אורית גרוס, מטפלת בתנועה: or_gross@yahoo.com
על חוויית קריאה בספר "אני לא זז, אל תזוזי!" טיפול רב-מקצועי בילדים צעירים מהקשת האוטיסטית, עורכת: תמי פולק, הוצאת אסיה (בסיוע העמותה לילדים בסיכון), 2014
בתוך מסגרת קטנה דמוית מלבן רשומות שתי מילים: לא קל. המאמץ לחבר בין הקווים שמרכיבים את המסגרת הגרפית בולט ומדגיש את הריק שבתוכה. זהו ציור של ילד בן שש שאינו מדבר (עמ' 204). דווקא הוא בחר במילים. המילים הכתובות שלו שבו ועלו בי בתום הקריאה בספר: לא קל... אבל להן הצטרף צמד מילים נוסף: לא לבד. לא קל, ולא לבד – רק כך זה אפשרי.
נדרש צוות מגובש, מסור, נוכח ורב-תחומי כדי להשיג ולהציג עבודה מיטיבה כמו זו שמוצגת בספר, עבודה שמקדמת את הילד המאובחן על הרצף האוטיסטי. ילד אחד, כדי שיזוז ויצעד קדימה, כדי שיוכל לוותר ולהציץ מבעד לקליפתו, או במקרה הטוב לצאת ממנה, זקוק לצוות מחזיק, שאינו מוותר או נכנע לרגעי הייאוש הרבים שתוקפים את מי שנוכח במרחב הזה. הוא זקוק לצוות שמסוגל להחזיק את מה שמחורר ושעדיין לא נבט, צוות שיכול לזהות את מה שאולי עשוי להתרחש באחד הימים ולמלא את החורים. לעבודה הקשה הזאת, שלעתים נחווית כבלתי אפשרית, נדרש צוות שמביט בו זמנית פנימה אל תוך חדרי הנפש והגוף, אל חדר הטיפול, אל מרחב הגן ואל ביתו ומשפחתו של הילד.
כמו בצילום עם עדשה פנורמית, נחשפת פרק אחר פרק עבודה מפרכת על מורכבותה ושכבותיה הרבות – עבודה קשה אך גם מתגמלת. בתהליך מקביל ורוחש חיים מנסה הספר לפענח את העולם הרגשי והתפקודי של הילדים הנמצאים על הרצף, ומנגד לו, ואולי לצדו, את חווייתו ותפקידו של הצוות שחווה את המפגש השביר והמטלטל עם עולמם של הילדים.
לאור הקריאה בספר אפשר לומר בביטחון ובהערכה גדולה שכזה הוא הצוות של גני שקד: צוות בעל תעוזה מחשבתית, שצועד פנימה והחוצה בתוך מסגרת רב-מערכתית, ובכך יוצר רקמה מחזיקה דיה שמאפשרת לילד שנמצא על הרצף גדילה ושינוי. שאפּו!
אפשר להיזרק ללא כל הכנה אל העולם הסבוך הזה של אוטיזם, ואפשר להיכנס אליו בזהירות ובהדרגה. זו התחושה שליוותה אותי בקריאת הספר – הקדמה שמכינה את הקרקע, ואחריה פרק ועוד פרק שבהם מתאפשרת הליכה איטית, צעד אחר צעד, והקורא יכול לעצור, לעכל, להניח בצד, כמו בתוך גן של שבילים מתפצלים, שחוזרים ומתאחדים מחדש לכדי תמונה שלמה, או רציפה.
וכך התחילה הקריאה שלי: בעמוד הראשון, עוד לפני הכותרת והקרדיטים והברקוד, מופיע ציור. עם הציור הראשון, או מדויק יותר לומר, עם דמות הילד הראשון, זה שעיניו חלולות והוא חסר גוף, אבל בעל רגליים בצורת האות L, נכנסתי אל הטקסט. הילד הזה (כמו בשירו של יהודה אטלס "הילד הזה הוא אני") ליווה אותי לאורך השבילים שנפתחו לפניי. הוא היה מלווה קבוע, ובו בזמן מלווה משתנה. לרגעים יכולתי לראות רק את החלקים שחסרים בציור, ואת הניתוקים שבין החלקים הקיימים, וברגעים אחרים יכולתי לראות את האפשרות שהפה אכן מחייך, ושמאחוריו מסתתרת הבטחה – מה שחסר (במקרה הזה קיומו של גוף) עוד יגיע.
זה לא הציור היחיד שדיבר אליי. כמוהו יש רבים. הם נמצאים בעמודים שחוצצים בין פרק אחד למשנהו, חלקם קלים לעיכול ואחרים קשים ומאיימים על הצופה. הבחירה להטמין אותם בין הפרקים היא מעניינת, כי בכך הם הופכים לאלמנט שמפריד בין הנושאים, אך בו בזמן גם מחבר ביניהם. ציורי הילדים מונחים שם, עטופים בכבוד ובהערכה, כמו תזכורת נוכחת ודוממת לגיבורים בעל כורחם.
כאמור, אפשר לראות את הפרקים כנפרדים, אך גם כחלק מרצף. זהו רצף שמביא אתו הבנה והעמקה בחוויית האוטיזם ובחוויית המטפלים שעובדים אתם, כשהחשיבה הפסיכואנליטית-התפתחותית מסמנת את הדרך, וגם אם לרגעים היא מעורפלת, והקרקע נסדקת או נשמטת, התחושה הבסיסית היא שהכיוון ברור. יש מצפן לעבודה הזאת.
כל פרק נכתב על ידי מטפל אחד, שניים, ואף יותר. גם בכתיבה, כמו בעבודה היומיומית, התהליך משותף. ברוב הפרקים הכתיבה המשותפת זורמת, ונראה שהחשיבה המשותפת, שהתקיימה בנפרד מהכתיבה או לקראתה, מפרה את העבודה.
כל אחד מהפרקים מזמין לדיון עצמאי. נושאים כמו המרחב האוטיסטי, סכמת גוף והתפתחות העצמי, השפעת המבנה האוטיסטי על ההורות, מקומן של המילים או השפה, הם חשובים ותורמים לפענוח הפאזל הסבוך של האוטיזם. כל אחד מהפרקים משלב בין תאוריה לדוגמאות קליניות שמנגישות את אותם מצבים מורכבים. ייחודו של הספר בכך שהוא מצליח לכנס את מרב התופעות הקשורות באוטיזם, להנכיח ולהכיל את החלקים הייחודיים שבו, אף שאין הסבר אחד מספק לתמונה המורכבת שמתגלה. עבודה במרחב הזה משמעה לצעוד במרחבים שאין בהם תשובה אחת נכונה, ולהסכים להמשיך בדרך גם ללא הבנה או הסבר מניח את הדעת.
ויש פרק אחד שדיבר אליי בשפה אחרת: "חדר הטיפול: סטרוקטורה, טקסטורה ויופיו של האובייקט כערוץ להתהוותו של מרחב פסיכו-פיזי", שאותו כתבה תמי פולק. "השפה המדוברת היא רק אחד מערוצי התקשורת. באופן תקין, קודמים לה הביטוי האפקטיבי ולשון המחוות, ואליהם מצטרף גם ערוץ התקשורת הסמוי מהעין של ההזדהות ההשלכתית" (עמ' 231). כך מתחיל דיון מצוין שמתמקד במרחב הפיזי ובמרחב הנפשי, כשהגוף הוא נקודת החיבור. ואחרי הדיון התבוננות בחדר הטיפול – המקום שבו מתמקם הגוף.
בתחילת הטיפול בילדים עם אוטיזם נרחב אין כל משמעות לעיסוק ב"חדר" כמקום מובחן. הוא נמצא שם, ממוקם במרחב הפיזי ובתודעתנו, אך לא בחווייתו של הילד, שבה הנטייה לגלובליות חסרת מובחנות עוקרת מהשורש כל אפשרות לספציפיות על פני הרצפים האינסופיים של המרחב, התנועה, הקשב, הזמן וכן הלאה... מטרה התפתחותית וטיפולית תהיה אם כן לבסס את התנאים שיאפשרו התגבשות ראשונית של מקום מובחן: מה מעניק למיקום כלשהו במרחב משותף איכות של "מקום", עם פוטנציאל השתכנות ואינטימיות? (עמ' 239)
בשאלות החשובות האלה דנה פולק כשהיא פותחת את הדלת ומכניסה את הקורא לחדר העבודה שלה. העיניים של פולק חושבות גוף ותנועה, והחירות הזאת הופכות אותה לרגעים למטפלת בתנועה...
לא ביום אחד נכתב הספר. הוא יוצא לאור אחרי עשרים שנות עבודה.
זהו ספר מיוחד וחשוב שמאפשר לקורא לזוז צעד אחר צעד בתוך העולם האוטיסטי. להיכנס אליו בתחושה שיש מישהו שמלווה ומחזיק, ולצאת מהקריאה עם תחושה של הבנה, ותקווה. זהו ספר לימוד, וספר הגות, ספר שכל איש מקצוע שחושב לקחת חלק בעבודה עם ילדים על הרצף, כדאי שיכיר אותו מקרוב.