בנקודת הזמן המיוחדת הזו, בין השנה החולפת לשנה הבאה, ד"ר נטע בר-יוסף פז מזמינה אותנו למסע התבוננות פואטי וקיומי כאחד: "השתאות מאת ריצ'רד פאוארס (2021) הוא דיסטופיה אקולוגית הממוקמת בעתיד הקרוב שבו קריסת הסביבה מואצת, הדמוקרטיה מתמוטטת ומיליציות פרטיות מפטרלות נגד "פולשים זרים לא מוגדרים". ייחודו של הספר הוא בכך שהוא מתמקד דווקא בנפשו של ילד רגיש אחד וההתמודדות שלו עם חרדותיו כמו גם עם האתגרים החברתיים בתוך מערכת החינוך האטומה. הילד רובין (ששמו, שלא במקרה הוא כשם של הציפור אדום-החזה באנגלית) חווה קשיים ותסכולים, אך בזכות יחסיו הייחודיים עם אביו (האסטרו-ביולוג) וטיפול חדשני במוחו הוא זוכה למצוא דרך משלו לעורר את המודעות אל סכנת ההכחדה של מינים ביולוגיים וכך לפתח חוסן נפשי.
הקונפליקט המרכזי בספר עוסק בהישרדות בעידן מאתגר – ומה שעומד בבסיסו הוא ההבנה כי בני האדם פחות חשובים מהמערכת כולה: היותר מאנושי ישרוד גם אם בני האדם ימשיכו לחולל הרס בכדור הארץ. גם האֵם, טרם פתיחת הספר, מקריבה עצמה למען הצלת אופוסום. אכן, היא ובעלה קוראים בשם "רובין" לבנם מפני שהציפורים ושרידותם הן בעלות חשיבות עליונה למען הישרדות המערכת האקולוגית כולה.
יופיו הנדיר של הספר המבריק הזה הוא בשילוב בין התבוננות פנימה והחוצה – אל נפש האדם ואל הטבע. הוא מיטיב לתאר את איכויות הקשיבות, ההתפעמות משירה ומרגשות כמו גם מפלאי הטבע – בעלי חיים, צמחים, שמיים וכוכבים. יש בספר תיאורי טבע מופתיים הן של הטבע על פני כדור הארץ והן של מה שרואים בחלל באמצעות הטלסקופים המשוכללים. מעצם ההתמקדות באלה, ומתוך התיאורים הנפלאים של כל הסובב את גיבורי הספר – האב ובנו – הוא מעלה על נס את ההתבוננות וההשתאות, ולכן, אף כי הוא ספר דיסטופי יש בו אופטימיות. הספר מצביע על הקשר בין התבוננות לחמלה ומתוך כך גם על האפשרות לתקווה בהקשר הסביבתני. כך אומר האב על מאבקו להמשיך במחקר המדעי מול ממשל שמונע ממנו לעשות זאת ומקצץ תקציבים: "הצד שלנו טען שגילוי כדורי ארץ נוספים יגביר את הבינה והאמפתיה הקולקטיבית של האנושות" (207). הספר השתאות מציע לקוראות ולקוראים תקווה הרלוונטית לימינו הן דרך התבוננות והן דרך הקשר הייחודי שרקום בין אדם לאדם – וכאן בין אב לבנו."
חם וכבד בחוץ או בלב פנימה? שרון הופשטיין-חזני מזמינה אותנו לחדש ולרענן את מצבורי האנרגיה שלנו עם יצירתו המופלאה של מיכאל אנדה: "בהסיפור שאינו נגמר יש קסם המתכתב בדיוק עם החיים שלנו כעת. לפעמים, ספר מושיט לנו יד. זוהי תנועה פנימית מצידו, חזקה וברורה, מנותקת לחלוטין מכל מהלך שכלי ומדברת אלינו ישירות. התנועה הזו מתחילה לעברנו כבר בכריכת הספר, באין סוף המוצע, ומתגברת עם הכניסה לדפיו הראשונים וסחף ההכרות עם בסטיאן, ילד המחפש נואשות מקלט מבני כיתתו המקניטים אותו ורודפים אחריו. בסטיאן מוצא תחילה מחסה בחנות הספרים העתיקים של אדון קוריאנדר הקפדן. שם מתרחש עבורו, ובאותה נשימה גם עבורנו, המפגש הגורלי עם ספר שעל כריכתו מתנוססת הכותרת 'הסיפור שאינו נגמר'. הבריחה הפיזית של בסטיאן מפני המציאות הקשוחה אל תוך דפי הספר, היא בדיוק אותה חמיקה מהיומיום אל הפנטזיה שאנחנו כה זקוקים לה כעת. המעבר הקבוע בין המציאות הנכתבת בדיו אדומה לדמיון המקבל ביטוי פיזי בספר, החלקים המודפסים בירוק טורקיז, עונה על צורך אנושי עמוק לחמוק מהשגרה שהופרה לה שוב, ולרכוב על גבי המילים אל עבר הדמיון, וכן, גם לחזור בחזרה. הספר הזה בורא איזון עדין ומופלא בין עולם המבוגרים לעולם הילדים. אני חווה זאת כעת כשאני מקריאה את הספר לילדיי. אנחנו מתקדמים לאט לאט, לוקחים את הזמן לשהות בתוך הקסם הזה וכשהם נרדמים, אני גונבת עוד כמה שורות לבד. הרי מה רע לאדם מבוגר, בשעה זו, למשוך את הפנטזיה עוד קצת? אני מוצאת שהמעברים האלו, המשלבים קצת מציאות וקצת דמיון, הם בדיוק 'חטיפי האנרגיה' הנכונים שנותנים כוח לחצות יחד את 'ים האש' של הימים והלילות."
ד"ר רביב רייכרט משיב אותנו אל הרוח בערבי הנחל של קנת גרהם. "המפגש שלי עם הספר מתחיל בגיל עשר, כשקיבלתי אותו במתנה מחבר. כבר מן הדפים הראשונים נשביתי בקסמו: החולד, שמאס בניקיון האביב השנתי, משליך את המברשות ובורח מביתו התת־קרקעי אל אוויר העולם. שם, על גדת הנחל, הוא פוגש את עכברוש המים ונחשף לאורח חייהם של דרי הנחל הקסומים — עולם רוחש חיים והרפתקאות, ספק מציאות ספק חלום. הספר מספר את סיפורם של ארבעה חברים: החולד הסקרן, עכברוש המים המנוסה, הגירית המתבודד והסמכותי, והקרפד הרהבתן והאמיד. העלילה נעה בין חיי היומיום השלווים על גדת הנהר לבין הרפתקאות מסעירות, הכוללות עימותים עם חיות 'החורש הפראי' וניסיונות חוזרים ונשנים לרסן את דחפיו ההרסניים של הקרפד. בתוך כך מתעצב עולם שבו הטבע אינו רק תפאורה, אלא ישות חיה בעלת חוקים וקצב משלה. שתי סצנות אהובות עליי במיוחד ביצירה. הראשונה היא המפגש המיסטי בפרק 'החלילן בשערי השחר', שבו החולד ועכברוש זוכים לראות את האל פאן מנגן בחליל ומגן על חיות הבר. זהו רגע של שגב כמעט דתי, המדגיש את הקשר העמוק בין כל הבריות לטבע. מנגד עומדת סצנת הבריחה הנועזת של הקרפד מן המאסר: לאחר שנכלא בשל נהיגה פרועה וגניבת מכונית, הוא נמלט כשהוא מחופש לכובסת ומשתמש בערמומיות ובתעוזה כדי לשוב לנחלתו. הקרפד הוא ללא ספק הדמות המורכבת והמרתקת ביותר בספר. הוא מגלם יצר והיבריס בלתי מרוסנים, אך גם עובר תהליך למידה משמעותי. הקרפד מאתגר גבולות חברתיים ומוסריים, חווה השפלות וקשיים, ובסופו של דבר נאלץ להתמודד עם השלכות מעשיו. למרות יהירותו הוא מעורר אהדה, בזכות החיוניות וההרפתקנות שלו ובזכות יכולתו ללמוד בעזרת חבריו — דבר שהופך אותו למשל על מרד ולמידה. הרלוונטיות של הרוח בערבי הנחל לימינו נובעת מן ההומניזם המובהק המאפיין אותו. זהו לא רק סיפור ילדים, אלא שיר הלל לחברות אמת המסוגלת להכיל פגמים קיצוניים ואופי קשה. בעולם שמקדש הישגיות ואינדיבידואליזם, היצירה מזכירה את חשיבות הנאמנות והחברות ומציעה התבוננות מפוכחת וחומלת בטבע האנושי."