סקירת ספרי ילדים ונוער חדשים

 

סוקרת ד"ר נעמי בן-גור, מרצה, חוקרת, עורכת, מתרגמת וסופרת לילדים.

לרשימת הספרים לפי סדר אלף בית

יוני 2018

דוקטור אף וזנב

דוקטור אף וזנבדוקטור אף וזנב
יעל גובר
איורים: איה גורדון­­־נוי

מנוקד, ללא מספרי עמודים, כנרת.

הסיטואציה מוכרת לכל פעוט: גיא היה חולה ושכב על הספה בסלון. כל המשפחה טרחה סביבו בדאגה: סבתא הביאה לו מרק, סבא – כוס תה ממותק, אמא הניחה על ראשו מטלית רטובה, אבא הביא תרופה – והחום לא ירד. גיא הרגיש רע. "באה יויו הכלבה / ורחרחה. / קפיץ-קפוץ עלתה על השמיכה /... רגל מבצבצת דגדגה בזנב, / על בטן חמימה הניחה את האף, / שלחה מבט מלא אהבה / ולא זזה מהספה. / אפילו לא טיפה."
סיפור עדין ויפה מאד, שופע חמימות, על כוחם המרפא של פרווה וזנב. טקסט מועט המחזיק את המרובה, חריזה נעימה, תבניות ושורות חוזרות המזמינות את הקורא הקטן להשתתף: "ישן גיא, ישן הרבה ועמוק, / וְיויו לא זזה. // קם ושתה את התה המתוק, // ויויו לא זזה. // אכל את כל המרק הטוב, / ויויו לא זזה." העדר דיבור ישיר תורם לשקט שבסיטואציה; המחוות, התנועות, הפעולות, הן המדברות.   
זהו ספר ראשון ליעל גובר, עורכת ותיקה של ספרי ילדים ונוער, ונקווה שבעקבותיו יבואו עוד.

איוריה של איה גורדון נוי, מבחירי המאיירים, הם בסגנון קולאז' וממחישים את הרגשות והתחושות ואת הקשר שבין הילד והכלבה.

מגיל 3.

לרשימת הספרים

 

מחזיק השמים

מחזיק השמיםיונה טפר
אירה: ליאורה גרוסמן

מנוקד, ללא מספרי עמודים, ספרית פועלים.

" 'למה השמים לא נופלים? מי מחזיק אותם?' " כך שאל הגוזל הקטן צ'יפ את אמו. אבל לאמא ציפור לא היתה תשובה. כולם כמובן צחקו לו וצ'יפ החליט לגלות את התשובה בעצמו.
כשגדל קצת הוא הגביה עוף מעל למגדל המים, מעל לבניינים הגבוהים, מעל לרכסי ההרים, אך לא מצא "מה מחזיק את השמים."
יום אחד "כיסו עננים שחורים את הרקיע... רעמים התגלגלו, ברקים הבריקו והרוח יללה וטלטלה בכוח את ענפי העצים." אמא ציפור מיהרה לכנס את גוזליה תחת כנפיה "עוד מעט השמים יפלו."
צ'יפ הקטן נאבק בסערה בשארית כוחותיו, כשהוא שר: "על כְּנפַי... על הכנפיים, / אני אשא את השמים. / לא אפחד ולא אנוח, / גם בגשם גם ברוח." האם הוא הצליח? וכיצד? ארמוז לכם רק שצ'יפ זכה בשם חדש ומיוחד, כפי שתמיד רצה: מחזיק השמים.
את הספר מלווה מוטו מתוך שירה של לאה גולדברג "בהרי ירושלים": "איכה תוכל ציפור יחידה / לשאת את כל השמים!"  השורה הזו ניקרה שנים רבות במוחה של יונה טפר, סופרת פורייה ורבת-פרסים לילדים ונוער, עד שהתגבשה לספר פיוטי ויפהפה, מלווה באיוריה הנפלאים של ליאורה גרוסמן, מבחירי המאיירים בארץ, מרצה וחוקרת איור ישראלי.   

מגיל 4, ויש גם מסר לבוגרים שרוצים להמריא עם הסיפור הזה על כנפי המטאפורה: אפשר  להיאבק בעת סערה ולא לתת לשמים ליפול .

לרשימת הספרים

 

אילו הייתי קוף

אילו הייתי קוףחנה גולדברג
איורים: אביאל בסיל

מנוקד, ספר קרטון, עם עובד.

"אילו הייתי ג'ירפה / הייתי גבוה יותר מכל האחרים / ובבריכה הייתי עומד במים העמוקים";  "אילו הייתי גחלילית / היתה בתוך הגוף שלי מנורה / וכשהיתי פוחד בחושך / היא היתה נדלקת מעצמה; "אילו הייתי כלב / הייתי עושה קקי באמצע הרחוב / ואמא היתה מרימה / ואומרת שאני כלב טוב". זוהי דגימה מתוך ספרה החדש של חנה גולדברג, הנותן ביטוי סמוי לרצונותיו של הילד הצעיר, לחלומותיו, לפחדיו, בדרך כיפית והומוריסטית, ועל הדרך מעניק הרבה מידע על בעלי חיים. שלא לדבר על החריזה הקולחת והאיורים הצבעוניים, העליזים, הדינאמיים והמצחיקים של אביאל בסיל, שנחשב למאייר הכי עסוק בארץ, ולא בכדי.
הוא שאמרנו: הסגנון הוא שנותן ליצירה את יחודה, כי שירים על "אילו הייתי" יש למיטב היוצרים: דתיה בן דור,  עודד בורלא ואחרים, ואל תשכחו את "לו הייתי רוטשילד" (מתוך "כנר על הגג"). כן, גם למבוגרים יש לו הייתי.
זהו הספר השני בסדרה אחרי "אילו הייתי אריה" והוא זכה בקרן עידוד היצירה של אקו"ם. בעקבות הצלחת הסדרה יש לי הרגשה שעוד יהיה המשך.
למי שלא יודע מי זאת חנה גולדברג (יש כזה?) ובכן היא פזמונאית – שמאות משירה בוצעו על ידי זמרים מובילים בארץ, משוררת וסופרת למבוגרים ולילדים, זוכת פרס מפעל חיים של אקו"ם, כתבה להיטים ששורות מתוכם הפכו למטבעות לשון בשפה העברית כמו: אין סוסים שמדברים עברית, הרווח בין הגבר לחולצה, גבר שר אצלי באמבטיה ועוד.
ילדה בת ארבע שקראתי לה, ביקשה שוב ושוב, אחר כך דפדפה בעצמה ואמרה "כיף לקרוא את הספר הזה" ואז ביקשה להוסיף לו דפים משל עצמה. 

מגיל שלוש ומעלה.

בעקבות הספר, כיף לגלגל עם הילדים רעיונות של "אילו הייתי".

אילו הייתי קוף


לרשימת הספרים


סיפורים לפני השינה לילדות מורדות

סיפורים לפני השינה לילדות מורדותאלנה פאווילי ופרנצ'סקה קוואלו
איורים: ששים מאיירות מכל העולם
מאנגלית: רונית רוקאס

לא מנוקד, 212 עמ', כנפיים וכתר.

בשער הספר מבטיחים לנו מאה אגדות אמיתיות על נשים יוצאות דופן, אבל קשה לקרוא לזה אגדות, מלבד הפתיחה הנוסחתית על כל דמות - "היה היתה", שהיא מייגעת ומיותרת. יותר מתאים לומר – אם תרצו אין זו אגדה. הספר מאגד מידע סיפורי קצרצר על מאה נשים שעשו את זה. המטרה: העצמה נשית.
הספר הוא למעשה מעין לקסיקון, מסודר לפי סדר האלף בית של השם הפרטי. בכל  מִפְתָּח (כפולת עמודים) טקסט ומולו איור צבעוני של הדמות המבטא את רוחה, בצירוף אִמרת שֶׁפֶר למשל, "לעולם אל תעזרו לילדים במשימה שהם יכולים להרגשתם להצליח בה בעצמם" – מפי מריה מונטֶסוֹרי, רופאה ומחנכת.
הנשים הן משלל ארצות ותחומים: פוליטיקאיות, פעילות חברתיות, מלכות, אמניות, מדעניות, רופאות, משפטניות, אתלטיות, שפיות ואפילו גיבורות מלחמה ופיראטיות. כמאמר השורה האלמותית מפי גיבורת המחזמר ההוליוודי משנות החמישים (ניצני הגל השני של הפמיניזם) "אַנני אוקלי אשת לפידות": "כל דבר שאתה עושה אני יכולה לעשות טוב יותר!"
כמו כל בחירה, גם כאן הבחירה היא שרירותית וישנן נשים ראויות שלא נכללו בספר (יש כרך נוסף שטרם תורגם). המידע מעניין אם כי תמציתי ושטחי ואינו כולל את הרקע החברתי־תרבותי־פוליטי שבו התמודדה ה"אייקון" והצליחה. אבל כל סיפורון כזה מרתק (יש לציין את התרגום הקולח של רונית רוקאס), עושה חשק לעבור לעמוד הבא וכן להרחיב ולהעמיק בהיכרות עם הדמות ממקורות אחרים.
בסוף הספר מצורף מִפתח ריק והקוראת מוזמנת: "כתבי את הסיפור שלך – ציירי את הדיוקן שלך".
ולמה נקראו הקטעים הללו סיפורים לפני השינה? אולי רצו המחברות לרמוז לנשים הצעירות לחלום בלילה על הצלחות כאלה ולהגשימן ביום.  
המחברות הן אלנה פאווילי, עיתונאית ופרנצ'סקה קוואלו, מנהלת במה ותסריטאית. הן יזמו את מגזין האייפד "טימבוקטו" שזכה בפרסים, ואחת־עשרה אפליקציות נוספות. לדבריהן, במהלך שנות עבודתן הן בדקו ומצאו שתפקידים של בנות בספרים ובתכניות טלוויזיה לילדים לא השתנו במשך השנים וכך נולדה יוזמתן לספר, שאותו הוציאו לאור במימון המונים. הוא זכה להצלחה רבה ובעקבותיו יצא ספר מקביל לבנים, שלפי שעה לא תורגם.    

מגיל שש ומעלה, בעיקר לבנות אבל גם בנים יכולים.

לרשימת הספרים

 

האשה ששינתה את אמריקה – סיפור חייה של הַרְיֵיט בּיצֵ'ר סְטוֹאו

האשה ששינתה את אמריקה – סיפור חייה של הַרְיֵיט בּיצֵ'ר סְטוֹאותמר ורטה זהבי
איורים: סילביה כַּבּיב

לא מנוקד, 142 עמודים, הקיבוץ המאוחד.

כשהיתה בת חמש שמעה הרייט בפעם הראשונה את צמד המילים "עבד שחור" מפי כמה גבירות שישבו בסלון ביתן, בשעה שאמהּ גססה בחדרה הסמוך. כששאלה מה הפירוש, הסבירו לה "עבד זה אדם שעובד קשה ולא מקבל כסף עבור עבודתו. באמריקה שלנו יש הרבה עבדים שהביאו מאפריקה. העור שלהם הרבה יותר כהה משלנו."
תמר ורטה זהבי ערבבה עובדות היסטוריות ופרטים בדיוניים ועיצבה את סיפור התבגרותה המרתק של הילדה הרייט, בתו של כומר קפדן שהתייתמה בילדותה מאמה יחד עם שמונת אחיה ואחיותיה. הילדה הסקרנית, חדת המבט והרגישה לזולת פיתחה תודעה חברתית של שוויון וצדק - בסביבה שמרנית של המאה ה-19 ולא חששה להסתכן כדי לפרסם את דעותיה ולהבריח עבדים אל החופש. בשנת 1852 פרסמה את הספר המוּכּר אצלנו בשמו אוהל הדוד תום (במקור הוא נקרא בקתת הדוד תום) שהשפיע על דעת הקהל בארצות הברית, בעקבותיה פרצה מלחמת הצפון והדרום לחיסול העבדות.  
בשנת 1862, בעיצומה של מלחמת האזרחים בארצות הברית, פגשה הרייט את הנשיא אברהם לינקולן בבית הלבן. היא באה לשכנע אותו שיאסור על העבדות וישחרר לחופשי את כל העבדים. "אני מסכים אתך," אמר הנשיא. "המלחמה בין הצפון לדרום תיזכר בהיסטוריה כמלחמה נגד העבדות, ולספר שכתבת יש חלק חשוב בניצחון הצדק על העוול."
אין כמו סיפור טוב כדי ללמוד על ההיסטוריה ועל אירועים מכוננים בתולדות העולם. ואין כמו ספר שחודר ומחלחל כמו הספר הזה כדי לתרום לעיצוב תודעה של שוויון וצדק. אולי חוסלה העבדות (ברוב העולם) אך סוגיות של שוויון וצדק רלוונטיות כתמיד. בצד כל אלה, סיפורה של הרייט ביצ'ר סטואו, שפרצה את גבולות העולם הפטריארכלי, נלחמה למען עולם צודק יותר – "עלינו לעמוד לצד החלשים כנגד החזקים" - והצליחה, מעורר השראה.
כל ספריה של תמר ורטה זהבי נוגעים בסוגיות חברתיות ופוליטיות, ונותנים השראה לקוראות ולקוראים הצעירים להיום גם הם למנהיגים חברתיים. סיפור חייו של נלסון מנדלה שכתבה זכה בעיטור אנדרסן לשנת 2016.

לרשימת הספרים
 

זה אני הדוד תום

זה אני הדוד תום

תמר ורטה זהבי
איורים: נורית צרפתי

לא מנוקד, 72 עמודים, הקיבוץ המאוחד.

למי שאינו מכיר או אינו זוכר את "אוהל הדוד תום" שכתבה הַרְיֵיט בּיצֵ'ר סְטוֹאו (ראו ספר קודם בסקירה זו), מגישה תמר ורטה זהבי בקיצור את תמצית העלילה המרכזית, תוך השמטת תיאורים ועלילות משנה.

הסיפור מסופר מנקודת מבטו של תום, עבד שחור אציל נפש, אשר על אף העונשים האכזריים הצפויים לו הוא עוזר לשפחות לברוח אל החופש, מטפל ותומך בשפחות חולות ומסרב להלשין לאדון "הלבן" על עבדים אחרים ולו גם במחיר חייו.

אפשר לקרוא את הספר הזה בתור מְתַאֲבֵן, אך אל תוותרו על הספר המלא.

שני הספרים הנ"ל מתאימים מגיל עשר והם חובה לכל מחנך.

 

 

 

לרשימת הספרים

 

אפריל 2018

סבא שלי

סבא שליכתבה ואירה: מרתה אַלְתֶס.
מאנגלית: יעל גובר.

מנוקד, ללא מספרי עמודים, כנרת.

סבא וסבתא הן אולי הדמויות המשמעותיות עבור הילד אחרי הוריו ונכתבים עליהם לא מעט ספרים, מהיבטים שונים. ומי כמוהם מתאים להתבוננות בתהליך הזקנה.

"סבא שלי הולך ונהיה זקן..." פותח הספר, בגוף ראשון מפי הנכד.  הטקסט המינימליסטי והאיורים הברורים והעדינים מצליחים להציג את פניה השונות של הזקנה בעיני הילד: "לפעמים הוא מתנהג כמו זקן. / לפעמים הוא ממש ילד " ואת יחסי האהבה התורמים לשני הצדדים: "כשהוא אתי, הוא מחייך. / כשאני אתו, אני בעננים!" האיור ממחיש את המטאפורה  - סבא נושא את הילד למעלה.

הטקסט הקצרצר לא מתעלם ממדווי הזקנה והם מוצגים מפי הילד בטון ענייני ואוהב: סבא "לא תמיד הוא יודע מיד מי אני... / אבל החיבוקים שלי מזכירים לו." וגם "מדי פעם הוא מבולבל והולך לאיבוד."

לאחר ששמענו וראינו באיורים היפים - בהם סבא מוצג בחוּם עדין והנכד באדום חזק, את היחסים הנפלאים ביניהם, כיצד הם משמשים עיניים זה לזה ו"עורכים מסעות" ברחבי העולם, חוזרת שוב השורה הפותחת "סבא שלי הולך ונהיה זקן...", אולם אז מסכם הנכד בפשטות מרטיטה: "אבל ככה הוא... / וככה אני אוהב אותו!"

קסמו של הספר טמון באיוריו, בחסכוֹֹנוּתוֹ - אין מילה מיותרת, וברוגע השרוי בו.

באופן טבעי ובדרך כלל מחברי ספרים על יחסים בין נכדים וסבים הם הסבים עצמם. כאן התפלאתי לראות באינטרנט את תמונתה של המחברת הצעירה שניכר בה כי עדיין לא הגיעה למה שאני מכנה בשם "כוכב סבתאי." מרתה אַלְֶתס, המחברת והמאיירת, שמתגוררת בברצלונה ובלונדון, פרסמה ספרים שתורגמו לשפות רבות וזכו בפרסים. נשמח לטעום מספריה האחרים.

מגיל  3 ולכל גיל, ספר נפלא על אהבה וקשר חם שאינם תלויים בדבר בין ילדים לבין המבוגרים במשפחה.

לרשימת הספרים

 

אולי נתחלף?

אולי נתחלף? דפנה שטרוּם
איורים: ג'ני מַייליכוב

מנוקד, ללא מספרי עמודים, ספרים פועלים.

"ביום ראשון בבוקר, אני הולך לגן / וככה מחייך ושר לי שיר קטן. / פתאום מול המכולת / פוגש בתרנגולת. // 'שלום לך ילד, אולי נתחלף? / אל תדאג, יהיה לך כיף! / אני אצייר לי בגואש נוצה, / אתה תשב בלול ותטיל ביצה.' "

וכך, כל יום מימות השבוע (ותוך כדי כך משננים את הימים), פוגש הילד בבעל חיים אחר, המציע לו להתחלף: הדבורה תבנה בגן בקוביות והילד יכין דבש בכוורת; הפרה תלך לשעת סיפור בגן והילד יאכל ברפת לפת ותלתן (באיור הגננת קוראת לילדים את "איה פלוטו" כשהספר פתוח על האפיזודה עם הפרה) וכן הלאה, כשאת הרשימה חותם ביום חמישי יצור דמיוני - דרקון.

ומה קורה ביום ששי? לא אעשה לכם ספוילר. תופתעו. רמז: ספר שמתאים גם לנושא השבת.

סיפור משעשע עם הומור נונסנס מסוג הבלבול, כתוב בקצב ובחריזה משובחים, מבנה אפיזודלי עם הרבה חזרות ופזמון חוזר, כמו שילדים צעירים אוהבים. האיורים הנפלאים מוסיפים להומור. הומור מסוג זה אהוב מאד על ילדים צעירים ובד בבד, באמצעות עסקת החליפין שמציע בעל החיים,  מחזק את ידיעותיהם על  המציאות.

אפשר לדמיין עם ילדים בע"ח נוספים שפוגשים בדרך ואת הצעות ההחלפה שלהם.

יופי של ספר, מגיל 3. 

המחברת דפנה שטרום מלמדת בגן ריתמוסיקה (הדבר ניכר היטב בחריזה ובקצב של הסיפור). בתחילת השנה יצא באותה הוצאה (ספרית פועלים) ספרה היפה "העננים אמרו לי." המאיירת ג'יני מייליכוב היא בוגרת בצלאל .

לרשימת הספרים

 

ליד עץ התות

ליד עץ התותטובה שינברג
איורים: גיל-לי אלון קוּריאל

מנוקד, 24 עמ',  הקיבוץ המאוחד.

את הבובה הסמרטוטית האהובה (או צעצוע סמרטוטי אחר)  פגשנו כבר בסיפורים ובשירים, וזכור במיוחד השיר על הבובה אלישבע של מרים ילן שטקליס. בסיפור הזה, "ליד/ עץ התות / מצאה / רותי רות / בובת סמרטוט / גדולה, / בלי מעיל, / בלי כובע / בלי שמלה." רותי הקטנה רואה בה מתנה שקיבלה מעץ התות ומאמצת אל ליבה בחום את הבובה שהאף שלה פרום, עין אחת עֵרה ואחת ישֵנה ויש לה רק שערה אחת. היא נוסכת בה חיוּת, עוטפת אותה בעלה ירוק, קוטפת לה תות אדום, עד שהבובה נעמדת על רגל, ועל עוד רגל ושתיהן רוקדות בשמחה סביב העץ. לעת ערב, כאשר נפרדו, הבובה חיבקה ונישקה את רותי ואמרה: "רותי רות / חברה / מחר בבוקר / תחזור בחזרה." ונרדמה.

ולמחרת? רותי אכן חזרה והביאה לבובה שמלה שרקמה לה וסרט שקשרה לשערה האחת. היא בנתה לה בית, שיחקה וחיבקה. רותי נושאת בזרועותיה את "מתנת עץ התות" הנהדרת שקיבלה ומעניין לראות עם הקטנים את הבובה כפי שנמצאה וכפי שהיא עכשיו – שייכת, לבושה ומקושטת. זה מה שעושים חמלה, טיפול ואהבה.

סיפור קטן ומחמם לב, קצבי ומחורז, כתוב בשורות קצרצרות, תפור בדיוק למידתם של קטנטנים. טובה שינברג התפרסמה בספרה "ברכבת יושבת ארנבת" שכבר נכנס לקלאסיקה, וכתבה גם את "זנב ליואב" ועוד.  איוריה של גיל-לי אלון קוריאל, מבחירי המאיירים לילדים, נפלאים ומושקעים והיא מספרת על תהליך האיור המיוחד: "האיורים עשויים בטכניקה מעורבת של גואש, אקריליק והדפס (העלים בעץ), הבובה עשויה עפ"י מודל שתפרתי. תפרתי אותה בתחילת התהליך מתוך מחשבה שאַצלם אותה ואשלב אותה באיורים, אבל בסופו של תהליך החלטתי לצייר אותה בדו מְמד, עפ"י המודל התלת מְמדי. הצבע השולט בספר הוא ירוק וחום, צבעים של טבע ואדמה, הבובה אף היא בגווני חום. המפגש עם האדום הוא בעץ התות ובשמלה שרותי מלבישה את בובת הסמרטוט."

ליד עץ התות

הבובה התפוּרה ששימשה מודל לאיור

מגיל 3.

לרשימת הספרים


חתולה וארנבון מחליפים בתים

חתולה וארנבון מחליפים בתיםוַ

דורית רַבִּיְנְיָאן
איורים: דֶּיְוִיד הוֹל

מנוקד, ללא מספרי עמודים, עם עובד.

 חתולה וארנבון, צמד חברים, מחליטים להחליף בתים: הוא יתארח בביתה שבעיר והיא תתארח בביתו שבכפר. החתולה, העירונית, נוסעת לכפר על אופנוע. העכברון, הכפרי, נוסע לעיר על אופניים. לכל אחד מחכים בביתו של החבר מטעמים והוא מבלה בסביבתו החדשה בנעימים. אחרי שנת לילה טובה הם מחליפים ביניהם רשמים , בטלפון הנייד כמובן. מספרת החתולה: "כה יפים פה הנופים, השמים כה פתוחים!" והוא: "אתמול ביקר במוזיאון, קנה כרטיס לתיאטרון." החברים מתנסים זה בעולמו של זה, חווים את סביבתו הביתית, את היומיום שלו, את מרחבי פעילותו. הכול נעים וטוב אלא ששניהם מגיעים  למסקנה: "אמנם העיר גדולה, אמנם הכפר נפלא – אך משהו חסר. / כי מה שווה ההרפתקה אם אין אתך חבר?" 

בחרוזים קולחים מספרת דורית רביניאן, סופרת מוּכרת למבוגרים וגם לילדים, על חברות יפה – בין זכר ונקבה, בין עירונית וכפרי, על געגועים, על זרות ואינטימיות, על ראיית המוכר והידוע במבט חדש. איוריו היפהפיים של דיויד הול ממחישים היטב את חילופי הסביבה ואת קשת הרגשות.

סיפור עדין ויפה מאד.

מגיל 4.

לרשימת הספרים

 

סבא סביח

סבא סביחתמי שם-טוב
איורים: שמרית אֶלְקָנָתִי
מנוקד, ללא מספרי עמודים, כנרת.

"סבא, למה ההורים שלך נתנו לך שם של מאכל?" שואלים התאומים קרן ואור את סבא סביח. מכאן מתחיל סיפורו של סבא, בקולו הבוטח והחזק מאד. סבא נולד בעיראק "שהיא ארץ ערבית ואני מאד אוהב את השם שלי." כשעלה לישראל רצו להחליף את שמו, וכפי שהוא מספר לנכדיו "היו מחליפים לעולים החדשים את השם בשם עברי. היום מבינים שאנשים אוהבים את מי שהם ואת מה שהביאו אתם מארץ מולדתם." ביקשו לקרוא לו צבי, כי סביח בערבית זה איילת השחר, אבל הוא לא הסכים. תוך כדי אכילה משפחתית של סביח, כשכל אחד מרכיב לו את הסביח המיוחד שלו מביצים קשות, פתות, סלט, חציל מטוגן, פטרוזיליה , עמבה ועוד, מגלה סבא כי "למאכל קוראים על שם של איש, ולא להיפך!"  רק בישראל המנה קיבלה את שמה, על שם עולה עירקי שפתח דוכן סביח ברמת גן.

הסופרת עטורת הפרסים תמי שם-טוב כתבה על אבא שלה, עולה גאה שלא ענה לסטריאוטיפ המוּכַּר של העולים מארצות המזרח, נוסח סלאח שבתי, ומציגה בסיפור כתוב היטב את טעם המסורת ומסורת הטעם.

בסוף הספר יש כמובן מתכון.

האיורים בצבעים חדים של שמרית אלקנתי ממחישים את הערב רב המשפחתי המייצג גם אותנו כעם, שלל עדות וטיפוסים. 

"סבא סביח" נבחר לספרית פיג'מה ולמצעד הספרים.

מגיל 5.

סבא סביח

לרשימת הספרים
 

כשסבא אליהו היה קטן

כשסבא אליהו היה קטןיָנֵץ לוי
איורים: אבי בְּלָיֶיר

מנוקד, 136 עמ', כנרת.

"לסבא אליהו לא היה  כמעט כלום." ולא מדובר על מחשב וטלוויזיה שלא היו אז, וגם לא מכונית, מזגן וטלפון. רשימת הדברים שלא היו לו היתה ארוכה: אוכל, נעלים, מיטה, גרבים, תחתונים להחלפה, ועוד, ואפילו רצפה בבית לא היתה לו. "רק אדמה כבושה שנמעכה מתחת לרגלים. והאמת קשה לקרוא לבית שהיה לסבא אליהו 'בית'. זה היה חדר. חדר? חדרון קטון..." כאן הוא גר עם אבא ואמא שלו ובלילות ישן על ערימת עיתונים ישנים והתכסה בעיתונים ישנים.

ינץ לוי פותח בסדרה חדשה, אחרי "סבא אריה" שהיה, בצדק, לרב מכר עולמי, והיא אפילו יותר טובה. יותר עמוקה. יותר רגשית. יותר חברתית-פוליטית. לסבא אליהו, לא היה שום דבר, ואפילו כששבר רגל ולא היה כסף ללכת לרופא ולהתקין לו גבס (יותר נכון הרופא סרב לבוא כי "אני לא יכול לעבוד בחינם"), אמא הכינה לו גבס מקמח, שמן ומים, שאותם בישל בהמשך בפחית על מדורה כי לא היה אוכל. ובגלל זה הוא נשאר צולע. ויש גם מתכון, שההוראה הראשונה שלו היא: "שברו את הרגל."

אתם כבר יכולים לראות את הסגנון הריאליסטי-גרוטסקי המאפיין את ינץ לוי, ולשער שהספור התרחש לפני קום המדינה, כשהגיעו עולים בחוסר כול וכמובן עוד לא היתה קופת חולים. ואתם גם יכולים לראות שאליהו הוא ילד שהעוני המופלג מזין את היצירתיות, הדמיון והתושיה שלו (לא שזה מומלץ).

מול העוני המופלג נמצא עושר מופלג, משפחת בן-יקר (השמות אצל ינץ לוי תמיד משמעותיים), העשירה בשכונה, שגרה בבית בן שלוש קומות עם שתי מקלחות. משפחה סנובית שאמא של אליהו, רחל, משמשת שם עוזרת בית ומתייחסים אליה כאל שפחה חרופה. לבנם, אברהם, "היה הרבה כסף, אבל היה לו מעט שכל."  המורה מבקש מאליהו, התלמיד העני, הטוב החכם והמצטיין, לעזור בלימודים לאברהם, הטיפש, הרע, העשיר והעצלן, שהידיים שלו מלוכלכות כפי שמצא רופא ביה"ס דוקטור טשרניחובסקי, לעומת ידיו הנקיות של אליהו.

מסתבר שידיו של אליהו אמנם נקיות, באופן מוחשי אך לא כל כך נקיות באופן מטאפורי.

דומה שרק סופר מוכשר כמו ינץ לוי יכול לספר סיפור כל כך סטריאוטיפי שבמרכזו גניבה, אבוי לנפש ילדינו הרכים, גניבה מתוכננת, מתמשכת, ביודעין – ולצאת מכל אלה בגדול. ו"לא סתם גניבה של איזה מלפפון או תפוח אדמה מדוכן בשוק או של ארנק מתיק.... סבא אליהו תכנן ובצע את אחת הגניבות המיוחדות ביותר שנעשו אי-פעם." ינץ לוי יודע נפש מבקריו וחושף בפני הקוראים את לבטיו בענין האנטי-חינוכי הזה: "... אני חייב לכתוב דבר חשוב: אסור לגנוב... אני יודע שאתם יודעים שאסור לגנוב. כולם יודעים את זה, אפילו גנבים וגנבות. הבעיה היא שהתכנית המיוחדת של סבא אליהו כללה גניבה. פעם אחר פעם ניסיתי לחשוב איך לספר לכם את הסיפור בלי הגניבה שקרתה, אבל הבנתי שאי אפשר לספר סיפור על גניבה בלי לספר על הגניבה עצמה... סבא אליהו אמנם גנב, אבל הוא גנב גניבה מאד מיוחדת, שלא הזיקה לאף אחד, אלא דוקא עזרה. וממילא מי שיקרא את הספר הזה יודע שאסור לגנוב, אז אולי בעצם אין פה שום בעיה" מיתמם-מתחכם המספר, כמיטב סגנונו.

לא אגלה לכם מה הוא גנב ואיך, ארמוז רק שזו גניבה מהספרים, תרתי משמע.

סיפור נפלא מכל בחינה, מצחיק ומכמיר לב גם יחד. שפתו של ינץ לוי עשירה וכשהיא גבוהה מדי הוא חוזר על המשפט במילים מובנות יותר. כך למשל ישמעו הקוראים מפי רופא ביה"ס ד"ר טשרניחובסקי: "היום אלמדכם רזי ניקיון הגוף על איבריו השונים", ויבינו מן ה"תרגום" בסוגריים: "היום אלמד אתכם את סודות הניקיון של הגוף וכל האיברים שלו."

בספר עשרה פרקים והוא מומלץ מאד גם לקריאה באזני התלמידים בכתה.

הספר מלווה באיורים הצבעוניים ההומוריסטיים של אבי בלייר שניכרת בהם מומחיותו  כאנימטור. 

מגיל 6.

תימשך הסדרה, ומיד!

לרשימת הספרים

 

מעגל יוני הקמח

מעגל יוני הקמח.

כתב ורקם: איתמר שגיא.
מנוקד, ללא מספרי עמודים, עם עובד.

בדרומה של תל אביב, על הגבול בין פלורטין ליפו, ומול ביתו של המספר, ניצבת טחנת קמח: "גליל ברזל אפור ורחב מתנשא מן הטחנה כמגדל. / אליו זורמת החיטה, וממנו נשפך הקמח./ כמו עוגב גדול הוא מנגן, / ושר לעולם את שיר הלחם הפשוט." ובמפעל הקמח, להקות יונים "באות רעבות ויוצאות מדושנות..../ עולות ומטפסות ונאחזות במגדל הברזל כמו בגזע עתיק, / והוא מקבל את כולן באהבה./ לא דוחפות, / לא מעיזות פנים, / שלוות ורגועות", מרפרפות, צפות, מצפצפות. תמונת הרוגע הפיוטית הנפלאה שרואה המחבר, אמן רקמה, מבעד לחלונו נפרמת כשיונה צחורה וחרישית מעופפת פנימה. חתולו, "חתול מחמד נזכר שהוא נמר, / כל ישותו דורשת על הצַיִד לנתר./ בזעם ובחשק עז לטרוף,/ טְפָרָיו שלף – ויכון לסעודה של עוף!"

החתול פותח במרדף אחר היונה, הממהרת לברוח, "יונה בָּרָה, חתול צחור,/ סביב שולחני מרדף סחור-סחור. / נוצות נושרות ושערות, / אימה ומהומה ומלחמה...!" המספר מכריז כי שום ציפור לא תֵאכל בחדרו, חובק את חתולו בימינו ובשמאלו פותח את החלון ליונה הפורחת. החתול כועס, המספר מרגיעו, "הנה כי כן רְאו כי טוב – שלום בבית וברחוב!"

ספר מיוחד מאד, בלשונו ובעיצובו, עוצר נשימה ביופיו, על רגעי אימה ומהומה בין סֵמל השלום לבין שוחֵר מלחמה, על רקע שיגרה יומיומית שלֵווה ארוגה מפרטי פרטים.

איתמר שגיא הוא אמן רקמה יחודי היוצר במיגוון חומרים: בד ונייר, פלסטיק ומתכת, זכוכית וצדף, מכחול וצבע, מחט ושלל חוטים.  

הספר ראה אור בתמיכת מפעל הפיס, וחבל מאד שהוחלט להפסיק תמיכה זו בספרי ילדים, שבזכותה יכלו בהוצאות להוציא ספרים מיוחדים ללא התחשבות בסיכון הכלכלי.

מגיל 6 ולכל נפש.

מעגל יוני הקמח

לרשימת הספרים

 

פברואר 2018

פיל קטן, עיר גדולה

פיל קטן, עיר גדולהסיפר וצייר: מייק קוּרָאטו
מאנגלית: שֹהם סמית ואמנון כץ

מנוקד, ללא מספרי עמודים, כנרת

היה פעם פיל - אליוט הקטן. באיור נראה פילון קטן מהלך על שתיים יורד בגרם מדרגות גדול, בדיוק כמו ילד קטן. אליוט היה שונה מבחינות רבות, כפי שמספרים לנו. "הוא אהב לגור בעיר הגדולה, אבל לפעמים היה קשה להיות כזה קטן במקום כזה גדול." בין  המון אדם הוא היה צריך להיזהר שלא ידרכו עליו. הוא לא הצליח לתפוס מונית. הוא התקשה להגיע לידית הדלת. גם בבית היה לו קשה להגיע לכל מיני מקומות, כפי שנראֶה באיור, ללא מילים:  לתא ההקפאה של המקרר, לכיור. על הכיסא שליד השולחן הוא ישב על ערימת ספרים. "ובכל זאת אליוט נהנה מהדברים הקטנים... מאוצרות קטנים..." באיור רואים תיבת "אוצרות" של ילדים.
וכאן מגיע הסיפור הנפתח ב"יום אחד." אליוט, שאהב עוגות, הלך לקנות לעצמו עוגונת אבל כמובן לא הגיע לדלפק והמוכר לא ראה אותו. הוא הלך עצוב הביתה ואז, בדרך, ראה עכברון רעב שלא הצליח להגיע לפח שהיה בו אוכל. "אני יכול לעזור!" אמר אליוט והרים את העכבר על החדק שלו. למחרת העכבר עזר לאליוט ובאותו תרגיל של הנפה על החדק הצליח לקנות לו עוגה. אליוט קיבל סוף־סוף את העוגונת שלו "ועוד משהו, אפילו טוב יותר." האיור מראה חלון מואר בחשכת עיר גדולה ובעדו רואים את שני החברים חולקים את העוגה.

כל כך מעט המחזיק כל כך הרבה. הפיל הוא ילד קטן בעולם שבנוי לגדולים. אך קטנו והתחושה שאין רואים אותו אינה רק פיסית, חיצונית, אלא גם רגשית, פנימית. תחושת הגובה הפנימית באה לידי ביטוי לאחר שאליוט עזר לעכבר להגיע לאוכל: הוא "הרגיש כאילו הוא הפיל הכי גבוה בעולם!" בכך מתאים הסיפור לכל אחד שמרגיש קטן. ובעצם לכולנו, אנשים קטנים בעולם הגדול. ולמרות קוטננו, אנחנו נהנים מהדברים הפשוטים ומעל לכל – מחברות, אור וחום בעולם מנוכר. ואולי המסר הזה רלוונטי עכשיו במיוחד, בעולמנו שבו איש־איש ואַייפוֹנוֹ.

הטקסט מינימליסטי, האיורים המרהיבים, בסגנון שנות ה-40, והעלילה משתלבים זה בזה. פיקצ'רבוק במיטבו שידבר לכל נפש. יש לציין גם את התרגום המוצלח שהשכיל לשמור על הפשטות המקסימה של הטקסט.   

מייק קוראטו הוא סופר ומאייר אמריקני עטור פרסים. זהו הספר הראשון בסדרה "מסיפורי אליוט" שתורגמה לשפות רבות וזכתה לשבחים.

מגיל 4-3

לרשימת הספרים

 

העננים אמרו לי

העננים אמרו לידפנה שְׁטרוּם
איורים: רעיה קָרָס

מנוקד, ללא מספרי עמודים, ספרית פועלים

העננים אמרו לי: כדאי לצאת לרחוב! / בחוץ ממש נפלא – אפור, קר וטוב. / אבל לפני שתצטנן, / צריך להתכונן." הילד מתכונן כעצת העננים: מצטייד בבגדים חמים, בכפפות, במגפיים ובמטריה "ועד שהתלבשתי, / ועד שהתרגשתי... / פתחתי את הדלת, לבוש וגם רכוס, / אך אוי! העננים אינם ושמש-פז בחוץ!"
אל דאגה, יש המשך.

סיפור חמוד ומשעשע, קצבי ומחורז, מתאים לחורף הישראלי.

דפנה שטרום היא מורה לריתמוזיקה בגני ילדים (מורגש היטב בטקסט). איורי צבע גדולים ומלאי הומור וחן של רעיה קרס, מהמאיירות הבכירות בארץ.

מגיל 3.

 

לרשימת הספרים

 

רחוב בלי שם

רחוב בלי שםשלומית כהן־אסיף
איורים: ענת פרי־טל

מנוקד, 23 עמ', ספרית פועלים

בעיר יש רחוב קטן שיש בו הכל – פנס, עצים וספסל, "רק דבר אחד חסר לו: / אין לו שם בכלל."  הבלבול רב: "הולכים לאיבוד/ חבר וגם אורח, / מכתב שנשלח / מגיע לירח."

היוזמה, כמו בהרבה סיפורים אחרים, מגיעה מן הילדים (ראו "ראש העיר תן לשיר" של אורי אורלב, "מה קרה לעץ התות" של רוני גנור – שניהם מומלצים). הם פונים לראש העיר,  מבקשים שם לרחוב שלהם, ולבקשתו מעלים הצעות: שוקולד, קפוצ'ינו, פומפיה, קומקום, קולרבי, חושחש. ההצעות רבות, הדעות חלוקות, ויכוחים, דיונים. רשימת ההצעות תופחת לכיוון האבסורד לצחוקם של המאזינים הצעירים.

לכל איש יש שם וגם כל רחוב צריך שם. סוף טוב – הכול טוב, ושמו של הרחוב נקרא  – שם טוב: "שניים היו נגד, הרוב היו בעד" - שעור הומוריסטי בדמוקרטיה.

סיפור משעשע וקצבי, מן המשובחים של שלומית כהן־אסיף, כלת כמעט כל הפרסים האפשריים (לאחרונה זכתה בפרס אריק אינשטיין על מפעל חיים), שחוגגת בימים אלה את ספרה השבעים. איוריה של ענת פרי־טל, בוגרת ויצו חיפה בהצטיינות, מוסיפים לחגיגה.  

הספר הופץ בספרית פיג'מה וניתן למצוא בגרסה זו שפע של פעילויות סביבו.

מגיל 4.

לרשימת הספרים


היום המצונן של מרחשוַן

היום המצונן של מרחשוַהִלית בלום
איורים: כִּנרת גילדָר

מנוקד, 48 עמ', כנרת, זמורה־ביתן

" 'אני בְּצֻדָד נורא' , גנח מרחשון. שוֹש, חברתו הפילה, באה לבקרו. תוך כדי חימום המרק שהביאה, מזמין ממנה מר חשון, בשפתו המצוננת, "סיפור על בִּישֶהוּ כָּבּוֹדִי אבל לא בּצֻדָד... על בישהו בְּעַדְיֵי. ושיהיה אביתי... משהו שקרה באמת."

כאן מתחילה הלית בלום ללהטט בקסם רב בין סיפור חיצוני (סיפור מסגרת) – מרחשון החולה ושוש חברתו הפילה המטפלת בו, לבין סיפור פנימי על המלך גב־גב שהענק צבוטוטראח בא להילחם בו. תוך כדי כך מראה לנו הסופרת כיצד טווים סיפור: שוש מכוונת את סיפורהּ על פי רצונותיו־הצעותיו־הסתייגויותיו של מר חשוון המזמין־המאזין, והוא מתערב בסיפור המומצא, שואל ומגיב. הסופרת שולטת ביד רמה בטשטוש הגבולות בין מציאות ודמיון ולא רק זה, אלא שהיא מערבת במיומנות בין ז'אנרים שונים: ריאליסטי, דמיוני, פנטסטי, אגדה, הומוריסטי לתת סוגיו השונים. על הכול שורה רוח שטות שבקרקעיתה רצינות, כמו בכל יצירת איגיון משובחת.

גם הרגשות והתחושות שמעלה הסיפור מתערבבים מעשה קסם: דיבורו המשובש עקב הצינון של מרחשון משעשע, טיפולה של שוש הפילה וסבלנותה האינסופית לחברה המצונן־הרַטנַן־השתלטן מרגשים, האגדה על מלחמת השינה של המלך והענק מותחת ומצחיקה.

בספרות הילדים נעשו לא אחת ניסיונות להכניס את הילדים למעבדת הסיפורים: מהם החומרים, מנין לוקחים אותם, איך מנווטים את העלילה. סיפור כזה תואם את עניינם של ילדים שהם מחברי סיפורים טבעיים אך יחד עם זאת הצגת מעשה המרכבה עלולה לפגוע בקשב ובהבנה. אינני מכירה ספר שעמד בצורה כל כך מוצלחת במשימה המורכבת הזאת. 

האיורים והעיצוב של כנרת גילדר, המחזקים את ההומור האיגיוני של הסיפור, ראויים לכל שבח.

זהו הספר הראשון בסדרת "סיפורי שוש ומר חשון." יש מה לצפות.

ספרות במיטבה.  מגיל  5.

לרשימת הספרים

 

סוס, ילד, מלך (ורופא אחד)

סוס, ילד, מלך (ורופא אחד)הלית בלום
אייר: נֹעם נדב

מנוקד, 62 עמ', הקיבוץ המאוחד

המלך ניקנור הששה־עשר פקח את עיניו. הן שוטטו מעל ראשו שם חיכו לו "אבותיו  הגיבורים, רקומים בחוטי זהב על חופת האפיריון: ניקנור השלישי קשר את הירח לעמוד המיטה שלו. ניקנור השמיני שוב פקק הר געש מתפרץ בסלע גדול. וניקנור האחד־עשר נופף בשק שהיו בו שלושה פילים."  העבר המפואר הניבט מעל לראשו של המלך הצעיר מתנגש במציאות המרה שלנגד עיניו: "מול המטה עמד שריון פלדה מבריק ונטול ראש. בזרוע הפלדה היתה חבוקה קסדה. מתוך הסדק הפעור בין מצח  הקסדה לאף הציץ אליו חור שחור. 'אוווייי... פרצה מגרונו גניחה."

היום עליו לעשות מה שלא עשה מעולם: "לרכוב על סוס בראש התהלוכה הגדולה, לבוש בשריון שירש מאבותיו." החובה מטילה עליו אימה, הוא  פוחד מסוסו השחור הענק נבנצאל. אין לו גם למי לספר על הפחד. מה יעשה?

לא אעשה לכם ספוילר. אגלה רק שזהו סיפור על מלך נער, בודד ויתום; על ילד עזוב ומלוכלך  העובד באורווה המלכותית וסובל מנחת זרועו של הממונה עליו (ששמו, כמה אירוני, מלאכי) ; על רופא ערירי בשם ד"ר קורנס, חכם וטוב לב שהטיל את כל כובד משקלו (כיאות לשמו) כדי להביא לסיומו הטוב של הסיפור לכל המשתתפים; ועל סוס מלכותי שמבין את שפתם של אלה שהוא נענה לקרבתם.

ביד בוטחת מובילה הלית בלום בָּאַפְסָר סיפור על פחד, על התמודדות ועל חברות, שאי אפשר להניחו מהיד, חכם ומרגש, משובץ בהומור, בתיאורים ובדימויים נפלאים.

הלית בלום היא סופרת ומשוררת מקורית ויחודית. ראו גם את ספרה היום המצונן של מר חשון שנסקר קודם. מומלץ מאד גם ספרה הקודם חוּלְץ של אבא (הקיבוץ המאוחד).

את הספר מלווים איורי צבע נהדרים של נֹעם נדב, צייר קומיקס, אנימטור ומרצה בכיר באקדמיה "בצלאל" לאמנות ולעיצוב.

מגיל 6 ולכל נפש, להקראה ולקריאה עצמית. אם תקראו בהמשכים בכתה, אני בטוחה שהתלמידים פעורי הפה יתעלמו מן הצלצול.

לרשימת הספרים
 

גברת פלפלת - אשה בגודל כפית

גברת פלפלת – אשה בגודל כפיתאַלְף פּרוֹיסֶן
איורים: בְּיוֹרְן בֶּרְג
מנורווגית: דנה כספי

מנוקד, 71 עמ', טל־מאי - ידיעות ספרים

"היֹה היתה פעם אישה. גברת פלפלת שמה. ערב אחד שכבה לישון, כמו שנשים עושות בדרך כלל, ולמחרת התעוררה, כפי שנשים עושות בדרך כלל, אבל אז נהיתה קטנה כמו כפית, וזה בדרך כלל לא קורה לאף אשה." גברת פלפלת הופכת לימון ללימונדה "טוב, אם נהייתי קטנה כמו כפית, אצטרך לחיות בהתאם," וספרות הילדים זכתה בסיפורים סוריאליסטים ומשעשעים על הגברת הקטנה כזרת. הסיפורים ראו אור לראשונה ב-1957 בנורווגיה, התרבו מאז והפכו לקלאסיקה ולסדרת טלוויזיה יפנית מאוירת, אהובה ומוכרת (ששינתה את הסיפורים).  

בספר שלפנינו חמישה סיפורים, בהם גדֵלה וקטֵנה גברת פלפלת, המתלוננת: "אוף, מרגיז כל כך... תמיד כשאני עסוקה אני נהיית קטנה כמו כפית." אך בצד תלונותיה, "חיי הכפית" שלה עשירי התרחשות ומשמעות. 

הסיפורים, במיטב הומור האבסורד, ישעשעו את הקוראים הצעירים אך מתחתם מסתתרת ביקורת על מצבה העגום של האישה הקטנה, תרתי משמע, שנשארת בבית לבדה וידיה תמיד מלאו עבודה, "מר פלפל יצא לעבוד בשדה, וכל ילדיה כבר היו גדולים... ראשית עליה לנקות את הבית, שנית היו לה המון בגדים לכבס, ושלישית היא התכוננה לטגן חביתיות לארוחת צהריים. " אך גברת פלפלת אינה שוקעת בדיכאון, "כדאי שאקום מהמיטה" ורותמת לעזרתה, בחכמה מתובלת בהומור עם ניחוח אירוני "אין לי זמן לשרת כל ארחי פרחי", את העכבר "תנקה את הפינות והחריצים," את החתולה "שטפי את הכוסות ואת הקערות", את הכלב "תציע את המיטה ותפתח את החלון", את הגשם  כדי שימלא את הפלג לצורך הכביסה, את הרוח והשמש שייבשו אותה. 

מתחת להומור גברת פלפלת היא דמות מורכבת. היא אישה ללא גיל ובעצם אישה בכל הגילים –גם ילדה (מחליפה תפקידים עם ילדה שהיא פוגשת), גם אֵם, גם זקנה. מפליא שהסופר, גבר, כה היטיב לתאר את נפשה של האשה (כמו שגוסטב פלובר הכריז על גיבורת ספרו: מדאם בובארי זה אני) ועוד כעשר שנים לפני פרוץ המהפכה הפמיניסטית.

יש לציין את התרגום היפה של דנה כספי , שאינה נרתעת מהעשרה לשונית, בדבר המספר  – חנווני, "סב על עקביו," "החל וכלה"  ויחד עם זאת יודעת להשתמש במשלב על גבול הסלנג  בדיבור ישיר של הדמויות "נו, טוב, פוס משחק" , "אז תצפצף עליהם." כספי גם צרפה הקדמה מעניינת על הסופר ועל הנוף והאווירה של ילדותו שהצמיחוהו ככותב."  בהקדמה מגלה כספי סוד לקוראים: "בכלל לא קוראים לה גברת פלפלת אלא 'אשת הכפית' ". הכינוי גברת פלפלת, כפי שהיא מציינת בקצרה, קשור לתרגום הספר לשפה האנגלית. אולם שם מנצח לא מחליפים וטוב עשתה, בניגוד לתרגומים מחודשים שמחליפים גם את השם (כמו שעשו למשל לג'ורג' הסקרן שהפך בתרגומים החדשים לחוני הסקרן ולגור הסקרן. כשקראתי לילדים את הסיפורים בשם החדש, הם דרשו שאחליף לשם המוכר – ג'ורג').

תודה להוצאה שחידשה לנו את תרגום הספר הנפלא הזה והדפיסה גם את האיורים המקוריים הנהדרים. כן ירבו.

מגיל 5 ולכל נפש.

מתאים מאד להקראה בכתה.

לרשימת הספרים
 

ספטמבר 2017

אולי יבוא סנאי

אבירמה גולן
איורים: רעיה קָרָס

מנוקד, ללא מספרי עמודים, כנרת

אֵלה רוצה מאד לפגוש סנאי. בכל פעם שהיא הולכת לפארק, לגן השעשועים  וכד', היא לוקחת אתה אגוז לסנאי "כי אולי יבוא סנאי." אך במקום סנאי היא פוגשת בכל פעם בעל חיים אחר, ששואל אותה אם יש לה אוכל בשבילו. הארנבת שואלת "יש לך גזר?" העכבר שואל "יש לך גבינה? " וכך הברבור, הכלכלב והחתלתול. לאחר כל מפגש כזה, אלה מצטיידת בטיול הבא, בנוסף לאגוז לסנאי שאולי יבוא, גם במאכל האהוב על בעל החיים שפגשה, אך פוגשת באחר.

ומה עם הסנאי? תצטרכו לקרוא בעצמכם בספר הנחמד הזה הכתוב במבנה אפיזודלי צביר ועוסק בבעלי חיים ובמאכלים, שני נושאים הקרובים לעולמו של הילד. 

האיורים הגדולים של רעיה קרס נפלאים ומיטיבים להציג את גיבורת הסיפור כילדה מעניקה ואוהבת בעלי חיים.

הספר מזמן שפע של פעילויות מהנות ומעשירות: הקוראים הקטנים (כמו בת הארבע שקראתי לה) יאהבו לחזור אחר הפזמון החוזר שבסוף כל אפיזודה: "כי אולי יבוא סנאי",  לתרגל את הזיכרון: בשביל מי הגזר? בשביל מי הגבינה? אפשר להמשיך בכיוון מֵידעי של מאכלים אופיניים לבעלי חיים שונים: מה אוהב הדוב לאכול? והציפור? ומה אתם אוהבים לאכול? איזה בעל חיים אתם הייתם רוצים לפגוש? מה הייתם מביאים לו?

אבירמה גולן היא סופרת למבוגרים ולילדים, עיתונאית ומתרגמת (תרגמה בין השאר מחדש את פו הדב ופיטר פן). רעיה קָרָס היא בוגרת בצלאל בהצטיינות, עבדה כאנימטורית, עבודותיה הוצגו בתערוכות, פורסמו בעיתונות ובטלוויזיה והודפסו על גבי מוצרים שונים.

מגיל 3

לרשימת הספרים

 

יולנדָה דֶה מיאו

נטעלי גבירץ
איורים: גפן רפאלי

מנוקד, 25 עמ', ספרית פועלים.

החתולה יולנדה דה מיאו המיוחסת (דבר הניכר גם בשמה) באה לראות את הופעת הקרקס. היא צופה בפעלולי החיות: פיל הולך על חבל, אריה קופץ דרך חישוק בוער, דובה שמקפיצה שלושה כדורים ועוד, ותגובתה תמיד פושרת: " 'זה נחמד בהחלט, אבל זה לא וואו,' / אומרת הגברת יולנדה דה מיאו... 'כל הדברים שעשיתם – נחמד. / אני עושה משהו יותר מיוחד.' " החיות מפצירות בה להדגים והיא נענית ועולה לבמה: " 'טוב, אני מתחילה. אתם מוכנים? / זה ענין של דיוק והמון אימונים. / -פְּלִיֶה, רֶלֶוֶה, מוציאים ת'לשון, / מתיחוֹת, פּירוּאֵט ו... ללכת לישון!' " וכך עד שהיא צונחת על הבמה ושוקעת בתרדמה. החיות מתפעלות, פוצחות בעקבותיה בתרגילי הבלט , וגם הן גומרות ב- גְרררר של נחרות. ואולי יש כאן שמץ של רמז למאזינים הקטנים שאחרי פעלולים ותעלולים הגיע זמן לישון.

מקורי ומשעשע מאד, חריזה וקצב נפלאים, כך גם האיורים. חגיגה. חוויה גם לצפות בהפקה המשפחתית של הסיפור שמופיעה ביו טיוב.

נטעלי גבירץ כותבת לקטנים ולגדולים, גדלה עם המון חתולים ומגדלת שלושה ילדים.

גפן רפאלי, בוגרת בצלאל, מאיירת לקטנים ולגדולים.

מגיל 3.

לרשימת הספרים

 

יואש

ע. הלל
איורים: אביאל בסיל

מנוקד, 24 עמ', הקיבוץ המאוחד

"יואש היה חלש כמו קש./ כחוש, תשוש, כמו יתוש./ לא אכל, לא שתה. / לא בצל לא חביתה." מה אמרו אמא ואבא, מה אמר הרופא, ואיך קיבלו בסוף ילד חדש "שמשון הגבור ממש!" יצירתו הקלאסית הנפלאה של ע. הלל, שאין צורך להציגו, בלבוש חדש ונהדר שנתן לה אביאל בסיל, בוגר שנקר שזכה בפרס מוזיאון ישראל לאיור ספרי ילדים ואייר מספריהם של לאה גולדברג, אלתרמן, מאיר שלו, אתגר קרת ועוד.

מגיל 3.

לרשימת הספרים

 

דוקטור אַיכּוֹאֵב

קורניי צ'וקובסקי
מרוסית: אַלה סוּד
ציורים: בתיה קולטון 

מנוקד, ללא מספרי עמודים, (שמש) קלאסיקה לילדים, קדימה בית הוצאה לאור.

דוקטור איכואב הוא רופא חיות מסור. יום אחד הוא מקבל הודעה בהולה מאפריקה (במברק – מי היום יודע מה זה?) "איכואב, רופא טוב לב! / בוא תבוא, אל תתעכב! / ותציל מחולי רע / את גורינו במהרה! ... כן, חולים הם באדמת, / בברונכיטיס וכנמת, / בשפעת וחצבת / בחזרת וצהבת!" מסע ההצלה של הרופא החביב לגדות הלימפופו שבאפריקה רצוף מכשולים: הרוח מצליפה בו, הכפור עוקץ אותו, הוא טובע בשלג, לפניו כמכשול ים סוער והר גבוה, אך תמיד נחלצות לעזרתו בדרך החיות: זאבים מחלצים אותו על גבם, לויתן מעביר אותו את הים, הנשר נושא אותו מעל ההר. ובאפריקה מחכות החיות בכאב: "קרנפּונים קטנים / קודחים מחום גבוה. / גורי התנינים / לא מצליחים לבלוע." ד"ר איכואב מגיע – ומושיע: "ורץ איכואב לגמלים הגִבְּנים, / ידו מלטפת אזני פילונים, / ולכל הגורים / נותן הוא תמרים / ומביא אגוזים / לחולים הרזים."

נראֶה כי קורניי צ'וקובסקי, שפרסם את ספרו ברוסיה ב-1929, שאב את השראתו מספרו של הסופר האנגלי יוּ לופטינג דוּליטְל הרופא (1920), על רופא חיות שהוזעק לאפריקה כדי להציל את הקופים ממגיפה. הוא ובנות לווייתו החיות עברו בדרך הרפתקאות מרתקות ומשעשעות, עד שהגיעו ליעדם. ספרי דוקטור דוליטל (13 במספר), המצטיינים בהומור ופנטסיה ושופעים אהבת חי ואדם, הפכו לקלאסיקה אהובה על ילדים ומבוגרים. כשהייתי בכתה א', המורה היתה קוראת לנו ממנו פרק מדי יום ששי בשעה האחרונה וכל השבוע חיכיתי לשעה קסומה זו.

ב-1943 תרגם אלתרמן את יצירתו של צ'וקובסקי תחת הכותרת לימפופו, אזור הנהר באפריקה ממנו הזעיקו החיות את הרופא המהולל, שאלתרמן קרא לו דוקטור אוי-זה-מַר. אלתרמן כמו אלתרמן, תרגומו מוסיקלי ורב קסם אך בחלקו גבוה כמו הר קילימנג'רו: "וִירֻנן וִירוֹעָע וִיזֻמַר / רב תודות לרופא אויזֶמַר!" ב- 1958 פרסם רפאל ספּורְטָה גרסה מחורזת לספרו של יו לופטינג ואף רמז לקשר בכותרת: דוּליט הרופא.

הקלאסיקה לעולם נשארת אך תרגומיה משתנים, בהתאם לשינויים בלשון, בנורמות של תרגום, בנורמות כתיבה לילדים ועוד (נושא מעניין לעבודה: השוואת התרגומים והגרסאות). את התרגום החדש מגישה לנו עתה הוצאת קדימה שהוקמה בשנת 2016 אשר שָׂמה לה למטרה להפגיש את קהל הקוראים הישראלי עם מיטב הספרות הרוסית בתחומים שונים. כל הכבוד למתרגמת אַלה סוּד על התעוזה להיכנס לנעליהם של אלתרמן וספורטה.

האיורים של בתיה קולטון, מאיירת וקומיקסאית שזכתה בעבר בציונים לשבח בפרס מוזיאון ישראל לאיור ספרי ילדים, צבעוניים ונפלאים.

קורניי צ'וקובסקי, למי שאינו מכיר, היה מבכירי הסופרים הרוסיים לילדים, חוקר סופר ומתרגם. ספריו השפיעו על יצירתם של סופרים כמו לאה גולדברג, לוין קיפניס, מרים ילן-שטקליס ואחרים שתרגמוהו לעברית. כדאי מאד גם לקרוא את ספרו "משתים עד חמש" על התפתחות לשונית של ילדים, שאת הדוגמאות המשעשעות שבו העבירה לשפתנו מרים רות (ספרית פועלים, 1955).

מגיל 4.

 

בית הארנב

נוסח עברי וציורים: נורית יובל
(על פי מעשיה רוסית עממית)

ספר קרטון, מנוקד, דני ספרים

ספרות הילדים הרוסית לא מפסיקה להעשיר את מדף ספרות הילדים שלנו. המעשיה המחורזת שלפנינו מספרת על שועל וארנב הגרים בשכנות. ביתו של השועל מפואר, ובית הארנב צנוע. הגיע האביב, השלגים הפשירו וביתו של השועל הוצף במים. פרץ השועל למעונו הצנוע של הארנב, גֵרשו והשתכן שם בעצמו. עבר הארנב המתייפח בין ידידיו בעלי החיים וביקש מכל אחד מהם: "אולי אתה תושיט עזרה / לידידים בשעת צרה?"

בהתאם לפואטיקת הסוף הטוב בספרות ילדים הצדק ניצח, השועל ברח והארנב שב אל מאורתו. בעזרת מי? לא אעשה לכם ספוילר.

מגיל 4.

לרשימת הספרים

 

העצלן שלא רצה להיות מלך

גיא פינקלשטיין
איורים: הילה חבקין

מנוקד, 77 עמ', הוצאת קרן

נוּם הנסיך היה עתיד לרשת את מיטת המלכות של אביו המלך. למה מיטת מלכות? כי העצלות אפיינה את עם העצלנים (העצלנאים הם יונקים גדולים, שוכני עצים, שתנועתם איטית ומכאן שמם). אולם נום היה דווקא חרוץ ופעלתן (ניגוד לשמו) "ואיך יוכל להוות דוגמה ומופת לכל נתיני הממלכה... להתוות את הדרך לכל העצלנים הנושאים אליו את עיניהם?" ההורים היו מודאגים והשמועה על הנסיך הסורר, עצלן לא-עצלן חסר תקנה, פשטה בממלכה. נום החליט להימלט אל המדבר, יחד עם קיפוד שקיבל אביו במתנה. השנים יוצאים למסע אל ארצו של הקיפוד, שם יוכל העצלן לתת ביטוי לאופיו הפעלתני. כדי להגיע, עליהם לעבור בדרך שש ארצות: ארץ שבה חורזים כולם "משפט-משפט, ללא / שום פגם,"ארץ שבה הכול מתוכנן לפי לוח זמנים "וכך גם פיפי בשלוש / כותבים הם ביומן מראש"; ארץ של מלומדים שלומדים הכול מתוך ספרים "והטבע ששוכן בחוץ, /לדעתם אינו נחוץ"; ארץ הנעלבים ששם "גם אם תאמר 'בהצלחה'! / מובטח כי ייעלבו ממך"; ארץ ששם כל משפט הוא שאלה, וארץ המנומסים.

הקוראים מוזמנים לצאת למסע המופלא יחד עם העצלן והקיפוד, שמכיוון שבארצו לא נהוג לתת שמות, לאחר דיון משעשע מדוע צריך שם, ניתן לו שמו חוֹפֵרחופרחופר. במהלך המסע הם מפגינים חריפות מחשבה, תושיה וחברות אמיצה.

לאחר שהם מגיעים לארצו של הקיפוד, שם מקבלים את נום בסבר פנים יפות, הוא מתגעגע וחוזר לביתו. כעבור מאה שנה מולכים צאצאיו בארץ העצלנים על פי "חוקי הכבוד של המלך נום": "רשאי כל עצלן בממלכה להיות עצלן או לא עצלן על פי בחירתו, טבעו ונטית ליבו."

ספר מלא קסם, תרתי משמע: "... אבל במקום טיפות גשם ירדו מן השמים חוטי צמר אדומים וצהובים וירוקים וסגולים וכחולים ולבנים וורודים וכתומים!" בשני קוצי קיפוד ששימשו כמסרגות, סרג מהם נום לחברו משקפים מצמר, קסדה עם קרניים, צמות צהובות, בגד ים, פרח חמנית גדול, עניבת פרפר, שבכולם כמובן התקשט.

פנטסיה עתירת המצאות ושופעת הומור, פרוזה עם שיבוץ של קטעי חריזה משעשעים, אי-גַיון הגיוני המזכיר את עליסה בארץ הפלאות: איך זה "שבכל יום יש שמש ובלילה אף פעם אין", שואל נום את חברו הקיפוד. עונה הקיפוד: "כי יום זה כשיש שמש, חבר. רגע, אל תגיד לי! בארץ שלך השמש מאירה בלילה ובבוקר חשוך?" והרי לכם סימן, על פי צמד הגיבורים החכמים, כיצד תבחינו בין לילה ליום: "יום זה כשעֵרים, ולילה זה כשישנים. בלי קשר לשמש." הגיוני, לא?

זהו ספרה הראשון של הסופרת הצעירה גיא פינקלשטיין, בעלת תואר שני בהיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות. בהחלט יש למה לצפות.

איוריה של הילה חבקין, מאיירת ידועה עטורת פרסים בארץ ובעולם, מוסיפים להנאה-הנאה-הנאה מהספר הזה.

הספר ראה אור בתמיכתה של מועצת הפיס לתרבות ולאמנות.

מתאים מאד להקראה בכתה לפי פרקים.

מגיל 6 ולכל גיל. אל תחמיצו!

לרשימת הספרים

 

לוטָה עוזבת את הבית

אסטריד לינדרגן
משוודית: יעל צוּבָּארי
איורים: אבי עופר

מנוקד, 62 עמ', ידיעות אחרונות-ספרי חמד

לוטָה בת החמש התעוררה בבוקר כעוסה מאד כי חלמה שאחיה ואחותה הגדולים הכו את הדובי שלה בַּמְסֶה (בעצם חזיר ורדרד שאמא תפרה לה) ו"היתה בטוחה שחלום ומציאות הם אותו הדבר." כשאמא בקשה ממנה להתלבש והושיטה לה את הסוודר הלבן שסרגה לה סבתא, לוטה מחתה " 'לא את זה... הוא מגרד ועוקץ.' " היא רצתה דווקא את שמלת התחרה החגיגית שלה אך אמא בשלה, שמלה זו לובשים רק ביום ראשון. ורק כשלוטה תתלבש עכשיו היא תוכל לשתות את השוקו שלה. "הו, כמה שאמא רעה, לא נותנת לה בגדים, רק סוודר מגרד ועוקץ ועכשיו היא גם לא נותנת לה לאכול!" כך מרגישה לוטה וכעסהּ מתגבר. אמא שולחת את לוטה להירגע בחדר הילדים "ותישארי שם עד שתהיי נחמדה." אבל לוטה רחוקה מאד מנחמדוּת. היא פורצת בחדרה בצרחות זעם, "מתעללת" בסוודר המגרד, גוזרת אותו ומשליכה לפח – "מגיע לךָ !"

לוטה מוצפת ברחמים עצמיים, "נגזר עליה לבלות את שארית ימיה בחדר הילדים... כל האנשים האחרים בעולם ילכו למכולת ולבית הספר ולמשרד ויעשו כיף חיים ורק לוטה תשב שם בלי בגדים על רצפת חדר הילדים, לבדה... אם כך עדיף כבר שנעזוב את הבית" היא אומרת לדובי שלה.

לוטה משאירה פתק "אזבתי תבית תסתקלו בפח" (כנראה ילדה מחוננת שיודעת כבר לכתוב בגיל חמש),  כדי "שאמא תדע שהיא עזבה, ושתבכה מרה על כך שלוטה עזבה" (הנקמה מודגשת). ולאן ברחה? אל השכנה גברת בֶּרְג, שקיבלה אותה בסבר פנים יפות והציעה לה בית משלה, את מחסן הגרוטאות שבחצרהּ. השכנה מסדרת שם ללוטה פינה חמה ונעימה וגם מביאה לה אוכל. ללוטה טוב ונחמד, גם קיבלה מהשכנה סודר רך ובובה יפה, היא נהנית מתחושת העצמאות, אבל כמו כל ילד צעיר שבורח מהבית בספרים (וגם במציאות), עם רדת החשכה והבדידות היא כמהה לחזור, "בטח יוּנָס ומִיָה-מָרִיָה כבר שכבו לישון... ועכשיו אבא ואמא יבואו להגיד להם לילה טוב. אבל לי לא". בעודה בוכה ומתייסרת ברחמים עצמיים, היא שומעת פסיעות. "אבא שלף את לוטה מהמטה וערסל אותה בחיקו. 'את יודעת מה, לוטה?... אמא כל כך עצובה שם בבית, אולי תשקלי לחזור." לוטה חוזרת הביתה, מתרפקת על אמהּ וכשדמעות זולגות מעיניה מצהירה "אני אגור אצלכם כל החיים." תמה הבריחה הגדולה (כנראה עד הפעם הבאה) וכולנו מחייכים בהקלה.

קְפוּצי החינוך (על משקל קפוצי תחת של מירי רגב) יחושו אי נחת לנוכח אי אילו פרטים: המחברת מכנה את לוטה "הטפשונת הקטנה" ("טיפש קטן" אומרת גם הפרה לפלוטו של לאה גולדברג ושמעתי הורים וגננות שמתלוננים), לוטה משתוללת וצורחת ומשמידה את הסוודר שלה (בסיפור ירון כועס של דבורה עומר, בתוך הנשיקה שהלכה לאיבוד, ירון הכועס "היה מפרק את הבית, אילו היה רק יכול... צביטה הגונה היה צובט את אחותו הקטנה, אילו אמא היתה מרשה", אבל הנזק מוגבל חינוכית לקריעת דף והשלכת פיסותיו על הריצפה). למרות שמשפחת נֵיימָן גרה ברחוב  בלגן, חייה מתנהלים על פי הסדר הקונוונציונאלי הישן  – האחים הגדולים הולכים לבית הספר, אבא הולך למשרד, רק אמא ולוטה נשארות בבית (צריך לזכור שהספר ראה אור לראשונה בשוודיה ב-1962). אבל איזה ספר נפלא! איזו הבנה לליבה של לוטה! ואיזה ילד לא מרגיש כך לפעמים ורוצה לברוח מהבית כדי להעניש את ההורה (ראו את הסיפור הקלאסי הנפלא מוקי ברוגז עם אמא של ימימה אבידר-טשרנוביץ). בניגוד לבילבי, הדמות הפנטסטית, לוטה היא דמות מציאותית, אך שתי הגיבורות שובות הלב של הסופרת השוודית האהובה על דורות של ילדים ברחבי העולם, קוראות תיגר על החינוך המקובל והסדר הטוב, ומעוררות הזדהות ואהדה, עם הרבה חיוכים, אהבה וחום.

תורמים להנאה התרגום הקולח והאיורים העדינים של אבי עופר.

מתאים להקראה בפרקים בכתה.

מגיל 5. הנאה מובטחת גם למבוגרים. 

מעניין לשאול את הילדים: מי רצה פעם לברוח מהבית, או ברח, ולמה?

לרשימת הספרים

 

עץ השקרים

פרנסס הרדינג
מאנגלית: יעל אכמון

לא מנוקד, 416 עמ', הוצאת עוץ

פיית' היא נערה בת 14 באנגליה הויקטוריאנית. משפחתה עוקרת בבהילות מלונדון לאי קטן ונידח – האב, כומר ומדען ידוע לחקר מאובנים, האם היפהפיה הפתיינית, הבן הצעיר שהיום היינו מסווגים אותו כילד בעל צרכים מיוחדים, ודוד נכלולי אחיה של האם. פיית' חושדת שהם בעצם נמלטים משערוריה, וסקרנותה סוחפת אותה לגלות את האמת.

באווירה של רומן גותי אפל תעלומה רודפת תעלומה, ופיית' חושפת שלל מזימות ותככים כולל רצח, כשהמפתח טמון בעץ אגדי הצומח בחשכה וניזון משקרים.

אפשר לראות בספר רומן התבגרות של נערה (ולא רק) על רקע נורמות של המאה ה-19. היא מפתחת ראייה מורכבת של עצמה ושל העולם, לומדת לראות גם את מה שאינו נראה לעין ולהבין את הסיבות והמניעים העומדים מאחורי התנהגותם של אנשים. מאבקה כפול ומכופל – הן בסטיגמה על שכלן ומקומן של נשים בחברה (הרופא מבקש למדוד את גוגלתה כדי לתמוך במחקרו על הקשר בין ראש קטן לבין שכל קטן)  והן בַּיחס המזלזל והספרטני לילדים ובנורמות הציות למבוגר שנדרשו מהם – פיית' אוכלת את ארוחותיה בנפרד עם אחיה הצעיר בחדר הילדים, האח נדרש להעתיק פסוקי קודש ביד ימין כשידו השמאלית קשורה משום שהוא איטר, על מנת שיתרגל לפעול ביד ימין. אולם שכלה המבריק של פיית', רצונה להיות מדענית כאביה, נחישותה ואומץ ליבה מנווטים אותה בין כל אלה עד שתחשוף את האמת. שְׁמה, פיית', שפירושו אמונה, תואם את עיסוקו של אביה הכומר אך מסמל גם את אמונתה בעצמה.

תקצר היריעה מלפרט את עושרו של הספר המיוחד, האיכותי והמרתק הזה, החל מן העמוד הראשון. הסופרת מתארת באמינות את התקופה הויקטוריאנית על מלבושיה, חפציה, דעותיה, הנורמות שלה, אורח חייה, ריבודה החברתי המקובע – אדונים ומשרתים, גברים ונשים, מבוגרים וילדים. הספר מצטיין בתיאורי טבע מפעימים, רב רבדי, עמוק ומעורר מחשבה, רצוף תעלומות ומתחים חיצוניים (בין פיית' לאמה, בין החברה הסובבת לבין פיית' ומשפחתה, בן האם לאחיה) ופנימיים (בין פיית' לבין עצמה על האהבה וההערצה לאביה לבין התנגדותה הפנימית לזלזולו בה, בשאיפותיה ובכישוריה). לא נעדר מן הכתיבה גם הומור דק ושנון.

הספר חוצה גיל (מה שמכונה בשפה המו"לית  cross over) כלומר מתאים גם לנוער וגם למבוגרים, מסוג הספרים שמחלחל אל ליבו של הקורא ונשאר שם. הוא זכה בפרס היוקרתי קוסטה (2015) בשתי קטגוריות: לספר השנה ולספר הילדים של השנה.

פרנסס הרדינג היא סופרת בריטית מוערכת ועטורת פרסים, ילידת 1973.

מגיל 14 וגם למבוגרים. חווית קריאה יוצאת דופן, שתורם לה גם תרגומה המצוין של יעל אכמון.

לרשימת הספרים

אוגוסט 2017

איש ושמו אריה

איש ושמו אריהיונה טפר
לא מנוקד, 192 עמ', ספרית פועלים

סביר להניח שישראלי שגדל בארץ והתחנך במערכת החינוך שמע על דרך בורמה, דרך עפר עוקפת שנסללה במלחמת העצמאות בין קיבוץ חולדה לירושלים והצילה את הבירה מן המצור הממושך שהטילו עליה צבאות ערב. אולי גם יודעים מדוע היא נקראת בשם זה – על שם הדרך שפרצו במלחמת העולם השנייה צבאות ארה"ב ואנגליה במזרח אסיה שעקפו את הצבא היפני והזרימו אספקה לסין. אך לא רבים יודעים מי היו הראשונים שגילו את האפשרות לדרך העוקפת: שלושה לוחמי פלמ"ח מחטיבת הראל, בראשם אריה עמית-טפר, שחיפש דרך להגיע מירושלים הנצורה לאמו בקיבוץ יגור, שאביו נטש אותה ואת בניו, והתמודדה לבדה עם האבל על נפילת בנה מאיר.
זהו סיפור היסטורי־משפחתי החושף פרטים מקורות מלחמת העצמאות שאינם ידועים לרבים, במיוחד לא לבני נוער. הדרך הטובה ביותר לגולל קורותיה של תקופה היא באמצעות דמות וכאן, גיבור רב מעללים שאומץ ליבו האגדי היה לשם דבר.
יונה טפר צולחת בהצלחה את כל המהמורות האורבות לפתחו של סיפור מן הסוג הזה.
איך מנגישים את העבר לילדי ההווה?
הסופרת מצליחה לרתק בתיאור האירועים המכוננים של ימי מלחמת העצמאות והקרבות ולחברם לדור הטלפון החכם באמצעות אלון וחבריו, קבוצת ילדים בכתה ז' מקיבוץ יגור שהמורה הטילה עליהם לכתוב עבודה על דרך בורמה. הילדים נעזרים בסבא של אלון, הפורש בפניהם את עלילות אחיו הגדול אריה שנפטר. הסבא מוביל את הילדים אל העבר באמצעות כתב חידה ומשימות, והסיפור נע בקצב בין שתי התקופות. מערכת היחסים החמה המתוארת בין הסבא לבין הנכד וחבריו מחדדת את התשתית התרבותית־ההיסטורית המשותפת ומצביעה על התרומה ההדדית בין הדורות.
התמונה שפורשת יונה טפר רחבה וכוללת גם את רוח התקופה וערכיה, ללא שמץ של ביקורת משתמעת על הבדל הערכים הנוכחי: " 'אז היו זמנים אחרים', הסביר סבא. 'עדיין לא הייתה לנו מדינה ולא צבא... וגם נערים צעירים כמו אחי מאיר הפסיקו ללמוד והתגייסו... הוא דרש בתוקף שיאפשרו לו להתגייס... 'האם עלי לשבת בבית שעה שאני יכול לתת את חלקי להצלת המולדת?' 'להצלת המולדת'? חזר אלון על דברי סבא. 'כן. בזמן ההוא ככה אנשים הרגישו, וזה לא נשמע מוזר כשדיברו כך. אצל נערים כמו אריה ומאיר לא היה פער בין החלומות האישיים שלהם לחלומות על המדינה שתקום. אני יכול אפילו להגיד בביטחון שהחלומות האישיים היו על כך שתהיה לנו מדינה.'"
איך כותבים סיפור משפחתי הפורץ את גבולות המשפחה ואיך הופכים אירוע לסיפור?
הסבא המוביל את הסיפור הוא הארכיאולוג יגאל טפר, בעלה של הסופרת. לפנינו אם כן סיפור משפחתי. החשש בסיפור מסוג זה הוא שמידת מעורבותו של המספר תצמצם את מידת העניין של הקורא שאינו קשור למשפחה. כאן דרוש הכישרון הספרותי להפוך מקרה פרטי לנושא עניין כללי, ועיבוד העובדות וההתרחשויות לתמונת עולם עשירה (מכשלה זו לא צולחים גם חלק מספרי השואה המסופרים מפי הניצולים, למרות הפוטנציאל הדרמטי). יונה טפר, סופרת עטורת פרסים לילדים ונוער (פעמיים פרס זאב, פרס ראש הממשלה ליצירה, עיטור אנדרסן, פרס דבורה עומר למפעל חיים ועוד), מיומנת היטב בבניית סיפור והעמדה של עולם עשיר בפרטים. חלק ההווה של הסיפור מתנהל על ציר הזמן באופן לינארי – קבוצת ילדים נחשפת לאירועי העבר. הדמויות בעלות נפח, על מערכת היחסים ביניהם, עיסוקיהם, אורח חייהם, חפציהם, לבושם. חלק העבר של קרבות מלחמת השחרור, בהם גם כאלה שנסתיימו בכישלון,  אינו מסודר על פי סדר התרחשותם אלא על פי הצורך הספרותי. טוב עשתה הסופרת שבסוף הספר הוסיפה את רשימת הקרבות והאירועים לפי סדר התרחשותם במציאות. כמו כן מצורפת רשימת המקורות בהם השתמשה, המעידים על מחקר מעמיק.
"איש ושמו אריה" מדגים את שילוב "המענג והמועיל" שביצירה הספרותית הטובה על פי המשורר הרומי הורציוס (65 לפנה"ס), המשמש עד היום בביקורת הספרות. בתוך העניין וההנאה שבספר מקופלים גם לימוד וחינוך, זוהי הדרך הרצויה.

מגיל 12. 

לרשימת הספרים

 

למה לחסידות הלבנות כנפים שחורות ולשחורות בטן לבנה

למה לחסידות הלבנות כנפים שחורות ולשחורות בטן לבנהיוסי גודארד
איורים: אור יוגב

מנוקד, ללא מספרי עמודים, הקיבוץ המאוחד

"לפני שנים רבות היו בעולם שני מינים של חסידות – שחורות ולבנות." פתיחה זו כבר מכוונת אותנו אל הסוגה (הז'אנר) האטיולוגית, סיפור דמיוני המסביר במקרה הזה תופעה מעולם החי, הופעת שני הצבעים בנוצות החסידה. החסידות השחורות והלבנות התנצחו ביניהן מי יותר יפה "התחילו בעלבונות, עברו לדחיפות , וכשהרוחות התלהטו – הכריזו מלחמה. דחפו בכנפיים, בעטו ברגליים, תלשו נוצות במקורים." כשראו שני הצדדים שאין מנצח ושניהם נפגעים, הכריזו על הפסקת אש זמנית והחליטו לעוף לאפריקה החמה טרם בוא החורף. אבל, במשפחת חסידאי הלבנה נפגעה חסידונת במהלך המהומה וכנפה נשברה. היא גררה את עצמה למערה סמוכה והתחבאה בה. במשפחת חסידוף השחורה, חסידון הסקרן עף אל המערה לבדוק אילו  אוצרות חבויים בה ופגש שם בחסידונת הפצועה. המפגש בין בני המחנות היריבים, מתחיל בחשש, אך ממשיך לקשר חם. במהלך החורף הקר נשאר החסידון עם החסידונת הפצועה שאינה יכולה לעוף לאפריקה ותומך בה.
המחבר נותן הסבר מספק לשאלה המתבקשת כיצד המריאו ההורים לאפריקה בלי ילדיהן. ובכן, לאחר שכל משפחה חיפשה את ילדה האבוד, הגיעו למסקנה שהילדים כנראה המריאו בעצמם או הצטרפו למשפחה אחרת כשלא מצאו את ההורים, ואלה האחרונים מיהרו לדרך בתקווה לפגוש את ילדיהם.
האביב שהגיע נשא עמו שתי הפתעות: החסידונת החלימה והטילה ארבע ביצים. שני גוזלים שבקעו מהם היו לבנים עם כנפיים שחורות ושנים שחורים עם בטן לבנה.
שתי להקות החסידות, השחורה והלבנה, שָבו ועמדו להמשיך במלחמתן. כאן מופיע המוטיב הידוע של דור הבנים המציב מראה בפני דור ההורים, בה נשקפות מלחמותיהם רבות השנים וחסרות הטעם וגורם להם להפוך איבה לקרבה (ראו רומיאו ויוליה של שיקספיר, אוזו ומוזו מכפר קקרוזו של אפרים סידון, מעשה בקערה ובמצקת של מיכאל אנדה – ספר נפלא, הוצאת עם עובד). "רגע לפני שהלהקות התנפלו אלה על אלה, יצאו מהמערה חסידון וחסידונת ונעמדו בין המחנות. ההורים מיהרו להתאחד עם ילדיהן, וגילו את הגוזלים בשני צבעים. יצר הסקרנות של שני המחנות לפשר התופעה גבר על יצר המלחמה, והחסידון והחסידות הסבירו להם מה עושים אם רוצים גוזלים בשני הצבעים: "שמנו בצד את המריבות והפכנו לזוג... לאט לאט התקרבו הלהקות זו לזו... וכשראו שהשמים לא נופלים להן על הראש... התחילו לרקוד זוגות-זוגות." את צבעם של  הגוזלים שנולדו מהקרבה בין שני המחנות אתם ודאי מנחשים.
סיפורים אטיולוגיים מבליעים בתוכם גם מסרים ערכיים, מי באופן ישיר וגלוי נוסח מוסר ההשכל במשל הסגור, מי באופן סמוי ומעודן כמו במשל הפתוח, שמשאיר את הפקת הלקח בידי הקוראים. במקרה הזה לא סמך המחבר על הקוראים, וחבל,  וניסח את מוסר ההשכל  בחוזה שלום מחורז עליו חתמו נציגי שתי הקבוצות: "למלחמות אמרנו די!/ לחמנו כבר יותר מדי!/ מהיום נהיה חברים וחברות,/ שחורות, לבנות ומעורבות./ וכשנביט אלה באלה/ קל  יהיה להיזכר, שבכל אחד מאתנו/ יש גם צבע אחר." ועל כך נאמר בפרפראזה מתוך הברית החדשה (מתי פרק 22 פסוק 21): תנו לפוליטיקה את אשר לפוליטיקה ולספרות את אשר לספרות.
איוריו של אור יוגב אנרגטיים וחדים בצבעי שחור, לבן וכתום עז, ומבליטים את המאבק .
המחבר יוסי גודארד, הוא סופר, איש רדיו וטלוויזיה, תסריטאי, במאי ומפיק. כתב ספרי ילדים נפלאים, ביניהם "המרוץ אחר המדליה ההודית" (שנסקר בעבר באתר זה). ספרו "הינשוף שראה הפוך"  זכה במקום הראשון במצעד הספרים 2008.
אור יוגב הוא בוגר האקדמיה לאמנות ולעיצוב "בצלאל" זהו הספר הראשון שאייר.

מגיל 4.

אפשר לבקש מן התלמידים לחבר סיפורים בדגם זה על איבה ממושכת בין שני מחנות ההופכת לקִרבה.

לרשימת הספרים
 

בובה תותי

בובה תותידויד גרוסמן
איורים: גלעד סליקטר
מנוקד, ללא מספרי עמודים, עם עובד

לילך באה לגן והלכה לשים במגירה את "בובה תותי שלה... נתנה לתותי נשיקה במצח, היא סדרה לה על הצוואר את המחרוזת עם החרוזים האדומים. היא אמרה לה: שלום תותי" ונפנתה לעיסוקיה. פעולות אלה והחזרות על שם הבובה בונות כבר מן ההתחלה את היחס הקרוב בין לילך ובובתה ומרמזות שעל כך יסוב הסיפור.
בעת מנוחת הצהרים הוציא כל ילד מן המגירה את הדובי או הכלבלב שלו והלך למזרן לישון. "לילך פתחה את המגירה שלה והיא לא ראתה שם את תותי. אבל עמליה, הילדה הכי קטנה בגן, פתחה את המגירה שלה, של עמליה, ואת מי היא מצאה שם? את בובה תותי! מוזר מאד." כאן מתחילה הדרמה – שתיים אוחזות בבובה, כל אחת טוענת שהיא שלה (והאיור בצבע אדום חזק שבו כל ילדה מושכת בזרוע אחרת של הבובה מזכיר, איך לא , את משפט שלמה). יסמין הגננת מנסה בלא הצלחה לפתור את הסוגיה. היא פונה ללילך בטיעון הגיוני: "אבל אם היא הייתה במגירה של עמליה.... אז אולי היא בובה של עמליה? אולי את מתבלבלת קצת?" המאזין הקטן חש באי הצדק: הוא הרי יודע את האמת. הבובה היא של לילך. והוא סקרן לראות מה יהיה.
גיא וסשה (פלורליזם) באו בקפיצות של נמרים ורצו לקחת את הבובה לג'ונגל. תותי נעשתה עצובה ומפוחדת, "היא לא רצתה שיקחו אותה לג'ונגל ולא רצתה להיות בובה של נמרים." כשראתה לילך את העיניים המבוהלות של תותי, שביטאו את הבהלה שלה, צעקה פתאום לגננת "עוד פעם תשאלי את עמליה!" נקודת הפחד מובילה להתרה. בפעם הזו עמליה מתוודה "זאת בובה תותי של לילך." יסמין הגננת ביקשה סליחה מעמליה "שלא ידעתי שזאת בובה תותי שלך." היא לקחה את הבובה מעמליה ונתנה אותה ללילך, פעולה פשוטה ומתבקשת, ללא נזיפה, אלא תוך ניסיון עדין להבין את המניע: "עמליה את לא הבאת לך היום אף חבר מהבית? ועמליה אמרה: אני לא הבאתי היום את ארנבי." תשובתה הכנה של עמליה, שעצב עולה ממנה, מעוררת את האמפטיה של המאזין הקטן במקום לבקר את המעשה, ומרמזת לו, וגם לנו המבוגרים, שראוי לחפש את הסיבה למעשה "הרע" (כמו בספרה הקלאסי של פניה ברגשטיין "ויהי ערב" שם גוער האב בבתו הקטנה על שגרמה בהלה בלול, ולאחר ששמע את הסיבה "הרים בחיבוק רחמים את בתו הטובה, הטובה").
על פי ההלכה המשנאית (מסכת בבא מציעא , א 1) סוגיית שניים אוחזין נפתרת ב"יחלוקו." האם לילך ועמליה חולקות? כן ולא. שתיהן נשכבות זו ליד זו על המזרון "ולילך חשבה: אולי עמליה מתגעגעת לארנבי שלה. עמליה הושיטה את ידה וליטפה את הבובה ולילך הרשתה לה." אולם המספר מצביע בעדינות ובבירור של מי הבובה: "עמליה ליטפה, ולילך חיבקה את בובה תותי שלה" (ההדגשים שלי, נ.ב.ג.). ניסוח זה מדגיש את המעשה הנאצל של לילך, אשר לא רק שלא נפרעה מחברתה, אלא סלחה ושיתפה. לכאורה סיפור פשוט הבנוי מחומרים מוכרים: סביבת הגן והסיטואציה שבה ילד מנכס לעצמו חפץ לא שלו, אך הוא רקום ביד אמן אשר שזר בו חוט של סליחה, חמלה ונדיבות. אלה עולות מתוך הגיבורה עצמה, ללא הטפה וללא התערבות מבחוץ (כדאי בהקשר זה לקרוא את מאמרה של ד"ר עדה בקר "אמפטיה בגיל הרך" המופיע באינטרנט). ילדים, גם מבוגרים, חוטאים לעתים במעשיהם מתוך מצוקה. הסיפור אינו דן ואינו מצדיק, הוא מתמקד בטוב שבתוכנו, הקיים גם אצל ילדים צעירים מאד. כדאי גם לציין את השפה היפה בפשטותה, בגובה האוזניים של הילד הקטן.
הסיפור מלווה באיוריו מלאי הרגש של גלעד סליקטר, מאייר מוערך בוגר שנקר, הממחישים את הדרמה ופתרונה. סליקטר מספר כי אייר הפעם מתוך עולמו הקרוב בהיותו אב לילד בגיל הגן, המכיר את הזירה ואת סיטואציית ה"לקיחה", וביקש לאייר מבעד לעיניהם של הילדים.     

מגיל שלוש.

לרשימת הספרים

 

מה עושים עם סבתא

מה עושים עם סבתא

עדנה מזי"א
איורים: אורנה סְמוֹרגוֹנסקי
מנוקד, ללא מספרי עמודים, עם עובד

"שירה מאד אוהבת את סבתא. עם סבתא אפשר לעשות כל מה שרוצים! " מכאן, בסדרה של אפיזודות, מראות הסופרת והמאיירת מה אפשר לעשות עם סבתא קוּלית: לפרוש עליה מפה צהובה "מעליה להניח קומקום וצלוחית עם עוגה/ ולערוך מסיבת תה-לאלישבע הבובה", אפשר להשכיב אותה על כמה כסאות ולעשות ממנה גשר שעוברים מעליו ומתחתיו, וכך הלאה. הדמיון מתפרע, יחד עם האיורים הנפלאים הממריאים עם הטקסט, וסבתא האוהבת משתפת פעולה. אין גבול  למשובה ולאהבה.

זהו ספרן הרביעי לילדים של המחזאית והסופרת עדנה מזי"א ושל מעצבת התפאורה והתלבושות אורנה סמורגונסקי, כולם על סבתא מגניבה ונכדיה האנרגטיים ובכולם – לא חינוך, לא לימוד, רק אהבה-אהבה-אהבה.

לאחר קריאת הספר מתבקש לשאול את המאזין הקטן - ומה אתה עושה או היית רוצה לעשות עם סבתא?

מגיל שלוש.

מה עושים עם סבתא

לרשימת הספרים

יולי 2017

לארה  והפרפרים

לארה והפרפריםאורית רינגל אמיר
איורים
: ליאורה גרוסמן
מנוקד, 28 עמ', הקיבוץ המאוחד

"פרפרים הם כמו פרחים עם כנפים," אמרה לארה לאמא. "אני רוצה שיהיו לי פרפרים בחדר, לא רק בגינה." אמא ענתה לה, "פרפרים אוהבים להיות חופשיים."
לארה רצתה לגדל פרפר כחית מחמד, כמו שחבריה מגדלים כלב או חתול. אחיה הגדול תום עזר לה לצוד שני פרפרים - יופי ויפית. היא הכניסה אותם לבית שהכינה להם מקופסת קרטון, עם עלים ופרחים וקערית מים. היא קראה להם סיפור והתבוננה כיצד הם מתעופפים.
כעבור שבוע "ראתה אותם שוכבים על קרקעית הקופסה בלי לזוז." האֵם הביטה בהם ואמרה, "חמודה שלי, צר לי אבל הפרפרים מתו."
לארה היתה עצובה מאד ולא הבינה מדוע. הרי טיפלה בהם יפה. בערב, לפני השנה, סיפרה לארה לאבא בבכי על הפרפרים. אבא גילה לה את שלא ידעה, "פרפרים חיים רק שבוע אחד." לארה חשה הקלה שהם לא מתו בגללה. אבל, הוסיף אבא, "חשוב שתדעי שלא היו להם חיים טובים לפני שמתו... את עשית ככל יכולתך, אבל הבית האמתי של הפרפרים הוא לא קופסת קרטון אלא השמים, האדמה, העצים והפרחים. לכל חיה בטבע יש בית שהוא הבית האמיתי שלה."
מן הספר עולים שני נושאים מרכזיים: יחס לבעלי חיים, ומוות. הראשון מבוקש, השני מעלה חשש.
בגיל ארבע אפשר להתמקד בנושא הראשון, כל בעל חיים והמקום המתאים לו, לא כל חיה מתאימה לביוּת. אפשר לשוחח על היחס לבעלי החיים. ידוע שילדים לעתים פוגעים בבעל חיים בבלי דעת, למשל במגע לא נעים, וכמו שאמר אביה של לארה "פשוט לא ידעת," יש להסיר מעליהם רגש אשמה ולכוונם להתנהגות הנכונה.
בגיל חמש ילדים מתחילים לגלות ענין במוות אך תפיסתם ראשונית ביותר. מגיל זה ומעלה אפשר לעסוק בהיבט המידעי של מחזור החיים בטבע השונה מיצור ליצור, מצמח לצמח.
נושא המוות מעצם טיבו מרתיע את המבוגר מלהעלותו בפני ילדים. הגישה המקובלת היום היא לחשוף את הילד לנושא בהדרגה ובאופן מתאים ליכולתו הקוגניטיבית והרגשית. מפגש הילד עם המוות הוא בלתי נמנע - מות חרק, בעל חיים, אדם קרוב או רחוק. העולם האלים בו אנו חיים ואמצעי התקשורת העצימו את החשיפה. התעלמות מן הנושא עלולה לגרום לילד חרדה ותחושה שמסתירים ממנו.
החשיפה למוות בסיפור זה היא מעודנת, המוות הוא אמנם של יצור אהוב אך הקִרבה ארכה ימים ספורים בלבד. דבריו של האב , על דרך ההיפוך, מציעים למתווך פתח להצגת קורטוב של נחמה. חיי הפרפרים לפני שמתו לא היו טובים משום שחיו במקום שלא התאים להם. בשיחה עם הילדים אפשר להדגיש את החיים הטובים שהיו למת, עד כמה טיפלנו יפה בחית המחמד והענקנו לה אהבה, עד כמה אהב סבא את משפחתו ושמח בנכדיו.
הסיפור אינו פוסח על טקס הקבורה המדגיש את סופיות הגוף ואת ההמשכיות באמצעות האהבה והזיכרון. "אני אוהבת אתכם ותמיד אזכור אתכם" אמרה לארה כשקברה את הפרפרים בגינה והפריחה לעברם נשיקה.
הדרמה הרגשית מסתיימת במחר חדש, בחיקו המנחם של  טבע חי, חושני, ויפה. לארה התעוררה למחרת בבוקר ו"כבר לא היתה כל כך עצובה." כשהביטה דרך החלון ראתה שהשמש זורחת והעצים והפרחים נוצצים מטל הלילה. 'איזה יום יפה' חשבה. קרני השמש ליטפו אותה ברוך וצפצוף הציפורים נעם לאזניה."
אורית רינגל אמיר, בעבר רעיונאית ופרסומאית, עוסקת בציור ובכתיבה לילדים. כל ספריה מצטיינים באהבה לבעלי חיים.
איוריה של ליאורה גרוסמן מדהימים ביופיים ומיטיבים לבטא את הדרמה הרגשית שעוברת לארה. גרוסמן היא מאיירת ומרצה בנושאי עיצוב ואיור. ייצגה את ישראל בירידי ספרים ברחבי העולם, זכתה בעיטור אנדרסן לאיור ובהערכה רבה על מכלול יצירתה.

מגיל 4.

לרשימת הספרים

 

55 דקות מאנטבה

55 דקות באנטבהאורה מורג
איורים: איל אילת
לא מנוקד, 363 עמ', שוקן.

בשבוע שעבר צוין יום השנה ה־41 למבצע אנטבה,  שנקרא גם מבצע יונתן על שם סגן אלוף יונתן-יוני נתניהו מפקד סיירת מטכ"ל ומפקד כוח הפריצה, שקיפח בו את חייו. במבצע שחברו בו דמיון ותעוזה, נחלץ צה"ל להציל את 105 הנוסעים היהודים שהיו במטוס אייר פרנס שנחטף ב־4 ביולי 1976 על ידי טרוריסטים בדרכו מישראל לצרפת בעת שהיה בחניית ביניים באתונה. המטוס החטוף נחת באוגנדה, ששליטה אידי אמין שיתף פעולה עם החוטפים. שמונה ימים מורטי עצבים עברו על ממשלת ישראל ועל החטופים היהודים, שהופרדו מנוסעי המטוס הלא־יהודים אשר שוחררו. החוטפים דרשו את שחרורם של 53 טרוריסטים, שחלקם היו כלואים בישראל וחלקם במדינות אחרות. הם איימו להוציא להורג את בני הערובה אם דרישותיהם לא ייענו. במבצע המוכיח את האִמרה שהמציאות עולה על כל דמיון, חולצו בשלום כמעט כל החטופים.
ספרה הסוחף של אורה מורג מתאר שלב אחר שלב את הדרמה הסוערת, את ההתלבטויות של הדרג המדיני והצבאי וחילוקי הדעות ביניהם - חלקם לחצו לצאת לפעולה וחלקם טענו שתהיה זו משימת התאבדות - ואת התנאים הקשים בהם הוחזקו החטופים כשחייהם תלויים להם מנגד.
הסיפור "רץ" כתסריט, בקטעים קצרים, המתארים את סדר האירועים הכרונולוגי יום אחר יום ושעה אחר שעה, לעתים במקביל בזירות שונות.
זהו ספרה ה־17 של אורה מורג בסדרת ספרי המתח ההיסטוריים שלה ע"ש אחיה טוביה מורג ז"ל, וכקודמיו, אי אפשר להניחו מהיד. מורג עורכת תחקיר היסטורי יסודי ומעמיק על נושאי ספריה. עֵין הסופר שלה תרה אחר פרטים קטנים אותם תשלב אחר־כך ברומן מרתק הרוקח עובדות עם סיפור בדיוני שגיבוריו הם בני נוער הנוטלים חלק פעיל בהצלחת המבצעים המתוארים בהם. בספר זה מגלים עומרי, העולה לכתה ט' ותמי, עולה לכתה ח' שעלתה לארץ מארה"ב – כל אחד מהם טס לראשונה לבדו, אומץ לב ותושייה ומסייעים להצלחת המבצע. כמובן, איך לא, מתלקחת ביניהם האהבה.
את הספר פותחות תמונותיהם של אנשי הדרג המדיני והצבאי שהיו מעורבים במבצע והם כמובן נזכרים בסיפור בשמותיהם. חותם אותו "דבר ההיסטוריון" של ד"ר אביגדור שחן, המסכם את המבצע ואת לקחו המוסרי: "שום עם לא היה לוקח על עצמו משימה מסובכת ומסוכנת כל כך. רק עם שבניו התחנכו על הערך המוסרי שכל אח ערֵב לאחיו, רק עם כזה מסוגל לבצע מבצע הצלה המסכן עשרות חיילים ואת החטופים עצמם." סיפור ההצלה הפנטסטי הכה את העולם בתדהמה ו"מוכיח שאין גבול לתעוזה אנושית, לדמיון וליוזמה, וכי באומץ לב ובנכונות מופתית להקרבה אפשר להילחם ברוע וברשעות - ולנצחם" כפי שכותב שחן.
את הספר הזה הקדישה אורה מורג "לקברניט מטוס אייר פרנס, מישל באקוס אציל הנפש." מן הסיפור אנו לומדים כי למרות שהוצע לקברניט ולצוותו להשתחרר יחד עם החטופים הלא-יהודים, הוא בחר להישאר יחד עם בני הערובה היהודים, עם כל צוותו, וקשר את גורלו בגורלם, מתוך חובתו כאחראי לשלום נוסעיו.
כִּשרונה הסיפורי של אורה מורג (שאינו בהכרח זהה לכשרון ספרותי) להפוך פרשיות היסטוריות מחיינו כעם לסיפורי מתח מרתקים, עדכניים, שופעי גאווה לאומית, הקנה לה קהל קוראים גדול ונלהב והיא מקיימת אתו דיאלוג פורה במפגשים בבתי הספר וברשת. מורג זכתה בעבר בפרס זאב, בפרס אקו"ם ובפרס הספריות הציבוריות.
אין כמו לימוד היסטוריה דרך סיפור, והבונוס הנוסף של סדרה זו, כפי שמדווחים מורים והורים, היא עידוד קריאה גם בקרב ילדים שאינם שָׂשׂים לקרוא.   

מגיל 10. גם מבוגרים יקראו בשקיקה. 

לרשימת הספרים
 

יוני 2017

ככה גם אני יכולה

ככה גם אני יכולהיונה טֶפֶּר
איורים: שחר קובר
מנוקד | ספר קרטון | ספרית פועלים

הליכה של מבוגר ברחוב היא פונקציונאלית, מטרתה להגיע ליעד. לא כן אצל ילד קטן שעבורו הרחוב הוא זירה של גילוי ומשחק. כשאבא ונוגה הולכים לגן, קוראת נֹגה, "' הנה פרפר! ...  תראה אבא, ככה גם אני יכולה!' / היא פרשה ידיים לצדדים,/ נופפה בזרועותיה והתעופפה." אבא קולט את המשחק וממשיך אותו, וכשהם רואים צפור, הוא מעודד, " 'ולנתר כמוה את יכולה'? " וכך מדגימה הפעוטה בשמחה  את תנועתם של בעלי החיים שהם פוגשים בדרך ומתגאה בפני אבא ביכולותיה: היא זוחלת כמו צב, קופצת כמו ארנב, מתגרדת כמו קוף וכן הלאה. ההליכה השגרתית לגן הופכת לרגעים של קרבה וכיף, שכרוך בו לימוד – כמו בכל משחק – בין אבא ונֹגה.

סיפור שיש בו כל מה שאפשר לבקש מיצירה לפעוטות: משחק דמיוני,  דינמיות, הומור, יחסי קרבה בין הורה וילד, מידע, העשרה לשונית, מוסיקליות וקצב. מה שמוכיח שלכתוב סיפור קטן ומשובח לפעוטות לא כל אחד יכול, אבל יונה טפר, סופרת עטורת פרסים שפרסמה עשרות ספרים לילדים ונוער, בכל הגילים, יכולה גם יכולה.

לחגיגה מצטרפים איוריו ההומוריסטיים ומלאי התנועה של שחר קובר, שקנה לו מקום בצמרת המאיירים.
קובר מצטרף למשחק ושימו לב שהצמחייה אצלו היא בצבע כחול, "כי נמאס לי מזה שצמחים הם תמיד ירוקים," הוא אומר.

פעוטות ומבוגרים יכולים ללוות את הקריאה בחיקוי בעלי החיים שבספר, ולהרחיב לבעלי חיים נוספים.

מגיל שנתיים.

לרשימת הספרים

 

כאילו

כאילוכתבה ואיירה אורית ברגמן
מנוקד | ללא מספרי עמודים | הקיבוץ המאוחד

טוֹטוֹ הפילון ולָה-לָה הציפור משחקים בכאִלו. טוטו הוא צב ולה-לה היא ארנבת  שרוצה לעשות תחרות. תחרות בין צב וארנבת מזכירה כמובן את המשל הידוע, אבל בסיפור הזה התחרות היא של הפלגה דמיונית משעשעת. ומי מנצח בסוף? שניהם.

סיפור מתוק, שגם מסתיים בגלידה. האיורים המקסימים הם כמו כפפה ליד.  

מגיל 3.

אפשר להפליג בתחרויות דמיוניות, ואפילו השמים הם לא הגבול.

 

 

 

 

לרשימת הספרים

 

מאה ושש דרוריות חביבות

מאה ושש דרוריות חביבות

סָמוּאִיל מַרְשָׁק | דָנִיאִיל חַארְמְס
איורים: הילה חבקין
מרוסית: עינת יקיר
מנוקד | ספר קרטון | ספרית פועלים

תרגום ראשון לעברית של היצירה הרוסית הקלאסית והמקסימה לקטנטנים. הסיפורון מתאר בהומור שובב יום בחייהן של מאה ושש דרוריות עמלניות, שפועלות בהרמוניה כמו תזמורת: "זו שוטפת, / זו מקרצפת, / זו משפשפת, / זו מבריקה. / זו קוטפת, / זו מגרפת, / זו אוספת, / זו מנקה. " אחרי שבישלו ואכלו, הן מתפנות לרוח ומנגנות בתזמורת. אחר כך יש להן פנאי גם לקִשרי משפחה: "מאה ושש דרוריות לקטו זר, / את דודה דרורה קפצו לבקר." הן חוזרות הביתה, עייפות אך מרוצות , "יחד ציצו בשנתן המתוקה / מאה ושש, ללא הפסקה" . הספר מסתיים בסדרת ציוצים יחודית לכל אחת – לא, לא מאה ושש, ספרתי שמונה. 

קשה למצוא מילות שבח לתרגום המוסיקלי, הקצבי, היצירתי של עינת יקיר (קראו באיור המצורף).

ספר שכולו עונג צרוף, לאוזן, לעין ובכלל, לילד וגם למבוגר. הפעוטות יאהבו לזהות את הפרטים באיוריה המקסימים של הילה חבקין.  

סמואיל מרשק  (1964-1887)  היה משורר, מחזאי ואיש חינוך רוסי שנודע בעיקר כמשורר לילדים ומתרגם אך כתב גם למבוגרים. ספר הילדים הקלאסי "המפוזר מכפר אז"ר" הוא עיבוד של לאה גולדברג לסיפור שכתב בשם "המפוזר". דניאיל חארמס (1942-1905) הוא שם העט של דניאיל  איוונוביץ' יובאצ'וב , סופר, משורר, מחזאי ופובליציסט רוסי.

מגיל שנתיים.

דרורית עמודי הספר

לרשימת הספרים

 

פתאום נשבה הרוח

פתאום נשבה הרוחגלית רָאבֶ"ד
איורים: מאיה שְׁלֵייפֵר
מנוקד | ללא מספרי עמודים |  כנרת

בצד אחד של הבוסתן, בין "החרובים, התאנים, הרימונים והתותים" עומדים שלושה בתים ובהם גרים שלושה ילדים. בצד השני של הבוסתן, במאורה שמאחורי שיח פטל קוצני, גר שועל קטן.

"תמרי, מעין ועדן / היו החברים הכי טובים מאז ומעולם. / אבל היום, משום מה, / כולם רבו עם כולם."  בניגוד למקובל בספרי ילדים, סיבת הריב אינה מופיעה, אלא מתוארת ההתבודדות וההתמודדות של כל ילד בחיק הטבע: עדן ישב בצל תחת עץ החרוב והכה על סלע במקל. מעיין נשענה על גזע חלול של זית. תמרי התכנסה בארמון שלה מאחורי עץ הרימון. והשועל "ליקק את כפתו / והתאמץ להוציא ממנה קוץ."

הסיפור ממשיך לנוע בקווים מקבילים בין שלושת הילדים והשועל. הם מוצאים מתנות מן הטבע: עדן – חרוב קָשוחַ, מעיין – זית דשן ותפוח, תמרי – רימון שכוח, וכל אחד מהם מדמיין כיצד ייפרע מחבריו לריב בעזרת מִנחת הטבע. השועל עסוק בקוץ, "לא כעס על שום חבר,/ כאילו מעצמו ידע / שגם מה שכואב – / עובר" – רמז מטרים. שני הסיפורים נפגשים ליד הבריכה. הילדים יחד, בצד אחד של הבריכה, כבר לא כועסים, השועל בצד שני של הבריכה. הם מביטים בו ומרחמים, "הוא בטח צמא... הוא נראה רעב... הוא קצת צולע", הוא מביט בהם  ותוהה "הם גדולים? הם קטנים? הם גורים משונים?"

התקרבותם האיטית של הילדים זה לזה לאחר הריב, גיחתם מתוך עצמם והתמקדותם בשועל המסכן,  מסתיימת בנתינת ידיים. ואילו הוא הצליח סוף סוף לשלוף את הקוץ מכפתו,  ונפנה לאכול את מתנות הטבע שהשליכו הילדים: חרוב, זיתים, גרגירי רימון. מה ששימש קודם ככלי ב"מלחמה" מדומיינת, משמש עתה למאכל טעים, אם תרצו רימוז מעודן לפסוק "וכתתו חרבותם לאתים."    

קשה לתמצת את הסיפור הזה, כמו שקשה לתמצת שיר. זהו סיפור לירי, סוגה שנדיר למצוא בספרות ילדים, בו ההתרחשות היא פנימית ואיטית. בקריאה ראשונה נתפסים לקסם החמקמק, כמו בשיר טוב, וצריכים לקרוא שוב ושוב כדי לצלול לעומקו ולגלות את רבדיו. מי שלא ייכנע להרגל של חיפוש עלילה מִידית וקצבית, ייצא נשכר.  

איוריה של מאייה שלֵייפר, שזכתה בפרס רמת גן לספרות על איוריה לספר "זה לא קל להיות גיבור על"  (רונית רוקאס, כתר, 2015) מיטיבים להציג, בצבעים עדינים ורכים, את התהליך הפנימי שעובר כל ילד ואת ההתקרבות ביניהם לאחר הריב, תוך כדי איחוד עם הטבע,

מומלץ ביותר הוא גם ספרה הקודם של ראב"ד, קטנטנה בגינה (איירה וָלי מינצי, כנרת 2011), שירים קטנים מעולמם של פעוטות שהם בבחינת מעט המחזיק את המרובה, אשר זכה לשבחים רבים וזיכה אותה בעיטור "הפנקס" לספר שירה מצטיין. 

מגיל 4.

לרשימת הספרים

 

קרלסון על הגג

קרלסון על הגגאַסְטְרִיד לִינְדְגְרֶן
איורים: אִילוֹן וִיקְלַנְד
משוודית: דנה כספי
מנוקד | 146 עמ' | מרגנית - ספרי מופת לילדים ולנוער, זמורה-ביתן.


כבר מהצגת המשפחה בעמוד הראשון של הספר,  אפשר לעמוד על כיוונו וכוונתו של הסיפור. בעיר סטוקהולם, בבית רגיל גרה משפחה רגילה ובה אבא רגיל, אמא רגילה ושלושה ילדים רגילים, שני הגדולים, בן חמש-עשרה ובת ארבע-עשרה נזכרים בשמם ואילו הקטן בן השבע מופיע רק בכינויו, קָטָני. המספרת מצטטת את הגיבור המעיד על עצמו "אני בכלל לא קטני רגיל" ומיד סותרת את אמירתו, "אבל הוא סתם אומר" ומציגה אותו ב"רגילותו": "עיניים כחולות ואף סולד ואוזניים לא-רחוצות ומכנסיים שנקרעים כל הזמן בברכיים."  לפנינו אם כן ילד חמוד ושובב, עם שני אחים בהפרש גילים ניכר ממנו, שמחפש את מקומו הייחודי בתוך המשפחה. לעזרתו מגייסת הסופרת את "קרלסון-על-הגג", שהוא היחיד הלא-רגיל בכל הבית. "אדון מאד קטנטן ומאד שמנמן ומאד בטוח בעצמו" שגר על הגג, "מוסתר היטב מאחורי הארובה הגדולה," יצור עליז ומעופף, רב-גוזמאי, ערמומי, אלוף הרפתקאות ותעלולים שמֵרים את קטני לגבהים, תרתי משמע, אך לעתים גם מסבך אותו בצרות.

קרלסון-על-הגג הוא אם כן החבר הסודי ו"הילד הרע",  המגשים את שאיפותיו של קטני ואותו אפשר להאשים בתוצאות ההרסניות. לקטני למשל אסור להפעיל את צעצוע הקטר שלו ללא השגחת האב או האח הגדול, אבל קרלסון-על-הגג מעיד על עצמו כי הוא מכונאי הקטרים הטוב בעולם - כשם שהוא הכי טוב בעולם בכל שאר הדברים – "ובזריזות לקח לידיו את בקבוק הכוהל... מילא את מנורת הכוהל הקטנה שבקטר והדליק אותה... ידיו המגושמות השאירו אגם קטן של כוהל על כוננית הספרים, ולהבות כחולות ועליזות החלו לרצד סביב הקטר כשהאגם התלקח... באותו רגע נשמע פיצוץ אדיר, ופתאום לא נותר עוד קטר, אלא רק שברי קטר פזורים בכל החדר." קטני כמובן מספר שהיה זה קרלסון ולא הוא, אך אביו מוכיחו "אתה צריך לקחת אחריות על מעשיך, קטני... ולא להאשים מישהו שקוראים לו קרלסון-על-הגג ושאינו קיים." בניגוד לילד הרע של לאה גולדברג, תוכחות ההורים מרוככות, והם מלאי אהבה והבנה. 
קטני עומד על שלו שקרלסון קיים גם קיים אך בני המשפחה לועגים לו.
ומה אתכם? חכו עד שתגיעו לסוף.

לינדגרן סומכת על קוראיה שיידעו לטעום מן הפחד המושך שבמעשה האסור המדומיין מבלי לנסות אותו במציאות. קטני "רק רצה להתלוות פעם אחת אל קרלסון לאחד מטיולי הגג שלו... אם אנשים היו יודעים כמה נחמד ללכת על גגות, אף אחד לא היה נשאר למטה ברחוב. "  קרלסון מסכים, " ' נכון, וזה גם מרגש... כי אפשר בקלות ליפול למטה. אני אראה לך כמה מקומות שמהם כמעט נופלים בכל פעם." וזה מה שקרה, כמעט.

הפנטסיה חוגגת, ההומור פרוע, קצב ההתרחשויות והמעברים בין מציאות לדמיון סוחפים, וכמו ב"בילבי" גם כאן ישמחו הקוראים הצעירים כשהמבוגרים ייצאו מעימותי הסמכות כשידם על התחתונה ושהילד יזכה לבסוף במשאת נפשו.

לא בכדי הספר שראה אור לראשונה ב-1955 הפך לקלאסיקה, זכה לשני ספרי המשך, לסדרת סרטים מצוירים ולעיבוד לתיאטרון ולקולנוע. הספר תורגם לראשונה על-ידי א.ד. שפיר ב- 1967 (עם עובד). תרגומה העדכני של דנה כספי מנגיש אותו לילדים של היום, ואינני יכולה להעלות בדמיוני ילד או מבוגר שלא ייהנו מהספר הזה הנאה עצומה ויגעו בצחוק.

ולמי שרוצה את מתכון ה"גוּגל בּוּגל", התרופה הטבעית של קרלסון-על-הגג נגד חום, הנה: "לוקחים חצי כוס טופי וחצי כוס שוקולד ומערבבים את הכול טוב-טוב עם פרורי עוגיות." שתהיו בריאים.

הספר בנוי מפרקים קצרים, בכל פרק מוצגת התרחשות סוחפת ומצחיקה, והוא מתאים מאד להקראה בכתה. כמעט בטוח שגם ילדים שאינם חובבי קריאה ירוצו לחפש אותו.

מגיל 6.

לרשימת הספרים

 

הלב שלי קופץ וצוחק

הלב שלי קופץ וצוחקרוֹסֶה לָגֶרְקְרַנְץ
איורים: אֶוָה אֶרִיקְסוֹן
משוודית: דנה כספי
מנוקד | 123 עמ' | ידיעות ספרים/טל מאי

דוּני היא ילדה שמחה, אם כי לפעמים היא גם אומללה "אבל את הפעמים האלה היא לא מחשיבה... היא לא סובלת אסונות, הם שוברים אותה לרסיסים. בגלל זה היא ממציאה סופים חדשים לכל הסיפורים העצובים." הילדה האופטימית הזאת כובשת את הלב מהרגע הראשון והקורא מלווה אותה תוך הזדהות ואמפתיה ברגעי האומללות שהספר רצוף בהם: היא מתגעגעת לחברתה הטובה אֶלָה-פרידה שעברה לגור בעיר אחרת; חברותיה לכתה ויקי ומיקה מחרימות אותה כי זכתה בצוציק, שגם מיקה רצתה בו; החרם מלוּוה בהצקה פיסית ובחדר האוכל "הן צבטו וצבטו, עד שדוני צווחה וזינקה מהכסא שלה." היא תפסה בבקבוק הקטשופ, "כיוונה על מיקה ולחצה בכל הכוח." הקטשופ קלע למיקה ישר במצח, אבל כשדוני כיוונה עכשיו על ויקי, "הפעם היא החטיאה, והקטשופ פגע במורה."

דוני בורחת הביתה. בכניסתה היא שוברת אגרטל. אבא כועס (האם מתה ממחלה בילדותה) ודורש ממנה לבוא אתו לבית הספר. היא מסתגרת בחדרה ומסרבת.

סוף טוב הכול טוב. הצובטות נאלצות להתנצל – אחרי שאבא שמע מדוני מה קרה וכעסוֹ עליה הפך לכעס על הבנות שהותירו סימנים כחולים בזרועה; החברה הטובה באה לבקר ודוני כותבת במחברת הסיפורים שלה: "אני תמיד מאושרת, במיוחד כשאני עם אלה-פרידה."

סיפור על חברוּת וכוחה המחזק (מי אמר שרחוק מן העין כמוהו כאַין?), על יחסים בבית הספר כולל אלימות, עם מסרים חשובים: לילד – שתף את המבוגר במצוקותיך, הוא יכול לעזור; להורה – אל תחרוץ דין לפני שתשמע את ילדך. דובב אותו לספר לך. הסיפור מראה לנו שלא תמיד המורה מודע לכל אירוע אלים שקורה בכתה. המסר למורה – טפל באירוע ובהזדמנות זו ברר כמו שעשתה המורה: "יש בכתה עוד מישהו שסובל מהצקות דומות?" 

הסיפור אמין, קריא מאד, כתוב בפשטות כובשת, רצוף איורים בקו עדין שחור-לבן הממחישים את הטעם החמוץ-מתוק של האירועים והרגשות. האיורים תורמים גם לעיצוב המאוורר מאד, לעתים מכיל עמוד שורות ספורות בכתב גדול ומרווח ואיור, כך שלקורא המתחיל יש הרגשת סיפוק  שקרא ספר גדול.

זהו ספר שני בסדרה אחרי שספרן הראשון של צמד היוצרות "החיים המאושרים שלי" הפך לרב מכר בשוודיה, ארה"ב וישראל וזכה לעיטור "הפנקס" לספר ראשית קריאה, אולם הוא גם עומד בפני עצמו. 

מגיל 6.

לרשימת הספרים

 

זאב

זאבסופי סוורטס קנוסן
מפלמית: אירית באומן
לא מנוקד | 88 עמ' | הוצאת קרן לצעירים

במקום לחגוג את יום הולדתו העשירי כמו שתכנן, אדם מובהל לבית החולים לאחר שנתגלה אצלו סרטן בברך. בבת אחת הוא נקרע מכל הדברים שאהב, והחרדה מהמחלה משתלטת עליו. הוא מתנתק מהסובב אותו ושוקע בדיכאון. יום אחד הוא מקבל מהוריו ספר על אינדיאנים משבט הסוּ, ומוצא את עצמו חולם בהקיץ שהוא לוחם אינדיאני אמיץ הנלחם בגבורה נגד הסרטן. באחד הימים הוא גם חולם שמצא את חיית הטוטם שלו, שתעניק לו כוח לעמוד בטיפולים הכואבים ותעזור לו להיאבק במחלה ולא לאבד תקווה.

הסיפור מתאר בגובה העיניים ומבלי לייפות את הנעשה במחלקת ילדים חולי סרטן על הכאב אך גם על קרני האור, וכיצד מצליחים הצעירים לשמר טעמי ילדות – משחקים, אהבה וכד',  גם במקום קשה כזה. 

מבוסס על סיפור אמִתי של נער שחלה בסרטן, ומצא את הכוח להילחם ולקוות לטוב.

הספר, על כוחו המסייע של הדמיון במצבים קשים מנשוא, הגיע למקום הראשון בבלגיה במשאל מהו הספר האהוב על בני הנוער.

הסופרת, ילידת בלגיה המתגוררת כיום עם בעלה הדני בקופנהאגן, תרמה את כל התמלוגים ממכירת התרגום לעברית לעמותת "ילדים שלנו" בבית החולים שניידר.

מגיל 9.

לרשימת הספרים

 

אפריל 2017

חטפן הספרים

עטיפת הספר חטפן הספרים

הֶלֶן דּוּקֶרְטִי
איורים: תּוֹמַס דּוּקֶרְטִי 
תרגמה וחרזה: גליה אלוני-דגן
מנוקד | ללא מספרי עמודים | כנפיים וכתר

לספרים על אהבת ספרים שיוצאים בשנים האחרונות, מצטרף הספר הקסום והמקסים הזה, על תכנו, איוריו ותרגומו. הארנבת אלייזה בראון קראה במיטה סיפור כש"לפתע פתאום התנופף הוילון./ אלייזה פנתה לכיוון החלון./ במהירות עצומה, כמו ברק משמים,/ הספר פרח לה מבין הידיים." כך נעלמים הספרים גם מבתים אחרים, הספריות מתרוקנות, והארנבת אלייזה בראון מחליטה לתפוס את הגנב חובב הספרות (פַּן פמיניסטי). 

לא נגלה מיהו החטפן ומהם מניעיו, נגלה רק שהוא כמובן נמצא והכל בא על מקומו בשלום. זהו שיר הלל לקריאה אשר בצד המתח, הוא מלא חמלה והבנה. אמנם הוא מספר על עבירה - גניבה אך מטפל גם במניע שלה, בתיקונה ובפתרון מצוקתו של העבריין.

האיורים והעיצוב שובי-לב. יש לציין גם את התרגום של גליה אלוני-דגן, בחריזה משובחת ובמילים מובנות ויחד עם זאת מעשירות.

מגיל 3.

בכל הבתים בשכונה הקטנה קראו אז סיפור לפני השינה, מתוך הספר חטפן הספרים

לרשימת הספרים

 

חברות טובות

עטיפת הספר חברות טובותאברם קנטור
איורים: ענת פרי-טל
מנוקד | 24 עמודים | ספרית פועלים

גפן ומיקה הן בנות דודות, "לפעמים אוהבות, לפעמים רבות." הן שונות זו מזו במראה ובאופי, לכל אחת העדפות משלה, אך יש להן גם אהבות משותפות ו"שתיהן אוהבות יותר מכל / לקטוף פרות ולאכול."

ההרפתקה מתחילה כשיום אחד, אחרי הגן, בדרך אל סבא, התחשק להן לקטוף פטל מתוק. גם כאן, מיקה הזריזה מצאה מיד והתחילה לזלול מן הפרי הסגול, בעוד גפן "חיפשה קצת לאט / וגם מצאה די מעט." מיקה הבחינה לפתע בפרי סגלגל, עסיסי וגדול בלב הסבך הקוצני וגפן זינקה לקטוף לה אותו.

הפרי היה טעים מאד אך מחיר הפיתוי לא אחר להגיע: רגלה של גפן נתקעה בקוצים. הגיעה תורה של מיקה לעזור והיא מיהרה להזעיק את סבא.

הסוף טוב כמובן ולסבא שלא הבין כלום מן ההסבר שהמטירו עליו יחד שתי הנכדות, היה ברור דבר אחד: "בנות חמודות, בנות אהובות / אתן פשוט חברות טובות."

סיפור על חברות ועזרה הדדית, שופע קסם ואהבה. ככל הנראה הוא מתרחש בקיבוץ (המחבר הוא חבר קיבוץ מזרע) שם הולכות הנכדות אחרי הגן לבדן אל סבא.

החריזה קולחת, האיורים היפהפיים מיטיבים להמחיש את הדרמה.

אברם קנטור הוא סופר, עורך ומתרגם, מחברם של רומנים למבוגרים וספרי ילדים.

המאיירת, ענת פרי-טל, היא בוגרת המרכז האקדמי ויצו חיפה בהצטיינות.

הספר מזמן שיחה על חברוּת, על הדומה והשונה בין חברים, על עזרה הדדית. אפשר להדגיש את העזרה בהיחלצות או הזעקת עזרה במקרה חרום. אפשר גם  לדון בהסתכנות מיותרת, פיתוייה ומחירה. 

מגיל 4.

לרשימת הספרים

 

ביקור הצעצועים

עטיפת הספר ביקור הצעצועים

ימימה אבידר-טשרנוביץ
איורים: דיוויד הול
מנוקד | ללא מספרי עמודים | עם עובד

הסיפור פותח בשאלה דרמתית מסקרנת: "מה קרה לרמה? זה שלושה ימים שלא יצאה אל המרפסת ולא פתחה את ארגז הצעצועים שלה." רמה חולה, והצעצועים האהובים והאוהבים יוצאים לבקרה בחדרה: בראש צועד הכדור המכיר את כל פינות הבית, "אחריו המתופף הקטן, אחרי המתופף – העגלה עם הקוביות ועליה יושבת כל משפחת החיות עם הצפצפה בבטן, ואחרונה חביבה – בובה שולה."

סיפור מואנש, תמים, ציורי ורגשי מאד, בסגנונה המוכר והאהוב של ימימה אבידר, שדורות גדלו עליו ויפה עשתה ההוצאה שהנגישה אותו לילדי העכשיו, עם איוריו הנפלאים של האמן והמאייר הידוע דייוויד הול. הסיפור יצא לראשונה ב"מסדה" ב- 1956, מה שמוכיח שסיפור ילדים טוב הנוגע לעולמם, הוא על-זמני.

שלל של פעילויות בחיק המשפחה ובגן אפשר למצוא באתר של פיג'מה.

מגיל 3.

לרשימת הספרים

 

פינדוס עובר דירה

עטיפת הספר פינדוס עובר דירה

סְוֶן נוֹרְדְקְוִיסְט
משבדית: רות שפירא
מנוקד | ללא מספרי עמודים | קרן

פטרסון, קשיש כפרי חביב, גר עם החתול שלו פינדוס. בכל יום בארבע לפנות בוקר פינדוס מתעורר ומיד פותח בקפיצות על מיטתו: "בום-טרח-בום-טרח-בום-טרח." פטרסון מתעורר וכועס "אם אתה מוכרח להרעיש ככה, אז תרעיש בשקט! אתה זוכר מה הבטחת לי אתמול?" מכיוון שפינדוס אינו מסוגל לשְׁנות ממנהגו, השניים מוצאים פתרון: פינדוס יעבור דירה.

פטרסון עוזר לחתול לשפץ צריף ששימש בית שמוש. פינדוס "היה מרוצה עד מאד מביתו החדש," בו הוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו. אך אצל פטרסון מנקרת הבדידות: "קשה להאמין כמה שקט פה בלי החתול... צר לי על כל האנשים המסכנים שיושבים לבדם בלי חתול. מסכן שכמוני."

לאט-לאט משתנה המצב, עד שלילה אחד "פינדוס שכב במיטה והקשיב לדממה, ולא הצליח להרדם... לבסוף הוא רץ לביתו של פטרסון, שבינתיים שכב לישון.... אני רוצה לישון פה הלילה" אמר פינדוס.  בסופו של דבר חזר לגור בביתו של פטרסון, כמקודם.

ומה עם הקפיצות בארבע בבוקר? כדי לגלות תצטרכו לקרוא את הספר הנפלא הזה, העוסק במשבר ביחסים בין שני חברים קרובים, בהפסד ההדדי, ובפתרון.

היחסים בין פטרסון הזקן החביב ופינדוס החתול הצעיר האנרגטי הם כיחסי מבוגר-ילד. פטרסון הוא המבוגר האחראי, המסביר, המלמד, העוזר. לפיכך, הפתרון שבו ידו של פטרסון היא על העליונה – אך מבלי שהחתול יחוש בכך – נוגע בהצבת גבולות.  

הספר שופע הומור, בטקסט ובאיורים, ומורגשת בו האהבה הגדולה השרויה בין שני גיבוריו, השונים כל כך זה מזה.

זהו ספר נוסף שיוצא בעברית בסדרה על האיכר פטרסון וחתולו פינדוס רב התעלולים. הספר הקודם, עוגת יום ההולדת של פינדוס, יצא גם הוא בהוצאת קרן (2007). הסדרה שכתב וגם אייר נורדקוויסט, אדריכל בהכשרתו, אהובה מאד על ילדים, זכתה בפרסים בשוודיה ובגרמניה, ועובדה לטלוויזיה.    

מגיל 5.

לרשימת הספרים

 


מרץ 2016

ג'ורג'י

עטיפת הספר ג'ורג'י

דקלה קידר
איורים: אילנה זפרן
מנוקד | 147 עמודים | כנרת-זמורה-ביתן

בדרך כלל ספרי ילדים העוסקים בחיית מחמד מתארים את רצונו של הילד לאמץ את בעל החיים, לעומת ההורים המסתייגים. בספר הזה מתהפכים סדרי עולם: עמרי מכניס הביתה חתולה שקפצה בלי שהרגיש לסל האופניים שלו מאחור. ההורים מיד מתאהבים ומאמצים אותה, אך אביב, האחות הצעירה בת התשע, מסתייגת: "מי נתן לו להיכנס בכלל?" היא מסרבת לתת לו חלב שמא לא יעזוב ומנסה להדוף את האימוץ בתואנות שונות: "הוא דוקא נראה לי מאד אלים... אולי הוא בכלל של מישהו... מה אם הוא חולה? זה יכול להיות מאד מסוכן."

וכאן שוב סטייה מן השגור: בד"כ בספרים הילד פוחד מכלב. כאן ילדה שפוחדת מחתול, למרות הכחשותיה: " 'אני לא מפחדת'... ואז התקרבה, עצרה את הנשימה שלה ושלחה יד ללטף את הפרווה האפורה, שנראתה לה דביקה וגועלית, כדי שכולם יראו להם שהיא ממש-ממש לא מפחדת."  

היחסים בין אביב והחתולה ג'ורג'י נבנים ברגישות ובהומור. זה מתחיל מדחיה וקנאה. לג'ורגי', במעמד של תינוק  שנוסף למשפחה, סולחים, מרשים, מתפעלים מכל דבר, ואביב מקנאה ומתלוננת: "מענין מאד שלאביב כולם אמרו שהיא צריכה להסתדר לבד כשהיא משתעממת, ולהתגבר בעצמה כשהיא מפחדת... אבל כשג'ורג'י יללה, היא פתאום 'שברה את הלב.' וכשג'ורג'י השתעממה, אף אחד לא אמר לה, 'משעמם זה בחירה'."
ג'ורג'י "התגלתה כחתולה מציקה במיוחד", הרשתה לעצמה לשבת על המחשב הנייד של אביב. וכאילו כדי להכעיס "ג'ורג'י נדבקה אל אביב כאילו הן תאומות סיאמיות."

אבל לאט ובזהירות אביב מתקרבת לחתולה, מתרגלת, נקשרת, מתאהבת, עד שכאשר ג'ורג'י נעלמת יום אחד, השבר גדול.

סביב החתולה נבנית גם מערכת יחסים בין אביב ואוהד, תלמיד חדש בכתה, שגם היא מתחילה מעימות וקִנטור ומסתיימת בחברות קרובה.

האם ג'ורגי נמצאה? כדי לא לעשות ספוילר, לא נגלה את הסוף שגם הוא מקורי ומפתיע.  

סיפור קולח, המתאר בכישרון רב ועם הרבה הומור עכשווי מערכת מורכבת של יחסים. המחברת, דקלה קידר היא סופרת למבוגרים, שכותבת גם לילדים ונוער. היותה גם תסריטאית ניכר בקצב ובעיצוב הסיפורי-הציורי.

לצד הויזואלי הדומיננטי והנהדר אחראית הקומיקסאית אילנה זפרן, ששילבה באיורים בלוני מחשבות, בדיחות, רשימות, מכתבים, ועוד.

איור של אילנה זפרן מתוך הספר ג'ורג'י

ספר שעוסק בבעלי חיים, בחברות, בפרידה. מצוין בין השאר לעידוד קריאה. אמנם יש בו  147 עמ' אך האיורים הרבים והכתב הגדול והמרווח משאירים טקסט נטו במידה הנכונה. אפשר לקרוא פרק או שניים בכתה ולהראות את האיורים המהווים חלק אינטגרלי מהסיפור, ומובטח שהילדים ירוצו לחפש אותו.  

מגיל 9-10.

איור של אילנה זפרן מתוך הספר ג'ורג'י

לרשימת הספרים

 

חמישה ילדים וחיים אחד

עטיפת הספר חמישה ילדים וחיים אחד

אבישג רבינר
איורים: אורטל אברהם-שורצנברג
לא מנוקד | 101 עמודים | עם עובד

"חמישה אחים בבית אחד הם כמו חמישה כדורי פינג פונג שקופצים ועפים כל הזמן לכל הכיוונים. אבא אומר שמלהסתכל עלינו אפשר לחטוף סחרחורת. אבל דבר אחד בטוח – אצלנו אף פעם לא משעמם..." חמישה הילדים האלה רוצים כלב, כמו הרבה ילדים בהרבה סיפורים אחרים, אך ההורים מסרבים בעיקר מפני החשש שהטיפול יפול על כתפיהם. הנושא מוכר, אולם הספר הזה מדגים שלא חשוב הנושא, חשוב העיצוב הספרותי. זהו סיפור בקצב של כדורי פינג קופצים, מסופר מפי אחד מהם – עילַי בטון ציני של נער מתבגר, על חמישה ילדים במשפחה לא קונוונציונלית, שלא לומר קצת מטורללת, שבה ההורים "מאמינים שבית ספר זה עניין מיותר. בקיצור – אנחנו לומדים בחינוך ביתי."

כל שנה לקראת יום הולדתם של התאומים עילי ויותם, אמא היתה שואלת " 'מה אתם רוצים השנה?' ואנחנו, בלי לחשוב פעמיים, היינו עונים יחד כלב". אבל גם השנה אמא הודפת את הבקשה באופן סרקסטי: "אתם יודעים כמה אני אוהבת כלבים ... אבל כרגע יש לי יותר מדי ילדים קטנים לטפל בהם. בעוד חמש שנים אחותכם הקטנה תהיה בת שש וחצי, ואז יהיה לי כלב מק-סים.  אני אוהַב את הכלב שלי, ואני אסרק את הכלב שלי, ואני אאכיל את הכלב שלי, ואני אצחצח לו שיניים ואקח אותו לווטרינר... ולטיולים בפארק כל יום פעמיים."

אולם השנה מקימים הילדים "מטה חירום למען מאבק משפחתי שייגמר בכלב." כמו שאמר החכם הסיני: כל מסע מתחיל בצעד אחד, כך גם כאן. לאט לאט, בתִמרונים מחושבים, תוך ניצול נקודות החולשה של ההורים, מצליחים הילדים לגייס לצדם את אבא ולבסוף כובשים, בשלבים, את המבצר האחרון – אמא. מ"לא יקום ולא יהיה" שאומרת אמא נחרצות, עד שהיא מלטפת את ראשו של הכלב המונח על ברכיה ואומרת: "אוי, חיים, אני מקווה שאתה סולח לי על כל התלאות שעברת."

ספר מהנה מאד, כתוב אולי בקצב תזזיתי מדי, אולם איורי הקומיקס והעיצוב הנהדר מכניסים קצת סדר בדברים למי שזקוק ומוסיפים לאפיון הדמויות.

אבישג רבינר, סופרת-שחקנית-דוגמנית, העידה כי חמשת ילדיה היוו מקור השראה לגיבוריו הפרועים של הספר הזה. 

שם הספר מזכיר את ספרה הקלאסי הנפלא של אדית נסביט (1902, הוצאה מחודשת בהוצאת ידיעות ספרים 2009) חמישה ילדים והזהו, אודות חמישה ילדים המוצאים שדון בחול המזמן להם הרפתקאות.

מגיל 9.

איור של אורטל אברהם-שורצנברג מתוך הספר חמישה ילדים וחיים אחד     איור של אורטל אברהם-שורצנברג מתוך הספר חמישה ילדים וחיים אחד

לרשימת הספרים

 


ינואר 2017

מר טיגריס מתפרע

עטיפת הספר מר טיגריס מתפרע

פיטר בראון
מאנגלית: שֹׁהם סמית ואמנון כץ
מנוקד | ללא מספרי עמודים | כנרת-זמורה-ביתן

גיבורו של מר טיגריס מתפרע מעורר אסוציאציה מיידית למקס מארץ יצורי הפרא, ספרו הקלאסי של  מוריס סנדק. אך בעוד שמקס נותן דרור ליצורי הפרא שבנפשו וחוזר לגבולות ולמסגרת החברתיים, מר טיגריס חוזר מהמסע הפראי שלו מרוצה יותר מעצמו ואף משפיע על סביבתו.

"כולם היו מרוצים מהחיים. כולם, חוץ ממר טיגריס," כך נפתח הספר. אלא שהאיור הנלווה, בו נראות החיות הולכות על שתיים, קפואות וחמורות סבר, בצבעי חום אפרוריים, רומזות לנו שאולי גם הן לא כל כך מרוצות. מר טיגריס "רצה להשתחרר. הוא רצה לכייף. הוא רצה... להתפרע." יום אחד צץ במוחו רעיון פרוע. תחילתו בירידה להליכה על ארבע במקום על שתיים. המשכו -  הבא לידי ביטוי נפלא באיורים החושפים אט-אט את צבעו והבעותיו הנמריים - הוא בבריחה אל היער (כאן גם האיור מתכתב עם "ארץ יצורי הפרא") ושאגה פראית רָאָהְרְרְ! אלא שמר טיגריס היה בודד. הוא התגעגע הביתה והחליט לחזור (כמו מקס ש"נשאר בודד וגלמוד" וביקש לשוב). אולם כשחזר, הוא "גילה שכל מיני דברים החלו להשתנות". את השינוי אנו רואים באיורים: החיות שהוצגו בתחילת הסיפור כמרוצות (אך כאמור לא באיורים) ולא קיבלו את התפרעויותיו של מר טיגריס, הן עכשיו מלאות חיים ורצות על ארבע (לא כולן, בכל אופן לא כולם צריכים להיות אותו הדבר), חלקן ללא הצילינדר המכובד שחבשו קודם. "עכשיו מר טיגריס הרגיש חופשי להיות הוא עצמו. וכך גם האחרים."

המסר הגלוי, המסיים את הסיפור, מופיע בספרים רבים אחרים מאז פינתה תרבות הקולקטיב, שצידדה בְּהֱיֵיה כמו כולם, את מקומה לאינדבידואליזם – הֱיֵיה אתה עצמך. אלא שבלא מעט מאותם ספרים המסר הזה מופיע באופן בוטה ופשטני, תפור בתפרים גסים. המבחן הוא כמו תמיד האיך – העיבוד האמנותי, ולא המה - הנושא, ובמבחן הזה הספר עומד בכבוד רב. 

הסיפור עצמו מינימליסטי. כוחו הוא באיורים הנפלאים וביחסם עם הטקסט. לפיכך זהו פיקצ'רבוק במיטבו.  

פיטר בראון הוא סופר ומאייר, חתן פרס קלדקוט היוקרתי (לספרו חיית המחמד של לוסי).

מגיל 3-4.

מתוך הספר מר טיגריס מתפרע

מתוך הספר מר טיגריס מתפרע

לרשימת הספרים

 

איך זה שמפסיקים לאהוב

עטיפת הספר איך זה שמפסיקים לאהוב

נרי אלומה
איורים:
אור רוזנשטיין
מנוקד | 32 עמודים | הקיבוץ המאוחד

למבחר ההולך וגדל של ספרי ילדים העוסקים בגירושין מצטרף ספרה הייחודי של נרי אלומה. ייחודיותו נעוצה בעיבוד הספרותי המשובח לחוויה אישית של גירושין שעברה המחברת בילדותה ואשר ליוותה אותה עשרות שנים עד שהצליחה לתת לה ביטוי בסיפור אמין ומרגש. "איך זה יכול להיות שאתם לא אוהבים יותר?! איך זה יכול להיות שמפסיקים לאהוב?" שואלת מיקה בת העשר, המספרת את הסיפור בגוף ראשון. "אני זוכרת את עצמי שואלת את השאלה הזאת בבכי כשאבא ואמא סיפרו לי ולאחותי שהם עומדים להתגרש" סיפרה אלומה בראיון ב"מקור ראשון."

הסיפור כולל את כל השלבים המוכרים בעת גירושין: ההודעה הנוחתת יום אחד על שתי הבנות מפי ההורים, בצירוף ההבהרה "זה שאנחנו נפרדים, לא קשור אליכן בכלל" וההרגעה "אנחנו מאד-מאד אוהבים אתכן ותמיד נמשיך לאהוב", חוסר ההבנה, הבלבול, הבושה, הקנאה בילדים החיים בבית עם אבא ואמא, הכאב על עזיבת השגרה המוכרת וערעור הביטחון, הפרידה מן הבית האהוב, הפחד כיצד יהיו החיים מעתה, חוסר הריכוז בלימודים, ההיאחזות בשביב תקווה "שאבא ואמא ישנו את דעתם, שרבו ועוד מעט יתפייסו." כל אלה מסוּפרים לא מזווית הראיה של יועץ או פסיכולוג בתחפושת גסה של ילד, אלא מעומק החוויה, ארוגים בפרטי חיים קטנים המרכיבים את התמונה. לא איך זה צריך להיות לפי ספרי הפסיכולוגיה, אלא איך זה קורה במציאות. ובתשובה לשאלתה של מיקה "איך זה יכול להיות שמפסיקים לאהוב",  אלומה אינה מהססת לשים בפי האם את התשובה הפשוטה והכואבת: "יש דברים שקשה להבין, [...] גם אנחנו לא מבינים הכל."  

דמות משמעותית בסיפור היא בּוּבּ הכלב האהוב. דרכו מועברות התחושות הקשות ללא מילים. היעלמותו יום אחד מהווה את שיא הדרמה ומשמשת צומת מרכזי בו נפגשות הדמויות על כאבן. החיפושים אחריו בחורש שליד הואדי מאחדים את כל המשפחה, המעלה תוך כדי כך זיכרונות מדברים "שקרו לנו בבית הישן" ומציפה גם את כאב ההורים, כפי שאומר אבא "גם אני מתגעגע לפעמים למה שהיה, אבל אני יודע שככה זה נכון לי ולאמא." ואמא אומרת בחיוך עצוב "אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, מה שקרה קרה וכבר שייך לעבר." התמונה המשפחתית החמה והמאוחדת בלילה מסביב למדורה בעת החיפושים מציתה שוב את התקווה-משאלה, האופיינית לילדים במשפחות מתגרשות, ומיקה אומרת להוריה: "עכשיו, כשאנחנו יושבים ליד המדורה, אולי האהבה שלכם כבר התחממה ואפשר לסלק את האיש הקרח עם הקול העבה ולחזור לבית שלנו?" - כוונתה לאיש שבא ערב אחד, הציץ ובדק וקנה את הבית (התגשמותה הלא מציאותית של שאיפה זו בספר "אורה הכפולה" של אריך קסטנר עוררה עליו ביקורת מצד אנשי חינוך).

המורה מירי, המאתרת את מצוקתה של מיקה, משתתפת בכאבה קודם כל מבחינה רגשית "'את יודעת שגם ההורים שלי התרגשו?' " ואחר-כך ממקמת את הגירושין בהקשר רחב של האחר "כל אחד שונה במשהו מהאחרים. לאחד יש מגבלה גופנית, לשני אין אבא, למישהו אחר יש קשיים בלימודים וכל אחד חושב שהוא לבד לגמרי, אבל זה לא נכון. את לא לבד, מיקה, ואת תתרגלי למציאות החדשה [...] עם הזמן הכאב פוחת."  מיקה אכן לא לבד. יש לה את שי, אחותה הצעירה לצרה, הורים שלמרות המשבר קשובים לרגשותיה ולצרכיה, חברה טובה ש"רק לה סיפרתי שההורים של מתגרשים וביקשתי ממה לשמור זאת בסוד", מורה תומכת וכלב נאמן.

הסיפור מסתיים במטלה שנותנת המורה לתלמידים לחבר סיפור לכבוד יום המשפחה. וכך כתבה מיקה במחברתה: "היֹה היה בית אחד ליד הואדי וגרו בו אבא ואמא, שתי ילדות וכלב חמוד, וכולם אהבו מאד אחד את השני." אבל מיקה עדיין לא החליטה אם תראה את הסיפור למורה ואם תכתוב לו המשך.

האם הסיפור מסתיים בטוב על פי הפואטיקה שעדיין מקובלת בספרות הילדים? כמו בסיפורים על אסונות ומשברים כחלק מן החיים שספרות הילדים המודרנית חושפת בפני נמעניה, התשובה טמונה בהגדרה מהו סוף טוב. סוף טוב איננו סוף שבו המת האהוב קם לתחיה והמצב הבלתי הפיך עשה סיבוב פרסה, אלא סוף שבו גיבור הסיפור שחווה את הטראומה או המשבר מתאושש, מוצא בתוכו את המקום הנכון לשימור הזיכרון הכואב, מסתגל למציאות החדשה וממשיך הלאה. כך נרמז גם בספרה של אלומה, באמצעות הכלב: "שי ואני שיחקנו עם בּוּבּ כל יום כשחזרנו מבית הספר ומהגן, וגם יצאנו אתו לטייל. כשהיינו אצל אבא הלכנו אתו למרכז העיר כשהוא קשור ברצועה, וכשהיינו אצל אמא טילנו לואדי, שם אפשר היה לשחרר אותו שירוץ וישתולל. מצב הרוח שלו השתפר. הוא חזר לכשכש בזנב והתיאבון חזר אליו. גם מצב הרוח שלי ושל שי השתפר, אבל לא שכחתי את הבית שלנו ואת בית העץ הקטן שקראנו לו 'הארמון.'"

הסיפור כתוב בטון מינורי, נטול פאתוס, המשאיר את הבמה כולה לחומרים הכואבים. בכתיבתה של נרי אלומה, שהיא גם משוררת, ניכרת נטייתה הפיוטית. כך גם בספריה הקודמים: אוגי (שזיכה אותה בפרס זאב לספרות ילדים), אבא הכי חזק, הסוס הכי מהיר בעולם, מה הייתי עושה בלי בורונו (לנוער) ועוד.

איוריה היפים של אור רוזנשטיין בכחול-אדום-שחור, מיטיבים לבטא את התהליך הרגשי העובר על בני המשפחה. זהו ספרה הראשון של המאיירת, בוגרת ויצו חיפה בהצטיינות. בראיון בכתב העת המקוון לספרות ילדים "הפנקס" סיפרה רוזנשטיין כי התחילה מסקיצות לדמות הכלב, שעזרה לה לאפיין את שאר הדמויות.

מגיל 7. מומלץ מאד גם למחנכים והורים. 

לרשימת הספרים

 


דצמבר 2016

נר השמן של אורי ואוריה

עטיפת הספר נר השמן של אורי ואוריה

יונה טפר
איורים: מורן יוגב
מנוקד | ללא מספרי עמודים | ספרית פועלים

לכבוד יום הולדתו החמישי של אורי לקח אותו אבא, לבקשתו, לעבודתו בחפירות ארכיאולוגיות.

אורי חפר יחד עם אבא, בתקווה למצוא אוצר. והוא אכן מצא. אבא התלהב, "מצאת נר שמן עתיק מתקופת בר כוכבא!" אבל אורי התאכזב: "הנר הזה בכלל לא מזהב ... ואי אפשר להאיר אתו, כי יש בתוכו אדמה." כדי להוכיח לאורי שהנר העתיק הזה נחשב לאוצר גדול, ביקש אבא מבנו לעצום עיניים ולקח אותו על כנפי הסיפור לכפר קטן לפני כאלפיים שנה שם גר ילד בשם אוריה שאביו היה קַדָר. יום אחד הביא שליח של בר כוכבא תבנית מיוחדת להכנת נר שמן ובקש מן האב ליצור לו תבנית כזו, שסוד טמון בתוכה: "... אם כולנו נאיר בנרות האלה את ביתנו, ילַכדו אותנו השלהבות ויתנו לנו כוח לעמוד מול הרומאים שכבשו את ארצנו."

על כריכת הספר נראים שני ילדים רוכבים על אריה – אחד בבגדים  עכשוויים ואחד בכתונת עתיקה. לצִדם איור של צמח שנראה כמנורת בית המקדש עם שבעה קנים.

האסוציאציה המידית העולה  מן הכריכה היא ל"ג בעומר וחנוכה. גם בתוך הסיפור נזכרים החנוכיה ובר כוכבא. אבל, "לא כתבתי סיפור חג, כתבתי סיפור המתכתב עם העבר," מבהירה יונה טפר, "ולפיכך אפשר לקחת אותו בחנוכה, בל"ג בעומר, ביום עצמאות ובכל זמן אחר."

נקודת המוצא אל העבר של הסופרת עטורת הפרסים שכתבה יותר מחמישים ספרים לילדים ולנוער, היא  ארכיאולוגית, עיסוק שאינו מוכר לילדים צעירים (בעלה ובנה הם ארכיאולוגים וספרה לנוער "אבנים קטנות של אהבה", שזכה בעיטור אנדרסן, נכתב בהשראת בנה, ד"ר יותם טפר, שחשף את רצפת הפסיפס במגידו).  

הסיפור בנוי כסיפור מסגרת כאשר קווים עדינים מקשרים בין הסיפור הפנימי לחיצוני. אורי ואוריה דומים בשמותיהם, שניהם עוזרים לאבותיהם שעיסוקיהם קשורים במגע פיסי עם האדמה, אביו של אוריה הוא קַדָר: "אוריה היה הולך עם אביו לנחל להביא אדמה מיוחדת ליצירת כלי החרס." גם המאיירת, בוגרת "מנשר" בהצטיינות ואשר נכללה ברשימת עשרת המאיירים המבטיחים, שרטטה קווי דמיון בין הדמויות והעולם של היום לבין אלה של העבר העתיק.

הסיפור עשיר במידע, למשל ההבדל בין החנוכיה לבין המנורה בבית המקדש; הוא נותן טעימה מן העולם של פעם וחושף את הקוראים הצעירים לעיסוק המרתק בארכיאולוגיה – שאינו  מופיע בספרי ילדים לגיל הרך - המקשרת אותנו אל עברנו.

זהו סיפור על ההיסטוריה שלנו, המתאים לכל עת, ולמרות הפער העצום בין העולם העתיק לעולם של ימינו, הצליחה הסופרת לחבר בין שניהם באופן שידבר אל ליבו של הקורא הצעיר.

מגיל 5-6. 

לרשימת הספרים

 


נובמבר 2016

גם למפלצות יש רגשות

עטיפת הספר גם למפלצות יש רגשות

מיכל סנונית
איורים: גליה אַרְמֶלַנְד

מנוקד | ללא מספרי עמודים | מודן

"מפלצת אחת ישבה בפתח ביתה / ליטפה את בטנה הריקה / וחיכתה: / תיכף אטרוף את כל מי שיעבור, / אחד / אחד / לפי התור. "אולם, כל בעל חיים שעובר, המפלצת מוצאת סיבה מדוע לא תוכל לטרוף אותו: העכבר כזה חמוד, לברווזה יש ילדים, הציפור כל כך יפה ועליזה וכן הלאה. "ואז היא היתה / כל כך / רעבה" שבישלה לה ארוחה צמחונית מן הטבע הסובב. מרוצה ושבעה הכריזה: "והייתי רוצה שיידעו בכול העולם / שגם למפלצות יש רגשות / כמו לכולם."

פחד ממפלצות נכלל ברשימת הפחדים ההתפתחותיים ומלווה את הילד בגילים שלוש עד חמש. בתקופה זו של חייו עדיין לא נתקבעה אצלו ההבחנה בין מציאות לדמיון ומכאן גם הפחד מיצורים דמיוניים. פסיכולוגים רואים במפלצות, דרקונים, ענקים, שדים ורוחות ושאר מרעין בישין את השלכות פחדיו הפנימיים של הילד.

מתן צורה ודמות לפחד מאפשר התמודדות עמה. ספרות הילדים בגיל הרך מציעה ספרים לא מעטים העוסקים בנושא זה ומתארים התמודדות, בדרך כלל של גיבור ילד, בדרכים שונות: ניצחון על המפלצת והכנעתה ("פחדרון בארון", מרסר מֹאייר), התיידדות אתה ("הצל של איתמר", דויד גרוסמן), הקטנתה והצגתה כאנושית ("אַמורי אשיג אטוסה", נורית זרחי. בספר חתרני ונפלא זה המכשפה הצעירה והמסכנה לא מצליחה לעמוד במבחני הגמר).

לא קל לכתוב ספר בנושא זה שייכנס לרשימת הראויים, ומיכל סנונית, שספריה ("צפור הנפש" ונוספים) מתמקדים בהיבט הרגשי, עומדת במשימה. טיפולהּ במפלצת מעודן מאד. בניגוד לספרים רבים אחרים, אין כאן מפגש בין הילד למפלצת. הגיבור הראשי היא המפלצת שאיננה מרצָה על רגשותיה אלא קודם כל מפגינה אותם, ברחמה על היצורים שהיא עומדת לטרוף. כמו כן אין בו גם מפגש ושיח בינה לבין המועמד לטרף.

הספר קצבי ומחורז כהלכה, בנוי בתבנית אפיזודלית. בכל אפיזודה נקרֶה על דרכה של המפלצת בעל חיים אחר והיא מחליטה להניח לו ולחפש את הטרף הבא. בכך נבנה גם הומור מצטבר, השומע הצעיר מחייך לעצמו וכבר יודע שהמפלצת תמצא כל פעם תירוץ אחר. חבל רק  שלא השמיטו את ההכרזה הדידקטית בסיום הספר, הסיפור מדבר בעד עצמו, ומוטב היה גם להחליף את שם הספר בהתאם.

האיורים של גליה ארמלנד יפים מאד ותורמים גם הם לעידון הנושא. הם מציגים את המפלצת כחמודה, חייכנית, עם זוג משושים על הראש שמשדר חרק קטן וחביב, ומראֶה ילדי - סינר משובץ, כף ומזלג ביד.

אפשר להמשיך עם הילדים את הרשימה, לדמיין בעלי חיים נוספים ולחשוב איזה תירוץ היתה המפלצת נותנת.

מגיל 3-4.

אי אפשר שלא לחשוב על הספר הזה גם כמשתלב בטרנד הצמחונות על רקע אידיאולוגי של חמלה לבעלי חיים. לכל הקרניבורים, דעו לכם שגם שניצל מפירורי אדמה וקוצים הוא, כדברי המפלצת הרגישה, "ארוחה נהדרת" והכתוב אף מוסיף ומחזק "היה לה טעים!" 

לרשימת הספרים

 

איך השגתי לי סוס ולמדתי להכיר את אותיות ה-א"ב

עטיפת הספר איך השגתי לי סוסדניאלה כרמי
איורים: הילה חבקין
מנוקד | 24 עמודים | הקיבוץ המאוחד

"אמא ואבא נסעו לחופשה, סבא ואני בבית לבד. / סבא אומר שהוא ייתן לי במתנה חיה בעבור כל אות שאני אלמד..." כך מתחיל הספר הנחמד והמשעשע הזה על אותיות הא"ב. סופרים רבים כתבו על האותיות באופנים שונים, חלקם תוך שימוש בבעלי חיים, כמו חיים נחמן ביאליק ביצירתו "הנער ביער".  

הבטחתו של סבא להביא חיה על כל אות שילמד הנכד, מדרבנת את זה האחרון, החולם על בעלי החיים שיבקש. כשהוא לומד את האות א' הוא מבקש מסבא אריה - אבל זוכה  באוגר. באות ב' הוא חולם על ברדלס ומקבל ברווז צעצוע; באות ג' הוא מבקש גמל וזוכה בחרק גמל שלמה; ובאות ד' הוא מתחנן לדולפין ומקבל במתנה שני דגי זהב... 

הנכד לומד אות אחר אות אך בד בבד לומד גם שסבא לא יגשים את חלומותיו ולא יביא לו חיות גדולות שאפשר לשחק אתן.

כשהוא כבר מיואש - הפתעה! לו ולנו. בוקר אחד, כשהוא מתעורר, סבא שואל: "ראית את הסוס שמחכה לך בחוץ?"

מכאן, בהפלגה דמיונית, נוספים בעלי חיים גדולים ולא-ביתיים: עופר, פלמינגו, ראם ועוד. 

כשאמא ואבא חוזרים מהחופשה ופותחים את דלת הבית הם נבהלים וצועקים: "מה זה? גן חיות? /

אז סבא מתגאה ואומר: / "אבל הילד מכיר את כל האותיות!..."

האיורים היפים מאד של הילה חבקין מדויקים ובכך מהווים לא רק אלמנט מידעי אלא  גם מעצימים את החיוך באמצעות הצגת ההבדל בין הפנטסיה שרוקם הטקסט לבין המציאות.

דניאלה כרמי כותבת לילדים, לנוער ולמבוגרים. זכתה בפרסים רבים בארץ ובחו"ל. בין השאר זכתה בפרס אונסק"ו על ספרה "סמיר ויונתן על כוכב מאדים" (גם הוא בהוצאת הקיבוץ המאוחד), שתורגם ל- 20 שפות.

הילה חבקין מאיירת מזה שנים רבות ספרי ילדים וזכתה בפרסים בארץ ובחו"ל.

השתיים שיתפו פעולה בעבר בספרים רבים, ביניהם: "היפופוטמית על הגג" והספר המרגש "לאן עפים הסבאים?" שזכה בפרס רמת גן.

מגיל 5.

אפשר לשאוב רעיונות מהדרך היצירתית וההומוריסטית שהסופרת מזמנת ללמידה.

לרשימת הספרים

 

הצדף

הצדף

מיה לוי-ירון
איורים: אבי עופר
מנוקד | 32 עמודים | ספרית פועלים

"היֹה היה פעם צדף לבן עם פסי זהב על הגב. / היתה לו צורה של לב. לב קטן." הלשון השירית המתנגנת כבר מרמזת לנו על אופיו הלירי של הסיפור. באופן לא אופייני לספרי ילדים, בסיפור הזה אין ילד אלא איש, ממוצע מראה, טיפוס שזמנו מדוד ומאורגן. יום אחד צעד כהרגלו תוך נפנוף זרועות על חוף הים וחשב כל הזמן על הזמן, עד "שלא נותר לו זמן, אפילו לא דקה, / להביט סתם כך / בים." כשהתכופף כדי לקשור את שרוך הנעל שהתרופף, ראה צדף לבן עם פסי זהב על החול ולקח אותו כקישוט נחמד למדף. מכאן מתחילות תלאותיו של הצדף המואנש שנעקר ממקומו. הוא נשכח בכיס מכנסיו של האיש, הוכנס יחד אתם למכונת הכביסה המפחידה, נתלה אתם על החבל ליבוש, נתחב למעמקי הארון החשוך שם ביכה את עולמו הקודם שהיה מלא מים ואור.

כעבור שבוע לבש האיש שוב את המכנסיים שבכיסם הצדף והלך כהרגלו לצעוד על חוף הים. וכאן בלי שהרגיש, נחלץ הצדף, בעידודם של המכנסיים, בעד חור בכיס וגלש לאורך רגלו של האיש אל החול. הוא היה מאושר. "'ים' , הוא צעק, 'אני כאן!'" האיש עצר לרגע, פשפש ומשמש בכיסו, גילה שיש לו חור והתכופף כדי לראות אולי נפל לו משהו חשוב. "ולפתע ראה צדף בצורת לב קטן, וקרן שמש דקה וּורודה / מציירת פס ועוד פס של זהב על גבו הלבן..." הוא נזכר כי זה הצדף שמצא בשבוע שעבר והתפלא "האם השבוע שעבר כבר עבר? / ואיפה אני הייתי כל הזמן?"  זוהי נקודת המהפך בחייו של האיש. הוא התיישב על החול, עיניו במים, לא עשה כלום, לא הציץ בשעון, לא זכר מה צריך לעשות מחר, ורק הביט בים היפה והגדול שחיבק צדף אחד קטן.

זהו סיפור רב גוונים ורבדים: יש בו מן הארצי והרוחני, מן המצחיק והרציני, מן המקומי והאוניברסלי. ככזה הוא מתאים לכל גיל. ילדים ייהנו מעלילתו המקורית, מנקודת המבט הרעננה ומההומור שבו. מבוגרים יחשבו על "זמן ים", על רגעי התנתקות ממרוץ החיים ושאיפה עמוקה מיופיו של העולם.

זהו ספרה הראשון לילדים של מיה לוי-ירון שפרסמה עד כה ספר שירה ושלושה שירי פרוזה למבוגרים.

אבי עופר, מאייר ויוצר סרטי אנימציה, העניק לסיפור  לבוש ויזואלי תואם, עדין וזורם, מלא תנועה ומרחב.

מגיל 5. 

לרשימת הספרים

 

אלברט איינשטיין

הגאון שפיצח (בכוח הדמיון) את סודות היקום

אלברט איינשטיין

תמי שם-טוב
איורים: אָלינָה גוֹרְבָּן
מנוקד | ללא מספרי עמודים | כנרת-זמורה-ביתן

סדרת "ממציאים ומגלים", המקרבת את סיפור התגליות הגדולות לעולמו של הקורא הצעיר ומפגישה אותו עם גדולי המדענים בהיסטוריה, קנתה לה בצדק מקום ברשימת רבי המכר.

הקורא הצעיר אולי לא שמע על גליליאו גלילי, האחים רייט, תומס אדיסון, צ'רלס דרוין ומארי קירי – גיבורים קודמים בסדרה (כל ספר נכתב על ידי סופר אחר – דבר שמוסיף לעניין)  אבל קרוב לוודאי ששמע את שמו של אלברט איינשטיין, ולו גם בפרסומות.

סיפורי הסדרה, כמו גם הסיפור הזה, מתחילים בילדותו המוקדמת של הממציא ובכך מציעים הזדהות מידית של הקורא. כשאיינשטיין נולד, אם לא ידעתם, "ההורים שלו נבהלו: הראש שלו היה גדול מדי וגם עקום." הוא גם לא פטפט כתינוקות בני גילו. רק אחרי גיל שנתיים התחיל לדבר וגם אז בצורה מוזרה – "לפני שהיה אומר את המילים בקול, הוא היה לוחש אותן לעצמו." וכשאחותו נולדה, "הוא התבונן בתינוקת ושאל, 'צעצוע, צעצוע, ואיפה הגלגלים'  [...] ובאמת לאלברט היתה דרך חשיבה מיוחדת. התערבבו בה תמונות ושאלות והמון דמיון,"  מספרת לנו תמי שם-טוב.

וכך אנו מתוודעים לסיפור חייו, ולפי התִמה האהובה והמוכרת של סיפור סינדרלה, כיצד הפך מילד שהחברים הציקו לו והמורים כעסו עליו, לאיש צעיר עני ומיואש שמצא סוף סוף עבודה במשרד פטנטים, ועד לאיינשטיין שהוא סמל ומותג לגאונות.

לא פשוט לפשט  עבור הקוראים הצעירים את המושגים המתבקשים כמו חלקיקים, גלים, אנרגיה, תורת היחסות - מבלי לפסוח על הנוסחה המפורסמת ביותר בעולם: אִי שווה אֵם סִי בריבוע. הסופרת עטורת הפרסים, המיומנת באריגת סיפורים מחומרים היסטוריים וביוגרפיים (כתבה גם את הספר על מארי קירי בסדרה זו) מתמודדת בכבוד.

בעמוד האחרון, תחת הכותרת "איינשטיין אמר" נמצא מבחר מאמרותיו שכדאי לשנן וביניהן: "הכי חשוב לא להפסיק לשאול שאלות; ההיגיון ייקח אותך מנקודה א לנקודה ב – הדמיון ייקח אותך לכל מקום; רוצים ילדים חכמים? ספרו להם סיפורי אגדות. "

וכדאי גם להזכיר שכל הגילויים הגדולים ששינו את עולמנו התרחשו לפני שהיו המחשב, הטלוויזיה והסלולרי, אך תרמו להמצאתם. 

מגיל 8.

אפשר להרחיב על איינשטיין, אפשר למצוא מידע על ממציאים אחרים, אפשר לחבר מידע לסיפור. 

לרשימת הספרים

 


יוני 2016

ענת שתיים שלוש

רינת הופֶר​
מנוקד | ללא מספרי עמודים | זמורה-ביתן

ספר מצליח נוסף מבית היוצר של רינת הופר, המשלבת בכישרון רב טקסט ואיור ומזמינה את הקוראים הקטנים לחגיגה משחקית ויצירתית, מהנה ומלמדת. כל סִפרה זוכה לשיר וכולם יחד יוצרים תבנית צוברת עולה על פי סדר המנִיָה מאחד עד עשר: לענת יש אמא אחת שציירה לה שני גמלים, "יש לענת שני גמלים./ הם רצים במטבח ומשתוללים,/ מפילים סירים, שוברים כלים,/ וזוללים את האוכל של החתולים." וכן הלאה.

השירים דינמיים, שופעי דמיון והומור מסוג הנונסנס. כל איור מלווה ברשימה חלקית של הדברים הנראים בתמונה. אפשר לעודד את הפעוט לאתר את החפצים על פי שמם תוך שיחה קצרה סביבם: של מי הנעלים שבתמונה ושל מי הסנדלים? מה עושה הבובה? הגדול יותר מוזמן למצוא ולקרוא בשמם של פריטים רבים נוספים שאינם מופיעים ברשימה. איתור הפריטים ושִׁיומם (כינויים בשם) מחדדים את האבחנה ומעשירים את אוצר המילים: דבשת, מערוך, תרווד ועוד. אפשר גם להרחיב את קבוצות הפריט, למשל בספר שבעה כובעים שונים, ואיזה עוד כובעים אנחנו מכירים? כך מזמן הספר יצירת פעילויות כיד הדמיון הטובה.  

מגיל שנתיים פלוס.

ענת שתיים שלוש

לרשימת הספרים

 

שירלי לא רוצה להסתרק

עטיפת הספר שירלי לא רוצה להסתרק

אָנֶט לַנְגֶן
איורים: פְרָאוּקֶה בּאהְר
מגרמנית: תמי לימון
מנוקד | 28 עמודים | הקיבוץ המאוחד

שירלי היא ילדה דעתנית בגיל הגן. "כשהיא לא רוצה משהו - / כולם יודעים זאת מיד./ 'לא, אני לא רוצה את זה!' היא צורחת.  פעמים רבות היא לא רוצה כל מיני דברים, אך יש דבר אחד שהיא לגמרי לא מוכנה לו. מדי בוקר היא צורחת, חזק, שכל השכונה שומעת: " 'אני לא רוצה להסתרק' ". מיום ליום נעשה שערה עבות וסבוך יותר ומפריע לה בפעילויות אהובות: קפיצה על טרמפולינה, שחיה וכד'. עד שלילה אחד היא שומעת בג'ונגל שצמח על ראשה "[...] קולות מוזרים. רעשים ורחשים איומים ונוראים עולים ובאים / כמותם לא שמעה מעולם. / פעם אחר פעם משהו גנח ונשמע בערך כך: אוּוּייייי, / זה היה מחריד! וְהַוּוָו-הָ, נשמעה נהמה / בכל מקום בראשה." שירלי קוראת בתוקף: " 'לא, אני לא רוצה את זה!' [...] פנתר אחד שחור כלילה, / שני נחשים לוחשים, ממש-ממש ארוכים, / שלושה קופים צורחים, פיות פוערים,/ ארבעה תוכים, גונחים וצווחים, וְ / חמישה אני-לא-יודעת-מה. / אתם הרבה יותר מדי בשבילי! ' "

"אבל מי שחושב ששירלי / נעשתה יותר שקטה.../ יש לו טעות! / בכל בוקר היא מנסה / ה מ וֹ ו ו ן תסרוקות חדשות" וכשאבא ואמא מבקשים לזרז אותה היא צועקת: " 'עכשיו אני מסתרקת!' "

אין זה סיפור דידקטי שמתאים רק לילדים שלא רוצים להסתרק, אלא סיפור על מרדנות ועיצוב האישיות באמצעות בחירה. הוא כתוב מצוין, עם דמיון והומור. להנאה במהדורה העברית תורם התרגום הרגיש לשפה של תמי לימון, עם הדהודים לשירי ביאליק.

סדרת שירלי (במקור קרלוטה) הפכה ללהיט בגרמניה. המחברת, אנט לנגן כתבה יותר משבעים ספרים לילדים ולנוער, ביניהם סדרת "פליקס הארנב" עטורת הפרסים (שתורגמה בארץ). ספריה זכו להצלחה גדולה בעולם, ותורגמו ליותר משלושים שפות.

האיורים הצבעוניים והעיצוב המיוחד של פראוקה באהר, מאיירת ומעצבת של ספרי ילדים, תורמים להנאה ולהומור. לספר עטיפת הולוגרמה המשתלבת בסיפור, בה נראית, תוך כדי נענוע הספר, שירלי עם הג'ונגל על הראש ושירלי המסורקת. 

חגיגה של ספר שילדים – בנות ובנים -  יאהבו לשמוע ומבוגרים יאהבו להשמיע.

מגיל 4.

אפשר לשוחח עם הילדים מה הם אוהבים לעשות ומה לא ולמה, ועל שינויי בחירה.  

לרשימת הספרים

 

מלחמת החרקים

עטיפת הספר מלחמת החרקים

גֶ'ק פֶּטוֹן
איורים: בְּרֶט בּין
מאנגלית: עידית שורר
מנוקד | 96 עמודים | ספרית פועלים

מקס חובב חרקים וזוחלים. יום אחד הביאה לו אמו את "האנציקלופדיה המלאה של פרוקי הרגליים." הוא נשאב לתוכה, בדגם הספרותי המוכר של מעבר מעולם המציאות לעולם הדמיון, ומוצא את עצמו באי החרקים. כאן הוא מנצל את שכלו כבן אנוש ומסייע לחרקים, עמם הוא נקשר בידידות אמת, במלחמתם נגד הזוחלים האויבים המבקשים לפלוש אל האי.

סיפור הרפתקה כובש, לבנים ולבנות, שבו חרקים וזוחלים, חלקם טובים וחלקם רעים, פועלים כבני אדם ועם זאת משמרים את תכונותיהם בטבע. ערוב מופלא של פנטסיה, הרפתקה ומדע, סוחף וכתוב היטב, וכמובן מהדהד את ארץ יצורי הפרא של מוריס סנדק, כולל שמו של הגיבור – מקס. 

ספר ראשון בסדרה. אותיות גדולות, הדפסה מרווחת ואיורים (שחור-לבן), כל אלה יקלו על מתחילי קרוֹא.

 מגיל 7.

מתאים מאד להקראה בהמשכים בכתה. אפשר לבנות סביב הספר פעילות מידעית על חרקים וזוחלים. 

לרשימת הספרים

 

ילדי בית העץ – מבצע חוּרשה

עטיפת הספר ילדי בית העץ

רן כהן אהרונוב
איורים: יניב שמעוני
מנוקד | 70 עמודים | התו השמיני

לערן, מאיה ויואב יש בית עץ שבנה להם אבא של ערן בחורשה כשהיו בגן חובה. כל אחד מהם מוצא בו מפלט למצוקותיו. הוריו של ערן נפרדו, אינם מדברים זה עם זה, לאב ולחברתו החדשה נולדה תינוקת (בהתחלת הספר כתוב בטעות שזהו אביה של מאיה וכדאי לתקן במהדורות הבאות). בנוסף הוא סובל מקומתו הנמוכה; למאיה יש צרות בביה"ס והורים מעצבנים, שמשווים אותה כל הזמן לאחותה הגדולה והמוצלחת; ליואב יש ארבעה אחים ואחיות גדולים ולכן  ה"בית רועש ומלא תמיד חברים," ונראה שהוא כמהָ לקצת זמן לעצמו ולתשומת לב. יום אחד "פולש" אורח בלתי קרוא לבית העץ, אמיר. משפחתו הגיעה לכאן בשל עבודתה של האם האחראית על בניה של שכונה חדשה באזור. דרך אמיר נודע לילדים שלשם כך מתכוננים לסלול כביש חדש שיצריך את כריתת החורשה וכמובן הריסת בית העץ שלהם.

הארבעה מתאחדים כדי לסכל את רוע הגזירה ובניגוד לכל הסיכויים - ובהתאם לכל הצפוי והמוכר מסיפורים דומים - הם מצליחים. ההצלחה, לאכזבת הקורא, מופיעה ב"אחרית דבר" דיווחית קצרצרה בעמוד האחרון. 

סיפור שבלוני למדי, המערב טעם של פעם עם העולם של היום – טלפונים ניידים, הופעות מחאה וכו', אך קולח ומעניק לילדים סיפוק רגשי של הצלחה ושינוי החלטת המבוגרים, בעקבות נחישות ומאמץ. ניתן להוסיפו לספרים העוסקים בנושא של איכות הסביבה וההתנגשות בין הצורך בהרחבת הבניה לבין הצורך בשמירת הטבע. יש בו גם ערכים של חברות, איחוד כוחות למען מטרה משותפת ומציאת פתרונות שיספקו את כל הצדדים.   

האיורים הצבעוניים של יניב שמעוני (שאייר את סדרת "הדוד אריה") הם  בסגנון קומיקס של שנות ה- 90 ומשתלבים באווירת ימי עבר של העלילה.     

מגיל 7. 

לרשימת הספרים

 

הפייה לפתן צימוקים

עטיפת הספר הפייה לפתן צימוקים

יונה טפר
איורים: כרמל בן-עמי
מנוקד | 192 עמודים | דני ספרים

לפתן צימוקים הקטנה נולדה למרמלד, פיית היער. "כל שוכני היער ליוו את גדילתה [...] והרעיפו עליה מכל טוב." וכולם ליוו אותה בהתרגשות כשהגיעה שעתה להיפרד וללכת לבית הספר לפיות צעירות ולבני קוסמים.

תמו ימי התום העליזים. "כבר ביום הראשון, בחצר, שמעה מישהו מאחורי גבה 'שק תפוחי אדמה' ".  אחר-כך עלבו בה בשל שמה. " 'הלואי שלא הייתי כאן, הלואי שלא הייתי באה לבית הספר' " אמרה לעצמה. ימים קשים ומרים עברו עליה. "היא לא התאימה לבית הספר הזה. היא היתה גָלמנית, איטית וחברותית יותר מהראוי [...] אהבת הצחוק והשעשוע שלה היתה מיותרת פה, וכל מעלותיה נחשבו לחסרון."

הסופרת מפליאה לטוות את החיים בבית הספר תוך ערוב של פנטסיה – "לפי סימן שנתן מטה הפלא, התרוממו הכובעים ונחתו על ראשי התלמידים" - עם מציאות מוכרת של יחסים בין תלמידים הרוחשים תחרות, קנאה, תככים, צביעות.

הרפתקאות רבות עוברת לפתן צימוקים במהלך שלושת שלבי החניכות הנדרשים לשם קבלת ההסמכה כפייה, במהלכן היא לומדת להכיר בכוחותיה ובעצמיותה ומצליחה, תוך מאמצים רבים וכישלונות בדרך, להגביה עוף, במובן קונקרטי ומטאפורי. סיפור ההרפתקה הסוחף מסתיים במלחמה סוערת בין ה"טובים" – יצורי היער העדינים לבין ה"רעים" - הפייה חרמש ירח "המדיפה ריח חריף של מָדון" ותומכיה חדורי התאווה "להרוס! להשמיד!!! להחריב!!!"

החצוצרות הריעו לכבודה של לפתן צימוקים עת זכתה בתעודת ההסמכה ובאות האלכסון, בזכות דבקותה בערכיה, אומץ ליבה ומעשיה הטובים. 

זוהי אגדה על חניכה והתבגרות, על מסע ללימוד וחיפוש עצמי, הנוגעת בשאלות מהותיות שמעסיקות מתבגרים: מקובלות בחברה, דימוי גוף, נאמנות לעצמך מול כניעה לתכתיבי הסביבה. את כל אלה אורגת בקפידה יונה טפר, סופרת פורה לילדים ונוער (יותר מ- 50 ספרים), עטורת פרסים (לאחרונה זכתה בפרס מפעל חיים על שם דבורה עומר לשנת 2015), לסיפור מורכב ורב רבדי, שופע תיאורים כובשי לב, כתוב בשפה עשירה - כמה נעים לפגוש פיות עם שמות עבריים יפים כל כך: סהרורית, קרן פז, ערפילית ועוד.  ספרות במיטבה!

הספר אינו מלווה באיורים אך בתחילת כל פרק מופיע איור בשחור-לבן. 

זוהי מהדורה מחודשת של הספר שראה אור לראשונה בשנת 1988 בהוצאת זמורה-ביתן תחת השם "לפתן צימוקים הקטנה", אזל מן השוק, אך לא נשכח על ידי קוראיו הנלהבים.

האות הגדולה והמנוקדת מאפשרת קריאה גם בכיתה ב' - למיטיבי קרוא, אם כי קשה להניח שיעמדו על כל רבדי הסיפור, דבר שקורה בעצם בכל גיל.

לרשימת הספרים

 


מאי 2016

למדף ספרי השואה לילדים ונוער נוספו לאחרונה שני ספרים מומלצים.

הדובי של פרד

עטיפת הספר הדובי של פרד

איריס ארגמן
איורים: אבי עופר
מנוקד | 48 עמודים | הקיבוץ המאוחד

"פעם, לפני שנים, בארץ רחוקה שקוראים לה הולנד, בעיר שקוראים לה דֶלְפְט, הייתי הדובי של פרד." כך פותח דובון הצעצוע המספר את סיפורו של פרד לסינג, שהיה ילד בהולנד כשפרצה מלחמת העולם השנייה. כדי להינצל, הוא נאלץ להיפרד מהוריו והועבר ממחבוא למחבוא. בכל תלאותיו ליווה אותו הדובון הקטן והמרופט, ידידו הקרוב ביותר ומשענתו. לו גילה את סודותיו, אתו ישן ובכפתו הקטנה ניגב את דמעותיו.

זהו סיפור לירי מופלא, שופע נאמנות ואהבה, המסופר מזווית הראיה של הדובון. הוא מקשיב לשיחות שמסביבו, רואה את האם תופרת טלאי צהוב על מעילו של פרד, תולשת אותו בהמשך כדי להסתיר את זהותם ומשקרת כדי למצוא את המחבוא הבא.

הסוף טוב. "יום אחד שמעתי קריאות שמחה וצהלה: 'המלחמה נגמרה! המלחמה נגמרה!" כולם נפגשו בכפר קטן, אבא, אמא, האחים, "חזרנו להיות משפחה!" הספר מסתיים בטיולים של פרד והדובי בחיק הטבע השָׁלו, ובסיפורים שפרד היה מספר לו שם "על ארצות רחוקות, על טירות ועל אבירים, וגם סיפר לי שהעולם הוא כבר לא מקום מפחיד."

איריס ארגמן, המוכרת מספריה "רוזלינדה", "מקצה הרחוב", "בכיסים של גילי" ועוד, היא יוצרת איכותית מאד. כתיבתה לירית פיוטית, מלאת רגש, אך אין היא גולשת לפתטיות. בספר זה השכילה גם להעביר את תחושות הבדידות, הכאב והפחד, בלי להעמיס על נפשו הרכה של הקורא, בעיקר באמצעות השימוש בדובי המספר, המאפשר עידון וסינון של המתרחש.

 לסיפורו של פרד התוודעה איריס ארגמן כאשר ראתה את הדובי בתערוכה בשם "אין משחקים ילדותיים" במוזיאון "יד ושם". פרד לסינג, שלאחר השואה היגר עם משפחתו לארה"ב והיום חי במישיגן, לא נפרד מעולם מהדובי שלו, עד שהגיעה אליו הבקשה לשלוח את הדובי לתערוכה בירושלים, והוא נעתר.  

איוריו של אבי עופר רגישים מאד והוא משחק בין צבע מואר לבין אפרוריות בהתאם למסופר. 

מגיל 6.

לרשימת הספרים

 

עד שאבא יחזור

יהודית רותם
לא מנוקד | 251 עמודים | כנרת-זמורה-ביתןעטיפת הספר עד שאבא יחזור

הכול השתנה בחייו של רובי בן השמונה, בן למשפחה דתית בפרסבורג שבסלובקיה. בית הספר נסגר, החברים נעלמו, החנות לבגדי גברים שפרנסה בכבוד את הסב ובניו נמסרה לידיים גרמניות, האב נלקח ולפני צאתו מזכיר לילד "אתה ראש המשפחה עכשיו." האם ושלושת ילדיה פותחים במנוסה ממקום למקום על מנת להציל את נפשם. במהלך המנוסה, לעתים הם נאלצים להיפרד. רובי נשלח עם אחותו בת החמש ברכבת להונגריה, בזהות בדויה. בתחנת הגבול הורדו מן הרכבת, שהמשיכה בדרכה. "השוטרים הובילו אותנו לחדר משרד גדול [...] אמרו לי לעמוד באמצע החדר [...] פנו אלי, שאלו אותי בגרמנית את כל השאלות שסבא ואמא הכינו אותי לענות עליהן זה היה מפחיד [...] הרגליים שלי התחילו לרעוד. פחדתי שהם ישימו לב לזה [...] הם העבירו את הדרכונים שלנו מיד ליד, חזרו והשוו את מה שכתוב בהם עם מה שאמרתי, חזרו ושאלו שוב ושוב אותן שאלות, אחר כך שינו את סדר השאלות כדי לבלבל אותי." לבסוף התבקש לחתום את שמו, בהונגרית, שפה שלא ידע. הילד הצעיר עמד במבחן הקשה ובכך הציל את עצמו ואת אחותו.

כך עבר ממקום מקלט למשנהו, מאמץ כל פעם זהות בדויה אחרת ונאלץ ללמוד חוקי התנהגות אחרים. אין כאן תיאורים של רעב ועינויי הגוף, להיפך, בכל מקום מקלט הוא מתקבל בסבר פנים יפות ומנסים להקל עליו ככל האפשר, אך הכאב הנפשי, העצב, הניתוק והניכור מלווים את הסיפור לכל אורכו.

"המצב נעשה קשה ומסוכן מיום ליום. אם המשטרה תגלה שרוברט קסטנר הוא גם בנדי שטיינר וגם פטר הגדוש וגם לסלו נמטי וגם טיבור ראקושי [...] , יגרשו אותי בחזרה לסלובקיה." 

בסופו של דבר רובי מצטרף לקבוצה של חמישים ילדים יהודים שקיבלו תעודת מסע מממשלת הונגריה – שוב בזהות שאולה של אחד הילדים ברשימה (" 'אבל למה אשר ברוך לא נוסע בעצמו לארץ ישראל?' שאלתי. 'הוא נעלם כמו אבא שלך," הסביר לי דוד אלי ולא הרחיב) - ודרך בולגריה, יוון וטורקיה מגיע לארץ ישראל.

הספר נחלק לשניים. חלקו הראשון מתאר את תלאותיו של רובי עד לעלייתו לארץ. החלק השני מתאר את קורותיו בארץ. הוא מתקבל באהבה בבית דודו, האח הבכור של אביו, שעלה לארץ קודם לכן כחלוץ. הדוד ואשתו, זוג חשוך ילדים, רואים בו את בנם ומבקשים לאמצו. אך רובי שהיה קשור מאד לאביו, מאמין ומקווה שיחזור ומתעלם מכל האיתותים על גורלו.

בעזרת הדוד מצליחה גם האם ושני ילדיה הצעירים לעלות לארץ. כאן היא נאבקת לפרנסתה ובלית ברירה מוסרת את שני ילדיה הקטנים לבית יתומים. הדרך היחידה לחלצם משם היא באמצעות נישואין לגבר "מסודר," אך הוא אינו מסכים שגם רובי יצטרף אליהם. כך נשאר רובי מחוץ למשפחה ונאלץ לבסוף לעזוב גם את בית הדוד.

הסופרת יהודית רותם גוללה את סיפורו של בן זוגה הסופר, שנולד כרובי קסטנר ושינה את שמו למשה בר יודא, אשר התחיל לכתוב אך נפטר ממחלת הסרטן בטרם סיים. זהו סיפור דרמטי ומרתק שקשה להניחו מהיד, כתוב היטב, ומציג תמונת חיים מורכבת. העליה לארץ אינה מעניקה לו את סופו הטוב, כבסיפורים רבים אחרים, אלא היא המשך מסע ההתבגרות הכואב של הגיבור על רקע המציאות הקשה של ניצולי השואה. יחד עם זאת, רובי שניחן בשכל טוב וברגישות, מצליח להתמודד, להסתגל, להפנים כי אביו לא ישוב עוד ולהתפייס עם אמו ודודו.  

הספר מתאים להקראה בהמשכים בכתה וכמעט בטוח שהתלמידים ירוצו לחפשו כדי "לבלוע" את ההמשך.    

מגיל תשע. 

לרשימת הספרים

 


אפריל 2016

לוְיתן קטן בכנרת

עטיפת הספר לויתן קטן בכנרת

יונה טֶפֶּר
איורים: וָלי מינְצימנוקד | 24 עמודים | ספרית פועלים

עומר ומשפחתו יצאו לפיקניק על שפת הכנרת. "בתוך המים, קרוב לגדה, צף גזע עץ צר וארוך./'זאת הסירה שלי!' קרא, [...] 'אני אשוט רחוק-רחוק עד הצד השני' ". עומר מפליג ללב ים, פוגש גור לוויתנים ביישן, משחק ומשתולל עמו ומאבד את דרכו. מי שעוזר לו למצוא את הדרך חזרה הם הדגים והציפורים שאתם חלק את הכריך שלו בתחילת ה"מסע", מוטיב מוכר מסיפורי עם שמעניק לסיפור רובד נוסף.
כשחוזר עומר ממסעו הדמיוני, מחכה לו שחייה ריאליסטית על גב לוויתן "אמיתי" – אבא שלו. 
סיפור הרפתקה פיוטי ונפלא המראה לנו, בתוך העולם הדיגיטלי המרצד, כמה מעט נחוץ לילד כדי לברוא עולם ומלואו: ים, שמים, ציפורים, דגים, גזע-עץ וענף. 

איוריה של וָלי מינצי מבטאים את האווירה המשפחתית החמימה, מנכיחים את נופי הכנרת, מחזקים את תום הילדות המשוך על הסיפור ומסייעים לשאוב את הקורא/המאזין אל עולמו הדמיוני-משחקי של עומר.
יונה טפר כתבה עשרות ספרים לילדים ולנוער וזכתה בפרסים רבים. לאחרונה זכתה בפרס שרת התרבות על מפעל חיים על שם דבורה עומר. 
ולי מינצי היא מאיירת ומעצבת. כלת פרס בן יצחק לאיור מטעם מוזיאון ישראל. 
מגיל 4.
הזדמנות להפליג עם הילד במסעות דמיוניים.

לרשימת הספרים

 

מי ינחם את קטנטן; הספר על בימבל, מומינטרול ומאי הקטנה

עטיפת הספר המומינים

טוּבֶה יַנְסוֹן
משוודית: דנה כספי
מנוקד | ללא מספרי עמודים | קרן וְליברוֹס

לפני 70 שנה הופיע ספר המומינים הראשון מאת טוּבֶה יַנְסוֹן (2001-1914). הסיפורים על היצורים שכבשו את ליבם של ילדים ברחבי העולם תורגמו ליותר מארבעים שפות ועובדו לסדרות טלוויזיה, לסרטים ואפילו לפארק בפינלנד. הם זיכו את ינסון בפרסים רבים ובמקום של כבוד בין סופרי הילדים החשובים. 

לאחרונה חודשו בעברית שניים מספרי הסדרה.

הספר על בימבל, מומינטרול ומאי הקטנה פותח בתמונה דינמית, מסקרנת עם קורטוב של פחד: "לבד עם כד חלב גדול צעד הביתה מומינטרול./ כמעט מחשיך, כבר בין ערביים:/ מפחיד! ומה רחוק הבית!/ הרוח משמיעה קול סער, שואגת בין עצי היער,/ והוא קטן והיא קרה –/ מנחשים מה אז קרה?" שאלה זו חוזרת בסוף כל אפיזודה ומקדמת את העלילה. המסע הקצר הופך לשרשרת של הרפתקאות צבעוניות וסוערות. מומינטרול פוגש בדרכו את מייבל שאיבדה את אחותה, מאי הקטנה. במהלך מסעם המשותף למצוא אותה, הם נתקלים בשלל הדמויות הקסומות של עולם המומינים. האם יצליח מומינטרול לשוב בשלום לביתו עם החלב?

מעשיה המציתה את הדמיון ומפגישה את הקורא, הקטן והגדול, עם אהבת ההרפתקאות והשובבות של המומינים האהובים.

הספר ראה אור לראשונה ב-1952, והוא הראשון שהופיע בסדרה.

מגיל 5.

עטיפת הספר מי ינחם את קטנטן

בספר מי ינחם את קטנטן, הגיבור הפצפון הוא חסר ביטחון, פוחד מן העולם וצופה בו מן הצד. עצוב ובודד הוא בורח מביתו ופוגש בדרכו את גיבורי עמק המומינים. הוא מתגבר על פחדיו ונמלא אומץ, כשהוא מתגייס לעזרתה של זוטית חסרת האונים. "--- והזוג בסירה הסתודד:/ 'מעכשיו ננחם זה את זו, זו את זה – לא נהיה בודדה ובודד.'"

סיפור שידבר לכל מי שזקוק לחבר כדי לצאת מהשריון ולהתגבר על פחדיו.

הספר פורסם לראשונה ב- 1960. ב- 1977 הוא תורגם לעברית על ידי ויויאן ברסקי תחת השם מי יעודד את רשוש?

מגיל חמש.

אפשר לקרוא מן הספר את השורה "מי ינחם את קטנטן הביישן? מי יסביר לנודד הבודד שאין חברים אם לא מתאמצים לגשת ולהתיידד?" ולשוחח על משמעותה. אפשר להעלות הצעות כיצד לרכוש חברים ולספר מניסיון אישי.

שני הספרים מחורזים מאוירים ומרהיבים. בספר על בימבל, מומינטרול ומאי הקטנה יש חיתוכי נייר המוסיפים ענין. ספרים אלה, כמו שאר ספרי הסדרה, מתאפיינים, במסרים אנושיים כמו קבלת האחר, הכמיהה לחופש, סובלנות ואינדיבידואליזם.

לרשימת הספרים

 

המרוץ אחר המדליה ההודית

עטיפת הספר המרוץ אחר המדליה ההודית

יוסי גודארד
איורים: דני קרמן
77 עמודים | הקיבוץ המאוחד

"הכבישים מירושלים לרבת עמון שבממלכת ירדן ומשם לבגדד שבעיראק, היו משובשים ומלאי מהמורות והמשאית קיפצה עליהם כאילו היתה טרמפולינה. אבא שלי והתרנגולות קפצו יחד איתה. אם זה ימשך ככה כל הדרך, חשב, אגיע לתחרויות עם עצמות שבורות. בשלב מסוים, מרוב טלטולים, נפתחה דלת של אחד הלולים והתרנגולות פרצו החוצה והתעופפו לכל עבר, בעיקר לעבר הפנים של אבי. [...] ברבת עמון הם עצרו לאכול חומוס עם פול במסעדה, אבל אבא שלי לא רצה לבזבז את הכסף [...] ניקב חור בכמה מן הביצים שהטילו התרנגולות המפוחדות וינק את תוכן. 'הכל שטויות', אמר לעצמו, 'העיקר להגיע לתחרויות בזמן ולנצח.'"

השנה 1934. לראשונה יצאה משלחת של חמישה ספורטאים מישראל לניו דלהי שבהודו כדי להשתתף באולימפיאדה של אסיה. במשלחת היה גם יעקב גודארד, בן 23, אביו של המספר, אלוף שחיה שזכה בתחרויות בארץ ובחו"ל. 

סיפור על מסע טרמפים רב מכשולים, ביבשה, בים ובאויר, מלא הרפתקאות והפתעות, מארץ ישראל להודו הרחוקה, במרוץ נגד הזמן, כדי להספיק לתחרויות. אומץ, תושיה, נחישות ומזל בסיפור שלא יאומן, מרתק ומשעשע, הממחיש את האמרה שהמציאות עולה על כל דמיון.

יוסי גודארד, המספר על אביו, הוא איש רדיו וטלוויזיה, תסריטאי ובמאי והסיפור "רץ" לנגד עיני הקורא כמו סרט.  

מגיל 8 וגם למבוגרים.

הספר בנוי מפרקים קצרים ומומלץ לקרוא אותו בהמשכים בכתה. רוב הסיכויים שהתלמידים לא יחכו לסוף וירוצו לחפש אותו. 

לרשימת הספרים

 

לגור על כדור

עטיפת הספר לגור על כדור

עדוּלה
איורים: שמרית אֶלְקָנָתי
מנוקד | 52 עמודים | עם עובד

"אלוהים, לא צריך שכוכב יפול,/ כדי שילד אחד יוכל 'לשאול.'/ אבל, אם כבר/ נופל/ כוכב/ שביט - / עשה/ שיפול/כשאני מביט."

היא כותבת תחת שני שמות : עדולה – בכתיבתה לילדים, סבינה מסג – בכתיבתה למבוגרים, אך זוהי אותה משוררת טבע מובהקת ונפלאה שהביאה לנו את האקו-פואטיקה, שירת הטבע החדשה. השירים בספר נותנים ביטוי לחווית הפליאה של ילד וילדה בסביבת הטבע, קרוב לאדמה, לעצים, לסלעים, לנחל, שירים הנוטעים בנו כבוד לבית הגידול שלנו – כדור הארץ, כי "אנחנו על כדור פורח!" תרתי משמע.  

האיורים היפים מצטרפים לחוויה.

כל הכבוד להוצאת עם עובד שממשיכה להעניק לנו ספרי שירה איכותיים, בשעה שפרסום שירה לילדים הולך ופוחת.  

מגיל 6.

להיכנס לכתה ולפתוח את השיעור, ללא קשר לנושאו, בקריאת שיר. סתם כך, לשם ההנאה, לשם החוויה.

לרשימת הספרים

 


פברואר 2016

בתיה לא עפה

עטיפת הספר בתיה לא עפה

רקפת זיו-לי
איורים: אביאל בָּסיל
מנוקד | 32 עמודים | ספרית פועלים

לבתיה יש נוצות, כנפיים ומקור אבל " /בתיה לא ציפור!' מעקמות הציפורים מקור,/ 'היא לא יודעת לעוף.' " בעלי הכנף לועגים לה: "איזה צוואר ארוך יש לה, אולי היא בכלל ג'ירפה? [...]

אולי היא סוס [...] ראיתם איך היא דוהרת? [...] כל כך ענקית וכבדה! אולי היא דינוזאור?"

בתיה אמנם שייכת למשפחת העופות אבל היא בת יענה, והיא מאופיינת בכל האפיונים שגרמו ללעגן של החיות. הציפורים לא מזמינות אותה לנשף השנתי כדי שלא תבייש אותן בפני אורח הכבוד – בן המלך.

בתיה רוצה מאד להגיע לנשף. היא מנסה ללמוד לעוף אך אינה מצליחה. מפגש לילי עם  דוב שאוהב לתופף מגלה לבתיה מה היא כן יודעת לעשות ועד כמה היא נהנית כשהיא עושה זאת. המפגש מעניק לה כוח ואומץ ללכת לנשף ושם צפויה לה הפתעה גדולה.

סיפור מצוין העוסק, בלי להטיף, באחד הנושאים האקטואליים בחברה – הקושי להיות שונה והקושי לקבל את השונה. הקורא מתלווה אל בתיה בניסיונותיה להיות דומה לציפורים ה"רגילות", ובמפגשיה עם ידידי אמת שמקבלים אותה כפי שהיא ועוזרים לה לאהוב את עצמה. הסיפור מבטא אמונה בכוחה של ידידות לחולל שינוי ובערכו הרב של החיפוש אחר  המיוחד בכל אחד.

הסופרת, חברת קיבוץ ראש הנקרה, למדה ספרות עברית ותרפיה במוזיקה. בעבודתה כמטפלת במוזיקה היא מלווה ילדות וילדים רבים בגילוי המיוחד והייחודי שבהם.

אביאל בסיל הוא מאייר צעיר שהפך תוך זמן קצר לאחד המאיירים הבולטים בארץ בתחום איור ספרי ילדים. זכה בציון לשבח בפרס מוזיאון ישראל לאיור ספר ילדים על-שם בן יצחק בן צבי.

מגיל 5. בפן החברתי אפשר לדון ולחדד את מסריו של הספר. בפן הרגשי אפשר לשוחח  – מה הרגישה בתיה, מה חשבה, מה אנחנו מרגישים לגביה, האם חווינו סיטואציות של תסכול בשל דברים שלא הצלחנו לבצע ואיך התגברנו. אפשר לצייר סצינות מתוך הסיפור;  לחבר מכתב ששלחה בתיה לעופות לפני הנשף ואחריו. בפן המידעי אפשר להביא מידע על יען ועל בעלי כנף נוספים שאינם יכולים לעוף.

לרשימת הספרים

 

הקטר שרצה לנסוע לרומא

עטיפת הספר הקטר שרצה לנסוע לרומא

מאיר שלו
צייר: ליאב צַבָּרי
מנוקד | ללא מספרי עמודים | עם עובד

בסיציליה יש קטר קטן שמסיע אנשים למעבורת, עולה אתם עליה עד לחוף שממול ומשם הם ממשיכים ברכבת לרומא ואילו הוא נאלץ לחזור לסיציליה. "רומא כל כך יפה, גם אני רוצה לנסוע אליה," ביקש הקטר הקטן. אבל מנהל התחנה אמר "אי אפשר." חברו של הקטר, הר הגעש אטנה – באיור נראים שניהם מעלים עשן – מעודד אותו "אני בטוח שבסוף תצליח." אחרי כמה ניסיונות שנכשלו, חיבר הקטר הקטן בגנבה שרשרת עבה לרכבת הגדולה שנוסעת לרומא ונגרר אחריה לעיר חלומותיו. שם היה לו יום נהדר. הוא ביקר באתרי העיר ואכל גלידה בשלושה טעמים. כששב בערב לתחנה ברומא, כעסו עליו מנהלי הרכבת אך לבסוף התירו לו למשוך אחריו שלושה קרונות בחזרה עד לסיציליה ואף רתמו לו "קרון אחד מלא מקרוני וקרון אחד מלא בספגטי וקרון אחד מלא מוצרלה והוא סחב את כולם בלי בעיות כל הדרך הביתה.".

סיפור נפלא, עתיר התרחשויות, על הרצון המשותף לאדם בכל גיל ובכל מקום להאריך את מסילת חייו. ולמרות שהפעם, שלא כבשאר ספריו, המאייר שונה – התוצאה מרהיבה ומרחיבה.

יש בספר מחווה לספר האמריקאי הקלאסי "הקטר הקטן שיכול" (ווטי פייפר, תרגום נפלא של לאה נאור, כתר) שכדאי מאד לקרוא. על הרצון "להאריך את המסילה" כדאי לקרוא גם את ספרה הנהדר של יונה טפר "בינה נוסעת מבנימינה" (איורים דני קרמן, הקיבוץ המאוחד) .

מגיל 6.  אפשר לשוחח לאן אני רוצה לנסוע ולמה, להפליג אל סיפורי מסעות ידועים, להכיר דרך הסיפור את רומא.

לרשימת הספרים

 

אני רוצה לדבר אתך!

עטיפת הספר אני רוצה לדבר אתך!

יהודה אטלס
איורים: גיא מוֹרָד
מנוקד | ללא מספרי עמודים | כתר

הסיפור מסופר בגוף ראשון מפי ילד שחבר לכתה בשם שגיא תמיד מציק לו: מקלל, מסובב לו את היד, בועט לו בתיק וכו'. "אני לא יודע למה. אף פעם לא עשיתי לו כלום [...] בגלל שגיא לפעמים לא מתחשק לי ללכת לבית הספר." הילד פונה להורים והאב מציע "אולי תנסה לדבר אתו." הילד מתעקש – אין סיכוי, "שגיא הוא ילד שאי אפשר לדבר אתו." אבל אבא מתעקש, אולי בכל זאת תנסה.

האם ניסה? איך? האם זה עזר? הרמז נמצא בשם הספר.

ספר חובה על בעיה כאובה – אלימות שמציע דרך להתמודדות, ללא הטפה דידקטית. על הדרך נותן אטלס כבוד להורים: "הנה, לפעמים אפשר לשמוע מהורים דברים מעניינים", אולי כפיצוי לזלזול שהפגין כלפיהם הגיבור בספרי "הילד הזה". האיורים הגדולים והצבעוניים ממחישים, מבהירים ומוסיפים. 

מגיל 5. אפשר כמובן לנצל את הספר לדיון באלימות ולהעלאת פתרונות שונים; לתאר את גיבור הספר מתלבט למי לפנות לעזרה; תחושותיו לנוכח הצעת ההורים; מחשבותיו של שגיא המציק לאחר שגיבור הסיפור פנה אליו;  לדון בכוחה של שיחה בסיטואציות של עימות.

לרשימת הספרים

 


דצמבר 2015

מעשיה לנר ראשון

עטיפת הספר מעשיה לנר ראשון

עדי זֵליכוֹב רֵלֵוִי
איורים: אביאל בָּסיל
מנוקד | ללא מספרי עמודים | עם עובד

"ערב חג מלא תכונה, צמד אופים עומל על הכנת סופגניות. בחוץ כפור, בפנים חום ואור. סופגניות עגלגלות רוחשות בסיר. עוד מעט יזריקו לכל אחת מילוי כיד המלך. רק סופגניה אחת חומקת לה בשקט, "מסתתרת ומיבבת/ על גורל מר ונמהר". היא פוחדת מזריקות וכלל אינה אוהבת ריבה. " 'רק סוכר,' היא מבקשת,/ 'המפוזר ביד בוטחת - / יעטר את קודקודי/ בצאתי מן הקלחת.' " הקונים צובאים, המגשים מתרוקנים, ורק אותה סופגניה נשארת לבדה. אך פתאום, נקישה בדלת: ילדה מתולתלת, ממושקפת ומבויישת מבקשת בנימוס – בלי ריבה. "ובצעד קל בוטח/ הן יוצאות אל הרחוב,/ יחד הנרות ידליקו/ שיר בלב ואור זהוב." וכאן בא מוסר ההשכל: "גם לאלו הפשוטים,/ בלי קצפת או קויאר,/ לכולם קורים ניסים/ במוקדם או במאוחר [...] אל הלב והעיניים/ תנו לאור להכנס,/ קצת סוכר ואהבה/ פֶּתַע יתרחש הנס."

סיפור מלא טעם תרתי משמע, שופע חום, חושני וקורן, כתוב בחריזה קולחת ומשובחת, בעברית נפלאה, מזכיר את הקלאסיקות הישנות והטובות. תענוג צרוף – גם האיורים.

זהו ספרה הראשון של עדי זליכוב רלוי, עתונאית ועורכת תוכן והוא בהחלט משאיר טעם לעוד. המאייר אביאל בסיל אייר ספרים רבים וזכה בציון לשבח בפרס בן יצחק ב-2012.

מגיל 4 ולכל נפש.

לרשימת הספרים

 


נובמבר 2015

כשאהיה ראש ממשלה

עטיפת הספר כשאהיה ראש ממשלה

נרי אלומה
איורים: נֹעם נדב
מנוקד | ללא מספרי עמודים | הקיבוץ המאוחד

"אתה לא מחליט עלי!" מכריזה רונה כשאבא אומר שצריך להתארגן לשינה.
"כשתהיי ראש ממשלה תחליטי על כולם. בינתיים אני מחליט," עונה אבא.
"מה זה ראש ממשלה?" שואלת רונה ומנסה לדמיין "איזה מין ראש זה." אביה מנסה להסביר: "ראש ממשלה הוא כמו מלך, אבל לא ממש. ויש לו הרבה שרים שעוזרים לו." התפקיד מוצא חן בעיני רונה ואבא מתעניין: "ומה תעשי כשתהיי ראש ממשלה?" רונה מדמיינת מה תעשה ואת מי תבחר כשרים: "יותם יהיה שר החוץ, כי הוא אוהב לשחק בחוץ", אחותה הקטנה תהיה שרת הטיטולים וכד'. 

הספר הוא דיאלוג משעשע ועתיר דמיון בין אב לבתו ברגעי ההכנה לשינה ועוסק, מתוך עולמו של הילד, בצירוף הכבול שהוא מרבה לשמוע בסביבתו – ראש הממשלה. סוף סוף סיפור לא על נסיכות – מסורתיות או פמיניסטיות אלא על ילדה המדמיינת באופן הטבעי ביותר שהיא ראשת הממשלה.

זהו ספרה התשיעי של נרי אלומה המתמקדת בכל ספריה בתא המשפחתי הקטן ובמערכות היחסים המתקיימות בו.
איוריו מלאי ההומור של נעם נדב, צייר קומיקס, אנימטור ומרצה בכיר באקדמיה 'בצלאל' לאמנות, ממחישים את המתרחש בדמיונה של רונה. 
מגיל 4. אפשר להשתעשע בדיאלוג דומה ולשאול את הילד מה יעשה הוא בתור ראש ממשלה, או בכל תפקיד אחר.

לרשימת הספרים

 

איך הצילה הזיקית את נוח

עטיפת הספר איך הצילה הזיקית את נוח

יעל מולצ'דסקי
איורים: אורית ברגמן
מנוקד | ללא מספרי עמודים | זמורה ביתן (יצא גם במסגרת ספרית פיג'מה)

הספר הוא דוגמה לעיבוד מצוין לילדים של מדרש חז"ל ומצטרף לגרסאות הרבות של סיפור נוח והמבול בספרות הילדים. וכך מתחיל הסיפור, הכתוב בריתמוס נפלא: "בתיבה של נוח המולה וצהלה - / החמורים נוערים, הצפרדעים מקרקרות, האריות שואגים,/ והמבול ניתך על הגג – תך! תך! תך!" נוח ובני משפחתו דואגים לבעלי החיים שבתיבה ומאכילים כל אחד באוכל האהוב עליו: "לחיות הטרף הם מכינים דבר-מה לטרוף,/ למכרסמים דבר-מה לכרסם,/ לעופות- גרגירים לנקר במקורם." וכך הלאה. אלא שאין הם יודעים מה אוהבות לאכול הזיקיות. כבר ניסו לתת להן הכול, "ולא טעמו דבר." כל המשפחה מודאגת – הזיקיות רזות, הולכות ומצטמקות. נוח מחליט לפקוח עין ולעקוב אחריהן יומם ולילה עד שימצא מה ערב לחיכן. וכאן פורצת הדרמה. תולעים מתגלות בארגזי הפרי ועלולות לקלקל את מלאי המזון. למראה שתי תולעים קטנטנות המציצות מתוך רימון אדום ועסיסי שולחת הזיקית לשון דקה וארוכה ובהבזק אחד בולעת אותן. "הצלת אותנו!" קוראים נוח ואשתו פה אחד. אבל גם על התולעים צריך לשמור. נוטל נוח שתי תולעים וסוגר בכלי מלא גרגירי רימון: "גם בתולעת יש תועלת... כי לכולם מקום תחת השמש."

נושא הסיפור קרוב לעולם הילד – בעלי חיים; מבחינה רגשית נמצא בו את מוטיב הקטן העוזר לגדול האהוב על ילדים שמזדהים עם הקטן; המסרים יפים וארוגים בסיפור – אהבה לבעלי חיים ויחסי גומלין ביניהם לבין האדם; בכל אחד יש תועלת בעולם גם אם הדבר אינו ניכר במבט ראשון. הוא ציורי מאד ורגשי. בצד כל אלה הוא מעניק מידע על בעלי חיים. השפה עשירה אך נגישה. לכל אלה מתווספים האיורים היפים הממחישים את המתרחש בתיבה.
מגיל 4 (לילדים צעירים שאינם מכירים את סיפור המבול כדאי להקדים כמה מילות הסבר). פעילויות סביב הסיפור אפשר למצוא באתר של ספרית פיג'מה. 

לרשימת הספרים

 

ידי הזהב של קלואי

עטיפת הספר ידי הזהב של קלואי

קֶלִי דִיפוֹצְ'יוֹ
איורים: הֵתֶ'ר רוּס
מאנגלית: רונית רוקאס

מנוקד | ללא מספרי עמודים | ידיעות אחרונות - ספרי חמד - טל-מאי

קלואי חיפשה מתנת יום הולדת לחברתה הטובה ביותר אֶמָה. אחרי התלבטויות רבות, מצאה: היא תקנֶה  לה את הבובה ויולט, היחידה שחסרה בסדרת בובות הפרחים של אמה. אבל, ברגע שהושיטה יד לקחת את הבובה, חשה בטפיחה על כתפה. לֶני הקדימה אותה ואחזה בידה את הבובה הארוזה. קלואי העמידה פנים שלא אכפת לה: "אני אכין לה משהו מיוחד שאי אפשר אפילו לקנות בחנות." לני מעקמת את האף ומגחכת: "את מתכוננת להכין לה משהו?"
קלואי, כפי שנרמז בתמונה הפותחת את הספר בה היא נראית משחילה מחרוזת של פסטה ולידה כלי יצירה, היא בעלת ראש יצירתי וידי זהב. היא יודעת גם לתפור. לבד, בחדרה, אחרי שעות של לבטי יצירה שנמשכות לתוך הלילה – יש!
בדרך למסיבה, כשהקופסה הגדולה בידה, שוב נקרית לני על דרכה. אך הפעם, "טראח! "לני נפלה. שקית המתנה עפה... אל תוך שלולית. פְּלוּפּ! " שמלתה של הבובה הושחתה. אבל לקלואי מסתבר יש לא רק ידי זהב, אלא גם לב. במקום לשמוח לאידה של לני שהתנשאה עליה בחנות, היא הוציאה את המתנה שהכינה – שמלה סגולה לבובה, שסחטה קריאות התפעלות מלני – "הכנת אותה בעצמך? ... היא מקסימה!" שתי הילדות מלבישות את הבובה בשמלה והולכות למסיבה.
אמה אהבה מאד את השמלה שתפרה קלואי לבובה, וגם את המיטה לבובה שהכינה לה.

סיפור רווי הומור, מעוגן בעולמן של ילדות כולל עימות בין הטובה והבִּיצ'ית הלומדת לקח (לשמחתנו), העוסק בכוחה של יצירתיות, בתהליכי יצירה ובהשקעה שהיא דורשת. לפיכך הוא מתאים גם לבנים. 
חלק מקסמו של הסיפור טמון באיורים ובעיצוב, המורכב ברובו מתמונות קטנות המשולבות בין הטקסטים הקצרים. לעתים תורם האיור הומור שאינו מצוי בטקסט כמו למשל כאשר מוצגת קלואי כמי שיודעת "שכל דבר יכול להראות פחות משעמם אחרי שמדביקים עליו עיניים זזות מפלסטיק" מראה האיור תינוק ישן במיטה מכוסה בעיניים זזות מפלסטיק.
מגיל 7. מְזמן שיחה על מתנות ומשמעותן וכן על תהליכי יצירה.

מתוך הספר ידי הזהב של קלואי

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לרשימת הספרים

 

בועה על חוט

עטיפת הספר בועה על חוט

יעל קְלוֹ-מוֹר
איורים:
רעיה קָרַס
מנוקד | 52 עמודים | עם עובד

בועה על חוט מצלצל דומה מאד לבובה על חוט וכבר מסמן לנו את הכיוון – למעלה, לעבר הדמיון. זהו קובץ שירים קטן ומקסים, מעורר מחשבה, מלא המצאה, הומור ורגש. טוב שיר אחד מאלף מילים וכולנו יודעים שברגעים של צער או שמחה שאין להם מילים, אנו נעזרים לעתים בשיר שמבטא את אשר אנחנו איננו יכולים.

הָיְתָה שַׁלֶּכֶת הֲפוּכָה, / עָלִים נָשְׁרוּ לְמַעְלָה. הָיְתָה שַׁלֶּכֶת מוּזָרָה,/ נָשְׁרָה הָפוּךְ - כִּי בָּא לָהּ. // עָלִים צְהֻבִּים לַשָּׁמַיִם נוֹשְׁרִים / וְשֶׁמֶשׁ חַמָּה מְחַיֶּכֶת./ מוּזָר, הִיא חוֹשֶׁבֶת, לִפְגֹּשׁ עֲנָנִים / עֲשׂוּיִים מֵעָלִים שֶׁל שַׁלֶּכֶת. 

השיר זכה ב- 2012 בתחרות הארצית שירה על הדרך בתל אביב שהוקדשה לשירי ילדים והוא אחד משירי הספר. 
השירים בספר הם מסוגים שונים: שירי פנטסיה – הענק שלי, שירי נונסנס – גינת הנעלים, שירים ליריים – סוד חדש.

מעטים הם ספרי השירה היוצאים היום לילדים ומעטים עוד יותר הם הטובים שבהם, כאלה שאינם מעשה גרפומניה או חיקוי והם בעלי מגע אישי וראייה מקורית כמו הספר הזה, שגם קולח בקצבו ומחורז כהלכה.

יעל קלו-מור סיימה לימודי מתמטיקה ומנהל עסקים. כשאינה כותבת שירים, היא עוסקת ביעוץ עסקי לארגונים.
במקרה שלה אפשר לומר שהתפוח נפל לא רחוק מהעץ, אמהּ היא המשוררת והסופרת לילדים מאשה קלו.
לקִסמם של השירים תורמים האיורים העדינים והנפלאים של רעיה קרס, כלת פרס יוסי שטרן להצטיינות באיור.
זהו הספר הששי בסדרת ספרי השירה לילדים של עם עובד ומגיע כל הכבוד להוצאה.
כמו שאמר המשורר אהרון זאב: שירה יש בכל והכל יש בשיר. בעולמנו התזזיתי והתכליתי, פנו מקום גם לשירה, המחוללת – תרתי משמע. שבו עם הילדים על בועה קשורה בחוט והמריאו, כל אחד לכיוון שלו.
מגיל שבע.

לרשימת הספרים

 

המעודדת הסודית של תיקי

עטיפת הספר המעודדת הסודית של תיקי

יונה טפר
איורים: אלינה גוּרבּן
216 עמודים | ספרית פועלים

תִקווה נעים, המכונה תיקי, תלמידת כיתה ד', חולמת להיות מתעמלת, למרות שנתוניה אינם מעודדים. כשחברותיה בחוג להתעמלות קרקע במתנ"ס כבר מבצעות שפגאטים, גשרים, גלגלונים ועמידות ידיים, היא עדיין מתקשה לבצע גלגול שלם ולהישאר על המזרון.
תיקי מאמצת לה חברה סודית בשם הופ (תקווה), רקדנית בלט על הקרח מתוך סרט שהיא צופה בו באייפד שוב ושוב, ממנה היא שואבת כוח ועידוד. הסיפור עוקב אחר מאבקה העקשני של תיקי להצליח, התמודדותה גם בזירה החברתית והמשפחתית - הבנות מכנות אותה בכינויי גנאי ומסרבות להתאמן אתה, אחיה לא ממש מפרגן, עד הסוף הטוב כמובן. זהו סיפור נוגע וקולח על נחישות והתמדה וגם על צמיחה, התפתחות וחברוּת, כתוב ברגישות ובאנושיות.

יונה טפר, חברת קיבוץ יגור, כתבה עשרות ספרים לקשת רחבה של גילאים – מגיל פעוט ועד נוער פלוס, וזכתה כמעט בכל פרס אפשרי – פרס זאב, פרס ראש הממשלה, פרס שרת התרבות, עיטור אנדרסן. לאחרונה זכתה בפרס מפעל חיים על שם דבורה עומר. בספריה היא מצליחה לתאר בדייקנות ובהבנה מצבים חברתיים אתם מתמודדים ילדים, ועושה זאת תוך בניית עולם סיפורי עשיר של בית, משפחה, חברה, בית ספר, סביבה. אלינה גורבן, מאיירת צעירה וכשרונית, ליוותה את פרקי הספר הקצרים ברישומים חיים ומלאי הבעה הנותנים ביטוי לעולם ההתעמלות המתואר בו.
מגיל תשע.

לרשימת הספרים

 


יולי 2015

חידוש ספרי הילדים הקלאסיים שהוכיח את עצמו כהצלחה, ממשיך ביתר שאת. הסקירה הפעם תעסוק בחידושי קלאסיקה שהופיעו בשנה האחרונה.

בַּרְוָזַים

עטיפת הספר ברווזיים

לאה גולדברג
איורים: רעיה קָרָס
ספר קרטון | מנוקד | ספרית פועלים

שיר משחק סיפורי מוכר ואהוב על סבתא של אפריים שנעלמו לה הברווזיים, אשר מופיע לראשונה בספר נפרד. לאה גולדברג ככל הנראה תרגמה אותו ממקור עממי רוסי. באתר זֶמֶרֶשֶת מתפרסם המקור הרוסי וניתן לעמוד על מיומנות התרגום המופלאה של גולדברג אשר השכילה לשמור על הריתמוס המקורי. כדאי לצפות בסרטון הרוסי המענג, גם אם אין מבינים את השפה. הלחן אינו זהה בשתי השפות.

הטקס הקצרצר הקצבי והמתנגן מתאים לקריאה לתינוקות בגיל טרום הבנה שייהנו מן הצליל. לפעוטות מגיל שנה אפשר להציג את שני הברווזים – האפור והלבן (ולא השחור והלבן כפי ששגור במקורות שונים) בכפות ידיים עטויות גרביים. בגיל שלוש הפעוט כבר יכול להציג בעצמו. והשמחה רבה!

ולאלה ששואלים מדוע צריך גם ספר כשהשיר מופיע במקומות שונים, הרי שחוויית הספר, על דפיו ואיוריו – במקרה הזה איוריה הנפלאים של רעיה קרס המשמרים את טעם הכפר הרוסי – שונה ומאפשרת לילד מפגש עם יצירה ספרותית אמנותית.

לרשימת הספרים

 

אֶלֶה-קָרי הילדה מלפלנד | נוֹריקוֹ-סַאן הילדה מיפן

עטיפת הספר אֶלֶה-קָרי הילדה מלפלנד

אֶלֶה-קָרי הילדה מלפלנד
תצלומים: חנה ריבקין-בריק
סיפור: אלי יֶנֶס
נוסח עברי: לאה גולדברג
מנוקד | 100 עמודים | ספרית פועלים

נוֹריקוֹ-סַאן הילדה מיפן
תצלומים: חנה ריבקין-בריק
סיפור: אסטריד לינדרגן
נוסח עברי: לאה גולדברג
מנוקד | 92 עמודים | ספרית פועלים

שלושה דורות של ילדים בישראל גדלו על סדרת ילדי העולם שצילמה חנה ריבקין-בריק וסיפרה את רובם אסטריד לינדגרן עם נוסח עברי של לאה גולדברג.
קשה להאמין שילדים בעולם הדיגיטלי של היום, שופע הגירויים הוויזואליים עדיין מרותקים לפורמט של צילומי שחור-לבן המספרים על ילדים במקומות מרוחקים בעולם, שבעת כתיבת הספר היו רחוקים מאתנו כמרחק הירח והיום, בכפר הגלובלי, זמינים בנקישת אצבע. וזו שוב ההוכחה שאין אוניברסאלי כמו הלוקאלי.

מתחת למעטה של תרבות החיים המקומית נמצא הילד, על צרכיו ורגשותיו שנותרו בעינם מקדמת דנא: כולם אוכלים, כולם מתרחצים, כולם זקוקים לחיק משפחה, כולם אוהבים לדעת ולגלות דברים חדשים, כולם אוהבים לחגוג, לבלות, לשחק, ליהנות, להתפנק. אלא שכל אחד עושה את הדברים הללו בדרך אחרת. מספרת עורכת הסדרה המחודשת, נרי אלומה: "בשבוע הספר העברי שהתקיים לפני כמה שבועות עמדתי מאחורי דוכן ספרי הילדים של הוצאת הספרים, כשהגיעו לשם אם ובתה בת החמש וחצי. האם ראתה את הספרים ומיד הושיטה יד וקראה בהתלהבות: 'הנה הספרים שכל כך אהבתי כשהייתי בגילך!' ומיד " 'את רואה?' אמרה לי האם מאוכזבת. 'נסי להקריא לה', הצעתי והיא התחילה להקריא. ראיתי איך לאט לאט מתחלף חוסר העניין המופגן של הילדה בקשב. בהתחלה מסויג ואחר כך יותר ויותר עמוק. היא לא הרשתה לאמהּ לחדול מקריאתה וכשסיימה לספר את 'נוריקו-סאן' ביקשה שתקריא את 'אלה קרי'. אחר כך ניגשה אל שולחן הספרים ודפדפה בתשומת לב בשניים מספרי הסדרה שנותרו מהמהדורה הישנה. היא הביאה אותם לאמהּ וביקשה שתקנה לה את ארבעת ספרי 'ילדי העולם' ".

 

עטיפת הספר נוֹריקוֹ-סַאן הילדה מיפן

פרטי היומיום של כל ילד בארצו מרתקים וכתובים בבהירות. נוריקו סאן לובשת קימונו, נועלת כפכפי אצבע שקוראים להם פּוֹקוּרִי, אוכלת בשני מקלות ומניפה דג מנייר. אלה-קרי גרה בבקתה קטנה ומחודדת שקוראים לה קוֹטָה, היא לובשת בגדים חמים וכובע כי כל השנה שם קר, יש לה איל צפוני גדול ואמיתי ואת המזחלת של הבובה היא רותמת לכלב טְיַפּוֹ. הצילומים הגדולים, מעשה אמן, מספרים את הסיפור בתמונות. ההדפסה המחודשת יפה ומרווחת. נערכו נגיעות זהירות בלשון כמתחייב מהתפתחות השפה.

סדרת ילדי העולם המחודשת כוללת ספרים נוספים: הופיעו  סיאה הילדה מאפריקה ולילָבֵּס ילדת הקרקס ובקרוב דירְק הילד מהולנד ונוֹאי הילדה מתאילנד. הסדרה התפרסמה בשבדיה ובשמונה עשרה ארצות נוספות בעולם בשנות החמישים והששים של המאה העשרים. יוצרת הסדרה, ריבקין-בריק, ביקשה ליצור חיבור וקרבה בין ילדים מתרבויות שונות ולהראות שלמרות המגוון הגדול, העולם למעשה קטן ורב בו הדמיון על השוני.
כדאי מאד לחפש את סרטה של דבורית שרגל, שבמסע בילוש מרתק שנמשך על פני כמה שנים, הצליחה לאתר חלק מגיבורי הסדרה, שהם כיום מעל גיל שבעים. בעקבות הסרט וחידוש הסדרה הוזמנה לארץ נוריקו סאן מיפן שהיא כיום גברת שיראישי. הסרט מוקרן בסינמטקים וביישובים שונים.

הספרים מתאימים מגיל ארבע ומשתלבים היטב בנושא של רב תרבותיות. אפשר בעקבות הקריאה להציג בתמונות ילדים מן העולם. לחידוד הדמיון והשוני. אפשר לחלק לפי נושאים: לבוש, משחקים, צורות אכילה וכד'.

לרשימת הספרים

 

חרוזים אדומים

עטיפת הספר חרוזים אדומים

פניה ברגשטיין
איורים: וָלִי מינצי
מנוקד | 24 עמודים | הקיבוץ המאוחד

הספר הוא סיפור אחד מתוך אסופת סיפורים בשם זה שפרסמה פניה ברגשטיין בשנת 1956. סבתא נתנה לשולמית חרוזים אדומים. שולמית השחילה אותם, ענדה לצווארה. היתה המחרוזת יפה מאד אך קצת כבדה מדי, קצת ארוכה מדי. כעצת החרוז האחרון, היא משחררת אותו מן החוט "אלך לי לטיל בעולם, ויהיה לך קל, ויהיה לָך נוח. וכשתגדלי קצת – אחזור אליך, ושוב תשחילי אותי על החוט והמחרוזת תתאים לך בדיוק." אולם, כשהותר הקשר, התפזרו גם החרוזים האחרים ולשלומית נשאר "רק החוט הלבן בלבד."

החוט מוביל את שולמית לחפש אחר החרוזים ומי שרוצה לדעת מה קרה בסוף יצטרך לקרוא את הסיפור המקסים הזה, הכתוב בלשונה המתנגנת של פניה ברגשטיין, "אמא" של בוא אלי פרפר נחמד, ויהי ערב ועוד.
מגיל 4. המבוגרים יוכלו למצוא בסיפור רובד מטאפורי של חוט החיים, המתחזק על ידי איוריה המרהיבים של ולי מינצי.

לרשימת הספרים

 

מלך המלח ונסיך הפלפל

עטיפת הספר מלך המלח ונסיך הפלפל

אפרים סידון
איורים: דני קרמן
מנוקד | ללא מספרי עמודים | עם עובד

מעשייה שבה שני גיבורים פוגשים את המלך, האחד פועל בתום לב ובא על שכרו, והאחר, תחבולן, המחקה את מעשה הראשון אך יוצא מבויש ומאוכזב, מופיעה בגרסאות שונות בסיפור העממי. ביאליק קרא לגרסתו המחורזת אלוף בצלות ואלוף שום (בקובץ האגדות ויהי היום וברשת בפרויקט בן יהודה). הצמד המנצח סידון-קרמן הנגיש את המעשייה העממית הממולחת והמפולפלת הזו (תרתי משמע) לילדים של היום.

נסיך חקרן, חכם, אמיץ וסקרן החליט לחקור את העולם. בשיטוטיו הוא מגיע לממלכה על ראש הר נישא שרגל אדם עוד לא דרכה בה, שם הוזמן לסעוד על שולחנו של המלך. כדי לטעום מחרוזיו של סידון, הנה מקצת מן התפריט שהוגש באותה סעודה: "... קרני עזים במיץ תפוזים/ וזנבות יחמורים שמנים ורזים/ ... מִנִי ברבוניה ועד לכריש,/ מחריימה ועד הגפילטע פיש./ ועוד לא הגענו אלי קינוחים, / אלי עוגות ואלי תפוחים:/ מוס, מרציפן ואבטיחים/... וקול ששון וקול שמחה/ וקול לפתן וקול חלה."

הנסיך התפעל מהארוחה אך הודה "אם כי קצת מלח היה לי חסר..." אלא שבאותה ממלכה מעולם לא שמעו על מלח. הנסיך מביא להם מעט מלח. המלך טועם מלוא הכף ומיד נשנק, יורק, "לופת את גרונו אדום וסמוק/ וצועק גם / 'פיכסה' בקול חנוק."
הנסיך מסביר שמלח יש לבזוק במשׂורה ומציע שהטבח שלו יבשל עבורם ארוחה מתובלת. ההצלחה אדירה "ותשואות נשמעות משמאל וימין,/ 'הו איזה תבלין, הו איזה תבלין'!"
הנסיך מעניק למלך כבקשתו שני שקי מלח ותמורתם נותן לו המלך שני שקי זהב ואף מכתיר אותו כ"מלך המלח לנצחי נצחים!"
כששב הנסיך לממלכתו ומספר את סיפורו, "והיה שם בן מלך אחר שחשב:/ 'גם אני יכול לזכות בזהב'." הוא שלח מרגל לאותה ממלכה וגילה שחסר בה פלפל. הסיטואציה חוזרת על עצמה: הנסיך מגיע, מוזמן לסעודה, מתפעל, מודה שהיה חסר לו מעט פלפל, נותן למלך לטעום, זה טועם מלא הכף – מזנק ויורק. טבחו של הנסיך מבשל למלך ואנשיו ארוחה מתובלת בפלפל, וכל המסובים מריעים במקהלה: "'יחי והידד לפלפל הנפלא!"
הנסיך נותן למלך שק פלפל ובתמורה מעניק לו המלך, לא שק של זהב כי "זהב אין בו די/ זהב זה דבר צנוע מדי." הוא מעניק לו "דבר שהוא יקר באמת/ והוא שוה יותר מהכל/ ואני מתכוֵן – שק מלח גדול."
ביאליק סיווג את יצירתו כבדיחה עממית בחרוזים, ואכן הצעירים, מגיל שש, יתענגו על העלילה המבדרת והמחורזת ועל האיורים המשעשעים. בוגרים יותר ומבוגרים יוכלו להפיק מוסר השכל: בר לבב - יזכה, החמדן – יבכה.
מכתה ג-ד אפשר לאתגר את התלמידים בחיבור מעשיה באותו הדגם. יפה גם להמחזה.

לרשימת הספרים

 

נסים ונפלאות

עטיפת הספר נסים ונפלאות

לאה גולדברג
איורים: מישל קישקה
מנוקד | 120 עמודים | ספרית פועלים

שבעים ושבע שנים חלפו מאז נדפס נסים ונפלאות כספור בהמשכים בשבועון הנפוץ דבר לילדים (1938. ב-1954 הורחב וראה אור כספר) והנושאים החברתיים שהוא מעלה רלוונטיים עד היום: בלשון הספור "ישנם עוד אנשים וילדים שחייהם טובים וקלים, ואנשים וילדים שחייהם קשים ומצוקתם רבה" ; אשכנזים מול מזרחים, אלימות בקרב ילדים.

אף על פי שגולדברג חיברה את הסיפור בהיותה בת עשרים ושבע, היא מציגה בו את עצמה כאשה מבוגרת וערירית (בחינת נבואה שתתגשם), "דודה של שוּמִיש" – שום-איש.

העלילה רבת תהפוכות וסוחפת: המספרת, בגוף ראשון, מוצאת מאחורי פחי הזבל ילד כבן עשר, שחור עיניים, "שוכב פרקדן על האדמה, ראשו פרוע ורגליו יחפות ושרוכי נעלים קשורים לו בחבל על חזהו." (באותה תקופה רווחה בארץ תופעת "ילדי ההפקר" – ילדים ששוטטו ברחובות ועבדו כמוכרי עיתונים, מצחצחי נעלים ומוכרי שרוכים. רבים מהם היו תימנים. זהו כפי שמשתמע גם מוצאו של נסים ושל דיירי שכונתו). המספרת אוספת לביתה את הילד ששמו נסים, ילד ללא אב, אמו חלתה ואושפזה והוא מטפל עתה באחיו הקטן אליהו. נסים נמלט לכאן מפני ידו של יחיא, בריון השכונה. המספרת מזמינה את נסים ואחיו הקטן לגור בביתה עד שאמם תחלים, ונוסף להם עוד "אורח" – קוף משוטט שאבד לבעליו, וקיבל את השם נפלאות.

ילדי הבנין מתיידדים עם הדיירים החדשים. הילדים מחליטים להעלות מופע קרקס עם נפלאות. ממש לפני ההצגה נעלם הקוף אך לבסוף נמצא (לא אגלה מחשש לספוילר). לקרקס מגיע גם בעליו של הקוף – דוקטור כּלוּמבָּרוֹש. סוף טוב הכל טוב – הקוף שב לבעליו, אב שכול וערירי, המזמין את אמו של נסים, שהחלימה בינתיים, לגור בביתו המרווח כסוכנת הבית, כמובן עם שני ילדיה. בהיותו דוקטור למוסיקה הוא מלמד את נסים פסנתר: "הפסנתר שלי מתגעגע לילד מוכשר וחרוץ... והבית שלי ריק ועצוב. היה לי בן, בנימין שמו... גם הוא היה מנגן."

ישנם ספרים שכאשר סיימת, אתה מרגיש שחלחלו אליך וחוללו שינוי, אפילו קטנטן.
כזה הוא הספר הזה, הנושא את חותם אנושיותה של לאה גולדברג, שעובר כחוט השני ביצירותיה לילדים ולמבוגרים. פרק שלם היא מקדישה ליחיא, בריון השכונה שמטיל חיתתו על הילדים, מכריחם לעבוד עבורו ולבצע מעשי מרמה. גם עליו היא מלמדת זכות: "הורים לא היו לו, ובשכונה היתה רווחת שמועה שהוא יתום שברח מאחד מבתי היתומים שבירושלים, אשר חיי הילדים שם היו קשים מנשוא." יחיא שכר חדר בבית רעוע של משפחה תימניה עניה מאד, עם עשרה ילדים, אב חולה שחפת, אם חלושה שהיתה כובסת וסבא עיוור. "לזכותו של יחיא יש לומר – ועל דבר זה העיד לפני גם נסים – שהיה משלם את שכר הדירה שלו בקביעות, יתר על כן היה אפילו עוזר לאותה משפחה בכסף."
במהדורה המחודשת נערכו שינויים לשוניים קלים, כפי שכותבים "בשולי הספר" מאירי העיניים עורכיו נרי אלומה וגדעון טיקוצקי: "עטישה" הוחלפה ב"אפצ'י", "בולם אריות" הפך ל"מאלף אריות", "משַׂחק" שונה ל"שחקן." איוריו החדשים של מישל קישקה, מבחירי המאיירים ואמני הקומיקס בארץ, מעשירים את החוויה.

הספור מתאים לילדים מגיל שבע, אשר ודאי יתקשו בקריאתו באופן עצמאי אך אפשר לקרוא להם. החלוקה לפרקים, כשכל פרק הוא חלק בתצרף – עד שלבסוף מורכבת התמונה השלמה – עושה אותו מתאים מאד לקריאה בפני התלמידים בכתה.
בהקדמה לספר כותבת גולדברג: "אולי כאשר אתם תהיו גדולים תצליחו לעשות כך, שלא יהיו בארצנו ובכל העולם כולו הבדלים אלה בין ילד לילד, בין אדם לאדם. אני אפילו בטוחה שתצליחו, אם תשתדלו מאד." כדאי מאד לחזור ולקרוא לילדים את ה"צוואה" הזו לאחר סיום הסיפור, לחשוב כיצד אנחנו יכולים לתרום את תרומתנו הצנועה – וגם לבצע הלכה למעשה.

 

 

רשימת הספרים לפי סדר אלף בית

א

אולי יבוא סנאי

אולי נתחלף?

אילו הייתי קוף

איך הצילה הזיקית את נוח

איך השגתי לי סוס

איך זה שמפסיקים לאהוב

איש ושמו אריה

אלברט איינשטיין

אֶלֶה-קָרי הילדה מלפלנד | נוֹריקוֹ-סַאן הילדה מיפן

אני רוצה לדבר אתך!

ב

בובה תותי

בועה על חוט

ביקור הצעצועים

בית הארנב

בַּרְוָזַים

בתיה לא עפה

ג

גברת פלפלת - אשה בגודל כפית

ג'ורג'י

גם למפלצות יש רגשות

ד

דוקטור אַיכּוֹאֵב

דוקטור אף וזנב

ה

האשה ששינתה את אמריקה – סיפור חייה של הַרְיֵיט בּיצֵ'ר סְטוֹאו

הדובי של פרד

היום המצונן של מרחשוַן

הלב שלי קופץ וצוחק

המעודדת הסודית של תיקי

המרוץ אחר המדליה ההודית

העננים אמרו לי

העצלן שלא רצה להיות מלך

הפייה לפתן צימוקים

הצדף

הקטר שרצה לנסוע לרומא

ז

זאב

זה אני הדוד תום

ח

חברות טובות

חטפן הספרים

חמישה ילדים וחיים אחד

55 דקות מאנטבה

חרוזים אדומים

חתולה וארנבון מחליפים בתים

י

ידי הזהב של קלואי

יואש

יולנדָה דֶה מיאו

ילדי בית העץ - מבצע חוּרשה

כ

כאילו

ככה גם אני יכולה

כשאהיה ראש ממשלה

כשסבא אליהו היה קטן

ל

לארה  והפרפרים

לגור על כדור

לוטָה עוזבת את הבית

לויתן קטן בכנרת

ליד עץ התות

למה לחסידות הלבנות כנפים שחורות ולשחורות בטן לבנה

מ

מאה ושש דרוריות חביבות

מה עושים עם סבתא

מחזיק השמים

מי ינחם את קטנטן; הספר על בימבל, מומינטרול ומאי הקטנה

מלחמת החרקים

מלך המלח ונסיך הפלפל

מעגל יוני הקמח

מעשיה לנר ראשון

מר טיגריס מתפרע

נ

נסים ונפלאות

נר השמן של אורי ואוריה

ס

סבא סביח

סבא שלי

סוס, ילד, מלך (ורופא אחד)

סיפורים לפני השינה לילדות מורדות

ע

עד שאבא יחזור

ענת שתיים שלוש

עץ השקרים

פ

פינדוס עובר דירה

פיל קטן, עיר גדולה

פתאום נשבה הרוח

ק

קרלסון על הגג

ר

רחוב בלי שם

ש

שירלי לא רוצה להסתרק

​​​​​​​​​