מורן שירה פוגל - מטפלת בפסיכודרמה
moranfogel@gmail.com
"אחרי המעשים, יימשכו הלבבות" (חז"ל)
תקציר
מאמר זה מתאר תהליך טיפול ייחודי בקבוצת חולים סכיזופרניים, שהתקיים במסגרת עבודת השדה במחלקת היום של בית חולים פסיכיאטרי במרכז הארץ. לשעת הטיפול הפסיכודרמטי קדמה באופן קבוע הליכה קבוצתית שהתקיימה מחוץ לכותלי בית החולים.
במאמר זה אני מנסה לבחון כיצד תרמה קבוצת ההליכה למפגש הפסיכודרמטי וכיצד הצמדתן של שתי הקבוצות והתייחסות אליהן כאל יחידת טיפול פסיכודרמטית אחת, הביאו להקלה בקשיים ביצירת רצף בתחומי החשיבה, הזיכרון והתנועה, כפי שאלו נצפים אצל חולים סכיזופרניים.
רקע
סכיזופרניה מוגדרת כהפרעה נפשית שבה מופיעה פגיעה הולכת ונמשכת בתפקודים השונים של האדם – הקוגניטיבי, הרגשי, החברתי והאינטימי. זו מחלה הפוגעת ברבדים התוך-אישיים והבין-אישיים, ומביאה להידרדרות קשה באישיות[1]. בין התסמינים המלווים את המחלה ניתן למצוא תסמינים "חיוביים", כגון מחשבות שווא (Delusion) והלוצינציות (Hallucination). התסמינים השליליים מבטאים את האופי הניווני של הסכיזופרניה, ומתבטאים בתופעות שונות, כגון דלות של החשיבה והתבטאות בדיבור, אובדן היכולת להגיב רגשית, הידלדלות של כישורים חברתיים והסתגרות מפני בני אדם[2]. נוסף על כך, החולה הלוקה בסכיזופרניה מאבד שליטה על גופו ועל תנועתו, ובכך הוא מאבד אמצעי חשוב להבעת עצמו ורגשותיו[3].
הטיפול במחלה מבוסס בעיקרו על תרופות אנטי-פסיכוטיות, ומשולב בהתערבויות פסיכו-סוציאליות ושיקומיות[4]. משמעות מיוחדת יש לטיפול הקבוצתי, שנמצא יעיל ואפקטיבי[5].
אף שהפסיכיאטריה המודרנית הרחיבה את המענה הטיפולי לחולים הסכיזופרניים ונוקטת כיום גישה של טיפול כוללני ורב-תחומי, הרי שמעט נעשה בחיבור שבין הגוף והנפש.
חיבור שכזה הוא חשוב, שכן הלוקה בסכיזופרניה מאבד שליטה על גופו ועל תנועתו, ובכך הוא מאבד אמצעי חשוב להבעת עצמו ורגשותיו. זה נכתב קודם אצל מטופלים רבים ניתן לצפות בעיכוב מוטורי ניכר עד כדי חוסר תנועה ודיבור ספונטניים[6]. גופם של חולים סכיזופרניים, ובעיקר של מבוגרים פסיכוטיים או נוירוטיים, עשוי לשקף שנים של חיים רגשיים מודחקים או בלתי מפותחים.
ויניקוט( שנה) כתב בשפה גופנית שמתייחסת לגוף, והעמיק את השיח על אודות הסכנות שבניתוק האינטלקט מן הרצף הנפשי-גופני. בווינייטות שהוא מביא במאמריו, תיאורים רבים של הגוף ושל מרכזיות החוויה הגופנית בעיצוב העצמי. הוא דיבר על יצירת מרחב פוטנציאלי בטיפול - אזור ביניים הממוקם בין המציאות הפנימית לבין המציאות החיצונית. ההבחנה בין סמל, מסומל וסובייקט מפרש יוצרת את האפשרות של משולש שבתוכו נוצר מרחב שבו מתאפשרת יצירתיות ובו אנו חיים כבני אנוש[7].
בסקירה שערכתי מצאתי התייחסויות מעטות לטיפולים המשלבים מענה רגשי וגופני - טיפול המתבונן בשפתו הייחודית של גופו של המטופל הייחודי[8].
יוצא דופן במובן הזה הוא מאמרם של רודניק ומילבואר(שנה). השניים מציגים תיאור מקרה שבו נעשה שימוש מוצלח בטיפול בתנועה כסיוע לשיחות טיפוליות עם חולה הלוקה בסכיזופרניה. רודניק ומילבואר מתארים תהליך טיפולי שבו נתקלו בתופעה מעניינת שבה המטופל הביע רגשות בהרחבה ואף תיאר את רגשותיו בעבר רק כאשר המטפל הפרטני (הרופא) קיים איתו שיחה טיפולית מיד לאחר מפגש של טיפול בתנועה. לתופעה זו הם קוראים תופעת ההחשה?? (facilitation effect). בניגוד לכך, בשיחות טיפוליות שקיים המטופל לא מיד לאחר המפגש של הטיפול בתנועה, הוא התקשה להביע את רגשותיו בעבר ובהווה, ומיעט להתייחס לקשר הטיפולי עצמו.
נראה שהטיפול בתנועה סייע, ולו לזמן קצר, להפחתה בצמצום ובעיכוב הרגשי, כך שהתאפשר למטופל להפיק את רגשותיו ולהביע אותם, הן באופן גופני במהלך הטיפול בתנועה, והן באופן מילולי בשיחות שהתקיימו מיד לאחר מפגשי הטיפול בתנועה. דומה שהצמדה כזו של מפגש של טיפול בתנועה ושל שיחה טיפולית מאפשרת הפקת חוויות רגשיות של המטופל בטיפול בתנועה, ובהמשך לכך את הבנת מקורותיהן בשיחה טיפולית, מבלי שיהיה ניתוק של רצף החוויה. בשיחה הטיפולית נמשכת הפקת החוויה, וכך מתאפשרת גם השגת תובנה רגשית, ולא רק שכלית, של המטופל על התפתחותו הנפשית[9].
טיפול פסיכודרמטי בסכיזופרניה
הפסיכודרמה היא שיטה של פסיכותרפיה קבוצתית המשתמשת בפורמט דרמטי ובמונחים תיאטרליים, ונפוצה ביותר בשדה של בריאות הנפש[10].
יעקב לוי מורנו ((Jacob L., Moreno טען כי שיגעון הוא אופן ביטוי הנגזר מספונטניות ומיצירתיות אשר תועלו באופן פתולוגי. הוא גרס כי הרגע שבו התינוק חווה את עצמו לראשונה כישות נפרדת, מערער את תחושת הביטחון שלו, והוא נאלץ לחיות בשני ממדים: המציאות האובייקטיבית והמציאות הסובייקטיבית. ככל שהחוויה של המציאות האובייקטיבית קשה יותר, כך ייסוג הילד למציאות סובייקטיבית יותר, אשר תשיב לו את תחושת הכוח והביטחון. כאשר הקרע בין שני תחומי ההתנסות הללו הופך לבלתי ניתן לגישור מתקיימת נסיגה אל עבר העולם הראשוני, שבו הילד אינו מסוגל לרסן את הפקת הפנטזיות שלו. במקרה שכזה השיגעון יכול לזרוע את זרעיו הראשונים. למטופל הפסיכוטי ניתנת האפשרות לחקור את ההלוצינציות והדלוזיות שלו באמצעות הפסיכודרמה: לפעול אותן החוצה ולהתקבל כאדם יצירתי. מטרת הטיפול היא להיות יצירתי וספונטני בתפקידים רבים יותר, להשיג תחושה של שליטה וגמישות ביחסים התוך-אישיים וביחסים הבין-אישיים, ולבטוח ביכולתו להתנסות בהתנהגויות חדשות על מנת ליצור מערכות יחסים חדשות[11].
החימום בפעולה כמרחב פוטנציאלי בין גוף ונפש
בבסיסה של הפסיכודרמה נמצאת הפעולה. על פי הפילוסופיה הפסיכודרמטית, יעדיף המטפל לגלם מצבים שבהם יש קונפליקט ופחות לדבר עליהם[12]. אולם הפעולה אינה מאפיינת רק את חקירת הפרוטגוניסט,(הסבר) אלא משמשת חוט מקשר בין חלקי המפגש הפסיכודרמטי החל בחימום שמתקיים לרוב בפעולה, דרך חקירת הפרוטגוניסט את בעיותיו, וכלה בשלב המסכם, שגם הוא יכול להיעשות בטכניקות המשלבות פעולה.
הולנדר (Hollander) אפיין והציג את מהלך המפגש הפסיכודרמטי בעקומה המחולקת לשלושה מקטעים עיקריים: החימום, הפעולה והאינטגרציה. תפקידו של החימום הפסיכודרמטי הוא לשכך חרדה, ליצור מגע בין חברי הקבוצה ולעורר את הספונטניות[13]. תהליך החימום הוא חלק ראשון וחיוני בכל פעולה, ומבוסס על צורך בסיסי של כל אדם לפתח בהדרגה מעורבות הולכת וגדלה וספונטניות באמצעות פעולה פיזית מוכוונת מטרה[14].
הצגת המודל
במסגרת עבודת השדה בבית החולים התוודעתי לתוכנית הבוקר המיועדת לחולים סכיזופרניים. נוסף על הנחיית שעת טיפול בפסיכודרמה, שותפתי להנחיה ואני לקחנו חלק בליווי ובהנחיה של קבוצת ההליכה. קבוצת ההליכה, אשר התקיימה בבוקר של יום המפגש הפסיכודרמטי, הנה קבוצה ייחודית במחלקה אשר מתייחסת להיבט הגופני של החולים ומבקשת להקל את השינויים בתפקודים הפיזיים והמוטוריים של המטופלים כתוצאה מלקיחת התרופות (רפיון, נוקשות, רעד, השמנה)[15]. כמטפלת, זיהיתי ייחוד נוסף: התנועה במרחב מחוץ לכותלי בית החולים מאפשרת למטופלים ולמטפל המלווה דיאלוג שונה במציאות שמחוץ לחדר הטיפולים. ההליכה לצד המטופלים יוצרת הזדמנות יוצאת דופן לראות ולהרגיש את הממד הגופני נוסף על הממד המילולי. כתוצאה מכך, מתקבלת תמונה שלמה ומלאה על נפשו ועל גופו של המטופל. כך החל להירקם מודל טיפולי ובו שתי הקבוצות מתקיימות כיחידה טיפולית אחת, וקבוצת ההליכה משמשת כחימום בפעולה לקראת המפגש הפסיכודרמטי. שבירתו והגדרתו מחדש של
ה-setting המקובל יצרו רצף טיפולי מרתק, שאותו אבקש להציג במאמר זה - רצף שבין פנים וחוץ, בין פירוק ותנועה, בין גוף ונפש.
הצגת המקרה
קבוצת המטופלים מנתה גברים ונשים בין הגילים 18 ל-74, בשלבים שונים של המחלה וברמות קוגניטיביות משתנות. לאורך השנה התקיימו 31 מפגשים במתכונת של קבוצת רכבת, שבה לקחו חלק כ-26 מטופלים בסך הכול.
בתחילת השנה מטרתה העיקרית של קבוצת ההליכה הייתה להקל את השינויים הפיזיים והמוטוריים של המטופלים כתוצאה מלקיחת התרופות. מטרתה של קבוצת הפסיכודרמה הייתה לעודד יצירתיות וספונטניות תוך כדי הפחתת חרדות והתנסות ברפרטואר של התנהגויות חדשות, תואמות ומסתגלות. אולם, מטרות אלה השתנו והורחבו לאורך השנה בעיקר עקב ראיית שתי הקבוצות כיחידה טיפולית אחת. אם בתחילת השנה הרצף היה חיצוני ושרירותי, הרי שעם הזמן הוא הפך לבעל משמעות טיפולית, ותרם ליצירת רצף פנימי עבור קבוצת המטופלים.
ניסיתי לבחון כיצד ניתן לרתום את הרצף האובייקטיבי הנובע מקיומן של שתי קבוצות זו אחר זו, על ידי אותו גורם מטפל, ליצירת רצף פנימי. גיליתי כי ברגע שהרחבתי את נקודת המבט, נגלו בפני עוד ועוד רבדים של המחלה שמצאו ביטוי בגוף ובנפש גם יחד. ככל שהתקדמנו בזמן, גיליתי כי קבוצת ההליכה מהווה, הלכה למעשה, חימום בפעולה לקראת המפגש הפסיכודרמטי שהתקיים מאוחר יותר בחדר הטיפולים. היו בה כל המרכיבים הנחוצים: היא התנהלה בפעולה, היא עוררה ספונטניות ויצירתיות, היא אפשרה לחוש את ה"דופק" של המטופלים באותו יום ועוררה תכנים שעלו מאוחר יותר בקבוצת הפסיכודרמה. נוסף על כך, היא התנהלה מחוץ לכותלי בית החולים, ובכך היוותה גירוי לכל התכנים החברתיים שעמם מתמודדים המטופלים.
בשמונה הפגישות הראשונות הקבוצה התקיימה עם גרעין קבוע של אנשים, והמסגרת הקבוצתית נשארה יציבה. ניתן היה לחוש בבירור את תחושת השבר והיעדר הרצף בין ההליכה והפסיכודרמה: שתי הקבוצות התנהלו במנותק זו מזו, חברי הקבוצה לא ביצעו הקשרים רגשיים או תוכניים ביניהן, והרצף נשאר חיצוני והתבטא רק בעצם קיומן של שתי הקבוצות זו אחר זו. בקבוצת ההליכה חברי הקבוצה נצמדו למסלול הליכה קצר, וניסיונות לקיים קשר במהלך ההליכה נכשלו. קבוצת הפסיכודרמה התאפיינה בשלב זה בעיקר בתרגילי היכרות.
במפגש הרביעי מטופל בשם אלי (כל השמות בדויים) ביקש להוביל מסלול חדש וארוך יותר, שמאותו רגע קיבל את השם "מסלול אלי". בדרך עצר אלי: "זה כביש ראשי, כולם יראו אותנו. מה, אתם לא מפחדים שיראו אתכם?", שאל את חברי הקבוצה. אור ענה לו: "פה לא אכפת לי. בכפר-סבא בחיים לא הייתי הולך איתכם ברחוב". לראשונה ההליכה המשותפת בעולם שמחוץ לחדר הטיפולים עוררה תגובה רגשית והציפה בושה המדוברת ביניהם באופן גלוי. מאוחר יותר, בקבוצת הפסיכודרמה, הזמנתי אותם לדמיין תיבה קבוצתית שבה כל אחד יכול להפקיד תכונה מיוחדת שאותה היה רוצה לחלוק עם יתר חברי הקבוצה, והם ענו: "אני שמה נתינה", "עזרה", "הקשבה" ו"כוח רצון".
הרצף המשיך להתבסס גם במפגש הבא, שבו התקיימה לראשונה שיחה בין אלי לביני. אלי, שעתיד לעבור לבית אבות, סיפר לי על ילדותו, והזיכרונות עוררו בו געגועים ונוסטלגיה. השיחה חשפה בפני שאר המשתתפים אלטרנטיבה נוספת להליכה המשלבת אינטראקציה. במפגש הפסיכודרמטי באותו היום השתמשנו במטפורות ובדימויים. כשחברי הקבוצה נשאלו "איזה מזג אוויר אתם מרגישים היום?",
ענה אלי: "אני מזג אוויר נעים. לא חם ולא קר. סתיו או אביב". הבירור המטפורי נמשך:
מטפלת: מה אתה מרגיש יותר, סתיו או אביב?
אלי: סתיו.
מטפלת: אתה יכול לתאר לנו את הסתיו שלך?
אלי: עלים נושרים, העץ בלי שום דבר עליו. גם לי היה חסר היום מעיל.
מטפלת: הרגשת היום קצת כמו העץ? היית זקוק לעוד שכבה?
אלי: כן. זה הסתיו. אני כמו בעונת מעבר בין הקיץ לחורף.
במפגש הבא אלי לא הגיע. הוא השתחרר ועבר לבית אבות מבלי שהצלחנו להיפרד ממנו בקבוצה. חברי הקבוצה שבו והזכירו אותו תוך שימוש במונחים הקשורים במוות ובאובדן ("נלך במסלול הארוך לזכרו של אלי"). הקבוצה עסקה בפרידה בשני מפגשים נוספים, עד לכניסתם של שלושה מטופלים חדשים.
במפגשים הבאים השפה הפסיכודרמטית הקושרת את הגוף לחוויה חלחלה גם לתוך קבוצת ההליכה באמצעות התערבויות טיפוליות, אף שבחלקה הראשון של התקופה חזרנו לצעוד במסלול הקצר(לא ברור הקשר בין ההתערבות ובין אורך המסלול.). באחד המפגשים, טרם ההליכה, הנחיתי לראשונה את הקבוצה לצעוד במסלול ולנסות לראות בו דברים חדשים שלא ראו לפני כן. כשחזרנו לבית החולים, לאחר "מעגל המתיחות", שאלתי מה ראו, ובין היתר הם ענו: "לא ראיתי משהו חדש. אולי את הקקטוס פה בכניסה", "את המבנה הנטוש בסוף דרך העפר", "ראיתי שיש עצים אבל לא ראיתי שהם עצים של תפוזים וקלמנטינות" וגם: "לא הצלחתי לראות כלום. אני עייפה".
בקבוצת הפסיכודרמה של אותו יום השיחות הפכו עמוקות ומורכבות. ביקשתי להמשיך את ההתבוננות בדברים שנעלמים מעינינו. ערכתי לקבוצה תרגיל של דמיון מודרך: "אם הייתם סוג של צמח, איזה צמח או עץ הייתם?".
ארנון עלה לבמה
ארנון: אני דקל גבוה, רם ונישא. יש לי הרבה מאוד פירות טעימים, אני אוהב אותם. הם כמו הילדים שלי.
מטפלת: תוכל לתאר לנו את הסביבה שלך?
ארנון: אני בנווה מדבר.
מטפלת: אתה לבד שם בנווה המדבר, או שיש מסביבך עוד עצים?
ארנון: אני נמצא עם חבריי הדקלים.
מטפלת: מה נקודת החוזק שלך, דקל?
ארנון: שאני רם ונישא. אני רואה למרחק.
מטפלת ככפיל: אני רם ונישא, כל כך גבוה עד שאני מצליח לראות גם מעבר לנווה המדבר.
ארנון: נכון.
מטפלת: ומה נקודת החולשה שלך?
ארנון מהסס: אני לא יודע אם אני רוצה לומר פה... בעצם כן. אני כן רוצה לומר פה. אני פונה אליכם, חבריי הדקלים, מלב של דקל אל לב של דקל. החולשה שלי היא שאני וחבריי הדקלים כל כך בולטים, שאני מפחד שיורידו אותנו.
מטפלת: למה אתה זקוק כדי להרגיש ביטחון?
ארנון: אני זקוק לחבריי הדקלים. לא טוב היות הדקל לבדו.
משתתף ותיק בקבוצה עלה גם הוא
יונתן: אני כלנית. כולם מתבלבלים ביני ובין הפרג, אבל יש לי סימן היכר: יש לי עיגול לבן במרכז.
מטפלת: נעים מאוד, כלנית. אז את אומרת לנו שאולי יש הרבה פרחים אדומים אבל לך יש סימן היכר ייחודי.
יונתן מחייך: כן.
מטפלת: מה נקודת החוזק שלך?
יונתן: שאני יפה.
מטפלת: ונקודת החולשה?
יונתן: יש לי גבעול חלש.
מטפלת: ולמה את הכי זקוקה כדי להמשיך ולפרוח?
יונתן: שיֵדעו לשמור עליי, שיראו עד כמה אני מיוחדת.
במקביל להתקדמות הקבוצה ליכולת לשיחות משמעותיות או ליכולת להתבוננות פנימית מסלול ההליכה התארך בשנית, והקשר בין קבוצת ההליכה וקבוצת הפסיכודרמה התהדק. בפרק הזמן הזה התרחשו שינויים רבים בהרכב הקבוצה, המכתיב חזרה למפגשי היכרות, אך השפה הפסיכודרמטית כבר התבססה, עד שלראשונה התקיימה וינייטה אני מציעה להחליף את המילה וינייטה במילה עברית שמוכרת גם ללא פסיכודרמטיסטים בעלת שתי סצנות. ומרגש לא פחות,, לראשונה, ובאופן ספונטני לחלוטין, חברי הקבוצה שיתפו זה את זה ברגשותיהם ((sharing.
לאחר מפגשים אחדים שבהם התקיימה תחושה של רצף, הקבוצה התדלדלה, ונקלטו בה מטופלים חדשים. יונתן חוזר בשלישית למחלקה, מיואש מתמיד. במפגשים רבים נכחו רק שני מטופלים, ושוב חזרנו לצעוד במסלול הקצר, אולם הזיכרון הקבוצתי פעם והמטופלים החדשים הצליחו לגלוש ולהתאים את עצמם לקבוצה ולשפה הפסיכודרמטית-רגשית .
בבוקרו של המפגש האחרון, בכניסה לבית החולים, פגשנו את יונתן, שהיה חבר בקבוצה כמעט לכל אורך השנה. הוא היה לבוש בחלוק והביט אלינו במבט עייף ומיואש. מצבו החמיר, והוא התאשפז במחלקה סגורה. לעומת זאת, הקשר בין קבוצת ההליכה לקבוצת הפסיכודרמה הגיע לשיאו כשציידנו את שלושת חברי הקבוצה בשקיות נייר וביקשנו מהם לאסוף לאורך ההליכה חפצים שיסמלו את הדרך שלהם. בקבוצת הפסיכודרמה הם גילו את תכולת השקיות, ודיברו על מה שאספו ועל מה שהיו רוצים לאסוף עוד.
אופיר, שהצטרף לפני שני מפגשים: "אני מתוסכל. קשה לי. (פורץ בבכי). אני מיואש".
תוך כדי הדברים הוא הוציא פרחים שאסף בדרך. הגיליון הלבן שמתחת לכיסאו התמלא צבע.
אופיר המשיך: "אני הוצאתי הרבה פרחים... בדרך גם ראיתי פחית מעוכה... זה אולי לא מתאים, כי אמרתי שמאוד קשה לי, אבל זה עוזר לי שאני חושב בדימויים. למרות שאני מרגיש ייאוש, השתדלתי לאסוף דברים שייתנו לי הרגשה טובה" (בוכה).
לאחר ששאר חברי הקבוצה סיפרו על מה שאספו, הם התבקשו להעניק זה לזה משהו ממה שאספו.
אבירם לקח חרצית צהובה והעניק אותה לאופיר: "אני מעניק לך כוחות". אופיר החזיר לו בפרח משלו ואמר לו: "אני מעניק לך תקווה".
לאחר מכן חברי הקבוצה הוזמנו לצייר את הציור הקבוצתי שלהם. הם הדביקו את החרצית הצהובה במרכז הקנבס וציירו סביבה.
במפגש האחרון שבתי והרהרתי בהיעדר הרצף: בניגוד ליונתן, שליווה אותנו לאורך כל השנה אך לא הגיע למפגש האחרון מפאת מצבו, הקבוצה של אותו יום התקיימה ברצף רגשי ותוכני יותר מאי פעם. ההליכה עם שקיות הנייר והאיסוף המטפורי של "מה שהייתי רוצה לאסוף במסע" המשיכו אל חדר הטיפולים, שם נעשתה עבודה פסיכודרמטית הנוגעת במערכות היחסים הקבוצתיות ומחברת את חברי הקבוצה אל כוחותיהם. דרך הפעולה שהתבססה במהלך השנה הלכה והתפתחה בהם היכולת המטפורית והקונקרטית לאסוף את העצמי שלהם, לראות את הייאוש, לבכות אותו, אך גם להתחבר לתקווה.
אני חושבת שעדיף לוותר על ההשוואה בין יונתן ובין הרצף שנוצר.
אלה שני רצפים שונים מאד לדעתי.
סיכום
במאמר זה ביקשתי לבחון כיצד ובאיזה אופן השפיעה פעולת ההליכה על הפעולה הפסיכו- דרמטית, וכן, אם בכוחו של רצף חיצוני ליצור רצף פנימי.
צימודן של שתי הקבוצות היה בתחילה שרירותי, אולם במרוצת הזמן נוצר מודל טיפולי יוצא דופן, שתרם ליצירת תחושה של רצף אצל המטופלים. היו לכך שתי השלכות מרחיקות לכת: ראשית, נוצר רצף הנחייתי שהמטופלים לרוב אינם חווים בשגרת המחלקה: שתי הקבוצות הונחו על ידי אותן מטפלות, וככל שחלף הזמן, ניתן היה להבחין כי הרצף החיצוני אכן מצליח לייצר לפרקים רצף פנימי. השלכה נוספת נגעה ליצירת רצף בין פנים וחוץ: ההליכה המשותפת מחוץ לחדר הטיפולים אפשרה באופן מטפורי?המשך ליווי בחיים שמחוץ לחדר הטיפולים המוגן, מציאות שבה נחווים רגשות של דחייה ובושה, ויצרה קשרים בין המציאות החיצונית והמציאות הפנימית של המטופלים.
היבט נוסף נוגע להיעדר הרצף הקשור למחלה: בעבודה עם חולים סכיזופרניים נוצרת חוויה של דלות וצמצום בגוף, בתנועה, במלל, בתכנים וביכולת ההבעה הרגשית. לתחושתי, הרחבת ההתבוננות על המטופלים והתייחסות אל המבע הגופני, כפי שבא לידי ביטוי בקבוצת ההליכה, אפשרה להעמיק את ההבנה על אודות הקשיים שעמם מתמודדים המטופלים. במאמרם רודניק ומילבואר (שנה )מסיקים כי טיפול תנועתי-גופני המוצמד לטיפול רגשי אכן מחיש את התהליך הטיפולי. אני מבקשת לקשור את מסקנתם אל הפעולה הפסיכודרמטית ואל שלב החימום, שכן קבוצת ההליכה שימשה כחימום פסיכודרמטי בפעולה.
אני מאמינה שהתנועה שמופנמת בפעולה הפסיכודרמטית היוותה חוליה מקשרת בין המציאויות החיצונית והפנימית ובין גופם ונפשם של החולים, הנחווים לא אחת כמפוצלים, והביאה ליצירת רצף. שמו של המאמר, "גוף-פעולה-נפש", נולד מתוך הבנה כי בין הגוף והנפש הפגועים נמצאת הפעולה הפסיכודרמטית, אשר מהווה למעשה מרחב פוטנציאלי שעליו דיברו ויניקוט(שנה ) ומורנו(שנה). זהו מרחב שמאפשר יצירתיות וספונטניות שבאמצעותם מתפתחים, גם אם לפרקים, רגעים של רצף. השערתי היא כי הפעולה הפסיכודרמטית שימשה כאותו מרחב פוטנציאלי שבין גוף ונפש שעליו כתב ויניקוט: לא ההליכה לבדה החישה את התהליך הטיפולי, כי אם ההליכה המשותפת עם המטפלות במרחב שמחוץ לחדר הטיפולים היא אשר הצליחה לקיים לפרקים תחושה של רצף. הרחבת החלל הפסיכודרמטי וקיומו של חימום מחוץ לחדר הטיפולים אפשרו את הרחבת המרחב הפוטנציאלי, מרחב שבו יכלו המטופלים להביע את עצמם באופן ספונטני ויצירתי באמצעות הגוף והנפש גם יחד.
מקורות
[1] אבנר, אליצור "הפרעות נפשיות פסיכוטיות", בתוך: אליצור אבנר, שמואל טיאנו, חנן מוניץ ומיכה נוימן (1996), פרקים נבחרים בפסיכיאטריה, , תל אביב: הוצאת פפירוס, עמ' 139-138.
[2] אורי, שורצמן (2007), "הצ'יף שומע קולות ומזריע את שדות התירס", בתוך: רופא לבן אלים שחורים, תל אביב: הוצאת אריה ניר, עמ' 112-110.
[3] "Schizophrenia Facts and Statistics", [Electronic version], International Mental Health Research Organization, from :http://www.schizophrenia.com/szfacts.htm
[4] Nick, Kanas M.D (1987) , MD, "Group Therapy and Schizophrenia", [Electronic version], The Western Journal of Medicine ,San Francisco, from: http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC1025818/?page=1
[5] אברהם רודניק, מילבואר אריאלה (1998), "טיפול בתנועה: סיוע לשיחות עם חולה הלוקה בסכיזופרניה", בתנועה: כתב עת למדעי החינוך הגופני והספורט, כרך ד', חוברת 3, מאי,
[6] אוגדן, עמ'.448-446
[7] למיטב ידיעתי ולאור חיפושיי אחר תיאור של טיפול משולב העוסק בגוף-נפש בחולים סכיזופרנים.
[8] רודניק ומילבואר.
[9] Adam, Blathner M.D (1998), Acting-In: Practical Applications of Psychodramatic Methods, New York: Springer Publishing Company, p.111.
[10] Casson, p. 39.
[11] Blathner, p. 7
[12] Remer Rory, Ph.D. Chaos Theory and the Hollander Psychodrama Curve: Trusting the Process, Department of Educational and Counseling Psychology University of Kentucky, 2011
[13] Ibid, p.57
[14] היחידה להערכה והכנה לשיקום (2007), מחלקת יום, הוד השרון: שלוותה, עמ' 13.