כמה מילים על הגלריה
אוצרת ראשית: דרורית גור אריה
גלריה "אחד העם 9 " בפקולטה לאמנויות בסמינר הקיבוצים נפתחה עם המעבר של הפקולטה לאמנויות למתחם חדש במגדל שלום בתל אביב. מיקומה של הגלריה בפקולטה לאמנויות שבה פועלים בתי ספר לתואר ראשון בקולנוע ותקשורת, מחול, תיאטרון, עיצוב, אמנות, ותואר שני באוריינות חזותית לצד תוכנית אוצרות מאפשר חשיפה אופטימלית לאלפי סטודנטים ומרצים לצד שוחרי תרבות ואמנות, תיירים, עובדי המרכז העסקי בסביבה לצד מכוני תרבות.
הגלריה, הממוקמת במפלס הרחוב בדיאלוג ישיר עם המרחב הציבורי, מקיימת תערוכות באופן עקבי. התערוכות מבקשות לכונן יחסים בין האמנויות והמדיות השונות, לבסס ולתת מקום לנושאים בלב התרבות והחברה הישראלית ולייצר דיאלוג בין אמנים ישראלים ובינלאומיים במרחב המקומי לקידום האמנות הישראלית העכשווית. התערוכות מבוססות מחקר ונותנות ביטוי לקולות השונים בחברה, כולל קולות פריפריאליים וקולות מודרים. הגלריה היא עורק שחודר לתוך מכרה האמנות, מתבונן על היצירה ומייצר הגות וחשיבה בשדה התרבות הישראלי, מקום לשיח תוך עידוד המחקר על אמנות וחברה, מפגשי אמן ואירועים ציבוריים.
הילה בן ארי
הגוף כאתר פעולה הכומס זיכרונות, ניצב במוקד מיצב הוידאו החדש של הילה בן ארי. העבודה מהווה ציון דרך במחקרה האמנותי העוסק בגוף הנשי, בגבולותיו החדירים ובמתח שבין אילמות ודיבור. ב"מִשְמָר" מבקשת בן ארי להיכנס אל הרגעים בהם מתרחש אירוע טראומתי שנצרב בגוף, תוך ניסיון להקשיב לגוף שנאלם ולתת לו "לדבר".
בספרו "W או זכרון-הילדות" בונה ז'ורז' פרק עלילה אוטוביוגרפית משברי הזיכרונות של ימי ילדותו, כמחוז רפאים מלא שיכחות, ספקות, חסכים והשערות. נקודת המוצא לפרויקט של בן ארי היא אותה פעולה של היזכרות, זיכרון מעורפל ומשובר שנמהל בימי ילדותה, חוויה שלא ניתן לשים עליה אצבע או לתפוס אותה בשלמותה.
חלל התערוכה, הנע בין חדר אינטימי ומרחב של במה, מזמן את הצופות.ים אל תוך מופע המסתעף בין מספר מסכים, כפרגמנטים של חוויה מפוצלת. הקהל מצוי בקרבה אל הדמויות המופיעות בוידיאו ואל ההתרחשות הנרקמת בחלל. סמיכות זו, ללא תיווך בימתי מורחק, מהווה חלק מהפרקטיקה של בן ארי, היוצרת בעבודותיה כוריאוגרפיה מרחבית, בה תנועתו העצורה של הגוף המוקרן כמו נוכחת פיזית בחלל.
במסך גדול ממדים, החולש על פנים החדר כבמה מפוצלת, מופיעות השחקנית אביגיל אריאלי, הסופרת והמשוררת יערה שחורי והמוזיקאית אור אדרי. אריאלי מבצעת מונולוג ובו סט הוראות הסורקות את מצב הגוף, כדיבוב החלקים הסומטיים של הטראומה. לצידה, שחורי ואדרי מבצעות מגוף יצירתן הספרותי והמוזיקלי, כששיריהן נעים בין המופשט לקונקרטי ונוגעים בפגיעות ילדית ונשית, אשמה ונחמה.
בסמוך, בשני מסכים אחרים הפרוסים בחלל, שתי רקדניות מופיעות ברצף תנועתי. האחת ניצבת בגבה לקהל בעוד השנייה מוקרנת שכובה על גבי במה נמוכה, כשהמנחים הבסיסיים של עמידה ושכיבה מתקיימים כפיצול דיסוציאטיבי בתווך שבין הכרה ותת הכרה ובין ערות לשינה. כבחוויה פנומנולוגית, העבודה מזמנת התכנסות בתוך מרחב המהדהד את חלקיו השונים של הזיכרון הגופני וכן מעלה על הדעת מפגש של שירה, הקראה ושיחה לפני השינה. ההתרחשות מוקרנת במחזוריות, כזמן עבר הנמתח אל הווה מתמשך, כמבנה חמקמק בו מתקיימים בה בעת ניתוק ומשך, פירוד והתלכדות מחדש.
דרורית גור אריה, אוצרת התערוכה, אביב 2025
אוצרת: דרורית גור אריה
אוצרת משנה: מיכל שביט
שעות פתיחה:
ימים א-ה 17:00-11:00
שישי- שבת 14:00-11:00
בימוי, תסריט, כוריאוגרפיה: הילה בן ארי
בהשתתפות: אור אדרי, אביגיל אריאלי, יערה שחורי
רקדניות: גל בן טוב, מעין סיני
צילום: אביגיל שפרבר
תאורה: יאנה מיטניק
עריכת תסריט: מירי רוזובסקי
עריכת וידאו, עיצוב תמונה וצבע: אורי נועם
עיצוב סאונד: בניה רכס
ע. במאית, ע. צלמת: שיר מזרחי
הפקה: רותם אלבק
הקלטה: אודליה רוזנצוויג
איפור: ג'ני קלר
ייעוץ לשוני: עדי אמסטרדם
שירים מאת אור אדרי:
"זיכרון קצר" (לחן ומילים: אור אדרי),
"עבים כבדים" (לחן: אור אדרי, מילים: יעקב שטיינברג).
שירים מאת יערה שחורי:
״זכוכית״ ו״נורה״ מתוך ״הזמנים הרועדים שלנו״, פרדס, 2024; ״איילה וציפור״ מתוך ״אצבע, שן, כנף״, עם עובד, 2010;
וכן קטע פרוזה מתוך ״אקווריום״, כתר, 2016.
הקמת התערוכה
Low Signature Bags, פרואייוי, שרון שכטר עיצוב בע"מ, יגאל גדליהו, יבגני חבין וצוות הפקולטה לאמנויות
תודות ורד רפאלי, ינון פרס, טל יחס, עירית תמרי,
בית הספר לקולנוע ובית הספר למחול,
הפקולטה לאמנויות סמינר הקיבוצים.
תודה גדולה ומיוחדת: יהל דותן, חגית און
צילום: אלעד שריג
דינה יקרסון וזוהר שפיר
יורדות אל השאול, עולות ממנו
יאיר ברק על ידי נחש של דינה יקרסון וזוהר שפיר
ברוכים.ות הבאים.ות אל היקום האפל והיצרי של ״ידי נחש״, יצירתן המשותפת של דינה יקרסון וזוהר שפיר.
החלל ההוליסטי שיצרו השתיים מבוסס על מיצב ציורי תלוי חלל שיצרה יקרסון בחלל הגלריה והופך אותה מגלריה לאמנות עכשווית, קוביה לבנה, סטרילית - לאתר פולחן קדמוני, ליבידינלי, קודר אך חושני. ההצבה מבוססת על ציורי קיר ואובייקטים פיסוליים. מרבית הדימויים בחלל נוצרו כתוצאה מפעולת In Situ של יקרסון במהלך ימי ההקמה. בלב התערוכה, כמשאבה המזרימה אנרגיה אל תוך החלל, אף שאינה נוכחת בה באופן מפורש וישיר - נמצאת עלילתה המסועפת והמורכבת של אִינַנַה יורדת אל השאול, יצירה ספרותית, מיתית, קדומה אשר משוייכת לתרבות השומרית. לצד ובמקביל למופע הפלסטי של יקרסון, מתקיים רובד נוסף ונוכח בחלל; יצירה מוסיקלית של זוהר שפיר (ובה נוכחת בקולה גם יקרסון) שפותחה במיוחד עבור הדיאלוג הנוכחי. ידי נחש היא במובנים רבים פרק שני לפרויקט בו משתפות פעולה השתיים.
הטקסט המיתולוגי ששימש השראה לתערוכה, נכתב בכתב יתדות בתקופה הטרום-מקראית ומתאר את מסע התלאות של האלה אִינַנַה, מלכת השמיים והארץ, אלת האהבה, המין, הפריון והמלחמה, אחראית על כוכב השחר, פטרונית הזונות ופטרוניתה של העיר ארך, הבוחרת לנטוש את חייה עתירי הזכויות והתענוגות, נאלצת להשיל מעליה את סממני המעמד בהדרגה ולצאת לדרכה אל השאול, שם שולטת אחותה ארשכיגל. אִינַנַה היא אלת השמיים והפריון אך ירידתה שאולה הופכת אותה למעשה, בעל כורחה - גם לאלת המוות. היא מתה בשאול ואז קמה לתחיה. השניות הזו, המשתקפת בדמותה של אִינַנַה, כבוראת וממיתה - הופכת אותה במובנים רבים לסמל של קיום דואלי, של יצר חיים ויצר מוות, של ויטאליות ודכאון.
חלל התצוגה מעלה באופן מיידי שני רפרנסים שונים בתכלית; מערה פרהיסטורית מעוטרת ציורי קיר, נוסח מערות לאסקו ובאופן אחר לגמרי, מאזכר זירה תיאטרונית, מערך תפאורות ושימוש בתאורה דרמטית. שתי הקריאות הללו מעידות על זירת התרחשות בעלת איכויות מאגיות אשר מייצרות תחושה של היבלעות אל תוך בטן לוויתן, אל תוך עולם פנימי, מנותק מזמן ומקום, סימבולי ואוניברסלי.
התערוכה מזמנת מפגש בין שני עולמות – המיתוס העתיק של אִינַנַה, הנוגע במאבק בין היצר והמוות והחיים המודרניים המחפשים את האיזון שבין השניים. ידי נחש איננה רק מופע אסתטי, אלא משכן של יצר, תעוזה, התפשטות, ותחושת אפלה שמעורבים בה רגשות של שיגעון, כמיהה ודחייה..
שפיר מתארת את העבודה לנוכח הטקסט הקדום: ״מבנה הטקסט חזרתי - בפעם הראשונה, הסצנה מתוארת כמאורע שיתרחש בעתיד ותמיד לפרטי פרטים, ובפעם השניה היא מתוארת בלשון הווה ושוב לאותם פרטי פרטים בדיוק. למבנה זה כנראה שימוש פרקטי - כלי לשינון טקסט שנועד להיות מדוקלם בעל פה, אבל יש לחזרה גם אפקט כמו מאגי שמצביע על חוק קוסמי כלשהו - כל מה שהיה יהיה, הכל ידוע והרשות נתונה״. את הקטעים שהולחנו, מזהה שפיר ככאלו שכמו נועדו להיות שירים.
שם התערוכה- ידי נחש, פרדוקס קיומי, מתייחס לדימוי המופיע בעבודות ומעיד על קונפליקט מובנה. הכוונה כאן אינה רק ליצור סיפור חזותי, אלא לפתוח בפני הצופה עולם של מיתוסים, סמלים ורגשות, אקזיסטנציאליסטים באופיים, העוסקים במאבק המתמיד שבין האור והחושך. הדימוי היפה כל כך -לקוח למעשה מתוך הטקסט המקורי - שם הוא מיוחס לדומוזי, בעלה של אִינַנַה המבקש להפוך את רגליו וידיו לנחשיים, על מנת שיוכל להימלט מהשדים הרודפים אותו: "הפוך ידיי, ידי נחש, הפוך רגליי, רגלי נחש ואמלטה מפני שדיי - אל-נא יתפסוני."
כל פרט בחלל התערוכה, מעבודות הציור ועד לאובייקטים הפיסוליים, מהנוכחות הקולית ועד לטקסטים - מבוסס על החוויה החושית של הצופה, כאילו המיצב עצמו מכיל בתוכו את היבטי המיתוס של אִינַנַה—אופיו הדואלי, הרגשות המוליכים אל הגעגועים, הדחפים וההתרסקות.
ההשראה שבמסע הפולחני האפל של אִינַנַה, האזכור של המאבק הפנימי שלה בין עולמות החיים והמתים, הופך להיות אלגוריה לעולם המודרני שבו אנו חיים. בחלל התצוגה, מעבר למבנה הדימוי הצורני, שוכן העימות שבין הפיתוי וההרס, והסצנה האפלה נוגעת בנקודות העמוקות ביותר של האנושיות: תחושת הגעגוע, התשוקה לכוח, וההשלמה עם המוות.
התערוכה | 6.3.2025-29.4.2025
אוצר: יאיר ברק
ליאור תמים
ציור של מטוס נמתח לאורך חלל הגלריה.
נעל מתרוממת מעלה אל התקרה.
מערכת כריזה מונחת על הרצפה וממנה בוקעים קולות, שירה ושיעולים.
המיצב של ליאור תמים הוא מיחבר של אלמנטים המבקשים לרמז על סינגלים אנושים שאינם. תמים בוחן פוטנציאל של המראה או עליה, אולם תוכנית זו אינה יוצאת אל הפועל, ואולי היא נועדה מלכתחילה להיכשל.
את חלל התערוכה מניע הסאונד. הוא מעיד על דבר מה שמתרחש אי שם, אך לא נראה.
על אחד הקירות ציור של MAX 737, וריאציה חדשה יחסית לדגם ישן של בואינג, הנודע במעורבותו בלא מעט התרסקויות. באחת מהתאונות, בראשית שנות האלפיים, כוכבת על אמריקאית, דנה הוטון, המכונה "אליה" (Aaliah) מצאה את מותה. משמה "אליה" נשאבת כותרת התערוכה במשחק מילים עם "עֲלִיָּה", התרוממות, וגם הדהוד אירוני למשק כנפי העליות לישראל, שחלקן הותיר אכזבה מתוכנית ציונית שלא צלחה.
יסוד האוויר הוא המקשר את כל חלקי המיצב. המטוס של תמים נראה כמרחף, אך הוא חסר גלגלים ועולה השאלה האם באמת הוא ממריא?
כך הנעל שתמים קרא לה "המשתעל". היא מתרוממת מעלה על כבל דק, מותירה את בת זוגתה לבדה על הקרקע. מחווה זו בין מעלה ומטה נראית כרישום עדין בחלל, סביבה האוויר. תמים יצק אותה מנעל של אוצר האמנות יונה פישר ז"ל ונעל זו היא מטונימיה לגוף כולו שנעדר. "יונה" שכבר איננו. זו אינה נעל, אלא פסל של נעל. פסל ריק שרק אוויר שוכן בו. הקשר בין הנעלים נרקם בשירתן זו לזו בסמפול שיצר תמים. זה שיח נעלי חי, כמעט אנושי, ובכל זאת טכנולוגי. כאותו קול של ליאור ייני הבוקע מהכריזה ושר "מיהו המיילל ברוח", למילותיו של יעקב אורלנד (1937). זה שיר יגון העולה ויורד, מרחף אף הוא בחלל האוויר.
הצופה מתבקש לשאול מה יש כאן? יש כאן מישהו? מישהו שומע? אוויר, עבור.
דרורית גור אריה
התערוכה | 27.9.24–30.11.24
אוצרת: דרורית גור אריה
אוצרת משנה: מיכל שביט
עוז זלוף
עוז זלוף מבנה חוליה בין שדה האמנות לעיסוק חברתי תרבותי. יצירתו מבוססת קהילה ו"אסתטיקת היחסים" (Relational Aesthetics) תוך דגש על אינטראקציה בינו כאמן ויוצר לבין תמהיל אנושי של קהילה. זלוף מתמקד בתערוכה בתכנים של החמצה ומימוש של חלומות נעורים של נשים, אנטי-גיבורות בגיל השלישי החיות בשוליים הפריפריאליים של ישראל. כפעיל חברתי וכאיש חינוך ממייסדי "תנועת תרבות" - המורכבת מאמנים ואנשי תרבות הגרים ופועלים בפריפריה - הוא מלווה מזה מספר שנים קבוצת נשים מעפולה בתהליך עבודה ממושך, קרוב ורוחש. זלוף המבקש בסרטו לחלץ חוויות תשוקה ובעיקר כמיהה לאהבה, מעלה שאלות אודות אינטימיות, זוגיות ומיניות מתוך שיחותיהן ומשחקן של הנשים מול המצלמה. הגופים המתבגרים שעתות הזמן ניכרים בהם עדיין מעידים על מאוויים עבור נשים, שמרבית חוויות בגרותן התקיימו לפני התעוררות שאלת הבעלות על הגוף הנשי של תנועת Me Too ועליית הסדרה החושפנית "סקס והעיר הגדולה" (Sex and the City) בסוף שנות ה-90.
בספרה על מגדר וגילנות מציינת טל דקל, בהקשר של עירום ומיניות האישה, כי "העירום הוא נקודת האפס החשופה ביותר"1. לכאורה, גופיהן העירומים המתבגרים של הנשים הוא "האחר הגדול, הבזות, שהחברה מסיטה ממנו את מבטה". גופה של האישה המזדקנת הוא "ארץ לא נודעת" שלא נחקרת דייה.2 זלוף מעמיד את הגוף המתבגר חשוף לעין ולמבט הפנימי והחיצוני. הוא מגלה בתהליך העבודה עם הנשים את העקבות שהזיכרון המיני, פחדים ובושה הניחו בגופן ובנפשן בעיר הקטנה. הסיפורים המושתקים המעידים לא פעם על בדידות והכחשה נחשפים בעדינות מבעד לנפש, מקבלים מקום ומגלים משהו מרוח של סביבה מקומית, שחסמה אותן שנים רבות.
במאמרו על מדונה, על ייצור הדימויים שלה וייצוגה עבור נשים, מעלה ג'ון פיסק את הפוטנציאל המעצים של המבט, את משמעויות העצמי, את רשת הקשרים החברתיים ואת שאלת הכוח או היעדרו.3 פיסק מדגים כיצד מעריצותיה של מדונה, ששמה ללעג את הסטריאוטיפים ואת האופן שבו הם נוצרים, מוצאות בדמותה משמעויות נשיות, שהצליחו להשתחרר מן הניגוד הבינארי השגור "בתולה-זונה" לטובת ייצוגים חיוביים של מיניות, הלועגים לייצוגים קונבנציונליים של נשיות ומיניות. התרבות המינית מסופרת ביצירתו של זלוף על ידי נשים שתפקדו במשך שנים כפסיביות ולא חשפו או נתנו מקום למימוש תשוקותיהן ובניית עצמיותן הנשית. זלוף מייצר אמירה מרובת כיוונים של "הַרְאָיָה". הוא מראה קבוצה של נשים פועלות, משתפות, מציגות ומחקות ייצוגים שונים של מיניות. בסרט הנלווה של חנה מדר, מחברות הקבוצה, בהנחייתו של זלוף עולה מערכת היחסים החשופה של הנשים עם אימהותיהן ועם בנותיהן. פעולת ההַראיה של זלוף נגזרת מתוך אמונה בכוחה הטרנספורמטיבי של האמנות כפעולה שיש לה משמעות ערכית, בדומה למושג "נראות", אך בשונה ממנו, שכן נראות מכוונת אל ה'עצמי', ואילו הראיה מכוונת את המבט אל האחר. פעולת ההראיה מכוונת לחוויה מעצבת ומשמעותית בקרב האחר: להראות לאחר, להראות ולראות את האחר, להראות מתוך שאיפה אטופית ויצירת מציאות חברתית של תצוגה והכרה.
יצירתו של זלוף בעלת הממד הווידוי חושפת הזדמנות של רגע, באור הזרקורים החברתי ומעלה חיות ותקווה.
דרורית גור אריה
1 טל דקל, נשים וזקנה - מגדר וגילנות בראי האמנות בישראל", (האוניברסיטה הפתוחה, 2020), עמ' 270.
2 שם.
3 ג'ון פיסק, "מדונה" בתוך: תמר ליבס וטלמון מירי (עורכות), תקשורת כתרבות חזותית,
(האוניברסיטה הפתוחה, 2003) עמ' 223-222.
מיכל בראור, שרון פקטורוביץ' פינקוס, נדיה עדינה רוז
"שדה ראייה" הוא מושג המגדיר את התחום הנראה מנקודת מבט מסוימת ברגע נתון. שדה זה תלוי במיקומן של העיניים ובמבנה שלהן, וכך ניכרים הבדלים של ממש בשדה הראייה של בני אדם ובעלי חיים שונים .בהתאם להבדלים אלה משתנה גם הראייה עצמה, הן בממדים של הפרדת צבעים, מלאה או חלקית והן בהתמקדות במרכז השדה לעומת התמקדות פריפריאלית.
התערוכה מנכסת את המושג הממשי, משעתקת אותו למובנו הסימבולי ומשתמשת בו על מנת לתהות על טבע ונוף שאינם ממוקמים בהכרח במה שנקלט אופטית או תודעתית במרכז שדה הראייה. הנוף והטבע אינם רק סימן או סמל ליחסי כוחות קיימים, אלא הם גם מכשיר ליצירת כוח תרבותי. כפי שמציין מיטשל: "הנוף הוא בה בעת מרחב מיוצג (represented) ומוצג (presented), גם מסמן וגם מסומן [...], גם מקום ממשי וגם הסימוּלַקרוּם שלו". שלוש האמניות מפנות מבט אל הטבע והחי בהקשרים מושגיים, צורניים ותוכניים, כשהדימויים מתוּוכים על ידי הפריזמה של התרבות.
מיכל בראור פונה אל הכוח הטמון בטרנספורמציה של אובייקטים ונרטיבים לכדי ידע, מתוך חקירה אמנותית השואבת מארכיונים, ממוסדות ומאוספים. עבודותיה מבוססות צילום ומותחות את גבולותיו אל מרחב המכליא צילום, פיסול וגוף. בראור מאתגרת את היחסים בין הגוף האנושי (גופה שלה) לבין גוף חייתי. בתערוכה "77 שיחות על טבע" (2023), עבודותיה נוצרו בדיאלוג עם ספר הנושא שם זה מאת עזריה אלון (1969), ממייסדי החברה להגנת הטבע – ספר לתיווך עולם הטבע המקומי לציבור הישראלי. בראור שואלת על אודות מערכת היחסים שבין האנושי לחייתי, ובתוך כך בוחנת את אמצעי הייצור הצילומיים עצמם. בראור מתבוננת בתצלומים בהם באלון מצלם את החיות כשבויות ביד אדם. ייצוגו הוויזואלי של "הטבע" כולא אותו. עבודת המיצב של בראור היא בעלת אופי פרפורמטיבי שיש בו מן החושני והטורד כאחד, כשהחיה והגוף האנושי נכלאים יחד לכדי אובייקט היברידי. האמנית אוחזת בניירות הצילום, פניה מציצים מבעד לחלקיו, ידיה ורגליה נחזות לאיברי חיה, וחלקי חיה נדמים לגוף אנושי. המרחב הפיסולי מעלה על הדעת אתר או מחנה בטבע, ובו אוהל סיירים מדומה לאישה-ציפור, כלוב שרגלי האמנית הנפרשֹות ממנו ממשיכות גופי שועלים, ועל עמוד דמוי טוטם שבו היא אוחזת מטפס נחש. הקולאז' הצילומי הפרפורמטיבי מתקיים בתפר שבין תרבות, טבע ופנאי, כתמונת נוף פוליטי מדומיין המעורר שאלות על ציידים ועל ניצודים, על חופש ועל העדרו ועל מעשה התירבות של הטבע.
שרון פקטורוביץ' פינקוס מציגה מסדרת עבודותיה "מצולות" (2023), הנובעת מעיסוקה בסביבה ובטבע כתמה ציורית ורעיונית. הטבע הוא נקודת מוצא ליצירת עולם דימויים אמורפי, אישי ופנטסטי. בעת שהייתה בוונציה בתקופת הקורונה ביקרה פקטורוביץ' פינקוס בכנסיות העיר הריקות ומבטה נח על מה שבדרך כלל נמצא מחוץ לשדה הראייה. במקום להתבונן בתקרות ובקירות של הכנסיות על עושרן ויופיין, הופתעה לגלות כי במרצפות אבן השיש האדום של הכנסיות לכוד עולם ימי קפוא של מאובנים שנדלה מהים לפני מאות רבות של שנים לצורך הבנייה. גילוי זה הניב ציורים מופשטים שלה בשלל גוונים: חמרה, אוקר, כחול, ירוק וּורדרד המתכתבים עם גוני הבארוק. בהמשך חקרה את המפגש בין היבשה לים והאורגניזם שנלכד במפגש זה. תהליך עבודתה מתחיל בנייר רטוב בצבעי מים, שעל גביו היא מפזרת כתמים של דיו צבעוני וממשיכה בפיתוח צורות אקראיות. מי הים כמו נסוגים ממשטח הציור ומותירים סימנים בלבד, כזכר לקיומם. בסדרה "רנטגן", שיצרה בחודשים האחרונים, הצבעים העזים הולכים ונעלמים ומפנים את מקומם לגוני שחור, לבן וכסוף, ובד בבד מתחיל העיסוק בתִמצות הצורות ובמחיקה שלהן. המאובנים שחזרו לחיים התרוקנו והפכו לזיכרון לעולם שנעלם, לשרידים ולשיירים המתפוצצים בעוצמה על הנייר.
נדיה עדינה רוז יוצרת אובייקטים שאפשר לכנותם "פיסול רך", אותם היא מציבה בחלל או מרכיבה כמיצבי קיר. עבודותיה המדמות חלקי נוף – פסגות הרים, עמקים, גדמי עצים וענפים מפוסלים – עשויות חומרי טקסטיל ומשלבות תפירה וחפצי רדי מייד. כמה מהדימויים מוצגים בקנה מידה שונה מגודלם של האובייקטים במציאות, וכך היחסים ביניהם משתנים, מוחרגים אל מחוץ להוויה היומיומית, כמו מרחיבים את גבולות סביבת החיים הקיומית, ויחד הופכים לחלק מנוף פוסט-סוריאליסטי חדש. במיצב, שורות של חלקי פיסול עשוי בד נדמים כמקטע נוף אירופי, שיש בו משום אזכור לנוף מולדתה של האמנית ברוסיה. גדמי הגזעים והענפים ניצבים כפוחלצים, חסרי חיים ונטולי שורשים, שכמו קפאו בזמן ובמרחב הלבן של הקיר. היער הכרות כמו מסתיר עדות לפעולה אלימה. הפרגמנטים, לרכיביהם הגרפיים, נדמים גם כרצף של סימנים או כצורות של כתב סמוי. המיצב כמחקה טבע חי מבקש לבחון את המתרחש מתחת לפני השטח ומעליו, בעוד היער המזדחל על קיר הגלריה נותר שריד מלאכותי דומם, הד רחוק להוד קדום, שסופו להתכלות ולמות.
דרורית גור אריה, אביב 2024
התערוכה | 9.5.24–15.6.24
אוצרת: דרורית גור אריה
אוצרת משנה: מיכל שביט
מיצב פיסול וסאונד
אוצר: יאיר ברק
פתיחה: 11/1/2024- נעילה: 2/3/2024
שעות פתיחה: ראשון -חמישי – 11:00-17:00
שישי -שבת – 11:00-14:00
תערוכתן המשותפת של נטלי אילון ויפעת זיו ״רטט בעלי הכותרת" מסכמת את שהותן של אילון וזיו בתכנית שהות הקיץ של בית הספר לאמנות של סמינר הקיבוצים, באוצרותו של יאיר ברק.
התערוכה היא מיצב פיסול וסאונד אשר מקורו במחקר בוטני ישראלי הבוחן את הקשר הצלילי שבין פרחים למאביקיהם. נטלי אילון מציגה פסלי פרחים המבוססים על חבצלות חוף . באמצעות התחקות פיסולית אחר מבני הפרחים ואיסוף הקלטות שטח של סביבתם הטבעית, בוחנות האמניות את האופן בו חזרתיות צלילית ומורפולוגית משפיעה על יחסי הכוחות בין האדם לטבע.
באמצעות יציקה ופריסה יוצרת אילון חלל נגטיבי של מבנה הפרח, לתוכו היא יוצקת חומרים בעלי יכולת תהודה. יצירתו בקנה מידה וחומריות חדשים מאפשרים למבנהו האקוסטי להגביר סאונד, ובכך,להחליק למימד אחר.
יפעת זיו, אמנית סאונד, חברה בקבוצת מוסיקה נובה, הקליטה צלילי חרקים זעירים בסביבת החבצלות על חוף הים, תוך שימוש במיקרופונים מיוחדים אשר קולטים ויברציות העוברות בחומר. במקרה הזה הוצמדו לבסיס גבעולי החבצלות שהם באופיים רחבים ושטוחים ככה שיש בהם די שטח פנים להצמדת המיקרופונים.
בתערוכה, מוצגים פסלי הפרחים של אילון כשאלו משמשים כמגברים ליצירתה הצלילית של זיו. לצד המיצב הקולי-פיסולי תוצג עבודת וידאו שנוצרה מתוך תהליך העבודה המשותף.
קרדיט נטלי איילון
מיצב וידיאו של 5 ערוצים
פתיחה: 7/9/2023 - נעילה: 30/12/2023
שעות פתיחה: ראשון -חמישי, 10:00-18:00
שישי-שבת, 11:00-14:00
הכניסה מרחוב השחר 5 תל אביב
בתערוכה BIG SPENDER האמנית מלי דה-קאלו מתבוננת במגדל שלום – "הפלא העצום" שבשנות ה-60 של המאה הקודמת היה למרחב של אטרקציות וסמל החדשנות בישראל – ומציעה מבט עכשווי הנטוע בחקר העבר, פעולה שמגיבה למרחב האורבני שהיה בשר מבשרן של התפיסות הקפיטליסטיות שהתהוו במדינה במשך השנים ותרמו לשינוי פניה של החברה המקומית. המבנה, על חידושיו המסעירים דאז, היה שיקוף של התרבות הישראלית וההתפתחות האורבנית המואצת בתל אביב של אותה תקופה.
משני צדי הגלריה מוקרנים שני ערוצי וידיאו המדמים מעלית שקופה, הד למעלית השקופה הראשונה בישראל שהחלה לפעול במגדל שלום בשנות ה-70, והובילה למצפה בגג המגדל. העלייה והירידה במהלך דמוי מעלית שקופה בחלל התערוכה מספרת את סיפור המגדל כסוג של מכונת עבר שהייתה שוקקת חיים בין 34 קומות וקפאה בזמן, אך מתעוררת לרגע לחיים, לצד מגדלי הזכוכית המשקיפים אל הים בעיר הלבנה והאוכלוסיות החדשות המתגוררות בהם.
תנועת המעלית והחיתוכים השונים שמציגה דה-קאלו בנויים שכבות שכבות ויוצאים מנקודת מבט פוליטית וחברתית על הפונקציות שאִכלס המגדל כמרחב שנפרס בין מעלה לבין זה של מטה. המיצב המרכזי בתערוכה מתייחס למפלס הרחוב בו מוקמה חנות הכולבו, שייצגה מרכיב עממי-מסחרי הנחזה להיות מותג יוקרתי, ונבנתה לפי מודל חנויות הכולבו הגדולות של אירופה וארה"ב. הכולבו החדש הציג בולמיה צרכנית ויצר ירידי בילוי, כגון "שבוע אמריקה", ולחלופין "שבוע ערב", שאירח חבורות גמלים ברחבת הכולבו, כמעין מיקרוקוסמוס קולוניאליסטי קרקסי בתל אביב הנטועה במזרח התיכון, אך מתאווה להיות אמריקה של שפע ונהנתנות, כמרומז בשמה של התערוכה: Big Spender – מיוזיקל אמריקאי מאותה תקופה, על אודות תשוקה, פאן ורהב מזויף.
כך גם המוזיקה לעבודה שיצר המוזיקאי בניה רכס אשר שואבת השראה מהתקופה בה נחנך הבניין, ומורכבת מתמהיל ציני שבבסיסו דגימה משיר דיסקו ידוע המסמל את ההבטחה לעתיד אופטימי ומלא תקווה, אך מטופלת, מואטת וכמו נארגת לתוך עולם של "מוזיקת מעליות", הנעה בין חלום אוטופי על צרכנות כקידמה לבין עולם של בלהה החוגג את שיכרון המגלומניה.
בחלק המרכזי של התערוכה עשתה דה-קאלו שימוש בתצלומים מארכיונים מהארץ ומהעולם הקשורים לאירועי האופנה ולירידים שהתקיימו בחנות הכלבו, אותם פקדו בעלי ההון ואנשי מפתח מאצולת הכסף לצד בכירי הפוליטיקה המקומית. דה-קאלו שוזרת בערוצים אלה תצלומים מטופלים מתוך מטס יום העצמאות ה- 25 של ישראל, שהתקיים חודשים ספורים לפני פרוץ מלחמת יום כיפור. מטס זה חותך את תצוגת האופנה ומפר את תחושת האופריה שרחשה באותם הימים.
אוצרת: דרורית גור אריה
אוצרת משנה: מיכל שביט
מוזיקה: בניה רכס
עריכת וידיאו: ליטל מונדרר
צילום וידיאו: ברק ברניקר
קרדיט: מלי דה- קאלו, דימוי מתוך Big Spender
מיצב וידאו תלוי מקום | 6 ערוצים HD
2016 -2023
16/5/2023- 29/6/2023
אוצרת: דרורית גור אריה
אוצרת משנה: מיכל שביט
מיצב בן 6 הקרנות, תלוי מקום המוצג לראשונה בישראל, משלב גוף עבודות של צילום, שירה ומחול. I wish יוצא ממילים, המתלכדות לעיתים למשפטים קצרצרים שלי ינור אספה וקיבצה לתוך פנקסונים קטנים. מחסני מילים שיכולים לחולל סיפור שאותם מסרה ליוצרים מתחום המחול, הכוריאוגרפיה והמשחק כהצעה לדיאלוג בין הפֶה ומחוות הגוף. חוקר זכרונות וחזיונות, תנועה, מבט וסאונד
ינור מציינת, כי חתרה למקום היברידי המשלב נוף, תיאטרון, תנועה וגם קולנוע, וכך, דרך מסכים ובמות, מתחברים ומועצמים תחושות ורגשות, עוברים דרך התנהגויות ויחסים של רוך, יופי, קושי, אובססיביות, סיבולת, כאב, התמדה, צחוק והקלה.
ינור צילמה בנפרד כל סצנה וכל מופע כעבודת סולו של כל דמות: שחקנים.יות ורקדנים.יות, שעם חלקם הגדול כבר עבדה בעבר: האמן והשחקן יחזקאל לזרוב והרקדנית טליה פז מישראל, הרקדניות רות אמרנטה וברברה קאופמן מלהקתה של פינה באוש בגרמניה, והרקדן והפרפורמר מייק וינטר מלונדון. כל סצנה נולדה ממילים שיחד יצרו מרחב אינטימי ובו המילים הן יותר ממה שהן, כפי שצאפק הגדיר מילים. פיגום לשוני וגופני שעליו מילים נערמות עד שהן מתנחלות בתודעה, לופתות חלום נשכח או פירורי זיכרון. השפה הופכת לדימוי, לתנועה, סאונד; היא מלבוש לכוריאוגרפיה של ינור ולמאוויים שכל דמות בחרה לעטות או לערטל מתוכה.
משתתפים: טליה פז (Talia Paz), יחזקאל לזרוב (Yehezkel Lazarov), מייק וינטר (Mike Winter)
רות אמרנטה (Ruth Amarante), ברברה קאופמן (Barbara Kaufmann)
עריכה: מריאנה בוסירה ויפעת תדמור (Mariana Bouhsira & Ifat Tadmor)
מוסיקה מקורית: NORSCQ
עריכת סאונד: קובי אייזנמן (Cobi Eizenman)
גריידינג: יואב רז (Yoav Raz) אולפני EDIT
אוצרת: דרורית גור אריה
אוצרת משנה: מיכל שביט
14.3.2023- 29.4.2023
התערוכה מתבוננת בחיתוכים בהקשר של טקסט, דף, ספר, ארכיב. היא מאירה נקודות של שבר תרבותי או קרע אישי, ובתוך כך שואלת על זיכרון ועל שכחה, בין העבר להווה, בין רצף לקטיעה. אפשר לראות בתערוכה ובמתחולל בה פעולה של דקונסטרוקציה, שבה כל אחד מהאמנים מפרק את "הטקסט" שלו ומבנה אותו מחדש כדימוי, כאובייקט או כמבע משובר.
האמנים חוזרים לארכיונים, לספריות והספרים הישנים ולזכרונות. באמצעות הזכרונות ודימוי העבר הם מציפים מחדש נוכחות יצירתית חדשה.
האמנים המציגים הם טלי נבון שחוקרת את ארכיון הספרייה בבית הנבחרים בהאג, הולנד. במיצב הציור המציג מדפים עמוסי ספרים נראים גם מדפים ריקים, המסמלים את שנות הכיבוש 1940–1945, תקופה שבה הפרלמנט לא התכנס ולא נערכו בו דיונים. נבון מציירת את מבנה הארכיון העשיר ביופיו, בעיטוריו ובגוני הארגמן הבולטים שלו. הארכיון מצויר על כמה לוחות ומכמה נקודות מבט ופרספקטיבות שונות המאפשרות לצופה להתקרב אל הדימוי, כמו "להיכנס אל תוככי הספרייה", אך גם לחוות את היותה מפורקת וחסרה. לצד מדפי הספרים המצוירים, בולטים "חורים שחורים" המסמלים את היעדר החומר, הרִיק והעדות לקרע האנושי והתרבותי.
מורן שוב רובשוב הקליטה חלקים מתוך ספרה "משירי פהמי נורין", המגולל חוויית פליטוּת ומעלה שברי זיכרונות של ילדה-פליטה ששמה פהמי נורין במרחב ובזמן לא ברורים. מתוך הקריאה עולות חוויות של טראומה ואובדן שעדיין חיים בתוכה וכן פרידות וילדוּת שנגזלה.
חיים מאור מציף זיכרון משפחתי כדור שלישי לניצולי שואה. ביצירה שלו, "המִספר של אבא", הוא חוזר אל השבר המשפחתי ואל זיכרון ימי האימה. שכבות שכבות הוא חוזר אל הזכרון, הוא מחורר את המספר שהיה מקועקע על זרועו של אביו בין דפי כרך של אנציקלופדיה נאצית, הערך יהודי מפורר את הסטיגמה היהודית שהטמיעו הנאצים. החירור מייצר שכבה נוספת על הטקסט,מטשטשו וכמו מתנגד למילים הכתובות.
רעיה ברוקנטל מביטה אל העבר דרך החומש "צְאֶנָה וּרְאֶינָה" (טייטש-חומש) שהודפס בשנת 1903 בלובלין, פולין. החומש נכתב ביידיש במטרה להנגיש את המורשת היהודית הכתובה – לכאורה הארכיון הדתי – לנשים יהודיות ברחבי אירופה שלא דיברו את שפת הקודש, עברית. ברוקנטל בחרה בעמוד אחד, הגדילה אותו ופירקה אותו לגורמים. מתוך הפיקסלים שנותרו כסימנים מתים יצרה עבודת וידיאו המקימה את הדף לתחייה בדמותן של אותיות מעופפות, אך סופו מפולת, שבר והרס המסמלים את תום האטלנטיס היהודי, סופה של שפת היידיש ותרבותה.
ועומרי דנינו יוצא אף הוא מתוך השפה והתרבות ודרכן חוקר את הקשרים הסבוכים במשפחתו. בעבודות של רישום על אריגה ידנית הוא בוחן את המתח בין טקסט עברי יומיומי לבין טקסט המתפקד כדימוי פלסטי. באמצעות האותיות העבריות המהדהדות למיסטיקה היהודית וקטעים של רִיק, מציג דנינו מערכות יחסים לאחר קריסה. עבודה נוספת היא רישום על קיר של השיר "אתמול נפלה לי הלשון ונשברה", שממנו שאולה כותרת התערוכה. הטקסט נראה כשפת ג’יבריש סודית, שפה משובשת, שבורה ולא נהירה. גם כאן הטקסט הופך לדימוי חזותי.
אוצרת: דרורית גור אריה
8/12/2022 - 11.2.23
תערוכתה של עדן בנט היא מיצב פיסול סייט ספסיפיק, המייצר חוויית שיטוט במרחבים המדמים עיר מניאטורית, שאותם בונה האמנית מחומרים ממוחזרים ברובם. התערוכה מתייחסת למגדל ויוצאת מהמאפיינים החומריים, האדריכליים והחברתיים שלו ושל הסביבה העירונית, תוך שהיא מהדהדת גם לזיכרונות של מה שהיה חלק מנוף ילדותה של בנט בשנות ה-80 של המאה הקודמת בתל אביב.
בגרסת אותן שנים הכיל מגדל מאיר, המוכר בעיקר בשם מגדל שלום, אטרקציות בעלות ניחוחות של קידמה, ובהן חנות כלבו, מוזיאון שעווה, בית מלו, "מאירלנד" – מיני פארק שעשועים ותצפתי במרומי המגדל.
בנט מתמקמת בין עבר להווה, ישן ומתחדש במחוות שיש בהן מן הפנטזיה והדמיון לצד השראה ממסע מחקרי של איסוף חומרי גלם שהושלכו בסביבתו ושוטטות בנבכי הבניין. בפרקטיקה של תהליך עבודה מתמשך מפרקת מחשבות אדריכליות ופיסוליות שונות, תוך שמפיחה חיים ומייצרת מרחב הנרקם כמעשה קסם מחלקי גבס, שטיחי קיר, לוחות פורמייקה, מתלי ברזלים, חפצי סדקית ונוי וציוד משרדי. היא מייצרת ארכיון חומרי מדומיין ונרטיב משל עצמה. הכותרת שבחרה "פִּיל בְּקוּף הַמַּחַט" שנשאבה מביטוי בארמית במשמעות של דבר בלתי אפשרי ורחוק מן ההגיוני, מעידה הן על העשייה האמנותית שלה בחלל והן על זמנו הקצוב של אותו "פלא עצום" שנולד ללא הקשר ללוקלי; היה סמל יוקרה של תרבות, פנאי וחינוך, עד שהנדל"ן העכשווי אמר את דברו.
בנט מציבה מרחבים זעירים המדמים, סירות, ים, לוויתן, קרוסלת לונה פארק, אנדרטאות ופסלים שכמו נדלו מכיכרות עירוניות, ומכליאה בהם גם מחוות אינטימיות יותר כיציקות גרבים, קוביות משחק או מחרוזת פנינים. מעורבותה בחומר נראית לעיתים דווקא פעולת רישום בחלל, פואטית ועדינה, לעיתים כמעשה של הרכבה של פאזל ענק שחלקיו שואפים להתחבר לרעיון.
המרחבים השונים המוצגים בתערוכתה של בנט שואלים על אמת ובדיה, על תקפותו של עבר; סוגיות של פיסול כמו מתח, משקל, יציבות, קנה מידה, ושאלות אדריכליות כמידול, שכפול, חיתוך ויחסי חוץ ופנים. בתערוכתה עורכת בנט מסע בנתיבים, מפרקת ומנתחת את גופו הפנימי והחיצוני של מגדל כלבו שלום, מאתרת את חייו הסמויים ולא רק את אלה הזוהרים, מעמידה דגם אדריכלי משלה, מאפשרת את ראיית המרחב מזוויותיו השונות. הצופה מוזמן לתור, לחוש, להתבונן מלמעלה באיים הקטנים הרוחשים שהיא מקימה יש מאין, לנוע בגוף בפעולה שאולי רק החלה ויש בה".
קרדיט צילום: פרט מתוך מיצב, צילום דניאל חנוך
זהר אלעזר וחגי אולריך
יוזם התכנית ואוצר התערוכה: יאיר ברק
22 /13/10-12/11
זהר אלעזר וחגי אולריך עוסקים בצילום, אך הפרקטיקה שלהם רחוקה מאד מהגישה האינדקסאלית שלשיטתה הצילום מנכיח את אשר ״היה שם״. אלעזר ואולריך עושים שימוש בכלים צילומיים על מנת להפעיל מבט חקרני פנימה, אל תוך הצילום. עבודותיהם הם בבחינת ארס-פואטיקה של המעשה הצילומי. הסטודיו עבורם הוא מעבדה מחקרית אליה התכנים מיובאים מן החוץ. בניגוד לגישה המסורתית של צלם היוצא אל העולם, אצל אלעזר ואולריך – העולם נכנס אל הסטודיו.
סדרת הצילומים שמציג אולריך, הנה חלק ממהלך רחב ומתמשך בשם Projection Control . ראשיתם של הדימויים בתצלומים שצילם אולריך או בדימויים מהארכיון. אלו עוברים שורה של פעולות צילום מחדש בסטודיו באמצעות תיווך של מקרנים. כלומר הדימוי ״המקורי״ מוקרן על גבי קיר הסטודיו ובאמצעות פעולות צילום נשלטות המבוססות התערבות בחיישן המצלמה, נוצרים דימויים חדשים, בלתי-נשלטים. בדומה לתהליכים נפשיים – הדימוי הסופי, זה שקובע עבורנו, הוא דימוי דחוס, שכבתי, מרובד וכמעט בלתי קריא.
עבודותיה של זהר אלעזר מבוססות על שני דימויי עוגן: הראשון הוא נגטיב ישן ומסתורי, שנמצא בבית הוריה, (כמעט) ללא מידע שיסייע בפיענוחו. הטקסט היחידי שמופיע לצד התשליל הוא צמד המושגים Rampe (מעקה) ו essai de solarization (בדיקת סולריזציה) . מונחים אלו, שאינם פותרים את כתב החידה, ישפיעו על תהליך העבודה של אלעזר, יחדרו אל תוך חלל הסטודיו הזמני, אל עולם הדימויים שנוצר במהלך השהות ויחוללו את המחשבה אודות חשיפה לאור של דימוי שכבר נחשף (מהות הסולריזציה). הדימוי השני הוא פרגמנט נוף עירוני המוקרן באמצעות קמרה אובסקורה [1] שבנתה אלעזר ומאפשר חדירה של העולם שמחוץ לסטודיו אל תוך חלל העבודה החשוך. במרכז הדימוי הנופי המוקרן מן החוץ ניצב קיר בהיר ועצום. מעין מסך לבן, פוטנציאל חזותי לא ממומש. בדומה לדימויים שיוצר אולריך – גם כאן מתקיימת הזמנה להשלכה. אפשרות ליציקה של תוכן אל תוך מרחב גנרי.
התערוכה ליקוי מאורות מסכמת חודשיים של תכנית שהות אמן/ית בבית הספר לאמנות של סמינר הקיבוצים.
[1] אלעזר הפכה את חלל הסטודיו ללשכה אפלה, מעין מצלמה פרימיטיבית, אשר מקרינה באמצעות קרני אור הנאספות אל תוך נקב - את דימוי החוץ אל תוך החדר החשוך.
מכללת סמינר הקיבוצים, הפקולטה לאמנויות, המסלול לאוצרות וחשיבה חזותית
פתיחה: יום חמישי, 16 ביוני 2022, בשעה 18:00
גלריה לאמנות אחד העם 9 (הכניסה מרחוב השחר 5, תל אביב)
שעות פתיחה:
חמישי 20-16
שישי שבת 14-11
נעילה: 2.7.22
אמניות: אוסנת אלנטרה & רויטל בילו – אוצרת: רויטל בילו
אמניות: אלחנדרה אוקרט & לוסי אלקויטי - אוצרת: אורלי מלמד
אמנים/יות: נועה אשכול & ריקודנטו - אוצרים/ות: מירב ברט, שגי גלילי, אלינורה לפידות
אמנים/יות: דודו פריד & חוה פריד – אוצר: ארז ארמה
אמניות: יעל פרידמן & רונית שלם - אוצרות: אילנית אנגלנדר שטרית, גלית קרן, מיכל שביט
אמניות: קרן ענבי & טל פרנק – אוצרת: עדי אורגד לנדוי
אמניות: עמית רפאל צורן & לנה דובינסקי - אוצרת: אורית פרימוב
אמנים/יות: הסלון 5 – אוצרת: שיר לוי
בהנחיית: ד"ר אלעד ירון
ראש התכנית: דרורית גור אריה
על התערוכה:
15 אמנים, 12 אוצרים, 8 עבודות, תערוכה אחת
מהו תפקידם של אוצרות ואוצרים? – האם ליצור חיבורים בין אמניות, אמנים, חומרים, נושאים וסגנונות אסתטיים, שלעתים נראים כבלתי ניתנים לגישור?
בתערוכה הקבוצתית דואט TEAM מוצגים פרויקטי גמר אוצרותיים של הבוגרות והבוגרים במסלול לאוצרות וחשיבה חזותית בסמינר הקיבוצים.
הנושא המאגד את המקבץ הוא שיתופי פעולה, והתערוכה כולה מתבססת על יחסי גומלין בין האמנים לבין חומרי היצירה, בין האמנים לבין עצמם, בין האוצרים לבין עצמם, ובתווך – הקשרים וההקשרים שנוצרו ביניהם.
במשך התהליך בחרו הסטודנטים להתמקד בשלושה ממדים של קשר: חומרי, אנושי ומשפחתי. מצד אחד, ליצירת שיתופי פעולה אמנותיים נחוצים יחסי אמון, קרבה ופתיחות לשינויים. מנגד, אמנים ואוצרים שואפים לבטא את קולם האישי והייחודי ולשמור על עצמאותם היצירתית. תערוכה קבוצתית זו הציבה אתגר של יצירת סינרגיה המכילה ניגודים. תוך כדי תנועה ו"ריקוד" בין המשתתפים בתערוכה, ניסו הסטודנטים לשמר את הייחודיות של כל אמן, לצד יצירת חיבורים המתגבשים למרחב אמנותי משותף. האם השלם הגדול מסך חלקיו?
אוצרת: דרורית גור אריה
תאריך פתיחה: 7.4.2022 יום חמישי, בשעה 19:00
תאריך נעילה: 27.5.2022
שעות פתיחה : חמישי 16:00-20:00, שישי-שבת 11:00-14:00
התערוכה תהיה סגורה בתאריכים הבאים: 15.4-16.4, 21.4-22.4, 5.5 ופתוחה בימי רביעי 20.4, 11.5, 25.5
Hans-Peter Feldmann
Handprint from Charlotte Wolff (Marcel Duchamp)
Print on paper
Picture: Courtesy the artist and Martine Aboucaya gallery
התערוכה החדשה בגלריה "אחד העם 9" תחשוף מקבץ מאוסף האמנות של האספן הפעיל פיליפ כהן המתייחס לשאלות אמנותיות. האוסף כולל אמנים מרכזיים בסצנת האמנות הבין-לאומית בעשורים האחרונים, בהם אמנים צרפתיים המעידים על עומק היכרותו ומחויבותו לאמנות המושגית העכשווית, אמנים בריטים ואמריקאים הרומזים בנוכחותם הן על הרגע שבו 'נכנס' כהן לעולם האמנות, אך יותר מכך על הטעם האישי שגיבש לעצמו ועל הקפדתו להרחיב את קשת בחירותיו . באוסף בולטים גם אמנים ישראלים העוסקים בסוגיות מושגיות ובשאלות של רב-תרבותיות.
כהן מעמיק לחקור על אודות העבודות שרוכש ונסיבות היווצרותן, מצרף פיסות מידע שונות האחת אל חברתה מתוך תשוקה. עבודות רבות באוסף מדגימות מינימליזם חזותי מהודק ופשטות אמצעים, לצד מחשבה חדה. מעניינים הם החיבורים שמניעים את כהן וההקשרים הנוצרים ביניהם, להם הוא נותן מקום נרחב.
התערוכה מבקשת להתבונן במחוות: מחוות של אמן אחד ביחס לעבודתו של אמן אחר וביחס למרחב האמנותי המודרניסטי והעכשווי כמו המוזיאון, הגלריה , שוק האמנות ואף מחוות לאספן עצמו . בתערוכה בולטת ההתייחסות למרסל דושאן בלא מעט מהעבודות, ישנן עבודות מחווה המרמזות על ניכוס של דימוי, פעולה גופנית או שיבוש לשוני-מושגי, עבודות עם נוכחות של כתב וכתיבה המעידות על העניין בלשון ככלי לבחינת הדינמיקה בין אדם, שפה ועולם.
ליאור גריידי
אוצרת : דרורית גור אריה
27.1.2022- 19.3.22
כחול - צילום: עדי לוי
התערוכה בשיתוף היחידה למעורבות חברתית.
שעות פתיחה : חמישי 16:00-20:00, שישי-שבת 11:00-14:00
להלביש
"ראשית אין כלום, אחר כך אין כלום עמוק, אחר כך יש עומק כחול" – כך הצהיר הפנומנולוג גסטון בשלאר בספרו "אוויר וחלומות" בהתייחס לעומקו של הצבע הכחול וממדיו. 1 כחול מופיע בתערוכתו של ליאור גריידי, תערוכה שנולדה בהשראת המרחב העירוני של תל אביב, לא הרחק מקו החוף שבו מתנשא "מגדל שלום", גורד השחקים הראשון בתל אביב ( 1965). איקונה מקומית זו נבנתה על חורבת המבנה ההיסטורי הישן של הגימנסיה העברית "הרצליה", שהריסתו הניעה קריאה לשימור עירוני. כאן ממוקמת הגלריה והפקולטה לאמנויות של סמינר הקיבוצים, בלב מגדל הניצב על ממלכת חינוך שקמה לתחייה. כאן הים, שכונת נווה צדק ומפלצות ההייטק השועטות על העיר.
לפני כמה חודשים נסע ליאור גריידי לשהות אמן בפריז והתבונן ארוכות בשער הניצחון, שבקיץ האחרון נעטף ב 25- אלף מטר רבוע של בד כסוף שכיסה אותו למשך שבועיים בפרויקט האחרון של כריסטו וז'אן קלוד. מונומנט הניצחון נעלם לרגע, כמו השיל את סמליותו הלאומית והפך לצללית רכה. כריסטו וז'אן קלוד דנים במשמעויות של מונומנטים ציבוריים במחווה שיש בה מן האלים והפואטי כאחד. המחווה האמנותית – מלטפת ופוצעת כאחד – מבקשת לחפש אחרי זוויות ראייה חדשות על סביבה ומונומנט.
ליאור גריידי מבקש בדרכו לבחון את משמעותו של חיפוי וההעלמה של חפץ, אובייקט או פסל דרך רהיטים – חפצים המשמשים אובייקטים אדריכליים פונקציונליים ומנהלים את מופע חיינו בחלל הביתי. פעולתו בגלריה נעה בין התממשותו של החלל כבית וכמרחב פרטי לבין היותו חלל אמנות ציבורי; בין התרקמותו והתגבשותו של חומר לבין נטישתו והתפוררותו. גריידי הביא לתערוכה מחפציו והוא מעלה שאלות על מהותן של בחירות סובייקטיביות. הוא מלביש פרטי ריהוט: שידת מגירות, ארון וארוניות, מציבם כמונומנט אחד שאותו ניתן לחוות משתי נקודות מבט – מהכניסה אל עומק הגלריה הם ניצבים בגבם לבושים כהלכה וארוזים בכיסוי של קטיפה כחולה, מייצרים תבנית נוף שכולה כחול. מהכיוון השני, מהחזית הקדמית של הרהיטים, הם מתגלים לצופה עירומים וחשופים, רהיטי עץ ישנים, הכומסים בעורקיהם היסטוריה.
מערכת הקשרים בין המרחב הציבורי לבין המרחב הפרטי נידונה במאה העשרים בשיח של תנועות אוונגרד שונות ובתיאוריות של כלכלת האדריכלות. אנרי לפבר טבע את המושג "חלל חברתי" בתארו את המרחב כתוצר של יחסי כוח המתממשים בתוך בניינים, מונומנטים ויצירות אמנות. האמן והאדריכל ויטו אקונצ'י עסק בניסוח חדירות הדדיות בין מרחבים שונים בחיי היום-יום והציע אפשרויות שונות ליצירת מרחבים לגוף הצופה בזירת האמנות. פעולתו של גריידי נמנעת מאותה אלימות שמאפיינת את המחווה הגדולה של כריסטו וז׳אן קלוד. זו מחווה פואטית, קטנה, עמלנית, שבה חפץ מולבש בקטיפה רכה כמעטפת עור מגוננת
Yves Klein, excerpt of "Lecture at The Sorbonne", 1959, Overcoming the problematics of Art -The writings of Yves .3 Klein, Spring Publications, 2007
תוך התקתו מהמרחב הביתי אל הציבורי. פעולת הלבשה זו חוזרת בסדרת רישומים על נייר שיצר גריידי לתערוכה, כשרשם -"הלביש" את דימויי הרהיטים בכיסויים בגוני כחול, צהוב, ורוד, אדום וזהב – צבע שבו הוא מרבה להשתמש בעבודות רקמה ועבודות טקסט המפגישות חולין וקדושה, טומאה וטהרה. הזהב המופז, כפי שמציינת חביבה פדיה, מאיר ונוצץ באפלה גם בהיותו גולמי, ומתקשה להתרכב עם מתכות אחרות – מסמל בדתות ובתרבויות שונות את הנפש ואת הממד שלעיתים קרובות נתפס גולה לתוך העולם החומרי או משועבד לו. 2 משיחות מכחול מכסות על הרהיטים ברישומים, מוחקות את קווי מתארם ואת גופם, עיתים הם חושפים מתחת לשכבות צבע דליל את השלד העירום, עיתים נראים הרהיטים מרחפים, כמו עולים אל שמיים בלתי נראים. רק רגליהם עדיין נאחזות בקרקע הנייר.
להשיל
כנגד פעולת ההלבשה עומד מעשה ריקון. זה הרגע שבו האובייקט, רהיט או הפיסול נפרד מתפקודו השימושי, פושט צורה והופך לנטול גוף. ב 1958- רוקן איב קליין בעבודתו The Void חלל גלריה בפריז Galleria Iris Clert)) והציג את החלל לבדו. היה זה כדי לגלות מחדש מהו ערכו של חומר. קליין הושפע מפילוסופיה של זן ובודהיזם ויצא כנגד עריצותו של המטריאליזם, שבו אנו כעבדיו. המיצב הציורי-פיסולי שלו, שאינו נראה ועם זאת נוכח, פנה אל המבקר בחלל הריק שפגש רק את גופו שלו ובכך כמו השלים את העבודה. קליין ביקש ליצור אקלים ציורי בלתי נראה שאמור היה לספק את ההגדרה הטובה ביותר לציור. חומריות בלתי נראית ובלתי מוחשית הפועלת על גוף המבקר בצורה יעילה יותר מאשר ציורים גלויים על קיר. 3 החלל הריק של קליין קיבל את הבאים בשעריו בווילון קטיפה כחול שנתלה בכניסה לגלריה הריקה. "שום דבר" זה הופיע בווריאציה נוספת, פרפורמטיבית, בסימפוניית שקט (Monotone-Silence Symphony ,1960), שבה ניגנה התזמורת תו אחד ויחיד דקות ארוכות ולאחריו נמתח שקט ממושך.
האיון מהדהד גם בחלל של גריידי. הרהיטים לבושים ובה בעת עירומים, הם נגלים אך גם נסתרים, ויש וילון קטיפה התלוי על קיר, מרוקן מתפקידיו. הווילון מהדהד לגוף עבודתו של גריידי, בין שהוא וילון העשוי משמונה-עשרה חצאיות פליסה המאלץ את הצופה "להציץ" מתחת לחצאיותיו כדי להיכנס לחלל ("ישנן בנות", קו 16 , 2014) ובין שהוא מצע לטקסט רקום כפרוכת שהועתק ממרחבו של ארון קודש אל מסגרת חלון המכסה על החוץ הניו יורקי. הווילון הוא גם אנדרטה, או ארכיב חי כאותו וילון שעליו הודפס דימוי של שדרת עצי דקל שצילם גריידי בשכונת מרמורק ברחובות. היה זה זיכרון לפצע היסטורי מדמם של תימני כינרת שהותירו מאחור בית מולדת והיו לזרים גם בבית הלאומי החדש. ("ניאו–אנדרטל", המרכז לאמנות דיגיטלית, 2018).
לביית
הבית הוא ישות מועדפת לאיתור ערכי האינטימיות של המרחב הפנימי מציין בשלאר במחקרו הממפה את מרחבי הבדידות של החלל הפנימי במקביל למפת חללי הבית עצמו. 4 בשלאר מציין את המגירות, התיבות והארונות כאסתטיקה של הנסתר. הארון ומדפיו, המכתבה ומגירותיה הם כולם איברים אמיתיים של החיים הפסיכולוגיים הסודיים. "ללא אובייקטים אלה, חיינו האינטימיים יחסרו מודל של אינטימיות.
אלה אובייקטים מעורבים, אובייקטים – סובייקטיביים. גם בהם, כמו בנו, קיימת באמצעותנו, למעננו, אינטימיות". 5 ה"בית" של גריידי הוא חלל "מלא" והוא חלל "ריק". הוא שואף לייצר אינטימיות לצופה הבא בין כיסויי הקטיפה הכחולים, הווילון היתום על קיר ורהיטים שהם ישנם ואינם. אך זהו פנים המאזכר בית דומם שננטש על ידי בעליו, אולי זה חדרו השותק של המת בתכריכיו.
במחשבה על החוץ מרפרף המיצב המכוסה לשלטי ענק באתרי בנייה, שעליהם מודפסים דימויים מוכרי חלומות, כאלה המנכיחים את הפלישה החדשה למרחב חבוי מאחורי הווילון הנדל"ני.
גריידי בוחן שאלות של פיסול. כיצד מתחבר אובייקט לאובייקט? הוא בוחן חומרים: רך, קשה, מלטף.
הוא שואל על הצופה המניע בגופו את החלל השקט, על פרספקטיבות הפנים והחוץ האוחזות זיכרון.
יש לגריידי מודעות לזמן הקצוב של מעשה המיצב. של חיי פסל ארעיים. רהיטים מולבשים אחר כך ישובו להיות רהיטים ישנים, בדומה למבנים הנעטפים לרגע של כריסטו וז'אן קלוד והגלריה המתרוקנת לתערוכה אצל קליין.
כשהאור ירֵד על התערוכה של ליאור גריידי, ייוותר מגדל ורק גלים בצבע כחול ים.
4. גסטון בשלאר, הפואטיקה של החלל, בבל , 2020 .
5. שם, עמ' 130 .
אוצר: יאיר ברק
11.11.21 - 1.1.22
שתיים כפול שלוש - צילום: יאיר ברק
התערוכה נוצרה בעקבות תכנית שהות אמנים וביקשה להדגיש עבודה דיאולוגית, משותפת והוצאה לפועל של רעיון. בניגוד לאמנות המתקיימת במרחב סוליסטי, בסטודיו של האמן, ביקשה התערוכה למצוא מרחב יצירה שיתופי הנעשה בתווך שבין שני סובייקטים.
אמנים: רועי גרינברג ושיר רז, ליאור שלו ונויה גלובן, רועי כהן ואבנר פינצ׳ובר.
במהלך חודש מאי, פרסם בית הספר לאמנות של הפקולטה לאמנויות במכללת סמינר הקיבוצים קול קורא לאירוח שלושה זוגות של אמנים, הפועלים יחד, על מנת לאפשר להם חלל עבודה, סדנאות וליווי אוצרותי למשך חודשיים. מצאנו לנכון לפתוח את האקדמיה אל השדה ולארח אמנים פעילים בתוך חללי המחלקה.
תכנית השהות מבקשת להדגיש שני אספקטים: עבודה דיאולוגית, משותפת והוצאה לפועל של רעיון. בניגוד לאמנות המתקיימת במרחב סוליסטי, בסטודיו של האמן, תכנית הרזידנסי מבקשת למצוא מרחב יצירה שיתופי הנעשה בתווך שבין שני סובייקטים.
התערוכה המוצגת כאן, איננה תערוכה קבוצתית כשם שהיא אינה תערוכה תמטית. זהו למעשה חלון ראווה למערכת הדיאלוגים שנוצרה כאן בשלושת החודשים האחרונים. רועי גרינברג ושיר רז, צלם וצלמת, מציגים פרויקט משותף אשר צולם סביב הכנרת בשיאו של הקיץ האחרון. הצילומים המתכתבים עם צילומי מסעות מן המאה ה-19 נעים בין מבט מתרפק למבט חקרני ומייצרים אשליה של אגם רוגע ושומם, החוזר בצילומים לאיכויות הרומנטיות של המאה ה-19. הכנרת, שמעמדה המיתי אינו מוטל בספק, בהיותה מקווה המים ההיסטורי החשוב והגדול בישראל, בעלת מעמד מיתי בתיאולוגיה הנוצרית ומוקד לעימותים אסטרטגיים היא מושא מחקר מורכב ומצוי בלבו של האתוס הציוני. רז וגרינברג מייצרים שני מבטים שונים: האחד (גרינברג) מפעיל מבט נופי, קלאסי, טופוגרפי, גברי מאד ואילו השני (רז) חוקרת סביבה אינטימית יותר, בוטנית, חושית וחושנית.
רועי כהן ואבנר פיצנ׳ובר, מציגים מיצב פיסולי מינימליסטי שבמרכזו שני פנסי רכב, מנותקים מהקשרם המקורי, מוצבים בחלל הגלריה ומהבהבים לחלופין, כמחווה לאקט המקובל מאד במרחב הישראלי למטרת זירוז, סילוק וביטול. עבודתם עוסקת באלימות המרומזת ובמוטיבים של חוסר סובלנות במרחב הציבורי. זוהי עבודה תוקפנית ופואטית בו זמנית. לאובייקט הפיסולי נלווה סאונד מצקצק, אשר מדגיש את אי הנוחות ואת ההתערבות של הפעולה במרחב הציבורי. הניתוק של פנסי הרכב מהשלדה ומן המכלול המכני המרכיב את השלם, מזקקת את המחווה ומעניקה לה איכות טרנסצנדנטלית, כמעט מאגית ומדגישה גם את האפשרות המעודנת של ההיבהוב – כחלופה לצפצוף. [1]
ליאור שלו ונויה גלובן, מציגות מיצב פרפורמטיבי ובו פרגוד סגור ובתוכו מה שנדמה כעמדת די.ג׳יי. האמניות מנהלות דיאלוג בזמן אמת עם קבוצת משתמשי טיק טוק המשדרת לייב כאשר האירוע משודר על גבי שני מסכים מסונכרנים. עבודתן יוצאת מתוך נקודת מוצא פיקטיבית ובמרכזה הודעה (פיקטיבית) על הסרתה של האפליקציה הפופולארית ומחשבות על עולם בהיעדרה. העבודה מציפה שאלות של גבולות המעשה האמנותי וטשטוש הגבול הין האישי לציבורי. בשנים האחרונות הרשתות החברתיות מייצרות פלטפורמה דמוקרטית (לפחות לכאורה) המאפשרת למשתמשיה להפוך לגיבורי תרבות ללא שיח ושדה שמכשיר אותם לכך. זהו מרחב שנדמה לרגעים כאוטופי אך מזכיר לעתים קרובות חוויה דיסטופית, כמעט אנרכית. גלובן ושלו מנסות לנצח על התזמורת הזו, לשלוט בסיטואציה ולהשתעשע בה.
העבודות בתערוכה, כאמור – אינן נענות לעמדה תמטית אוצרותית, אך הן נוצרו באותה העת על ידי ששה אמנים/יות שפעלו בסמיכות ועוסקות – כל אחת בדרכה – בבחינת הקוד הגנטי של המקום הזה, בזמן הזה ממש.
[1] במהלך הקמת התערוכה, האירו את עיני ורועי ושיר שחיו זמן ממושך באנגליה, ששם – ההבהוב מייצג מחווה הפוכה: הזמנה להענקת זכות קדימה ואות של תודה.
אוצר: ד״ר חוסני אלח׳טיב שחאדה
9.9.21-28.10.21
האב, הבת ורוח הקודש - צילום: דניאל חנוך
תערוכה קבוצתית שהציגה מיצירותיהן של אמניות פלסטיניות הפועלות כיום בשדה האמנות בישראל ומחוצה לה. כל אחת מהן התייחסה באופן ייחודי לקשר בינה לבין דמות האב – המרכזית בהתהוותה האמנותית, המגדרית, החברתית ואף הפוליטית. התערוכה פתחה צוהר לצופים להסתכלות מזווית הראייה של אמניות השייכות בזהותן החברתית והתודעתית לחברה הערבית המוגדרת, כגברית- שבה דמות האב דומיננטית, אך לא בהכרח שלילית.
האמניות: מנאר זועיבי, מנאל מחאמיד, אניסה אשקר, נסרין אבו בכר, פטאמה אבו רומי ונרדין סרוג׳י.
התערוכה בשיתוף גלריית אום אל פאחם והיחידה למעורבות חברתית
תערוכת בוגרי תוכנית האוצרות בהנחיית דרורית גור אריה ורפאת חאטב
15.7.2021 - 7.8.2021
דגש חזק - צילום: דניאל חנוך
התוכנית ללימודי אוצרות וחשיבה חזותית של הפקולטה לאמנויות – מכללת סמינר הקיבוצים מציגה תערוכת גמר בהשתתפות 13 אמנים עכשוויים מובילים. התערוכה עוסקת בשפה ובמונחים לקסיקליים שעל פיהם נבחרו עבודות אמנות . בדומה לשפה, גם האמנות היא דרך תקשורת המאפשרת לקודד ולארגן מידע בעל משמעויות שונות.
שפה ואמנות הן מושגים ויטאליים ומשתנים, הנוגעים לתחומי החיים השונים. התערוכה "דגש חזק" מאגדת מגוון עבודות; חלקן עוסק באבני הבניין של השפה דרך מושגים כגון אות, שורש, מילה, אנגראמה, תרגום והלחם בסיסים. אחרות מדגישות את השימוש בשפה כדרך תקשורת מילולית או בלתי-מילולית, באמצעות מושגים כגון שפת סימנים, שפה זרה, מפה, הדהוד, תחומה וסאבטקסט. בדרך זו מבקשת התערוכה לייצר מילון מושגים שעניינם שפה.
התערוכה מחברת בין אמנים ואמניות בני דורות שונים ושוזרת מנעד של עשייה אומנותית. בדומה לשפה, העוסקת בסמלים, בפירוק, בהרכבה ובקידוד תרבותי, כך העבודות משקפות מגוון נקודות מבט היוצרות אין-סוף דימויים. המסה "גילוי וכיסוי בלשון" מאת חיים נחמן ביאליק, הנחשבת לאחת החשובות ביותר שנכתבו בעברית בנושא שפה, מהדהדת בתערוכה אם באופן גלוי ואם באופן סמוי. לדידו של ביאליק, הלשון אינה חוצצת בין האדם לעולם, היא הולמת את תנועתם העיקרית של החיים האנושיים, את האמביוולנטיות היסודית הטמונה בהם. הלשון נתונה במחזור מטבולי פנימי וכל גילוייה, או כל סוגיה, מפרנסים אלה את אלה. בדומה התערוכה מבקשת גילוי וכיסוי של הקשרים מושגיים וטקסטואליים, וכן הקשרים חזותיים ועיצוביים.
האמנים
רנא אבו-פריחא, לארי אברמסון, אניסה אשקר, יאיר ברק, עדיה גולדבסקי, בן הנטקנט, ויקטוריה חנה, טלי נבון, כרם נאטור, בלו סימיון פיינרו, נועם פלמבו, יערה צח, דפנה שלום.
אוצרים
נגה אור ים, אורית בקרמן, תמר ברגר, יעל דיין, דולב האקן, סיגל הררי, אור וינטר, נורית זלצמן, ליאור חורש, אביגיל טלמור, אורה כהן, עדי כהן, עידו כהן, לינה לוין, נעמי משולם, דוד פייביש, נועה פלג, שמעון קסטיאל, דין קרול-גביש, ליאור קריאל, מירב שחף, נועה שיזף.
גילי אבישר
אוצרות : דרורית גור אריה וטל שוורץ
25.3.2021 - 29.5.2021
גילי אבישר - צילום: אלעד שריג
המיצב ״משחקי אצבעות״ עוסק במרחב הבימתי שמאחורי הקלעים. הוא שואב את השראתו מתרבות התיאטרון הנודד המעוררת חוויות של ארעיות, זמניות ונדודים ומתאפיינת ביחסים משתנים ובלתי פורמליים בין הבמה, התפאורה, השחקנים והקהל.
כמו בתיאטרון נודד, מגולמת בה האפשרות של התקפלות מהירה לתוך מזוודה וגלגולה במסע אל התחנה הבאה, אפשרות הצופנת בחובה הן קטסטרופות מן העבר והן את זו העתידית שטרם התרחשה. האמן, כמו השחקן הנודד, ערוך בכל רגע לארוז את יצירותיו, לקום וללכת.
עבור אבישר, הארעיות הזאת היא גם תנאי הכרחי ליצירה וגם חלק בלתי נפרד ממנה: כל פרט יכול לשנות את צורתו, לעלות או לרדת, להיפרם ולהיתפר מחדש. זוהי עבודה משחקית, היא מגלה ומכסה, מייצרת בטקסטיל סביבות תרבותיות, גופים ותנועה. היא יצור כלאיים, המזמין נגיעה ודבר מה שאינו מגיע למנוחה.
כמו העבודה גם תהליך היצירה הוא חסר מנוח - האמן תופר ותופר בפעולה רפטטיבית קדחתנית מלאת חומר. הוא יוצר מתוך ערבוביה, מתוך השעטנז הקיומי, בחיבורים אקלקטיים ואינטואיטיביים.
בעבודה מתקיים משחק אצבעות כפול – אלו של האמן המסובבות את החומר, מבצעות את המחווה הגופנית, ואלו הנוצרות בעבודה – אלפי אלפי אצבעות מחוררות המתרקמות לאובייקטים, שהם ביטוי לממד פיזי ואורגני. חלק מהאובייקטים הללו ניתנים ללבישה, כמו מבקשים להכיל בתוכם עוד, להרחיב את העור ולטשטש את הגבולות בין הצופה לעבודה.
זוהי עבודה שבבסיסה עומדת הטרנספורמציה – של הבמה, של הקהל, של השחקנים האפשריים, ושלה עצמה – כמרחב סימבולי רב-משמעויות. בסיומה של התערוכה היא תיעלם, תתקפל, תשנה את צורתה, ואולי יום אחד תיתלה והאצבעות ימתחו בשנית, אך זו תהיה כבר עבודה אחרת.
אוצרים: קולקטיב האוצרים הבינלאומי BALCONY
9.2.2021 -8.3.21
שדר - צילום: לנה גומון
תערוכה בינלאומית שעסקה בסאונד והדימוי הנע. התערוכה הוצגה על מרחבי חלונות הגלריה וביקשה לעקוף את דרכי התצוגה השגורים בעת הסגר,ונעילת מוסדות התרבות בשל משבר הקורונה. התערוכה יצרה אינטראקציה עם הצופים והעוברים ושבים ברחוב שבאמצעות סריקת ברקוד נחשפו במכשירי הנייד לעבודות וידיאו ועבודות קול העוסקות בפעולות היברידיות, קולאז'ים קוליים ותמונתיים, הנוגעים בקשרים בין המרחב האנושי, הפוליטי והחברתי לדיגיטלי והווירטואלי . התערוכה שאלה על על הנגשה של חומר אמנותי ועל שימור חוויית הצפייה והצופה.
אמנים: דיויד בלור, גיא גולדשטיין, ז'וזף דדון, נורמה דרימר, סלין ב' לה טריה, אנדריי ליבאל, פול מלון, בריאן מק'לייב, ג'ני מרקתו, אלכסנדרה טורס נובואה, אביעד סינמנס ודור זליכה לוי, רן סלווין, ניקולה ריי, דפנה שלום.
שרון בלבן , שחר מרקוס, רן סלווין, ליאור תמים
אוצרת: דרורית גור אריה
9.2.2021 -8.3.21
הפרעות תקשורת - צילום: לנה גומון
התערוכה עסקה ביחסים המשתנים בין קול ותמונה, סאונד ודימוי, זמן ומרחב, הגיבה והציעה פענוח, קוד, תמה ומילון מונחים בקשר לשדר ולהפרעה תקשורתית ולשונית, או כהיפוכו – מודל של חיבור ודרכי תקשורת. הפרויקט מציג יחסים משתנים בין קול ותמונה, רעש לסוגיו ודימוייו החזותיים. ניכרים בו היבטים של שיבושי לשון וחיתוכי דיבור, סילוק הלשון מהיצירה האמנותית הקולית או השפתית, אולי ברוח מניפסט הדאדא של טריסטן צארא (1918), אולם הפעם על רקע אירוע טראומטי ועכשווי כלל-עולמי.
אמנים: רן סלווין, שרון בלבן, שחר מרקוס וליאור תמים.
התערוכה הינה חלק שני והמשך ל"שדר" המוצבת בחלונות הגלריה והפקולטה לאמנויות. גם כאן ביטויים שונים ומחוות של אי סדר שיבוש ומִשבר של תבניות שפה בהקשר לתמונה, קול, זמן ומרחב.
התערוכה מהדהדת לתקופה העכשווית שבה הסתגרות וריחוק חברתי לצד הנוכחות חסרת התקדים של המרחב הווירטואלי מהווים חלק נכבד בחיינו. חיתוכים שונים של מנעד קולי, חלקי דיבור ושברי דימוי חוזרים כביטוי לזיכרון אישי וקולקטיבי שנמחקו, כמו גם שכבות של מרחבים שונים וזמנים הקורסים זה לתוך זה וזה לצד זה ומייצרים כאוס במציאות.
ביצירתו של ליאור תמים:האורקל אובייקט שהוא למעשה יצור אוטונומי נבואי, תלוי חשמל, מתאר את העולם כמרחב של אינסוף. מוחו של הייצור החשמלי הוא אלגוריתם המייצר צירופים רנדומליים של שמות עצם ושמות תואר הנאמרים פעם אחת ואינם חוזרים על עצמם. מנגינת חליל בת שניים עשר תווים בעבודת סאונד נלווית לצרופים השונים וגם היא מופקת בזמן אמת על ידי אלגוריתם ייעודי.
בסרט הווידאו של רן סלווין 6480 ימים נבחנת מציאות דיסטופית מתוך פרספקטיבה של זמן עתידי המתרסק אל הרגע העכשווי כרפלקציה של מרחב הנגוע בווירוס קטלני. עבור גיבור הסרט שרק קולו נשמע אי שם מהווה העולם חלום אוטופי רחוק ,שבא מן העתיד הלא כתוב.
במיצב הווידאו של שרון בלבן, ההבהובים הדיגיטליים למראה מרמזים לשדה הפיזיולוגי ולמערכי משחק של פירוק והרכבה וסדר משתנה. הבהובים אלה המוכרים בעיקר מעולמות הטכנולוגיה, (כמו פעולת כיבוי מכשיר והפעלתו מחדש) נעים במערכים משתנים בין פעולה אנלוגית לדיגיטלית.. טְרִיפְּטִיך ההבהובים בשלושת לוחותיו מהדהדים לתצוגה דתית ולשילוש הקדוש, אך בלבן מנטרלת אפשרות של נרטיב לטובת תצוגה מופשטת ומסונכרנת המחזקת את תחושת הניכור.
עבודתו של שחר מרקוס קפיצה של אמונה נעה בין הפנים והחוץ, בין מנח שהוא דינמי לזה הסטטי והקפוא. מרקוס מתחקה אחר פוטומונטאז' מפורסם של האמן איב קלין שתיאר את האמן קופץ לכאורה מחלונו בקומה השנייה. במניפולציה משלו, פעולת הקפיצה ממוקמת קרוב לאדמה והקפיצה הכמו מאיימת הופכת להגכחה ונטולת כל משמעות הרואית.
לצד ניתוץ הרצף הכרונולוגי והמרחב הסדור בולטת התשוקה אל המרחב האנושי ולהשבת הסדר על כנו.
עוזר לאוצרת: עידו כהן
התקנת ציוד יואב וולף