צורית בוסקילה, סטודנטית שנה ב' טיפול בפסיכודרמה: tzuritbus@yahoo.com
סיפור שכתבתי אחרי שלוש שנים מורכבות ומלאות עוצמה שבהן ריכזתי את ההדרכה במרכז "יעלים" – מרכז טבע תרפיה לנוער בסיכון. זהו מרכז לנוער נושר ממסגרות מירושלים וסביבותיה שמגיע בקביעות לפעילות קבוצתית-טיפולית בטבע, חלקם גם מועסקים בשכר. הקשר אתם היה לי משמעותי ומיוחד ביותר, והשהות בטבע אפשרה קרבה בלתי אמצעית ומפגש אינטימי וכן. למדתי רבות עליהם ועל עצמי. העבודה אתם הביאה אותי לחקירת עולם הטיפול והקשר הטיפולי. שלוש שנים שעדיין אתי בהווה ומסרבות להפוך לעבר.
"אני באתי כדי לצאת מהמעגל הזה כבר", אמרה והתיישבה באדישות. קווי האיפור השחורים הדגישו עיניים שגם עם העייפות העמוקה זהרה בהן שארית מבט של עוצמה. משכה בכתפיים, נשענה לאחור וחיכתה אחרי הנקודה בסוף המשפט שלה בלי לרוץ למשפט הבא. עברו כמה דקות של שקט. המשפט נשאר מרחף לבדו באוויר הסגור בחדר עד שלאט-לאט האותיות נשרו מהסוף להתחלה זו אחר זו. כשנשארו רק שתי המילים אני באתי הצטרפו אליהן שתיים חדשות: אני פה, ענתה לה המטפלת.
היא נכנסת לי ללב דרך העורק הראשי, חשבה אלי. כבר בטלפון יכולתי לדעת. איך תמיד אנחנו יודעים הכול עוד לפני שמתחיל משהו. אחר כך, תלוי ברמת הכנות שלנו, כמה זמן ייקח עד שניתן לעצמנו לראות את זה. המילים שלהן בחדר נפגשות, נעמדות זו מול זו ומסתכלות. לא ממהרות להיכנס או לצאת. מדי פעם בפעם הן אפילו מתחבקות ונוצרת מן מילה לא מוכרת וחדשה. למשל כשכועסת פוגשת את נחת, כנועסחת. או גם פוחיבוקדת. הן נכנסות פנימה למעגל שלה. הכול חוזר על עצמו בין אותן הנקודות. אלי תוהה איך באמת יוצאים ממעגל כשזה אינסוף נקודות. אם באמת רוצים לצאת מהן צריך לשבור את הקו כי אין שום פתח, ואפילו לא עצירה מהסיבוב שהוא אינסופי. ואם שוברים, אז מי יודע מה יקרה אחר כך, אולי התנועה הסיבובית תמשיך רק בקו פתוח, ואז הכול יכול להסתבך בתוך עצמו, סיבוב בתוך סיבוב, קשרים, קרעים. הכי מסוכן שהמרכז ייעלם ברגע שייפרץ המעגל, ואז איך תיצרי משהו חדש כשאת חסרה מרכז.
מילים מכסות את השולחן ביניהן במפה צפופה של אותיות שחורות. לא היה לי טוב בבית ספר. אז שלחו אותי לפנימייה. אימא שלי לא הבינה בכלל מה זה פנימייה, אמרו לה, ישגיחו לך על הילדה. אם היא הייתה יודעת מה שלימדו אותי שם על החיים, היא בחיים לא הייתה מסכימה. שתיקה. עיניים נזכרות. שאיפה אטית מהסיגריה. בחיים היא לא הייתה מסכימה, היא חוזרת ואומרת שוב, אולי לשכנע את עצמה, ומפריחה טבעת עשן חלולה לכבוד המעגל שהתרחב בפנימייה. היא ממשיכה ופורטת את אינסוף הנקודות שיוצרות את המעגל עד שמסמנת את נקודת המרכז. היה לי בור של מחסור בחום ואהבה, ואת זה ניסיתי למלא בכל דבר שפגשתי.
הן נפגשות די הרבה. לאט-לאט היא פותחת את הקו של המעגל לעצמה ומהפתח סוחטת החוצה את כל תכולתו, עד שמה שנשאר לה זה קו עקום ושבור בצורת וי ניצחון הפוכה, או בעצם תרשים עלילה עם נקודת שיא קיצונית ונפילה גדולה אחריה. יכול גם להיות כובע של קוסם מרוקן מקסמים ומשפן ורוד ושמנמן. מה תחילת קו הסיפור שלך אלי שואלת. מה הסיפור שלה. מה הסיפור שלהן. והסיפור הזה. כמה סיפורים בסיפור אחד. היא משרטטת לה. בנתניה יש רק עבריינים, ככה זה, אין לאן לשאוף. הכלא בטוח יותר מהבית. כולם שם מושפעים. אבל ממה, אלי שואלת. מושפעים מהעבריינים האחרים. והם ממי מושפעים, זה מעגל כזה, מי יודע מתי התחיל העבריין הראשון. איזה אומץ להתחיל בלי שיש לך מעגל, כשאתה רק נקודה. שקט לרגע, כל אחת מדמיינת נקודה בחלל לבדה, ואז עוד נקודה, ואז קו ישר שעובר בין שתי נקודות, ולאט-לאט הקו מתעגל עד שנסגר, מקבל צורה ומתקבע. כל כך מתקבע. מדהים כמה מרובע מעגל יכול להיות. אז היא ממשיכה ומנתחת את האבולוציה של הכאב עם עוד סיגריה. השישית בתוך חצי שעה. פעם זאת הייתה ממש אמנות להיות נער רחוב. זה היה מתוך בחירה, הגשמה עצמית של צעקה. היום זה כבר זרם שסוחף אותך ברחוב הראשי של העיר. כאב יש לכולם. סמים ואלכוהול לא מרגשים אף אחד. ואפילו האלימות בלי אופי. כי אומרים שלפני עשר שנים עבריינים היה להם כבוד, לא התנפלו ככה על כל אחד. עכשיו דוקרים כמעט כל יום ואפילו קשישים, בלי כבוד. ביקש סיגריה ולא קיבל, זה הכול. בסוף כל הסיפור הוא רק כדי לריב. או לצעוק, או לכתוב לעצמך על המצח, קחו אותי מפה, תטפלו בי כבר, המעגל הזה חונק אותי כמו צעיף שקשור חזק מדי.
אלי צריכה זמן עם עצמה כל פעם אחרי פגישה אתה. כאילו פלשה לה לנשמה ולחצה שם על נקודות שלה שצריכות ריפוי, אף על פי שהן כבר בריאות וחיות. כי עובדה שבכל זאת משהו שם מוכר לה. מוכר לה היטב. ואיזו אש כזאת מתחילה להתלקח בה. אש שמזהה בדיוק את מה שהיא מדברת עליו. אש שרוצה להציל. להושיע. לתקן הכול. לרפא הכול. ברגעים כאלה היא יודעת שעוצמת הצורך שלה לרפא אותה היא לא לגמרי נקייה, אלא לשם האנחה בסוף שתרפא גם אצלה את החלקים ההם, או השאריות שעוד נותרו מהם. או אולי מתוך איזו הוכחה לעצמה שהיא כבר לא. אבל מי שצריך להוכיח כנראה יש לו סיבה. אז היא נותנת לאש לבעור עד שהיא נרגעת. שוככת מעצמה.
הן נפגשות. הרבה ייאוש. הכאב פתוח ובועט. הלב עייף. מה אפשר לעשות. כשמגיעים כל כך נמוך אין עוד לאן לרדת. אבל גם אין מה לעשות שם בכל כך נמוך. חוץ מלחכות, אם יש לך סבלנות. אבל סבלנות היא לאופטימים. אז מה נשאר לעשות שם. חושך. קר. אין מילים כדי להתחמם. ואין חיוך להבעיר מעט אש בעיניים. אלי אומרת שכל כך נמוך אפשר רק לצעוק. הקול יוצא באותיות מחוברות זו לזו ואי-אפשר להבין מה המילה התכוונה להיות. כשאותיות מתחברות לצעקה זה כמו שכל הצבעים הופכים ללבן. נשאר רק להאמין שזה שם בפנים. הייאוש בעצמו מחליף צורה, לובש צבעים. פעם אחת היא רוצה לשתוק בלי לדבר בכלל. פעם אחרת היא מדברת כל כך חיצוני שזה כמו לצפות בסרט מדובב. פעם מגיעה מסוממת, אישונים מורחבים והמילים נשפכות ממנה מהר מדי וחשוף מדי, בלי כבוד לחומות שבנתה במשך שנים כדי לשמור על דברים שהיא עצמה לא רוצה ולא יכולה עדיין לדעת. בפעמים כאלה היא יורה חזק את הדיבור ומכוונת את החצים הכי מדויק פנימה לבפנים של הבפנים, בין הקיבה לסרעפת. כאילו פוחדת שזו ההזדמנות היחידה שלה שמישהו יראה אותה, ואם כבר רואים אז שהיא תהיה כמה שיותר עירומה. יש גם פעמים רגילות שלא קורה בהן כלום, השיחה בינונית, לא עמוקה ולא סתמית. שום מילה לא נשארת באוויר ושום צבע לא עובר במבט. שם הייאוש כל כך חזק שהוא אפילו לא טורח ללבוש צורה.
קחי מכחול וצבע שמן ותקיפי אותנו בעיגול. אנחנו לא הראשונות שחשבו על זה. אם זה עבד פעם זה יכול לעבוד שוב. לא נצא עד שהמעגל שלך יפסיק להסתובב סביבך. זה נשמע כמו פרדוקס כי למה שלא פשוט תקומי ותצאי ממנו, נכון? בעצם את תוקעת את עצמך. זה מה שיחשבו כל מי שיבואו להסתכל עלינו יושבות פה. זה מה שיגידו בחדשות כשיסקרו את המקרה המוזר שלנו. הפרובוקטיבי, הם יגידו. האמת, למה שלא תקומי ותצאי? ככה בשקט-בשקט, בלי שהוא ישים לב ויקום עלייך בחונקה. אבל איך תקומי, אם המעגל עצמו הוא שכובל אותך לשבת, לשבת ככה בתוכו בעיניים עייפות עם זיק של עוצמה לא ממומשת. והזיק הזה מכעיס, כי אפשר לזהות בך שאת יכולה, זה מה שכל כך מתסכל. קומי כבר. את כל כך יכולה. מילא היו לך עיניים כבויות, אבל הנה, יש אור. את יודעת בעצמך שיש בך אור. זה רק הצעד הראשון שתוקע אותך, וממנו אין מנוס כי הוא משכפל את עצמו. וזה התסכול הגדול, כי גם האפשרות לזוז תשכפל את עצמה, רק תזיזי רגל. למה את תקועה. מה מחזיק אותך שם. מה גורם לילד להתחיל ללכת, ומה מונע ממנו לחשוב שהוא יצליח.
משהו על הטשטוש ביניהן. אלי יודעת שזה לא רק שהיא לוחצת לה על נקודות. יש פה משהו מפחיד יותר שצריך להיאמר. הגבולות שלה שהיא פרצה עם עצמה נאמרים כעת ביניהן, והם לוחצים לאלי על הגבולות שהיא לא פרצה, וכאן יש איזו קנאה שמבצבצת ממנה אליה. איך את העזת. העזת לפרוץ עוד. איפה שאני הפסקתי את המשכת. לא עצר אותך הפחד להרוס את עצמך, את הנפש העדינה שלך, את המקומות שאין חזור מהם. ואני עצרתי. והייתי רוצה להיות בכל המקומות האפלים והחשוכים שלקחת את עצמך לתוכם. ואז תזכורת עצמית, לכן אני המטפלת, ולכן את מטופלת. ולכן את במעגל הזה. כי יש מקומות שאין חזור מהם. ואז כעס, ידעת את זה כשפרצת. ידעת כמו שאני ידעתי. ולמה לא עצרת. מה עם הזיק הזה בעיניים שלך, מה תעשי אתו, איך תוותרי עליו עכשיו.
הטשטוש לוחץ על הגבולות שבין הנפש שלה לנפש שלה, וזה מה שמבלבל את אלי, עד לאיפה להכניס אותה אליה ואיפה לעצור. כי בדיוק פה היא צריכה להפעיל את המנגנון ששמר עליה, ובדיוק פה מולה בחדר היא יושבת ומפעילה את אותו המנגנון שהפיל אותה. ואז שתיהן ניצבות במעבר גבול זו מול זו וצריכות להחליט איפה המפגש. ואלי יודעת שהיא זו שיכולה להציל אותה מהמנגנון הקבוע ולשמור עליה רגע לפני שתפרוץ. להראות לה שאפשר להיפגש מספיק קרוב בלי לקלקל ובלי לשבור. יש מקום עם שער, ולא צריך לפרוץ שום גדר או להתגנב מסביב. אבל בשביל זה היא צריכה להיות מספיק בטוחה במנגנון שלה ובלי שום פקפוק או קנאה שיהססו אותה. אז אלי אומרת לה, כדי לצאת מהמעגל תצטרכי להפסיק לרצות לפרוץ את הגבולות של עצמך, כי זה המעגל הראשון שאפשר להתחיל ממנו. תציירי את הגבולות של עצמך ותחליטי שיותר את לא יוצאת מהם. אלי חושבת, אבל כל הכיף זה לפרוץ גבולות, ואלה הרגעים היחידים שמגדירים אותנו, ואלי עונה לעצמה, אבל זה רק למי שיש לו את פריבילגיית הקול הפנימי לדעת לשמור על עצמו ברגע לפני האחרון הזה. אלי יודעת שהיא אולי הסמן הקיצוני לגבול הזה, פסיעה לפני התהום. אבל היא עדיין בתחום השפוי, ורק בינה לבינה היא יודעת שלפעמים היא חורגת ממנו.
שתיים יושבות בתוך גוף אדם כחול מצויר במכחול על האספלט במדרחוב בבן יהודה בירושלים. צבע שמן כחול, מט כמובן. למען הדיוק, זה נקרא כחול אוקיינוס מט ועושה חשק לשחק ים יבשה ולקפוץ פנימה והחוצה. צלמים מהטלוויזיה. ויקי כנפו באה לביקור. גם המורה מכיתה ג', אני זוכרת שהבאת סטירה לילד שישב לידך והוא בכה. אנשים שואלים ומקשיבים. אנשים גם מספרים. פנימה והחוצה התערבבו, החופנימצה. כולם באותה סירה עם אותן שאלות ועם אותם פצעים. קצת הבדלים במינון, בכמויות, ובגבול הזה שלפני התהום ואחריה. ככה זה היום, אין שום דבר שהוא פרטי. גם לא כאב. מיקה יושבת ואלי אתה. אם אי-אפשר לצאת מהמעגל היא לפחות תפתח אותו לעוד אנשים שיבואו ויראו. הדיבור אתם מחזק אותה. אולי בסוף האיכות שלו תשתנה בזכותם, וכבר לא יהיה צורך לצאת ממנו.