פרסומי המכללה
הטענה המרכזית של נייר העמדה: החינוך הוא אמצעי להתפתחות אתית של היחיד ושל החברה. התפתחותם האתית של יחידים מותנית ביכולתם לפתח חשיבה עצמאית, שמיוסדת על מודעות עצמית וחברתית. האמנות פותחת ומפתחת מרחב של קשב, מחשבה ועשייה ייחודיים, שחשובים לחיי האדם ותורמים להתפתחותה זו. יש, לפיכך, לחתור לכך שהחינוך לאמנות יהווה נדבך מרכזי בתהליך החינוך הבסיסי של כל ילד, מגן הילדים ועד בית-ספר התיכון, ושמגמות לאמנות יוכרו כמגמות חשובות וחיוניות להתפתחותם של חיי חברה ותרבות ראויים בישראל.
הבעיה האתית של החינוך היום: מערכת החינוך היום נקבעת יותר לפי אינטרסים כלכליים ופוליטיים ופחות לפי התכלית החינוכית של התפתחות אתית של היחיד ושל החברה. מקצועות הלימוד שזוכים לקדימות הם מקצועות שנחשבים כמקדמים תשואה כלכלית של היחיד ושל החברה, עד כדי הזנחתם או אף הכחדתם של מקצועות שנדמים כלא מקדמים תכלית זו )העדפתם של מקצועות טכנולוגיים ואף כלכליים על חשבון מקצועות הומניסטיים ולימודי אמנות(. היחיד נתפס כבורג במכונה הכלכלית ומערכת החינוך נתפסת כפס ייצור להכנתם של "ברגים" שיתאימו לצורכי השוק, ואף מוערכת לפי מדד זה. לצורך כך אף פותחו מכשירי מדידה משוכללים, שבהם נבחן התלמיד מגיל צעיר מאד וערכו נקבע לפי הצלחתו במבחנים אלה. תהליך זה של דה-הומניזציה של היחיד ושל החברה, גורר עמו תהליכים של התנוונות אתית של יחידים ושל וולגריזציה של החברה. כל אימת שאנו נבהלים מתוצאות תהליך זה, נזעקת מערכת החינוך להטיל מגבוה " שק של ערכים" על ראשי התלמידים, לפי טעמו המקרי של שר החינוך שנמצא באותה עת בעין הסערה. כך אנו מוסיפים חטא חינוכי על פשע חינוכי: לא רק שהמערכת החינוכית "מחפשת את המטבע מתחת לפנס", כלומר, מעדיפה לקדם רק מקצועות מדידים, אלא גם כשהיא נוכחת שתוצאותיו של חינוך מדיד בלבד מסוכנות לחברה היא מנסה לתקנו, באופן פרדוקסאלי, באמצעות תכניות מדידות ל"חינוך לערכים". כדי לצאת ממעגל קסמים זה דרושה הכרה שההתפתחות האתית של יחידים היא התכלית החינוכית העיקרית, וזו איננה יכולה להיות מושגת על-ידי ציות לצווים מגבוה ואיננה ניתנת לכימות לערכים מדידים.