת מסלובניה."
אלדד אילני, סופר ואיש מערכות מידע, הוא יוצר הסדרה המצליחה "הסיפור המושלם," גם שם חָבַר לו המאייר ויוצר הקומיקס יניב שמעוני (שאייר גם את סדרת "הרפתקאות דוֹד אריה" של ינץ לוי).
איך אמרו פעם? הקריאה תענוג. אמת.
מגיל תשע.
ארכיאולוגים במקרהכתבה: שרה אלבי
אייר: נתן האקט
מאנגלית: אסנת הדר
לא מנוקד, 208 עמ', מטר.
אני מניחה שגם כיום, כשמנסים למכור לנו כל דבר באִצטלה (במסווה) בריאותית, היו נמצאים קונים לאבקת מומיות. סוחרים ממולחים במצרים של ראשית המאה ה-19 אספו גוויות חנוטות, טחנו אותן לאבקה ומכרו כתרופת פלא לכל מחלה. אחד מהם היה ג'ובאני בָּלְזוֹנִי, ענק שרירי שגבהו 1.98 מ' שהיה מסוגל לשאת עשרה גברים: גבר תחת כל זרוע, אחד על כל כתף והשאר תלויים לו על זיזי החגורה. הבריטים השתמשו בכוחו העל-אנושי ובכישורי ההנדסה שלו כדי לשנע עתיקות כבדות משקל ממצרים, דרך המדבר עד לספינה שעגנה בנילוס והביאה אותן למוזיאון הבריטי.
בלזוני הוא מה שנקרא בספר שלפנינו ארכיאולוג במקרה (להבדיל מארכיאולוג מקצועי), וכל אחד יכול, לעתים באקראי, לעתים בכוונת רווח לעתים מתוך שגעון לדבר. בתקופה שבה היה ביקוש רב לעתיקות מצריות בזז בלזוני קברים, פפירוסים, אובליסקים עצומים וסרקופּגים, המוצגים היום במוזיאונים ברחבי אירופה, תוך שהוא הורס ומנתץ ביד גסה, בניגוד לבעלי המקצוע הטורחים לחשוף את מִמצאיהם לאט ובזהירות.
"ארכיאולוגים במקרה" מציג 18 סיפורים אמיתיים על תגליות לא צפויות שחשפו אנשים (כאותו טורקי ששיפץ את ביתו ב-1963, הרס קיר וגילה עיר תת-קרקעית עתיקה), ביניהם גם ילדים, ותרמו לאוצר הידע על התפתחות הציוויליזציה האנושית. הם מצאו ספינות טרופות מלאות פריטים מעניינים, שלדים של אנשים קדמונים ועצמות של חיות שנכחדו, ציורים עתיקים, מטבעות עתיקות ועוד. נקרא כאן כמובן גם כיצד רועה עיזים צעיר בשם מוחמד, שתר אחר כבשה תועה, נקלע לפתח מערה ושם מצא את מה שהתברר אחר כך כמגילות הגנוזות, מגילות ים המלח, הטקסטים הדתיים החשובים שהתגלו מעולם – כל ספרי התנ"ך, מזמורים, תפילות, גִרסה מוקדמת של עשרת הדיברות ומידע מפורט על חיי היהודים בין השנים 200 לפנה"ס עד 70 לספירה.
בסוף הספר אפשר לקרוא "עוד על ארכיאולוגיה" וגם "איך להיות ארכיאולוגים חובבים: צפו לבלתי צפוי." כאן תלמדו שאם מצאתם משהו קטן כמו מטבע או ראש חץ "הוציאו אותו בזהירות, ציינו את המיקום כמיטב יכולתכם" והודיעו לרשות העתיקות. ברוב הארצות, בכללן ישראל, החוק אוסר לקחת הביתה ממצאים ארכיאולוגים. באתר הפייסבוק של רשות העתיקות אפשר לקרוא על ילדים רבים שקיבלו בשנים האחרונות תעודות הוקרה על כך.
המחברת, שרה אלבי, כתבה רבי מכר, בעיקר ספרי ילדים לא בדיוניים. היא גרה בקונטיקט עם בעלה, מורה להיסטוריה ומנהל בתיכון, ושלושת ילדיהם.
אין ספק, ספר מרתק, המעניק מבט על התחום המלהיב הזה. מגיל עשר וגם למבוגרים.
חידושי קלאסיקה ישראלית – תבורכנה ההוצאות.
חיית החושךכתב: אורי אורלב
איירה: מעיין גלילי
מנוקד, 69 עמ', עם עובד.
"אור-אור-אור עליך, לא תכנסי." כך לוחש אסף לחיית החושך שמתחת למיטה. אביו קנה לו פנס ולימד אותו איך להתגונן מפניה. מאויב לאוהב - במהלך הזמן אסף מתיידד עם חית החושך ואף נעזר בה, היא ממלאה תפקיד חשוב בהתמודדותו עם נפילת האב במלחמת יום הכיפורים. אסף מספר לחית החושך סיפורים על אביו, על התינוקת שעומדת להיוולד, והיא הופכת לחלק מהוויית המשפחה.
למשפחה השכולה נכנס שלמה, שלחם בטנק יחד עם האב. הוא עוזר לאמא, "מלמד אותי לרכוב על אופניים ומשחק אתי ברכבת החשמלית שהייתה של אבא כשהיה נער. ואנחנו נוסעים לטייל אתו בימי שבת. הוא אוכל אתנו לעתים בימי ששי, וכשהוא בא לאכול אני משתדל שלא יישב במקום של אבא." קשה מאד לאסף לראות את שלמה כ"מחליף" של האב והוא שולח את חית החושך לדבר עם אבא "אם הוא מסכים שאעשה עם שלמה את כל הדברים האלה. ואם לא יסכים, אברח מן הבית.[...] לא נרדמתי עד שחזרה החיה ואמרה לי שאבא אהב את שלמה, והם היו חברים טובים [...] אבא אמר שהוא שמח מאד שיש מישהו אשר אוהב אותי, את אמא ואת התינוקת ונוסע אתנו לטיולים."
זהו ספרו הראשון של אורי אורלב, הסופר הנודע והאהוב, שראה אור ב-1976 וזיכה אותו בפרס זאב לספרות ילדים ובפרס אנדרסן והיה לאחד הספרים הקלאסיים בספרות הילדים.
הספר, שנכתב שלוש שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים, נותן ביטוי לשינוי שחל אצלינו בחברה ביחס לשכול למן אותה מלחמה. לא עוד "טוב למות בעד ארצנו" ו"אבא גיבור" אלא, כפי שמצינת פרופ' מירי ברוך, מעבר מן הראִייה הלאומית הקולקטיבית אל חווית האובדן האישית הפרטית.
לצערנו, ילדים רבים יוכלו היום להיעזר בספר הנפלא הזה, אולם הוא מתאים גם לכל הילדים שיש להם מפלצת מתחת למיטה (מכירים ילד שאין לו?) ההתמודדות עם הפחד המופשט עוברת דרך פיתוח של דמות קונקרטית, כפי שנעשה כל כך יפה בספר הזה, על מנת שאפשר יהיה ליצור שיח עם המפלצת.
מגיל שש.
מהפכת התפוזים של מתי (מהדורה מחודשת)כתבה: תמי שם טוב
איירה: רחלה זנדבנק
מנוקד, 80 עמ', הקיבוץ המאוחד.
"כל העניין עם מהפכת התפוזים התחיל כשהייתי בכתה ג'. [...] חוץ ממני כל הילדים בכתה כבר ידעו לכתוב ולקרוא. לכן באותה תקופה הייתי ילדה עצובה. אפילו היום, כשאני חושבת על זה כואב לי הלב, אבל מיד אני מזכירה לעצמי את מהפכת התפוזים, וזוכרת שבסיפור זה רק ההתחלה עצובה – הסוף שלו שמח."
זהו סיפורה של מתי קָטָלוֹני שלא ידעה לקרוא, אבל הקריאה עיתונים. לא ידעה לכתוב, אבל כתבה לראש הממשלה, ולמרות כל הקשיים הצליחה להוביל למהפכה, ועוד מתפוזים.
"מהפכת התפוזים של מתי," ראה אור לראשונה בשנת 2000. הספר, המבוסס על סיפורה האישי של תמי שם טוב כילדה שמתמודדת עם לקות למידה, זכה לרבבות קוראים, ילדות וילדים, הורים ומחנכים והפך לקלאסיקה. עתה הוא רואה אור במהדורה מחודשת ומתוקנת, בתוספת מכתב מהסופרת, בו היא כותבת: "הסיפור חצי אמיתי וחצי דמיוני. כמו מתי, גם אני לא הצלחתי לקרוא ולכתוב עד כתה ג'. אבל מה שקורה למתי בספר לא קרה לי. מתִי מובילה מהפכה חשובה למען הסביבה, ואני לא הובלתי שום מהפכה. רק הפכתי מהתלמידה הגרועה ביותר בכתה לסופרת." אגב, זוהי גם תשובה לשאלה החוזרת במפגשים עם סופרים בבתי הספר האם הסיפור קרה באמת, וכך מתאפשר לילדים להבין כיצד רעיון שנולד מן המציאות הופך לספרות.
הספר הנפלא הזה הקדים את זמנו בהתייחסות ללקויות למידה אבל כמו כל ספר משובח הוא אינו מיועד רק לילדים החולקים את אותה בעיה, אלא ספר שנותן כוח להתמודדות ותקווה.
נראֶה שאין צורך להציג את תמי שם טוב, סופרת ילדים ונוער רב-גונית שספריה הרבים זיכו אותה בשלל פרסים.
תודה להוצאת הקיבוץ המאוחד שחידשה את הספר ואתם – ילדים מגיל 6, הורים ומחנכים, רוצו לקרוא אותו.
כתב: אסף קוּגלר
אייר: אלי בַּבָּגָ'נוֹב
מנוקד, ללא מספרי עמ', עם עובד.
"כן מותר לפתוח מטריה בתוך הבית!!! [...] הוא לא יסדר את כל הבלגן בסלון!!!" אכן אווווףףףף!!! יוני נשכב על השטיח ועשה את עצמו כאילו הוא נרדם, חיכה שישמע את הוריו אומרים 'הוא כל כך חמוד כשהוא ישן' ואז אולי יפקח עיניים. "הם באמת צריכים ללמוד להתנהג." תוכניתו משתבשת כשמתחוור לו שנרדם באמת והוא מוצא את עצמו במקום שבו יש ים כחול ושבעה שודדים מתחבאים מאחורי שיח. הקצין הראשון ששמו מצולות מתפעל: "אני חייב לומר שמעולם לא ראיתי מישהו כועס וזועף וצועק טוב ממך. [...] ואני חושב שאין מתאים ממך להיות קפטן ספינת שודדי הים שלנו." מה צריך הקפטן לעשות? לצוות על שודדי הים ועליהם לציית.
כך הופך יוני מנשלט לשולט. השודדים מתפרעים, מטפסים בנעליים על הספות ועושים דברים מחרידים ונהדרים, עד שיוני מצווה "ועכשיו לישון!" אבל יוני עצמו לא מצליח להירדם, וצורח "אני רוצה סיפוווווור!" השודדים מתעוררים אך אינם יודעים מה זה סיפור. יוני רוצה ללמד אותם אבל אז הוא נזכר שלפני שמגיעים לסיפור צריכים לאכול ארוחת ערב, לעשות אמבטיה, לצחצח שיניים ולשכב יפה במיטה. את הסוף המחוכם וההומוריסטי תצטרכו לקרוא בעצמכם. אי אפשר שלא להיזכר ב"ארץ יצורי הפלא" הקלאסי, המופלא, שכתב ואייר מוריס סנדק (1968, תרגום עברי נהדר של אוריאל אופק, כתר 1984) על הילד מקס שהשתולל והתפרע ועשה "צרות ממין אחד וממין אחר" וכשאימו כעסה עליו הוא הפליג לאי רחוק, אל ארץ יצורי הפרא. כאן כולם נותנים דרור ליצר ההשתוללות שלהם ומקס מוכתר למלך עליהם. שְֹבע השתוללות, געגועיו תוקפים עליו והוא חוזר הביתה אל הסדר הטוב והמגונן.
"שודדי הים של קפטן יוני" מאפשר לגיבור, שהקוראים הצעירים יזדהו אתו, לבדוק גבולות, לתת פורקן ליצריו בעולם הדמיון ולהכיר בשגרה הברוכה והבטוחה.
זהו ספר ילדים ראשון למחבר, אסף קוגלר, שקדם לו ספר למבוגרים "נעדרים קרים" (גם הוא בעם עובד). זהו גם ספר ילדים ראשון למאייר אלי בבג'נוב, שאיוריו היפים עם נגיעות של הומור מלווים את הטקסט ומאפשרים למי שעדיין אינו יודע לקרוא לשחזר בעזרתם את הסיפור.
התחלה מוצלחת של שניהם.
מגיל 4.
כתבה ואיירה: אֵשְׁלי סְפַּיירְס
מאנגלית: רונית רוקאס
מנוקד, ללא מספרי עמ', כנפיים וכתר.
ילדה והחבר הכי טוב שלה בעולם (באיור כלב), אוהבים לעשות יחד כל מיני דברים. יום אחד צץ לה רעיון נפלא: "היא תבנה את הדבר הכי מדהים! היא יודעת בדיוק איך הוא ייראה. היא יודעת בדיוק איך הוא יעבוד. נותר לה רק לבנות את זה, והיא הרי בונה דברים כל הזמן. קַלֵּי-קַלּוּת." היא מתכננת את ההמצאה המדהימה שלה על לוח שרטוט, אוספת את הציוד הדרוש ומתחילה לעבוד.
קלי-קלות? אנחנו עוקבים אחר ניסיונות אין ספור, המלוּוִים בשלל פעלי בנייה: מנסרת ומדביקה ומכוונת, מעקמת ומכווננת ומהדקת, מתקנת, מיישרת ובודקת, מנסה צורות שונות, מרכיבה לזה רגליים, מתקינה אנטנות, מוסיפה פרווה, "יוצרת דבר ארוך, קצר, מחוספס, חלק, גדול, קטן." (הידד למתרגמת על העושר הלשוני!) שום תוצאה אינה מניחה את דעתה. מאמץ רב כל כך מצד אחד וחוסר הצלחה מצד אחר יוצרים תסכול גדול, בנוסף לפציעה באצבע
"... והיא מתפוצצת!"
הילדה מחליטה לפרוש והעוזר שלה מציע לטייל. בהתחלה זה לא עוזר אבל די מהר ההרגשה משתפרת, הכעס מתפוגג. הילדה נתקלת בדברים הלא נכונים שבנתה ומגלה שיש בהם חלקים "שהם דווקא די נכונים." ושוב היא ניגשת במרץ לעבודה, הפעם מספרים לנו ש"היא עובדת לאט ובזהירות. מכה בפח, מסובבת ומפתלת, מכווננת, מדביקה וצובעת..."
אם לאורך כל הספר רצתם על פני הדפים כדי לדעת מהו אותו דבר מדהים, לא אעשה לכם ספוילר. רק אגיד שהתוצאה הסופית אינה מושלמת בעיניה, אבל היא טובה דייה. הילדה וכלבהּ יוצאים לסיבוב "והם לא מתאכזבים. זה באמת הדבר הכי מדהים."
הדבר הכי מדהים הוא הספר הזה שמצליח לעבד לספרות חוויה כל כך נפוצה, ושופע מסרים יפים לכל נפש מבלי להיות דידקטי אפילו טיפה.
אז מה היה לנו כאן? ניסוי וטעיה, הדרך אל ההצלחה רצופה כישלונות. בניגוד לספרים אחרים על כוחה של התעקשות והתמדה המסתיימים בהצלחה, כאן מראים לנו שיש גבול להתעקשות, שדרוש לעתים פסק זמן כדי להירגע, לנקות את הראש, לחשוב ולהתבונן מזווית אחרת. וישנו גם המסר הכול כך חשוב – הפרפקציוניזם כמכשול, טוב דיו מספיק בהחלט (כמו האמא הטובה דייה של וויניקוט). הוסיפו כמובן את מעשה ההמצאה והבניה, שהוא כאן עבודה שכלית-מדעית וגם פיזית של ילדה, שאין לה שֵׁם אך בפתיחת הספר נאמר שהיא "ילדה רגילה", כלומר אין לנו ענין עם גאונה יוצאת דופן. ואם תחשבו על הסוף (רמז) יש כאן גם יחס מיוחד לחבר הכי טוב שהוא אחרי הכול רק בעל חיים.
עכשיו, אחרי שסיפקנו את סקרנותנו ואנחנו כבר יודעים מהו הדבר המדהים, אנחנו נהנים לשוב אחורנית, לדפדף שוב ושוב ולגלות עוד ועוד פרטים להעצמת הנאתנו. לא פלא שהספר היה לרב מכר.
היש המלצה טובה מזו?
מגיל 4 ולכל נפש.
כתבה: צ'לסי לין וואלאס
איירה: הַאיְווֹן יָאם
מאנגלית: גליה אלוני-דגן
מנוקד, ללא מספרי עמ', תכלת.
ילדה מתעוררת עם עיניים דבוקות "אוף, איזה בוקר." זה ממשיך ב"אוף, יותר מדי חלב בקורנפלקס. / רטוב, מעוך, דייסתי, מרוסק. / במקום דגני-בוקר – קיבלתי מרק!" אחר-כך אוף, הבגדים שלי "התוויות מגרדות, הצווארונים משונים/ הגומי לוחץ, כפתורים, רוכסנים." כל היום כולו הוא אוף אחד ארוך: ממהרים ומאחרים, נופלים ונפצעים, נעקפים בתור, שוכחים בבית את המעדן האהוב, הצבע נשפך והציור נהרס, התקפת גיהוקים. כל אוף בנפרד הוא אולי לא נורא כל כך אך ההצטברות שלהם עושה את היום גרוע בריבוע. ביום
שכזה – ולמי אין ימים כאלה? – כדאי לזכור "אוף, יום גרוע / יום בלתי נגמר / שום דבר לא הצליח לי, אבל ממש שום דבר! / אני קצת כועסת, וגם עצובה. / אבל דבר אחד בטוח: לא איבדתי תקווה!" ובכל זאת אין רע בלי טוב, אפילו קטנטן, "החלק הטוב ביותר ביום כזה רע / הוא לשכב במיטה עדיין ערה / ולפני שאני נרדמת, לדמיין ולחשוב/ על מחר שיהיה יום הרבה יותר טוב." כמו שאמרה סקרלט או'הרה גיבורת חלף עם הרוח הנצחי "ככלות הכול מחר יום חדש"
איורים מוארים בצבעי מים ופסטל עם הרבה צהוב-אדום-כתום המתפרשים על פני כפולות עמודים מהווים אם תרצו מעין ניגוד ל"גרוע" כשם ששמו המקורי של הספר ode to a bad day מהווה ניגוד לתוכנו, שכן אוֹדָה, שמקורה בשירה היוונית והלטינית, היא שיר אפי-סיפורי המהלל ומשבח מאורע או דמות.
ספר יפה מהחיים. אפשר לשוחח עם הילדים אילו דברים רעים קרו לנו היום וגם אילו דברים טובים ובכך להמחיש את האיזון בין טוב לרע ולהתנחם בזמניות האירוע הגרוע.
מגיל 5.
כתב ואייר: אלכס וילמור
מאנגלית: ארז אשרוב
מנוקד, ללא מספרי עמ', מודן.
משלחת של חוקרים מגיעה לאנטרקטיקה לראות פינגווינים. ביניהם חוקר אחד קטן שמכריז: "אבל אני הולך לראות ממותה." כולם מבטלים אותו בלגלוג "אל תהיה טיפשון אתה לא יכול לראות ממותה" אך הוא בשלו. מתעקש. בטוח בעצמו. וכשהוא רואה, ולא סתם ממותה אלא כזו שבכל פעם מתווסף לה פריט: רוכבת על סקייטבורד, מרכיבה משקפי שמש, לובשת חצאית טוטו ורוקדת בלט - מי יאמין לו? "אה, אין ספק שמה שראית היה פשוט פינגווין מקסים שרקד בלט על סקייטבורד." חכו עד שתגיעו לסוף.
בעמוד האחרון תמצאו מספר עובדות על ממותות צמריות, זן נכחד שהוא קרוב משפחה של הפילים של ימינו.
ספר היתולי-הומוריסטי עם טקסט מינימליסטי ואיורים מצחיקים, על דרך ההגזמה, על גילוי הבלתי צפוי ועל כאלה שלא נותנים לעובדות לבלבל אותם.
כיף לקרוא עם הילדים, שמוזמנים להיות בתפקיד הקטן שחוזר ומכריז על האמת שלו בקול עולה ומתגבר.
מגיל 4.
כתבה: נֵרי אלוּמה
אייר: עמית טרַיינין
מנוקד, 25 עמ' (יש צדיק אחד בסדום), הקיבוץ המאוחד.
"לקראת החורף הקרוב / אדון קיפוד החליט / לחפור לו מחילה צרה, / חמה ואפלולית. // מיד ניגש לעבודה, / בשתי רגליו חפר, / ואל השביל ליד ביתו, / העיף את העפר." אלא שבשכנותו גרו, משני צידי השביל, ארנב ועכבר, וכשביקשו השניים להיפגש כתמיד חסם את דרכם זה אל זה – הר. כשהעירו לקיפוד על חסימת השביל, גיחך והגיב בעזות מצח "השביל אינו שבילי. / הכי חשוב שלי נעים / במחילה שלי." הקיפוד שַֹם פס על הפסוק מהתלמוד הבבלי "לֹא יְסַקֵּל אָדָם מֵרְשׁוּתוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים" (בבא קמא, נ', ע"ב).
כעבור כמה ימים, כשהלך הקיפוד לצוד לו חרקים, פתאום התחוללה סופה והר העפר הפך לביצה. היא מיהר לביתו אך שקע וזעק לעזרה.
האם הארנב והעכבר נקמו בו או עזרו לו? הם "הגיעו בריצה. / זה נושא ענף ארוך. / זה עם מריצה." הצילוהו ואף הזמינוהו להתחמם בבית של ארנב, שם נִחָם על מעשיו "סליחה עכבר, סליחה ארנב, הייתי לא בסדר." ממלים למעשים, "למחרת יצא קיפוד / עם את ומגרפה / פינה השביל ולצידו / שתל גינה יפה."
וכך אומרת נֵרי המחברת: "הקיפוד בספר שלי לא רואה אמנם ממטר את השכנים שלו – ארנב ועכבר – אבל בסוף הוא לומד להיות שכן טוב. ולא משום שסופים של ספרי ילדים חייבים להיות טובים או חינוכיים, אלא כי אני באמת מאמינה שיש לכל אחד סיכוי להינצל מעצמו, ביחוד אם הוא מוקף באנשים טובים שמוכנים להושיט יד, שיודעים לסלוח." את הספר הקדישה "לשכנים הנפלאים שלי."
אין כמו סיפור כדי להמחיש לנו את הצורך להתחשב בסביבה, לאו דווקא בהשלכת פסולת לרשות הרבים אלא גם בשמירה על ניקיון סביבתי, על ציוד משותף וכד', וכֵּן, גם בשימוש בטלפונים ניידים. הסיפור הזה הזכיר לי סיפור ישן שאינני מצליחה להיזכר בשמו, על ילדה שהשליכה קליפת בננה ברחוב וכעבר כמה זמן סבתהּ האהובה עברה והחליקה עליה.
הקיפוד שאמר מה אכפת הוא סיפור נפלא שכתוב בחריזה וקצב מתנגנים ומדויקים כל כך שלא פוגשים כל יום, ופיזרתי לכם טעימות למעלה. לא פלא שהוא עומד לראות אור בארבע שפות: אנגלית, ספרדית, פורטוגזית וגרמנית.
הספר מלווה באיוריו הצבעוניים הנהדרים של עמית טריינין, מבכירי המאיירים, שעבודותיו מוצגות במוזיאונים ברחבי העולם.
הספר מזמן שלל פעילויות ודיונים עם הילדים. מגיל 4. אל תחמיצו.
כתב: ע. הלל
אייר: דוד פולונסקי
מנוקד, ללא מספרי עמ', ספרית פועלים.
סביר להניח שאתם מכירים את שירו הקלאסי והאהוב של ע. הלל שהלחינה נעמי שמר.
לראשונה חגיגה מיוחדת: השיר מודפס כספר בפני עצמו, והמאייר דוד פולונסקי העניק לו פרשנות מיוחדת, ברוחו של המשורר.
הילד של ע. הלל מתבונן בשאנטי בעולם המופלא הנפרש לנגד עיניו ומנהל במילים ספורות דו-שיח דרמטי ודינמי עם עצמו בדרך של שאלה ותשובה: "מה עושים העצים? / צומחים". חלק מן התשובות הן מתבקשות "ומה עושים הבתים? עומדים," וחלקן מפתיעות ומעלות חיוך על דרך ההומור הדק של ע. הלל, "ומה עושה הים? ים".
השיר כתוב ברוח התפיסה הרומנטית שהדגישה את הקשר הרגשי הבלתי אמצעי של האדם עם הטבע (ע. הלל היה בהכשרתו אדריכל גנים ונוף). איוריו של פולונסקי עוקבים אחר אותה רוח וממזגים את הילד עם העולם, בין השאר על ידי האנשה: לעץ יש עיניים, לבית פה מחייך וכן הלאה. וכשהבתים עומדים – גם הילד עומד, כשהעננים נוסעים בשמיים – הילד רוכב על אופניים, כשהאדמה נחה, הילד משתרע עליה.
לקראת סוף הספר, כשהילד שואל "ואני? / מה עושה אני?" ומשיב "כלום/ אני? אני שואל./ סתם, / אני שואל" ברור לנו שהכלום הזה הוא הרבה מאד, אבל הרבה מסוג שונה מהמוכַּר.
השורות האלה תמיד מזכירות לי שכאשר הייתי ילדה ואמי ז"ל הייתה רואה אותי יושבת ובוהה, הייתה שואלת בבדיחות: "על מה את חושבת? האם העולם הוא עגול?"
פנינה, מגיל 3 ולכל גיל.
כתב: אילן שיינפלד
איירה: הילה חבקין
מנוקד, 23 עמ', הוצאת שופרא לספרות יפה.
(מההוצאה לא התקבלה עטיפה של הספר).
בעולמה של כוכבה, גורת כוכבים, הכול היה נפלא. עד שיום אחד התחוללה סערה בשמים והמון כוכבים נפלו והותירו אחריהם חורים שחורים של כאב ואבדן. כוכבה נמלאה עצב. איך התגברה עליו?
המשורר והסופר אילן שיינפלד כתב מעשייה המרחיקה את אסון ה-7 באוקטובר מן הארץ אל השמיים, ומציעה דרך של התמודדות בעזרת שיח, אמפתיה ודמיון. כוכב קדמונים הזקן שמוזעק לעזור לכוכבה, לדובב אותה, לדבר אל ליבה ולשמח אותה, עומד במשימה ומתווה לנו דרך אפשרית לעשות זאת, באמצעות הזדהות, הבנה, יצירת דיאלוג, "אני לגמרי מבין אותך. גם אני עצוב בכל פעם שאני רואה כוכב נופל." ואז הוא מגלה לה את הסוד כיצד אפשר להסב את המבט מן החור השחור שהותירו כוכבים שנפלו.
לאחר שנעלם כוכב קדמונים הזקן וכוכבה רצתה שהכול יחזור להיות כמו שהיה, נעצרה ואמרה לעצמה, "האם יתכן שכוכב קדמונים התכוון לרמוז לי משהו, משהו שקשור ביכולת שלי לבחור במה להביט, בחושך או באור, למשל, או במי שישנו ובמי שחסר?" כוכבה הקטנה גילתה שוב את השמש הטובה והמאירה, את העולם הפורח ויצוריו. ו"היא חייכה לעצמה בפעם הראשונה מאז הסערה הגדולה בשמים." מאז היא הרגישה קצת יותר שמחה, אם כי "מעולם לא שכחה את הכוכבים שנפלו מסביבה, אבל ידעה: הם תמיד יעזרו לה למלא את משאלותיה. ככה זה בשמים כשכוכבים אוהבים."
בפתח הספר מספר שיינפלד כי כתב את הסיפור בן-לילה לבקשת משפחות האסון בעוטף עזה.
איך כותבים סיפור כל כך יפה בן לילה? ובכן, קודם כל הספר נכתב מתוך חוויה אישית של אבדן שאמנם התרחש לפני שנים אך חוויות כאלה נשארות צרובות בנפש. הסיפור היה גנוז אצלו שנים רבות ועכשיו כתב אותו מחדש.
בסוף הספר מופיעות הצעות לעבודה למורה, להורה ולילד/ה.
דבר שטרם ראיתי בספרים: בעמוד הזכויות נכתב "ניתן וראוי לשכפל, להעתיק, לצלם ולהפיץ חינם בלבד כל חלק שהוא מספר זה, והלוואי שיועיל להורים, למחנכים/ות, למטפלים/ות ולילדים/ות לעבד את האבל."
הספר מלווה באיוריה היפים, העדינים והשמיימיים של הילה חבקין, המתאימים לו ככפפה ליד.
כמו כל ספר טוב, כשכוכבים נופלים אינו מוגבל לאירוע הספציפי בעקבותיו יצא לאור אלא מתאים לכל חוויית שכול ואבדן, בכל גיל. כדאי מאד.
מגיל 4.
כתבה ואיירה: רייצ'ל בראון
מאנגלית: עמית פרדס
עריכה מדעית: ד"ר גל הרמט
לא מנוקד, 64 עמ', כנרת-זמורה-דביר, ומטר.
הספר דן בצורה חיה ועדכנית בנושאים חשובים מאין כמותם: מה זאת הסכמה, מהם גבולות, אילו גבולות מתאימים לך, מהי מערכת יחסים בריאה ואיך נזהה אותה? וגם, חשוב מאד, "זה עדיין בסדר לשנות את דעתך. גם אם אמרת 'כן' מיליון פעמים קודם לכן!" והסביבה תכעס עליך. וכל זאת בכנות, מבלי להתעלם מקשיים "יש רגעים קשים בכל מערכת יחסים," ומבלי לפגוע באמון באנשים "רוב האנשים שנראים נחמדים הם באמת נחמדים!" אולם "יש פעמים שמי שבונה אמון עלול גם להפר אותו. האשמה והאחריות היא לא שלך! זה לא בגללך!" וכמובן למי נפנה אם אנחנו זקוקים לעזרה או רואים מישהו אחר שזקוק, עם הפנייה למוקדי עזרה בסוף הספר. כל המידע החשוב הזה מופיע בצורת קומיקס בשני צבעים עם דמויות מקל, מותאם לילדים של ימינו, עם דוגמאות מחייהם, שופע הומור.
הספר פונה לבנות ולבנים במידה שווה. הוא אינו מצמצם את הזירה לאני וגופי, כמו ספרים שאני מכירה מן העבר (שבדרך כלל פנו רק או בעיקר לבנות), אלא מרחיב את היריעה להתנהגות חברתית. הוא מדבר לא רק על גופי וכבודי אלא גם על אלה של הזולת, מבלי להתעלם מן העובדה ש"קשה להקשיב לצרכים ולגבולות של אחרים." הוא מלמד אותנו, לא רק את הילדים, ש"הגבולות של אחרים קיימים גם כשהם לא נמצאים אתנו." הייתה לי חברה שנהגה לספר לי סודות של חברות משותפות ו"אל תגידי שאמרתי לך". בגלל זה, בין השאר, היום אנחנו כבר לא. אנחנו מדגישים היום כמה חשוב
להקפיד על "אף פעם אל תשתפו תמונות או סרטונים של אחרים בלי לקבל הסכמה, גם אם הם שלחו לכם אותם בעצמם. למה? כי הם לא שייכים לכם וההחלטה היא של מי שבתמונה. אם תעבירו את זה הלאה... אי אפשר לדעת לאן זה יכול להגיע..." מילה בסלע. הספר אינו עוסק במיניות גלויה, אך יחד עם זאת מבהיר "ואם בתמונה מופיעים קטינים מתחת לגיל 18 ללא בגדים, זאת עבירה. באמת! זה לא חוקי."
בהקדמה עניינית ובהירה כותבת ד"ר גל הרמט: "הסכמה מודעת למגע, לנשיקות וחיבוקים ולשיתוף סודות, היא הבסיס לקשר בריא, ליצירת אמון, תחושת מוגנוּת ועצמאות גופנית [...] רצוי וכדאי לקיים שיחות על מגע בהסכמה ומיניות מותאמת גיל בשלב מוקדם. השיחות המוקדמות עם ילדים יוצרות יסוד לשיחות פתוחות וישירות כשהם יתקרבו לגיל ההתבגרות." המחברת, רייצ'ל בראון, מפורסמת בזכות "הסכמה לילדים" – קטעי וידיאו קצרים בנושא שתורגמו ליותר מ-20 שפות ונצפו ביותר מ-150 מיליון פעמים ברחבי העולם. היא עוסקת באמנות ובעבר הייתה חוקרת ומחנכת שלימדה פיזיולוגיה, ביולוגיה ומתמטיקה לתלמידי תיכון וקולג'. אֵם לשלושה, מתגוררת בפרובידנס לונג איילנד.
ספר מצוין, מציע כלים, מעורר למחשבה, ולמרות נושאיו הלא פשוטים אפשר לומר אפילו כייפי. חובה!
מגיל 6.
כתבה: הָארְיֶּט וַיְטְהוֹרן
אייר: אלכס ג' גריפית'ס
מאנגלית: גליה אלוני-דגן
מנוקד, 112 עמ', מטר.
לפרדי יש מאפיה קטנה אך למאפים שלו יש טעם גדול, ותור ארוך תמיד משתרך שם. החלום שלו הוא להחליף את התנור הקטן והישן, אולם אין לו האמצעים לכך. הסיכוי היחיד הוא אם ינצח בתחרות האפיה הראשונה של עירו בֶּלְוִיל ויזכה בפרס הכספי הגבוה. על המתחרים לאפות תוך שעתיים עוגה מכל סוג שהוא שמסמלת עבורם את העיר. לפרדי יש תכנית פעולה וגם מקור טוב להשראה – הקרוסלה שבפארק.
כשפרדי מסתובב בעיר לחלק את העוגות שהוזמנו ממנו הוא תמיד נתקל בידידים ומכרים. הוא אוהב את כולם וכולם אוהבים אותו, למעט אדם אחד, ברנרד מַקָּרוּן, היריב העסקי שלו. ברנרד הוא נבל חורש מזימות שמן הרגע הראשון מנסה לחבל לפרדי בתוכניות.
האם פרדי יצליח לסכל את המזימות המרושעות של ברנרד ולזכות בכל זאת בפרס? האם סוף- סוף יוכל להחליף את התנור הישן שלו?
סיפור שובה לב שאי אפשר להניח מהיד, שזכה בפרס, מתאים לאהבת האפיה של ילדים ומשתלב בטרנד ה"שֵׁפִיזְם" שפשט במקומותינו.
מתאים להקראה ולראשית קריאה. אל תיבהלו ממספר העמודים, השורות קצרות מאד - בכל אחת עד שש מילים, עם הרבה איורים בשחור לבן.
ממתק אמיתי עם "ערך תזונתי" - עוסק גם בקשרים אנושיים, עזרה הדדית וטוּב לב.
מחכים להמשך הסדרה.
מגיל 5.
כתבו: הנרי וינקלר ולין אוליבר
אייר: סקוט גארט
מאנגלית: עטרה אופק
מנוקד, 124 עמ', תכלת.
אני לא יודעת איך החמצתי עד היום את הסדרה רבת-המכר הזאת וגיליתי אותה רק עכשיו, בספר השמיני. אבל הספר עומד בפני עצמו ומשרטט כהלכה את דמותו של האנק צ'יפסר, תלמיד תת הישגי בכתה ב' אך מצחיקן וכריזמטי, רב תושייה ודמיון, ההופך כנגד כל הסיכויים את מה שנראֶה ככישלון מביש להצלחה רַבָּתִי. בספר זה, האנק משתוקק שגם תמונתו תופיע על לוח המצליחנים של בית הספר, ולא רק תמיד של אחותו הצעירה ממנו אמילי. "זאת כבר הייתה הפעם השנייה שלה בתור הקוראת המצטיינת של החודש, והפעם כי סיימה שלושה-עשר ספרים בשלושים יום. תשאלו אותי כמה ספרים אני סיימתי, התשובה היא שאפילו לא אחד. אני רוצה לקרוא, ממש רוצה, אבל העיניים שלי לא רוצות כנראה להתיידד עם המילים שעל הדף. כל האותיות האלה שוחות שם כמו דגים בבריכה. לפחות פעם אחת הייתי רוצה לזכות באיזה ציון לשבח ושהתמונה שלי תככב במרכז הלוח, לא משנה בזכות מה."
האם הרגע הזה יגיע?
ספר קולח והומוריסטי שמראה, מבלי להיות דידקטי, שכל אחד הוא משהו מיוחד והעיקר, אל תתכופף – תזדקף. וגם, תמיד יהיו ילדים שילעגו ויתנכלו לך ומבוגרים שינמיכו ויבטלו אותך, אך יִמָּצאו גם חברים טובים שעוזרים ומבוגרים מעודדים, מבינים ותומכים.
הדפסה מרווחת, שפע איורים, מתאים מאד לקוראים מתחילים ומצוין להקראה בהמשכים בכתה.
מגיל 6.
כתב ואייר: מַיְק מֶיְהָאק
מאנגלית: ארז אשרוב
מנוקד, 84 עמ', כנרת.
נבל-העל קְרֶיְבֶן השתלט על הסנטרל פארק שבניו יורק. גיבורי-העל נאספים כדי להילחם בו וספיידרמן רוצה להצטרף אליהם. אבל גיבורי-העל משאירים אותו לשמור על חיות המחמד שלהם, על הדג של איירון-מן, על החתול של קפטן מַרְוֶל ועוד הרבה. ספיידרמן מקבל על עצמו את המשימה ומבטיח שישמור בגבורה. אלא שנבל-העל מגיע אליו והשניים נלחמים זה בזה. ידו של מי תגבר?
הרפתקה בקומיקס, מלאת אקשן, עם המון סלטות באוויר, בסדרת קריאה חדשה.
וזו חוות הדעת של הקורא הצעיר שלנו: הספר מצחיק, מלא גיבורי-על של מארוול וגם פוגשים כאן את הנוקמים. הוא מראה שגם הקטן שבחבורה שתמיד נותנים לו משימות קלות, יכול בסופו של דבר להצליח יותר מן הגדולים ממנו. לא הנחתי את הספר מהיד עד שסיימתי לקרוא.
ילדים אוהבים קומיקס. הציעו להם לחבר בעצמם, בכתב יד. הזדמנות מצוינת לאימון בכתיבה.
מגיל 7.
המשך סדרות
כתבה: טריש גראנטֵד
אירה: מנואלה לופֵּז
מאנגלית: גליה אלוני-דגן
מנוקד, 122 עמ', מטר.
כמו כל אח צעיר, ג'ייק, אחיה הקטן של ג'יני בֵּל, יכול להיות מטרד ש"לפעמים מתחשק לי שהוא פשוט ייעלם" היא פולטת יום אחד לעבר חברתה הטובה וילוֹ. "הבזק של אור מוזהב האיר פתאום את החדר. וילו הושיטה יד אל תליון מנורת הקסמים שענדה תמיד על צווארה. הוא היה חמים. היא הרגישה עקצוץ חשמלי בעורף. היא ידעה מה זה אומר..." שתי הבנות נבהלות. ג'יני הרי לא ממש התכוונה וחברתה וילוֹ, שהיא ג'יני מתלמדת שעדיין אינה שולטת בכוחות הקסם, "אף פעם לא העלימה אדם." האם יצליחו להחזיר את ג'ייק?
סיפור חמוד הנשען על מציאות מוכרת של אח קטן מציק ועל דברים שאנו פולטים אבל לא ממש מתכוונים, בסדרה שייחודה הוא כוחות קסם שהם כמו בטון חשוף, כזה שנשאר גלוי ומבליט את המראה הטבעי, את המציאות.
מגילן 6.
כתב: אן דוֹ
אייר: אנטון אֶמְדין
מאנגלית: רוני בק
לא מנוקד, 186 עמ', תכלת.
נלסון, ילד הנינג'ה ובן דודו ועוזרו קֶני המכונה גימ"ל לחוצים מאד מהמבחן בחשבון שאמור להתקיים מחר. כמו תמיד בשעת צרה הם נעזרים בהמצאה החדשה של סבתא הממציאנית והפעם טבעת היפנוּט. הם לוקחים אותה, גם זה כמו תמיד, בלי רשות, בתקווה שתעזור להם להירגע לפני המבחן. וכמו תמיד, העניינים יוצאים משליטה ומתגלגלים לפנטזיה מטורללת ומצחיקה. זוהי התבנית החוזרת בספרי הסדרה שהייתה לרב מכר ענק. תמיד נמצא בה גם את החברות והחברים, חלקם טובים וחלקם מציקים. מאחורי כל זה מסתתר עצב עמוק של נלסון על אביו שנעלם כשהיה קטן. בספר הזה, כשנראֶה לרגע שהוא פוגש באב ויכול להצילו, עומדת בפניו דילמה קשה. מה יחליט? קראו בעצמכם.
ספר אידיאלי לקוראים עצמאיים המגלים את קסם הסדרות. אל חשש ממספר העמודים – הגופנים גדולים, העיצוב מאוּורר, שורות ספורות בכל עמוד והמון איורים משעשעים. כל ספר עומד לעצמו, כשבתחילתו מציג לנו נלסון - ילד הנינג'ה המספר תמיד את הסיפור בגוף ראשון, את הרקע המשפחתי.
למרות שנלסון הוא בן עשר, יתחברו אליו קוראים מגיל שש. מודה שגם אני התמכרתי.
כתב: ג'ין לוּאן יאנג
איורים: סטודיו גוריהירו
מאנגלית: אורנה כץ
לא מנוקד, 80 עמ', כנרת.
מהי הכוונה האמיתית של אלה שרוצים לקרב בין הצפון לדרום? אומנם אחת המעורבות בניסיון לאחד בין השבטים היא מֵלינה, החברה החדשה של אבא, אבל האם גם היא שותפה לתוכנית הזדונית של הצפון להשתלט על משאבי הטבע של הדרום?
ספר שני בטרילוגיה החדשה "צפון ודרום", שממשיכה את סדרת אווטאר הסוחפת.
וזה מה שאמר הקורא הצעיר שלנו: הספר מצחיק, מלא בחברויות, יש סודות. לקחתי את הספר ולא הסכמתי לשחרר אותו עד סופו.
מגיל 9.
כתבה ואיירה: ענת ורשבסקי
מנוקד, ללא מספרי עמ', כנרת.
כשראיתי את הספר הזה תהיתי מדוע יש מקף מחבר בכותרתו: סתם־ים. אולי רמז לכך שזהו מקום כלשהו, לא סתמי. וחשבתי גם על המילה סתם שפירושה ללא תכלית, ללא מטרה. האם יש בכלל סתם? לדעתי לא. כי לסתם יש תכלית - להיות סתם. מה היינו עושים בלי סתם? תראו בספר הזה מה יכול להתפתח מסתם.
בכפולה הפותחת אנחנו רואים ילד הולך ומאחוריו, במרחק, ברווז ששואל: לאן אתה הולך? ליד הילד כתוב: לים. השאלה והתשובה אינן מופיעות במרכאות אלא בכיתוב ליד שם הדובר, כך לאורך כל הספר הבנוי על טקסט מינימליסטי של שאלות ותשובות. הסצנה היא ערוב של מציאות ודמיון: אמנם הילד הולך לים, אבל ילד במציאות לא הולך לשם לבדו וברווז לא הולך אחריו. הברווז הזה גם נועל מגפיים של אישה מה שמסמן לנו שהוא בעמדה של מבוגר.
אצבעותיו של הילד בולטות באיור ונראות יותר מחמש, והן דומות לכנף ולזנב של הברווז, דבר שקושר בין שניהם. אם תרצו, אמא בעמדת פיקוח הולכת אחרי ילד. אנחנו מקבלים אקספוזיציה עשירה בארבע מילים בלבד, והשאר מן האיור, להלן פיקצ'רבוק במלוא מובן המילה.
בכפולה השנייה הברווז כבר קרוב מאד לילד ושואל בשביל מה? הילד עונה – סתם. כאן מתחזקת עמדת הברווז כמבוגר/ת עם זווית הראייה שלו, לכל דבר צריכה להיות תכלית. לא כן בשביל הילד.
פערי הראייה ביניהם הולכים ומתרחבים: כאשר הילד קורא מצאתי! ובאיור הוא אוחז פקק ירוק, הברווז מגיב: זה סתם פקק... הילד עושה בעזרתו שרשרת עיגולים בחול אבל הברווז, מנקודת מבטו של מבוגר: הוא לא מתאים לשום בקבוק! וכך בכפולות הבאות: הילד מוצא צינורות והברווז שואל – ומה אלו? הילד עונה צינורות. הברווז מעיר – שאף אחד כבר לא צריך. הילד בונה מהם גשרים. עם מסרק שמצא הוא מצייר בחול, תגובת הברווז – לא לימדו אותך לא לשחק בזבל? מיוחד מאד הוא סופו של הסיפור – גם הברווז קורא מצאתי! ו"עובר" לצד של הילד (ראו כפולה אחרונה המובאת כאן).
הספר הזה הזכיר לי את ספר הקרטון היפה לפעוטות אני הולך לשם (מתיו מודֵא, נוסח עברי: תלמה אליגון־רוז, כנרת, 2014) שבו גוזל מכריז שהוא הולך לשם, מקום שאינו מוגדר, ומתברר בסוף כמקום לא קונקרטי של יצירתיות. ביריד ספרי הילדים האחרון בבולוניה ראיתי ספר נפלא על משפחת ארנבים שבה ההורים עוברים שינוי מעמדתם ההורית הסגורה והמקובלת לעמדתו הפתוחה והמשוחררת של הילד.
סתם־ים הוא ספר מיוחד מאד, שיש בו בראש וראשונה רובד לילדים, לגביהם אין דבר כזה סתם ורובד מתוחכם להורים על שחרור, פתיחות ויצירתיות.
ענת ושבסקי אוספת, מדביקה, גוזרת ומחברת וגם מאיירת עטורת פרסים. זהו ספר הילדים הראשון שכתבה וגם איירה.
מגיל 3.
כתב: אוֹאֶן מֶקְלַקְלִין
איירה: פּולי דַאנְבָּר
מאנגלית: דנה זייברט־טל
ספר קרטון, מנוקד, תכלת.
קיפוד רצה לשחק ולעשות המון דברים אבל אופס... הוא התהפך על הגב. הוא היה תקוע ועצוב. החברים ניסו לעזור לו, כל אחד מנקודת המבט שלו ומניסיונו. הארנבון הציע לו שיחפור בור, כי "זה מה שאני עושה כשאני עצוב." אבל הצב אמר: "אני עצוב מדי בשביל לחפור. ואני גם הפוך מדי." וכך הלאה. קיפוד הציע חיבוק. נו, באמת, האם הייתם רוצים חיבוק מקיפוד?
ינשופה, בתפקידה הידוע כחכמה, הציעה ל'קיפוד: "אם אתה רוצה לעודד מישהו, אתה צריך לנסות להבין איך הוא מרגיש." קיפוד ניסה וזה היה קשה, כי אחרי הכול הוא רק קיפוד, אבל הוא המשיך לנסות עד ש... האם הוא הצליח? והאם הצב הצליח לבסוף להתהפך בחזרה?
יועצים נוטים לייעץ מתוך עולמם הפרטי. לפעמים מעצבנים אותי מאד נותני עצות למיניהן (ביידיש קוראים להם "גיבורי עצות"), שאין להן קשר להרגשותיי, לרצונותיי ולאורח חיי. להקשיב, לאמץ את נקודת המבט של הזקוק לעצה, זה כבר סיפור אחר – כמו שעולה מן הספר היפה הזה.
מגיל 3 ולכל נפש.
כדאי גם לחפש את ספרם היפה הקודם של צמד היוצרים הזה "החיבוק" (תכלת 2019), הנפתח משני צדדיו, גם שם הגיבורים הם צב וקיפוד, שכל אחד מהם מחפש את מה שכולנו מחפשים – חיבוק.
כתבה: אליס המינג
איירה: ניקולה סלֵייטר
עברית: ראובַת ניצן
מנוקד, ללא מספרי עמ', אגם.
סנאי שכב על ענף עץ ונהנה מן העלים האדומים, הזהובים, הכתומים. " 'רגע אחד! אחד העלים שלי...נעלם! איפה הוא?' " סנאי מחפש מי גנב לו את העלה וחוקר בעלי חיים שונים. " 'עוד עלים שלי נגנבו!' " הוא זועק. הציפור מרגיעה אותו " 'אף אחד לא לוקח לך את העלים, סנאי. אותו דבר קרה בשנה שעברה. אתה זוכר?' " זעקותיו של הסנאי על הגנבה הולכות ומתגברות, עד שהציפור מראה לו מיהו גנב העלים האמיתי. הסנאי נרגע, אבל אז הוא זועק בוקר אחד " 'ציפור! מישהו גנב את העשבים!' " באיור רואים שלג (כאן יתכן שהשומעים הצעירים יזדקקו להסבר).
ילדים שמכירים את תופעת השלכת ייהנו מן ההומור שבספר המוצג בדרך של בלבול והגזמה. בסוף הספר ניתן הסבר יפה וברור על הסתיו ואפיוניו השונים.
הטקסט קצר, בנוי מדיאלוגים בין הסנאי, הציפור ובעלי חיים נוספים, המעניקים לסיפור נופך דרמטי. מומלץ להקריא בקול דרמטי, אפילו מעט מוגזם, את דבריו של הסנאי ולעומתם בקול נינוח ורגוע את הסבריה של הציפור. האיורים הגדולים והצבעוניים, המזכירים איורי דיסני, מדגישים את בלבולו של הסנאי ההולך וגדל והופך להגזמה קומית.
כדאי להוסיף את הספר הזה לספרים על עונות השנה. על כל עונה מומלץ לבחור בספרים מז'אנרים שונים. הספר הזה הוא דרך יפה להעשיר מידע באמצעות הומור.
אגב, הספר מתאים גם לעונה שבה העצים עירומים בהיותו מסביר את הסיבה.
הספר היפה הזה תורגם ל-19 שפות, מה שמדבר בעד עצמו.
מגיל 3.
כתבה ואיירה: מאיה שלֵייפר
מנוקד, ללא מספרי עמ', כנרת.
אנה לא אוהבת ללכת לגן. הילדים מציקים לה, מכנים אותה בשמות, מושכים לה בשיער, והיא מרגישה דחויה ובודדה. בוקר אחד היא פוגשת בדרכה אריה ידידותי, שהולך אתה הביתה אחרי הגן. בארוחת הצהריים על פנקייקים, שהאריה אוהב, הוא מייעץ לה למצוא את האריה שבתוכה, כי לאריות לא מציקים. "אני לא אריה" אומרת אנה. "את כן, את פשוט לא יודעת את זה," אומר האריה. "תעצמי עיניים, קחי אויר ותשאגי." אבל במקום שאגה יוצא לה ציוץ. אולם כשאמא נכנסת למטבח ושואלת "איך היה בגן" יוצאת מפי אנה שאגה אדירה.
הספר מראה באופן יפה - במלל ובאיורים - את תהליך השינוי שחל באנה, שלא היה קל, עד שמצאה את החוזק הפנימי שלה כאנה, והילדים בגן הפכו מאויב לאוהב.
ספר יפה על בעיה מוכרת שמציע אפשרות להתמודדות.
זהו ספרה השני לילדים של מאיה שלייפר, מאיירת ומעצבת. ספרה הראשון "בית ענק " (כנרת 2002) זכה לשבחים ותורגם לשפות רבות.
מגיל 4.
כתב ואייר: טום פרסיבָל
מאנגלית: דנה טל
מנוקד, ללא מספרי עמ', תכלת.
"העולם של מיקה היה בדיוק כמו שהיא אהבה [...] הכול היה בדיוק כמו שהוא צריך להיות. היו לה חברים, ספרים, צעצועים. עד שיום אחד העולם שלה התהפך... על הראש (שתי המילים, בהתאם, "עומדות" על הראש – הפוכות) . "בבת אחת הכול התהפך והתבלבל ומיקה הרגישה שכלום כבר לא כמו שהוא צריך להיות." לא היה לה חשק להיפגש עם חברים, לא היה לה חשק לעשות שום דבר, היא הרגישה שהכול קשה לה מדי, עד שלבסוף פשוט ויתרה והחליטה לא לעשות כלום. תהליך הנסיגה של מיקה אל תוך עצמה בא לידי ביטוי באיורים ההופכים מצבעוניים, חמים ומאירים בהתחלה, לכהים וקודרים.
אבל אז יום אחד היא ראתה חיפושית פרת משה רבנו שהתהפכה על הגב, רגליה התנדנדו באוויר, והיא התנועעה והתפתלה כדי להתהפך בחזרה. היא ניסתה שוב ושוב עד שלבסוף הצליחה. "היא עפה לחופשי!" את המשפט הזה אפשר לקרוא גם כמוחשי וגם כמטאפורה להֵיחלצות ושחרור. "מיקה חשבה על זה. אם החיפושית לא ויתרה... אז גם היא לא תוותר!" האיור בונה אנלוגיה בין מיקה לחיפושית באמצעות הצבעים: למיקה שיער אדום – כגופה של החיפושית, ועיניים עגולות ושחורות כמו הנקודות שעל גבה.
"וזה הצליח!" מוסר לנו המספר כשמיקה מצאה את הקוביות שלה ובנתה מגדל. היא מתחילה להרגיש קצת יותר טוב, בהדרגה, כשם שקודם נסוגה לאט: קראה את הספר המצחיק שלה, יצאה לשחק בגינה, שיחקה עם החברים. עם כל הצלחה "היא הרגישה שהכול עדיין ממש מוזר" אבל בכל זאת ניסתה, כמו החיפושית. גם האיורים שקודם התכהו בהדרגה, מתבהרים.
ברור לנו שמיקה עוברת טראומה המטלטלת את עולמה. באיור נרמז שהמשבר הוא סביב העלמות האב, אולי גירושין, אולי מוות. בשער הגדול נראית תמונה משפחתית מאושרת – אבא ואמא אוחזים בידיה של מיקה מכל צד ומניפים אותה באוויר. בסוף הספר מופיע איור של פיקניק משפחתי שבו רק אמא ומיקה, הבעתן נוּגָה משהו. הטקסט מספר לנו ש"העולם נראה פתאום קצת פחות הפוך ומבולבל." קצת, כלומר, העולם לא לגמרי חזר לקדמותו, בהתאם לקו המקובל היום בספרות ילדים שישנם מצבים שאין בהם סוף של אושר ועושר כמו באגדות, אבל הצלחנו להתמודד, להתגבר ולקבל.
הספר היפה הזה, למרות התפרים הדידקטיים המבצבצים פה ושם, מתאים מאד לעולמנו שהתהפך בשבעה באוקטובר ומאז הוא מטולטל ומבולבל מי יודע עד מתי.
כדאי מאד בעקבות הקריאה לשוחח עם הילדים תחילה על רגשותיה של מיקה ואז לעבור בעדינות לשיחה על רגשותיהם.
מגיל 4.
כתב: צדוק צמח
איירה: רותם טֶפְּלוֹ
מנוקד, 34 עמ', עם עובד.
על שוקו וצלוחית עוגיות בגינה מבקשת סבתא מנכדהּ בֵּן לדעת איך היה ביום הראשון בבית הספר החדש. "למה אתה עצוב? עוד לא מצאת חברים? [...] בוא, אהוב, אספר לך סיפור."
סבתא מספרת סיפור בתוך סיפור, ששלובים בו ההווה והעבר. לפני כשנה, בחורף גשום, ערכה קניות ביריד חקלאים. מתחת לאחד הדוכנים ראתה כלב גבוה ושחור, פרוותו רטובה, עיניו עצובות, כלב נטוש שאיש לא רצה בו. סבתא פתחה מיד את ליבה וביתה והעניקה לו את השם נלסון, כי לכל בעלי החיים שלה היא נותנת שמות של חברים שהיא אוהבת.
בבוקר יצאה עם נלסון לטיול בסביבה הפורחת וגם הראתה לו את פינת החי שבחצר. נלסון התבייש וחשש להתקרב אל בעלי החיים. זה הזכיר לסבתא את כניסתה לכתה א' בהמבורג שבגרמניה, שם עמדה בשער הכניסה מפוחדת ומתביישת. אמהּ חיבקה אותה אז, הרגיעה והציגה אותה בפני הילדים. סבתא חשבה שכך תעשה עם נלסון, אבל בעלי החיים דחו אותו. כמו שהילדים בגינת השעשועים בהמבורג דחו את סבתא כשהייתה ילדה. "לא כי רעים היו, אלא כי לא הכירו אותי [...] הייתי זרה עבורם." אביה חיבקהּ ונישקהּ "לפעמים, גיזֵלה, לוקח קצת זמן להכיר."
המפנה חל בלילה. נמייה רעבה התקרבה לפינת החי. נלסון הרגיש בה, נבח והעיר את סבתא, שיצאה חמושה בקלשון. נלסון זינק והקדים אותה, נבח על הנמייה, גם שאר החיות אזרו אומץ ויחד הניסו את הפולשת.
עכשיו כבר היו לנלסון חברים.
על הדחוי המתקבל לחברה בזכות עזרתו, הצלתו, נכתבו לא מעט ספרים. אבל כמו שאני חוזרת ואומרת, לא התוכן הוא העיקר אלא אופן הכתיבה. הסיפור הזה נוגע ללב, מלא חום וחמלה, כתוב נפלא, רצוף שאלות רטוריות המעודדות קשב, סימני שאלה וקריאה המוסיפים מוסיקליות (כמו ב"מיץ פטל" – משפט שאלה נקרא בטון עולה ומשפט קריאה בטון קצר וחד), ותיאורים נהדרים: "הנמייה התכוננה לזינוק; ואז, תאמין או לא, נעצרה כאילו חטפה שיתוק! נחש בבקשה מי הופיע שם מולה, אמיץ, זקוף, גדול ואיתן, נישא כמו הר וסוער כמו נהר?"
שפתו של הספר ייחודית. מכיוון שהמספרת היא סבתא, יכול היה הסופר לשים בפיה שפה גבוהה ונהדרת, כזו שכבר לא שומעים וכדאי להכירה, הן במילים – חפצה, מֵאנתי, נעתר, הצטנף, והן בתחביר - "שְׂמח כי בר מזל אתה."
כן קוראים יקרים, יהיה גילכם אשר יהיה, היכרות, התיידדות, אינן קלות, הן לוקחות זמן. האזרו בסבלנות, התעודדו, העזרו באחרים וגם עזרו לעצמכם.
צדוק צמח הוא מחזאי ותסריטאי פורה. זכה בפרס ברנשטיין על מחזהו "סדקים בבטון" שהועלה בתיאטרון הבימה.
רותם טפלו איירה ספרים רבים בארץ ובעולם. איוריה מלווים את הסיפור בקו רגיש ומלא אנושיות.
מגיל 5.
כתב: אן דוֹ
אייר: דן מקגינס
מאנגלית: רוני בק
מנוקד, 122 עמ', תכלת.
"בדיוק כשהוא אמר את זה, משהו צהוב נחת לו על הראש. טראח!" אני יודעת מה אתם חושבים אבל זה לא (אל דאגה, יגיע בהמשך). זהו גוזל שנפל מהעץ על הראש של קווין החתול שמחופש לפרה, כי הבעלים שלו אוהב להלביש אותו בתחפושות שונות.
קווין, ניקי נקניקי - כלב התחש שמספר את הסיפור, וזיקי הזיקית עוזרים לגוזל המסכן לחפש את אמא שלו.
התבנית מוכרת מספרים שכבר קראנו: גור או גוזל שאבד את אמא יוצא לחפש אותה, הסביבה עוזרת, בכל פעם כמעט מוצאים אותה אבל האבוד הקטן עומד על שלו שזו אינה האמא האמיתית. הסוף מספק תמיד קטרזיס מושלם – איחוד אוהב שבו מאשרים את הקשר האמיץ בין השניים, הילד חיפש את אמא אבל גם אמא הדואגת חיפשה את הילד שלה: "וינסטון! 'חיפשתי אותך בכל מקום', איפה היית'". אי אפשר שלא לראות את הדמיון בין הספר הזה לבין "האם את אמא שלי" (פ.ד.איסמן, הקיבוץ המאוחד, ספר קרטון 2018) קלאסיקה אמריקאית נפלאה. "ניקי נקניקי", עם הומור שילדים אוהבים, טקסט מרווח וקל לקריאה, איורים גדולים בשני צבעים, מתאים מאד לילדים שמתחילים לקרוא וגם להקראה לצעירים יותר.
המשכים בדרך.
נזכיר שמחבר הספר הזה, אן דו, אחראי להצלחה הענקית של ילד נינג'ה.
מגיל 4.
כתבה: טריש גראנטֵד
איירה: מנואלה לופז
מאנגלית: גליה אלוני־דגן
מנוקד, 122 עמ', מטר.
ג'יני בֵּל, הלומדת בכתה ב', היא ילדה מסודרת מאד, מעשית ורציונאלית, מקשיבה למורה, אוהבת ללמוד ולקרוא. יום אחד מציגה המורה תלמידה חדשה שהגיעה לבית הספר ריברטאון - וילו דייוויס. כבר מרגע זה מאופיינות השתיים כהפכים: "ג'יני לא הייתה רוצה להיות הילדה החדשה בכתה. היא שנאה להיות במרכז תשומת הלב." אבל נראָה שהילדה החדשה דווקא כן אוהבת. היא עמדה מול הכתה והפליגה בסיפורים על עצמה: יש לה בבית באר משאלות, היא אוהבת לראות כוכבים ולצייר. לשאלת המורה מנין היא מגיעה תשובתה: "אממ... מכל מיני מקומות, אני חושבת." תשובה זו מוסיפה מעין נופך מסתורי לילדה החדשה והדברים יתבהרו בהמשך. אני לא רוצה לעשות לכם ספוילר, רק ארמוז לכם שתחשבו איפה נתקלתם בג'יני המגיח מתוך מנורת קסמים.
הספר הזה חמוד מאד ומתאים מאד לילדים המתאמנים בקריאה (אל תיבהלו ממספר העמודים) – פורמט קטן, אותיות גדולות, הדפסה מרווחת, בכל עמוד איורי שחור־לבן גדולים, העלילה פשוטה (מומלץ בספרי התחלת קריאה שבהם תשומת הלב של הילד ממוקדת בתהליך הקריאה), השפה נגישה, כך שהקריאה מתקדמת מהר וזורמת דבר המעניק סיפוק לקורא המתחיל.
זהו ספר ראשון בסדרה ובו על הקסם שאפשר להוסיף לחיים רגילים. אם תחשבו על זה עוד קצת, אז יש קסם הטמון בעצם היכרותנו והתיידדותנו עם מישהו שונה מאתנו.
מגיל 6־7.
כתבו: קייט וג'וֹל טמפל
צייר: שִׁילֹה גורדון
מאנגלית: ארז אֱשרוב
מנוקד, 150 עמ', כתר.
"כל מה שכלב מסוגל לעשות גם חתולה מסוגלת לעשות," כך מתריסה ניבה החתולה, המחפשת עבודה בבלשות, בפני רהב (השם מאפיין) מסוכנות הבילוש כלבי־תחת (לשעבר כלבי־נחת עד שמישהו שינה להם אות אחת בשלט על הדלת), המתחרה בסוכנות הבילוש המצליחה כלבי־על. ניבה החתולה (על שום שיניה החדות, במקור שמה Fang) מתקבלת ומסייעת בתפיסת החתול הפורץ (רמז – שאיננו חתול).
הרפתקה בלשית קצבית ומלאת הומור, בתרגום יצירתי לעילא של ארז אשרוב עם שפע של משחקי מילים מסוגים שונים: חת"ם – יודעים מה זה? חתולה חשובה מאד; עיר הכלבים תל הבהב (מזכיר לכם עיר עם צליל דומה?), עכברבורגר (לחתולה), חטיפי נעלי בית (לכלב), מלון הילטוי; איורים שחור־לבן מלאי תנועה בסגנון סרטים מאוירים.
ספר כיפי וסוחף, הקוראים הצעירים יחכו להמשך.
מגיל 7-8.
כתב: איאן פלין
צייר: ג'ק לורנס
מאנגלית: ארז אשרוב
לא מנוקד, קומיקס, ללא מספרי עמ', מודן.
ספר ראשון בסדרה חדשה המבוססת על סדרת סוניק הקודמת שבה הגיבור וחבורת הטובים מבקשים למנוע מהרעים להשתלט. תמצאו כאן את אותם גיבורים כמו בסדרה הקודמת: דוקטור סטרלין, דוקטור אֵגמֵן, מימיק, זאביק, ואותו מאבק בין שתי חבורות, טובים ורעים, שאהוב על הקוראים, ויותר משהוא מאיים הוא מבדר.
הקורא הצעיר שלנו "בלע" מהתחלה ועד הסוף וחרץ משפטו בהתלהבות: מרתק מההתחלה, מעניין מאד, מעלה חיוך.
מגיל 9.
המשך סדרות:
כתב ואייר: דאב פילקי
מאנגלית: שׁהם סמית
מנוקד,54 עמ', כנרת.
דרקון אימץ אל ביתו חתול שישב בשלג. הוא קרא לו בשם – חתול, ודאג לכל מחסורו. שניהם אהבו לגור זה עם זה אבל דרקון לא ידע איך מטפלים בחתול ואיך מאלפים אותו. בעיקר הייתה הבעיה הריחנית – "דרקון ניסה ללמד את חתול להשתמש בבית השימוש, אבל חתול לא הבין." הדוורית הציעה למצוא ארגז עם חול ללכלוך. אז דרקון וחתול הביאו הביתה ארגז שאספו לתוכו המון לכלוך. הבעיה הריחנית כמובן התעצמה.
סיפור על ידידות שנרקמת בין שונים, עם הומור, מעט טקסט, הרבה איורים גדולים וצבעוניים, מאת מחבר רבי המכר "קפטן תחתונים", "איש הכלב", "מועדון הקומיקס של סופר גור."
כמו בספר הקודם בסדרה "דרקון מחפש חבר" יש בסוף הספר הדרכה כיצד לצייר דרקון והזמנה לכתוב ולאייר את הסיפור שלכם.
מתאים מאד לראשית קריאה וגם להקראה.
מגיל 4.
כתב: אן דוֹ
אייר: אנטון אֶמְדין
מאנגלית: ליאת שרון
לא מנוקד, 186 עמ', תכלת.
נלסון קיין, גיבור הסדרה שבכל פעם כשמתחילות צרות הופך לילד נינג'ה, ובן דודו וחברו הקרוב קֵני, נרגשים לקראת תחרות האמנות מטעם ביה"ס. היצירות, שנושאן חיה מיתולוגית, יוצגו בבניין העירייה והציור הזוכה יזכה בפרס שווה.
אבל הכול מסתבך כששני האלופים בהסתבכות ובהיחלצות עוברים על איסור ומשתמשים במצלמת הדמויות של סבתא הממציאנית. מכאן משתלשלת עלילה מהירה ופרועה עם קרבות, מפלות וניצחונות כנגד כל הסיכויים כי, כמו שאומר גיבור הסדרה "לא תמיד החזקים ביותר מנצחים. לרוב המנצחים הם המיומנים ביותר." ואילו הן המיומנויות הדרושות? למשל הסחות דעת והפתעות. תזכרו את זה.
ספר 11, בקרוב 12 ומה עוד אפשר לבקש?
מגיל 8.
כתב: ריק ריירדן
מאנגלית: יעל אכמון
לא מנוקד, 237 עמ', זמורה-ביתן.
להלן חוות דעתו של הקורא הצעיר שלנו, שבולע בשקיקה את ספרי הסדרה:
פרסי ג'קסון יוצא למסע חיפוש אחרי גביע האלים אשר מעניק חיי אלמוות לכל מי שלוגם ממנו.
הספר מצחיק, מרתק מלא אלים חדשים והרבה תגליות.
אני ממליץ מאוד על הספר וזה משמח שריק ריירדן המשיך את הסדרה.
מגיל 9־10.
כתבה ואיירה: אורה איתן
ספר קרטון, עם עובד.
בּוּמֶלֶך הנסיך משתעמם לבדו. הוא יוצא לשוטט ונרדם. כשמתעורר, ניצבת מולו נסיכה. זוהי בּוּבִּינָה השובבה. היא מציעה לו משחקים שונים אבל הוא דוחה אותם בשלל תירוצים: הכדור עלול לפגוע בכתר שלו, בעמידת ידיים עלולים ליפול לו המשקפיים וכן הלאה. בובינה כועסת, בועטת בכדור שלה, פוגעת לבומלך בטוסיק וזה כואב מאד. עכשיו בומלך נדרך, יוצא מאזור ההימנעות המלכותית המפונקת שלו וצורח: "אני אראה לך!" בובינה מאתגרת: "נראה אותך!" מתחיל ביניהם מרדף, במהלכו ממשיכה בובינה להתגרות בו. סופו של הסיפור – שניהם נופלים לשלולית, "מרוחים בבוץ מכף רגל ועד ראש. יד ביד מלוכלכים ושמחים, הלכו הביתה."
קדם לספר זה "בומלך" ( 2019 עם עובד) אך גם בספר זה, הגיבור הראשי הוא בעצם בומלך שעובר, כמו בספר הקודם, תהליך של שינוי, מחנוט במלכותו לחופשי ומשוחרר.
בומלך אם תרצו הוא הגרסה המודרנית של הילד, נסיך במשפחתו, על פי גחמותיו ישק דבר. וברובד למבוגר, הספרים האלה אולי מנסים להחזיר אותנו לשפיות: הלאה המלוכה המפונקת העצובה והמגבילה, קדימה הילדות החופשית, המשוחררת והשמחה.
בשני הספרים טקסט מינימליסטי ענייני, שפה נאיבית, כל מילה במקומה, מוסיקליות פנימית, איורים נפלאים עתירי הבעות המעניקים לספר דינמיות שמאיצה בנו לרוץ קדימה עם העמודים.
אצל אורה איתן, אָמָּנִית מהמעלה הראשונה עטורת פרסים, כל ספר הוא פנינה. אל תחמיצו.
מגיל 3.
כתבה: אלזה דֵבֶרְנוּאָה
איירה: אָניק מָאסוֹן
מאנגלית: רוני בֵּק
ספר קרטון, תכלת.
באמצע הלילה התעורר אליוט מחלום ולא הצליח להירדם שוב. הוא התגנב בשקט לחדרה של אחותו הגדולה אמילי, נכנס למיטתה ומיד נרדם. אבל אז אמילי התעוררה. אחיה הקטן תפס לה את כל המקום במיטה ועכשיו היא לא מצליחה להירדם. לאן הולכים? לחדר ההורים. הדלת הייתה סגורה והיא לא הצליחה לפתוח. עייפה נשכבה על השטיח שלפני הדלת.
המשפחה כולה נסחפת במשחק לילי של חילופי מקומות, נוסח כיסאות מוסיקליים.
הבעיה ידועה מימים ימימה והרבה ספרים נכתבו עליה. ברוח הפוסט דידקטית, הספר אינו מנסה להציע פתרון אלא מציב לעינינו מראה מחויכת. וכמו שאומרים: עד הצבא זה יעבור.
ספר משעשע, כולל האיורים.
מגיל 3.
קוטן בוטןכתבה: ורד לֶבֶּר
איירה: כִּנרת גילדָר
מנוקד, ללא מספרי עמ', כנרת.
אפרת מצאה גוזל עזוב, הביאה אותו אל חדרה וטיפלה בו במסירות ובאהבה. הילדים בגינה צוחקים לה: "טוב שאת לא מגדלת דביבון או קרנף, או ג'ירף, או דב נמלים, או עדר פילים."
גם המבוגרים מתפלאים על הבחירה: סבתא חושבת שמוטב לאמץ דג זהב או ארנבת, סבא אומר שעדיף אוגרים כי הגוזל שברירי מדי, "אבא שלה דואג לה מאד - /'ליבך ישבר, הוא פשוט לא ישרוד.' " עכשיו מתגנב לליבה של אפרת החשש: "אולי באמת לא כדאי?" אך מיד היא מחליטה "הוא יגדל! / עוד תראו/ בוודאי". לאט לאט גדל הגוזל, "מתכסה בנוצות, מתאמן בקפיצות." הזמן עובר, אפרת ממשיכה בטיפולה המסור, עד שהיא יודעת שהגיעה העת והיא משחררת את הציפור אל השמים, אל האור.
בניגוד לספרים אחרים המספרים על ילד שמאמץ גוזל לחיית מחמד ומתקשה להיפרד ממנו בבוא היום, כאן המעשה של אפרת איננו למען עצמה אלא למען הציפור. הספר פיוטי ויפה, כולו רגש וחמלה, המקבלים ביטוי גם באיורים היפים.
בסוף הספר תמצאו מידע חשוב מרשות הטבע והגנים: "אם מצאתם מתחת לעץ גוזל או פִּרְחוֹן (גוזל בוגר שעדיין אינו יודע לעוף), נסו לחפש את הקן שלו ולהחזירו לשם. חכו מעט ושימו לב אם הוריו חוזרים לטפל בו. אם לא מצאתם והוריו לא בסביבה, שימו אותו בקופסה מרופדת והתקשרו למוקד רשות הטבע והגנים 3639* ושאלו מה צריך לעשות."
מגיל 4.
רק לא שמוליקכתב: רן שחם
אייר: אביאל בסיל
מנוקד, ללא מספרי עמ', עם עובד.
"מי יוצא דופן: תפוז, קלמנטינה, לימון או שמוליק? / נשמע קל? / רגע, שכחתי – מותר לענות הכל, רק לא שמוליק. הבנתם? / אף פעם לא שמוליק."
ילדים אוהבים חידות, אוהבים משחקי מי יוצא דופן, אוהבים הומור ונונסנס. בספר הזה ימצאו את הכול ועוד.
בכל עמוד: מי יותר גבוה, נמוך, איטי איטי וכיו"ב. עם חידות שנשמעות קלות אבל בעצם הן מאתגרות את המחשבה ומצחיקות. מעבר לעמוד החידה, עמוד תשובה וההסבר לה, שיפעיל לכם את בלוטות הצחוק.
עם התקדמות הקריאה הילדים, וגם המבוגרים, ינסו להפעיל חשיבה אחרת בחיפוש אחר התשובה.
הוסיפו לזה את הפניה הישירה לקוראים, את הילד שמוליק המופיע בכל חידה, את הדמויות המונפשות, המקיימות ביניהן שיח ויוצרות בכך מישור נוסף, את הדינמיות והקצב וכמובן האיורים הנפלאים, הצבעוניים והמצחיקים של אביאל בסיל שהעניק לכל דמות אופי והבעות פנים.
מה קיבלנו? ספר מיוחד ומגניב, שואב את הקורא/השומע מהרגע הראשון, מזמין לדפדף בו שוב ושוב. לא בכל יום מה שכתוב על דף היחצ"נות מתקיים בספר, אבל הפעם בדיוק כמו שכתוב: מצחיק, מתוחכם, מאתגר.
אתם מוזמנים לנסות ולחבר חידות מהסוג הזה, שהן אמצעי מצוין לאתגר ולפתח את המחשבה.
מגיל 4. הנאה מובטחת בכל גיל, גם למבוגרים.
זהו ספרו הראשון של רן שחם, דוקטור למחשבים וגם ממציא צעצועים, אב לארבעה בנים – אף אחד מהם לא שמוליק.
המרפסתמליסה קַסְטְרִיוֹן
ספר מאויר עם מילות כותרת ספורות, ללא מספרי עמ', אגם.
ילדה עוברת מן הכפר אל העיר. המעבר קשה אך זרע התקווה, תרתי משמע, צומח והופך לגינה מלבלבת במרפסת, המשנה את חייהם של הסובבים.
התמצית הקצרה הזו נפרשת לסיפור על געגוע, על בית, על צמיחה וחברות, המסופר באמצעות איורים מרובי פרטים בעלי צבעוניות נפלאה, המשקפים את נפשה של הילדה.
מליסה קַסְטְרִיוֹן היא מאיירת בריטית עטורת פרסים. זהו הספר הראשון שכולו פרי יצירתה.
כמי ששתלה לפי שנה גינה במרפסת אני יודעת להעריך את מתנתם של הצמחים.
מניסיוני אני יודעת שהורים לא מתלהבים, בלשון המעטה, מספרים ללא מילים. אם כבר משלמים אז שיהיו מילים, אך בעיקר אין להם הסבלנות והפנאי הנפשי לארוג את הסיפור מתוך האיורים, כמו שיש לילדים. הקטנים יודעים להסתכל, להבחין ולהבין בדרך כלל טוב מאתנו המבוגרים.
כדאי מאד להשקיע את המאמץ, להתבונן ולשוחח עם הילד – הוא יוכל לעשות זאת גם בעצמו – בספר המופלא הזה, המזמין דפדופים רבים. בכל דפדוף תגלו עוד ועוד פרטים, את השימוש בצבעים, ותרחיבו את הסיפור.
מגיל 4.
כתב ואייר: טום גולד
עברית: גילי בר-הלל סמו
מנוקד ללא מספרי עמ', מטר ואגם.
הפתיחה מסמנת לנו את הסוגה (ז'אנר): "היה היו מלך ומלכה, שמלכו בשמחה בארץ טובה, אבל לא היו להם ילדים." לילה אחד המלך פנה למדענית המלכותית והמלכה פנתה למכשפה זקנה וחכמה ביער. שניהם ביקשו להיות הורים. המדענית בנתה במלאכת מחשבת רובוט קטן ומופלא מקרשי עץ. המכשפה הפכה בעזרת קסם בול עץ לנסיכה קטנה ומושלמת. המשפחה חיה באהבה גדולה. הנסיכה הייתה אמיצה וחכמה אולם, בכל לילה כשנרדמה הפכה חזרה לבול עץ. כך נשארה עד שמישהו העיר אותה במילות הקסם: "קומי בול-עץ קטנה, קומי!" רובוט הקרשים הקטן היה אמיץ וטוב לב עד כדי כך שהרשה למשפחה של חיפושיות לְבָנוֹת (ראיתם פעם? אני לא) להשתכן בתוכו, למרות שלפעמים זה דגדג לו. בכל יום היה הרובוט מעיר את אחותו ויחד היו משחקים בגני הארמון.
בוקר אחד הגיע לממלכה קרקס נודד. הרובוט רץ לראותו ושכח להעיר את אחותו. כשראתה המשרתת את בול העץ במיטת הנסיכה זרקה אותו מהחלון.
באותו רגע נזכר הרובוט הקטן באחותו. " 'כמה אנוכי מצידי! היא מפסידה את כל ההצגה המופלאה" ורץ להעירה. הוא הביט באֵימה במיטה הריקה. דרך החלון ראה את בול העץ מתגלגל במורד המדשאה, רץ אחריו וניסה להשיגו, אך גובלין אחד (יצור דמיוני מאגדות ופולקלור) כבר אסף אותו על עגלת עצים ומכר אותו לרב חובל שהטעינו על דוברה.
מכאן מתחיל מסע חיפושים מלא חתחתים של הרובוט הקטן אחר אחותו וכשמצא לבסוף את בול העץ הנכון והקימה לחיים, נרדם מרוב עייפות, כך גם היא, ולא היה מי שיציל את השניים. המלך והמלכה התאבלו על ילדיהם.
זוכרים את החיפושיות שהרובוט שיכן ברוב טובו בתוך גופו? אז תצטרכו לקרוא בעצמכם את ההשתלשלות המופלאה עד שתגיעו לשורה האחרונה "וכולם חיים יחד באושר ובשמחה עד עצם היום הזה."
הסיפור מתכתב עם אגדות קלאסיות מבחינת האפיונים והדמויות – פינוקיו שנולד מבול עץ, אצבעונית שנולדה מצמח קטן שנתנה פיה לאם, היפוך הנסיך צפרדע. אך הסופר-מאייר, הבקי בסוגה, משלב בו אלמנטים מודרניים - בארמון יש מדענית מלכותית שבונה רובוט, ההורים פונים לעזרה לצורך צאצאים (בתחילת הסיפור קיבלנו הטרמה לשילוב של המודרני והקלאסי).
בסיפור משולבים קטעים נוסח קומיקס המזמינים את הקוראים, באמצעות כותרת ואיור, לדמיין בעצמם את ההרפתקאות של הרובוט והנסיכה, למשל: סופגניית הקסמים, הבאר רדופת השדים, הזקנה שגרה בתוך בקבוק ועוד.
זהו סיפור הרפתקאות מרגש וגם משעשע, מאויר להפליא – בכל קריאה חוזרת מגלים עוד פרטים - שמציג תא משפחתי חם ויחסי דאגה ומסירות בין אח ואחות. וכמו בחיים: טעינו, פישלנו - תיקַנו, סלחנו. ועל הכול תכסה אהבה.
טום גולד הוא קריקטוריסט ומאייר סקוטי שעבודתו זכתה להערכה בינלאומית.
ספר מיוחד ויפה, בעלילתו, בסגנונו ובאיוריו. כדאי מאד. מגיל 4 .
כתב: מאיר שלו
אייר: מישל קישקָה
מנוקד, ללא מספרי עמ', עם עובד.
בכל דור ודור ילד רוצה להיות גיבור. מה שמשתנה זה האמצעי להפגנת הגבורה הפיזית. כשסבא של סָלי היה צעיר, היו סתם מכות, מסוגים שונים ששלֵו מפרט: פליק וראסיה, זפטה וזֵץ, בוקס וסנוקרת. סלי בן השבע שואל את סבו: "והרבצת את כל המכות האלה?" סבא עונה: "לא צריך להרביץ. מספיק שרואים שאתה יכול ויודע, ותיכף מבינים עם מי יש להם עסק." כך הצליח מאיר שלו לכתוב ספר על מכות בלי טיפה של אלימות, ובלי שמץ של דידקטיות נוסח לא יפה להרביץ, אבל עם מסר מוצפן – מכות, כבודן בעצם היתכנותן מונח.
סלי אוהב ללמוד קרטה וגם אוהב את סבא שלו. כשסבא הולך לשוק, סלי חוגר את החגורה הכחולה שלו "כדי שכולם יראו עם מי יש להם עסק" ומחליט ללכת אחרי סבא "מספיק קרוב כדי שיוכל להגן עליו... ורחוק מספיק כדי שלא ירגיש בו." הרי הסכנות אורבות על כל צעד ושעל: כלב בלי רצועה עלול לקפוץ על סבא ולהפילו, "והקורקינט החשמלי – אם לא ירד מהמדרכה אני אראה לו מה זה", ופתאום יש אריה – מנין הגיע לכאן? מטאור עלול לנחות לסבא על הראש, יש בולען באמצע מעבר החציה שצריך לסתום, דרקון שמסתתר מאחורי האוטובוס וכיוב'. מציאות מעורבת בדמיון, כדרכו של מאיר שלו, ובסמוי גם ביקורת על המרחב הציבורי המסוכן. וכל המפגעים הפוטנציאליים הללו פוחדים מהנכד הגיבור המגן על סבו "כי הוא יכול והוא יודע ... בואו נברח, לפני שהוא יַראה לנו מה זה."
אין מכות אמרנו? בסיום הסיפור מנחית סלי מכת קרטה נוראית שתפיל אתכם מצחוק, "שגם סבא יידע עם מי יש לו עסק."
זהו אחד הספרים היפים בעיני של מאיר שלו, בסגנונו האופייני של ערוב מציאות ודמיון, יחסים חמים ואוהבים במשפחה (כאן בין סבא לנכד), הבנה לנפש האדם, חכמה, קריצות והומור ולשון עשירה.
מאיר שלו הספיק לאשר את הסקיצות שהגיש המאייר מישל קישקה, אך נפטר לפני שראה את הספר מודפס. הפה צוחק והלב נחמץ על דְּאָבְדִין.
איוריו הנפלאים של מישל קישקה מוסיפים הומור ומשמעות והוא גם נידב רמז מטרים בעמוד השני.
מגיל 5, וייהנו גם המבוגרים.
מי זה אבא שלי? כתבה: ציפי גון-גרוס
אייר: רון לוין
לא מנוקד, 110 עמ', הקיבוץ המאוחד.
"אין לי אבא. האמת, אני גם לא יודע למה אין לי אבא. כשאני שואל, אמא אומרת לי, 'יש איש אחד בעולם שהוא אבא שלך, אבל אני לא יכולה להגיד לך יותר מזה. הבטחתי וזהו. ' [...] זה לא פשוט וזה מתסכל מאד. אני מאד רוצה לדעת פרטים על האבא הזה [...] , רוצה לדעת אם אני דומה לו." עמית בן השתים-עשרה וקצת מוקף משפחה אוהבת, אמא שאומרת "אני אוהבת אותך במקום שניים", סבא שאוהב אותו "עד השמיים ועד הכוכבים" ובחזרה, סבתא שמציירת לו באוויר לב, דוֹד יניב, אח של אמא, ש"אוהב אותי. הוא אומר שאני דומה לו בהמון דברים." אבל השאלה מי זה אבא שלי, מדוע אינו רוצה אתו קשר ולא רוצה לדעת עליו שום דבר, מנקרת בו ללא הרף.
הספר חושף באמינות את עולמו של עמית, נער על סף גיל ההתבגרות: את יחסיו עם אימו ועם חבריו בבית הספר, את אהבתו הראשונה והמהוססת לאביגיל, אִתה הוא מגדל גינה קטנה מאחורי הבית. בצד ההתמודדויות עם גיל ההתבגרות המורכב, הוא מנסה לגלות מיהו אביו. הוא מתבונן עם אימו בתצלומים מטקס העלאתה לדרגת סגן אלוף בצה"ל, שואל אותה על כל קצין וקצין, ובוחן את פניה כדי לראות "על מי מהם היא תתעכב, איזו תמונה תגרום לה להבעה של הפתעה או אולי אפילו לסומק?" בד בבד הוא מהרהר במושג אב "איך יתכן שאני כולי עסוק במישהו שלא קיים, ואולי הוא קיים אבל לא פגשתי אותו מעולם. מה, מי שמוליד אותך ונעלם ואתה בכלל לא מכיר אותו יכול להיחשב לאבא?"
במהלך הספר עובר עמית תהליך קשה וכואב של השתחררות מצילו של האב העלום. כשסיימתי לקרוא מיד עלה בזיכרוני ספרה הישן והנפלא של ציפי גון-גרוס "יש רגעים שאני לא חושבת עליך" (1996, הוצאת מודן-אריה ניר) על רוני העוברת תהליך התבגרות קשה וכואב בצל מות אמהּ עד שהיא מצליחה להמשיך בחייה ללא הצל המעיב. שני הגיבורים בשני הספרים עמית ורוני, מסמנים את סופו של התהליך והיציאה מן הצל במכתב שהם כותבים לאלה שאינם – רוני לאמהּ שמתה ועמית לאביו שנעלם. יש בכך גם כדי להצביע על כוחה התרפויטי של הכתיבה.
שני הספרים נוגעים גם בנושא הכול כך נפוץ היום – הכנסת בן זוג נוסף למשפחה: ההתנגדות הרגשית של הנער או הנערה, החשש מפגיעה בקשר "הזוגי" שפיתח הגיבור עם ההורה המגדל אותו, ההתרגלות, ההכרה והקבלה.
שני הספרים גם מייחדים מקום של כבוד לאהבה ראשונה של המתבגר עם בן/בת כמסייעת משמעותית בתהליך ההתמודדות.
שני הספרים ממחישים את המושג האהוב על פסיכולוגים – צמיחה מתוך משבר, אך עושים זאת בדרך ספרותית לעילא. כי יש הרבה פסיכולוגים ויש הרבה סופרים, אבל אין הרבה פסיכולוגים שהם גם סופרים במלוא מובן המילה כמו ציפי גון-גרוס (פעמיים פרס אקו"ם, פרס ראש הממשלה לסופרים ועוד).
כמו כל ספר טוב, לכל אחד מהספרים האלה יש משמעות רחבה בהרבה מן הבעיה הספציפית שהוא עוסק בה. לכולנו מופיע צל מעיב במהלך חיינו, התוקע אותנו, עוצר אותנו, חופר בנו. הספרים האמינים, הרגישים וכובשי הלב של הסופרת והפסיכולוגית ציפי-גון-גרוס מטעינים אותנו באופטימיות – זה קורה, זה קיים, אבל אפשר לצאת מזה, להחזיר לחיינו את האיזון והשליטה ולהמשיך הלאה.
"מי זה אבא שלי?" מומלץ בחום, מגיל 12, וגם להורים ומחנכים שיקבלו בו תמונה אמינה של גיל ההתבגרות. אל תחמיצו גם את "יש רגעים שאני לא חושבת עליך" שכוחו יפה כאז כן עתה וראוי שיחודשו ימיו.
הקו החם לאהבהלידור דוִידוב
לא מנוקד, 252 עמ', הקיבוץ המאוחד.
הרשו לי לערער על משפט הפתיחה הידוע של "אנה קארנינה" לטולסטוי: "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה - אומללה בדרכה שלה". הספר "הקו החם לאהבה" מראה לנו שגם במשפחות מאושרות ישנן נקודות של אומללות.
מיקה, תלמידת כתה י"א, מתנדבת בעמותת "הקו החם" המספקת מענה טלפוני לנוער במצוקה נפשית. מכיוון שאין לה הכשרה לסייע, היא מיועדת לעזור בעבודה משרדית. יום אחד היא מורשית לענות לטלפונים של הפונים, אך לא להציע עזרה. שחר, הלומד בשכבה שלה – אך הם אינם מכירים, שאביו נהרג במלחמת לבנון השנייה בעודו פעוט ואימו חיה עם גבר שמתעלל בה, מתקשר. בין השניים מתפתחת שיחה ועוד אחת ועוד, כל שיחה חושפת טפח מחייו של כל צד עד שניצתת האהבה.
למרות העדר ההכשרה של מיקה, השיחות בין השניים גורמות לשינוי גדול בחייהם ובחיי משפחותיהם, מה שמחדד את המשמעות על כוחם של הפתיחות, השיתוף, השיחה.
סיפור אמין, יפה ורגיש שכל פרק בו מסופר מפי אחת הדמויות ומזווית הראייה שלה. אמצעֵי המבע מגוונים: צ'אט בין מיקה לשחר, יומן שכותבת תמר אמו של שחר, מונולוגים. צורת כתיבה זו עושה את הספר קריא מאד.
הספר עוסק בשלל נושאים חמים: אהבת נעורים, חוסר בטחון עצמי, התמודדות עם זהות מינית ואלימות במשפחה.
זהו ספרו הראשון של לידור דוידוב שזיכה אותו השנה בפרס ברנשטיין לספרות בקטגורית
הנוער. דוידוב מנהל כיום רשתות חברתיות ובקיאותו בנושא ניכרת בסיפור. יש לו גם בלוג lidorbooks שכולל סקירות, ביקורות ועדכונים על ספרים בארץ ובעולם. יליד 1996, גדל באור עקיבא, לומד עיצוב גרפי ובעל תואר ראשון בתקשורת ומדע המדינה מאוניברסיטת תל אביב.
ספר המשך בקָנה. יש למה לצפות.
מגיל 15 וגם להורים ומחנכים שיקבלו בו הצצה לנפשם של מתבגרים וגם עשויים להפיק כמה תובנות משפחתיות. בעת כתיבת סקירה זו התפרסם כי משרד הבריאות קיצץ באופן משמעותי את התמיכה בעמותות לסיוע נפשי. מומלץ גם להם לקרוא את הספר הזה.
המשך סדרות
היומנים של אלה – מַחברת 5, חברוֹת לא לנצחכתבה: מרדית קוֹסטֵיין
איורים: דניאל מקדונלד
מאנגלית: שרה קרן
מנוקד, 142 עמודים, כנפיים וכתר.
"אני חייבת להיות מִייבֶּל. פשוט חייבת" חושבת אלה כשהמורה מודיעה שהכתה עומדת להעלות הצגה. היא משקיעה מאמץ, מתכוננת, לומדת בעל-פה את התפקיד לקראת מבחני הקבלה, מתגברת על מזימתה של יריבתה פיץ' פרקר להפילה בפח. האם אחרי כל אלה תזכה בתפקיד הראשי? ומה תעשה כשתגלה שהחברה הכי טובה שלה, זואי, זונחת אותה ומקדישה את כל זמנה לחזרות עם תלמידה חדשה?
סיפור על חברוּת שעומדת למבחן.
סדרה מתוקה וכיפית, כתובה כיומן מאויר, מרוּוח ומאוורר מאד, מזמין קוראים מתחילים ולא רק.
מגיל 7-8.
כשסבא אליהו היה קטן – 4 האמת, כל האמת ורק האמתכתב: יָנץ לוי
אייר: אבי בלייר
מנוקד, 168 עמ', כנרת.
הסדרה הזאת זכתה לכל הסופרלטיבים האפשריים, מצד ילדים, מבקרים ובעצם מכל גיל.
כל ספר, המסופר מפי הנכד על סבא כשהיה ילד בתל אביב של שנות השלושים, הוא סוחף, מכמיר לב, מצחיק, חכם, מתפקע מיצירתיות ודמיון על רקע המציאות, קצב האירועים ותהפוכות העלילה מותירים את הקורא ללא נשימה. אליהו, בן יחיד למשפחה מוכת עוני ודלות שקשה להעלות על הדעת - אפילו נעלים אין לו והוא ישן על ערימת עיתונים - הוא ילד שלמרות היותו תמים וחסר השכלה, הוא מוכשר, בעל תפיסה מהירה, חכם ואמיץ ומלא תושייה, וגם רגיש לזולת וטוב לב. דלותו מונעת ממנו ללמוד בבית ספר אולם הוא מלא סקרנות ותאב דעת, יודע לשאול ולפעול.
בספר הזה, שהוא הרביעי ואחרון ובו נקשרים יחד כל הספרים (לכן מומלץ להכירם קודם), אליהו מייצג את הוריו בבית המשפט – לשם נקלעו על לא עוול בכפם. יחף ולבוש בלויים, חף מכל מושג בכלליו ונהליו של המקום, הוא מצליח כנגד כל הסיכויים לגבור על עורך הדין הממולח של המשפחה העשירה שהעלילה על הוריו עלילת שווא, ולשחררם מן הכלא.
להצלחת הסדרה יש להוסיף גם את איוריו הצבעוניים, השובבים והמצחיקים של אבי בלייר.
האמת, רק ארבעה ספרים ויש חשק לעוד. אך יחד עם זאת, כל הכבוד לינץ לוי שידע לפרוש ממנה בשיא.
אל תחמיצו את כל ספרי הסדרה.
מגיל 8 ולכל גיל.
כתבה ואיירה: ג'ני מַייליכוֹב
ספר קרטון, עם עובד.
אמא חיפושית לובשת שמלה אדומה עם הרבה נקודות שחורות, כי היא כבר גדולה. טים טם הקטנה יוצאת לחפש נקודות גם לשמלה שלה. אומר/ת לנו המספר/ת: "זה לא פשוט למצוא נקודות שחורות. / הן מתחבאות בכל מיני מקומות. / צריך ללכת בשקט / ולהתבונן מסביב / עד שרואים את הנקודה. / 'ואם לא מוצאים?' שאלה טים טם. / אז צריך ללכת בכיוון ההפוך / כי ככה רואים דברים שלא / ראינו קודם לכן." אחרי שאמא הסבירה לה – ולנו – את סוד החיפוש, טים טם מוצאת נקודה אחר נקודה ובכל פעם מדביקה אותה על שמלתה, עד שהיא "בת שבע נקודות!"
יש קסם מיוחד בנקודות. ראינו אותו בעבודותיה של האמנית היפנית יאיוי קוסמה.
יש גם הרבה קסם בספר התמים והמתוק הזה, שמזמין פעילות של חיפוש, איתור ומשחק: מציאת נקודות ומנייתן בספר, איתור נקודות בסביבתנו, ציור או הדבקה של נקודות.
ג'ני מייליכוב היא מאיירת ואמנית, בוגרת בצלאל במחלקה לתקשורת חזותית, מסלול איור. בציוריה הנאיביים והצבעוניים היא יוצרת בספריה עולמות קטנים של דמיון ותמימות. ספרה מכונת העננים של לונה (הקיבוץ המאוחד 2020) זכה בפרס קק"ל.
מגיל 2-3.
כתבה: פטרישיה אורבך
איירה: אוֹדילון מורָאיֵיס
מפורטוגזית: לֵילָה פרץ.
מנוקד, ללא מספרי עמ', רימונים.
אינני יודעת למה מופיעים על הספר הזה שמות של כותבת ומתרגמת. דפדפתי בו הלוך ושוב ולא מצאתי אף לא מילה אחת. זהו ספר שכולו איורים, ללא טקסט. בניגוד לספרים ללא טקסט שאיוריהם מתווים קו לעלילה סיפורית (וההורים לא ממהרים לקנות כי אם משלמים אז שיהיו גם מילים), בספר הזה אין עלילה. בכל עמוד מאוירת פעילות יצירתית של ילדה עם בקבוקים.
שם הספר בפורטוגזית הוא בקבוק (A Garrafa). בעמוד הראשון הילדה מרוקנת את תכולת הבקבוק לעציץ ומכאן ואילך בכל עמוד היא הופכת אותו לחפץ משחקי: נגרר על גלגלים, זרנוק של כבאים, רמקול, מפריח בועות ועוד. היא שולפת מתוך מְכַל פסולת עוד בקבוקים ובונה מהם באולינג.
יצירתי ומהנה. הקטנים יכולים לחבר לעצמם סיפור סביב האיורים ולהשתעשע במשחק דמיוני ויצירתי בחפצים שונים. על הדרך יש כאן גם מסר של איכות הסביבה: לא זורקים, מוצאים לחפץ שימוש אחר.
הרעיון אינו מקורי. ישנם ספרים, עם טקסט או בלי, על חפצים המשנים את ייעודם בעזרת יצירתיות ודמיון, אבל זהו בהחלט ספר שפעוטות יאהבו ויהפכו בו שוב ושוב.
על גב הספר נכתב, כמו בהרבה ספרים אחרים, כי הוא מלמד יצירתיות ושימוש בדמיון.
אבל במציאות מי שלומד יצירתיות ודמיון הם אנחנו המבוגרים מהפעוטות. אצלם, יצירתיות ודמיון, כמו שאומרים, עובדים שעות נוספות.
מגיל 3.
כתבה: יעל גובר
איירה: נועם ויינר
מנוקד, ללא מספרי עמ', כנרת.
בסוף היום, כשעדי יצאה מהגן, היא אספה מהקיר שני שבלולים וטמנה אחד בכל יד. ואז רצה לאבא ונופפה בשני אגרופיה: " 'למה אמא לא באה? [...] היום אני אצלה!' " אבא ענה שאמא בעבודה, תחזור מאוחר יותר, ושניהם הלכו לגינה. כשאבא שאל מה יש לה ביד, ענתה: "שניים שבלוליים." אבא מתבדח (בהומור הבלבול האהוב על קטנטנים, שמזכיר את הספר הלו הלו אבא) "לא בנעליים... שאלתי מה יש לך ביד." עדי עונה "שניים שבלוליים", ואבא ממשיך להתבדח: "שמים בלעו מים?"
עדי אינה מוכנה להראות את השבלולים לאבא, "אני מראה רק לאמא." כך עובר עליה היום באגרופים קמוצים, ולאבא לא נותר אלא לשיר פזמון חוזר המתגלגל מיד על הלשון: "שניים שבלוליים בשתי הידיים. / לא בנעליים, ולא בלעו מים. / עד שאמא תחזור
מהעבודה. / עדי לא תפתח את כף ידה."
פתחה או לא פתחה? איך, מה ומתי תצטרכו לקרוא בעצמכם.
בסיפור המקסים והמיוחד הזה מוכמן בעדינות המושג בית, תחושה שאינה תלויה באמא-אבא-ילד שגרים יחד. יעל גובר העמידה אנלוגיה יפה בין השבלולים לבין עדי - הבית הוא חלק מן השבלול וגם אגרופיה של עדי משמשים להם בית. מסתבר שהיה שם עוד שבלולון קטון שהתחבא בשבלול הגדול. שמחה וחמימות של בית אינם קשורים אם גרים יחד או לא והפזמון של אבא מחזק זאת בסוף הסיפור: "בית, בית, שבלוליים, / שני בתים – איזה ששון! / פעם שם ופעם פה / שבלולון הולך לישון." האיור מלא שמחה – אבא שר, אמא צוחקת, עדי משתובבת באמבטיה.
יעל גובר, עורכת מוערכת וכלת פרס דבורה עומר, קונה לה מקום על מדף ספרי הילדים בסגנונה המובחן של חום, יופי ועדינות, וללא מילה מיותרת. כך גם בספרה הקודם דוקטור אף וזנב (כנרת). ספרים שנעים לקרוא בהם שוב ושוב.
הספר, שחף מכל תיוג של סוג משפחה, מלוּוה באיוריה היפים, מלאי ההומור והשמחה של נועם ויינר. אפשר לזהות בהם סוגים שונים של משפחות: אבא, אמא וילדה יושבים על ספסל בגינה, אבא, אבא וילד צועדים ברחוב, אמא כהת עור ואבא בהיר עם זקנקן וקוקו (עד כמה שהצלחתי להבחין) מובילים פעוט בעגלה.
נעם ויינר סיימה לימודי תקשורת חזותית בבצלאל במסלול לאיור. זכתה בשנה שעברה בפרס בן יצחק של מוזיאון ישראל .
מגיל 4.
כתבה ואיירה: אורית ברגמן
מנוקד, ללא מספרי עמ', אגם ילדות.
בתחילת הספר ניתן מידע, למי שלא ידע, כמוני: "חיפושיות זבל דוחפות את הכדור שלהן אחורה, לכן הן לא רואות לאן הן הולכות. לפעמים זה יכול לגרום לתקריות מצחיקות." אם תרצו זה גם קצת מה שנקרא רמז מַטְרים.
שושנה היא חיפושית זבל חרוצה שקמה כל בוקר לעבודה. היא מגלגלת מאחוריה את כדור הזבל. בדרך נדבקים אליו כל מיני דברים והוא הולך וגדל. אבל היא כמובן לא שמה לב, רק נאנחת על חייה הקשים והמשעממים, בניגוד לחיים של אחרים: "לי אף פעם לא קורה כלום. אוף, איזה שעמום." היא לא פוגשת חברים, לא מוזמנת למסיבה ביער, לא יוצאת לבלות בעיר הגדולה, לא מטיילת בעולם הגדול.
אבל פתאום שושנה נעצרה. "משהו לחץ לה בבטן, משהו גדול שרצה לצאת החוצה לעולם..."
ביצה נפלטה מגופה והיא חפרה בור וטמנה אותה. בוקר אחד כשהתעוררה, משהו קטן טיפס לה על הגב: "בוקר טוב אמא. סוף סוף התעוררת!" ואז, כל החרקים, הממתקים והחפצים שנאגרו בכדור הזבל של שושנה הגיחו גם הם ממנו וערכו מסיבה עליזה. "איזה עולם נהדר גלגלת, אמא!" מתפעלת החיפושית הקטנה.
זהו ספר שיש בו רובד לילדים – סיפור על חיפושית זבל, ורובד הגותי למבוגרים – החיים משתנים כשנולד ילד, אוצרות עלומים בתוכנו שלא ידענו על קיומם פורצים החוצה. זהו גם ספר האומר לנו: אפשר למצוא זהב בזבל, תלוי בנקודת המבט. הסיום ההומוריסטי מחזק את המסר: חיפושית הזבל מחבקת את בתה ואומרת, "לך, ילדה אהובה שלי, מגיע כל הזבל שבעולם."
המידע המעניין על חיפושית הזבל המופיע בסוף הספר מראה לנו שגם יצורים קטנים ואולי אף בזויים, אוצרים בתוכם עולם ומלואו.
אורית ברגמן, אמנית רב תחומית עטורת פרסים, היא בוגרת המחלקה החזותית בבצלאל והיום מרצה שם לאיור. כותבת ומאיירת ספרים בארץ ובחו"ל. כמו כן כותבת מחזות ויוצרת תפאורה לתיאטרון ומאיירת עבור עיתונים ומגזינים בארץ ובעולם.
יופי של ספר. מגיל 4 וגם למבוגרים.
כתבה ואיירה: איה גורדון נוי
מנוקד, ללא מספרי עמ', ספרית פועלים.
תודו שעד הספר הזה לא ידעתם מה זה גמצוץ. גם אני לא. מה שמראה לנו שגם אנחנו, המבוגרים, יכולים ללמוד הרבה מספרי ילדים טובים.
לפיץ יש גינת ירק נהדרת וכל יום היא עובדת בה באהבה "ורואה מה חדש: / מי נבט ומי גדל,/ מי ליבלב ומי נבל." יום אחד, "אמאל'ה! מה זה? אוי!" באדמה יצור מוזר, אינו דומה לשום דבר. "אני לא יצור ולא מוזר. / אני פטריה קוראים לי גמצוץ, / ואת רגזנית עם פרצוף חמוץ." פיץ מנסה לגרשו: "אבל אתה לא מתאים / לכאן בכלל, וגם לא נחוץ. / לך מהגינה שלי, גמצוץ!" הגמצוץ היה שמח לעשות זאת אבל "אני לא יכול לעוף, / ולא לנוע, / כזה אני: / תקוע." פיץ מנסה לעזור לו להסתלק, בכל מיני דרכים יצירתיות, חלקן מציע אף הוא, "אבל כלום לא הצליח, דבר לא השתנה - / גמצוץ נשאר תקוע בגינה."
כמו שאומרים, פיץ עושה מלימון לימונדה: "טוב, אם אין ברירה / אז בוא נחשוב: / עם רגל אחת / וגוף קצת מבהיל, / אולי תוכל להיות... / דחליל!"
לאט לאט פיץ מתקרבת אל הגמצוץ-הדחליל: לפעמים פטפטו, שרו, כשהתעייפה הניחה את ראשה על גזעו השמנמן ונרדמה (שימו לב להדרגתיות העדינה של בניית הקירבה.) ואז, בוקר אחד, הגמצוץ נעלם. פיץ הדואגת יוצאת לחפשו. הזחל מבהיר לה: "כך הן
הפטריות – צצות עם הגשם, / ומיד נעלמות." פיץ עצובה, "הוא יחסר לה מאד, עד הגשם הבא."
סיפור נהדר – טקסט ואיורים, על תהליך ההתקרבות אל השונה, בהדרגה, והמעבר מדחייה להתיידדות, מ"לך מהגינה שלי" ל"גמצוץ תחזור מהר" שכותבת פיץ על שלט בטוש זוהר. ובתוך זה גם על פרידה וגעגוע. בין האיורים שתול מידע קצר ומעניין על הפטרייה המיוחדת הזאת ועל מקור שמהּ.
איה גורדון נוי היא בוגרת המחלקה לעצוב גרפי בבצלאל. איירה ספרי ילדים שתורגמו והופצו בעולם. היא משתמשת בשיטה ייחודית המשלבת קולאז' של איורים וטקסטורה. זהו ספרה הראשון ככותבת וכמאיירת.
מגיל 4.
כתבה: מאירה ברנע־גולדברג
אייר: רמי טל
מנוקד, ללא מספרי עמ', כנרת.
עכשיו גם ילדי הגן יוכלו להכיר את כראמל, החתול המפורסם. הפעם אין זה החתול הממושקף היודע לדבר, לקרוא מחשבות, להפוך לרואה ואינו נראה ועוד, אלא כזה שאינו מוציא הגה מפיו אך רוצה לעוף. יש לו כנפיים? לא. אבל הוא בכל זאת מתעקש. אנחנו עוקבים אחר ניסיונותיו, באיורים יפים, דינמיים ומלאי הבעה, כאשר מצד אחד נשמע קולו של ההיגיון, המייצג את הסביבה: "כראמל, אתה לא יכול לעוף..." ומצד אחר קולו של המספר המעודד, המייצג את קולו הפנימי של החתול: בטח שהוא יכול, הוא רק צריך לתפוס תאוצה, למצוא נקודת זינוק טובה, לבחור את המורים הנכונים ועוד.
האם כראמל יצליח?
ספרים על דבקות במטרה ועזרה מחברים יש לא מעט וזהו עוד אחד, חביב מאד.
מאירה ברנע־גולדברג היא סופרת למבוגרים ולילדים. את פרסומה הרחב קנתה בסדרת כראמל המצליחה – פרוזה לנוער, קומיקס לראשית קריאה, טלוויזיה, הצגה, מרצ'נדייז (בעברית תִּסחוּר). הסדרה זיכתה אותה בפרס דבורה עומר (2018).
רמי טל הוא מאייר וסופר ילדים, בוגר תואר ראשון בעיצוב ובחינוך במרכז האקדמי ויצו חיפה. אייר ספרי ילדים רבים. ספרו הראשון ככותב ומאייר היה המפלצות של נעם (ידיעות ספרים וטל-מאי 2021).
מגיל 4.
מטעויות לתגליותכתבה: תמי שם־טוב
אייר: מיכאל פאוסט
מנוקד, 64 עמ', כנרת.
אם גיליתם עובש על הלחם, תנו כבוד לפטרייה שגרמה לו. בזכות התרופה שפותחה ממנה, ניצלה האנושות מזיהום קטלני שהיה עלול להתפתח אפילו משריטה קטנה.
כל ילד מכיר את תרופת האנטיביוטיקה שהוא נוטל כשיש לו למשל דלקת בגרון או באוזניים. את הפניצילין, תרופת האנטיביוטיקה הראשונה (אנטי – נגד, ביו – חיים, החיידקים הם יצורים חיים) גילה הרופא ד"ר אלכסנדר פְלֵמינג כשיצא לחופשה ושכח לסגור את החלון במעבדה שלו. כשחזר, עמד להשליך במפח נפש את צלחות הניסוי עם החיידקים, אך פתאום משהו תפש את עינו – פטריית עובש בשם פניציליום, בצבע כחלחל־ירקרק, צמחה בתוך אחת מהן. סקרנותו התעוררה וכשבדק אותה תחת מיקרוסקופ גילה לתדהמתו שהחיידקים סביבה נעלמו. מכאן ועד להמשך בדיקותיו והפקת התרופה לקהל הרחב עברה עוד דרך ארוכה ונדרשו עקשנותו שלו ושל חוקרים צעירים בעקבותיו שהדפו את ספקנותו של עולם המדע. בזכותם יכלו עכשיו בני האדם להילחם בזיהומים שגרמו למותם.
כשקראתי את הסיפור לילד בן 11 ולילדה בת 9, הרחבתי וסיפרתי להם על מלחמת האדם והחיידקים זה בזה, כיצד החיידקים מפתחים עמידות נגד התרופות האנטיביוטיות ולכן ככל שנמעיט להשתמש בהן כן ייטב. עכשיו הבינו מדוע כשכואב הגרון בודקים קודם אם קיים זיהום חיידקי כדי לא להשתמש בתרופה שלא לצורך. הם הבינו גם מדוע יש לקחת את כל כמות התרופה שנרשמה לנו, כי אף על פי שאנחנו מרגישים שהבראנו, החיידקים שנחלשו עדיין לא מוגרו לחלוטין ועלולים להרים ראש. כך קרה, כמסופר בספר, לשוטר לונדוני בשם אלברט: "החיידקים שכמעט הובסו, התרבו שוב בתוכו, והפעם בלי שום הפרעה" משום שנגמר מלאי התרופה שהצליחו לייצר.
בספר המרתק הזה (גם למבוגרים) תוכלו לקרוא על הטעויות שהובילו להמצאת המיקרוגל, הזכוכית המחוסמת (שם־טוב דואגת להסביר לקוראים שזוהי זכוכית שכמעט אינה נשברת ואם זה קורה חלקיה נשארים קטנים ומאוחדים, אינם מתפזרים ואינם פוצעים), בצק הפליידו ועוד, המצאות שקשה לנו היום לתאר את העולם בלעדיהן.
הספר כתוב בצורה סיפורית סוחפת, בגובה העיניים של ילדים - מומחיות ידועה של תמי שם־טוב. בהקדמה היא עושה רהביליטציה לטעויות – אל תלָחצו, אל תסתירו. לפעמים טעיתם-גיליתם, דווקא טעויות יכולות לזמן לנו גילויים מפתיעים. "זו צריכה להיות הגישה לחיים" היא כותבת ומצטטת את אלברט אינשטיין שאמר, "בלב ליבו של הקושי טמונה ההזדמנות."
ספרים כאלה כדאי לקרוא עם הילד, לפתח את סקרנותו, לשוחח, להרחיב, לתת דוגמאות מחיינו.
מגיל 7.
אסטֵריקס הגָאליכתב: רֵנה גוֹסיני
אייר: אַלבֵּר אוּדֶרזוֹ
מצרפתית: אביטל ענבר
לא מנוקד, 48 עמ' כנרת.
הקורא שלנו נהנה עד היום משלושה ספרי אסטריקס שעברו אליו מאביו. מעתה יוכלו ילדי הדור הצעיר ליהנות מהדפסה חדשה ומרהיבה של הקומיקס שראה אור לראשונה ב־1959 בתוך חוברת קומיקס צרפתית ותורגם לעברית ב־1982. אסטריקס נחשבת לסדרה הצרפתית המצליחה ביותר אי פעם, ואחת הסדרות המצליחות בעולם. עד היום יצאו לאור 40 ספרים, שנמכרו ברחבי העולם ב־380 מיליון עותקים לפחות. הסדרה עובדה לטלוויזיה ולקולנוע, למשחקי קופסה ולמשחקי מחשב. ב־1965 קראו הצרפתים ללוויין הראשון ששיגרו לחלל בשם אסטריקס, וב־1989 הושק פארק אסטריקס, כ־35 ק"מ מפריז, שישנם האומרים כי הוא מעולה לא פחות מיורו דיסני שהוקם אחריו.
יוצרי אסטריקס ביקשו להוציא קומיקס בעל זיקה היסטורית ובחרו בחבל גאליה בשנת 50 לפני הספירה שנכבש על ידי הרומאים. נותר רק כפר קטן שכיתרו אך לא הצליחו לכבוש. שיקוי פלא שכהן-העץ של הכפר, אֹשַפיקס, יודע להכין, מעניק לאנשי הכפר כוחות על. בראשם עומד אסטריקס, לוחם קטן קומה (גם נפוליאון כידוע היה נמוך), אמיץ, תחבולן ורב תושייה, שיודע להערים על הרומאים בדרכים שונות. חברו הטוב הוא אוֹבְּלִיקְס, גדל גוף, בעל אופי תמים וילדותי, שתמיד נמצא לצידו ועוזר לו להיחלץ מצרה בשעת הצורך.
הפופולאריות של אסטריקס לא דעכה עם השנים: גיבור קטן וחסר פחד, חברות בין שני גיבורים שונים באופיים, הזדהות עם האדם הקטן שעומד על שלו מול כוח עצום הנתפש כבלתי מנוצח, איור שמתאים להומור המילולי כמו כפפה ליד – אלה ועוד הופכים את אסטריקס לסדרה קלאסית שתישאר אתנו תמיד.
מגיל 9.
המשך סדרות:
איש הכלב 7 – למי התגלגלו הכדוריםכתב ואייר: דאב פילקי
מאנגלית: ארז אשרוב
מנוקד, 236 עמ', כנרת.
איש הכלב רודף באינסטינקט אחר כדורים והגנבים משתמשים בהם כדי להסיח את דעתו. בספר זה הוא לומד, בעזרת החתול המשובט פיטי הקטן, כיצד להיגמל מן הרדיפה. אלא שבתהליך הגמילה הוא עובר לקיצוניות אחרת ומתחיל לפחד מן הכדורים. עכשיו עוזר לו החתולון פיטי לאזור אומץ ולהתגבר על הפחד. איש הכלב מצליח לבסוף לשלוט ולאזן בין יצר הרדיפה אחר כדורים לבין הפחד מהם ומגן על העיר מפני החבר'ה הרעים.
קומיקס, הומור, אבסורד, וטובים נגד רעים – מה צריך יותר מזה? לא פלא שהסדרה (שמחברהּ חיבר גם את קפטן תחתונים) כבשה מיליוני קוראים צעירים ברחבי העולם.
מגיל 7.
כתב: אַן דוֹ
אייר: אנטון אמאדין
מאנגלית: ליאת שרון
לא מנוקד, 186 עמ', תכלת.
אודה ולא אבוש, גם אני עטה על כל ספר חדש שיוצא בסדרה. אולי בגלל הסבתא המגניבה שממציאה המצאות שמצילות את המצב, אולי בגלל הגיבורים שתמיד מסתבכים אך מצליחים להיחלץ, אולי בגלל ההומור, האבסורד, הדמיון. בספר הזה נלסון וקֶני בטוחים שיזכו בתפקידים הראשיים בהצגת בית הספר. הם כל כך בטוחים שאפילו לא טורחים להתכונן למבחן הקבלה. גם כאן, כמובן, מושיעה אותם ההמצאה החדשה והמטורפת של סבתא שהופכת דמויות מתוך ספרים ליצורים אמיתיים.
מתאים לילדים שמתחילים לקרוא בלי ניקוד: אותיות גדולות, מרווחים גדולים, מעט שורות בכל עמוד והרבה איורים בסגנון קומיקס.
מגיל 7-8.
אווטאר – כַּשַׁף האוויר האחרון, צפון ודרום – ספר ראשוןמאת: בריאן קוֹנייֵצקוֹ ומייקל דנטה דימרטינו
כתב: ג'ין לוּאן יאנג
ציור: סטודיו גוריהירו
מאנגלית: אורנה כץ
לא מנוקד, 76 עמ', כנרת.
מה עובר על קַטַרָה וסוֹקָה, האחות והאח, בביתם שבקוטב הדרומי? בספר זה, הראשון בטרילוגיה שהיא המשכה של סדרת אווטאר, מופיעות לראשונה דמויות חדשות כמו האב, דודה אשוּנָה המפורסמת בחטיפיה שעשויים מכלב ים מיובש, ודמויות נוספות.
ספר הקומיקס הזה הלהיב את הקורא הצעיר שלנו, כמו הספרים הקודמים.
מגיל 9.
כל שירי הילדים של לאה גולדברג– שני כרכים (416 עמ', 464 עמ')עריכה ופרשנות: גדעון טיקוצקי
ספרית פועלים
בדרך כלל אני פותחת את הסקירה בספרים לפעוטות וממשיכה עם עליית הגיל. הפעם אני שונָה מהרגלי לרגל מה שנראה לי כאירוע מיוחד בתחום ספרות הילדים.
אולי אתם מכירים איזה מפוזר מכפר אז"ר ממקום כלשהו, כי התואר כבר הפך למטבע לשון, אבל תודו שאינכם מכירים אוטו מפוזר. ובכן, "ביום חמסין האוטו הצטנן / הוא כל הלילה השתעל ולא ישן. / ניסה לצאת החוצה וחזר, / בבוקר קם עייף ומפוזר." האוטו הזה שכח את כל התחנות ואחרי סיבובים רבים הגיע לשפת הים של תל אביב. הקהל "משתומם, נדהם ומבוהל - // [...] איזה פלא! מה מצחיק ומה מוזר! / הראית מימיך אוטו מפוזר?" זהו אחד משיריה הראשונים של לאה גולדברג שמצא עורך האסופה פרופ' גדעון טיקוצקי במכון גנזים.
אם תאמרו, הרי כבר יצאו ספרים כה רבים של יצירותיה לילדים ומה הרבותא? מה כאן החידוש? תגלו שבשני הכרכים המונומנטליים האלה, שתקצר היריעה ודלוֹת המילים מלתאר את עושרם, נאספו כל השירים לילדים פרי עטה, כ-400 במספר – המוכּרים, הנשכחים, הגנוזים, בעוד מספרם של אלה שכונסו עד היום הוא כ-200, כלומר מחצית. וזה עוד לא הכול. השירים מסודרים בסדר כרונולוגי החל משנת 1935 שבה התחילה גולדברג לכתוב לילדים בעקבות מפגש מקרי עם עורך "דבר לילדים" יצחק יציב זמן קצר לאחר עלייתה ארצה, ועד שירים שכתבה בעשור האחרון לחייה (נפטרה ב - 1970), סידור המאפשר את בחינתם ברצף ובהקשר למאורעות ההיסטוריים והתרבותיים בארץ ובעולם. פרסומם, תחילה בעיתוני הילדים – "דבר לילדים" ואחר כך "משמר לילדים" מסמן את היותם צמודים לאקטואליה. כך נמצא שיר לכבוד חנוכת נמל תל-אביב (שיר הנמל, "דבר לילדים" 19.11.1936) או שיר לעידוד קניית תוצרת הארץ (בשני נוסחים מעט שונים). שירה מגויסת? לאה גולדברג? אכן, ויש אומרים "שירה מתגייסת". כך או כך, שירה שהיא שירה. השירים מלווים בפרשנותו של העורך המחדד את ההקשרים, גם לשירת המבוגרים שלה.
כפי שמאיר את עינינו העורך באחרית דבר, בחינת המכלול מאפשרת לעמוד על התודעה הכפולה בשירתה - של מבוגרת ושל ילדה, ובהתאם גם על שני מישורי זמן מקבילים: האחד של עולם הילדות הסובב סביב עונות השנה, החגים, שנת הלימודים והאחר הוא הזמן ההיסטורי שבמהלכו נכתבו השירים – מלחמה עולמית ושואה וצמיחתה של המדינה.
בספר מופיעים גם תרגומים ועיבודים של גולדברג שניכר בהם חותמה וכן ארבעה עשר ספרונים במלואם, בצבע, שהופיעו בשעתו והפכו נדירים.
יש לציין את המיפתוח הראוי לכל שבח: מלבד השירים לפי סדר הופעתם הכרונולוגי, נמצא מפתח אלפביתי של השירים לפי כותרות ושורות ראשונות, מפתח נושאים מפורט ובו אפילו שמות פרטיים המופיעים בשירים (גם להם כמובן היבט תרבותי-היסטורי), מראי מקום לדימויים ועוד.
למי מיועד האוסף המהודר הזה? לכל אלה שחולקים את התשתית התרבותית שלנו בארץ – סבים וסבתות, הורים, מורים, תלמידים, סטודנטים וחוקרים. למרות שאין זה ספר קלאסי לילדים, זוהי קלאסיקה שאפשר לשתפם בה.
גדעון טיקוצקי הוא פרופ' חבר בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית, זכה בפרסים על חיבור ספרי עיון ועבודתו כעורך, והוא בעיני החוקר מספר אחת של לאה גולדברג.
האוסף עוצב ביד אמן על-ידי מיכל מגן.
כתבה ואיירה: שירה גודמן
ספר קרטון, הקיבוץ המאוחד.
"אפור / כמו הקוקו / של סבתא יוכבד, / עכשיו היא הלכה / ואני נעצבת."
שירים קצרצרים, מתנגנים ויפים על צבעים – כל עמוד מוקדש לצבע, מלווים באיורים מתוקים. ישנם הרבה ספרים על צבעים אבל לא פשוט לכתוב כזה שאינו מאלץ את השירים להתאים עצמם לצבע אלא הצבע עולה מתוך השיר, יחד עם רגש, דימויים ושפה שמאזנת בין הנגיש והמעשיר. ספר זה עומד היטב במשימה.
מגיל שנה וחצי.
עופי עוף כתבה: ג'וליה דונלדסון
איירה: קתרין רֶיְנֶר
עברית: רימונה די־נור
מנוקד, ללא מספרי עמ', כנרת
ישבה עופי־עוף בקן לבדה, / עם מקור מעוקל ועין חדה. / ציפורית ירוקה התקרבה לה כעת. / שמי פַּט־פֶּטִי, אולי נפטפט? / [...] אבל עופי־עוף זקפה צוארה, / ומה לפי דעתכם היא אמרה? / 'עופי־עוף! עופי־עוף! עופי מכאן! / לפטפט, לקשקש – אין לי חשק וזמן. / [...] עופי ואל תחזרי הנה שוב/ עופי־עוף / עופי־עוף! עופי־עוף!' "
כך חוזרת התבנית האפיזודלית עם ציפורים נוספות, המבקשות את קרבתה של עופי־עוף אך נדחות על ידה בגסות. עד ש... "עוף חום־כהה אל הקן התקרב. / 'שלום לך – אני פרא־עוף הטורף.' " עופי־עוף קוראת לו להסתלק כדרכה "אבל פרא־עוף / הרעים בקולו: / "לא ולא! / לא ולא! / לא ולא!" ומה אתם חושבים קרה?
הספר מראה לנו שגם אוהבי הבדידות צריכים לפעמים חבר או חברה, במיוחד בשעת צרה. עופי־עוף, כך למדתי מן הכתוב בסוף הספר, היא צפור אמיתית שחיה באפריקה ושייכת למשפחת הטוּרָקיים. היא נקראת go away bird בגלל הקולות שהיא משמיעה וציצת ראשה המזדקרת כשהיא נרגשת. את הקן שלה היא בונה מזרדים דקיקים וקוצניים. אף על פי שהיא מגרשת את המתקרבים אליה, היא חיה לפעמים בקבוצות גדולות כך שאולי היא די ידידותית, למרות הכול.
ג'וליה דונלדסון - מי לא מכיר – חיברה את ספרי הילדים האהובים טרופותי, לקוף יש בעיה ורבים אחרים. את הציפור עופי־עוף פגשה באפריקה.
קתרין רינר היא מאיירת עטורת פרסים, שאוהבת ומגדלת בעלי חיים, אך עד כה לא גידלה ציפורים.
יופי של ספר, מרהיב באיוריו הצבעוניים והגדולים ומתנגן באוזן בזכות תרגומה, כמו תמיד, של רימונה די־נור.
מגיל 3.
סיפור העגלהכתבה: תמר מאיר
אייר: שי צ'רקה
מנוקד, ללא מספרי עמ', כתר.
על פי רוב אני משתדלת לסקור ספרים חדשים, אך בשל שפע הספרים וקוצר היריעה נערמים אצלי ספרים שמחכים זמן רב לתורם. אולם ספר הוא לא קוטג' עם תאריך תפוגה. מוטב נשווה אותו ליין ישן וטוב. אכן כזהו הספר הנ"ל ולא כדאי להחמיצו.
יצאו לדרכם אל הרבי: "ארבעה חסידים, / עגלון טוב לב, / עגלה ישנה, / שני סוסים זקנים. / הסוסים דוהרים, הפרסות שועטות, / הגלגלים משקשקים." פתאום נתקעה העגלה בבוץ ונעצרה. ארבעה חסידים מפשילים שרוולים ומנסים לחלצה: "הראשון מתנשף, השני דוחף / השלישי כבר זועף, והרביעי מתעייף. / והעגלה? / לא זזה. "מה עושים חסידים כשלא יודעים מה לעשות?" האחד מתחיל לפזם לעצמו ניגון מופלא, השלושה עוצמים עיניים "מצטרפים בזה אחר זה למתיקות הניגון", גם העגלון וגם ... הסוסים, הגלגלים, העגלה, כולם "מצטרפים אט־אט לניגון ומתחילים להתגלגל." האפיזודות חוזרות, העגלה שוב נתקעת, הניגון מחלץ.
זה כוחו של הניגון המבטא את רוח החסידות, והוא גם זה ששרים בתנועות וצלילים, ללא מילים. כפי שאמר אדמו"ר זקן "הניגון הוא קולמוס הנפש." כמה יפה ונכון. אפשר להיזכר באותו עניין בשיר הנפלא של יורם טהרלב "בַּלדה על הסוס עם כתם על המצח" שהלחין מתי כספי ושרה חוה אלברשטיין, המסתיים בשורות: "הרי אל הניגון הזה חיכינו מתמיד/ אותו נשיר כשיבוא משיח בן דוד"/ .
ד"ר תמר מאיר היא ראש בית המדרש לנשים 'כֻּלָנָה', חוקרת ספרות המדרש והאגדה, סופרת ומשוררת. כתיבתה מתגלגלת כניגון. לא כדאי לכם להחמיץ גם את ספרה לילדים "חנות הגלידה של פרנצ'סקו טירֶלי (כתר) שזכה לשבחים רבים. לאחרונה הוציאה גרסה משלה לסיפור הידוע "המפוחית" המבוסס על חייו של נגן המפוחית בשואה שמוליק גוגול - כיצד קיבל שמוליק הקטן מיאנוש קורצ'ק את המפוחית שכה אהב. זהו, עד כאן, בלי החלק של השואה, רק רמז דק למי שמכיר את ההמשך הביוגרפי – שמוליק מנגן כשהוא שמח וגם כשהוא עצוב, מנגן כשטוב לו ואפילו כשרע.
לאיורים הגדולים והנפלאים, המעלים חיוך, אחראי שי צ'רקה, קריקטוריסט וקומיקסאי ידוע ואהוב מאד על ילדים, המפיח בכישרון רב רוח עכשווית עם הרבה הומור בסיפורים מן המקורות. בין השאר יצר את סדרת בַּבַּא.
קראתי לבן 11 ולבת 9 שהקשיבו בדריכות וכשהגעתי לעמוד לפני אחרון - "מה עושים כשנדמה שאין מה לעשות? ואיך יגיעו אל הרבי הגדול? מספרים סיפור חסידי. תנסו" - ביקשו לדעת אם זה הצליח. קִראו את העמוד האחרון ותדעו. (אולי יאמצו את העצה כל מפגיני המהפכה/רפורמה בעד ונגד).
אני רואה בעיני רוחי חגיגה מן הספר הזה, המחזה־הקראה עם ליווי של ילדים בכלי נגינה שונים.
מגיל 6 ובעצם לכל אחד.
כתבה: תמי שם־טוב
אייר: סתיו עסיס
מנוקד ללא מספרי עמ', כנרת .
לואי פסטר, שנולד בצרפת לפני כמאתיים שנה, חי עם הוריו ושלוש אחיותיו בעיירה מוקפת טבע. הוא אהב לשוטט בחוץ ולהתבונן אולם ליער הסמוך פחד ללכת. הסתובב שם זאב חולה כלבת שנשך איכר מהעיירה. לא היתה שום דרך להציל את מי שנדבק. כששאל לואי את אביו מה גורם למחלה זו, ענה האב "שד הכלבת." אנשים באותם ימים האמינו ששדים או קללות גורמים למחלות.
תמי שם־טוב, המיטיבה להפוך ביוגרפיה לסיפור, עושה זאת הפעם על לואי פסטר, המדען שהמציא את החיסון הראשון ואת הפִסטור, הנקרא על שמו. כתלמיד היה דווקא בינוני וציוניו היו נמוכים. המורים דרשו שיתרכז במה שכתוב בספרי הלימוד ויפסיק לשאול כל מיני שאלות, אך יצר הסקרנות לדעת ולהבין גבר עליו. מי שהתפעל מתכונותיו שהצביעו על מלומד אמיתי היה המנהל שלו, שהמליץ כי ילמד בבית הספר הטוב ביותר בצרפת, שנמצא בפריז. הנער הכפרי הרָגיש לא הסתדר לבדו בעיר הבירה ובמהרה חזר הביתה. הוא היטיב לצייר ויש שהועידו לו קריירה של צייר נודד בכפרים. אולם (למזלנו) ליבו נהה אחר המדע.
זהו ספר נוסף בסדרת "מגלים וממציאים" המצוינת של כנרת, שרבים מהם כתבה תמי שם־טוב, היודעת להגיש תגליות מדעיות לקוראים צעירים בצורה נהירה ומושכת לב, כולל הלשון המאזנת להפליא בין שפה נגישה לשפה מעשירה.
קראתי את הסיפור לילד בן 11 ולאחותו בת ה-9, שהיו מרותקים, גם ההורים הִטו אוזן. כולנו סיכמנו שקשה לחשוב מה היינו עושים היום לולא המציא את החיסון.
מגיל 7.
כדאי גם לקרוא את ספרה של תמי שם־טוב על אליעזר בן יהודה שיצא עכשיו במהדורה חדשה.
עובדות מדהימות שחובה לדעת עד גיל 7כתבה: קתרין בְּרֵרֵטוֹן
אייר: כריס דיקאסון
תרגם מאנגלית: יונתן יבין
מנוקד, 96 עמ', עם עובד.
לא מרוצים מנושאי הלימוד בבית הספר? סעו לאיסלנד, שם יש בית ספר שאפשר ללמוד בו ... הכול אודות שדונים. רוצים לעשות כסף? הנה רעיון: בשנת 2019 הודבקה בננה רגילה לקיר של גלריה לאמנות בארצות הברית. היא נמכרה תמורת מאה ועשרים אלף דולר. והנה רעיון ליצור חשמל בזיל הזול: תחנת כוח בהולנד משתמשת בקקי של תרנגולים כדי לייצר חשמל שמספיק לתשעים אלף בתים. כמו שנאמר, המציאות עולה על כל דמיון.
טרפתי דף אחר דף של 120 עובדות מדהימות על עולם החי, החלל, גוף האדם, מדע, ספורט. קצר, קליל, משעשע, בכל עמוד עובדה שלא תאמן, כתובה בקצרה, באותיות מאירות עיניים, עם איורים גדולים בקו גרפי פשוט ו"פרוע". אידיאלי להתחלת קריאה, ולא רק.
קתרין ברֵרֵטון שחיה בלונדון כתבה וערכה יותר ממאה וחמישים ספרים לילדים על מיגוון רחב של נושאים: בעלי חיים, רובוטים, חלל, ארכיאולוגיה ועוד.
כריס דיקאסון הוא מאייר אנגלי המתאפיין באיור אנרגטי ו"פרוע" של דמויות בקו גרפי פשוט.
יש לציין את תרגומו הבהיר והקולח של יונתן יבין.
מגיל שש ולכל המשפחה, לכתה, לחברים. רוצו והדהימו.
בעקבות הספר, אפשר לחפש עוד עובדות מדהימות. ילדים יכולים להביא כאלה לכתה, לאיירן בסגנונות שונים, להוסיף להן הערות וגם לתלות על הקירות.
ישנם ספרים נוספים בסדרה על עובדות מדהימות לגילים שונים שטרם תורגמו. מתי?
סופי והתרנגולות הבלתי רגילותכתבה: קֵלי ג'ונס
איירה: קייטי קאת'
מאנגלית: ניצן לפידות
לא מנוקד, 224 עמ', הכורסא.
"מר ג'יימס בראון
מי יודע איפה?
דוד ג'ים היקר
זוכר את התרנגולת שסיפרתי לך עליה? יש לה את 'הכוח.'
פחדתי שלא תאמין לי, אבל אני חושבת שהיא היתה פעם שלך, אז אתה בטח יודע. חוץ מזה, אתה מת.
[...] שמעתי מכיוון הבית הקטן רעש שנשמע כמו חבטה וקפאתי. הנרייטה תקעה את הראש מחוץ לדלת וקפצה למטה אל האדמה, והיא צעקה וקרקרה וניהלה שיחה תרנגולית שלמה.
[...] ואז היא נעצה מבט בצנצנת – ופתאום הבנתי שהיא נפלה על הצד ואין לה מים – ו... טוב, אני פשוט אגיד את זה. הצנצנת התרוממה מהאדמה, ריחפה באוויר ונחתה ליד הרגליים שלי.
[...] אני בכלל עוד לא יודעת איך לטפל בתרנגולות רגילות, ובטח שלא בתרנגולות עם כוחות־על. נלחצתי וכתבתי מכתב לחֶברה שכנראה קנית ממנה את התרנגולת. אמרתי להם לבוא לקחת אותה."
סופי בראון, בת 12, עוברת עם משפחתה מלוס אנג'לס לחוות הקיכלי שירשו מקרוב משפחה רחוק. כשהיא משוטטת בחווה כדי להכירהּ, היא פוגשת בתרנגולת פלאית שיודעת להזיז חפצים בכוח מוחה. בהדרגה מצטרפות עוד תרנגולות בלתי רגילות, שהיו בעבר של קְרוב המשפחה, וסופי מלאת התושייה לומדת לטפל בהן. אבל מסתבר שדמות מכובדת בקהילה מצליחה לגנוב אותן. האם תוכל סופי להצילן? "החלטתי באותו רגע שאם אני צריכה לעשות משהו אסור כדי לדאוג לתרנגולות שלי [...], זה מה שאעשה."
ספר מצחיק ויוצא דופן, המסופר בכמה אופנים בלתי רגילים וזרוע באיורים בסגנון קומיקס: מכתבים שסופי כותבת, בין השאר לקרוב המת ממנו ירשו את הבית ולסבתהּ המתה – שניהם חיים מאד עבורה, קורס בהתכתבות לטיפול בתרנגולות, שאלונים ורשימות למיניהן. בין לבין ניתן מידע על סוגי תרנגולות ואפיונן. כל אלה, יחד עם ערוב של דמיון ופנטזיה, גיבורה מקסימה ודמויות משנה נפלאות הופכים את הספר הזה לחוויה.
נבחר לספר השנה לגילאי 9-12 באתרים ובכתבי עת שונים.
זהו ספרה הראשון של קלי ג'ונס שעבדה כספרנית וכמוכרת בחנות ספרים.
מגיל 9. גם מבוגרים ייהנו.
המשך סדרות:
לֵבְּרון ג'יימס מלך המשחקכתב: ריק לֵדי
מאנגלית: תומר קרמן
מנוקד, 148 עמ' כתר.
סיפור סוחף על גדול הקַלעים של ה ־ NBA שנולד לאימו בת השש-עשרה. היא גידלה אותו בתנאי עוני קשים וללא אב אך במסירות רבה, עד שהתגלה על ידי עוזר מאמן של קבוצת ילדים בכדורגל. כן, ג'יימס התחיל כשחקן כדורגל, משם המריא, תרתי משמע, לצמרת עולם הכדורסל. גרסה ספורטאית לסיפור סינדרלה שגם אלה שאינם קשורים לספורט, כמוני, יקראו בשקיקה. שלא לדבר על אוהבי ספורט, כאותו קורא צעיר בן אחת-עשרה שהתלהב עד השמיים וגם עשה על הספר יומן קריאה וקיבל מצויין.
הספר מצטרף לסדרה המצוינת על ספורטאים בהוצאת כתר.
מאת: פרנסס גילבַּרט
איורים: ג'וליאנה סְוֵוני
מאנגלית: גילי בר-הלל סמו
ספר קרטון, מנוקד, תכלת.
"גם בלילה, גם ביום, / אני שלך בכל מקום." ארנב, שדמותו המאויירת מביעה שלווה ונועם, מלווה ילדות וילדים בלילה וביום, בטוב וברע: בשעת עצב, לעת גשם וקור, בעת ריב או שמחה, "את ואני יחדיו לעד. / אף פעם לא נהיה לבד." הארנב, ללא שֵׁם, שהוא גם בובת קטיפה וגם אמיתי, מייצג ארנב פרטי של כל אחד מאתנו, קטנים וגדולים. בחזית הספר המקורי, מעל לכותרת, כתוב: "באהבה מארנב הקטיפה" ועל הכריכה האחורית ציטוט מהספר הקלאסי הנפלא של מרג'רי ויליאמס מ-1922 (יצא בתרגום עברי של מאירה פִירון בהוצאת טל־מאי 2014 - כדאי מאד) "ברגע שאתה אמיתי אתה לא יכול להפסיק להיות אמיתי. זה מחזיק מעמד לנצח."
האיורים היפים, על רקע לבן, מבליטים את הסיטואציות ואת הבעותיו ושפת גופו של הארנב.
הסיטואציות המאוירות מוכרות לפעוטות: משחק בצעצועים, בילוי בדשא, מריבה עם אח גדול שלקח לקטן את הברווזון שלו, הליכה בגשם עם מטריה.
מגיל 3.
כתבה: יונה טפר
אייר: גלעד סֶלִיקְטָר
מנוקד, 32 עמ', הקיבוץ המאוחד.
' "נסיעה טובה' אמרה סבתא, 'הבאנו שמיכה ובקבוק בשביל התינוקת, ולנגה – בובה חדשה.' " שם הספר והכריכה כבר מסמנים את הכיוון. פתיחת הסיפור מבהירה לנו שמדובר באבא ודֶדי (אבא באנגלית של חיבה) שנוסעים להביא תינוקת מפונדקאות.
נגה הקטנה מצטרפת אליהם לנסיעה לקטמנדו שבנפאל הרחוקה לקראת הלידה הצפויה. נגה שואלת "גם אני נולדתי ככה?" וההורים עונים ומסבירים לה ולקוראים הצעירים, בגובה העיניים, את אפשרות הפונדקאות. נגה נזכרת שכאשר סיפרה לחברתה בגן שבקרוב ייסעו לחו"ל להביא תינוקת, תגובת החברה הייתה: " 'אבא ואבא לא יכולים לעשות תינוק. רק אמא ואבא יכולים לעשות תינוקות.' " אז הנה אפשר.
העיר קטמנדו אליה הגיעו, מתוארת בקצרה ובצבעונית עשירה, כיאות לספר טוב. קצת לאחר ההתמקמות והציפייה לתינוקת החדשה אנחנו מטולטלים על ידי רעידת האדמה שפרצה – כמו שקרה במציאות. בתוך התוהו ובוהו הפוקד את המדינה מחפשים ההורים בדאגה ובחרדה – המתוארים באופן מעודן המותאם להכלתם הרגשית של המאזינים הצעירים - את הפונדקאית.
כולנו נושמים לרווחה. אחרי מאמצים ותלאות, שאפשר לראותם כ"צירי לידה", ועזרה מאנשים, אותרה הפונדקאית סאריקה ו"סוף סוף הגיע הרגע לו חכתה נגה. ' מאיה... מאיה... בואי אלי, אני פה! ' " בצד חיזוק דמותה של האחות הגדולה נגה, בונה הסיפור את יחסה אל התוספת המשפחתית – הציפייה, הדאגה, ההתרגשות והשמחה.
הספר הזה מצטרף בכבוד לספרים על המשפחה החדשה לסוגיה ויכול לשמש דוגמה לספר ילדים מצוין בנושא, שמנגיש אותו לקוראים הצעירים דרך הרגש והדרמה ולא בדרך דידקטית של הרצאת הדברים. וכל זאת מבלי לזנוח את המגע הספרותי. אל יֵקַל בעיניכם, דרושה מיומנות ספרותית כמו של יונה טפר, סופרת אהובה ופורייה עתירת פרסים, כדי להפוך אירוע מציאותי לסיפור משובח.
גלעד סליקטר, מבכירי המאיירים, שזכה לשבחי הביקורת בארץ ובעולם, מספר על האיורים:
"בספר רציתי ללוות את הדמויות, לתעד את המסע ולהעביר את התחושות הפנימיות שלהם בעקבות האירוע שקרה. יש רגעים של פחד ואימה בזמן רעידת האדמה והיה חשוב לי להתמקד בזה ובמקביל להראות תמיד שהמשפחה מאוחדת. משום שהסיפור מבוסס על אירוע אמיתי גם ניסיתי להעביר תחושה של תיעוד, מבט מבחוץ לתוך האירוע דרך משפחה אחת, עם סיפור ייחודי משלה."
מגיל 3.
כתבה: דפנה שטרום
אייר: שחר קובר
מנוקד, 29 עמ', ספרית פועלים.
"אח ואחות הולכים בשביל / בדרך לשיעור חליל." ומה קרה בדרך? "אחרי שעה של הליכה / עוברת שם תהלוכה./ בראש צועד המתופף, / שואל: רוצים להצטרף? / לחלילן אחד יש חום, / תוכלו להחליפו היום?" הילדים כמובן נענים, אך כשהם נזכרים שפניהם היו מועדות לשיעור נגינה הם סרים למספרה ומבקשים מן הספר שיחליף אותם בתזמורת. הוא כמובן נענה ומצטרף "לשפתיו הצמיד מסרק / ובמספריו צקצק". אך לפתע הוא נזכר בלקוחותיו, ומבקש מן האופה שירוץ למספרה ויחליף אותו. האופה כמובן נענה, ופתאום נזכר שהשאיר חלה בתנור. הוא מבקש מהרופאה שתרוץ למאפייתו לבדוק אם החלה לא נשרפה. "מדדה היא את החום - / לכל ככר בפה מדחום, / בדקה הדופק לעוגה, / חבשה כעך בדאגה." כך, במבנה אפיזודלי, כל בעל מקצוע שמצטרף לתהלוכה מבקש מבעל מקצוע אחר שיחליפו בעבודתו וזה האחרון נענה ופועל על פי מקצועו: הגנן הגיע למרפאה עם מריצה. "הוא בֵּרֵך את החולים, / מהשק הוציא בצלים / ושתל להם בכיס/ חבצלת או נרקיס."
הומור של בלבול ואבסורד, האהוב מאד על קטנים, תופח ומצטבר, וכל זאת במוסיקליות נפלאה.
דפנה שטרום מלמדת ריתמוסיקה בגני ילדים, החריזה והקצב הם מרכיב דומיננטי בספריה, ביניהם "אולי נתחלף" ו"העננים אמרו לי" (ספרית פועלים.)
שחר קובר, שאייר ספרי ילדים רבים בארץ ובעולם, מעצים את ההומור ה"משוגע" באיוריו הנפלאים, מלאי החן והתנועה. אמנם הסיפור מתרחש "בעיר קטנה בין פה לשם" אך כל יוצר קרוב אצל עצמו וקובר טומן באיוריו מחווה לקרית טבעון עיר מגוריו, בשלטים: מוּמוּס - בית התה והחומוס, קפה אַנין, ועוד.
הנאה מובטחת גם למבוגרים.
מגיל 3.
כתבה: ג'יין אוקונור
אייר: אֵנְדְרוּ ג'וינר
מאנגלית: גליה אלוני־דגן
מנוקד, ללא מספרי עמ', תכלת.
תום כבר יודע לעשות דברים בעצמו, וזוכה מהוריו ל"כל הכבוד" – כשהוא עוזר להכין ארוחת בוקר, כשהוא גורב גרביים ונועל נעליים, כשהוא מטפס בעצמו על סולם המגלשה וגולש. הוא אפילו מבין כבר שילדים גדולים יודעים לחלוק ועוזר לתינוקת על שפת הים שרוצה את הכף שלו. כדי להדגיש את שלב הבגרות והעצמאות, "לא תמיד הייתי ילד גדול. פעם הייתי תינוק" שברח כשהיה צריך להתלבש, שאהב לזרוק אוכל ולמרוח אותו על הפנים, שמשך לכלב בזנב.
עד שמגיעים לדרמה: ביום של צביעה בבית צובעת עצמאותו של תום את הסיפור, תרתי משמע, בבלגן גדול. ההורים הפעם אינם מוחאים כפיים ורק אומרים: "אבל שכחת להקשיב. ילדים גדולים מקשיבים."
ילדים צעירים, אם מתוך כוונה טובה, אם מתוך סקרנות, אינם יכולים לצפות את תוצאות מעשיהם. ההורים אינם גוערים בתום והסיפור מסתיים בשאלתו "אני יכול לעזור?" כשכל אחד מוזמן לענות עליה כמיטב הבנתו.
תורמים לסיפור ולהומור האיורים בקו קריקטוריסטי.
ספר חכם ומצחיק הנוגע באחד הנושאים המרכזיים בגיל הרך: עצמאות וגבולותיה.
מגיל 3.
כתבה ואיירה: נָטָלִי בֶּלְהָסֶן
מנוקד, ללא מספרי עמ', כנפיים וכתר.
הספר הזה הזכיר לי שכאשר היית ילדה היה לי סדין אהוב עם פרחים ורודים. הרגשתי שאני ישנה בשדה של פרחים. מספרת הילדה שבספר: "יש לי יש שמיכת טלאים, / שסבתא תפרה לי בכל הצבעים. / ואם קשה לי בחושך להירדם לבד, / אני יוצאת לטייל בשבילי הבד." זהו "מסע לילי" על טלאי השמיכה – פה אדמה, שם שדות קמה וכותנה, פרחי בר של הדבורה והפרפר - הילדה מתאפקת, לא קוטפת דבר; מטע של שקדיות, שדה חמניות. יש גם דרמה קטנה בדרך: היא תולשת שושנה ו"חוט שלא ראיתי / משתחרר / ונקרע. / שלולית החורף כועסת נורא. / עולים הגלים, / דגים צוללים, / ומיד מתחילה סערה." הכול בא על תיקונו, תרתי משמע, בעזרת זחלי הפרפר שמביאים חוט של משי, הקיפוד מעניק קוץ המשמש כמחט. "בדיוק אז אני נזכרת / איך סבתא שלי תופרת" והתפר שנפרם – נרקם.
יחודו של הספר הוא באיורים הנפלאים של הטבע הארצישראלי שהמחברת יצרה משלל בדים, חוטים וחרוזים. די והותר בעושרם ויופיים, את הטקסט המחורז אפשר היה לקצר.
זהו ספרה הרביעי של נטלי בלהסן. ספרה הראשון, פיוטי ונפלא, העוסק בבדידות, "גברת מגזרת" (הקיבוץ המאוחד 2011) שאוייר במגזרות נייר מקסימות של האומנית נעמי שפירא, זכה בעיטור אנדרסן ותורגם ליפנית, סינית וקרואטית. כל ספריה נבחרו למצעד הספרים של משרד החינוך.
אפשר לעקוב עם הילד אחר הנופים שבשמיכה וגם לחבר סיפורים על מצעיו, כיד הדמיון הטובה.
מגיל 3.
אֵליס גְרָאוֶול וּמיקָאל בְּלַייס
מאנגלית: דנה טל
מנוקד, ללא מספרי עמ' (חבל מאד), תכלת.
כשילדי היו קטנים, חטף בני צעצוע שגם בתי חשקה בו והכריז: "זה צעצוע של בנים." ענתה לו בתי בטון נחרץ: "בין בנים ובנות אין שום הבדל, חוץ מהפיפי." הימים היו ימי שלוט הסטריאוטיפים המגדריים ולשמע תשובתה ידעתי שהצלחתי להטמיע בחינוכה את מסרֵי השוויון שהאמנתי בהם.
בעיתוי שנראה כי אין מוצלח ממנו, שבו גורמים בממשלה מבקשים להחזירנו שנות אור לאחור, יוצא הספר המצוין הזה בעברית. הוא דן במיניות ומגדריות, בזכותו של כל אחד להיות מה שהוא, להיקרא איך שהוא רוצה – היא, הוא, הם, פעם כך ופעם כך, ולזכות בהכרה ובאהבה של הסביבה.
כמו שאני תמיד אומרת, לא חשוב רק המה - תוכנו של הספר, אלא גם האיך – הסגנון. הספר מציג לנו שאלות, מאתגר אותנו למחשבה ולנקיטת עמדה: מי קבע את החוקים והסטריאוטיפים? האם אנחנו חייבים לפעול על פיהם? מה קורה אם אנחנו לא רוצים? הוא מעודד אותנו להכיר בזהותנו: "איך הייתם מתארים את המגדר שלכם?" ולנקוט פעולה: "באיזה כינוי גוף תרצו שאנשים ישתמשו כשהם מדברים עליכם?" וכל זה בשפה תמציתית, בגובה העיניים, בעיצוב ואיורים יפים וגם עם הומור.
בכפולה הראשונה למשל מוצגות תמונות של חפצים, צעצועים, משחקים ופעילויות - כדורגל, בלט, בובות, משאיות, ואנו נשאלים: האם יש פה דברים ששייכים רק לבנות או רק לבנים או בשביל כולם?
הספר מעלה את שלל האפשרויות המגדריות שפרצו לחיינו ולוקח להן זמן להיטמע בתודעתנו ובזרם החיים. להבדלים בגופנו קוראים המבוגרים בן ובת, המדענים - זכר ונקבה, "אבל התשובה לשאלה מי אנחנו באמת היא הרבה יותר מסובכת מאשר השמות האלה. מעטים מאתנו נולדים 'אינטרסקס', וזה אומר שהמין שלנו הוא לא זכר ולא נקבה. בלב, אנחנו יכולים להרגיש שאנחנו בת, או בן, או אף אחד מהם או שניהם. [...] לרגשות האלה קראים זהות מגדרית."
תקצר היריעה מלהציג את כל מעלותיו של הספר. בצד המצב הרצוי/המתחייב הוא מספר על המתנגדים, "יש אנשים שלא חושבים שלכל בני האדם מגיעות אותן זכויות" ועל ההיסטוריה שבמהלכה היו חוקים וכללים שאמרו לנו איך להתנהג. החוקים והסטריאוטיפים המוצגים עוסקים בפעולות, באורח חיים, ברגשות, בעמדות פוליטיות ותרבותיות: נשים לא היו אמורות להטיס מטוסים, לרוץ מרתון ולהצביע בבחירות, גברים לא היו אמורים לטפל בתינוקות ולנקות את הבית, לפחד או להיות עצובים." לצערי חלק מן החוקים האלה שייכים לא רק להיסטוריה, ראו מה קורה היום באירן. הקורא מאותגר בשאלה: "האם לדעתכם החוקים והכללים האלה הוגנים?"
המחברות אינן מתעלמות מן המציאות: "היום עדיין קשה יותר לנשים לנהל חברות גדולות. רוב מנהיגי העולם הם גברים. ובמקביל, החברה לא מעודדת גברים לעבוד במקצועות טיפוליים."
לקינוח אנחנו מתוודעים לגברים ולנשים שהלכו נגד הזרם: זוג הגברים הראשון שהתחתן בארה"ב, האישה הראשונה שטסה לחלל, הנערה שנלחמה על זכותן של ילדות ללכת לביה"ס במדינתה פקיסטן.
בסוף הספר תמצאו כמה עובדות מעניינות על מגדר ובגדים, מן העבר וההווה: תמונה של פרנקלין דלאנו רוזוולט מגיל ארבע, אחד הנשיאים של ארה"ב, בשמלה לבנה מתנפנפת ושיער ארוך, כי כך היה נהוג לפני מאתיים שנה. גברים בארצות שונות שלובשים חצאיות. והאם ידעתם שגברים בפרס העתקה נעלו נעלי עקב כי כך היה להם קל יותר לרכוב על סוסים, לעמוד זקוף ולירות בחיצים? תודו שלא.
לאיזה גיל הספר מיועד?
מידע לילדי גן צריך להינתן מתוך הקשר לעולם החוויות שלהם. אם הילד נתקל למשל בשכן שלובש שמלה או מדבר על עצמו בלשון נקבה, והוא תוהה ושואל, אפשר לקרוא לו מהספר את המידע הרלוונטי, לא מוכרחים הכול. (אגב, אותו דבר גם בהצגת נושאים כמו שואה, מוות וכד'). ככל שמידת החשיפה של הילד לנושא עולה, אפשר להרחיב – זהו ספר שגדל עם הילד. יחד עם זאת כדאי לכלול במגוון הספרות לגיל הרך גם ספרים המציגים את הנושא ברמת התפישה המתאימה (ראו למשל את הספר שנסקר למעלה "גם אבא ואבא יכולים").
כל הכבוד להעברה לעברית של שם הספר, במקור: Pink, Blue and You.
כרך ראשון: איך בני האדם השתלטו על העולם
יובל נוח הררי
איורים: ריקרד זפלנה רואיז
מאנגלית: מיכל אלפון
לא מנוקד, 165 עמ', דביר.
"בהתחלה בני האדם התקרבו אל האש בזהירות רבה והסתכלו עליה ממרחק. אולי הם גילו שאחרי שברק מכה בעץ מבודד ומבעיר אותו, הם יכולים לשבת מסביב לעץ הבוער וליהנות מהאור והחום. וחשוב עוד יותר – כל עוד העץ בוער, אף חיה מסוכנת לא תעז להתקרב אליהם". כשלמדו להכיר את האש מקרוב והבינו שהיא פראית ואכזרית, גילו שבכל זאת יש לה חוקים משלה והתחילו להתיידד אתה. הם קרבו מקל ארוך לעץ בוער ועכשיו הייתה להם אש על מקל וזה היה שימושי מאד. אחר כך הם למדו כיצד להצית אש בעצמם. "השימוש שבני האדם עשו באש הפך אותם ליוצאי דופן."
כבר ידוע שיובל נוח הררי יודע להנגיש לנו את ההיסטוריה בצורה סיפורית מעניינת. הפעם הוא מספר כיצד הפך האדם ליצור השולט בעולם. הוא לוקח אותנו בעקבותיו למסע מיידעי עשיר ומרתק, שכולל גם ארכיאולוגיה והיסטוריה, חילוקי דעות ומסקנות שונות ובכך גם מדגים לקוראים הצעירים כיצד מידע אינו בהכרח חד משמעי ויכול להיות פתוח. חשוב מאד במערכת החינוך שלנו, במיוחד היום, כשיש בה זרמים הטוענים למידע אבסולוטי על ההיסטוריה ובריאת האדם והעולם.
מגיל 8 וגם למבוגרים.
כתבה: נוֹפְיה בר־ניצן
איורים: רון לוין
מנוקד, 128 עמ', כנרת.
ילד חדש מגיע לקיבוץ. דוקא בחברה סגורה כזו, ובימים של תחילת החופש הגדול, הילדים מצפים לפגוש מישהו חדש. אך החדַשדוּש כינוי שהדביקו לו, מסתגר בביתו ומתבודד והילת סוד אופפת אותו. כל מה שמצליחים לגלות עליו הוא רק שמו - גיא. סקרנותם של הילדים מתגברת, הם מבקשים להתקרב אליו, שולחים לביתו משלחות אך בכל פעם אחד ההורים פותח להם את הדלת ודוחה אותם בתירוצים שונים. כל תכנוניהם ותִחמוניהם אינם מקדמים אותם בפתרון התעלומה. מי שלבסוף חושפת את הסוד היא גלי, ילדה עדינה וטובת לב, מפיה אנחנו שומעים את הסיפור. גלי רוצה לעזור לו מצד אחד אך מכבדת את רצונו לשמור את סודו מצד אחר.
לא אגלה לכם כמובן את הסוד, רק אספר שמשפחתו של גיא עזבה את העיר ועברה למקום חדש משום שבבית הספר לא קיבלו אותו כמו שהוא (איך הוא ולמה זהו הסוד).
סיפור יפה מאד ורגיש שעוסק בביטחון עצמי, איך אנחנו רואים את עצמנו, איך אחרים רואים אותנו ואיך אנחנו חושבים שהם רואים אותנו. כתוב כהלכה מבחינת קצב האירועים והמתח. הסופרת מיטיבה לאפיין את דמויות הילדים והדינמיקה החברתית.
שמחתי לראות שזו עומדת להיות סדרה ושם הספר הבא כבר מסקרן: החרם על דניאל (אגלה לכם רק שדניאל , שהקניט תחילה את גיא וטפל עליו האשמות שונות, הוא זה שהביא להיפתחותו ולשילובו בחברת הילדים).
נוֹפְיה בר־ניצן, אם לארבעה, היא העורכת הראשית של עיתון הילדים "אותיות וילדים".
רון לוין היא מאיירת ואנימטורית.
אף על פי שגיבורי הספר עולים לכתה ו, הוא מתאים מגיל 7 ליודעי קרוא, וכדאי שגם ילדים בוגרים יותר לא יירתעו מהניקוד ויקראו.
מתאים מאד לקריאה מפי המורה בכתה.
המשך סדרות:
קֵוִין אַשְׁבִּי וּמַיְקֶל פַּארְט
מאנגלית: תומר קרמן
מנוקד, 155 עמ', כתר.
מרגע שקיליאן למד ללכת, "הוריו לא הצליחו לגרום לרגליו לעמוד במקום לרגע אחד. אם זה לא היה כדור אמיתי, זה היה גרב או צרור ניירות מעוך." יום אחד, כשהלך ברחוב עם אימו, הקפיץ וכדרר כדור בין העוברים ושבים, בעט בעצמה ו... "הכדור התרומם מעל המכוניות והתנגש בדוכן פירות וירקות" מעבר לכביש. "תפוחי אדמה, עגבניות, ירק ובצלים התפזרו לכל עבר." האֵם התנצלה וביקשה לשלם. אולם המוכר, שהכיר את קיליאן ומשפחתו, סירב לקבל את התשלום ורק פנה אל הילד: " 'העונש שלך יהיה... לבעוט ככה בשביל פריז סן־ז'רמן. '"
למרות ההפסד של צרפת במונדיאל האחרון בקטר, אמבפה, שבגיל תשע־עשרה היה למבקיע הצרפתי הצעיר ביותר בגביע העולם (2018 צרפת נגד פרו), הוא שחקן נערץ ומעורר השראה. הספר פורש את חייו באופן סיפורי שעניין גם אותי, שרחוקה מאד מכדורגל. זהו סיפור על חלומות ועל משפחה, המוכיח שאין דבר העומד בפני הרצון.
ספרים נוספים בסדרה זו על כוכבי כדורגל: כריסטיאנו רונאלדו, ליאו מסי, לברון ג'יימס, נימאר הקוסם.
מגיל 8.
סַיְמוֹן מַגְפוֹרְד, דן גרין 
מאנגלית: ארז אָשרוב
מנוקד, 127 עמ', כנרת.
גם רונאלדו לא ניצח במונדיאל האחרון על המגרש, אבל ניצח בזירה הכלכלית בעשרות מיליונים של אירו. מבחינה ספרותית, אמבפה מנצח. הספר על רונאלדו רובו עובדות ומספרים. החלק של הסיפורים, בסגנון עובדתי, הוא מזערי. בעצם חלק הארי של הספר הוא איורי שחור לבן כך שאין להבהל ממספר העמודים. בכל זאת למדתי כאן שאימו של רונאלדו קראה לו כך על שם רונלד ריגן, שחקן הקולנוע ונשיא ארצות הברית לשעבר. ולמה הוא ידוע רק כרונאלדו? כי שמו המלא: כריסטיאנו רונאלדו דום סַנטוס אָוִיֵרו לא נכנס על חולצה. הספר מציין את טכניקת המשחק המיוחדת של רונאלדו, בזכותה נאמר עליו: כשאתה משחק עם רונאלדו בקבוצה שלך, אתה מוביל 0-1 מההתחלה. וכמובן מפרט את כל זכיותיו ושיאיו.
עוד בסדרה: מֶסי שולט.
למכורים.
ג'ף קיני 
מאנגלית: ארז אשרוב
לא מנוקד, 218 עמ', כנרת.
גרג מלווה את הלהקה שהקים אחיו רודריק ומהר מאד מגלה שלא הכל זהב: מריבות, לילות ללא שינה, תקלות לא צפויות. הכול כמובן בקצב מסחרר, תפניות מפתיעות והומור מטורף, שהותירו אותי עם לסת שמוטה.
אז תפנימו קוראים יקרים: רוצים להיות עשירים וסלבים? דעו שיש לזה מחיר.
ספר 17 בסדרה שתורגמה ל־65 שפות, נמכרה ביותר מ-275 מיליון עותקים וכובשת את רשימות רבי המכר. גם אצלינו היא נכללת בקטגורית הספרים האהובים במצעד הספרים של משרד החינוך. אז אפשר כבר להפסיק לספור.
מגיל שקוראים חופשי בלי ניקוד.
כתבה: מאירה ברנע־גולדברג
אייר: רמי טל
לא מנוקד, 220 עמ', כנרת.
החתול הסֵלֵבּ חוזר בספר הרפתקאות נוסף, שביעי במספר, בסדרה שכבשה את לב הקוראים ומופיעה גם בפורמט קומיקס חדש, בסדרת טלוויזיה בכאן חינוכית ובהצגה של תיאטרון אורנה פורת. האם יש המלצה טובה מאלה?
מפניני חכמת החיים שבספר: "הפתרונות מגיעים בסופו של דבר, כשאנחנו סבלניים ומחכים להם בעיניים פקוחות".
מתאים לילדים שכבר קוראים בעצמם.
כתב: גל פורת
אייר: אביאל בסיל
מנוקד, 127 עמ', ספרית פועלים.
ספר נוסף בסדרה המצליחה על אבא של עמרי שמקצועו ממציא פטנטים. ההמצאות שהוא ממציא לבנו מסתברות כהרבה יותר מוצלחת ממה שתכנן. הפעם הוא ממציא כפפה שאמורה לתת לבנו קצת יותר כוח, אבל מסתבר שהיא נותנת לו כמעט כוח־על.
פטנטים קשורים בתודעתנו בדרך כלל עם רווחי עתק, אבל בספרי הסדרה הרווח הוא חברתי. כל ההמצאות בכל הספרים, שעובדות על חושים וכישורים, משמשות לעמרי להיטיב עם העולם: בספר הראשון הוא מציל כלב מהתעללות, בשני הוא חושף גניבה בחנות צעצועים, בשלישי הוא גורם להסרת חרם כיתתי מילדה, והפעם הוא מציל נפשות. היחס לזולת וקשרי החברות בספרים מחממים את הלב.
קריאה זורמת וכיפית. מגיל 7. הספרים מצוינים לקריאה של המורה בכתה. אחרי פרק או שניים הילדים ירוצו לחפשם בספריה.
מאת סְפֶה ר' מונסטר ושרה גְרֵיילי
מאנגלית: שלומי שוורצוולד
לא מנוקד, 94 עמ', כתר.
ספר שני בעיבוד גרפי של משחק המחשב המפורסם. והפעם, אחרי שחמשת החברים הביסו את הדרקון, לפניהם אתגר חדש: מציאת אנדרטה תת ימית.
וזו חוות דעת של חובב ספרים גראפיים בן 11 (היום יש יותר ויותר כאלה): בספר יש התמודדות עם בריונות, הפסקת אש עם פיראטים והרבה הפתעות. יפה מאוד, ממליץ.
מגיל 8.
א
אווטאר – כַּשַׁף האוויר האחרון, צפון ודרום – ספר ראשון
אווטאר כשף האוויר האחרון צפון ודרום, ספר שני
איש הכלב 7 – למי התגלגלו הכדורים
ב
ג
גילי והשונית הכחולה
ג'יני וג'יני 5 האח הנעלם
ד
ה
האנק צ'יפסר 8 כל אחד הוא משהו מיוחד
היומנים של אלה – מַחברת 5, חברוֹת לא לנצח
היומנים של אֶלָה, מחברת 6, המחנה הכי גרוע בעולם
המאפיה המדהימה של פרדי - לרקוד עם דונאטס
המאפיה המדהימה של פרדי תקרית הפטל הגדולה
הסכמה (לילדים ולילדות), גבולות, כבוד, ושמירה על עצמנו
הרפתקאות יובל 2 – הסוד של סבא אליהו
ו
ז
ח
ט
י
כ
כלבי בילוש פרשת הפריצה הפרוותית
כשסבא אליהו היה קטן – 4 האמת, כל האמת ורק האמת
ל
מ
מי גנב את המחברות של דרווין?
מילי מילים ומילמולים, מילי מילות משתוללות
מַיינקראפט – אתגר הדרקון , מלכודת המעמקים
נ
ס
ע
עובדות מדהימות שחובה לדעת עד גיל 7
פ
פרופסור א שולט במצב
צ
ק
קִילְיָאן אֶמְבַּפֶּה נער הזהב
ר
רובוט הקרשים הקטן והנסיכה בול-עץ
ש
שועל+אפרוח, המסיבה ועוד סיפורים
ת
סוקרת ד"ר נעמי בן-גור, מרצה, חוקרת, עורכת, מתרגמת וסופרת לילדים.
כתב ואייר: מָתְיוּ פורסיית'
נוסח עברי: רְאוּבַת ניצן
מנוקד, ללא מספרי עמ', אגם.
באיור אנחנו רואים שפּוֹקוֹ היא צפרדע אנרגטית ויצירתית ובטקסט אנחנו קוראים: "הטעות הגדולה ביותר שעשו ההורים של פּוֹקוֹ הייתה להביא לה תוף. הם כבר עשו טעויות בעבר." האיורים ממחישים דוגמאות מצחיקות, להנאתו של המאזין הצעיר שוודאי ישמח לשמוע שגם הורים עושים טעויות, אם כי אפשר לשאול – טעות מבחינתו של מי? והאמנם הפעם טעו?
"לא היינו צריכים להביא לה את התוף הזה" אומר אבא לאמא שקוראת ספר אבל בגלל רעש התיפוף היא אינה שומעת ומתפתח ביניהם דו-שיח מצחיק של אנשים שאינם שומעים זה את זה.
אבא מציע למתופפת הקטנה לצאת קצת החוצה עם התוף אבל שלא תקים רעש גדול מדי כי "אנחנו משפחת צפרדעים קטנה שחיה בתוך פטריה, ואנחנו לא אוהבים למשוך אלינו תשומת לב."
פּוֹקוֹ יוצאת אל היער. הכול שקט. היא "החלה לתופף בשקט על התוף שלה, רק כדי לא להרגיש לבד. אבל אז משהו נע מאחוריה. דביבון מנגן בנג'ו החל ללכת בעקבותיה. אז פּוֹקוֹ הכתה בתוף חזק יותר. חיה אחר חיה מצטרפת עם כלִי הנגינה שלה וכולן מנגנות יחד, קול שאון וקול שָׂשׂון. אחריהן נסחף קהל גדול שנהנה מן המוסיקה.
ומה עם ההורים שלה? ראו באיור.
פיקצ'רבוק מקסים ומצחיק על צפרדע קטנה שצועדת לגדוּלה ועל טעות שמצטרפת לטעויות שהובילו להצלחות.
מָתְיוּ פורסיית' הוא מאייר ואמן קומיקס שזכה בפרסים רבים. פּוֹקוֹ והתוף הוא ספרו הידוע ביותר שזכה באותות הוקרה רבים.
זהו מסוג הספרים שמיד עם סיומם הילדים מבקשים עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם.
מגיל 3-4.
כתב: אלון רותם
אייר: עובדיה בֶּנישוּ
מנוקד, ללא מספרי עמ', כתר.
"הקול של אבא נכנס לחדר ואמר: 'בנות, אני מבקש שתטפלו בבלגן שלכן."
ליהי, נועם ואיה הקטנה צייתו. הן טיפלו בבלגן כמו שביקש אבא. מדדו לו חום, כיסו אותו בשמיכה, קראו לו סיפור (הבלגן ביקש את הספר מתחתית הערימה הגבוהה ואתם יכולים לשער מה קרה); נתנו לו תרופה. ילדות טובות. אלא שתוצאות הטיפול הזה היו כמובן שהבלגן גדל וגדל ולא חדל. הסוף טוב, גם לבלגן, שרצה להיות קטן.
ספר הומוריסטי שמתחיל מהומור לשוני של מימוש מטאפורה – לטפל, והמשכו בהגזמה פרועה ומצחיקה.
לכל שוחרי הסדר האדוקים, דעו לכם שקצת אי סדר זה בסדר ואפילו רצוי. במאמר מעניין במגזין האינטרנטי "מהות החיים" (מגזין מצוין, חינמי, כדאי לכם להירשם אליו) קראתי בשבחי הבלגן כמסייע להמצאה וליצירה בהיותו משאיר פתח למציאת דברים בלתי צפויים במהלך החיפוש. למשל, אדם יוצר הרושם את רעיונותיו ללא סדר וקִטלוג, נאלץ לעבור בכל פעם על כולם, מה שמאפשר לו למצוא חיבורים מעניינים ויצירתיים ביניהם.
המחבר אלון רותם הוא תסריטאי, מורה ומחנך, ומלווה רוחני. לבלגן הפרטי שלו הוא קורא "הערימה."
איוריו היצירתיים של המאייר והצייר עובדיה בנישו דואגים לנו לשעות מהנות של זיהוי הפריטים בתוך הבלגן.
מגיל 4.
כתבה: תלמה אליגון-רוז
אייר: נועם נדב
מנוקד, ללא מספרי עמ', כנרת.
לאלה שזוכרים/מכירים את ספרו הידוע של בנימין תמוז "חולות הזהב", שנכתב בשנים של בניית תרבות עברית חדשה בארץ ישראל, הכותרת שולחת ישר לָעָבׇר של טרום הקמת המדינה.
גיבורת הסיפור היא ילדה בשם מִלְכָּה, שגרה עם משפחתה בראשון לציון, שהייתה בימים ההם "מושבה קטנה מאד, בתיה נמוכים ומעטים, גגות להם אדומים ומסביב רק חולות זהובים כשערה של מִלְכָּה." בבית של מִלכה דיברו צרפתית, ובגן שלה, שהיה הגן העברי הראשון, עם הגננת אסתר (הפרטים מדויקים היסטורית) דיברו רק עברית.
מִלכה עלתה לכתה א'. המורֶה שלה יודילביץ' (דוד יודילביץ', מבית הספר "חביב" שנוסד ב-1886 בראשון לציון והיה בית הספר העברי הראשון בארץ ובעולם שבו לִמדו את כל המקצועות בעברית) אהב מאד את השפה וכשהיו חסרות לו מילים בעברית היה פונה לאליעזר בן יהודה, מחייה השפה העברית, ששלח את חידושיו לתלמידים.
יום אחד ראה המורה יודילביץ את מִלכה קוראת בהפסקה לחברותיה מתוך ספר אגדות בצרפתית של אמהּ ומתרגמת להן. הוא פנה אליה: "יפה שרצית לשתף את חברותיך החדשות בספר שלך, אבל הוא בצרפתית! תבטיחי לי חביבה, שלא תעשי זאת להבא. מה יעלה בגורלנו אם את מדברת צרפתית, מרים – רוסית, אברהם – לדינו, ונתן- ערבית? שבנו לאדמתנו, עלינו לשוב גם לשפתנו. עלינו לדבר רק עברית. בבית הספר, בבית – תמיד!"
החלטה גמלה בלבה של מִלכה - "מהיום תדבר רק עברית."
יום אחד בבית הספר בוחרים במִלכה לברך בצרפתית את הברון רוטשילד "שבזכותו אנחנו כאן ושעוזר לנו כל הזמן" כפי שמסבירה לה אמהּ הנרגשת. מה תעשה מִלכה? מצד אחד הרי החליטה לדבר רק בעברית, מצד אחר לא רצתה להעליב את אמהּ שהצרפתית היא שפתה. אנחנו עוקבים בדריכות אחר התלבטותה הקשה. איך פתרה אותה הילדה החכמה תצטרכו לקרוא בספר היפה הזה.
תלמה אליגון-רוז, סופרת, משוררת, פזמונאית ומתרגמת, יזמה וערכה שורה של ספרים המנציחים את התרבות העברית לילדים, בהם מאה שירים ראשונים ומאה סיפורים ראשונים. בסיפור זה, אותו היא מקדישה "לאהובתי – השפה העברית" היא ממחישה את תפקידם של הילדים בהנחלת הלשון העברית ובכך מקרבת את הנושא לקוראים הצעירים. כל הכבוד לאליגון-רוז שהשכילה להתאים את סגנון הכתיבה לתקופת הסיפור, מבלי לפגוע בנגישותה.
איוריו היפים של נועם נדב, מאייר ותיק ומוערך עטור פרסים, מיטיבים להעביר את רוח התקופה – בדמויות, בלבוש, במרחב.
הסיפור מפנה את תשומת ליבם של הילדים לשפה שלתוכה נולדו ולהתפתחותה ואפשר ללוותו בדרכים יצירתיות שונות. למשל: לשאול את סבא וסבתא על מילים שהשתמשו בהן בתקופתם ופָּסו מן השפה (מברק), מילים לועזיות שנוצרו להן חלופות בעברית שנטמעו בשפתנו (הסלמה, ישומון) וכאלה שלא נקלטו (שַׂח-רחוק לטלפון); מה עושה האקדמיה לשפה העברית וחשיבותה; להמציא מילים (ישנם חידושי לשון שהגיעו משפת הילדים) ועוד.
מגיל 6.
כתבה: ג'וליה דונלדסון
איירה: אנה קארי
עברית: שֹׁהם סמית
מנוקד, ללא מספרי עמ', כנרת.
ממבו-ג'מבו של קקופוניה כאוטית מעורבת בסיפורים קלאסיים (אלאדין ומנורת הקסמים, הדיג ודג הזהב, ועוד) ובתבניות מסִפרוּת עממית. הסיפור נפתח כך: "לדוד משה הייתה חווה, / ובחווה היה בית. / ובבית היה ארון, / ובארון היה קומקום, / ובקומקום גר לו / שדון פיצי פצפון." השדון אהב לגור בקומקום, הדוד משה לא אהב תה וכך חי לו כל אחד בביתו בשלווה ונחת. עד שיום אחד החליט הדוד משה לנקות את הארון ותכולתו וכאשר שפשף את הקומקום בסמרטוט יצא השדון מהפִּיה. " 'מה בקשתך?' שאל השדון. 'אולי טרקטור חדש' ביקש האיכר." וכאן בא פזמון שיחזור אחרי כל בקשה שמתמלאת: "אברא-קדברא! / אחת-שתים-חמש – [... ] הוא שפשף את הבטן, / טפח על ראשו פעמיים ו... / ... טרקטור חדש, אדום / ומבהיק, צנח משמים." רעש הטרקטור צ'וּגָה, צ'וגה, וְרוּם, וְרום! נוסף לרעש החווה: קואק קואק! מֶההה מההה! מוו מוו! "השדון אטם את אזניו."
האיכר מבקש עזר כנגדו ובהמשך עוד בקשות – את כולן ממלא השדון והן מעצימות את הרעש: בכי של תינוק, נביחות של כלב, יללות של חתול, מכונית כבאים, משרוקיות, כלֵי נגינה. הרעש הגיע עד לב השמים תרתי משמע, כשכל המרעישין-בישין עפו למעלה כיצורי-על.
"השדון חטף כאב ראש נוראי." האם לא היה יכול לבקש לעצמו שקט? לא, כי מסתבר שאסור לו להביע משאלות בשביל עצמו, רק בשביל אחרים. למזלו, כשרצה לחזור למקומו בקוּמקוּמוֹ הגיח ממנו שדון אחר, שגם הוא ניסה למצוא קצת שקט.
מה עושים? מתחכמים. כל שדון ביקש שקט עבור רעהו והקומקום נשא אותם הרחק מן החווה, אל חוף יפהפה, שם הצליל היחיד שנשמע היה רחש הגלים.
מסקנה: אם אתם מוכרחים להביע רק משאלה אחת, חשבו טוב-טוב מה תבקשו.
הסיפור הוא חגיגת רעשים שמנצחת עליה בכישרונה הרב המתרגמת שֹׁהם סמית עם הברקותיה הצליליות. האיורים מצטרפים לחגיגה והשמחה רבה.
זהו אחד מספריה המוצלחים של ג'וליה דונלדסון, שמוּכֶּרת לנו מטרמפ על מטאטא, טרופותי, לקוף יש בעיה (כולם יצאו בהוצאת כנרת).
המאיירת אנה קארי נולדה בחווה באירלנד ומרבה לאייר בעלי חיים.
חגיגה לילדים מגיל 4. מתבקש בעקבות הקריאה לשאול אותם, וגם את הוריהם, איזו משאלה אחת ויחידה היו מבקשים. ולמבוגרים, אם הילדים מרעישים כמו בספר, שפשפו קומקום והצטרפו לשדונים שוחרי השקט. ששש...
כתבה: איריס ארגמן
אייר: מורן ברק
מנוקד, ללא מספרי עמ', מטר.
אבא וגילי טיילו על החוף בשעת בין ערביים. אבא מצא קונכייה וקרב אותה לאזנו. "הים שר בשבילנו" הוא אומר לגילי, והילד: "מה פתאום.. .הים לא יכול לשיר." אבא אומר, "בטח שכן, הוא שר את שירת הגלים, את שירת הדייגים ואת שירת השונית הכחולה [...] במצולות הים חבויה השונית הכחולה ובה אניה טרופה ומערה חשוכה. עמוק במעבה המערה נמצאת קונכיית כסף ובה פנינים כחולות וזוהרות." המסתורין שבתיאור (אניה טרופה, מערה חשוכה) מגרה את סקרנותו של גילי והוא מבקש "אולי נפליג אל השונית?" אבא עונה, כשם שמבוגרים אוהבים לענות – "פעם, כשתהיה גדול, תוכל להגיע לשם."
הפתיחה היפה הזאת תראה לנו בהמשך שלא צריך לחכות שנהיה גדולים. כשקטנים אפשר להגיע יותר מהר. איך? גם כאן מאותתת הפתיחה: התפוח לא נופל רחוק מהעץ, הבן כאביו - הלאה המציאוּת קדימה הדמיון.
בימים הבאים גילי מביא הביתה אצה שצמחה במצולות הים ושׂם בתוך צנצנת עם מים, על החלון. הוא מביא כדור לבן, ולשאלת אימו האם זה מצוף שנפל מרשת דייגים הוא עונה "לא... מה פתאום! זו ביצה של צבת-ים. היא הלכה לאיבוד ואמא שלה, הצבה הגדולה, בטח מחפשת אותה. אשמור עליה וכשהביצה תבקע וייצא ממנה צבון קטנטן, אחזיר אותו לים." הוא מניח את הביצה בקופסת נעליים ומחורר כדי שיהיה לה אוויר.
הצב בקע לדעתכם? תלוי אם אתם ילד או מבוגר.
גילי הסקרן, ילד רב דמיון ושוחר טוב, מביא הביתה כל פעם חפץ אחר שהוא מטפחו.
בינתיים, חוזרת במהלך הטקסט כמעין פזמון השורה המודגשת על האצה "הצמח גדל וגדל" ומאותתת לנו לשים אליה לב.
אז הייתה בסוף שונית כחולה? ודאי שהייתה, מלאת אוצרות. איפה? תצטרכו לקרוא בספר המקסים הזה.
גילי שבסיפור הוא הילד עתיר הדמיון שפגשנו ברב המכר הקודם בכיסים של גילי (מטר 2009.) ישנם לא מעט סיפורים על דמיון של ילד שבונה עולמות, כל סיפור ויחודו. בסיפור הזה נוסף לנו בונוס של שמירה על חופי הים, ניקיונם, בעלי החיים שבהם ומִחזור (למשל לְמה יכול להפוך בקבוק פלסטיק שנזרק בחוף).
הסיפור בנוי כהלכה, כתוב בשפה מעשירה (ירוק-עד, במעבה המערה) אך נגישה. האיורים יפים, בצבעים רכים של החוף והגלים והם מרמזים בכל פעם על החפץ הקונקרטי שהפך לדמיוני. מומלץ בחום, מגיל 4-5.
איריס ארגמן היא סופרת ילדים עטורת שבחים ומרובת ספרים. בין ספריה סדרת רוזָלינדה (מטר), הדובי של פְרד שתורגם לחמש שפות וזכה בפרס יד ושם (הקיבוץ המאוחד 2016, אל תחמיצו) ועוד.
איוריו של מורן ברק מתפרסמים בספרים, עיתונים וכתבי עת בישראל ובעולם.
היצורים שלא עוצרים כרך שני: למה אין צדק בעולם
כתב: יובל נֹח הררי
אייר: ריקרד זפלנה רואיז
מאנגלית: מיכל אלפון
לא מנוקד,160 עמ' דביר.
אחרי שקראנו בכרך הראשון והמצוין: איך בני האדם השתלטו על העולם, עכשיו אנחנו שומעים למה אין צדק בעולם, שאלה שמעסיקה היום את העולם כולו. ובכן, בני האדם שהשתלטו על העולם ראו כי טוב ושכללו את שליטתם - ביבולים, בבעלי החיים, וכך התחוללה המהפכה החקלאית שהייתה אחת המהפכות הגדולות בהיסטוריה. מהפכה זו, כפי שמסביר נח הררי, שינתה את היחס בין בני האדם לעולם ולמקומם בו.
לפני המהפכה החקלאית היו בני האדם צַיָּדִים-לַקָּטִים שצדו מן החי וליקטו מן הצומח מיום ליום, ללא תכנון ו"מִשטוּר" הטבע בגידול יבולים, בבניית אסמים וחוות וכיוב'. לאט-לאט השתלטו החקלאים על אלה שנותרו לקטים, שהלכו והתמעטו, והחלו להתפתח ביניהם מאבקים כשידם של החקלאים, שהיו הרוב, הייתה על העליונה. כך גם התחילה האלימות.
המהפכה החקלאית שינתה גם את נפש האדם והכתיבה לו אורחות חיים – היה עליו להיאבק בפגעים, חיידקים ונגיפים שהתפשטו בשל הצפיפות בכפרים שהפכו לערים, ופגעו בצומח, בחי ובאדם; היה עליו ללמוד ולהיערך לעתיד; הסדר החדש הוליד מנהיגים, מלכים ועבדים, בעלי רכוש ובעלי חוב.
הספר מגיש לקוראים הצעירים מידע מרתק באופן סיפורי ונגיש, מתובל בהומור, והעיקר – עם ראש פתוח. שום דבר אינו תורה מסיני, מידע יכול להשתנות בעקבות גילויים חדשים ופרשנויות. אבל הכי חשוב – אל תדלגו על ההקדשה, המעמידה בפנינו אתגר נושא תקווה: "לכל היצורים שהיו ואינם, לאלה שישנם ולאלה שעוד יהיו. מי שהיו כאן לפנינו יצרו את העולם כמו שאנחנו מכירים. אנחנו יכולים ליצור עולם אחר."
אל תחמיצו. מגיל 8 וגם למבוגרים.
הספר בנוי מפרקים קצרים וקריאים. התרגום של מיכל אלפון מצוין. (הספר נכתב במקור באנגלית). מורים עם ראש פתוח, לא משנה באיזה מקצוע, יוכלו לפתוח את השיעור בקריאת פרק ולצייד את תלמידיהם בחומר למחשבה – כי לא על הידע לבדו.
שלחם להקים מדינה יהודית ובה כל אדם הוא מלך
כתבה: תמי שם-טוב
איירה: טֹהר שֶׁרמן-פרידמן
מנוקד, ללא מספרי עמ', כנרת.
איך זאב ז'בוטינסקי יכול להיות ספר לילדים ועוד מעניין? בידיה האמונות של תמי שם-טוב הכול אפשרי. למרות קוצר היריעה מצליחה שם-טוב להציג בחיוּת את דמותו הרב-גונית של זאב ז'בוטינסקי, מנהיג פוליטי ויהודי גאה שטיפח התגוננות יהודית והקים את בית"ר, ויחד עם זאת היה גאון ספרותי – סופר, משורר ומתרגם שידע יותר משמונה שפות. ז'בוטינסקי היה חכם, משכיל וכריזמטי, הגון ולוקח אחריות גם אם פירוש הדבר היה כליאה בבית הסוהר. ואתם יודעים מה? הוא אפילו לא גמר תיכון – עמד בגבורה כנגד כל המשכנעים, כי הרגיש שיש לו דברים יותר חשובים לעשות (אל דאגה, בהמשך למד משפטים באוניברסיטה ברומא). הוא ראה את ציוֹן כארצם של היהודים והאמין בחמשת המ"מים, כפי שקרא להם, שהמדינה חייבת לספק לאזרחיה: מזון, מעון, מלבוש, מורה, מרפא. על העברית אמר כי היא "הנפלאה שבשפות [...] קשה ועזה כברזל וגם רכה ומזהירה כזהב." עוד לפני שנולד הפמיניזם, היה ז'בוטינסקי פמיניסט מושבע והאמין שנשים מוכשרות מגברים בכל תחום – חוץ מאשר בעבודה פיזית, ולכן הן צריכות לנהל את המדינה.
למרבה הצער ז'בוטינסקי נפטר בהיותו בן 59, שמונה שנים לפני שקמה מדינת ישראל ולא זכה לראות את הבית הלאומי שחלם עליו הופך לעובדה.
והרי לכם שאלה מצוינת לטריוויה: על שם מי קרויים הכי הרבה רחובות בישראל (מבין אלה שקיבלו שם של אדם)? נכון, זאב ז'בוטינסקי. זאת למדתי מהספר.
ספר זה ממשיך את הסדרה המצוינת "חולמים ומגשימים" המפגישה את הקוראים הצעירים עם אנשי הרוח והמעשה שהפכו את משאלותיהם של בני האדם למציאות ועם התהליכים והאירועים ההיסטוריים של זמנם.
מגיל 8.
כתב: רובִיק רוזנטל
אייר: מיכאל מיש רוזָנוב
מנוקד, 130 עמ' כתר.
חידה: "אני כל שפה ואף שפה." מי אני? התשובה: תוכי!
"ברוכים הבאים לארץ השפות, ברוכות הבאות לארץ השָׂפים." כך קידם בצווחות התוכי את הילדים שירה ודורון. חברתם, המילה אנדרלמוסיה מהספר הראשון "המסע המופלא לארץ המילים", היא שהביאה אותם לכאן.
בתחנה הראשונה, הספארי, הם פוגשים במשפחה של קנגורו, "אינגליש אוסטרלי, זה מה שאני" הוא הסביר להם. דורון פטר אותו ב"שטויות, כאילו שיש כל מיני סוגים של אנגלית. אנגלית היא אנגלית וזהו." הקנגורו הביט בו ברחמים. הדב הציג את עצמו "אני רוסית" אבל אותיות השפה הן קיריליות. והפנדה? היא הצביעה על שלט שהיה כתוב עליו "ווֹ שי פוּטֹונגוּאָה" ובאנגלית, מנדרין. השפה המצחיקה של הסינים, זיהה דורון.
לפתע השתרעו על הארץ פילים ונהמו מגרונם צלילים צרודים. גם חיות אחרות נתקעו בדיבורן. כולם פה לא מצליחים לדבר, הם חולים, נבהל דורון, בואו נחזור הביתה. אבל שירה פסקה: "אנחנו לא זזים מארץ השפות עד שנגלה מה קורה פה ונציל את התושבים שלה. דורון רטן, "למה אנחנו צריכים תמיד להציל את כולם? מה אכפת לנו בכלל מהארץ הזאת?" אבל שירה התעקשה "אכפת ועוד איך. אם לא יהיו שפות, אף אחד לא יוכל לדבר, לא יהיה עולם."
גם שפות חשופות לסכנות, למאבקים ולמלחמות, הן נולדות ומתות. ממה היה צריך להציל אותן? לא אעשה לכם ספוילר. קשה להקיף את עושרו והמצאותיו הלשוניות של הספר הזה, שבמהלך ההרפתקאות שעוברים גיבוריו הם פוגשים גם את שפת האימוג'י.
הכל התחיל ממגדל בבל, כשאלוהים בלל את שפתם של בני האדם כעונש על רצונם לבנות מגדל שראשו מגיע לשמים. אך מעז יצא מתוק, השפות הופכות את עולמנו למעניין, מגוון ועשיר וגם זו נקודה שהספר עוסק בה.
שָׁפּוֹ - כל הכבוד למאייר מיכאל מיש מושונוב שבאיורי השחור-לבן היפים והחכמים שלו אפיין את השפות השונות ואפילו את היחס ביניהן. לדוגמה: צרפתית וגרמנית.
מורות ומורים יצירתיים יכולים לחגוג עם הספר. אפשר לבקש מהתלמידים לברר אילו שפות מדברים הוריהם, סביהם; להביא מילים משפות שונות שמשולבות בשפת הבית, להביא שירים, דקלומים, פתגמים, משפטים משפות אחרות שנשמעים בבית ועוד.
מגיל 10 וגם למבוגרים. אין מילים!
המשך סדרות
דרקון בבלגן
כתב ואייר: דאב פילקי
מאנגלית: שֹׁהַם סמית
מנוקד, 564 עמ', כנרת.
דרקון התעורר בוקר אחד, מטושטש ונרגן, הכול התבלגן לו: "הוא קרא ביצה, טיגן את העיתון, מרח חמאה על התה ושתה טוסט. כשפתח את הדלת לראות איך בחוץ, לא ראה את החוץ. מעניין למה.
אני מתה על ספריו הסִדרתיים של דאב פילקי (קפטן תחתונים, איש הכלב ועוד), שיש בהם שילוב של חכמה והומור פרוע.
זהו ספר נוסף ואחד המוצלחים בעינַי בסדרת דרקון לקוראים מתחילים, וגם לשומעים צעירים. התרגום מצוין, שֹׁהַם סמית כמובן.
הילדים ייהנו מאד מההומור מסוג המבולבל וההגזמה ואפשר לבקש מהם שיוסיפו בלבולים משלהם.
מגיל 4-5 .
ספר חמישי בסדרה - נפיחה בין כוכבים
אָאָרוֹן בְּלֶיְבִּי
מאנגלית: ארז אשרוב
מנוקד, 139 עמ', כנרת.
להלן חוות דעתו של הקורא הצעיר שלנו על סדרת הקומיקס הזאת: הספר ממשיך באותו הומור שנמצא גם בספרים הקודמים (הומור גרעפסים ופלוצים). ניתן גם לראות זאת בשם הספר. הסיפור מצחיק. נהניתי מהקריאה כי ההומור הזה הוא בשבילי.
מגיל 7. הקורא שלנו הוא כמעט בן 13, אבל מכור לסדרה. וזוהי הסיבה שנכון תמיד לשאול מאיזה גיל בלי לקבוע גיל עליון, ילדים יכולים למצוא ענין גם בספרים שנראים "קטנים" עליהם, ולמה להגביל? שייהנו.
כתבה: מֶרֶדית קוסטֵיין
איורים: דניאל מקדונלד
מאנגלית: שרה קרן
מנוקד, 144 עמ', כנפיים וכתר.
האם נכונה הכותרת וזהו באמת המחנה הכי גרוע בעולם? הפעם לוקח אותנו היומן – כן-כן, עדיין, בכתב יד במחברת, לשבוע המחנאות של בית הספר. שלל פעילויות, כֵּפיות ומפחידות, חברים תומכים וחברים מתנכלים, תחרות ויריבות. בשבוע אחד דחוס לומדים הילדים הרבה דברים שאינם לומדים בבית הספר. והעיקר, סוף דבר, אֶלָה מקבלת ממחנה הנועזים ציון לשבח על אומץ לב, לאחר שהתגברה באומץ על פחדיה.
סדרה מתוקה וכיפית, כתובה כיומן מאויר, מרוּוח ומאוורר מאד, מזמין קוראים מתחילים ולא רק. התרגום של שרה קרן קריא ומעולה, צועד בבטחה על הגבול הדק שבין אמינות, ונגישות להעשרה!
מגיל 7-8.
רוֹבּ בּוּיֵיה
מאנגלית: יעל ענבר
לא מנוקד, 388 עמ', הקיבוץ המאוחד.
חוקר ספרות הילדים פרופ' שי רוּדין מקנא בספרות האמריקנית משום שבספרות הישראלית דמותו של המורה היא תמיד שלילית, "המורים הם שק האגרוף, ולא רק בספרים." כך אמר בראיון בעתון הארץ לקראת פתיחת שנת הלימודים.
הסדרה הנפלאה הזו, שעכשיו יצא הספר השלישי שלה, מציגה מורה נערץ, מנטוֹר, ששינה את חייהם של תלמידיו. בזכותו הם מצליחים להתמודד עם קשייהם בבית ובחברה ולגלות את החוזקות שלהם. עכשיו, כשהם עולים לכתה ו', הם מנסים לשפר את חייו.
הספר כתוב בפרקים קצרים, כל אחד מנקודת מבטו של אחד משבעה תלמידים/תלמידות.
התרגום של יעל ענבר לאורך הסדרה הוא מלאכת מחשבת.
הספרים מרתקים ומעוררי השראה ותורגמו ליותר מעשר שפות.
מגיל 9. חובה לכל מורה וגם להורים.
פיצי לא רוצה לישוןכתבה ואיירה ג' א. מוריס
מאנגלית: רוני בק
ספר קרטון, מנוקד, תכלת.
איך תוכל הילדה לעזור לפיצי (באיור – חתול) להירדם? אולי לתת לו כרית נוחה? אולי שמיכה חמימה? אולי לשיר לו שיר ערש? הילדה נרדמת היטב אבל שנתו של פיצי נודדת במיטתו החדשה והוא מעיר אותה כל הזמן עם "מיאו".
מה היה צריך פיצי כדי להירדם תקראו בעצמכם בספר החמוד הזה.
כתוב בתבנית חוזרת האהובה על פעוטות, ה"מיאו" החוזר יצחיק אותם.
הצבעים השקטים של חום, אפור, כחול, ירוק, מתאימים לאווירת הלילה.
לבני שלוש וגם לגדולים יותר שיקבלו הזדמנות לחוות איך מרגיש ההורה כשילדו מעיר אותו כל רגע כי אינו מצליח להירדם. למרות שהפורמט הוא לפעוטות, הספר מצוין לילדים הלומדים לקרוא - טקסט חזרתי מינימליסטי, עם הומור, והם ישמחו לקרוא בו שוב ושוב.
כתב ואייר: בן זוּ
מאנגלית: דנה טל
ספר קרטון, מנוקד, תכלת.
קוף גר על אי מתוק שעשוי מעוגת שוקולד עם קצפת ואוכמניות. שועל גר על אי רחוק שעשוי מחול וסלעים. מכאן עוגה נהדרת ומכאן בטן מקרקרת. הסיפור נע על ציר מקביל של הקוף הנהנה וזולל, ומולו השועל הרעב וסובל (באנגלית – הקוף חי על dessert island והשועל על - desert island משחק מילים הנותן ביטוי יפה לניגוד.) גשם שיורד פתאום משנה את חייהם של השניים ועולמותיהם מתאחדים. בשורה האחרונה אומרים/חושבים השניים: "איזה מזל יש לנו!" ואנחנו יכולים לומר, איזה מזל שעדיין יש בעולם שיתוף ודאגה לזולת.
זהו פיקצ'רבוק טהור שבו האיורים היפים, החסכוניים כמו הטקסט, מספרים יותר מן המלל.
מגיל ארבע.
כתבה: מישל קורטני
איירה: קייטי הדסון
תרגמה: גילי בר הלל סמו
ללא מספרי עמ', מנוקד, תכלת.
לעכברון נתקע העפיפון על ענף. לפילה נעלמה הגולה בדשא. שניהם עצובים. לאף אחד מהם אין סיכוי להשיב את האבדה. העכבר: "לא אגיע אליו, הוא נתקע כה גבוה!" הפילה: "לא אמצא אבדה שם למטה בעשב."
לעכבר הקטן יש עצה: "אַת הגבוהה, ואני הקטנטן, / נעזור זה לזה! זה סידור מצוין!" אומר המספר: "וככה נוצרה חברות מנצחת. / מה עוד יכולים לעשות שניהם יחד?"
הם מנסים להתנדנד בשניים, אך העכברון עף לשמיים. וכך במחבואים, בתחרות ריצה – הגודל קובע. מודה הפילה בעצב: "אני ואתה, אנו שני הפכים / זה מצב שקשה בו להיות חברים."
האמנם? ברגע שעמדו להיפרד כל אחד לדרכו, נשמעה באזניהם "מנגינה! מדליקה! של תזמורת תוססת!" ויחד שניהם "חוגגים ורוקדים להם לילה שלם [...] הרצפה משקשקת מגוף הפילה - / העכבר מרקד על החדק שלה!"
על זה כבר אמר המפרי בוגרט בסרט הקלאסי "קזבלנקה": "זוהי תחילתה של ידידות מופלאה."
ספר מקסים, מחורז, מלא יצירתיות, שמחת חיים והומור.
מגיל שלוש. אפשר לשאול את הילדים מה עוד העכבר והפילה יכולים לעשות יחד.
ילדים גדולים יותר יכולים לנסות לחבר ספר באותו דגם, פעילות אהובה עליהם ועל מוריהם.
כתב: ניר ארצי
אייר: ינון פתחיה
מנוקד, ללא מספרי עמ', הוצאת גם וגם.
גבע אוהב לעשות דברים לבד. המשפט החוזר שלו: "אני כבר גדול, אני יודע. לא! אני לא רוצה עזרה!" מוכר לכם? אבל מה לעשות שתחושת ה"אני יכול" של גבע לא תמיד עומדת במבחן המציאות. ומנגד, האינסטינקט הטבעי של ההורים לחוש לעזרה. גבע כועס "לא ביקשתי עזרה, אבא מתנצל אך חוזר לסורו. המצב הזה מבלבל את גבע, הוא הרגיש "קצת גדול וקצת קטן, קצת יכול וקצת פחות."
מה עושים כדי שכולם יהיו מרוצים? גבע שכב במיטה עם מחשבותיו. "אני יודע שאני גדול, ושאני יכול. ואני לא אוהב לבקש עזרה. אבל לפעמים אני באמת לא מצליח." רעיון צץ במוחו: הוא החליט שאם יצטרך עזרה הוא יבקש אותה, אך "עדיין אעשה את הדברים לבד, אבל קצת ביחד. לבד ביחד."
תודו שזה רעיון גאוני. איך עושים את זה? תראו בספר הזה שכולו מהחיים. אני מכירה גם אנשים מבוגרים (כמוני למשל) שלא אוהבים שעוזרים להם.
ניר ארצי הוא סגן אלוף במיל' בחיל האויר, מאמן אישי ומנחה למנהיגות תודעתית. דרך מילותיו של בנו הצעיר "לבד ביחד" כתב ספר מלא רוך, אהבה וכבוד ליכולתם המופלאה של ילדים למצוא פתרונות. האיורים היפים של ינון פתחיה נותנים ביטוי הולם לבעיה ולפתרון, עם נגיעות של הומור.
מגיל שלוש.
כתב: פיליפ ס' סטיד
איירה: אֵרין א' סטיד
מאנגלית:ֹ שֹֹהם סמית
מנוקד, ללא מספרי עמ', כנרת.
מוריס מֶגי, עובד גן החיות המוכר לנו מהספר הנפלא הקודם "תהיה בריא מוריס מגי" לא נרדם בלילה מרוב התרגשות. "כל הלילה שכב במיטה ותכנן את היציאה לבילוי מחר, עם חבריו בעלי החיים." מרוב עייפות קורות לו למחרת מספר תקלות המעמידות בסכנה את הבילוי המרגש שתוכנן: הוא נרדם על שולחן המטבח, רץ לאוטובוס אך החמיצו ונאלץ לצעוד בדרך הארוכה אל גן החיות. בדרך איבד את הכובע ואת התיק. קצר נשימה הגיע לעבודה באיחור, התנצל בפני בעלי החיים, אך שוב נרדם על הספסל. בעלי החיים מלאים דאגה ואמפתיה, "מוריס עייף, הוא עובד קשה כל כך, מבוקר עד ערב." הם מכסים אותו בשמיכה ומתגייסים לעזור, מבצעים במקומו את המטלות: הפיל טאטא את השביל, הפינגווין ביקש מהמבקרים שלא יפריעו את מנוחתו, הקרנף האכיל את בעלי החיים הקטנים, "הינשוף הרצה למבקרים על חשיבות השמירה על הטבע ועל בעלי החיים..." והצב? הוא הלך לטייל מחוץ לגן החיות הפתוח ומצא את הכובע והתיק שאבדו למוריס.
כשהתעורר מוריס מתנומתו על הספסל הוא הודה לחבריו, "כל כך הרבה הפתעות משמחות ביום אחד." הם הספיקו לבילוי שתוכנן ונסעו כולם לשפת הים.
ספר נפלא ומחמם לב על חברות אמת. האיורים מלאי רוך ועדנה, בהתאם לסיפור. אל תחמיצו, גם לא את הספר הראשון שזיכה את מחבריו בפרסים רבים (הכותב והמאיירת הם בני זוג).
מגיל ארבע ולכל מי שרוצה לראות את העולם בעיניים אופטימיות (מתאים מאד למצבנו העכשווי).
כתבה: יערה שחורי
אייר: עֹמר הופמן
מנוקד, ללא מספרי עמ', כתר.
כולנו מחפשים את הנפש התאומה שלנו, שתהיה תמונת ראי לנפשנו. גיבורת הספר (שאיננו יודעים את שמה, לעומת שאר השמות שמופיעים בסיפור), ילדה אסרטיבית, מקורית ומצחיקה בסגנון בילבי, מחליטה לחפש לה אחות תאומה ותולה מודעת דרושה.
חמישה מועמדים מתייצבים: שתי ילדות, ילד קטן, כלב קצת מלוכלך ו"איש עם זקן במראה דחלילי."
מה נדרש מן התאומה, שלא חייבת להיות בת גילה של הילדה, בת מינה ואפילו לא בת אנוש? "במיטה נתכסה באותה השמיכה / ולא נרדם עד אחרי הזריחה, / ואם לה עצוב ואני לא שמחה, / באף היא מושכת ואני קצת בוכה,/ נשב זו עם זו על קצה מדרכה, / ויחד נצחק מאותה הבדיחה. "
בזה אחר זה נושרים המועמדים שנמצאים לא מתאימים, אך הדרישות אינן מתפשרות אלא להיפך, מחמירות: "בעיניים סגורות נספור לאחור, / ונראה זו את זו בלילה שחור".
ואפילו נדרש ששמותיהן יחרזו. לא תאמינו מי נמצא מתאים לבסוף.
חריזה משובחת לעילא, הומור פרוע של אבסורד ומוסיפים עליו האיורים.
יערה שחורי, דוקטור לספרות עברית, סופרת ומשוררת שזכתה בפרסים. זהו ספרה הראשון לילדים. עומר הופמן, מאייר, סופר, יוצר ועורך קומיקס, זכה בפרסים.
יופי של ספר. מגיל ארבע.
ההיסטוריה של הילדים והילדיםכתבה: תמר וייס גבאי
איירה: שירז פורמן
מנוקד, 224 עמ', למה – ספרי דעת לקוראים צעירים, וכנרת-זמורה-דביר.
חבל שלא חייתי לפני אלף שנה. סוכר, שהיה מצרך נדיר ויקר, נחשב אז לבריא מאד.
ולפני כמאה שנה כחול נחשב לצבע רגוע ומעודן שמתאים לבנות וורוד כצבע נמרץ שמתאים לבנים. ידעתם?
יוצרות הספר נטלו על עצמן משימה שאפתנית שהקדישו לה שנים – תיאור ההיסטוריה של העולם לא באופן המקובל של תולדות בתי מלוכה, מלחמות חשובות וממציאים דגולים אלא דרך חייהם של ילדות וילדים רגילים. והן עמדו בכך בכבוד! התוצאה היא ספר עשיר ומרתק, המשלב מידע על התפתחותה של התרבות האנושית מבחינות שונות –אמונות ודעות, רפואה, מדע וטכנולוגיה, תפישות חברתיות, אופנות, דרכי התנהגות, אקלים, הגירה ועוד, דרך סיפורים בדיוניים -אך כאלה שהיו יכולים להתרחש - על ילדים. המידע התקופתי-סביבתי מדויק ונחקר בקפידה אך דמות הילד או הילדה הנושאים כל אחד מעשרים הסיפורים היא דמיונית ומתוארת באופן חי ומעניין: אורח חייה, מעשֶׂיה, מחשבותיה, הרגשותיה, משפחתה. בסוף כל סיפור מופיע עמוד ובו מספרים לנו מה קרה בעולם בתקופה זו. למשל, בפרק על לָטיפה מבגדד בשנת אלף לפנה"ס אנו קוראים שהפסטה הובאה לראשונה לאיטליה על ידי ערבים שייבשו בצק בצורת אטריות כדי שלא יתקלקל במסעותיהם.
מחברות הספר רוחשות כבוד לילדים. הם עוזרים למשפחותיהם, בעלי דעה ותושייה, סקרנים, ממציאים, מנסים ובודקים ולא פעם מלמדים את הוריהם דברים חדשים. בסיפור "ילדה בלי שם" למשל, הפותח את הספר ומתרחש באפריקה לפני מיליון וחצי שנים, העונה החמה החלה והמשפחה אינה מוצאת מזון, כולם גוועים ברעב. תיאור המצוקה מכמיר לב. הילדה יוצאת לחפש מזון. בטנה מקרקרת והיא מרגישה חולשה, אבל ממשיכה בנחישות. לפתע מתחוללת סערה. ברק פוגע בעץ ומשהו צהוב פורץ ממנו! מהו הדבר הזה? "על אחד מענפי העץ מתפתלת לשון אדומה-צהובה, משתוללת!"
הילדה איננה מכירה אש. כשמקל בוער בידה היא עוברת ליד כוורת דבורים, שתמיד פחדה ממנה, אך הדבורים בורחות מן העשן. היא נעשית סקרנית, אוזרת אומץ, שולחת יד לתוך הכוורת ומוציאה ממנה משהו זהוב דביק. היא טועמת בקצה הלשון. זה כל כך מתוק, יותר מכל פרי בשל שאכלה מעודה. המתיקות נוסכת בה כוח. היא מגיעה למשפחתה עם המקל הבוער ומראה להם כיצד מעבירים אש למקלות וזרדים. כולם נהנים מחום המדורה. בעזרת אבן חדה שאספה קודם לכן היא פורסת ומחלקת להם פיסות מיערת הדבש. כוחותיהם שבים אליהם והם שרים ושמחים.
בסוף הספר יש שלושה פרקים עם ערך מוסף: עבר, הווה ועתיד. בפרק שכותרתו "סבא וסבתא שלך כשהיו ילדים" מוזמנים הקוראים לשאול את סבא וסבתא איך זה היה להיות ילד בתקופתם, אילו צעצועים היו להם? אילו המצאות המציאו אז, האם הן טובות או ישנן כאלה שחבל שהמציאו? מה נחשב אז לבריא ומה ללא בריא? מה נחשב למנומס וללא מנומס? האם יש משהו שהאמינו בו אז וכיום חושבים שאינו נכון? איך שמעו על מה שקורה בעולם? האם היה מותר להביע דעה שונה ולהתווכח עם הורים ומורים, ועוד. בפרק שכותרתו "אני", בעזרת שאלות מנחות, מעניינות ומעוררות למחשבה, מוזמנים הילד או הילדה לספר על חייהם "ואולי יום אחד, בעתיד הרחוק, ילדים וילדות יקראו בו ויתפלאו." בפרק "העתיד" אפשר לתאר בכתב ובציור יום בחיי ילד וילדה שיחיו בעוד 50 שנה.
אוצר בלום, מגיל תשע וגם למבוגרים. מתאים מאד לקריאה בהמשכים, כל פעם סיפור, בבית ובכתה.
הרפתקאות יובל 2 – הסוד של סבא גדליהכתב: אלדד אילני
אייר: יניב שמעוני
221 עמ' (גופנים גדולים, הדפסה מרווחת), ניקוד חלקי, הוצאת אגם.
המורה הטילה על ילדי הכתה לכתוב חיבור על גיבור שהם מכירים. יובל רוטן, העבודה תקלקל לו את החופשה המתקרבת במושב של סבא גדליה ואת בציר הענבים. חוץ מזה, מי מכיר גיבור אמיתי?
מעז יצא מתוק. החופשה התגלתה כהרפתקה אחת גדולה, במהלכה עוזרים יובל, וחברתו במושב לימור – ילדים סקרנים, חכמים, אמיצים ובעלי תושייה, לתפוס חבורת פושעים שמתנכלת לחקלאים וגונבת את יבוליהם.
והגיבור הוא – סבא גדליה קשיש נמרץ בן תשעים, שהוא בעצם סבא של אמא של יובל כלומר סבא-רבא של יובל. תוך כדי אנחנו לומדים פרק על המאבק בבריטים ובערבים טרום הקמת המדינה, שסבא אליהו נטל בו חלק.
זה אולי לא ספר פנטזיה כמו שילדים מחפשים היום, אלא סיפור ריאליסטי על גבול הדמיון, מותח וסוחף, שמשלב דרמה, רגש והומור ומתאים מאד להוויה העכשווית של גיבורים ומעשי גבורה. מצאו חן בעיני הכבוד וההתחשבות שרוחשת כל המשפחה לסבא-רבא גדליה שתודעתו נעה בין עבר והווה - תיאור מצב אמין מאד (מתוך ידע אישי), היוצר הומור אך ללא שמץ של גיחוך.
הספר כתוב מנקודת מבט לא שגרתית, מסופר מפי אביו של יובל, כמו הספר הראשון בסדרה "התינוקת מסלובניה."
אלדד אילני, סופר ואיש מערכות מידע, הוא יוצר הסדרה המצליחה "הסיפור המושלם," גם שם חָבַר לו המאייר ויוצר הקומיקס יניב שמעוני (שאייר גם את סדרת "הרפתקאות דוֹד אריה" של ינץ לוי).
איך אמרו פעם? הקריאה תענוג. אמת.
מגיל תשע.
ארכיאולוגים במקרהכתבה: שרה אלבי
אייר: נתן האקט
מאנגלית: אסנת הדר
לא מנוקד, 208 עמ', מטר.
אני מניחה שגם כיום, כשמנסים למכור לנו כל דבר באִצטלה (במסווה) בריאותית, היו נמצאים קונים לאבקת מומיות. סוחרים ממולחים במצרים של ראשית המאה ה-19 אספו גוויות חנוטות, טחנו אותן לאבקה ומכרו כתרופת פלא לכל מחלה. אחד מהם היה ג'ובאני בָּלְזוֹנִי, ענק שרירי שגבהו 1.98 מ' שהיה מסוגל לשאת עשרה גברים: גבר תחת כל זרוע, אחד על כל כתף והשאר תלויים לו על זיזי החגורה. הבריטים השתמשו בכוחו העל-אנושי ובכישורי ההנדסה שלו כדי לשנע עתיקות כבדות משקל ממצרים, דרך המדבר עד לספינה שעגנה בנילוס והביאה אותן למוזיאון הבריטי.
בלזוני הוא מה שנקרא בספר שלפנינו ארכיאולוג במקרה (להבדיל מארכיאולוג מקצועי), וכל אחד יכול, לעתים באקראי, לעתים בכוונת רווח לעתים מתוך שגעון לדבר. בתקופה שבה היה ביקוש רב לעתיקות מצריות בזז בלזוני קברים, פפירוסים, אובליסקים עצומים וסרקופּגים, המוצגים היום במוזיאונים ברחבי אירופה, תוך שהוא הורס ומנתץ ביד גסה, בניגוד לבעלי המקצוע הטורחים לחשוף את מִמצאיהם לאט ובזהירות.
"ארכיאולוגים במקרה" מציג 18 סיפורים אמיתיים על תגליות לא צפויות שחשפו אנשים (כאותו טורקי ששיפץ את ביתו ב-1963, הרס קיר וגילה עיר תת-קרקעית עתיקה), ביניהם גם ילדים, ותרמו לאוצר הידע על התפתחות הציוויליזציה האנושית. הם מצאו ספינות טרופות מלאות פריטים מעניינים, שלדים של אנשים קדמונים ועצמות של חיות שנכחדו, ציורים עתיקים, מטבעות עתיקות ועוד. נקרא כאן כמובן גם כיצד רועה עיזים צעיר בשם מוחמד, שתר אחר כבשה תועה, נקלע לפתח מערה ושם מצא את מה שהתברר אחר כך כמגילות הגנוזות, מגילות ים המלח, הטקסטים הדתיים החשובים שהתגלו מעולם – כל ספרי התנ"ך, מזמורים, תפילות, גִרסה מוקדמת של עשרת הדיברות ומידע מפורט על חיי היהודים בין השנים 200 לפנה"ס עד 70 לספירה.
בסוף הספר אפשר לקרוא "עוד על ארכיאולוגיה" וגם "איך להיות ארכיאולוגים חובבים: צפו לבלתי צפוי." כאן תלמדו שאם מצאתם משהו קטן כמו מטבע או ראש חץ "הוציאו אותו בזהירות, ציינו את המיקום כמיטב יכולתכם" והודיעו לרשות העתיקות. ברוב הארצות, בכללן ישראל, החוק אוסר לקחת הביתה ממצאים ארכיאולוגים. באתר הפייסבוק של רשות העתיקות אפשר לקרוא על ילדים רבים שקיבלו בשנים האחרונות תעודות הוקרה על כך.
המחברת, שרה אלבי, כתבה רבי מכר, בעיקר ספרי ילדים לא בדיוניים. היא גרה בקונטיקט עם בעלה, מורה להיסטוריה ומנהל בתיכון, ושלושת ילדיהם.
אין ספק, ספר מרתק, המעניק מבט על התחום המלהיב הזה. מגיל עשר וגם למבוגרים.
חידושי קלאסיקה ישראלית – תבורכנה ההוצאות.
חיית החושךכתב: אורי אורלב
איירה: מעיין גלילי
מנוקד, 69 עמ', עם עובד.
"אור-אור-אור עליך, לא תכנסי." כך לוחש אסף לחיית החושך שמתחת למיטה. אביו קנה לו פנס ולימד אותו איך להתגונן מפניה. מאויב לאוהב - במהלך הזמן אסף מתיידד עם חית החושך ואף נעזר בה, היא ממלאה תפקיד חשוב בהתמודדותו עם נפילת האב במלחמת יום הכיפורים. אסף מספר לחית החושך סיפורים על אביו, על התינוקת שעומדת להיוולד, והיא הופכת לחלק מהוויית המשפחה.
למשפחה השכולה נכנס שלמה, שלחם בטנק יחד עם האב. הוא עוזר לאמא, "מלמד אותי לרכוב על אופניים ומשחק אתי ברכבת החשמלית שהייתה של אבא כשהיה נער. ואנחנו נוסעים לטייל אתו בימי שבת. הוא אוכל אתנו לעתים בימי ששי, וכשהוא בא לאכול אני משתדל שלא יישב במקום של אבא." קשה מאד לאסף לראות את שלמה כ"מחליף" של האב והוא שולח את חית החושך לדבר עם אבא "אם הוא מסכים שאעשה עם שלמה את כל הדברים האלה. ואם לא יסכים, אברח מן הבית.[...] לא נרדמתי עד שחזרה החיה ואמרה לי שאבא אהב את שלמה, והם היו חברים טובים [...] אבא אמר שהוא שמח מאד שיש מישהו אשר אוהב אותי, את אמא ואת התינוקת ונוסע אתנו לטיולים."
זהו ספרו הראשון של אורי אורלב, הסופר הנודע והאהוב, שראה אור ב-1976 וזיכה אותו בפרס זאב לספרות ילדים ובפרס אנדרסן והיה לאחד הספרים הקלאסיים בספרות הילדים.
הספר, שנכתב שלוש שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים, נותן ביטוי לשינוי שחל אצלינו בחברה ביחס לשכול למן אותה מלחמה. לא עוד "טוב למות בעד ארצנו" ו"אבא גיבור" אלא, כפי שמצינת פרופ' מירי ברוך, מעבר מן הראִייה הלאומית הקולקטיבית אל חווית האובדן האישית הפרטית.
לצערנו, ילדים רבים יוכלו היום להיעזר בספר הנפלא הזה, אולם הוא מתאים גם לכל הילדים שיש להם מפלצת מתחת למיטה (מכירים ילד שאין לו?) ההתמודדות עם הפחד המופשט עוברת דרך פיתוח של דמות קונקרטית, כפי שנעשה כל כך יפה בספר הזה, על מנת שאפשר יהיה ליצור שיח עם המפלצת.
מגיל שש.
מהפכת התפוזים של מתי (מהדורה מחודשת)כתבה: תמי שם טוב
איירה: רחלה זנדבנק
מנוקד, 80 עמ', הקיבוץ המאוחד.
"כל העניין עם מהפכת התפוזים התחיל כשהייתי בכתה ג'. [...] חוץ ממני כל הילדים בכתה כבר ידעו לכתוב ולקרוא. לכן באותה תקופה הייתי ילדה עצובה. אפילו היום, כשאני חושבת על זה כואב לי הלב, אבל מיד אני מזכירה לעצמי את מהפכת התפוזים, וזוכרת שבסיפור זה רק ההתחלה עצובה – הסוף שלו שמח."
זהו סיפורה של מתי קָטָלוֹני שלא ידעה לקרוא, אבל הקריאה עיתונים. לא ידעה לכתוב, אבל כתבה לראש הממשלה, ולמרות כל הקשיים הצליחה להוביל למהפכה, ועוד מתפוזים.
"מהפכת התפוזים של מתי," ראה אור לראשונה בשנת 2000. הספר, המבוסס על סיפורה האישי של תמי שם טוב כילדה שמתמודדת עם לקות למידה, זכה לרבבות קוראים, ילדות וילדים, הורים ומחנכים והפך לקלאסיקה. עתה הוא רואה אור במהדורה מחודשת ומתוקנת, בתוספת מכתב מהסופרת, בו היא כותבת: "הסיפור חצי אמיתי וחצי דמיוני. כמו מתי, גם אני לא הצלחתי לקרוא ולכתוב עד כתה ג'. אבל מה שקורה למתי בספר לא קרה לי. מתִי מובילה מהפכה חשובה למען הסביבה, ואני לא הובלתי שום מהפכה. רק הפכתי מהתלמידה הגרועה ביותר בכתה לסופרת." אגב, זוהי גם תשובה לשאלה החוזרת במפגשים עם סופרים בבתי הספר האם הסיפור קרה באמת, וכך מתאפשר לילדים להבין כיצד רעיון שנולד מן המציאות הופך לספרות.
הספר הנפלא הזה הקדים את זמנו בהתייחסות ללקויות למידה אבל כמו כל ספר משובח הוא אינו מיועד רק לילדים החולקים את אותה בעיה, אלא ספר שנותן כוח להתמודדות ותקווה.
נראֶה שאין צורך להציג את תמי שם טוב, סופרת ילדים ונוער רב-גונית שספריה הרבים זיכו אותה בשלל פרסים.
תודה להוצאת הקיבוץ המאוחד שחידשה את הספר ואתם – ילדים מגיל 6, הורים ומחנכים, רוצו לקרוא אותו.
כתב: אסף קוּגלר
אייר: אלי בַּבָּגָ'נוֹב
מנוקד, ללא מספרי עמ', עם עובד.
"כן מותר לפתוח מטריה בתוך הבית!!! [...] הוא לא יסדר את כל הבלגן בסלון!!!" אכן אווווףףףף!!! יוני נשכב על השטיח ועשה את עצמו כאילו הוא נרדם, חיכה שישמע את הוריו אומרים 'הוא כל כך חמוד כשהוא ישן' ואז אולי יפקח עיניים. "הם באמת צריכים ללמוד להתנהג." תוכניתו משתבשת כשמתחוור לו שנרדם באמת והוא מוצא את עצמו במקום שבו יש ים כחול ושבעה שודדים מתחבאים מאחורי שיח. הקצין הראשון ששמו מצולות מתפעל: "אני חייב לומר שמעולם לא ראיתי מישהו כועס וזועף וצועק טוב ממך. [...] ואני חושב שאין מתאים ממך להיות קפטן ספינת שודדי הים שלנו." מה צריך הקפטן לעשות? לצוות על שודדי הים ועליהם לציית.
כך הופך יוני מנשלט לשולט. השודדים מתפרעים, מטפסים בנעליים על הספות ועושים דברים מחרידים ונהדרים, עד שיוני מצווה "ועכשיו לישון!" אבל יוני עצמו לא מצליח להירדם, וצורח "אני רוצה סיפוווווור!" השודדים מתעוררים אך אינם יודעים מה זה סיפור. יוני רוצה ללמד אותם אבל אז הוא נזכר שלפני שמגיעים לסיפור צריכים לאכול ארוחת ערב, לעשות אמבטיה, לצחצח שיניים ולשכב יפה במיטה. את הסוף המחוכם וההומוריסטי תצטרכו לקרוא בעצמכם. אי אפשר שלא להיזכר ב"ארץ יצורי הפלא" הקלאסי, המופלא, שכתב ואייר מוריס סנדק (1968, תרגום עברי נהדר של אוריאל אופק, כתר 1984) על הילד מקס שהשתולל והתפרע ועשה "צרות ממין אחד וממין אחר" וכשאימו כעסה עליו הוא הפליג לאי רחוק, אל ארץ יצורי הפרא. כאן כולם נותנים דרור ליצר ההשתוללות שלהם ומקס מוכתר למלך עליהם. שְֹבע השתוללות, געגועיו תוקפים עליו והוא חוזר הביתה אל הסדר הטוב והמגונן.
"שודדי הים של קפטן יוני" מאפשר לגיבור, שהקוראים הצעירים יזדהו אתו, לבדוק גבולות, לתת פורקן ליצריו בעולם הדמיון ולהכיר בשגרה הברוכה והבטוחה.
זהו ספר ילדים ראשון למחבר, אסף קוגלר, שקדם לו ספר למבוגרים "נעדרים קרים" (גם הוא בעם עובד). זהו גם ספר ילדים ראשון למאייר אלי בבג'נוב, שאיוריו היפים עם נגיעות של הומור מלווים את הטקסט ומאפשרים למי שעדיין אינו יודע לקרוא לשחזר בעזרתם את הסיפור.
התחלה מוצלחת של שניהם.
מגיל 4.
כתבה ואיירה: אֵשְׁלי סְפַּיירְס
מאנגלית: רונית רוקאס
מנוקד, ללא מספרי עמ', כנפיים וכתר.
ילדה והחבר הכי טוב שלה בעולם (באיור כלב), אוהבים לעשות יחד כל מיני דברים. יום אחד צץ לה רעיון נפלא: "היא תבנה את הדבר הכי מדהים! היא יודעת בדיוק איך הוא ייראה. היא יודעת בדיוק איך הוא יעבוד. נותר לה רק לבנות את זה, והיא הרי בונה דברים כל הזמן. קַלֵּי-קַלּוּת." היא מתכננת את ההמצאה המדהימה שלה על לוח שרטוט, אוספת את הציוד הדרוש ומתחילה לעבוד.
קלי-קלות? אנחנו עוקבים אחר ניסיונות אין ספור, המלוּוִים בשלל פעלי בנייה: מנסרת ומדביקה ומכוונת, מעקמת ומכווננת ומהדקת, מתקנת, מיישרת ובודקת, מנסה צורות שונות, מרכיבה לזה רגליים, מתקינה אנטנות, מוסיפה פרווה, "יוצרת דבר ארוך, קצר, מחוספס, חלק, גדול, קטן." (הידד למתרגמת על העושר הלשוני!) שום תוצאה אינה מניחה את דעתה. מאמץ רב כל כך מצד אחד וחוסר הצלחה מצד אחר יוצרים תסכול גדול, בנוסף לפציעה באצבע
"... והיא מתפוצצת!"
הילדה מחליטה לפרוש והעוזר שלה מציע לטייל. בהתחלה זה לא עוזר אבל די מהר ההרגשה משתפרת, הכעס מתפוגג. הילדה נתקלת בדברים הלא נכונים שבנתה ומגלה שיש בהם חלקים "שהם דווקא די נכונים." ושוב היא ניגשת במרץ לעבודה, הפעם מספרים לנו ש"היא עובדת לאט ובזהירות. מכה בפח, מסובבת ומפתלת, מכווננת, מדביקה וצובעת..."
אם לאורך כל הספר רצתם על פני הדפים כדי לדעת מהו אותו דבר מדהים, לא אעשה לכם ספוילר. רק אגיד שהתוצאה הסופית אינה מושלמת בעיניה, אבל היא טובה דייה. הילדה וכלבהּ יוצאים לסיבוב "והם לא מתאכזבים. זה באמת הדבר הכי מדהים."
הדבר הכי מדהים הוא הספר הזה שמצליח לעבד לספרות חוויה כל כך נפוצה, ושופע מסרים יפים לכל נפש מבלי להיות דידקטי אפילו טיפה.
אז מה היה לנו כאן? ניסוי וטעיה, הדרך אל ההצלחה רצופה כישלונות. בניגוד לספרים אחרים על כוחה של התעקשות והתמדה המסתיימים בהצלחה, כאן מראים לנו שיש גבול להתעקשות, שדרוש לעתים פסק זמן כדי להירגע, לנקות את הראש, לחשוב ולהתבונן מזווית אחרת. וישנו גם המסר הכול כך חשוב – הפרפקציוניזם כמכשול, טוב דיו מספיק בהחלט (כמו האמא הטובה דייה של וויניקוט). הוסיפו כמובן את מעשה ההמצאה והבניה, שהוא כאן עבודה שכלית-מדעית וגם פיזית של ילדה, שאין לה שֵׁם אך בפתיחת הספר נאמר שהיא "ילדה רגילה", כלומר אין לנו ענין עם גאונה יוצאת דופן. ואם תחשבו על הסוף (רמז) יש כאן גם יחס מיוחד לחבר הכי טוב שהוא אחרי הכול רק בעל חיים.
עכשיו, אחרי שסיפקנו את סקרנותנו ואנחנו כבר יודעים מהו הדבר המדהים, אנחנו נהנים לשוב אחורנית, לדפדף שוב ושוב ולגלות עוד ועוד פרטים להעצמת הנאתנו. לא פלא שהספר היה לרב מכר.
היש המלצה טובה מזו?
מגיל 4 ולכל נפש.
כתבה: צ'לסי לין וואלאס
איירה: הַאיְווֹן יָאם
מאנגלית: גליה אלוני-דגן
מנוקד, ללא מספרי עמ', תכלת.
ילדה מתעוררת עם עיניים דבוקות "אוף, איזה בוקר." זה ממשיך ב"אוף, יותר מדי חלב בקורנפלקס. / רטוב, מעוך, דייסתי, מרוסק. / במקום דגני-בוקר – קיבלתי מרק!" אחר-כך אוף, הבגדים שלי "התוויות מגרדות, הצווארונים משונים/ הגומי לוחץ, כפתורים, רוכסנים." כל היום כולו הוא אוף אחד ארוך: ממהרים ומאחרים, נופלים ונפצעים, נעקפים בתור, שוכחים בבית את המעדן האהוב, הצבע נשפך והציור נהרס, התקפת גיהוקים. כל אוף בנפרד הוא אולי לא נורא כל כך אך ההצטברות שלהם עושה את היום גרוע בריבוע. ביום
שכזה – ולמי אין ימים כאלה? – כדאי לזכור "אוף, יום גרוע / יום בלתי נגמר / שום דבר לא הצליח לי, אבל ממש שום דבר! / אני קצת כועסת, וגם עצובה. / אבל דבר אחד בטוח: לא איבדתי תקווה!" ובכל זאת אין רע בלי טוב, אפילו קטנטן, "החלק הטוב ביותר ביום כזה רע / הוא לשכב במיטה עדיין ערה / ולפני שאני נרדמת, לדמיין ולחשוב/ על מחר שיהיה יום הרבה יותר טוב." כמו שאמרה סקרלט או'הרה גיבורת חלף עם הרוח הנצחי "ככלות הכול מחר יום חדש"
איורים מוארים בצבעי מים ופסטל עם הרבה צהוב-אדום-כתום המתפרשים על פני כפולות עמודים מהווים אם תרצו מעין ניגוד ל"גרוע" כשם ששמו המקורי של הספר ode to a bad day מהווה ניגוד לתוכנו, שכן אוֹדָה, שמקורה בשירה היוונית והלטינית, היא שיר אפי-סיפורי המהלל ומשבח מאורע או דמות.
ספר יפה מהחיים. אפשר לשוחח עם הילדים אילו דברים רעים קרו לנו היום וגם אילו דברים טובים ובכך להמחיש את האיזון בין טוב לרע ולהתנחם בזמניות האירוע הגרוע.
מגיל 5.
כתב ואייר: אלכס וילמור
מאנגלית: ארז אשרוב
מנוקד, ללא מספרי עמ', מודן.
משלחת של חוקרים מגיעה לאנטרקטיקה לראות פינגווינים. ביניהם חוקר אחד קטן שמכריז: "אבל אני הולך לראות ממותה." כולם מבטלים אותו בלגלוג "אל תהיה טיפשון אתה לא יכול לראות ממותה" אך הוא בשלו. מתעקש. בטוח בעצמו. וכשהוא רואה, ולא סתם ממותה אלא כזו שבכל פעם מתווסף לה פריט: רוכבת על סקייטבורד, מרכיבה משקפי שמש, לובשת חצאית טוטו ורוקדת בלט - מי יאמין לו? "אה, אין ספק שמה שראית היה פשוט פינגווין מקסים שרקד בלט על סקייטבורד." חכו עד שתגיעו לסוף.
בעמוד האחרון תמצאו מספר עובדות על ממותות צמריות, זן נכחד שהוא קרוב משפחה של הפילים של ימינו.
ספר היתולי-הומוריסטי עם טקסט מינימליסטי ואיורים מצחיקים, על דרך ההגזמה, על גילוי הבלתי צפוי ועל כאלה שלא נותנים לעובדות לבלבל אותם.
כיף לקרוא עם הילדים, שמוזמנים להיות בתפקיד הקטן שחוזר ומכריז על האמת שלו בקול עולה ומתגבר.
מגיל 4.
כתבה: נֵרי אלוּמה
אייר: עמית טרַיינין
מנוקד, 25 עמ' (יש צדיק אחד בסדום), הקיבוץ המאוחד.
"לקראת החורף הקרוב / אדון קיפוד החליט / לחפור לו מחילה צרה, / חמה ואפלולית. // מיד ניגש לעבודה, / בשתי רגליו חפר, / ואל השביל ליד ביתו, / העיף את העפר." אלא שבשכנותו גרו, משני צידי השביל, ארנב ועכבר, וכשביקשו השניים להיפגש כתמיד חסם את דרכם זה אל זה – הר. כשהעירו לקיפוד על חסימת השביל, גיחך והגיב בעזות מצח "השביל אינו שבילי. / הכי חשוב שלי נעים / במחילה שלי." הקיפוד שַֹם פס על הפסוק מהתלמוד הבבלי "לֹא יְסַקֵּל אָדָם מֵרְשׁוּתוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים" (בבא קמא, נ', ע"ב).
כעבור כמה ימים, כשהלך הקיפוד לצוד לו חרקים, פתאום התחוללה סופה והר העפר הפך לביצה. היא מיהר לביתו אך שקע וזעק לעזרה.
האם הארנב והעכבר נקמו בו או עזרו לו? הם "הגיעו בריצה. / זה נושא ענף ארוך. / זה עם מריצה." הצילוהו ואף הזמינוהו להתחמם בבית של ארנב, שם נִחָם על מעשיו "סליחה עכבר, סליחה ארנב, הייתי לא בסדר." ממלים למעשים, "למחרת יצא קיפוד / עם את ומגרפה / פינה השביל ולצידו / שתל גינה יפה."
וכך אומרת נֵרי המחברת: "הקיפוד בספר שלי לא רואה אמנם ממטר את השכנים שלו – ארנב ועכבר – אבל בסוף הוא לומד להיות שכן טוב. ולא משום שסופים של ספרי ילדים חייבים להיות טובים או חינוכיים, אלא כי אני באמת מאמינה שיש לכל אחד סיכוי להינצל מעצמו, ביחוד אם הוא מוקף באנשים טובים שמוכנים להושיט יד, שיודעים לסלוח." את הספר הקדישה "לשכנים הנפלאים שלי."
אין כמו סיפור כדי להמחיש לנו את הצורך להתחשב בסביבה, לאו דווקא בהשלכת פסולת לרשות הרבים אלא גם בשמירה על ניקיון סביבתי, על ציוד משותף וכד', וכֵּן, גם בשימוש בטלפונים ניידים. הסיפור הזה הזכיר לי סיפור ישן שאינני מצליחה להיזכר בשמו, על ילדה שהשליכה קליפת בננה ברחוב וכעבר כמה זמן סבתהּ האהובה עברה והחליקה עליה.
הקיפוד שאמר מה אכפת הוא סיפור נפלא שכתוב בחריזה וקצב מתנגנים ומדויקים כל כך שלא פוגשים כל יום, ופיזרתי לכם טעימות למעלה. לא פלא שהוא עומד לראות אור בארבע שפות: אנגלית, ספרדית, פורטוגזית וגרמנית.
הספר מלווה באיוריו הצבעוניים הנהדרים של עמית טריינין, מבכירי המאיירים, שעבודותיו מוצגות במוזיאונים ברחבי העולם.
הספר מזמן שלל פעילויות ודיונים עם הילדים. מגיל 4. אל תחמיצו.
כתב: ע. הלל
אייר: דוד פולונסקי
מנוקד, ללא מספרי עמ', ספרית פועלים.
סביר להניח שאתם מכירים את שירו הקלאסי והאהוב של ע. הלל שהלחינה נעמי שמר.
לראשונה חגיגה מיוחדת: השיר מודפס כספר בפני עצמו, והמאייר דוד פולונסקי העניק לו פרשנות מיוחדת, ברוחו של המשורר.
הילד של ע. הלל מתבונן בשאנטי בעולם המופלא הנפרש לנגד עיניו ומנהל במילים ספורות דו-שיח דרמטי ודינמי עם עצמו בדרך של שאלה ותשובה: "מה עושים העצים? / צומחים". חלק מן התשובות הן מתבקשות "ומה עושים הבתים? עומדים," וחלקן מפתיעות ומעלות חיוך על דרך ההומור הדק של ע. הלל, "ומה עושה הים? ים".
השיר כתוב ברוח התפיסה הרומנטית שהדגישה את הקשר הרגשי הבלתי אמצעי של האדם עם הטבע (ע. הלל היה בהכשרתו אדריכל גנים ונוף). איוריו של פולונסקי עוקבים אחר אותה רוח וממזגים את הילד עם העולם, בין השאר על ידי האנשה: לעץ יש עיניים, לבית פה מחייך וכן הלאה. וכשהבתים עומדים – גם הילד עומד, כשהעננים נוסעים בשמיים – הילד רוכב על אופניים, כשהאדמה נחה, הילד משתרע עליה.
לקראת סוף הספר, כשהילד שואל "ואני? / מה עושה אני?" ומשיב "כלום/ אני? אני שואל./ סתם, / אני שואל" ברור לנו שהכלום הזה הוא הרבה מאד, אבל הרבה מסוג שונה מהמוכַּר.
השורות האלה תמיד מזכירות לי שכאשר הייתי ילדה ואמי ז"ל הייתה רואה אותי יושבת ובוהה, הייתה שואלת בבדיחות: "על מה את חושבת? האם העולם הוא עגול?"
פנינה, מגיל 3 ולכל גיל.
כתב: אילן שיינפלד
איירה: הילה חבקין
מנוקד, 23 עמ', הוצאת שופרא לספרות יפה.
(מההוצאה לא התקבלה עטיפה של הספר).
בעולמה של כוכבה, גורת כוכבים, הכול היה נפלא. עד שיום אחד התחוללה סערה בשמים והמון כוכבים נפלו והותירו אחריהם חורים שחורים של כאב ואבדן. כוכבה נמלאה עצב. איך התגברה עליו?
המשורר והסופר אילן שיינפלד כתב מעשייה המרחיקה את אסון ה-7 באוקטובר מן הארץ אל השמיים, ומציעה דרך של התמודדות בעזרת שיח, אמפתיה ודמיון. כוכב קדמונים הזקן שמוזעק לעזור לכוכבה, לדובב אותה, לדבר אל ליבה ולשמח אותה, עומד במשימה ומתווה לנו דרך אפשרית לעשות זאת, באמצעות הזדהות, הבנה, יצירת דיאלוג, "אני לגמרי מבין אותך. גם אני עצוב בכל פעם שאני רואה כוכב נופל." ואז הוא מגלה לה את הסוד כיצד אפשר להסב את המבט מן החור השחור שהותירו כוכבים שנפלו.
לאחר שנעלם כוכב קדמונים הזקן וכוכבה רצתה שהכול יחזור להיות כמו שהיה, נעצרה ואמרה לעצמה, "האם יתכן שכוכב קדמונים התכוון לרמוז לי משהו, משהו שקשור ביכולת שלי לבחור במה להביט, בחושך או באור, למשל, או במי שישנו ובמי שחסר?" כוכבה הקטנה גילתה שוב את השמש הטובה והמאירה, את העולם הפורח ויצוריו. ו"היא חייכה לעצמה בפעם הראשונה מאז הסערה הגדולה בשמים." מאז היא הרגישה קצת יותר שמחה, אם כי "מעולם לא שכחה את הכוכבים שנפלו מסביבה, אבל ידעה: הם תמיד יעזרו לה למלא את משאלותיה. ככה זה בשמים כשכוכבים אוהבים."
בפתח הספר מספר שיינפלד כי כתב את הסיפור בן-לילה לבקשת משפחות האסון בעוטף עזה.
איך כותבים סיפור כל כך יפה בן לילה? ובכן, קודם כל הספר נכתב מתוך חוויה אישית של אבדן שאמנם התרחש לפני שנים אך חוויות כאלה נשארות צרובות בנפש. הסיפור היה גנוז אצלו שנים רבות ועכשיו כתב אותו מחדש.
בסוף הספר מופיעות הצעות לעבודה למורה, להורה ולילד/ה.
דבר שטרם ראיתי בספרים: בעמוד הזכויות נכתב "ניתן וראוי לשכפל, להעתיק, לצלם ולהפיץ חינם בלבד כל חלק שהוא מספר זה, והלוואי שיועיל להורים, למחנכים/ות, למטפלים/ות ולילדים/ות לעבד את האבל."
הספר מלווה באיוריה היפים, העדינים והשמיימיים של הילה חבקין, המתאימים לו ככפפה ליד.
כמו כל ספר טוב, כשכוכבים נופלים אינו מוגבל לאירוע הספציפי בעקבותיו יצא לאור אלא מתאים לכל חוויית שכול ואבדן, בכל גיל. כדאי מאד.
מגיל 4.
כתבה ואיירה: רייצ'ל בראון
מאנגלית: עמית פרדס
עריכה מדעית: ד"ר גל הרמט
לא מנוקד, 64 עמ', כנרת-זמורה-דביר, ומטר.
הספר דן בצורה חיה ועדכנית בנושאים חשובים מאין כמותם: מה זאת הסכמה, מהם גבולות, אילו גבולות מתאימים לך, מהי מערכת יחסים בריאה ואיך נזהה אותה? וגם, חשוב מאד, "זה עדיין בסדר לשנות את דעתך. גם אם אמרת 'כן' מיליון פעמים קודם לכן!" והסביבה תכעס עליך. וכל זאת בכנות, מבלי להתעלם מקשיים "יש רגעים קשים בכל מערכת יחסים," ומבלי לפגוע באמון באנשים "רוב האנשים שנראים נחמדים הם באמת נחמדים!" אולם "יש פעמים שמי שבונה אמון עלול גם להפר אותו. האשמה והאחריות היא לא שלך! זה לא בגללך!" וכמובן למי נפנה אם אנחנו זקוקים לעזרה או רואים מישהו אחר שזקוק, עם הפנייה למוקדי עזרה בסוף הספר. כל המידע החשוב הזה מופיע בצורת קומיקס בשני צבעים עם דמויות מקל, מותאם לילדים של ימינו, עם דוגמאות מחייהם, שופע הומור.
הספר פונה לבנות ולבנים במידה שווה. הוא אינו מצמצם את הזירה לאני וגופי, כמו ספרים שאני מכירה מן העבר (שבדרך כלל פנו רק או בעיקר לבנות), אלא מרחיב את היריעה להתנהגות חברתית. הוא מדבר לא רק על גופי וכבודי אלא גם על אלה של הזולת, מבלי להתעלם מן העובדה ש"קשה להקשיב לצרכים ולגבולות של אחרים." הוא מלמד אותנו, לא רק את הילדים, ש"הגבולות של אחרים קיימים גם כשהם לא נמצאים אתנו." הייתה לי חברה שנהגה לספר לי סודות של חברות משותפות ו"אל תגידי שאמרתי לך". בגלל זה, בין השאר, היום אנחנו כבר לא. אנחנו מדגישים היום כמה חשוב
להקפיד על "אף פעם אל תשתפו תמונות או סרטונים של אחרים בלי לקבל הסכמה, גם אם הם שלחו לכם אותם בעצמם. למה? כי הם לא שייכים לכם וההחלטה היא של מי שבתמונה. אם תעבירו את זה הלאה... אי אפשר לדעת לאן זה יכול להגיע..." מילה בסלע. הספר אינו עוסק במיניות גלויה, אך יחד עם זאת מבהיר "ואם בתמונה מופיעים קטינים מתחת לגיל 18 ללא בגדים, זאת עבירה. באמת! זה לא חוקי."
בהקדמה עניינית ובהירה כותבת ד"ר גל הרמט: "הסכמה מודעת למגע, לנשיקות וחיבוקים ולשיתוף סודות, היא הבסיס לקשר בריא, ליצירת אמון, תחושת מוגנוּת ועצמאות גופנית [...] רצוי וכדאי לקיים שיחות על מגע בהסכמה ומיניות מותאמת גיל בשלב מוקדם. השיחות המוקדמות עם ילדים יוצרות יסוד לשיחות פתוחות וישירות כשהם יתקרבו לגיל ההתבגרות." המחברת, רייצ'ל בראון, מפורסמת בזכות "הסכמה לילדים" – קטעי וידיאו קצרים בנושא שתורגמו ליותר מ-20 שפות ונצפו ביותר מ-150 מיליון פעמים ברחבי העולם. היא עוסקת באמנות ובעבר הייתה חוקרת ומחנכת שלימדה פיזיולוגיה, ביולוגיה ומתמטיקה לתלמידי תיכון וקולג'. אֵם לשלושה, מתגוררת בפרובידנס לונג איילנד.
ספר מצוין, מציע כלים, מעורר למחשבה, ולמרות נושאיו הלא פשוטים אפשר לומר אפילו כייפי. חובה!
מגיל 6.
כתבה: הָארְיֶּט וַיְטְהוֹרן
אייר: אלכס ג' גריפית'ס
מאנגלית: גליה אלוני-דגן
מנוקד, 112 עמ', מטר.
לפרדי יש מאפיה קטנה אך למאפים שלו יש טעם גדול, ותור ארוך תמיד משתרך שם. החלום שלו הוא להחליף את התנור הקטן והישן, אולם אין לו האמצעים לכך. הסיכוי היחיד הוא אם ינצח בתחרות האפיה הראשונה של עירו בֶּלְוִיל ויזכה בפרס הכספי הגבוה. על המתחרים לאפות תוך שעתיים עוגה מכל סוג שהוא שמסמלת עבורם את העיר. לפרדי יש תכנית פעולה וגם מקור טוב להשראה – הקרוסלה שבפארק.
כשפרדי מסתובב בעיר לחלק את העוגות שהוזמנו ממנו הוא תמיד נתקל בידידים ומכרים. הוא אוהב את כולם וכולם אוהבים אותו, למעט אדם אחד, ברנרד מַקָּרוּן, היריב העסקי שלו. ברנרד הוא נבל חורש מזימות שמן הרגע הראשון מנסה לחבל לפרדי בתוכניות.
האם פרדי יצליח לסכל את המזימות המרושעות של ברנרד ולזכות בכל זאת בפרס? האם סוף- סוף יוכל להחליף את התנור הישן שלו?
סיפור שובה לב שאי אפשר להניח מהיד, שזכה בפרס, מתאים לאהבת האפיה של ילדים ומשתלב בטרנד ה"שֵׁפִיזְם" שפשט במקומותינו.
מתאים להקראה ולראשית קריאה. אל תיבהלו ממספר העמודים, השורות קצרות מאד - בכל אחת עד שש מילים, עם הרבה איורים בשחור לבן.
ממתק אמיתי עם "ערך תזונתי" - עוסק גם בקשרים אנושיים, עזרה הדדית וטוּב לב.
מחכים להמשך הסדרה.
מגיל 5.
כתבו: הנרי וינקלר ולין אוליבר
אייר: סקוט גארט
מאנגלית: עטרה אופק
מנוקד, 124 עמ', תכלת.
אני לא יודעת איך החמצתי עד היום את הסדרה רבת-המכר הזאת וגיליתי אותה רק עכשיו, בספר השמיני. אבל הספר עומד בפני עצמו ומשרטט כהלכה את דמותו של האנק צ'יפסר, תלמיד תת הישגי בכתה ב' אך מצחיקן וכריזמטי, רב תושייה ודמיון, ההופך כנגד כל הסיכויים את מה שנראֶה ככישלון מביש להצלחה רַבָּתִי. בספר זה, האנק משתוקק שגם תמונתו תופיע על לוח המצליחנים של בית הספר, ולא רק תמיד של אחותו הצעירה ממנו אמילי. "זאת כבר הייתה הפעם השנייה שלה בתור הקוראת המצטיינת של החודש, והפעם כי סיימה שלושה-עשר ספרים בשלושים יום. תשאלו אותי כמה ספרים אני סיימתי, התשובה היא שאפילו לא אחד. אני רוצה לקרוא, ממש רוצה, אבל העיניים שלי לא רוצות כנראה להתיידד עם המילים שעל הדף. כל האותיות האלה שוחות שם כמו דגים בבריכה. לפחות פעם אחת הייתי רוצה לזכות באיזה ציון לשבח ושהתמונה שלי תככב במרכז הלוח, לא משנה בזכות מה."
האם הרגע הזה יגיע?
ספר קולח והומוריסטי שמראה, מבלי להיות דידקטי, שכל אחד הוא משהו מיוחד והעיקר, אל תתכופף – תזדקף. וגם, תמיד יהיו ילדים שילעגו ויתנכלו לך ומבוגרים שינמיכו ויבטלו אותך, אך יִמָּצאו גם חברים טובים שעוזרים ומבוגרים מעודדים, מבינים ותומכים.
הדפסה מרווחת, שפע איורים, מתאים מאד לקוראים מתחילים ומצוין להקראה בהמשכים בכתה.
מגיל 6.
כתב ואייר: מַיְק מֶיְהָאק
מאנגלית: ארז אשרוב
מנוקד, 84 עמ', כנרת.
נבל-העל קְרֶיְבֶן השתלט על הסנטרל פארק שבניו יורק. גיבורי-העל נאספים כדי להילחם בו וספיידרמן רוצה להצטרף אליהם. אבל גיבורי-העל משאירים אותו לשמור על חיות המחמד שלהם, על הדג של איירון-מן, על החתול של קפטן מַרְוֶל ועוד הרבה. ספיידרמן מקבל על עצמו את המשימה ומבטיח שישמור בגבורה. אלא שנבל-העל מגיע אליו והשניים נלחמים זה בזה. ידו של מי תגבר?
הרפתקה בקומיקס, מלאת אקשן, עם המון סלטות באוויר, בסדרת קריאה חדשה.
וזו חוות הדעת של הקורא הצעיר שלנו: הספר מצחיק, מלא גיבורי-על של מארוול וגם פוגשים כאן את הנוקמים. הוא מראה שגם הקטן שבחבורה שתמיד נותנים לו משימות קלות, יכול בסופו של דבר להצליח יותר מן הגדולים ממנו. לא הנחתי את הספר מהיד עד שסיימתי לקרוא.
ילדים אוהבים קומיקס. הציעו להם לחבר בעצמם, בכתב יד. הזדמנות מצוינת לאימון בכתיבה.
מגיל 7.
המשך סדרות
כתבה: טריש גראנטֵד
אירה: מנואלה לופֵּז
מאנגלית: גליה אלוני-דגן
מנוקד, 122 עמ', מטר.
כמו כל אח צעיר, ג'ייק, אחיה הקטן של ג'יני בֵּל, יכול להיות מטרד ש"לפעמים מתחשק לי שהוא פשוט ייעלם" היא פולטת יום אחד לעבר חברתה הטובה וילוֹ. "הבזק של אור מוזהב האיר פתאום את החדר. וילו הושיטה יד אל תליון מנורת הקסמים שענדה תמיד על צווארה. הוא היה חמים. היא הרגישה עקצוץ חשמלי בעורף. היא ידעה מה זה אומר..." שתי הבנות נבהלות. ג'יני הרי לא ממש התכוונה וחברתה וילוֹ, שהיא ג'יני מתלמדת שעדיין אינה שולטת בכוחות הקסם, "אף פעם לא העלימה אדם." האם יצליחו להחזיר את ג'ייק?
סיפור חמוד הנשען על מציאות מוכרת של אח קטן מציק ועל דברים שאנו פולטים אבל לא ממש מתכוונים, בסדרה שייחודה הוא כוחות קסם שהם כמו בטון חשוף, כזה שנשאר גלוי ומבליט את המראה הטבעי, את המציאות.
מגילן 6.
כתב: אן דוֹ
אייר: אנטון אֶמְדין
מאנגלית: רוני בק
לא מנוקד, 186 עמ', תכלת.
נלסון, ילד הנינג'ה ובן דודו ועוזרו קֶני המכונה גימ"ל לחוצים מאד מהמבחן בחשבון שאמור להתקיים מחר. כמו תמיד בשעת צרה הם נעזרים בהמצאה החדשה של סבתא הממציאנית והפעם טבעת היפנוּט. הם לוקחים אותה, גם זה כמו תמיד, בלי רשות, בתקווה שתעזור להם להירגע לפני המבחן. וכמו תמיד, העניינים יוצאים משליטה ומתגלגלים לפנטזיה מטורללת ומצחיקה. זוהי התבנית החוזרת בספרי הסדרה שהייתה לרב מכר ענק. תמיד נמצא בה גם את החברות והחברים, חלקם טובים וחלקם מציקים. מאחורי כל זה מסתתר עצב עמוק של נלסון על אביו שנעלם כשהיה קטן. בספר הזה, כשנראֶה לרגע שהוא פוגש באב ויכול להצילו, עומדת בפניו דילמה קשה. מה יחליט? קראו בעצמכם.
ספר אידיאלי לקוראים עצמאיים המגלים את קסם הסדרות. אל חשש ממספר העמודים – הגופנים גדולים, העיצוב מאוּורר, שורות ספורות בכל עמוד והמון איורים משעשעים. כל ספר עומד לעצמו, כשבתחילתו מציג לנו נלסון - ילד הנינג'ה המספר תמיד את הסיפור בגוף ראשון, את הרקע המשפחתי.
למרות שנלסון הוא בן עשר, יתחברו אליו קוראים מגיל שש. מודה שגם אני התמכרתי.
כתב: ג'ין לוּאן יאנג
איורים: סטודיו גוריהירו
מאנגלית: אורנה כץ
לא מנוקד, 80 עמ', כנרת.
מהי הכוונה האמיתית של אלה שרוצים לקרב בין הצפון לדרום? אומנם אחת המעורבות בניסיון לאחד בין השבטים היא מֵלינה, החברה החדשה של אבא, אבל האם גם היא שותפה לתוכנית הזדונית של הצפון להשתלט על משאבי הטבע של הדרום?
ספר שני בטרילוגיה החדשה "צפון ודרום", שממשיכה את סדרת אווטאר הסוחפת.
וזה מה שאמר הקורא הצעיר שלנו: הספר מצחיק, מלא בחברויות, יש סודות. לקחתי את הספר ולא הסכמתי לשחרר אותו עד סופו.
מגיל 9.
כתבה ואיירה: ענת ורשבסקי
מנוקד, ללא מספרי עמ', כנרת.
כשראיתי את הספר הזה תהיתי מדוע יש מקף מחבר בכותרתו: סתם־ים. אולי רמז לכך שזהו מקום כלשהו, לא סתמי. וחשבתי גם על המילה סתם שפירושה ללא תכלית, ללא מטרה. האם יש בכלל סתם? לדעתי לא. כי לסתם יש תכלית - להיות סתם. מה היינו עושים בלי סתם? תראו בספר הזה מה יכול להתפתח מסתם.
בכפולה הפותחת אנחנו רואים ילד הולך ומאחוריו, במרחק, ברווז ששואל: לאן אתה הולך? ליד הילד כתוב: לים. השאלה והתשובה אינן מופיעות במרכאות אלא בכיתוב ליד שם הדובר, כך לאורך כל הספר הבנוי על טקסט מינימליסטי של שאלות ותשובות. הסצנה היא ערוב של מציאות ודמיון: אמנם הילד הולך לים, אבל ילד במציאות לא הולך לשם לבדו וברווז לא הולך אחריו. הברווז הזה גם נועל מגפיים של אישה מה שמסמן לנו שהוא בעמדה של מבוגר.
אצבעותיו של הילד בולטות באיור ונראות יותר מחמש, והן דומות לכנף ולזנב של הברווז, דבר שקושר בין שניהם. אם תרצו, אמא בעמדת פיקוח הולכת אחרי ילד. אנחנו מקבלים אקספוזיציה עשירה בארבע מילים בלבד, והשאר מן האיור, להלן פיקצ'רבוק במלוא מובן המילה.
בכפולה השנייה הברווז כבר קרוב מאד לילד ושואל בשביל מה? הילד עונה – סתם. כאן מתחזקת עמדת הברווז כמבוגר/ת עם זווית הראייה שלו, לכל דבר צריכה להיות תכלית. לא כן בשביל הילד.
פערי הראייה ביניהם הולכים ומתרחבים: כאשר הילד קורא מצאתי! ובאיור הוא אוחז פקק ירוק, הברווז מגיב: זה סתם פקק... הילד עושה בעזרתו שרשרת עיגולים בחול אבל הברווז, מנקודת מבטו של מבוגר: הוא לא מתאים לשום בקבוק! וכך בכפולות הבאות: הילד מוצא צינורות והברווז שואל – ומה אלו? הילד עונה צינורות. הברווז מעיר – שאף אחד כבר לא צריך. הילד בונה מהם גשרים. עם מסרק שמצא הוא מצייר בחול, תגובת הברווז – לא לימדו אותך לא לשחק בזבל? מיוחד מאד הוא סופו של הסיפור – גם הברווז קורא מצאתי! ו"עובר" לצד של הילד (ראו כפולה אחרונה המובאת כאן).
הספר הזה הזכיר לי את ספר הקרטון היפה לפעוטות אני הולך לשם (מתיו מודֵא, נוסח עברי: תלמה אליגון־רוז, כנרת, 2014) שבו גוזל מכריז שהוא הולך לשם, מקום שאינו מוגדר, ומתברר בסוף כמקום לא קונקרטי של יצירתיות. ביריד ספרי הילדים האחרון בבולוניה ראיתי ספר נפלא על משפחת ארנבים שבה ההורים עוברים שינוי מעמדתם ההורית הסגורה והמקובלת לעמדתו הפתוחה והמשוחררת של הילד.
סתם־ים הוא ספר מיוחד מאד, שיש בו בראש וראשונה רובד לילדים, לגביהם אין דבר כזה סתם ורובד מתוחכם להורים על שחרור, פתיחות ויצירתיות.
ענת ושבסקי אוספת, מדביקה, גוזרת ומחברת וגם מאיירת עטורת פרסים. זהו ספר הילדים הראשון שכתבה וגם איירה.
מגיל 3.
כתב: אוֹאֶן מֶקְלַקְלִין
איירה: פּולי דַאנְבָּר
מאנגלית: דנה זייברט־טל
ספר קרטון, מנוקד, תכלת.
קיפוד רצה לשחק ולעשות המון דברים אבל אופס... הוא התהפך על הגב. הוא היה תקוע ועצוב. החברים ניסו לעזור לו, כל אחד מנקודת המבט שלו ומניסיונו. הארנבון הציע לו שיחפור בור, כי "זה מה שאני עושה כשאני עצוב." אבל הצב אמר: "אני עצוב מדי בשביל לחפור. ואני גם הפוך מדי." וכך הלאה. קיפוד הציע חיבוק. נו, באמת, האם הייתם רוצים חיבוק מקיפוד?
ינשופה, בתפקידה הידוע כחכמה, הציעה ל'קיפוד: "אם אתה רוצה לעודד מישהו, אתה צריך לנסות להבין איך הוא מרגיש." קיפוד ניסה וזה היה קשה, כי אחרי הכול הוא רק קיפוד, אבל הוא המשיך לנסות עד ש... האם הוא הצליח? והאם הצב הצליח לבסוף להתהפך בחזרה?
יועצים נוטים לייעץ מתוך עולמם הפרטי. לפעמים מעצבנים אותי מאד נותני עצות למיניהן (ביידיש קוראים להם "גיבורי עצות"), שאין להן קשר להרגשותיי, לרצונותיי ולאורח חיי. להקשיב, לאמץ את נקודת המבט של הזקוק לעצה, זה כבר סיפור אחר – כמו שעולה מן הספר היפה הזה.
מגיל 3 ולכל נפש.
כדאי גם לחפש את ספרם היפה הקודם של צמד היוצרים הזה "החיבוק" (תכלת 2019), הנפתח משני צדדיו, גם שם הגיבורים הם צב וקיפוד, שכל אחד מהם מחפש את מה שכולנו מחפשים – חיבוק.
כתבה: אליס המינג
איירה: ניקולה סלֵייטר
עברית: ראובַת ניצן
מנוקד, ללא מספרי עמ', אגם.
סנאי שכב על ענף עץ ונהנה מן העלים האדומים, הזהובים, הכתומים. " 'רגע אחד! אחד העלים שלי...נעלם! איפה הוא?' " סנאי מחפש מי גנב לו את העלה וחוקר בעלי חיים שונים. " 'עוד עלים שלי נגנבו!' " הוא זועק. הציפור מרגיעה אותו " 'אף אחד לא לוקח לך את העלים, סנאי. אותו דבר קרה בשנה שעברה. אתה זוכר?' " זעקותיו של הסנאי על הגנבה הולכות ומתגברות, עד שהציפור מראה לו מיהו גנב העלים האמיתי. הסנאי נרגע, אבל אז הוא זועק בוקר אחד " 'ציפור! מישהו גנב את העשבים!' " באיור רואים שלג (כאן יתכן שהשומעים הצעירים יזדקקו להסבר).
ילדים שמכירים את תופעת השלכת ייהנו מן ההומור שבספר המוצג בדרך של בלבול והגזמה. בסוף הספר ניתן הסבר יפה וברור על הסתיו ואפיוניו השונים.
הטקסט קצר, בנוי מדיאלוגים בין הסנאי, הציפור ובעלי חיים נוספים, המעניקים לסיפור נופך דרמטי. מומלץ להקריא בקול דרמטי, אפילו מעט מוגזם, את דבריו של הסנאי ולעומתם בקול נינוח ורגוע את הסבריה של הציפור. האיורים הגדולים והצבעוניים, המזכירים איורי דיסני, מדגישים את בלבולו של הסנאי ההולך וגדל והופך להגזמה קומית.
כדאי להוסיף את הספר הזה לספרים על עונות השנה. על כל עונה מומלץ לבחור בספרים מז'אנרים שונים. הספר הזה הוא דרך יפה להעשיר מידע באמצעות הומור.
אגב, הספר מתאים גם לעונה שבה העצים עירומים בהיותו מסביר את הסיבה.
הספר היפה הזה תורגם ל-19 שפות, מה שמדבר בעד עצמו.
מגיל 3.
כתבה ואיירה: מאיה שלֵייפר
מנוקד, ללא מספרי עמ', כנרת.
אנה לא אוהבת ללכת לגן. הילדים מציקים לה, מכנים אותה בשמות, מושכים לה בשיער, והיא מרגישה דחויה ובודדה. בוקר אחד היא פוגשת בדרכה אריה ידידותי, שהולך אתה הביתה אחרי הגן. בארוחת הצהריים על פנקייקים, שהאריה אוהב, הוא מייעץ לה למצוא את האריה שבתוכה, כי לאריות לא מציקים. "אני לא אריה" אומרת אנה. "את כן, את פשוט לא יודעת את זה," אומר האריה. "תעצמי עיניים, קחי אויר ותשאגי." אבל במקום שאגה יוצא לה ציוץ. אולם כשאמא נכנסת למטבח ושואלת "איך היה בגן" יוצאת מפי אנה שאגה אדירה.
הספר מראה באופן יפה - במלל ובאיורים - את תהליך השינוי שחל באנה, שלא היה קל, עד שמצאה את החוזק הפנימי שלה כאנה, והילדים בגן הפכו מאויב לאוהב.
ספר יפה על בעיה מוכרת שמציע אפשרות להתמודדות.
זהו ספרה השני לילדים של מאיה שלייפר, מאיירת ומעצבת. ספרה הראשון "בית ענק " (כנרת 2002) זכה לשבחים ותורגם לשפות רבות.
מגיל 4.
כתב ואייר: טום פרסיבָל
מאנגלית: דנה טל
מנוקד, ללא מספרי עמ', תכלת.
"העולם של מיקה היה בדיוק כמו שהיא אהבה [...] הכול היה בדיוק כמו שהוא צריך להיות. היו לה חברים, ספרים, צעצועים. עד שיום אחד העולם שלה התהפך... על הראש (שתי המילים, בהתאם, "עומדות" על הראש – הפוכות) . "בבת אחת הכול התהפך והתבלבל ומיקה הרגישה שכלום כבר לא כמו שהוא צריך להיות." לא היה לה חשק להיפגש עם חברים, לא היה לה חשק לעשות שום דבר, היא הרגישה שהכול קשה לה מדי, עד שלבסוף פשוט ויתרה והחליטה לא לעשות כלום. תהליך הנסיגה של מיקה אל תוך עצמה בא לידי ביטוי באיורים ההופכים מצבעוניים, חמים ומאירים בהתחלה, לכהים וקודרים.
אבל אז יום אחד היא ראתה חיפושית פרת משה רבנו שהתהפכה על הגב, רגליה התנדנדו באוויר, והיא התנועעה והתפתלה כדי להתהפך בחזרה. היא ניסתה שוב ושוב עד שלבסוף הצליחה. "היא עפה לחופשי!" את המשפט הזה אפשר לקרוא גם כמוחשי וגם כמטאפורה להֵיחלצות ושחרור. "מיקה חשבה על זה. אם החיפושית לא ויתרה... אז גם היא לא תוותר!" האיור בונה אנלוגיה בין מיקה לחיפושית באמצעות הצבעים: למיקה שיער אדום – כגופה של החיפושית, ועיניים עגולות ושחורות כמו הנקודות שעל גבה.
"וזה הצליח!" מוסר לנו המספר כשמיקה מצאה את הקוביות שלה ובנתה מגדל. היא מתחילה להרגיש קצת יותר טוב, בהדרגה, כשם שקודם נסוגה לאט: קראה את הספר המצחיק שלה, יצאה לשחק בגינה, שיחקה עם החברים. עם כל הצלחה "היא הרגישה שהכול עדיין ממש מוזר" אבל בכל זאת ניסתה, כמו החיפושית. גם האיורים שקודם התכהו בהדרגה, מתבהרים.
ברור לנו שמיקה עוברת טראומה המטלטלת את עולמה. באיור נרמז שהמשבר הוא סביב העלמות האב, אולי גירושין, אולי מוות. בשער הגדול נראית תמונה משפחתית מאושרת – אבא ואמא אוחזים בידיה של מיקה מכל צד ומניפים אותה באוויר. בסוף הספר מופיע איור של פיקניק משפחתי שבו רק אמא ומיקה, הבעתן נוּגָה משהו. הטקסט מספר לנו ש"העולם נראה פתאום קצת פחות הפוך ומבולבל." קצת, כלומר, העולם לא לגמרי חזר לקדמותו, בהתאם לקו המקובל היום בספרות ילדים שישנם מצבים שאין בהם סוף של אושר ועושר כמו באגדות, אבל הצלחנו להתמודד, להתגבר ולקבל.
הספר היפה הזה, למרות התפרים הדידקטיים המבצבצים פה ושם, מתאים מאד לעולמנו שהתהפך בשבעה באוקטובר ומאז הוא מטולטל ומבולבל מי יודע עד מתי.
כדאי מאד בעקבות הקריאה לשוחח עם הילדים תחילה על רגשותיה של מיקה ואז לעבור בעדינות לשיחה על רגשותיהם.
מגיל 4.
כתב: צדוק צמח
איירה: רותם טֶפְּלוֹ
מנוקד, 34 עמ', עם עובד.
על שוקו וצלוחית עוגיות בגינה מבקשת סבתא מנכדהּ בֵּן לדעת איך היה ביום הראשון בבית הספר החדש. "למה אתה עצוב? עוד לא מצאת חברים? [...] בוא, אהוב, אספר לך סיפור."
סבתא מספרת סיפור בתוך סיפור, ששלובים בו ההווה והעבר. לפני כשנה, בחורף גשום, ערכה קניות ביריד חקלאים. מתחת לאחד הדוכנים ראתה כלב גבוה ושחור, פרוותו רטובה, עיניו עצובות, כלב נטוש שאיש לא רצה בו. סבתא פתחה מיד את ליבה וביתה והעניקה לו את השם נלסון, כי לכל בעלי החיים שלה היא נותנת שמות של חברים שהיא אוהבת.
בבוקר יצאה עם נלסון לטיול בסביבה הפורחת וגם הראתה לו את פינת החי שבחצר. נלסון התבייש וחשש להתקרב אל בעלי החיים. זה הזכיר לסבתא את כניסתה לכתה א' בהמבורג שבגרמניה, שם עמדה בשער הכניסה מפוחדת ומתביישת. אמהּ חיבקה אותה אז, הרגיעה והציגה אותה בפני הילדים. סבתא חשבה שכך תעשה עם נלסון, אבל בעלי החיים דחו אותו. כמו שהילדים בגינת השעשועים בהמבורג דחו את סבתא כשהייתה ילדה. "לא כי רעים היו, אלא כי לא הכירו אותי [...] הייתי זרה עבורם." אביה חיבקהּ ונישקהּ "לפעמים, גיזֵלה, לוקח קצת זמן להכיר."
המפנה חל בלילה. נמייה רעבה התקרבה לפינת החי. נלסון הרגיש בה, נבח והעיר את סבתא, שיצאה חמושה בקלשון. נלסון זינק והקדים אותה, נבח על הנמייה, גם שאר החיות אזרו אומץ ויחד הניסו את הפולשת.
עכשיו כבר היו לנלסון חברים.
על הדחוי המתקבל לחברה בזכות עזרתו, הצלתו, נכתבו לא מעט ספרים. אבל כמו שאני חוזרת ואומרת, לא התוכן הוא העיקר אלא אופן הכתיבה. הסיפור הזה נוגע ללב, מלא חום וחמלה, כתוב נפלא, רצוף שאלות רטוריות המעודדות קשב, סימני שאלה וקריאה המוסיפים מוסיקליות (כמו ב"מיץ פטל" – משפט שאלה נקרא בטון עולה ומשפט קריאה בטון קצר וחד), ותיאורים נהדרים: "הנמייה התכוננה לזינוק; ואז, תאמין או לא, נעצרה כאילו חטפה שיתוק! נחש בבקשה מי הופיע שם מולה, אמיץ, זקוף, גדול ואיתן, נישא כמו הר וסוער כמו נהר?"
שפתו של הספר ייחודית. מכיוון שהמספרת היא סבתא, יכול היה הסופר לשים בפיה שפה גבוהה ונהדרת, כזו שכבר לא שומעים וכדאי להכירה, הן במילים – חפצה, מֵאנתי, נעתר, הצטנף, והן בתחביר - "שְׂמח כי בר מזל אתה."
כן קוראים יקרים, יהיה גילכם אשר יהיה, היכרות, התיידדות, אינן קלות, הן לוקחות זמן. האזרו בסבלנות, התעודדו, העזרו באחרים וגם עזרו לעצמכם.
צדוק צמח הוא מחזאי ותסריטאי פורה. זכה בפרס ברנשטיין על מחזהו "סדקים בבטון" שהועלה בתיאטרון הבימה.
רותם טפלו איירה ספרים רבים בארץ ובעולם. איוריה מלווים את הסיפור בקו רגיש ומלא אנושיות.
מגיל 5.
כתב: אן דוֹ
אייר: דן מקגינס
מאנגלית: רוני בק
מנוקד, 122 עמ', תכלת.
"בדיוק כשהוא אמר את זה, משהו צהוב נחת לו על הראש. טראח!" אני יודעת מה אתם חושבים אבל זה לא (אל דאגה, יגיע בהמשך). זהו גוזל שנפל מהעץ על הראש של קווין החתול שמחופש לפרה, כי הבעלים שלו אוהב להלביש אותו בתחפושות שונות.
קווין, ניקי נקניקי - כלב התחש שמספר את הסיפור, וזיקי הזיקית עוזרים לגוזל המסכן לחפש את אמא שלו.
התבנית מוכרת מספרים שכבר קראנו: גור או גוזל שאבד את אמא יוצא לחפש אותה, הסביבה עוזרת, בכל פעם כמעט מוצאים אותה אבל האבוד הקטן עומד על שלו שזו אינה האמא האמיתית. הסוף מספק תמיד קטרזיס מושלם – איחוד אוהב שבו מאשרים את הקשר האמיץ בין השניים, הילד חיפש את אמא אבל גם אמא הדואגת חיפשה את הילד שלה: "וינסטון! 'חיפשתי אותך בכל מקום', איפה היית'". אי אפשר שלא לראות את הדמיון בין הספר הזה לבין "האם את אמא שלי" (פ.ד.איסמן, הקיבוץ המאוחד, ספר קרטון 2018) קלאסיקה אמריקאית נפלאה. "ניקי נקניקי", עם הומור שילדים אוהבים, טקסט מרווח וקל לקריאה, איורים גדולים בשני צבעים, מתאים מאד לילדים שמתחילים לקרוא וגם להקראה לצעירים יותר.
המשכים בדרך.
נזכיר שמחבר הספר הזה, אן דו, אחראי להצלחה הענקית של ילד נינג'ה.
מגיל 4.
כתבה: טריש גראנטֵד
איירה: מנואלה לופז
מאנגלית: גליה אלוני־דגן
מנוקד, 122 עמ', מטר.
ג'יני בֵּל, הלומדת בכתה ב', היא ילדה מסודרת מאד, מעשית ורציונאלית, מקשיבה למורה, אוהבת ללמוד ולקרוא. יום אחד מציגה המורה תלמידה חדשה שהגיעה לבית הספר ריברטאון - וילו דייוויס. כבר מרגע זה מאופיינות השתיים כהפכים: "ג'יני לא הייתה רוצה להיות הילדה החדשה בכתה. היא שנאה להיות במרכז תשומת הלב." אבל נראָה שהילדה החדשה דווקא כן אוהבת. היא עמדה מול הכתה והפליגה בסיפורים על עצמה: יש לה בבית באר משאלות, היא אוהבת לראות כוכבים ולצייר. לשאלת המורה מנין היא מגיעה תשובתה: "אממ... מכל מיני מקומות, אני חושבת." תשובה זו מוסיפה מעין נופך מסתורי לילדה החדשה והדברים יתבהרו בהמשך. אני לא רוצה לעשות לכם ספוילר, רק ארמוז לכם שתחשבו איפה נתקלתם בג'יני המגיח מתוך מנורת קסמים.
הספר הזה חמוד מאד ומתאים מאד לילדים המתאמנים בקריאה (אל תיבהלו ממספר העמודים) – פורמט קטן, אותיות גדולות, הדפסה מרווחת, בכל עמוד איורי שחור־לבן גדולים, העלילה פשוטה (מומלץ בספרי התחלת קריאה שבהם תשומת הלב של הילד ממוקדת בתהליך הקריאה), השפה נגישה, כך שהקריאה מתקדמת מהר וזורמת דבר המעניק סיפוק לקורא המתחיל.
זהו ספר ראשון בסדרה ובו על הקסם שאפשר להוסיף לחיים רגילים. אם תחשבו על זה עוד קצת, אז יש קסם הטמון בעצם היכרותנו והתיידדותנו עם מישהו שונה מאתנו.
מגיל 6־7.
כתבו: קייט וג'וֹל טמפל
צייר: שִׁילֹה גורדון
מאנגלית: ארז אֱשרוב
מנוקד, 150 עמ', כתר.
"כל מה שכלב מסוגל לעשות גם חתולה מסוגלת לעשות," כך מתריסה ניבה החתולה, המחפשת עבודה בבלשות, בפני רהב (השם מאפיין) מסוכנות הבילוש כלבי־תחת (לשעבר כלבי־נחת עד שמישהו שינה להם אות אחת בשלט על הדלת), המתחרה בסוכנות הבילוש המצליחה כלבי־על. ניבה החתולה (על שום שיניה החדות, במקור שמה Fang) מתקבלת ומסייעת בתפיסת החתול הפורץ (רמז – שאיננו חתול).
הרפתקה בלשית קצבית ומלאת הומור, בתרגום יצירתי לעילא של ארז אשרוב עם שפע של משחקי מילים מסוגים שונים: חת"ם – יודעים מה זה? חתולה חשובה מאד; עיר הכלבים תל הבהב (מזכיר לכם עיר עם צליל דומה?), עכברבורגר (לחתולה), חטיפי נעלי בית (לכלב), מלון הילטוי; איורים שחור־לבן מלאי תנועה בסגנון סרטים מאוירים.
ספר כיפי וסוחף, הקוראים הצעירים יחכו להמשך.
מגיל 7-8.
כתב: איאן פלין
צייר: ג'ק לורנס
מאנגלית: ארז אשרוב
לא מנוקד, קומיקס, ללא מספרי עמ', מודן.
ספר ראשון בסדרה חדשה המבוססת על סדרת סוניק הקודמת שבה הגיבור וחבורת הטובים מבקשים למנוע מהרעים להשתלט. תמצאו כאן את אותם גיבורים כמו בסדרה הקודמת: דוקטור סטרלין, דוקטור אֵגמֵן, מימיק, זאביק, ואותו מאבק בין שתי חבורות, טובים ורעים, שאהוב על הקוראים, ויותר משהוא מאיים הוא מבדר.
הקורא הצעיר שלנו "בלע" מהתחלה ועד הסוף וחרץ משפטו בהתלהבות: מרתק מההתחלה, מעניין מאד, מעלה חיוך.
מגיל 9.
המשך סדרות:
כתב ואייר: דאב פילקי
מאנגלית: שׁהם סמית
מנוקד,54 עמ', כנרת.
דרקון אימץ אל ביתו חתול שישב בשלג. הוא קרא לו בשם – חתול, ודאג לכל מחסורו. שניהם אהבו לגור זה עם זה אבל דרקון לא ידע איך מטפלים בחתול ואיך מאלפים אותו. בעיקר הייתה הבעיה הריחנית – "דרקון ניסה ללמד את חתול להשתמש בבית השימוש, אבל חתול לא הבין." הדוורית הציעה למצוא ארגז עם חול ללכלוך. אז דרקון וחתול הביאו הביתה ארגז שאספו לתוכו המון לכלוך. הבעיה הריחנית כמובן התעצמה.
סיפור על ידידות שנרקמת בין שונים, עם הומור, מעט טקסט, הרבה איורים גדולים וצבעוניים, מאת מחבר רבי המכר "קפטן תחתונים", "איש הכלב", "מועדון הקומיקס של סופר גור."
כמו בספר הקודם בסדרה "דרקון מחפש חבר" יש בסוף הספר הדרכה כיצד לצייר דרקון והזמנה לכתוב ולאייר את הסיפור שלכם.
מתאים מאד לראשית קריאה וגם להקראה.
מגיל 4.
כתב: אן דוֹ
אייר: אנטון אֶמְדין
מאנגלית: ליאת שרון
לא מנוקד, 186 עמ', תכלת.
נלסון קיין, גיבור הסדרה שבכל פעם כשמתחילות צרות הופך לילד נינג'ה, ובן דודו וחברו הקרוב קֵני, נרגשים לקראת תחרות האמנות מטעם ביה"ס. היצירות, שנושאן חיה מיתולוגית, יוצגו בבניין העירייה והציור הזוכה יזכה בפרס שווה.
אבל הכול מסתבך כששני האלופים בהסתבכות ובהיחלצות עוברים על איסור ומשתמשים במצלמת הדמויות של סבתא הממציאנית. מכאן משתלשלת עלילה מהירה ופרועה עם קרבות, מפלות וניצחונות כנגד כל הסיכויים כי, כמו שאומר גיבור הסדרה "לא תמיד החזקים ביותר מנצחים. לרוב המנצחים הם המיומנים ביותר." ואילו הן המיומנויות הדרושות? למשל הסחות דעת והפתעות. תזכרו את זה.
ספר 11, בקרוב 12 ומה עוד אפשר לבקש?
מגיל 8.
כתב: ריק ריירדן
מאנגלית: יעל אכמון
לא מנוקד, 237 עמ', זמורה-ביתן.
להלן חוות דעתו של הקורא הצעיר שלנו, שבולע בשקיקה את ספרי הסדרה:
פרסי ג'קסון יוצא למסע חיפוש אחרי גביע האלים אשר מעניק חיי אלמוות לכל מי שלוגם ממנו.
הספר מצחיק, מרתק מלא אלים חדשים והרבה תגליות.
אני ממליץ מאוד על הספר וזה משמח שריק ריירדן המשיך את הסדרה.
מגיל 9־10.
כתבה ואיירה: אורה איתן
ספר קרטון, עם עובד.
בּוּמֶלֶך הנסיך משתעמם לבדו. הוא יוצא לשוטט ונרדם. כשמתעורר, ניצבת מולו נסיכה. זוהי בּוּבִּינָה השובבה. היא מציעה לו משחקים שונים אבל הוא דוחה אותם בשלל תירוצים: הכדור עלול לפגוע בכתר שלו, בעמידת ידיים עלולים ליפול לו המשקפיים וכן הלאה. בובינה כועסת, בועטת בכדור שלה, פוגעת לבומלך בטוסיק וזה כואב מאד. עכשיו בומלך נדרך, יוצא מאזור ההימנעות המלכותית המפונקת שלו וצורח: "אני אראה לך!" בובינה מאתגרת: "נראה אותך!" מתחיל ביניהם מרדף, במהלכו ממשיכה בובינה להתגרות בו. סופו של הסיפור – שניהם נופלים לשלולית, "מרוחים בבוץ מכף רגל ועד ראש. יד ביד מלוכלכים ושמחים, הלכו הביתה."
קדם לספר זה "בומלך" ( 2019 עם עובד) אך גם בספר זה, הגיבור הראשי הוא בעצם בומלך שעובר, כמו בספר הקודם, תהליך של שינוי, מחנוט במלכותו לחופשי ומשוחרר.
בומלך אם תרצו הוא הגרסה המודרנית של הילד, נסיך במשפחתו, על פי גחמותיו ישק דבר. וברובד למבוגר, הספרים האלה אולי מנסים להחזיר אותנו לשפיות: הלאה המלוכה המפונקת העצובה והמגבילה, קדימה הילדות החופשית, המשוחררת והשמחה.
בשני הספרים טקסט מינימליסטי ענייני, שפה נאיבית, כל מילה במקומה, מוסיקליות פנימית, איורים נפלאים עתירי הבעות המעניקים לספר דינמיות שמאיצה בנו לרוץ קדימה עם העמודים.
אצל אורה איתן, אָמָּנִית מהמעלה הראשונה עטורת פרסים, כל ספר הוא פנינה. אל תחמיצו.
מגיל 3.
כתבה: אלזה דֵבֶרְנוּאָה
איירה: אָניק מָאסוֹן
מאנגלית: רוני בֵּק
ספר קרטון, תכלת.
באמצע הלילה התעורר אליוט מחלום ולא הצליח להירדם שוב. הוא התגנב בשקט לחדרה של אחותו הגדולה אמילי, נכנס למיטתה ומיד נרדם. אבל אז אמילי התעוררה. אחיה הקטן תפס לה את כל המקום במיטה ועכשיו היא לא מצליחה להירדם. לאן הולכים? לחדר ההורים. הדלת הייתה סגורה והיא לא הצליחה לפתוח. עייפה נשכבה על השטיח שלפני הדלת.
המשפחה כולה נסחפת במשחק לילי של חילופי מקומות, נוסח כיסאות מוסיקליים.
הבעיה ידועה מימים ימימה והרבה ספרים נכתבו עליה. ברוח הפוסט דידקטית, הספר אינו מנסה להציע פתרון אלא מציב לעינינו מראה מחויכת. וכמו שאומרים: עד הצבא זה יעבור.
ספר משעשע, כולל האיורים.
מגיל 3.
קוטן בוטןכתבה: ורד לֶבֶּר
איירה: כִּנרת גילדָר
מנוקד, ללא מספרי עמ', כנרת.
אפרת מצאה גוזל עזוב, הביאה אותו אל חדרה וטיפלה בו במסירות ובאהבה. הילדים בגינה צוחקים לה: "טוב שאת לא מגדלת דביבון או קרנף, או ג'ירף, או דב נמלים, או עדר פילים."
גם המבוגרים מתפלאים על הבחירה: סבתא חושבת שמוטב לאמץ דג זהב או ארנבת, סבא אומר שעדיף אוגרים כי הגוזל שברירי מדי, "אבא שלה דואג לה מאד - /'ליבך ישבר, הוא פשוט לא ישרוד.' " עכשיו מתגנב לליבה של אפרת החשש: "אולי באמת לא כדאי?" אך מיד היא מחליטה "הוא יגדל! / עוד תראו/ בוודאי". לאט לאט גדל הגוזל, "מתכסה בנוצות, מתאמן בקפיצות." הזמן עובר, אפרת ממשיכה בטיפולה המסור, עד שהיא יודעת שהגיעה העת והיא משחררת את הציפור אל השמים, אל האור.
בניגוד לספרים אחרים המספרים על ילד שמאמץ גוזל לחיית מחמד ומתקשה להיפרד ממנו בבוא היום, כאן המעשה של אפרת איננו למען עצמה אלא למען הציפור. הספר פיוטי ויפה, כולו רגש וחמלה, המקבלים ביטוי גם באיורים היפים.
בסוף הספר תמצאו מידע חשוב מרשות הטבע והגנים: "אם מצאתם מתחת לעץ גוזל או פִּרְחוֹן (גוזל בוגר שעדיין אינו יודע לעוף), נסו לחפש את הקן שלו ולהחזירו לשם. חכו מעט ושימו לב אם הוריו חוזרים לטפל בו. אם לא מצאתם והוריו לא בסביבה, שימו אותו בקופסה מרופדת והתקשרו למוקד רשות הטבע והגנים 3639* ושאלו מה צריך לעשות."
מגיל 4.
רק לא שמוליקכתב: רן שחם
אייר: אביאל בסיל
מנוקד, ללא מספרי עמ', עם עובד.
"מי יוצא דופן: תפוז, קלמנטינה, לימון או שמוליק? / נשמע קל? / רגע, שכחתי – מותר לענות הכל, רק לא שמוליק. הבנתם? / אף פעם לא שמוליק."
ילדים אוהבים חידות, אוהבים משחקי מי יוצא דופן, אוהבים הומור ונונסנס. בספר הזה ימצאו את הכול ועוד.
בכל עמוד: מי יותר גבוה, נמוך, איטי איטי וכיו"ב. עם חידות שנשמעות קלות אבל בעצם הן מאתגרות את המחשבה ומצחיקות. מעבר לעמוד החידה, עמוד תשובה וההסבר לה, שיפעיל לכם את בלוטות הצחוק.
עם התקדמות הקריאה הילדים, וגם המבוגרים, ינסו להפעיל חשיבה אחרת בחיפוש אחר התשובה.
הוסיפו לזה את הפניה הישירה לקוראים, את הילד שמוליק המופיע בכל חידה, את הדמויות המונפשות, המקיימות ביניהן שיח ויוצרות בכך מישור נוסף, את הדינמיות והקצב וכמובן האיורים הנפלאים, הצבעוניים והמצחיקים של אביאל בסיל שהעניק לכל דמות אופי והבעות פנים.
מה קיבלנו? ספר מיוחד ומגניב, שואב את הקורא/השומע מהרגע הראשון, מזמין לדפדף בו שוב ושוב. לא בכל יום מה שכתוב על דף היחצ"נות מתקיים בספר, אבל הפעם בדיוק כמו שכתוב: מצחיק, מתוחכם, מאתגר.
אתם מוזמנים לנסות ולחבר חידות מהסוג הזה, שהן אמצעי מצוין לאתגר ולפתח את המחשבה.
מגיל 4. הנאה מובטחת בכל גיל, גם למבוגרים.
זהו ספרו הראשון של רן שחם, דוקטור למחשבים וגם ממציא צעצועים, אב לארבעה בנים – אף אחד מהם לא שמוליק.
המרפסתמליסה קַסְטְרִיוֹן
ספר מאויר עם מילות כותרת ספורות, ללא מספרי עמ', אגם.
ילדה עוברת מן הכפר אל העיר. המעבר קשה אך זרע התקווה, תרתי משמע, צומח והופך לגינה מלבלבת במרפסת, המשנה את חייהם של הסובבים.
התמצית הקצרה הזו נפרשת לסיפור על געגוע, על בית, על צמיחה וחברות, המסופר באמצעות איורים מרובי פרטים בעלי צבעוניות נפלאה, המשקפים את נפשה של הילדה.
מליסה קַסְטְרִיוֹן היא מאיירת בריטית עטורת פרסים. זהו הספר הראשון שכולו פרי יצירתה.
כמי ששתלה לפי שנה גינה במרפסת אני יודעת להעריך את מתנתם של הצמחים.
מניסיוני אני יודעת שהורים לא מתלהבים, בלשון המעטה, מספרים ללא מילים. אם כבר משלמים אז שיהיו מילים, אך בעיקר אין להם הסבלנות והפנאי הנפשי לארוג את הסיפור מתוך האיורים, כמו שיש לילדים. הקטנים יודעים להסתכל, להבחין ולהבין בדרך כלל טוב מאתנו המבוגרים.
כדאי מאד להשקיע את המאמץ, להתבונן ולשוחח עם הילד – הוא יוכל לעשות זאת גם בעצמו – בספר המופלא הזה, המזמין דפדופים רבים. בכל דפדוף תגלו עוד ועוד פרטים, את השימוש בצבעים, ותרחיבו את הסיפור.
מגיל 4.
כתב ואייר: טום גולד
עברית: גילי בר-הלל סמו
מנוקד ללא מספרי עמ', מטר ואגם.
הפתיחה מסמנת לנו את הסוגה (ז'אנר): "היה היו מלך ומלכה, שמלכו בשמחה בארץ טובה, אבל לא היו להם ילדים." לילה אחד המלך פנה למדענית המלכותית והמלכה פנתה למכשפה זקנה וחכמה ביער. שניהם ביקשו להיות הורים. המדענית בנתה במלאכת מחשבת רובוט קטן ומופלא מקרשי עץ. המכשפה הפכה בעזרת קסם בול עץ לנסיכה קטנה ומושלמת. המשפחה חיה באהבה גדולה. הנסיכה הייתה אמיצה וחכמה אולם, בכל לילה כשנרדמה הפכה חזרה לבול עץ. כך נשארה עד שמישהו העיר אותה במילות הקסם: "קומי בול-עץ קטנה, קומי!" רובוט הקרשים הקטן היה אמיץ וטוב לב עד כדי כך שהרשה למשפחה של חיפושיות לְבָנוֹת (ראיתם פעם? אני לא) להשתכן בתוכו, למרות שלפעמים זה דגדג לו. בכל יום היה הרובוט מעיר את אחותו ויחד היו משחקים בגני הארמון.
בוקר אחד הגיע לממלכה קרקס נודד. הרובוט רץ לראותו ושכח להעיר את אחותו. כשראתה המשרתת את בול העץ במיטת הנסיכה זרקה אותו מהחלון.
באותו רגע נזכר הרובוט הקטן באחותו. " 'כמה אנוכי מצידי! היא מפסידה את כל ההצגה המופלאה" ורץ להעירה. הוא הביט באֵימה במיטה הריקה. דרך החלון ראה את בול העץ מתגלגל במורד המדשאה, רץ אחריו וניסה להשיגו, אך גובלין אחד (יצור דמיוני מאגדות ופולקלור) כבר אסף אותו על עגלת עצים ומכר אותו לרב חובל שהטעינו על דוברה.
מכאן מתחיל מסע חיפושים מלא חתחתים של הרובוט הקטן אחר אחותו וכשמצא לבסוף את בול העץ הנכון והקימה לחיים, נרדם מרוב עייפות, כך גם היא, ולא היה מי שיציל את השניים. המלך והמלכה התאבלו על ילדיהם.
זוכרים את החיפושיות שהרובוט שיכן ברוב טובו בתוך גופו? אז תצטרכו לקרוא בעצמכם את ההשתלשלות המופלאה עד שתגיעו לשורה האחרונה "וכולם חיים יחד באושר ובשמחה עד עצם היום הזה."
הסיפור מתכתב עם אגדות קלאסיות מבחינת האפיונים והדמויות – פינוקיו שנולד מבול עץ, אצבעונית שנולדה מצמח קטן שנתנה פיה לאם, היפוך הנסיך צפרדע. אך הסופר-מאייר, הבקי בסוגה, משלב בו אלמנטים מודרניים - בארמון יש מדענית מלכותית שבונה רובוט, ההורים פונים לעזרה לצורך צאצאים (בתחילת הסיפור קיבלנו הטרמה לשילוב של המודרני והקלאסי).
בסיפור משולבים קטעים נוסח קומיקס המזמינים את הקוראים, באמצעות כותרת ואיור, לדמיין בעצמם את ההרפתקאות של הרובוט והנסיכה, למשל: סופגניית הקסמים, הבאר רדופת השדים, הזקנה שגרה בתוך בקבוק ועוד.
זהו סיפור הרפתקאות מרגש וגם משעשע, מאויר להפליא – בכל קריאה חוזרת מגלים עוד פרטים - שמציג תא משפחתי חם ויחסי דאגה ומסירות בין אח ואחות. וכמו בחיים: טעינו, פישלנו - תיקַנו, סלחנו. ועל הכול תכסה אהבה.
טום גולד הוא קריקטוריסט ומאייר סקוטי שעבודתו זכתה להערכה בינלאומית.
ספר מיוחד ויפה, בעלילתו, בסגנונו ובאיוריו. כדאי מאד. מגיל 4 .
כתב: מאיר שלו
אייר: מישל קישקָה
מנוקד, ללא מספרי עמ', עם עובד.בכל דור ודור ילד רוצה להיות גיבור. מה שמשתנה זה האמצעי להפגנת הגבורה הפיזית. כשסבא של סָלי היה צעיר, היו סתם מכות, מסוגים שונים ששלֵו מפרט: פליק וראסיה, זפטה וזֵץ, בוקס וסנוקרת. סלי בן השבע שואל את סבו: "והרבצת את כל המכות האלה?" סבא עונה: "לא צריך להרביץ. מספיק שרואים שאתה יכול ויודע, ותיכף מבינים עם מי יש להם עסק." כך הצליח מאיר שלו לכתוב ספר על מכות בלי טיפה של אלימות, ובלי שמץ של דידקטיות נוסח לא יפה להרביץ, אבל עם מסר מוצפן – מכות, כבודן בעצם היתכנותן מונח.
סלי אוהב ללמוד קרטה וגם אוהב את סבא שלו. כשסבא הולך לשוק, סלי חוגר את החגורה הכחולה שלו "כדי שכולם יראו עם מי יש להם עסק" ומחליט ללכת אחרי סבא "מספיק קרוב כדי שיוכל להגן עליו... ורחוק מספיק כדי שלא ירגיש בו." הרי הסכנות אורבות על כל צעד ושעל: כלב בלי רצועה עלול לקפוץ על סבא ולהפילו, "והקורקינט החשמלי – אם לא ירד מהמדרכה אני אראה לו מה זה", ופתאום יש אריה – מנין הגיע לכאן? מטאור עלול לנחות לסבא על הראש, יש בולען באמצע מעבר החציה שצריך לסתום, דרקון שמסתתר מאחורי האוטובוס וכיוב'. מציאות מעורבת בדמיון, כדרכו של מאיר שלו, ובסמוי גם ביקורת על המרחב הציבורי המסוכן. וכל המפגעים הפוטנציאליים הללו פוחדים מהנכד הגיבור המגן על סבו "כי הוא יכול והוא יודע ... בואו נברח, לפני שהוא יַראה לנו מה זה."
אין מכות אמרנו? בסיום הסיפור מנחית סלי מכת קרטה נוראית שתפיל אתכם מצחוק, "שגם סבא יידע עם מי יש לו עסק."
זהו אחד הספרים היפים בעיני של מאיר שלו, בסגנונו האופייני של ערוב מציאות ודמיון, יחסים חמים ואוהבים במשפחה (כאן בין סבא לנכד), הבנה לנפש האדם, חכמה, קריצות והומור ולשון עשירה.
מאיר שלו הספיק לאשר את הסקיצות שהגיש המאייר מישל קישקה, אך נפטר לפני שראה את הספר מודפס. הפה צוחק והלב נחמץ על דְּאָבְדִין.
איוריו הנפלאים של מישל קישקה מוסיפים הומור ומשמעות והוא גם נידב רמז מטרים בעמוד השני.
מגיל 5, וייהנו גם המבוגרים.
מי זה אבא שלי? כתבה: ציפי גון-גרוס
אייר: רון לוין
לא מנוקד, 110 עמ', הקיבוץ המאוחד.
"אין לי אבא. האמת, אני גם לא יודע למה אין לי אבא. כשאני שואל, אמא אומרת לי, 'יש איש אחד בעולם שהוא אבא שלך, אבל אני לא יכולה להגיד לך יותר מזה. הבטחתי וזהו. ' [...] זה לא פשוט וזה מתסכל מאד. אני מאד רוצה לדעת פרטים על האבא הזה [...] , רוצה לדעת אם אני דומה לו." עמית בן השתים-עשרה וקצת מוקף משפחה אוהבת, אמא שאומרת "אני אוהבת אותך במקום שניים", סבא שאוהב אותו "עד השמיים ועד הכוכבים" ובחזרה, סבתא שמציירת לו באוויר לב, דוֹד יניב, אח של אמא, ש"אוהב אותי. הוא אומר שאני דומה לו בהמון דברים." אבל השאלה מי זה אבא שלי, מדוע אינו רוצה אתו קשר ולא רוצה לדעת עליו שום דבר, מנקרת בו ללא הרף.
הספר חושף באמינות את עולמו של עמית, נער על סף גיל ההתבגרות: את יחסיו עם אימו ועם חבריו בבית הספר, את אהבתו הראשונה והמהוססת לאביגיל, אִתה הוא מגדל גינה קטנה מאחורי הבית. בצד ההתמודדויות עם גיל ההתבגרות המורכב, הוא מנסה לגלות מיהו אביו. הוא מתבונן עם אימו בתצלומים מטקס העלאתה לדרגת סגן אלוף בצה"ל, שואל אותה על כל קצין וקצין, ובוחן את פניה כדי לראות "על מי מהם היא תתעכב, איזו תמונה תגרום לה להבעה של הפתעה או אולי אפילו לסומק?" בד בבד הוא מהרהר במושג אב "איך יתכן שאני כולי עסוק במישהו שלא קיים, ואולי הוא קיים אבל לא פגשתי אותו מעולם. מה, מי שמוליד אותך ונעלם ואתה בכלל לא מכיר אותו יכול להיחשב לאבא?"
במהלך הספר עובר עמית תהליך קשה וכואב של השתחררות מצילו של האב העלום. כשסיימתי לקרוא מיד עלה בזיכרוני ספרה הישן והנפלא של ציפי גון-גרוס "יש רגעים שאני לא חושבת עליך" (1996, הוצאת מודן-אריה ניר) על רוני העוברת תהליך התבגרות קשה וכואב בצל מות אמהּ עד שהיא מצליחה להמשיך בחייה ללא הצל המעיב. שני הגיבורים בשני הספרים עמית ורוני, מסמנים את סופו של התהליך והיציאה מן הצל במכתב שהם כותבים לאלה שאינם – רוני לאמהּ שמתה ועמית לאביו שנעלם. יש בכך גם כדי להצביע על כוחה התרפויטי של הכתיבה.
שני הספרים נוגעים גם בנושא הכול כך נפוץ היום – הכנסת בן זוג נוסף למשפחה: ההתנגדות הרגשית של הנער או הנערה, החשש מפגיעה בקשר "הזוגי" שפיתח הגיבור עם ההורה המגדל אותו, ההתרגלות, ההכרה והקבלה.
שני הספרים גם מייחדים מקום של כבוד לאהבה ראשונה של המתבגר עם בן/בת כמסייעת משמעותית בתהליך ההתמודדות.
שני הספרים ממחישים את המושג האהוב על פסיכולוגים – צמיחה מתוך משבר, אך עושים זאת בדרך ספרותית לעילא. כי יש הרבה פסיכולוגים ויש הרבה סופרים, אבל אין הרבה פסיכולוגים שהם גם סופרים במלוא מובן המילה כמו ציפי גון-גרוס (פעמיים פרס אקו"ם, פרס ראש הממשלה לסופרים ועוד).
כמו כל ספר טוב, לכל אחד מהספרים האלה יש משמעות רחבה בהרבה מן הבעיה הספציפית שהוא עוסק בה. לכולנו מופיע צל מעיב במהלך חיינו, התוקע אותנו, עוצר אותנו, חופר בנו. הספרים האמינים, הרגישים וכובשי הלב של הסופרת והפסיכולוגית ציפי-גון-גרוס מטעינים אותנו באופטימיות – זה קורה, זה קיים, אבל אפשר לצאת מזה, להחזיר לחיינו את האיזון והשליטה ולהמשיך הלאה.
"מי זה אבא שלי?" מומלץ בחום, מגיל 12, וגם להורים ומחנכים שיקבלו בו תמונה אמינה של גיל ההתבגרות. אל תחמיצו גם את "יש רגעים שאני לא חושבת עליך" שכוחו יפה כאז כן עתה וראוי שיחודשו ימיו.
הקו החם לאהבהלידור דוִידוב
לא מנוקד, 252 עמ', הקיבוץ המאוחד.
הרשו לי לערער על משפט הפתיחה הידוע של "אנה קארנינה" לטולסטוי: "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה - אומללה בדרכה שלה". הספר "הקו החם לאהבה" מראה לנו שגם במשפחות מאושרות ישנן נקודות של אומללות.
מיקה, תלמידת כתה י"א, מתנדבת בעמותת "הקו החם" המספקת מענה טלפוני לנוער במצוקה נפשית. מכיוון שאין לה הכשרה לסייע, היא מיועדת לעזור בעבודה משרדית. יום אחד היא מורשית לענות לטלפונים של הפונים, אך לא להציע עזרה. שחר, הלומד בשכבה שלה – אך הם אינם מכירים, שאביו נהרג במלחמת לבנון השנייה בעודו פעוט ואימו חיה עם גבר שמתעלל בה, מתקשר. בין השניים מתפתחת שיחה ועוד אחת ועוד, כל שיחה חושפת טפח מחייו של כל צד עד שניצתת האהבה.
למרות העדר ההכשרה של מיקה, השיחות בין השניים גורמות לשינוי גדול בחייהם ובחיי משפחותיהם, מה שמחדד את המשמעות על כוחם של הפתיחות, השיתוף, השיחה.
סיפור אמין, יפה ורגיש שכל פרק בו מסופר מפי אחת הדמויות ומזווית הראייה שלה. אמצעֵי המבע מגוונים: צ'אט בין מיקה לשחר, יומן שכותבת תמר אמו של שחר, מונולוגים. צורת כתיבה זו עושה את הספר קריא מאד.
הספר עוסק בשלל נושאים חמים: אהבת נעורים, חוסר בטחון עצמי, התמודדות עם זהות מינית ואלימות במשפחה.
זהו ספרו הראשון של לידור דוידוב שזיכה אותו השנה בפרס ברנשטיין לספרות בקטגורית
הנוער. דוידוב מנהל כיום רשתות חברתיות ובקיאותו בנושא ניכרת בסיפור. יש לו גם בלוג lidorbooks שכולל סקירות, ביקורות ועדכונים על ספרים בארץ ובעולם. יליד 1996, גדל באור עקיבא, לומד עיצוב גרפי ובעל תואר ראשון בתקשורת ומדע המדינה מאוניברסיטת תל אביב.
ספר המשך בקָנה. יש למה לצפות.
מגיל 15 וגם להורים ומחנכים שיקבלו בו הצצה לנפשם של מתבגרים וגם עשויים להפיק כמה תובנות משפחתיות. בעת כתיבת סקירה זו התפרסם כי משרד הבריאות קיצץ באופן משמעותי את התמיכה בעמותות לסיוע נפשי. מומלץ גם להם לקרוא את הספר הזה.
המשך סדרות
היומנים של אלה – מַחברת 5, חברוֹת לא לנצחכתבה: מרדית קוֹסטֵיין
איורים: דניאל מקדונלד
מאנגלית: שרה קרן
מנוקד, 142 עמודים, כנפיים וכתר.
"אני חייבת להיות מִייבֶּל. פשוט חייבת" חושבת אלה כשהמורה מודיעה שהכתה עומדת להעלות הצגה. היא משקיעה מאמץ, מתכוננת, לומדת בעל-פה את התפקיד לקראת מבחני הקבלה, מתגברת על מזימתה של יריבתה פיץ' פרקר להפילה בפח. האם אחרי כל אלה תזכה בתפקיד הראשי? ומה תעשה כשתגלה שהחברה הכי טובה שלה, זואי, זונחת אותה ומקדישה את כל זמנה לחזרות עם תלמידה חדשה?
סיפור על חברוּת שעומדת למבחן.
סדרה מתוקה וכיפית, כתובה כיומן מאויר, מרוּוח ומאוורר מאד, מזמין קוראים מתחילים ולא רק.
מגיל 7-8.
כשסבא אליהו היה קטן – 4 האמת, כל האמת ורק האמתכתב: יָנץ לוי
אייר: אבי בלייר
מנוקד, 168 עמ', כנרת.
הסדרה הזאת זכתה לכל הסופרלטיבים האפשריים, מצד ילדים, מבקרים ובעצם מכל גיל.
כל ספר, המסופר מפי הנכד על סבא כשהיה ילד בתל אביב של שנות השלושים, הוא סוחף, מכמיר לב, מצחיק, חכם, מתפקע מיצירתיות ודמיון על רקע המציאות, קצב האירועים ותהפוכות העלילה מותירים את הקורא ללא נשימה. אליהו, בן יחיד למשפחה מוכת עוני ודלות שקשה להעלות על הדעת - אפילו נעלים אין לו והוא ישן על ערימת עיתונים - הוא ילד שלמרות היותו תמים וחסר השכלה, הוא מוכשר, בעל תפיסה מהירה, חכם ואמיץ ומלא תושייה, וגם רגיש לזולת וטוב לב. דלותו מונעת ממנו ללמוד בבית ספר אולם הוא מלא סקרנות ותאב דעת, יודע לשאול ולפעול.
בספר הזה, שהוא הרביעי ואחרון ובו נקשרים יחד כל הספרים (לכן מומלץ להכירם קודם), אליהו מייצג את הוריו בבית המשפט – לשם נקלעו על לא עוול בכפם. יחף ולבוש בלויים, חף מכל מושג בכלליו ונהליו של המקום, הוא מצליח כנגד כל הסיכויים לגבור על עורך הדין הממולח של המשפחה העשירה שהעלילה על הוריו עלילת שווא, ולשחררם מן הכלא.
להצלחת הסדרה יש להוסיף גם את איוריו הצבעוניים, השובבים והמצחיקים של אבי בלייר.
האמת, רק ארבעה ספרים ויש חשק לעוד. אך יחד עם זאת, כל הכבוד לינץ לוי שידע לפרוש ממנה בשיא.
אל תחמיצו את כל ספרי הסדרה.
מגיל 8 ולכל גיל.
כתבה ואיירה: ג'ני מַייליכוֹב
ספר קרטון, עם עובד.
אמא חיפושית לובשת שמלה אדומה עם הרבה נקודות שחורות, כי היא כבר גדולה. טים טם הקטנה יוצאת לחפש נקודות גם לשמלה שלה. אומר/ת לנו המספר/ת: "זה לא פשוט למצוא נקודות שחורות. / הן מתחבאות בכל מיני מקומות. / צריך ללכת בשקט / ולהתבונן מסביב / עד שרואים את הנקודה. / 'ואם לא מוצאים?' שאלה טים טם. / אז צריך ללכת בכיוון ההפוך / כי ככה רואים דברים שלא / ראינו קודם לכן." אחרי שאמא הסבירה לה – ולנו – את סוד החיפוש, טים טם מוצאת נקודה אחר נקודה ובכל פעם מדביקה אותה על שמלתה, עד שהיא "בת שבע נקודות!"
יש קסם מיוחד בנקודות. ראינו אותו בעבודותיה של האמנית היפנית יאיוי קוסמה.
יש גם הרבה קסם בספר התמים והמתוק הזה, שמזמין פעילות של חיפוש, איתור ומשחק: מציאת נקודות ומנייתן בספר, איתור נקודות בסביבתנו, ציור או הדבקה של נקודות.
ג'ני מייליכוב היא מאיירת ואמנית, בוגרת בצלאל במחלקה לתקשורת חזותית, מסלול איור. בציוריה הנאיביים והצבעוניים היא יוצרת בספריה עולמות קטנים של דמיון ותמימות. ספרה מכונת העננים של לונה (הקיבוץ המאוחד 2020) זכה בפרס קק"ל.
מגיל 2-3.
כתבה: פטרישיה אורבך
איירה: אוֹדילון מורָאיֵיס
מפורטוגזית: לֵילָה פרץ.
מנוקד, ללא מספרי עמ', רימונים.
אינני יודעת למה מופיעים על הספר הזה שמות של כותבת ומתרגמת. דפדפתי בו הלוך ושוב ולא מצאתי אף לא מילה אחת. זהו ספר שכולו איורים, ללא טקסט. בניגוד לספרים ללא טקסט שאיוריהם מתווים קו לעלילה סיפורית (וההורים לא ממהרים לקנות כי אם משלמים אז שיהיו גם מילים), בספר הזה אין עלילה. בכל עמוד מאוירת פעילות יצירתית של ילדה עם בקבוקים.
שם הספר בפורטוגזית הוא בקבוק (A Garrafa). בעמוד הראשון הילדה מרוקנת את תכולת הבקבוק לעציץ ומכאן ואילך בכל עמוד היא הופכת אותו לחפץ משחקי: נגרר על גלגלים, זרנוק של כבאים, רמקול, מפריח בועות ועוד. היא שולפת מתוך מְכַל פסולת עוד בקבוקים ובונה מהם באולינג.
יצירתי ומהנה. הקטנים יכולים לחבר לעצמם סיפור סביב האיורים ולהשתעשע במשחק דמיוני ויצירתי בחפצים שונים. על הדרך יש כאן גם מסר של איכות הסביבה: לא זורקים, מוצאים לחפץ שימוש אחר.
הרעיון אינו מקורי. ישנם ספרים, עם טקסט או בלי, על חפצים המשנים את ייעודם בעזרת יצירתיות ודמיון, אבל זהו בהחלט ספר שפעוטות יאהבו ויהפכו בו שוב ושוב.
על גב הספר נכתב, כמו בהרבה ספרים אחרים, כי הוא מלמד יצירתיות ושימוש בדמיון.
אבל במציאות מי שלומד יצירתיות ודמיון הם אנחנו המבוגרים מהפעוטות. אצלם, יצירתיות ודמיון, כמו שאומרים, עובדים שעות נוספות.
מגיל 3.
כתבה: יעל גובר
איירה: נועם ויינר
מנוקד, ללא מספרי עמ', כנרת.
בסוף היום, כשעדי יצאה מהגן, היא אספה מהקיר שני שבלולים וטמנה אחד בכל יד. ואז רצה לאבא ונופפה בשני אגרופיה: " 'למה אמא לא באה? [...] היום אני אצלה!' " אבא ענה שאמא בעבודה, תחזור מאוחר יותר, ושניהם הלכו לגינה. כשאבא שאל מה יש לה ביד, ענתה: "שניים שבלוליים." אבא מתבדח (בהומור הבלבול האהוב על קטנטנים, שמזכיר את הספר הלו הלו אבא) "לא בנעליים... שאלתי מה יש לך ביד." עדי עונה "שניים שבלוליים", ואבא ממשיך להתבדח: "שמים בלעו מים?"
עדי אינה מוכנה להראות את השבלולים לאבא, "אני מראה רק לאמא." כך עובר עליה היום באגרופים קמוצים, ולאבא לא נותר אלא לשיר פזמון חוזר המתגלגל מיד על הלשון: "שניים שבלוליים בשתי הידיים. / לא בנעליים, ולא בלעו מים. / עד שאמא תחזור
מהעבודה. / עדי לא תפתח את כף ידה."
פתחה או לא פתחה? איך, מה ומתי תצטרכו לקרוא בעצמכם.
בסיפור המקסים והמיוחד הזה מוכמן בעדינות המושג בית, תחושה שאינה תלויה באמא-אבא-ילד שגרים יחד. יעל גובר העמידה אנלוגיה יפה בין השבלולים לבין עדי - הבית הוא חלק מן השבלול וגם אגרופיה של עדי משמשים להם בית. מסתבר שהיה שם עוד שבלולון קטון שהתחבא בשבלול הגדול. שמחה וחמימות של בית אינם קשורים אם גרים יחד או לא והפזמון של אבא מחזק זאת בסוף הסיפור: "בית, בית, שבלוליים, / שני בתים – איזה ששון! / פעם שם ופעם פה / שבלולון הולך לישון." האיור מלא שמחה – אבא שר, אמא צוחקת, עדי משתובבת באמבטיה.
יעל גובר, עורכת מוערכת וכלת פרס דבורה עומר, קונה לה מקום על מדף ספרי הילדים בסגנונה המובחן של חום, יופי ועדינות, וללא מילה מיותרת. כך גם בספרה הקודם דוקטור אף וזנב (כנרת). ספרים שנעים לקרוא בהם שוב ושוב.
הספר, שחף מכל תיוג של סוג משפחה, מלוּוה באיוריה היפים, מלאי ההומור והשמחה של נועם ויינר. אפשר לזהות בהם סוגים שונים של משפחות: אבא, אמא וילדה יושבים על ספסל בגינה, אבא, אבא וילד צועדים ברחוב, אמא כהת עור ואבא בהיר עם זקנקן וקוקו (עד כמה שהצלחתי להבחין) מובילים פעוט בעגלה.
נעם ויינר סיימה לימודי תקשורת חזותית בבצלאל במסלול לאיור. זכתה בשנה שעברה בפרס בן יצחק של מוזיאון ישראל .
מגיל 4.
כתבה ואיירה: אורית ברגמן
מנוקד, ללא מספרי עמ', אגם ילדות.
בתחילת הספר ניתן מידע, למי שלא ידע, כמוני: "חיפושיות זבל דוחפות את הכדור שלהן אחורה, לכן הן לא רואות לאן הן הולכות. לפעמים זה יכול לגרום לתקריות מצחיקות." אם תרצו זה גם קצת מה שנקרא רמז מַטְרים.
שושנה היא חיפושית זבל חרוצה שקמה כל בוקר לעבודה. היא מגלגלת מאחוריה את כדור הזבל. בדרך נדבקים אליו כל מיני דברים והוא הולך וגדל. אבל היא כמובן לא שמה לב, רק נאנחת על חייה הקשים והמשעממים, בניגוד לחיים של אחרים: "לי אף פעם לא קורה כלום. אוף, איזה שעמום." היא לא פוגשת חברים, לא מוזמנת למסיבה ביער, לא יוצאת לבלות בעיר הגדולה, לא מטיילת בעולם הגדול.
אבל פתאום שושנה נעצרה. "משהו לחץ לה בבטן, משהו גדול שרצה לצאת החוצה לעולם..."
ביצה נפלטה מגופה והיא חפרה בור וטמנה אותה. בוקר אחד כשהתעוררה, משהו קטן טיפס לה על הגב: "בוקר טוב אמא. סוף סוף התעוררת!" ואז, כל החרקים, הממתקים והחפצים שנאגרו בכדור הזבל של שושנה הגיחו גם הם ממנו וערכו מסיבה עליזה. "איזה עולם נהדר גלגלת, אמא!" מתפעלת החיפושית הקטנה.
זהו ספר שיש בו רובד לילדים – סיפור על חיפושית זבל, ורובד הגותי למבוגרים – החיים משתנים כשנולד ילד, אוצרות עלומים בתוכנו שלא ידענו על קיומם פורצים החוצה. זהו גם ספר האומר לנו: אפשר למצוא זהב בזבל, תלוי בנקודת המבט. הסיום ההומוריסטי מחזק את המסר: חיפושית הזבל מחבקת את בתה ואומרת, "לך, ילדה אהובה שלי, מגיע כל הזבל שבעולם."
המידע המעניין על חיפושית הזבל המופיע בסוף הספר מראה לנו שגם יצורים קטנים ואולי אף בזויים, אוצרים בתוכם עולם ומלואו.
אורית ברגמן, אמנית רב תחומית עטורת פרסים, היא בוגרת המחלקה החזותית בבצלאל והיום מרצה שם לאיור. כותבת ומאיירת ספרים בארץ ובחו"ל. כמו כן כותבת מחזות ויוצרת תפאורה לתיאטרון ומאיירת עבור עיתונים ומגזינים בארץ ובעולם.
יופי של ספר. מגיל 4 וגם למבוגרים.
כתבה ואיירה: איה גורדון נוי
מנוקד, ללא מספרי עמ', ספרית פועלים.
תודו שעד הספר הזה לא ידעתם מה זה גמצוץ. גם אני לא. מה שמראה לנו שגם אנחנו, המבוגרים, יכולים ללמוד הרבה מספרי ילדים טובים.
לפיץ יש גינת ירק נהדרת וכל יום היא עובדת בה באהבה "ורואה מה חדש: / מי נבט ומי גדל,/ מי ליבלב ומי נבל." יום אחד, "אמאל'ה! מה זה? אוי!" באדמה יצור מוזר, אינו דומה לשום דבר. "אני לא יצור ולא מוזר. / אני פטריה קוראים לי גמצוץ, / ואת רגזנית עם פרצוף חמוץ." פיץ מנסה לגרשו: "אבל אתה לא מתאים / לכאן בכלל, וגם לא נחוץ. / לך מהגינה שלי, גמצוץ!" הגמצוץ היה שמח לעשות זאת אבל "אני לא יכול לעוף, / ולא לנוע, / כזה אני: / תקוע." פיץ מנסה לעזור לו להסתלק, בכל מיני דרכים יצירתיות, חלקן מציע אף הוא, "אבל כלום לא הצליח, דבר לא השתנה - / גמצוץ נשאר תקוע בגינה."
כמו שאומרים, פיץ עושה מלימון לימונדה: "טוב, אם אין ברירה / אז בוא נחשוב: / עם רגל אחת / וגוף קצת מבהיל, / אולי תוכל להיות... / דחליל!"
לאט לאט פיץ מתקרבת אל הגמצוץ-הדחליל: לפעמים פטפטו, שרו, כשהתעייפה הניחה את ראשה על גזעו השמנמן ונרדמה (שימו לב להדרגתיות העדינה של בניית הקירבה.) ואז, בוקר אחד, הגמצוץ נעלם. פיץ הדואגת יוצאת לחפשו. הזחל מבהיר לה: "כך הן
הפטריות – צצות עם הגשם, / ומיד נעלמות." פיץ עצובה, "הוא יחסר לה מאד, עד הגשם הבא."
סיפור נהדר – טקסט ואיורים, על תהליך ההתקרבות אל השונה, בהדרגה, והמעבר מדחייה להתיידדות, מ"לך מהגינה שלי" ל"גמצוץ תחזור מהר" שכותבת פיץ על שלט בטוש זוהר. ובתוך זה גם על פרידה וגעגוע. בין האיורים שתול מידע קצר ומעניין על הפטרייה המיוחדת הזאת ועל מקור שמהּ.
איה גורדון נוי היא בוגרת המחלקה לעצוב גרפי בבצלאל. איירה ספרי ילדים שתורגמו והופצו בעולם. היא משתמשת בשיטה ייחודית המשלבת קולאז' של איורים וטקסטורה. זהו ספרה הראשון ככותבת וכמאיירת.
מגיל 4.
כתבה: מאירה ברנע־גולדברג
אייר: רמי טל
מנוקד, ללא מספרי עמ', כנרת.
עכשיו גם ילדי הגן יוכלו להכיר את כראמל, החתול המפורסם. הפעם אין זה החתול הממושקף היודע לדבר, לקרוא מחשבות, להפוך לרואה ואינו נראה ועוד, אלא כזה שאינו מוציא הגה מפיו אך רוצה לעוף. יש לו כנפיים? לא. אבל הוא בכל זאת מתעקש. אנחנו עוקבים אחר ניסיונותיו, באיורים יפים, דינמיים ומלאי הבעה, כאשר מצד אחד נשמע קולו של ההיגיון, המייצג את הסביבה: "כראמל, אתה לא יכול לעוף..." ומצד אחר קולו של המספר המעודד, המייצג את קולו הפנימי של החתול: בטח שהוא יכול, הוא רק צריך לתפוס תאוצה, למצוא נקודת זינוק טובה, לבחור את המורים הנכונים ועוד.
האם כראמל יצליח?
ספרים על דבקות במטרה ועזרה מחברים יש לא מעט וזהו עוד אחד, חביב מאד.
מאירה ברנע־גולדברג היא סופרת למבוגרים ולילדים. את פרסומה הרחב קנתה בסדרת כראמל המצליחה – פרוזה לנוער, קומיקס לראשית קריאה, טלוויזיה, הצגה, מרצ'נדייז (בעברית תִּסחוּר). הסדרה זיכתה אותה בפרס דבורה עומר (2018).
רמי טל הוא מאייר וסופר ילדים, בוגר תואר ראשון בעיצוב ובחינוך במרכז האקדמי ויצו חיפה. אייר ספרי ילדים רבים. ספרו הראשון ככותב ומאייר היה המפלצות של נעם (ידיעות ספרים וטל-מאי 2021).
מגיל 4.
מטעויות לתגליותכתבה: תמי שם־טוב
אייר: מיכאל פאוסט
מנוקד, 64 עמ', כנרת.
אם גיליתם עובש על הלחם, תנו כבוד לפטרייה שגרמה לו. בזכות התרופה שפותחה ממנה, ניצלה האנושות מזיהום קטלני שהיה עלול להתפתח אפילו משריטה קטנה.
כל ילד מכיר את תרופת האנטיביוטיקה שהוא נוטל כשיש לו למשל דלקת בגרון או באוזניים. את הפניצילין, תרופת האנטיביוטיקה הראשונה (אנטי – נגד, ביו – חיים, החיידקים הם יצורים חיים) גילה הרופא ד"ר אלכסנדר פְלֵמינג כשיצא לחופשה ושכח לסגור את החלון במעבדה שלו. כשחזר, עמד להשליך במפח נפש את צלחות הניסוי עם החיידקים, אך פתאום משהו תפש את עינו – פטריית עובש בשם פניציליום, בצבע כחלחל־ירקרק, צמחה בתוך אחת מהן. סקרנותו התעוררה וכשבדק אותה תחת מיקרוסקופ גילה לתדהמתו שהחיידקים סביבה נעלמו. מכאן ועד להמשך בדיקותיו והפקת התרופה לקהל הרחב עברה עוד דרך ארוכה ונדרשו עקשנותו שלו ושל חוקרים צעירים בעקבותיו שהדפו את ספקנותו של עולם המדע. בזכותם יכלו עכשיו בני האדם להילחם בזיהומים שגרמו למותם.
כשקראתי את הסיפור לילד בן 11 ולילדה בת 9, הרחבתי וסיפרתי להם על מלחמת האדם והחיידקים זה בזה, כיצד החיידקים מפתחים עמידות נגד התרופות האנטיביוטיות ולכן ככל שנמעיט להשתמש בהן כן ייטב. עכשיו הבינו מדוע כשכואב הגרון בודקים קודם אם קיים זיהום חיידקי כדי לא להשתמש בתרופה שלא לצורך. הם הבינו גם מדוע יש לקחת את כל כמות התרופה שנרשמה לנו, כי אף על פי שאנחנו מרגישים שהבראנו, החיידקים שנחלשו עדיין לא מוגרו לחלוטין ועלולים להרים ראש. כך קרה, כמסופר בספר, לשוטר לונדוני בשם אלברט: "החיידקים שכמעט הובסו, התרבו שוב בתוכו, והפעם בלי שום הפרעה" משום שנגמר מלאי התרופה שהצליחו לייצר.
בספר המרתק הזה (גם למבוגרים) תוכלו לקרוא על הטעויות שהובילו להמצאת המיקרוגל, הזכוכית המחוסמת (שם־טוב דואגת להסביר לקוראים שזוהי זכוכית שכמעט אינה נשברת ואם זה קורה חלקיה נשארים קטנים ומאוחדים, אינם מתפזרים ואינם פוצעים), בצק הפליידו ועוד, המצאות שקשה לנו היום לתאר את העולם בלעדיהן.
הספר כתוב בצורה סיפורית סוחפת, בגובה העיניים של ילדים - מומחיות ידועה של תמי שם־טוב. בהקדמה היא עושה רהביליטציה לטעויות – אל תלָחצו, אל תסתירו. לפעמים טעיתם-גיליתם, דווקא טעויות יכולות לזמן לנו גילויים מפתיעים. "זו צריכה להיות הגישה לחיים" היא כותבת ומצטטת את אלברט אינשטיין שאמר, "בלב ליבו של הקושי טמונה ההזדמנות."
ספרים כאלה כדאי לקרוא עם הילד, לפתח את סקרנותו, לשוחח, להרחיב, לתת דוגמאות מחיינו.
מגיל 7.
אסטֵריקס הגָאליכתב: רֵנה גוֹסיני
אייר: אַלבֵּר אוּדֶרזוֹ
מצרפתית: אביטל ענבר
לא מנוקד, 48 עמ' כנרת.
הקורא שלנו נהנה עד היום משלושה ספרי אסטריקס שעברו אליו מאביו. מעתה יוכלו ילדי הדור הצעיר ליהנות מהדפסה חדשה ומרהיבה של הקומיקס שראה אור לראשונה ב־1959 בתוך חוברת קומיקס צרפתית ותורגם לעברית ב־1982. אסטריקס נחשבת לסדרה הצרפתית המצליחה ביותר אי פעם, ואחת הסדרות המצליחות בעולם. עד היום יצאו לאור 40 ספרים, שנמכרו ברחבי העולם ב־380 מיליון עותקים לפחות. הסדרה עובדה לטלוויזיה ולקולנוע, למשחקי קופסה ולמשחקי מחשב. ב־1965 קראו הצרפתים ללוויין הראשון ששיגרו לחלל בשם אסטריקס, וב־1989 הושק פארק אסטריקס, כ־35 ק"מ מפריז, שישנם האומרים כי הוא מעולה לא פחות מיורו דיסני שהוקם אחריו.
יוצרי אסטריקס ביקשו להוציא קומיקס בעל זיקה היסטורית ובחרו בחבל גאליה בשנת 50 לפני הספירה שנכבש על ידי הרומאים. נותר רק כפר קטן שכיתרו אך לא הצליחו לכבוש. שיקוי פלא שכהן-העץ של הכפר, אֹשַפיקס, יודע להכין, מעניק לאנשי הכפר כוחות על. בראשם עומד אסטריקס, לוחם קטן קומה (גם נפוליאון כידוע היה נמוך), אמיץ, תחבולן ורב תושייה, שיודע להערים על הרומאים בדרכים שונות. חברו הטוב הוא אוֹבְּלִיקְס, גדל גוף, בעל אופי תמים וילדותי, שתמיד נמצא לצידו ועוזר לו להיחלץ מצרה בשעת הצורך.
הפופולאריות של אסטריקס לא דעכה עם השנים: גיבור קטן וחסר פחד, חברות בין שני גיבורים שונים באופיים, הזדהות עם האדם הקטן שעומד על שלו מול כוח עצום הנתפש כבלתי מנוצח, איור שמתאים להומור המילולי כמו כפפה ליד – אלה ועוד הופכים את אסטריקס לסדרה קלאסית שתישאר אתנו תמיד.
מגיל 9.
המשך סדרות:
איש הכלב 7 – למי התגלגלו הכדוריםכתב ואייר: דאב פילקי
מאנגלית: ארז אשרוב
מנוקד, 236 עמ', כנרת.
איש הכלב רודף באינסטינקט אחר כדורים והגנבים משתמשים בהם כדי להסיח את דעתו. בספר זה הוא לומד, בעזרת החתול המשובט פיטי הקטן, כיצד להיגמל מן הרדיפה. אלא שבתהליך הגמילה הוא עובר לקיצוניות אחרת ומתחיל לפחד מן הכדורים. עכשיו עוזר לו החתולון פיטי לאזור אומץ ולהתגבר על הפחד. איש הכלב מצליח לבסוף לשלוט ולאזן בין יצר הרדיפה אחר כדורים לבין הפחד מהם ומגן על העיר מפני החבר'ה הרעים.
קומיקס, הומור, אבסורד, וטובים נגד רעים – מה צריך יותר מזה? לא פלא שהסדרה (שמחברהּ חיבר גם את קפטן תחתונים) כבשה מיליוני קוראים צעירים ברחבי העולם.
מגיל 7.
כתב: אַן דוֹ
אייר: אנטון אמאדין
מאנגלית: ליאת שרון
לא מנוקד, 186 עמ', תכלת.
אודה ולא אבוש, גם אני עטה על כל ספר חדש שיוצא בסדרה. אולי בגלל הסבתא המגניבה שממציאה המצאות שמצילות את המצב, אולי בגלל הגיבורים שתמיד מסתבכים אך מצליחים להיחלץ, אולי בגלל ההומור, האבסורד, הדמיון. בספר הזה נלסון וקֶני בטוחים שיזכו בתפקידים הראשיים בהצגת בית הספר. הם כל כך בטוחים שאפילו לא טורחים להתכונן למבחן הקבלה. גם כאן, כמובן, מושיעה אותם ההמצאה החדשה והמטורפת של סבתא שהופכת דמויות מתוך ספרים ליצורים אמיתיים.
מתאים לילדים שמתחילים לקרוא בלי ניקוד: אותיות גדולות, מרווחים גדולים, מעט שורות בכל עמוד והרבה איורים בסגנון קומיקס.
מגיל 7-8.
אווטאר – כַּשַׁף האוויר האחרון, צפון ודרום – ספר ראשוןמאת: בריאן קוֹנייֵצקוֹ ומייקל דנטה דימרטינו
כתב: ג'ין לוּאן יאנג
ציור: סטודיו גוריהירו
מאנגלית: אורנה כץ
לא מנוקד, 76 עמ', כנרת.
מה עובר על קַטַרָה וסוֹקָה, האחות והאח, בביתם שבקוטב הדרומי? בספר זה, הראשון בטרילוגיה שהיא המשכה של סדרת אווטאר, מופיעות לראשונה דמויות חדשות כמו האב, דודה אשוּנָה המפורסמת בחטיפיה שעשויים מכלב ים מיובש, ודמויות נוספות.
ספר הקומיקס הזה הלהיב את הקורא הצעיר שלנו, כמו הספרים הקודמים.
מגיל 9.
כל שירי הילדים של לאה גולדברג– שני כרכים (416 עמ', 464 עמ')עריכה ופרשנות: גדעון טיקוצקי
ספרית פועלים
בדרך כלל אני פותחת את הסקירה בספרים לפעוטות וממשיכה עם עליית הגיל. הפעם אני שונָה מהרגלי לרגל מה שנראה לי כאירוע מיוחד בתחום ספרות הילדים.
אולי אתם מכירים איזה מפוזר מכפר אז"ר ממקום כלשהו, כי התואר כבר הפך למטבע לשון, אבל תודו שאינכם מכירים אוטו מפוזר. ובכן, "ביום חמסין האוטו הצטנן / הוא כל הלילה השתעל ולא ישן. / ניסה לצאת החוצה וחזר, / בבוקר קם עייף ומפוזר." האוטו הזה שכח את כל התחנות ואחרי סיבובים רבים הגיע לשפת הים של תל אביב. הקהל "משתומם, נדהם ומבוהל - // [...] איזה פלא! מה מצחיק ומה מוזר! / הראית מימיך אוטו מפוזר?" זהו אחד משיריה הראשונים של לאה גולדברג שמצא עורך האסופה פרופ' גדעון טיקוצקי במכון גנזים.
אם תאמרו, הרי כבר יצאו ספרים כה רבים של יצירותיה לילדים ומה הרבותא? מה כאן החידוש? תגלו שבשני הכרכים המונומנטליים האלה, שתקצר היריעה ודלוֹת המילים מלתאר את עושרם, נאספו כל השירים לילדים פרי עטה, כ-400 במספר – המוכּרים, הנשכחים, הגנוזים, בעוד מספרם של אלה שכונסו עד היום הוא כ-200, כלומר מחצית. וזה עוד לא הכול. השירים מסודרים בסדר כרונולוגי החל משנת 1935 שבה התחילה גולדברג לכתוב לילדים בעקבות מפגש מקרי עם עורך "דבר לילדים" יצחק יציב זמן קצר לאחר עלייתה ארצה, ועד שירים שכתבה בעשור האחרון לחייה (נפטרה ב - 1970), סידור המאפשר את בחינתם ברצף ובהקשר למאורעות ההיסטוריים והתרבותיים בארץ ובעולם. פרסומם, תחילה בעיתוני הילדים – "דבר לילדים" ואחר כך "משמר לילדים" מסמן את היותם צמודים לאקטואליה. כך נמצא שיר לכבוד חנוכת נמל תל-אביב (שיר הנמל, "דבר לילדים" 19.11.1936) או שיר לעידוד קניית תוצרת הארץ (בשני נוסחים מעט שונים). שירה מגויסת? לאה גולדברג? אכן, ויש אומרים "שירה מתגייסת". כך או כך, שירה שהיא שירה. השירים מלווים בפרשנותו של העורך המחדד את ההקשרים, גם לשירת המבוגרים שלה.
כפי שמאיר את עינינו העורך באחרית דבר, בחינת המכלול מאפשרת לעמוד על התודעה הכפולה בשירתה - של מבוגרת ושל ילדה, ובהתאם גם על שני מישורי זמן מקבילים: האחד של עולם הילדות הסובב סביב עונות השנה, החגים, שנת הלימודים והאחר הוא הזמן ההיסטורי שבמהלכו נכתבו השירים – מלחמה עולמית ושואה וצמיחתה של המדינה.
בספר מופיעים גם תרגומים ועיבודים של גולדברג שניכר בהם חותמה וכן ארבעה עשר ספרונים במלואם, בצבע, שהופיעו בשעתו והפכו נדירים.
יש לציין את המיפתוח הראוי לכל שבח: מלבד השירים לפי סדר הופעתם הכרונולוגי, נמצא מפתח אלפביתי של השירים לפי כותרות ושורות ראשונות, מפתח נושאים מפורט ובו אפילו שמות פרטיים המופיעים בשירים (גם להם כמובן היבט תרבותי-היסטורי), מראי מקום לדימויים ועוד.
למי מיועד האוסף המהודר הזה? לכל אלה שחולקים את התשתית התרבותית שלנו בארץ – סבים וסבתות, הורים, מורים, תלמידים, סטודנטים וחוקרים. למרות שאין זה ספר קלאסי לילדים, זוהי קלאסיקה שאפשר לשתפם בה.
גדעון טיקוצקי הוא פרופ' חבר בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית, זכה בפרסים על חיבור ספרי עיון ועבודתו כעורך, והוא בעיני החוקר מספר אחת של לאה גולדברג.
האוסף עוצב ביד אמן על-ידי מיכל מגן.
כתבה ואיירה: שירה גודמן
ספר קרטון, הקיבוץ המאוחד.
"אפור / כמו הקוקו / של סבתא יוכבד, / עכשיו היא הלכה / ואני נעצבת."
שירים קצרצרים, מתנגנים ויפים על צבעים – כל עמוד מוקדש לצבע, מלווים באיורים מתוקים. ישנם הרבה ספרים על צבעים אבל לא פשוט לכתוב כזה שאינו מאלץ את השירים להתאים עצמם לצבע אלא הצבע עולה מתוך השיר, יחד עם רגש, דימויים ושפה שמאזנת בין הנגיש והמעשיר. ספר זה עומד היטב במשימה.
מגיל שנה וחצי.
עופי עוף כתבה: ג'וליה דונלדסון
איירה: קתרין רֶיְנֶר
עברית: רימונה די־נור
מנוקד, ללא מספרי עמ', כנרת
ישבה עופי־עוף בקן לבדה, / עם מקור מעוקל ועין חדה. / ציפורית ירוקה התקרבה לה כעת. / שמי פַּט־פֶּטִי, אולי נפטפט? / [...] אבל עופי־עוף זקפה צוארה, / ומה לפי דעתכם היא אמרה? / 'עופי־עוף! עופי־עוף! עופי מכאן! / לפטפט, לקשקש – אין לי חשק וזמן. / [...] עופי ואל תחזרי הנה שוב/ עופי־עוף / עופי־עוף! עופי־עוף!' "
כך חוזרת התבנית האפיזודלית עם ציפורים נוספות, המבקשות את קרבתה של עופי־עוף אך נדחות על ידה בגסות. עד ש... "עוף חום־כהה אל הקן התקרב. / 'שלום לך – אני פרא־עוף הטורף.' " עופי־עוף קוראת לו להסתלק כדרכה "אבל פרא־עוף / הרעים בקולו: / "לא ולא! / לא ולא! / לא ולא!" ומה אתם חושבים קרה?
הספר מראה לנו שגם אוהבי הבדידות צריכים לפעמים חבר או חברה, במיוחד בשעת צרה. עופי־עוף, כך למדתי מן הכתוב בסוף הספר, היא צפור אמיתית שחיה באפריקה ושייכת למשפחת הטוּרָקיים. היא נקראת go away bird בגלל הקולות שהיא משמיעה וציצת ראשה המזדקרת כשהיא נרגשת. את הקן שלה היא בונה מזרדים דקיקים וקוצניים. אף על פי שהיא מגרשת את המתקרבים אליה, היא חיה לפעמים בקבוצות גדולות כך שאולי היא די ידידותית, למרות הכול.
ג'וליה דונלדסון - מי לא מכיר – חיברה את ספרי הילדים האהובים טרופותי, לקוף יש בעיה ורבים אחרים. את הציפור עופי־עוף פגשה באפריקה.
קתרין רינר היא מאיירת עטורת פרסים, שאוהבת ומגדלת בעלי חיים, אך עד כה לא גידלה ציפורים.
יופי של ספר, מרהיב באיוריו הצבעוניים והגדולים ומתנגן באוזן בזכות תרגומה, כמו תמיד, של רימונה די־נור.
מגיל 3.
סיפור העגלהכתבה: תמר מאיר
אייר: שי צ'רקה
מנוקד, ללא מספרי עמ', כתר.
על פי רוב אני משתדלת לסקור ספרים חדשים, אך בשל שפע הספרים וקוצר היריעה נערמים אצלי ספרים שמחכים זמן רב לתורם. אולם ספר הוא לא קוטג' עם תאריך תפוגה. מוטב נשווה אותו ליין ישן וטוב. אכן כזהו הספר הנ"ל ולא כדאי להחמיצו.
יצאו לדרכם אל הרבי: "ארבעה חסידים, / עגלון טוב לב, / עגלה ישנה, / שני סוסים זקנים. / הסוסים דוהרים, הפרסות שועטות, / הגלגלים משקשקים." פתאום נתקעה העגלה בבוץ ונעצרה. ארבעה חסידים מפשילים שרוולים ומנסים לחלצה: "הראשון מתנשף, השני דוחף / השלישי כבר זועף, והרביעי מתעייף. / והעגלה? / לא זזה. "מה עושים חסידים כשלא יודעים מה לעשות?" האחד מתחיל לפזם לעצמו ניגון מופלא, השלושה עוצמים עיניים "מצטרפים בזה אחר זה למתיקות הניגון", גם העגלון וגם ... הסוסים, הגלגלים, העגלה, כולם "מצטרפים אט־אט לניגון ומתחילים להתגלגל." האפיזודות חוזרות, העגלה שוב נתקעת, הניגון מחלץ.
זה כוחו של הניגון המבטא את רוח החסידות, והוא גם זה ששרים בתנועות וצלילים, ללא מילים. כפי שאמר אדמו"ר זקן "הניגון הוא קולמוס הנפש." כמה יפה ונכון. אפשר להיזכר באותו עניין בשיר הנפלא של יורם טהרלב "בַּלדה על הסוס עם כתם על המצח" שהלחין מתי כספי ושרה חוה אלברשטיין, המסתיים בשורות: "הרי אל הניגון הזה חיכינו מתמיד/ אותו נשיר כשיבוא משיח בן דוד"/ .
ד"ר תמר מאיר היא ראש בית המדרש לנשים 'כֻּלָנָה', חוקרת ספרות המדרש והאגדה, סופרת ומשוררת. כתיבתה מתגלגלת כניגון. לא כדאי לכם להחמיץ גם את ספרה לילדים "חנות הגלידה של פרנצ'סקו טירֶלי (כתר) שזכה לשבחים רבים. לאחרונה הוציאה גרסה משלה לסיפור הידוע "המפוחית" המבוסס על חייו של נגן המפוחית בשואה שמוליק גוגול - כיצד קיבל שמוליק הקטן מיאנוש קורצ'ק את המפוחית שכה אהב. זהו, עד כאן, בלי החלק של השואה, רק רמז דק למי שמכיר את ההמשך הביוגרפי – שמוליק מנגן כשהוא שמח וגם כשהוא עצוב, מנגן כשטוב לו ואפילו כשרע.
לאיורים הגדולים והנפלאים, המעלים חיוך, אחראי שי צ'רקה, קריקטוריסט וקומיקסאי ידוע ואהוב מאד על ילדים, המפיח בכישרון רב רוח עכשווית עם הרבה הומור בסיפורים מן המקורות. בין השאר יצר את סדרת בַּבַּא.
קראתי לבן 11 ולבת 9 שהקשיבו בדריכות וכשהגעתי לעמוד לפני אחרון - "מה עושים כשנדמה שאין מה לעשות? ואיך יגיעו אל הרבי הגדול? מספרים סיפור חסידי. תנסו" - ביקשו לדעת אם זה הצליח. קִראו את העמוד האחרון ותדעו. (אולי יאמצו את העצה כל מפגיני המהפכה/רפורמה בעד ונגד).
אני רואה בעיני רוחי חגיגה מן הספר הזה, המחזה־הקראה עם ליווי של ילדים בכלי נגינה שונים.
מגיל 6 ובעצם לכל אחד.
כתבה: תמי שם־טוב
אייר: סתיו עסיס
מנוקד ללא מספרי עמ', כנרת .
לואי פסטר, שנולד בצרפת לפני כמאתיים שנה, חי עם הוריו ושלוש אחיותיו בעיירה מוקפת טבע. הוא אהב לשוטט בחוץ ולהתבונן אולם ליער הסמוך פחד ללכת. הסתובב שם זאב חולה כלבת שנשך איכר מהעיירה. לא היתה שום דרך להציל את מי שנדבק. כששאל לואי את אביו מה גורם למחלה זו, ענה האב "שד הכלבת." אנשים באותם ימים האמינו ששדים או קללות גורמים למחלות.
תמי שם־טוב, המיטיבה להפוך ביוגרפיה לסיפור, עושה זאת הפעם על לואי פסטר, המדען שהמציא את החיסון הראשון ואת הפִסטור, הנקרא על שמו. כתלמיד היה דווקא בינוני וציוניו היו נמוכים. המורים דרשו שיתרכז במה שכתוב בספרי הלימוד ויפסיק לשאול כל מיני שאלות, אך יצר הסקרנות לדעת ולהבין גבר עליו. מי שהתפעל מתכונותיו שהצביעו על מלומד אמיתי היה המנהל שלו, שהמליץ כי ילמד בבית הספר הטוב ביותר בצרפת, שנמצא בפריז. הנער הכפרי הרָגיש לא הסתדר לבדו בעיר הבירה ובמהרה חזר הביתה. הוא היטיב לצייר ויש שהועידו לו קריירה של צייר נודד בכפרים. אולם (למזלנו) ליבו נהה אחר המדע.
זהו ספר נוסף בסדרת "מגלים וממציאים" המצוינת של כנרת, שרבים מהם כתבה תמי שם־טוב, היודעת להגיש תגליות מדעיות לקוראים צעירים בצורה נהירה ומושכת לב, כולל הלשון המאזנת להפליא בין שפה נגישה לשפה מעשירה.
קראתי את הסיפור לילד בן 11 ולאחותו בת ה-9, שהיו מרותקים, גם ההורים הִטו אוזן. כולנו סיכמנו שקשה לחשוב מה היינו עושים היום לולא המציא את החיסון.
מגיל 7.
כדאי גם לקרוא את ספרה של תמי שם־טוב על אליעזר בן יהודה שיצא עכשיו במהדורה חדשה.
עובדות מדהימות שחובה לדעת עד גיל 7כתבה: קתרין בְּרֵרֵטוֹן
אייר: כריס דיקאסון
תרגם מאנגלית: יונתן יבין
מנוקד, 96 עמ', עם עובד.
לא מרוצים מנושאי הלימוד בבית הספר? סעו לאיסלנד, שם יש בית ספר שאפשר ללמוד בו ... הכול אודות שדונים. רוצים לעשות כסף? הנה רעיון: בשנת 2019 הודבקה בננה רגילה לקיר של גלריה לאמנות בארצות הברית. היא נמכרה תמורת מאה ועשרים אלף דולר. והנה רעיון ליצור חשמל בזיל הזול: תחנת כוח בהולנד משתמשת בקקי של תרנגולים כדי לייצר חשמל שמספיק לתשעים אלף בתים. כמו שנאמר, המציאות עולה על כל דמיון.
טרפתי דף אחר דף של 120 עובדות מדהימות על עולם החי, החלל, גוף האדם, מדע, ספורט. קצר, קליל, משעשע, בכל עמוד עובדה שלא תאמן, כתובה בקצרה, באותיות מאירות עיניים, עם איורים גדולים בקו גרפי פשוט ו"פרוע". אידיאלי להתחלת קריאה, ולא רק.
קתרין ברֵרֵטון שחיה בלונדון כתבה וערכה יותר ממאה וחמישים ספרים לילדים על מיגוון רחב של נושאים: בעלי חיים, רובוטים, חלל, ארכיאולוגיה ועוד.
כריס דיקאסון הוא מאייר אנגלי המתאפיין באיור אנרגטי ו"פרוע" של דמויות בקו גרפי פשוט.
יש לציין את תרגומו הבהיר והקולח של יונתן יבין.
מגיל שש ולכל המשפחה, לכתה, לחברים. רוצו והדהימו.
בעקבות הספר, אפשר לחפש עוד עובדות מדהימות. ילדים יכולים להביא כאלה לכתה, לאיירן בסגנונות שונים, להוסיף להן הערות וגם לתלות על הקירות.
ישנם ספרים נוספים בסדרה על עובדות מדהימות לגילים שונים שטרם תורגמו. מתי?
סופי והתרנגולות הבלתי רגילותכתבה: קֵלי ג'ונס
איירה: קייטי קאת'
מאנגלית: ניצן לפידות
לא מנוקד, 224 עמ', הכורסא.
"מר ג'יימס בראון
מי יודע איפה?
דוד ג'ים היקר
זוכר את התרנגולת שסיפרתי לך עליה? יש לה את 'הכוח.'
פחדתי שלא תאמין לי, אבל אני חושבת שהיא היתה פעם שלך, אז אתה בטח יודע. חוץ מזה, אתה מת.
[...] שמעתי מכיוון הבית הקטן רעש שנשמע כמו חבטה וקפאתי. הנרייטה תקעה את הראש מחוץ לדלת וקפצה למטה אל האדמה, והיא צעקה וקרקרה וניהלה שיחה תרנגולית שלמה.
[...] ואז היא נעצה מבט בצנצנת – ופתאום הבנתי שהיא נפלה על הצד ואין לה מים – ו... טוב, אני פשוט אגיד את זה. הצנצנת התרוממה מהאדמה, ריחפה באוויר ונחתה ליד הרגליים שלי.
[...] אני בכלל עוד לא יודעת איך לטפל בתרנגולות רגילות, ובטח שלא בתרנגולות עם כוחות־על. נלחצתי וכתבתי מכתב לחֶברה שכנראה קנית ממנה את התרנגולת. אמרתי להם לבוא לקחת אותה."
סופי בראון, בת 12, עוברת עם משפחתה מלוס אנג'לס לחוות הקיכלי שירשו מקרוב משפחה רחוק. כשהיא משוטטת בחווה כדי להכירהּ, היא פוגשת בתרנגולת פלאית שיודעת להזיז חפצים בכוח מוחה. בהדרגה מצטרפות עוד תרנגולות בלתי רגילות, שהיו בעבר של קְרוב המשפחה, וסופי מלאת התושייה לומדת לטפל בהן. אבל מסתבר שדמות מכובדת בקהילה מצליחה לגנוב אותן. האם תוכל סופי להצילן? "החלטתי באותו רגע שאם אני צריכה לעשות משהו אסור כדי לדאוג לתרנגולות שלי [...], זה מה שאעשה."
ספר מצחיק ויוצא דופן, המסופר בכמה אופנים בלתי רגילים וזרוע באיורים בסגנון קומיקס: מכתבים שסופי כותבת, בין השאר לקרוב המת ממנו ירשו את הבית ולסבתהּ המתה – שניהם חיים מאד עבורה, קורס בהתכתבות לטיפול בתרנגולות, שאלונים ורשימות למיניהן. בין לבין ניתן מידע על סוגי תרנגולות ואפיונן. כל אלה, יחד עם ערוב של דמיון ופנטזיה, גיבורה מקסימה ודמויות משנה נפלאות הופכים את הספר הזה לחוויה.
נבחר לספר השנה לגילאי 9-12 באתרים ובכתבי עת שונים.
זהו ספרה הראשון של קלי ג'ונס שעבדה כספרנית וכמוכרת בחנות ספרים.
מגיל 9. גם מבוגרים ייהנו.
המשך סדרות:
לֵבְּרון ג'יימס מלך המשחקכתב: ריק לֵדי
מאנגלית: תומר קרמן
מנוקד, 148 עמ' כתר.
סיפור סוחף על גדול הקַלעים של ה ־ NBA שנולד לאימו בת השש-עשרה. היא גידלה אותו בתנאי עוני קשים וללא אב אך במסירות רבה, עד שהתגלה על ידי עוזר מאמן של קבוצת ילדים בכדורגל. כן, ג'יימס התחיל כשחקן כדורגל, משם המריא, תרתי משמע, לצמרת עולם הכדורסל. גרסה ספורטאית לסיפור סינדרלה שגם אלה שאינם קשורים לספורט, כמוני, יקראו בשקיקה. שלא לדבר על אוהבי ספורט, כאותו קורא צעיר בן אחת-עשרה שהתלהב עד השמיים וגם עשה על הספר יומן קריאה וקיבל מצויין.
הספר מצטרף לסדרה המצוינת על ספורטאים בהוצאת כתר.
מאת: פרנסס גילבַּרט
איורים: ג'וליאנה סְוֵוני
מאנגלית: גילי בר-הלל סמו
ספר קרטון, מנוקד, תכלת.
"גם בלילה, גם ביום, / אני שלך בכל מקום." ארנב, שדמותו המאויירת מביעה שלווה ונועם, מלווה ילדות וילדים בלילה וביום, בטוב וברע: בשעת עצב, לעת גשם וקור, בעת ריב או שמחה, "את ואני יחדיו לעד. / אף פעם לא נהיה לבד." הארנב, ללא שֵׁם, שהוא גם בובת קטיפה וגם אמיתי, מייצג ארנב פרטי של כל אחד מאתנו, קטנים וגדולים. בחזית הספר המקורי, מעל לכותרת, כתוב: "באהבה מארנב הקטיפה" ועל הכריכה האחורית ציטוט מהספר הקלאסי הנפלא של מרג'רי ויליאמס מ-1922 (יצא בתרגום עברי של מאירה פִירון בהוצאת טל־מאי 2014 - כדאי מאד) "ברגע שאתה אמיתי אתה לא יכול להפסיק להיות אמיתי. זה מחזיק מעמד לנצח."
האיורים היפים, על רקע לבן, מבליטים את הסיטואציות ואת הבעותיו ושפת גופו של הארנב.
הסיטואציות המאוירות מוכרות לפעוטות: משחק בצעצועים, בילוי בדשא, מריבה עם אח גדול שלקח לקטן את הברווזון שלו, הליכה בגשם עם מטריה.
מגיל 3.
כתבה: יונה טפר
אייר: גלעד סֶלִיקְטָר
מנוקד, 32 עמ', הקיבוץ המאוחד.
' "נסיעה טובה' אמרה סבתא, 'הבאנו שמיכה ובקבוק בשביל התינוקת, ולנגה – בובה חדשה.' " שם הספר והכריכה כבר מסמנים את הכיוון. פתיחת הסיפור מבהירה לנו שמדובר באבא ודֶדי (אבא באנגלית של חיבה) שנוסעים להביא תינוקת מפונדקאות.
נגה הקטנה מצטרפת אליהם לנסיעה לקטמנדו שבנפאל הרחוקה לקראת הלידה הצפויה. נגה שואלת "גם אני נולדתי ככה?" וההורים עונים ומסבירים לה ולקוראים הצעירים, בגובה העיניים, את אפשרות הפונדקאות. נגה נזכרת שכאשר סיפרה לחברתה בגן שבקרוב ייסעו לחו"ל להביא תינוקת, תגובת החברה הייתה: " 'אבא ואבא לא יכולים לעשות תינוק. רק אמא ואבא יכולים לעשות תינוקות.' " אז הנה אפשר.
העיר קטמנדו אליה הגיעו, מתוארת בקצרה ובצבעונית עשירה, כיאות לספר טוב. קצת לאחר ההתמקמות והציפייה לתינוקת החדשה אנחנו מטולטלים על ידי רעידת האדמה שפרצה – כמו שקרה במציאות. בתוך התוהו ובוהו הפוקד את המדינה מחפשים ההורים בדאגה ובחרדה – המתוארים באופן מעודן המותאם להכלתם הרגשית של המאזינים הצעירים - את הפונדקאית.
כולנו נושמים לרווחה. אחרי מאמצים ותלאות, שאפשר לראותם כ"צירי לידה", ועזרה מאנשים, אותרה הפונדקאית סאריקה ו"סוף סוף הגיע הרגע לו חכתה נגה. ' מאיה... מאיה... בואי אלי, אני פה! ' " בצד חיזוק דמותה של האחות הגדולה נגה, בונה הסיפור את יחסה אל התוספת המשפחתית – הציפייה, הדאגה, ההתרגשות והשמחה.
הספר הזה מצטרף בכבוד לספרים על המשפחה החדשה לסוגיה ויכול לשמש דוגמה לספר ילדים מצוין בנושא, שמנגיש אותו לקוראים הצעירים דרך הרגש והדרמה ולא בדרך דידקטית של הרצאת הדברים. וכל זאת מבלי לזנוח את המגע הספרותי. אל יֵקַל בעיניכם, דרושה מיומנות ספרותית כמו של יונה טפר, סופרת אהובה ופורייה עתירת פרסים, כדי להפוך אירוע מציאותי לסיפור משובח.
גלעד סליקטר, מבכירי המאיירים, שזכה לשבחי הביקורת בארץ ובעולם, מספר על האיורים:
"בספר רציתי ללוות את הדמויות, לתעד את המסע ולהעביר את התחושות הפנימיות שלהם בעקבות האירוע שקרה. יש רגעים של פחד ואימה בזמן רעידת האדמה והיה חשוב לי להתמקד בזה ובמקביל להראות תמיד שהמשפחה מאוחדת. משום שהסיפור מבוסס על אירוע אמיתי גם ניסיתי להעביר תחושה של תיעוד, מבט מבחוץ לתוך האירוע דרך משפחה אחת, עם סיפור ייחודי משלה."
מגיל 3.
כתבה: דפנה שטרום
אייר: שחר קובר
מנוקד, 29 עמ', ספרית פועלים.
"אח ואחות הולכים בשביל / בדרך לשיעור חליל." ומה קרה בדרך? "אחרי שעה של הליכה / עוברת שם תהלוכה./ בראש צועד המתופף, / שואל: רוצים להצטרף? / לחלילן אחד יש חום, / תוכלו להחליפו היום?" הילדים כמובן נענים, אך כשהם נזכרים שפניהם היו מועדות לשיעור נגינה הם סרים למספרה ומבקשים מן הספר שיחליף אותם בתזמורת. הוא כמובן נענה ומצטרף "לשפתיו הצמיד מסרק / ובמספריו צקצק". אך לפתע הוא נזכר בלקוחותיו, ומבקש מן האופה שירוץ למספרה ויחליף אותו. האופה כמובן נענה, ופתאום נזכר שהשאיר חלה בתנור. הוא מבקש מהרופאה שתרוץ למאפייתו לבדוק אם החלה לא נשרפה. "מדדה היא את החום - / לכל ככר בפה מדחום, / בדקה הדופק לעוגה, / חבשה כעך בדאגה." כך, במבנה אפיזודלי, כל בעל מקצוע שמצטרף לתהלוכה מבקש מבעל מקצוע אחר שיחליפו בעבודתו וזה האחרון נענה ופועל על פי מקצועו: הגנן הגיע למרפאה עם מריצה. "הוא בֵּרֵך את החולים, / מהשק הוציא בצלים / ושתל להם בכיס/ חבצלת או נרקיס."
הומור של בלבול ואבסורד, האהוב מאד על קטנים, תופח ומצטבר, וכל זאת במוסיקליות נפלאה.
דפנה שטרום מלמדת ריתמוסיקה בגני ילדים, החריזה והקצב הם מרכיב דומיננטי בספריה, ביניהם "אולי נתחלף" ו"העננים אמרו לי" (ספרית פועלים.)
שחר קובר, שאייר ספרי ילדים רבים בארץ ובעולם, מעצים את ההומור ה"משוגע" באיוריו הנפלאים, מלאי החן והתנועה. אמנם הסיפור מתרחש "בעיר קטנה בין פה לשם" אך כל יוצר קרוב אצל עצמו וקובר טומן באיוריו מחווה לקרית טבעון עיר מגוריו, בשלטים: מוּמוּס - בית התה והחומוס, קפה אַנין, ועוד.
הנאה מובטחת גם למבוגרים.
מגיל 3.
כתבה: ג'יין אוקונור
אייר: אֵנְדְרוּ ג'וינר
מאנגלית: גליה אלוני־דגן
מנוקד, ללא מספרי עמ', תכלת.
תום כבר יודע לעשות דברים בעצמו, וזוכה מהוריו ל"כל הכבוד" – כשהוא עוזר להכין ארוחת בוקר, כשהוא גורב גרביים ונועל נעליים, כשהוא מטפס בעצמו על סולם המגלשה וגולש. הוא אפילו מבין כבר שילדים גדולים יודעים לחלוק ועוזר לתינוקת על שפת הים שרוצה את הכף שלו. כדי להדגיש את שלב הבגרות והעצמאות, "לא תמיד הייתי ילד גדול. פעם הייתי תינוק" שברח כשהיה צריך להתלבש, שאהב לזרוק אוכל ולמרוח אותו על הפנים, שמשך לכלב בזנב.
עד שמגיעים לדרמה: ביום של צביעה בבית צובעת עצמאותו של תום את הסיפור, תרתי משמע, בבלגן גדול. ההורים הפעם אינם מוחאים כפיים ורק אומרים: "אבל שכחת להקשיב. ילדים גדולים מקשיבים."
ילדים צעירים, אם מתוך כוונה טובה, אם מתוך סקרנות, אינם יכולים לצפות את תוצאות מעשיהם. ההורים אינם גוערים בתום והסיפור מסתיים בשאלתו "אני יכול לעזור?" כשכל אחד מוזמן לענות עליה כמיטב הבנתו.
תורמים לסיפור ולהומור האיורים בקו קריקטוריסטי.
ספר חכם ומצחיק הנוגע באחד הנושאים המרכזיים בגיל הרך: עצמאות וגבולותיה.
מגיל 3.
כתבה ואיירה: נָטָלִי בֶּלְהָסֶן
מנוקד, ללא מספרי עמ', כנפיים וכתר.
הספר הזה הזכיר לי שכאשר היית ילדה היה לי סדין אהוב עם פרחים ורודים. הרגשתי שאני ישנה בשדה של פרחים. מספרת הילדה שבספר: "יש לי יש שמיכת טלאים, / שסבתא תפרה לי בכל הצבעים. / ואם קשה לי בחושך להירדם לבד, / אני יוצאת לטייל בשבילי הבד." זהו "מסע לילי" על טלאי השמיכה – פה אדמה, שם שדות קמה וכותנה, פרחי בר של הדבורה והפרפר - הילדה מתאפקת, לא קוטפת דבר; מטע של שקדיות, שדה חמניות. יש גם דרמה קטנה בדרך: היא תולשת שושנה ו"חוט שלא ראיתי / משתחרר / ונקרע. / שלולית החורף כועסת נורא. / עולים הגלים, / דגים צוללים, / ומיד מתחילה סערה." הכול בא על תיקונו, תרתי משמע, בעזרת זחלי הפרפר שמביאים חוט של משי, הקיפוד מעניק קוץ המשמש כמחט. "בדיוק אז אני נזכרת / איך סבתא שלי תופרת" והתפר שנפרם – נרקם.
יחודו של הספר הוא באיורים הנפלאים של הטבע הארצישראלי שהמחברת יצרה משלל בדים, חוטים וחרוזים. די והותר בעושרם ויופיים, את הטקסט המחורז אפשר היה לקצר.
זהו ספרה הרביעי של נטלי בלהסן. ספרה הראשון, פיוטי ונפלא, העוסק בבדידות, "גברת מגזרת" (הקיבוץ המאוחד 2011) שאוייר במגזרות נייר מקסימות של האומנית נעמי שפירא, זכה בעיטור אנדרסן ותורגם ליפנית, סינית וקרואטית. כל ספריה נבחרו למצעד הספרים של משרד החינוך.
אפשר לעקוב עם הילד אחר הנופים שבשמיכה וגם לחבר סיפורים על מצעיו, כיד הדמיון הטובה.
מגיל 3.
אֵליס גְרָאוֶול וּמיקָאל בְּלַייס
מאנגלית: דנה טל
מנוקד, ללא מספרי עמ' (חבל מאד), תכלת.
כשילדי היו קטנים, חטף בני צעצוע שגם בתי חשקה בו והכריז: "זה צעצוע של בנים." ענתה לו בתי בטון נחרץ: "בין בנים ובנות אין שום הבדל, חוץ מהפיפי." הימים היו ימי שלוט הסטריאוטיפים המגדריים ולשמע תשובתה ידעתי שהצלחתי להטמיע בחינוכה את מסרֵי השוויון שהאמנתי בהם.
בעיתוי שנראה כי אין מוצלח ממנו, שבו גורמים בממשלה מבקשים להחזירנו שנות אור לאחור, יוצא הספר המצוין הזה בעברית. הוא דן במיניות ומגדריות, בזכותו של כל אחד להיות מה שהוא, להיקרא איך שהוא רוצה – היא, הוא, הם, פעם כך ופעם כך, ולזכות בהכרה ובאהבה של הסביבה.
כמו שאני תמיד אומרת, לא חשוב רק המה - תוכנו של הספר, אלא גם האיך – הסגנון. הספר מציג לנו שאלות, מאתגר אותנו למחשבה ולנקיטת עמדה: מי קבע את החוקים והסטריאוטיפים? האם אנחנו חייבים לפעול על פיהם? מה קורה אם אנחנו לא רוצים? הוא מעודד אותנו להכיר בזהותנו: "איך הייתם מתארים את המגדר שלכם?" ולנקוט פעולה: "באיזה כינוי גוף תרצו שאנשים ישתמשו כשהם מדברים עליכם?" וכל זה בשפה תמציתית, בגובה העיניים, בעיצוב ואיורים יפים וגם עם הומור.
בכפולה הראשונה למשל מוצגות תמונות של חפצים, צעצועים, משחקים ופעילויות - כדורגל, בלט, בובות, משאיות, ואנו נשאלים: האם יש פה דברים ששייכים רק לבנות או רק לבנים או בשביל כולם?
הספר מעלה את שלל האפשרויות המגדריות שפרצו לחיינו ולוקח להן זמן להיטמע בתודעתנו ובזרם החיים. להבדלים בגופנו קוראים המבוגרים בן ובת, המדענים - זכר ונקבה, "אבל התשובה לשאלה מי אנחנו באמת היא הרבה יותר מסובכת מאשר השמות האלה. מעטים מאתנו נולדים 'אינטרסקס', וזה אומר שהמין שלנו הוא לא זכר ולא נקבה. בלב, אנחנו יכולים להרגיש שאנחנו בת, או בן, או אף אחד מהם או שניהם. [...] לרגשות האלה קראים זהות מגדרית."
תקצר היריעה מלהציג את כל מעלותיו של הספר. בצד המצב הרצוי/המתחייב הוא מספר על המתנגדים, "יש אנשים שלא חושבים שלכל בני האדם מגיעות אותן זכויות" ועל ההיסטוריה שבמהלכה היו חוקים וכללים שאמרו לנו איך להתנהג. החוקים והסטריאוטיפים המוצגים עוסקים בפעולות, באורח חיים, ברגשות, בעמדות פוליטיות ותרבותיות: נשים לא היו אמורות להטיס מטוסים, לרוץ מרתון ולהצביע בבחירות, גברים לא היו אמורים לטפל בתינוקות ולנקות את הבית, לפחד או להיות עצובים." לצערי חלק מן החוקים האלה שייכים לא רק להיסטוריה, ראו מה קורה היום באירן. הקורא מאותגר בשאלה: "האם לדעתכם החוקים והכללים האלה הוגנים?"
המחברות אינן מתעלמות מן המציאות: "היום עדיין קשה יותר לנשים לנהל חברות גדולות. רוב מנהיגי העולם הם גברים. ובמקביל, החברה לא מעודדת גברים לעבוד במקצועות טיפוליים."
לקינוח אנחנו מתוודעים לגברים ולנשים שהלכו נגד הזרם: זוג הגברים הראשון שהתחתן בארה"ב, האישה הראשונה שטסה לחלל, הנערה שנלחמה על זכותן של ילדות ללכת לביה"ס במדינתה פקיסטן.
בסוף הספר תמצאו כמה עובדות מעניינות על מגדר ובגדים, מן העבר וההווה: תמונה של פרנקלין דלאנו רוזוולט מגיל ארבע, אחד הנשיאים של ארה"ב, בשמלה לבנה מתנפנפת ושיער ארוך, כי כך היה נהוג לפני מאתיים שנה. גברים בארצות שונות שלובשים חצאיות. והאם ידעתם שגברים בפרס העתקה נעלו נעלי עקב כי כך היה להם קל יותר לרכוב על סוסים, לעמוד זקוף ולירות בחיצים? תודו שלא.
לאיזה גיל הספר מיועד?
מידע לילדי גן צריך להינתן מתוך הקשר לעולם החוויות שלהם. אם הילד נתקל למשל בשכן שלובש שמלה או מדבר על עצמו בלשון נקבה, והוא תוהה ושואל, אפשר לקרוא לו מהספר את המידע הרלוונטי, לא מוכרחים הכול. (אגב, אותו דבר גם בהצגת נושאים כמו שואה, מוות וכד'). ככל שמידת החשיפה של הילד לנושא עולה, אפשר להרחיב – זהו ספר שגדל עם הילד. יחד עם זאת כדאי לכלול במגוון הספרות לגיל הרך גם ספרים המציגים את הנושא ברמת התפישה המתאימה (ראו למשל את הספר שנסקר למעלה "גם אבא ואבא יכולים").
כל הכבוד להעברה לעברית של שם הספר, במקור: Pink, Blue and You.
כרך ראשון: איך בני האדם השתלטו על העולם
יובל נוח הררי
איורים: ריקרד זפלנה רואיז
מאנגלית: מיכל אלפון
לא מנוקד, 165 עמ', דביר.
"בהתחלה בני האדם התקרבו אל האש בזהירות רבה והסתכלו עליה ממרחק. אולי הם גילו שאחרי שברק מכה בעץ מבודד ומבעיר אותו, הם יכולים לשבת מסביב לעץ הבוער וליהנות מהאור והחום. וחשוב עוד יותר – כל עוד העץ בוער, אף חיה מסוכנת לא תעז להתקרב אליהם". כשלמדו להכיר את האש מקרוב והבינו שהיא פראית ואכזרית, גילו שבכל זאת יש לה חוקים משלה והתחילו להתיידד אתה. הם קרבו מקל ארוך לעץ בוער ועכשיו הייתה להם אש על מקל וזה היה שימושי מאד. אחר כך הם למדו כיצד להצית אש בעצמם. "השימוש שבני האדם עשו באש הפך אותם ליוצאי דופן."
כבר ידוע שיובל נוח הררי יודע להנגיש לנו את ההיסטוריה בצורה סיפורית מעניינת. הפעם הוא מספר כיצד הפך האדם ליצור השולט בעולם. הוא לוקח אותנו בעקבותיו למסע מיידעי עשיר ומרתק, שכולל גם ארכיאולוגיה והיסטוריה, חילוקי דעות ומסקנות שונות ובכך גם מדגים לקוראים הצעירים כיצד מידע אינו בהכרח חד משמעי ויכול להיות פתוח. חשוב מאד במערכת החינוך שלנו, במיוחד היום, כשיש בה זרמים הטוענים למידע אבסולוטי על ההיסטוריה ובריאת האדם והעולם.
מגיל 8 וגם למבוגרים.
כתבה: נוֹפְיה בר־ניצן
איורים: רון לוין
מנוקד, 128 עמ', כנרת.
ילד חדש מגיע לקיבוץ. דוקא בחברה סגורה כזו, ובימים של תחילת החופש הגדול, הילדים מצפים לפגוש מישהו חדש. אך החדַשדוּש כינוי שהדביקו לו, מסתגר בביתו ומתבודד והילת סוד אופפת אותו. כל מה שמצליחים לגלות עליו הוא רק שמו - גיא. סקרנותם של הילדים מתגברת, הם מבקשים להתקרב אליו, שולחים לביתו משלחות אך בכל פעם אחד ההורים פותח להם את הדלת ודוחה אותם בתירוצים שונים. כל תכנוניהם ותִחמוניהם אינם מקדמים אותם בפתרון התעלומה. מי שלבסוף חושפת את הסוד היא גלי, ילדה עדינה וטובת לב, מפיה אנחנו שומעים את הסיפור. גלי רוצה לעזור לו מצד אחד אך מכבדת את רצונו לשמור את סודו מצד אחר.
לא אגלה לכם כמובן את הסוד, רק אספר שמשפחתו של גיא עזבה את העיר ועברה למקום חדש משום שבבית הספר לא קיבלו אותו כמו שהוא (איך הוא ולמה זהו הסוד).
סיפור יפה מאד ורגיש שעוסק בביטחון עצמי, איך אנחנו רואים את עצמנו, איך אחרים רואים אותנו ואיך אנחנו חושבים שהם רואים אותנו. כתוב כהלכה מבחינת קצב האירועים והמתח. הסופרת מיטיבה לאפיין את דמויות הילדים והדינמיקה החברתית.
שמחתי לראות שזו עומדת להיות סדרה ושם הספר הבא כבר מסקרן: החרם על דניאל (אגלה לכם רק שדניאל , שהקניט תחילה את גיא וטפל עליו האשמות שונות, הוא זה שהביא להיפתחותו ולשילובו בחברת הילדים).
נוֹפְיה בר־ניצן, אם לארבעה, היא העורכת הראשית של עיתון הילדים "אותיות וילדים".
רון לוין היא מאיירת ואנימטורית.
אף על פי שגיבורי הספר עולים לכתה ו, הוא מתאים מגיל 7 ליודעי קרוא, וכדאי שגם ילדים בוגרים יותר לא יירתעו מהניקוד ויקראו.
מתאים מאד לקריאה מפי המורה בכתה.
המשך סדרות:
קֵוִין אַשְׁבִּי וּמַיְקֶל פַּארְט
מאנגלית: תומר קרמן
מנוקד, 155 עמ', כתר.
מרגע שקיליאן למד ללכת, "הוריו לא הצליחו לגרום לרגליו לעמוד במקום לרגע אחד. אם זה לא היה כדור אמיתי, זה היה גרב או צרור ניירות מעוך." יום אחד, כשהלך ברחוב עם אימו, הקפיץ וכדרר כדור בין העוברים ושבים, בעט בעצמה ו... "הכדור התרומם מעל המכוניות והתנגש בדוכן פירות וירקות" מעבר לכביש. "תפוחי אדמה, עגבניות, ירק ובצלים התפזרו לכל עבר." האֵם התנצלה וביקשה לשלם. אולם המוכר, שהכיר את קיליאן ומשפחתו, סירב לקבל את התשלום ורק פנה אל הילד: " 'העונש שלך יהיה... לבעוט ככה בשביל פריז סן־ז'רמן. '"
למרות ההפסד של צרפת במונדיאל האחרון בקטר, אמבפה, שבגיל תשע־עשרה היה למבקיע הצרפתי הצעיר ביותר בגביע העולם (2018 צרפת נגד פרו), הוא שחקן נערץ ומעורר השראה. הספר פורש את חייו באופן סיפורי שעניין גם אותי, שרחוקה מאד מכדורגל. זהו סיפור על חלומות ועל משפחה, המוכיח שאין דבר העומד בפני הרצון.
ספרים נוספים בסדרה זו על כוכבי כדורגל: כריסטיאנו רונאלדו, ליאו מסי, לברון ג'יימס, נימאר הקוסם.
מגיל 8.
סַיְמוֹן מַגְפוֹרְד, דן גרין
מאנגלית: ארז אָשרוב
מנוקד, 127 עמ', כנרת.
גם רונאלדו לא ניצח במונדיאל האחרון על המגרש, אבל ניצח בזירה הכלכלית בעשרות מיליונים של אירו. מבחינה ספרותית, אמבפה מנצח. הספר על רונאלדו רובו עובדות ומספרים. החלק של הסיפורים, בסגנון עובדתי, הוא מזערי. בעצם חלק הארי של הספר הוא איורי שחור לבן כך שאין להבהל ממספר העמודים. בכל זאת למדתי כאן שאימו של רונאלדו קראה לו כך על שם רונלד ריגן, שחקן הקולנוע ונשיא ארצות הברית לשעבר. ולמה הוא ידוע רק כרונאלדו? כי שמו המלא: כריסטיאנו רונאלדו דום סַנטוס אָוִיֵרו לא נכנס על חולצה. הספר מציין את טכניקת המשחק המיוחדת של רונאלדו, בזכותה נאמר עליו: כשאתה משחק עם רונאלדו בקבוצה שלך, אתה מוביל 0-1 מההתחלה. וכמובן מפרט את כל זכיותיו ושיאיו.
עוד בסדרה: מֶסי שולט.
למכורים.
ג'ף קיני מאנגלית: ארז אשרוב
לא מנוקד, 218 עמ', כנרת.
גרג מלווה את הלהקה שהקים אחיו רודריק ומהר מאד מגלה שלא הכל זהב: מריבות, לילות ללא שינה, תקלות לא צפויות. הכול כמובן בקצב מסחרר, תפניות מפתיעות והומור מטורף, שהותירו אותי עם לסת שמוטה.
אז תפנימו קוראים יקרים: רוצים להיות עשירים וסלבים? דעו שיש לזה מחיר.
ספר 17 בסדרה שתורגמה ל־65 שפות, נמכרה ביותר מ-275 מיליון עותקים וכובשת את רשימות רבי המכר. גם אצלינו היא נכללת בקטגורית הספרים האהובים במצעד הספרים של משרד החינוך. אז אפשר כבר להפסיק לספור.
מגיל שקוראים חופשי בלי ניקוד.
כתבה: מאירה ברנע־גולדברג
אייר: רמי טל
לא מנוקד, 220 עמ', כנרת.
החתול הסֵלֵבּ חוזר בספר הרפתקאות נוסף, שביעי במספר, בסדרה שכבשה את לב הקוראים ומופיעה גם בפורמט קומיקס חדש, בסדרת טלוויזיה בכאן חינוכית ובהצגה של תיאטרון אורנה פורת. האם יש המלצה טובה מאלה?
מפניני חכמת החיים שבספר: "הפתרונות מגיעים בסופו של דבר, כשאנחנו סבלניים ומחכים להם בעיניים פקוחות".
מתאים לילדים שכבר קוראים בעצמם.
כתב: גל פורת
אייר: אביאל בסיל
מנוקד, 127 עמ', ספרית פועלים.
ספר נוסף בסדרה המצליחה על אבא של עמרי שמקצועו ממציא פטנטים. ההמצאות שהוא ממציא לבנו מסתברות כהרבה יותר מוצלחת ממה שתכנן. הפעם הוא ממציא כפפה שאמורה לתת לבנו קצת יותר כוח, אבל מסתבר שהיא נותנת לו כמעט כוח־על.
פטנטים קשורים בתודעתנו בדרך כלל עם רווחי עתק, אבל בספרי הסדרה הרווח הוא חברתי. כל ההמצאות בכל הספרים, שעובדות על חושים וכישורים, משמשות לעמרי להיטיב עם העולם: בספר הראשון הוא מציל כלב מהתעללות, בשני הוא חושף גניבה בחנות צעצועים, בשלישי הוא גורם להסרת חרם כיתתי מילדה, והפעם הוא מציל נפשות. היחס לזולת וקשרי החברות בספרים מחממים את הלב.
קריאה זורמת וכיפית. מגיל 7. הספרים מצוינים לקריאה של המורה בכתה. אחרי פרק או שניים הילדים ירוצו לחפשם בספריה.
מאת סְפֶה ר' מונסטר ושרה גְרֵיילי
מאנגלית: שלומי שוורצוולד
לא מנוקד, 94 עמ', כתר.
ספר שני בעיבוד גרפי של משחק המחשב המפורסם. והפעם, אחרי שחמשת החברים הביסו את הדרקון, לפניהם אתגר חדש: מציאת אנדרטה תת ימית.
וזו חוות דעת של חובב ספרים גראפיים בן 11 (היום יש יותר ויותר כאלה): בספר יש התמודדות עם בריונות, הפסקת אש עם פיראטים והרבה הפתעות. יפה מאוד, ממליץ.
מגיל 8.
א
אווטאר – כַּשַׁף האוויר האחרון, צפון ודרום – ספר ראשון
אווטאר כשף האוויר האחרון צפון ודרום, ספר שני
איש הכלב 7 – למי התגלגלו הכדורים
ב
ג
גילי והשונית הכחולה
ג'יני וג'יני 5 האח הנעלם
ד
ה
האנק צ'יפסר 8 כל אחד הוא משהו מיוחד
היומנים של אלה – מַחברת 5, חברוֹת לא לנצח
היומנים של אֶלָה, מחברת 6, המחנה הכי גרוע בעולם
המאפיה המדהימה של פרדי תקרית הפטל הגדולה
הסכמה (לילדים ולילדות), גבולות, כבוד, ושמירה על עצמנו
הרפתקאות יובל 2 – הסוד של סבא אליהו
ו
ז
ח
ט
י
כ
כלבי בילוש פרשת הפריצה הפרוותית
כשסבא אליהו היה קטן – 4 האמת, כל האמת ורק האמת
ל
מ
מַיינקראפט – אתגר הדרקון , מלכודת המעמקים
נ
ס
ע
עובדות מדהימות שחובה לדעת עד גיל 7
פ
צ
ק
קִילְיָאן אֶמְבַּפֶּה נער הזהב
ר
רובוט הקרשים הקטן והנסיכה בול-עץ
ש
ת