bein-hamilim-banner

ענת רוטשילד (ירושלמי), ביבליותרפיסטית: anat.sipur@gmail.com

להיות ביבליותרפיסטית
את הבחירה בלימודי הביבליותרפיה עשיתי בגיל מאוחר יחסית. כבר היו מאחוריי שנים ארוכות של עבודה ולימודים בתחומים אחרים. היססתי וחששתי שמא איחרתי את המועד, ובכל זאת החלטתי להעניק לעצמי את ההזדמנות ללמוד מקצוע שראיתי בו חיבור של כל מה שעשיתי עד כה בחיי. את החלק המעשי בשנת הלימודים האחרונה עשיתי במרכז יום לשיקום נשים מזנות. רציתי לעבוד עם אוכלוסייה בוגרת, וכשהציעו לי את המרכז לשיקום נשים מזנות היססתי קצת.
מה ידעתי על זנות? כמעט כלום, והמעט שידעתי, אף הוא מעוות. כמו רוב האוכלוסייה, גם אני דמיינתי נשים קשות יום, שקופות, שהממסד מתעלם מקיומן, בעלות מראה מוחצן מאוד, נשים של לילה. לא ידעתי יותר. חששתי מהאפשרות שאתקל באלימות, באובדן שליטה. כשאני חושבת היום על החששות שלי, על המפגש עם הנשים הפגיעות, השבירות, המפורקות, אני מבינה כמה טעיתי. אני נזכרת באירוניה ובצער בדימוי המעוות שהיה לי, שנשען על דעות קדומות, וכואב לראות כמה אנחנו לא מודעים לעוול הנוראי של הפקרתן.
בהמלצת מנהלת המרכז קראתי את ספרה של ענת גור מופקרות, העוסק במצוקה הנוראית שבה שרויות נשים שורדות זנות. נחשפתי בספר לסיפוריהן האישיים המצמררים, והקריאה עוררה חששות רבים: האם אצליח להכיל סיפורים קשים כמו הסיפורים שבספר? האם אצליח לשלוט בעצמי מבחינה רגשית ולא אפרוץ בבכי? הספר הכין אותי להבין עם מי אני עומדת לעבוד. עמדתי להיפגש עם נשים שלא הכרתי, שלא היה סיכוי שאי פעם אתוודע אליהן. לא ידעתי שאלמד להכיר, לאהוב ולהעריך, להתקרב לעולמן.

במרכז לשיקום
שיקום מזנות הוא תהליך ממושך, תובעני וקשה פיזית ונפשית. הוא מצריך יכולת נפשית, מוכנות רגשית ואומץ רב כדי להתעמת עם מקור הנזקים הנפשיים והרגשיים, עם הצלקות העמוקות שנושאות אתן הנשים. קשה לתפוס שמי שהיו אמורים לשמור ולהגן הם אלו שגרמו לנזקים הקשים ולהתעללויות. אמנם הנשים המגיעות להוסטל באות מתוך רצון לשנות את אורח חייהן, אבל פעמים רבות הן עדיין לא מסוגלות לעבור את התהליך הקשה הנדרש מהן. הפחד להתעמת עם הפצעים ועם הצלקות הנפשיים מערער ומטלטל נשים רבות, לכן רבות מהן מרימות ידיים בשלבים שונים ועוזבות. החסך העצום בכישורי חיים בסיסיים נורמטיביים, בכישורי פרנסה, הבידוד מחברה נורמטיבית, היעדר מקום מגורים, החשש מבני הזוג שבמקרים רבים הם הסרסורים, חוסר אמון באנשים, בעיות בריאות קשות – כל אלו משמשים מחסום בפני הניסיון לפנות לטיפול. "חוץ מלהיות זונה אני לא יודעת כלום", זה משפט שאני שומעת לא אחת.
במרכז משתלבות הנשים במסגרות טיפוליות שונות, בקבוצות ובטיפול אישי. סדר היום מובנה ומנסה לדמות מסגרת חיים מסודרת הכוללת שעת קימה, התארגנות, פעילות בקבוצות, הכנת ארוחת צהריים יחד, ניקיון ותורנויות. יש נשים שיש להן מקום מגורים והן באות רק למרכז יום, ויש נשים שגרות בהוסטל וזהו ביתן לתקופת השיקום, שיכולה להימשך גם שנה ויותר.
במרכז פועלות קבוצות טיפוליות ממוקדות מטרה, כמו זנות, תעסוקה, דימוי עצמי, תרפיה באמנות, ביבליותרפיה. יש גם שיעורי העשרה בכלים כמו לימוד מחשבים, קרב מגע ועוד. לכל מטופלת יש מטפלת אישית לשיחות חד-שבועיות המשמשת כתובת למצוקותיה ואוזן קשבת לעידוד ותמיכה. כל בוקר מתקיים סבב בוקר שבו מספרת כל אחת על מצבה הרגשי והפיזי ובו נמסר סדר היום והפעילויות הצפויות. לעתים יש אפשרות בחירה בין הקבוצות, לעתים ההשתתפות חובה. ההשתתפות בקבוצת הביבליותרפיה היא אופציה. הנשים מתנסות ומחליטות אם הן רוצות להמשיך.
במהלך ההיכרות עם חברות הקבוצה למדתי שהנושאים העיקריים מובנים לי. זוגיות, אימהות, קונפליקטים עם הורים, עם ילדים, הציפיות. הזדהיתי עם הסיפורים על מצבים שבהם ניסו להפחית בערכן, להקטין, להדגיש את חולשתן, את נחיתותן, את חוסר השוויון. קשה היה לי לקבל את יחס החברה, שאני חלק ממנה, לנשים האלה, את סיפורי הילדות בבתים המעוותים שבהם גדלו בנות אלו. לאחר היכרותי עם הרבה נשים אינטליגנטיות, חכמות, נחמץ לבי במחשבה היכן הן היו היום אילו היו גדלות בבית חם ואוהב – אולי במקומי כאן... הבנתי על מה הן מדברות פשוט מעצם היותי אישה כמותן. הרגשתי שאני מתקוממת מול חוסר הצדק ורוצה להילחם אתן את מלחמתן הצודקת. התחיל להתגבש בי "אני מאמין" שאני חייבת לעשות את כל המאמצים כדי שהנשים שאני נפגשת אתן יתחילו להסתכל על עצמן אחרת: יקבלו את עצמן, ילמדו לאהוב את עצמן, יסירו את רגשי האשמה או לפחות ימעיטו בהם, לא ילכו עם אות קלון מודרות מהחברה; יסלחו לעצמן, יבינו שהמעשים שלהן נבעו ממצבי חיים בלתי נסבלים ושבמצב הנתון הן עשו כפי יכולתן.
המעבר ממקום לא מוכר למקום של קשר, של פתיחות, של שייכות, היה מהיר, והוא הפתיע אותי. הבנות דיברו וסיפרו, ואני ישבתי והקשבתי, ולא היה לי ברור איך אני מצליחה לשמוע אירועים כל כך עצובים וקשים בלי להסגיר את רגשותיי בהבעות פנים. פחדתי שאם אביע רחמים, עצב, פחד, המספרת תשתתק, תזהה אצלי רחמים, תחשוש להמשיך. הבטתי בפנים חתומות והקשבתי. רק לימים, לאחר שצברתי קצת ניסיון וביטחון, הרשיתי לעצמי להרפות את השרירים, לשחרר את ההבעה, לאפשר לפחד, לעצב, לחמלה, למה ששמעתי, להיראות.

אופי הקבוצה
קבוצת רכבת משתנה: לעתים נוכחות עשר נשים, לעתים שבע, שלוש; מבוגרות וצעירות, ותיקות במרכז וחדשות. מתחילת הנחיית הקבוצה לא הוגדרו מספר הפגישות, ובתום שנת העבודה המעשית היה רצון משותף שלי ושל מנהלת המרכז להמשך הקבוצה. הקבוצה מתקיימת זו השנה השלישית, פעם בשבוע באותה שעה. יש נשים שעזבו את המרכז, חזרו אליו לאחר שנתיים והמשיכו להשתתף בקבוצה. האווירה משתנה בכל זמן נתון ותלויה בשינויים העוברים על הקבוצה, וכמובן בהרכב המשתנה. אני מרגישה כמו מי שמחזיקה את הקבוצה – הדופק הקבוצתי; חייבת להרגיש את האווירה, את הצרכים המשתנים, את הבעיה הבוערת באותו זמן נתון. לאישה שהשתתפה בקבוצה ועזבה וחזרה אחרי זמן ארוך העניקו הנוכחות שלי והידיעה שאני עדיין שם סוג של ביטחון. אני מניחה גם שה"אני" שלי משפיע על אופי הקבוצה ומקווה שאני מצליחה להיות אני-עצמי ובעיקר להיות אותנטית.

מטרות הקבוצה
המטרות בעבודה עם הנשים הן לחזק אותן בדרכן הקשה ומלאת המהמורות שבחרו בה: שינוי צורת חיים בהיעדר כישורי חיים מינימליים, בהיעדר תשתית מקצועית בסיסית, כשהנפש עייפה ומצולקת, במצבי חיים מכבידים. לעתים יש תחושה שבלתי אפשרי בכלל להיחלץ מהמציאות הנוראית הזאת; לסייע לבנות לראות ולשקף את ההתנהגות שלהן, איך היא מפריעה להן בתפקוד היום-יומי במציאות הנורמטיבית; לבחון אתן יחד את הצרכים שלהן, את ההחלטות המניעות אותן; לעזור להן לראות את המקומות שבהם יש להן כוחות ויכולות, ובעיקר לשכנע אותן שמגיע להן לחיות חיים אחרים, מיטיבים.
המטרות הבסיסיות בקבוצה הן אלו שהצבתי לעצמי כמנחה: להכיר גבולות ולשמור עליהם, להעלות את הדימוי העצמי, להרחיב את הזהויות, להתקרב אל עצמי כדי שאוכל לסלוח לעצמי, לקבל את עצמי ואת נסיבות חיי. העמדה הלא שיפוטית שלי כמטפלת באה מתוך היכולת שלהן להפסיק לשפוט את עצמן. המטרות הנוספות משתנות בהתאם לאופי הקבוצה המשתנה ולצרכים העולים מתוך המשתתפות. למשל: עיסוק ביחסי בנות-אימהות (כאימהות וכבנות) רגשי אשם, גידול ילדים, רכישת מיומנויות בסיסיות לא מוכרות, היכולת לעשות שינוי, ההתמודדות עם שינויים, עשיית דרך ותהליך, התמודדות עם סיטואציות שונות. כאמור, לא הוגדרו מראש מספר המפגשים, וההרכב משתנה מיום ליום.

קשיים לאורך הדרך
אני מרגישה שאני מתרגלת לשינויים פתאומיים, שאני חייבת להיות גמישה ביותר ולהתאים את עצמי כל הזמן למצבים משתנים. אני לעולם לא יודעת כמה בנות ישתתפו, מי נכנסת לקבוצה, באיזה מצב רוח נמצאת כל אחת, מה האווירה הכללית, מי עזבה פתאום, מי הגיעה חדשה, מי חזרה. לא קל לבוא ולראות שבחורה שהתמידה והייתה משמעותית מאוד בקבוצה, שיתפה וניסתה להשתקם, הרימה ידיים ועזבה. אני מתחילה להבין שכל אחת חייבת להיות במצב אישי מתאים לשיקום. לפעמים זה כרוך בעזיבת המקום פעם ועוד פעם, בנפילה, בחזרה לשימוש בסם ולזנות, בהחלטה שקשה לעמוד בה, בתנאים שלא מאפשרים. אני פוגשת נשים שנקשרתי אליהן, שסיפור חייהן חרות במוחי, ופתאום הן נעלמות. אני חושבת עליהן מדי פעם, חרדה מלדמיין איפה הן, ואני שואלת את עצמי אם פתאום הן יופיעו שוב. ורבות מופיעות שוב: עם המבט הכבוי, עם חולשת הגוף והנפש, מותשות מתקופה קשה נוספת שעברו וחרתה בהן עוד צלקת. לפעמים הן מגיעות מיואשות, חסרות אונים, לפעמים נחושות שהפעם הן לא יוותרו לעצמן, ויש גם הפתעות נעימות. אפשר לראות נשים שהן כבר במקום אחר, שפרק נוסף בחייהן האכזריים וחסרי התקווה לימד אותן משהו נוסף והביא אותן לתובנות חדשות. ואני מרגישה שאני ניצבת מול לוחמות אמיצות שנאבקות על חייהן ועל הישרדותן.
יש נשים שעדיין לא קולטות מהי המסגרת, קשה להן לתת אמון ולהאמין שיש מישהו שמציע להן עזרה אמיתית ולא מחפש איפה להפיל אותן שוב בפח. האתגרים בהנחיית קבוצה כזאת הם רבים. תחילה לקנות את האמון שיאפשר להן להיפתח ולספר, ואחר כך ההכרה הכנה שלי בפגיעות שלהן. לנשים חיישנים טובים לזיהוי זיוף, הן רכשו אותם במשך שנים ברחוב. ההבטחה הלא כתובה שלא אטייח את המציאות, שאהיה כנה ומדויקת, שאהיה גמישה בבחירה מתי להיות סמכותית ומתי להיות רכה וחמה, רגישה לאווירה הנוכחית, לגלות אופטימיות. גם לשמוע את החוויה המסופרת וגם לשקף את מה שהיא לא שומעת, להיות הד רגשי, להסביר, לתמוך, לעזור להתקרב לקול פנימי שהלך לאיבוד או לא נמצא. לפעמים אני מרגישה כמו מדריכה חינוכית/עובדת סוציאלית/פסיכולוגית: מסבירה מצבים פסיכולוגיים, מציעה דברים כמו בנייה מחדש של סדר יום, כולל שעת קימה, זמן לקפה ולעצמך, הכנת הילד לגן, מדברת על איך לדבר, איך לענות, איך להתייחס לאחרות.
הדימוי שלהן לילדות מעצים בי את תחושת האימהות שתופסת חלק מהמטפלת שבי. אחרי כמה פעמים, כשהמחיצות נופלות, אני נכנסת למרכז, ואחת הבנות מקדמת אותי בחיבוק. בהתחלה היה לי מוזר וחוצה גבולות, אבל אני מודה שזה מרגש אותי ומאפשר לי להחזיר את החיבוק שאני רוצה לתת כל כך הרבה פעמים בזמן שמיעת הסיפורים הקשים. באופן אינטואיטיבי אני רוצה לחבק, לחמול, להעניק, למלא את חסרון האימא שלא הייתה, שאם הייתה, לא ראתה, שאם כבר ראתה, הייתה שיכורה, מסוממת, עסקה בזנות, נתונה למרוּת ולפחד מבן זוג אלים, מסובכת בקשיים נפשיים וחומריים. סוף-סוף אני מרגישה טוב עם הגיל שלי, עם העובדה שהתחלתי לעסוק בתחום בגיל מאוחר. בהתחלה עזרה לי אפילו ההופעה הבוגרת לביטחון שלי להיכנס לחדר הטיפולים, כשהן רואות בי מבחוץ אישה בשלה ובטוחה בעצמה ולא רואות את דפיקות הלב ואת החששות שמלווים אותי, מתוך חוסר הניסיון ומתוך הבורות ואי-הידיעה של עולמן הזוועתי.

פגישה ראשונה
כשנכנסתי בפעם הראשונה לקבוצה ראיתי מולי נשים בגילים שונים עם מבט כבוי, עייף, עצוב, מיואש. גם הצעירות שבהן נראו מבוגרות. הצגתי את עצמי והסברתי מה זה ביבליותרפיה. מילה מסובכת שמשבשים כל הזמן ואני חוזרת ומתקנת ומסבירה או מבקשת מהוותיקות להסביר. כל אחת אמרה את שמה לבקשתי. ביקשתי שיספרו על השם שלהן: מי נתן להן אותו, האם הן אוהבות אותו, האם שינו אותו פעם או חשבו לשנות. רוב הנשים החליפו את שמן. חלק אמרו שלא אהבו את השם שלהן ובחרו בשם שהן אוהבות, לחלק היה נוח לבחור שם ייצוגי ששייך רק לזהות המקצועית שלהן. התחלתי להבין שיש הפרדה ופיצול בין זהויות שונות, צורך במסכות: כשאני בשם אחר אני גם הופכת לדמות אחרת.
סיפורי החיים קשים ועצובים ביותר. מצד אחד, לא קל לשמוע סיפורי חיים קשים. הסיפורים מחזירים אותן למצבים ולתקופות שהן רוצות לשכוח ולהדחיק וקשה להן להתעמת אתם שוב. לעתים הן לא עומדות בכך ומבקשות לצאת. מצד אחר, יש נשים שגם בשתיקתן מקבלות הכרה דרך סיפורי האחרות, שותפות לגורל. תמה שחוזרת ועולה היא הדימוי העצמי הנמוך שמתלווים אליו רגשות של השפלה, אשם, חרדות. המשפטים: "את אפס", "את לא שווה", "את הפח זבל של החברה" הם משפטים שעולים רבות. הדרך הארוכה שהן צריכות לעשות, שיש בה סבל, קשיים, מכשולים, נפילות, ועדיין צריך להחזיק את האופטימיות ואת העידוד בשבילן.

הבחירה בטקסטים
בחירת הטקסטים המתאימים נובעת מהיכרות שהולכת ונבנית עם הנשים, עם הפחדים, הטראומות, המחסומים, החשש להתעמת עם מציאות בלתי נסבלת. הבחירה התגבשה ככל שלמדתי להכיר את הנשים כשהשתתפתי גם במפגשי הבוקר ובמפגשים הראשונים בקבוצה. הבחירה בסיפורי אגדות בעיקר בתקופה הראשונה לעבודתי הייתה, אני מודה, גם חבל ביטחון בשבילי, ונבעה מהחשש שלי להציע טקסטים ישירים. הבחירה בטקסט "עוקף חרדות", שפונה לשכבות הנפש הלא מודעות אבל מעורר רגשות, התאימה לתחושה שלי בנוגע ליכולת הנשים להיפתח. ההתמודדות עם טקסטים מרחיקים כביכול מהמציאות (ריחוק אסתטי) אפשרה להזדהות עם דמויות ועם מצבים ממקום לא מודע, לא ישיר. בפעמים הראשונות הבאתי טקסטים, על פי רוב סיפורי אגדות. האגדה אפשרה להזדהות עם דמויות ומצבים באופן לא צפוי, לא ישיר. גם סיפורים קצרים ברוח הזן בודהיזם, על דרך, על מציאת החלקים הטובים שבי, על היכולת לסלוח.
בעבודה הקבוצתית חיפשתי חומרים שיובילו לתובנות. חומרים שמדברים על כך שנסיבות החיים מביאות אותנו למקומות שלא בשליטתנו, שלא אנחנו בחרנו לעצמנו, שמותר לנו לסלוח לעצמנו, להבין שלא הייתה אופציה אחרת. אני מרגישה שבטקסטים שאני בוחרת אני מכוונת פעמים רבות להעלאת הדימוי העצמי ולהעלאת המודעות לעובדה שמגיע לכל אחת לחיות חיים שקטים, ללא התעללות, בכבוד, ולקבל יחס הוגן. בסיפורים רבים שאני מביאה אני מדגישה את הכוחות, את הדרך ואת התהליך הנדרשים, את התקווה. אני מנסה לסייע לנשים להשתחרר מרגשי אשם עמוקים שהן נושאות, בעיקר כלפי הילדים שלהן, כדי שיקבלו את עצמן כמי שעושות כמיטב יכולתן גם אם משאביהן מוגבלים.
אני נותנת לגיטימציה לבחירות שעשו, לנסיבות החיים שהובילו אותן למקומות הקשים שמהם הן רוצות להיחלץ. עם הזמן אני מרגישה בטוחה יותר להביא שירים וסיפורים מהמציאות היום-יומית. אני מבקשת מהקבוצה להביא שירים שהן אוהבות, סיפורים שסיפרו להן כשהיו קטנות, בגן, בבית. השירים שחברות הקבוצה מבקשות הם חומר מצוין שממנו מתפתח השיח, חומר אותנטי שמתאים להן, שירים שאולי גם אני שמעתי ברדיו ולא הדהדו לי כל כך חזק כמו להן. המקצב, החריזה, הדימויים טעוני הרגש, מבטאים חוויות אישיות ביותר שהנשים מזדהות אתן. אני מאמצת את השירים של הקבוצה. הם נעשים חלק מאוסף שירים שאני מביאה גם לנשים אחרות. למשל: "האישה שהייתה" (שירי מימון) , "עננים" (ישי לוי), "עיישה" (אייל גולן), "אם זאת מלחמה" (משה פרץ) , "געגועים" (שרית חדד).
איזה שיר אביא להן? נוצרת סקרנות. השיר נחווה בעיניהן כתשורה קטנה, וקבוצת הנשים הופכת לפעמים לקבוצת ילדות קטנות שמחכות למתנה. ההיענות של הקבוצה לעבודה עם שירים יכולה להיות נלהבת. לפעמים אני מזהה אצל אחת המשתתפות עיניים כבויות. אני תוהה אם הן מקשיבות, מה הן מפיקות, אם הן אתנו. החלק האימהי שבי תופס חלק מרכזי בעבודתי. אני מרגישה שהמטפלת שבי צומחת וגדלה עם הקבוצה. אני רוצה להכיר אותן יותר, להכיל את הקשיים שלהן, להבין את אי-היכולת להבין, ובעיקר להיות טבעית, ספונטנית, זורמת.
יונה וולך היא אורחת קבועה במפגשים. לקח לי זמן עד שהעזתי להביא גם שירים קשים ובוטים שלה, ואני נוכחת שהיא מאוד מדברת לקבוצה. שירים כמו "בעיות זהות", "החיים שיש לך", מעמתים עם רגשות ועם מצבים מוכרים, והן מזדהות אתם ומצליחות לדבר עליהם, לא בקלות אבל בשטף. כשיש אימהות רבות בקבוצה אני מביאה שירים העוסקים בקשרי אימהות. לדמות האם יש משקל רב כמובן. עולים נושאים כמו הקושי להיות אימא בתנאים כל כך מוגבלים, במסירת ילד לאימוץ, למשפחה אומנת, חוסר היכולת לגדל אותו בעצמי, להיות קרובה אליו, התלות באימהות העוזרות לגדל את הילדים, שהן עצמן הפקירו ונטשו ופגעו, ועכשיו הן אחראיות לגידול דור נוסף. האם הנעדרת, הלא מתפקדת, הפוגעת, היכולת להבין את המצוקה שלה כשאני אימא בעצמי, היכולת לסלוח.
בהקרנת הסרטון "הברווזון המכוער" ובסיפור עלו תמות של דחייה, שונוּת, בדידות, מסע שהוא תהליך ארוך שיש בו נפילות, התחזקות, פיתוח דימוי עצמי. בעקבות הסיפור "הדייג ואשת הדייג" עלה הצורך בהתמלאות במשהו אמיתי ולא בתחליף רגעי כדי למלא חלל רגשי עמוק ("כשאני רואה שמלה יפה בחלון הראווה, אם יש לי כסף אני מיד קונה ולא אכפת לי כמה היא עולה, אבל אחרי שקניתי אני כבר רוצה עוד משהו"), וגם התמודדות עם בן זוג תובעני, דומיננטי. בסיפורי זן קצרים יש דימויים וגם תובנות שהבנות מצליחות להתחבר אליהם: "אני הדלי עם החורים שבסיפור!", "אני זאת שכל פעם נופלת לאותו בור ולא בורחת ממנו". עולות תמות המציפות בקלות את ההקשר, מעלים מהר מאוד היקשים לתחושות הקשות: מי אני באמת, הפער בין הדימוי שלי בחברה ובין הרצון לשנות אותו.
מפעם לפעם אני מקרינה גם סרטים, משתמשת בקלפים, בציורים, בגזירת תמונות. בקבוצה שלמשתתפות אין קושי בכתיבה אני נותנת מחברות אישיות שבהן הן כותבות דברים כחלק מהפעילות עם הטקסט. קושי בשליטה בעברית הוא מגבלה מסוימת, אבל אפשר להתגבר עליה. אני מנסה לגוון וגם להתאים את אופי הפעילות למצב הרוח ולאווירה. לפעמים השקיעה בגזירת תמונות ובבחירת כותרת אישית מצליחה להרגיע, להרפות ולתת תחושה אבודה של ילדות. אני נעזרת גם בגישה של ד"ר דבורה קובובי, בשלבים שהיא מציעה בסיפור ובשיר, גם בגישה של הטיפול הנרטיבי (וייט ואפסטון; White and Epston), מחפשת התנסות שמאפשרת ליצור סדק חיובי ולנסות להרחיב אותו במציאת דמויות שראו אותן בצורה חיובית ויכולות לסייע בחיזוק הדימוי העצמי.

וינייטה מתוך טיפול פרטני קצר עם ט'
זמן קצר אחרי תחילת ההנחיה של הקבוצה התחלתי לעבוד גם באופן פרטני. ט' היא בחורה שקטה ועדינה עם עיניים ירוקות עצובות. פגשתי אותה בתחילת עבודתי. שאלתי אותה לשמה, שהוא חדיש ויפה, והיא סיפרה שהחליפה אותו לאחר שקיבלה את שם סבתה שלא אהבה. את השם בחרה בגיל 35 לאחר שעברה תאונת דרכים. סבתה, אגב, נהרגה בתאונת דרכים. במקום ילדותה עדיין קוראים לה בשמה הישן. היא סיפרה לי בקצרה את סיפור חייה: בת יחידה לאם עיוורת ולאב אלים ושתיין רוב הזמן, שהיה מתעלל בה ובאמה. היא סיפרה שלא היה לה מזל בחיים כי אימא שלה, שאמנם הייתה עיוורת, הייתה אימא חמה והיה לה קשר טוב אתה, אבל היא נפטרה כשט' הייתה בת 12. כששאלתי על נסיבות מות האם היא סיפרה שאביה גרם לזה במכות שלו ובהתעללויות שלו ושבגללו היא התאבדה. כשאמה מתה נשלחה ט' לפנימייה, שם היא נחשפה לסמים ולשתייה, לבנות עברייניות. היא לקחה שם כדורים וניסתה להתאבד כמה פעמים. בעקבות הכדורים היא הגיעה לשימוש בסמים.
באחת הפגישות שאלתי אותה אם יש שיר שזכור לה מילדותה, והיא נזכרה בשיר "שני שושנים". היא סיפרה שאימא שלה שרה לה אותו. שאלתי אותה אם היא זוכרת את המילים והיא אמרה מזיכרונה: "שני השושנים היו מחוברים, מישהו קטף את השושן האחד והשני נשאר גלמוד, וכשהשני נשאר לבד, אז גם הוא נבל אחריו". כששאלתי אם היא רוצה שאשמיע לה את השיר היא לא הסכימה, ואמרה שקשה לה לשמוע אותו. חשבתי שבשיר רואה ט' אותה ואת אמה כשני השושנים, ושכשאמה מתה (נבלה) גם משהו בתוכה מת-נבל.
בפגישה אחרת קראתי לה את השיר של יונה וולך "בעיות זהות", והיא מיד אמרה: "אני מתחברת לציפור, בשבילי ציפור זאת מי שיש לה חופש והיא יכולה לבחור איפה היא רוצה להיות והיא בונה את הקן שלה בעצמה והיא רואה את הכול מלמעלה. גם אני הייתי רוצה להיות מישהו אחר, עם חיים אחרים". והיא המשיכה: "גרתי בשכונה הכי מגעילה, בבית הכי מגעיל. גם אני נהייתי מישהו אחר, גם אצלי מישהו אחר שר מהגרון שלי. הייתי צריכה להיות קשוחה, לשחק אותה חזקה, אז בזנות הייתי מישהו אחר". והיא השתתקה רגע והוסיפה: "אבל תמיד, גם כשהייתי בזנות, הייתי ונשארתי ישרה. זה משהו שאימא שלי לימדה אותי". הרגשתי שהיא אומרת את הדברים בגאווה, עם כבוד. ביקשתי שתספר על אמה, והיא סיפרה שאמה אמרה לה שהיא צריכה להיות בן אדם טוב וישר. היא סיפרה שפעם בהיותה ילדה עברה על יד השוק ולקחה תפוח עץ מהדוכן. כשהיא באה הביתה אמה כעסה מאוד ואמרה לה: "עכשיו נלך לבעל הדוכן לשלם על התפוח". היא התביישה, אבל אמה לקחה אותה שתשלם. כשבאו לבעל הדוכן והוא ראה שאמה עיוורת, הוא נתן לה שקית עם תפוחים. אמה לימדה אותה שאסור לגנוב.
הרבה פעמים בזנות הייתה לה הזדמנות לגנוב מלקוחות כסף מהכיסים, אבל היא מעולם לא לקחה מה שלא הגיע לה. היא גם סיפרה שפעם ישבה עם חברות בבית קפה, וכשהגישו להן חשבון הייתה טעות לטובתן. היא אמרה לחברות שלה שצריך להוסיף, והן אמרו לה: "השתגעת?" אבל היא התעקשה ושילמה. היא סיפרה סיפורים נוספים שהעידו על הערכים שאמה הנחילה לה. נפעמתי מהערכיות שלה, ושיקפתי לה את הכוחות שיש לה מול פיתויים, איזה אדם אחראי היא ועד כמה אפשר לסמוך עליה. אמרתי לה שהיא נושאת בתוכה אימא שבטח גאה בבת שלה. לצערי ט' עזבה את המרכז לאחר חודש בלבד. הרגשתי צער והחמצה. קיוויתי, ואני עדיין מקווה, שיום אחד היא תופיע, או שאדע מה עלה בגורלה. אני חושבת עליה ומקווה שהיא חיה ומצבה סביר.

סיכום
הקבוצה מסתיימת למעשה בהדרגה. את מועד הסיום קבעו גם נשים שיצאו לעבודה החדשה שהכשירו אותן אליה במרכז, וגם נשים שהרימו ידיים ועזבו בפתאומיות את המרכז. עדיין נפגשת קבוצה שמשתתפות בה בזמן נתון זה שתי נשים. אנחנו בהמתנה לנשים חדשות שיבואו, לאלו שאולי יחזרו בידיעה שאני שם. התחושה שלי עם התפזרות הקבוצה מעורבת: אני מרגישה שהצלחתי לטעת בנשים רבות תחושת עצמי מסוימת, שנוצרה אצלן תודעה חדשה של הזכות לחיות חיים בעלי ערך ומשמעות, של ההכרה שהן שוות ויש להן זכות לחיות ללא סבל, ללא השתעבדות למישהו, לכבד את עצמן, לחשוב על עצמן. עם זאת המציאות טופחת על פניהן, וההתמודדויות רבות כל כך שהן יכולות למשוך אותן בחזרה לתהום. אני תוהה לפעמים אם כשהן בתוך קושי או ייאוש הן יהיו מסוגלות לזכור גם את הקול האחר שעודד אותן, שפתח להן סדק אופטימי.
רוב המשתתפות היו מורגלות להשתתף בקבוצה טיפולית והיו פתוחות. מעטות נמנעו מלדבר, אבל היו קשובות. היה פער גדול בין מי שסיפרה ושיתפה ובין מי שישבה בשקט ולא הוציאה מילה. הקשבתי והתבוננתי בהבעות הפנים. שמתי לב במיוחד למשתתפת אחת שנכנסה לחדר בהפגנתיות, בהבעת פנים כעוסה, מנוכרת, משעינה מיד את ראשה על הכיסא ומכסה אותו בידיה. לא אמרתי כלום. כשאישה אחרת דיברה ראיתי אותה מזדקפת לאט-לאט, מביטה בה בהשתאות ומקשיבה לה. שאלתי את עצמי, האם היא מצליחה לקלוט משהו מתוך הסיפור של המספרת? הרגשתי את יתרון הקבוצה, את היכולת ללמוד משהו דרך מישהו אחר, להרגיש חיבור והזדהות עם מישהו אחר גם מתוך בחירה לשתוק. לקראת סוף המפגש היא אמרה פתאום בכאב, בקנאה מופגנת: "הלוואי שגם אני הייתי יכולה לדבר ככה".
אני בטוחה שלקבוצה יש כוח, שהחיזוקים שנשים שמעו מנשים אחרות נחוו בעיניהן אמיתיים, חדרו ללבן ויצרו תובנות חדשות. אני חושבת שמבנה של קבוצה מתאים לעבודה עם נשים אלו לא פחות מטיפול פרטני, ולפעמים גם יותר, בגלל הסולידריות, התמיכה הקבוצתית, הידיעה שאני לא בודדה בצורת החיים הזאת, בקשיים הנוראיים שאני עוברת, שזו לא רק מנת חלקי. הנשים מושפעות מאלו שמתפקדות וצומחות כי הן ממשיכות לבוא לטיפול אישי ונפגשות. הן רואות מולן נשים ערניות, בטוחות יותר בעצמן, מסודרות בלבושן, מעוררות כבוד, בדרך לעבודה או בחזרה ממנה. עם זאת, הן נחלשות כשהן רואות מי שפעם כבר הצליחה לצמוח, לעבוד ולתפקד, ונפלה שוב, לרגרסיה, וחזרה כשהיא חלשה ושבורה. זה מפחיד ומאיים. גם לי קשה להביט בקבוצה על בחורה שאני זוכרת אותה כבר מתחזקת ומרימה ראש ומדברת בביטחון, ועכשיו היא כמו עלה נידף ומשהו כבה בה. אני רוצה להזכיר לה איפה היא הייתה וכמה חזקה היא הייתה פעם, אבל מחכה שהכוחות יתעוררו ויצמחו מחדש.
החומרים הכתובים משמשים בסיס טוב לשיחות שעולות בעקבותיהם. לפעמים הפעילות שאני מכינה סביב הטקסט לא מתקיימת כי ברגע שאני מסיימת לקרוא כבר מתעוררת שיחה ערה. הרבה פעמים הקבוצה נכנסת לחדר בכובד, באופן שמבטא ייאוש. אני מרגישה איך הצלילה לתוך הטקסט, ההקשבה, היכולת להתנתק לכמה רגעים מהדברים המטרידים, מפיגות את המתח. בסיום המפגש נוצר מרחב של הקלה, של רוגע, הגוף נרגע, בהבעת הפנים יש הרפיה. אני מרגישה שהן יוצאות אחרת מהחדר, שהטקסט קידם תובנה של אפשרויות נוספות לחשוב עליהן בסיטואציות שונות, שנפתחה דלת לבדוק, להעז, לבחון מצב אחר, להשתכנע שיש סיכוי, שאפשר אחרת, ששווה לנסות, שהורחבה הראייה הצרה. אפשר לראות זאת לפעמים באופן היציאה מהחדר בתום המפגש, בשפת הגוף. יש קלילות מסוימת, מצב הרוח משתפר.
אני מאמינה בטקסטים ומקווה שההקשבה וההיפתחות לשירים שהן אוהבות יביאו לשינוי רגשי. היתרון של הטקסט בכלל ושל השיר בפרט הוא שהם נגישים, שהם זמינים ושאפשר להסתייע בהם כמקור מסוים לעידוד ולהתחזקות. הרי כולנו מחפשים תמיד את השיר המסוים שמדבר אלינו, שמהדהד לנו מצבים אישיים ושאנחנו רוצים לשמוע אותו או לקרוא אותו ברגעים משמעותיים. אנחנו מוצאים את עצמנו מצטטים כל הזמן מתוך טקסט שבעינינו הוא מכונן ושיש לו משמעות בשבילנו, ולכן תמיד לטקסט המתאים שמצליח לדייק את החוויה שאני נמצאת בה עכשיו יהיה ערך.