רות נצר
netzerr@bezeqint.net
(הוצאת כרמל, 2012)
עכשיו, כשספר האוטוביוגרפיה המשפחתית שלי יצא סוף-סוף לאור, אני שואלת את עצמי איך ארגיש כשעיני כול יפשפשו בחיי? אני שואלת זאת מבלי לשאול. תהליך הכתיבה הממושך מאוד גרם לכך שכבר אני עצמי קוראת בו כקורא חדש, שפוגש חומר חיים של מישהו אחר, כחומר שהרחקתי ממני וכבר אינו שלי והפך לסיפור. וזאת, בו- זמנית, כמה משונה, עם קריאה אינטימית מאוד שבה אני שבה ומתרגשת מהמתואר שם.
איך קם אדם ופתאום מתחיל לכתוב אוטוביוגרפיה? זה לא פתאום. הספר התחיל להיכתב כיומן מחלה של אבא, כשנפל למשכב ב-1991. הייתי חייבת לכתוב לעצמי יומן כדי להכיל את האירוע המטלטל. כתבתי אז יומן יומיומי. במשך עשר השנים האחרונות של חייו תיעדתי ביומן המחלה כל ביקור אצלו, באובססיביות, כמעט כמו האובססיביות שבה הוא היה נאחז בשאלות חרדתיות חוזרות בדבר הבגדים, הגרביים, הארוחות, הכסף ושאר צורכי קיומו.
אחרי חודשים אחדים, כששב לחיים, המשכתי לכתוב לעצמי יומן אישי שבו הלכו ונכללו אירועי החיים של הוריי, מחלתם ומותם. כך היומן שוב הפך ליומן מחלה.
במקביל, לפני חמש-עשרה שנים לערך, התחלתי בכתיבת סיפור ילדותי בקיבוץ. היה זה זמן רב לפני שיצאו לאור הספרים על הילדות בקיבוץ ( "שבעה" של אברהם בלבן, שקראתי, ו"הביתה" של אסף ענברי, ו"היינו העתיד" של יעל נאמן, שלא קראתי במכוון, כדי שלא להתערבב בתוכם).
היה זה גם עוד לפני שיצאו לאור ספריהם האוטוביוגרפיים של חיים באר ועמוס עוז. בהמשך, כשיצאו לאור ספריהם של באר ועוז ( "חבלים" וסיפור על אהבה וחושך"), קיבלתי מהקריאה בספרים אלה את הרשות להיפתח אל עברי ולכתוב הכול. בהדרגה סיפחתי את סיפור חיי הוריי בגרמניה. התחקיר שלי שלח שורשים לא רק לילדותם של הוריי בגרמניה, אלא גם אל דורות הוריי הקודמים, כשגיליתי את אילן היוחסין של אבא, שנמשך עם המאה ה-16, וחקרתי מי הן הדמויות המתוארות שם כשמות אנונימיים, שהסתברו כדמויות רבניות מהחשובות בתולדות יהדות אירופה.
בקשתי מאימא שתכתוב את קורות חייה, והיא נענתה. אבא סירב. אבא השתקן סירב לדבר על חייו בהווה ובעבר. את פרטי החיים של משפחתו דליתי מדודתי, אחות אבי. תהליך התחקיר הזה קירב אותי אליהם ואל שורשיי המשפחתיים והיהודיים בשלב בחיי שבו גם התקרבתי מחדש אל יהדותי ואל התפילות שגדלתי עליהן בקיבוץ. וכך הפכתי, בעיני עצמי, ביחד עם משפחתי, לעץ רב שורשים ופארות.
חזרתי ועברתי על מחברות חלומות ששמרתי במשך שנים, ומצאתי בהן חלומות חשובים שמלווים את חיי בהקשר של החיים בקיבוץ ושל יחסיי אל הוריי ואל הוריהם, ושיבצתי אותם בספר. אני זוכרת את עצמי גם דרך החלומות. החלומות הם הביוגרפיה שלי.
אחרי מות הוריי (2002, 2004) חזרתי לכתיבה, ובהדרגה השלמתי את התהליך שהיה בו גם עיבּוד אבל. אבל היה קשה לסיים. במשך חמש שנים שבהן הכתב היד כבר היה גמור, הוספתי כל העת לשנות ולשנות בו, ולהוסיף חומרים חדשים. קשה היה להיפרד מהכתיבה. תהליך הכתיבה היה חשוב מכול. התברר לי שאני כותבת גם כשאני לא כותבת. המשפטים התנסחו בתוכי ושויפו מחדש בעת ההליכה היומית ובזמן הנהיגה. איך אפשר שלא לכתוב את חייך? אני שואלת עכשיו.
נתתי לאחיי ולאחיותיי לקרוא את כתב היד. לא רק שתי אחיותיי אלא גם שני אחיי קראו ובכו. וכך גם בת דודתי ובתה.
אבל גם ביקשו שאמחק דברים מתולדות המשפחה, דברים שהתקשיתי מאוד לוותר על כתיבתם, משום שהצורך היה לא רק לגלות אלא גם לכתוב את האמת, כואבת ככל שתהיה. לכתוב הכול פירושו עבורי היה לחדול מלהתבייש בעוולות שעשו הוריי, ובמידה רבה בעוולות שנעשו להם. אבל בסופו של דבר, מפאת כבוד המתים וכבוד החיים, מחקתי את מה שהתבקשתי למחוק.
גם דודתי בת התשעים ביקשה לקרוא מה שכתבתי על משפחתה וביקשה שאמחק דברים אחדים שלא מכובד "להוציא החוצה לעולם". ראוי לציין את גדולת הנפש שלה כשניאותה לקבל את חשיבות האמת הביוגרפית וּויתרה על חלק מבקשותיה.
חיים באר ועמוס עוז כותבים שספריהם אינם רק אוטוביוגרפיה. אני כתבתי את האמת האוטוביוגרפית בלבד. גם אם לא כתבתי הכול, הרי שלא בדיתי דבר. אחרי מות אמי התווספו החומרים החשובים והקשים שמצאתי ביומן שלה שהותירה עבורנו, וגם במחברת דקה ששמרה במשך עשרות שנים ובה כתבה בגרמנית על תקופת נישואיה ועל תקופת הגירושין. מצאתי גם את היומן שכתבתי אני בנעוריי בקיבוץ. איך העזתי לכתוב אז, אני תוהה עכשיו, מבלי לחשוש שאחרים יקראו בו? איזו תמימות מבורכת! תכופות, כשאני מציעה למטופלים לכתוב לעצמם יומן, הם דוחים אפשרות זאת על הסף מתוך החשש שהיומן יימצא וייקרא על ידי בני המשפחה. כמה חבל! כמה מעצימת חיים הכתיבה הזו. כמה חיונית.
וגם מעצימת תודעה עצמית ומודעות. אלא שהיה עליי להדוף את ההיבט האנליטי הפסיכולוגי-רציונלי שלי, ולא לנתח את מה שקרה אלא לספר. משום שרציתי להפוך את חיינו לסיפור. היה עליי להישמר גם מהרגשנות העודפת שלעתים הציפה אותי. זכרתי מה ששמעתי פעם מדוד שיץ, סופר צעיר שזינק אל הבמה הציבורית ובמהרה נעלם ממנה, שהוא גילה שמה שהוא כותב בדמעות בתחושת האמת הנוקבת ביותר, אינו בהכרח מה שיתברר בסופו של דבר ככתיבה טובה. אולי אפילו ההפך.
היה עליי ללמוד לכתוב באיפוק הנכון, שמכיל בתוכו את הלא-נאמר. לכתוב את השתיקות שבין הקטעים. לזקק את המשפטים למדויקים, בתפר בין שפת הדיבור והפואטיקה. היה עליי למצוא את השפה הנכונה שאינה שפת הכתיבה המחקרית שלי וגם אינה שפת הפואטיקה שלי, שאני מורגלת בהן. למצוא שפה חדשה.
לכן חזרתי אל הטקסט שוב ושוב, שיניתי ומחקתי והוספתי. גם בעזרה של קוראים נאמנים שהעירו לי הערות נבונות. אחד מקוראיי היה המורה שלי לספרות מהקיבוץ, יצחק מאיר, שמאז לא ראיתיו. פרק מהספר שפורסם לפני שנתיים בכתב העת של איגוד הסופרים הגיע אליו. הוא כתב אליי. שלחתי לו פרק נוסף, והוא, שנהיה בינתיים גם לסופר, שוב היה המורה לספרות שהעיר לי הערות חשובות שסייעו לי להיטיב את הכתיבה, וגם כתב את דבריו על עטיפת הספר. הוא לא כתב שם מה שאמר לי בשיחה בינינו, שהספר הזה ממשיך להיות פצע פתוח. זה נכון, אמרתי, אבל הספר הזה הוא גם המרפא לפצע.
הצורך לכתוב הוא אינסופי. שירים רבים כתבתי על הוריי באותה תקופה. ספר השירים "קדיש לאבא" יצא לאור שנתיים אחרי מותו. מחזור שירים כתבתי על אימא. שירים על שניהם ממשיכים להיכתב גם עכשיו.
אחת מחברותיי אמרה לי – יש שתופרים בחוט ומחט, ואת תופרת במילים. אמרתי – אני עדיין בחוט ומחט. כתיבה היא עבודה אטית וסבלנית, כמו תפירה, כמו רקמה, כמו טווייה ואריגה. כתיבה היא בחוט ומחט, בנול ובכישור. ולא במכונות תפירה ואריגה. ובעיקר סבלנות ובעיקר ההסכמה למחוק את העודפים.
לכתוב את ההתחלה זה כמו לקשור את הקשר בקצה החוט, הקשר שמונע מחוט התפירה לחמוק מהבד ומאפשר לי לרקום את שמי. זה כמו להדק את האדמה סביב השתיל. למצוא את הפתקאות של ההתחלה שטמנתי לעצמי לעתיד. הכתיבה הזו היא השיבה להתחלה, והיא רגש שאין לו מילים. כאילו נגעתי סוף-סוף בחידה ובפתרון. בתוך הכתיבה הזו הזיכרון של העבר מסכים סוף-סוף שהיה גם טוב בהתחלה הזאת.
ביומנים שבהם תיעדתי במשך כעשר שנים את תקופת מחלתו של אבא, שוב ושוב אני מתלבטת:
"למה את כותבת את כל זה, אני אומרת לעצמי, את יודעת שזה לא מוסרי. כן, אני יודעת, אבל אם לא אכתוב, זה יהיה עוד יותר בלתי מוסרי. ואהיה אשמה עוד יותר. וגם הידיעה המתמדת שאם אני לא אכתוב, מי יכתוב. ואם לא אכתוב, איך אעמוד בזה. התיעוד הזה, כמו נגינתו של אורפאוס, מבקש להשיב את מה שיילקח ללא שוב".
והיו גם הלבטים על צילום וכן על רישום פניו של אבא בעת חוליו:
"היום צילמתי את פניו של אבא. פילם שלם. צילמתי את פניו שוב ושוב, כששכב כך, חסר הכרה. לפחות יישארו לי פניו – חשבתי – מי יודע אם ישוב לחיים – אולי זה הסוף – כך כולנו חשבנו. אני מביאה את הפילם לפיתוח, והנה הפילם כלל לא היה במקומו. דבר לא צולם. דבר כזה עוד לא קרה לי. והרי אני מרבה לצלם. האם זה אות? האם לא נכון לצלם? ומדוע? האם עשיתי מעשה אסור? האם לצלם אדם כך במחלתו זו מעין עשייה אמנותית שניזונה מהחולי, האם משהו מוסרי נפגם כאן? הלא צילמתי בהסתר, באין רואה... אולי זה קורה כי אני לא שלמה עם המעשה... ובכל זאת יש מין כורח שכזה. פניו יפות עכשיו כפי שלא ראיתי אף פעם. אני קונה פילם חדש ושוב מצלמת אותו. נכנעת לדחף חזק ממני. השיניים התותבות נושרות מפיו. אני מנסה לצלם את החלק העליון בלבד.
אני מצלמת עוד את אבא ושואלת את עצמי, מה פשר הצורך להסתיר? שלא יֵדעו שאני מצלמת? האם הצילום הוא תודעת הסוף שאסור לבטא אותה ככה, במפורש, ולכן יש להסתירו? או אולי זו הפרטיות האינטימית שביני לבינו שרגע הצילום פורץ ומחלל?"
בסופו של דבר אני מקבלת את הצורך הזה, שכנראה עונה על צורך חשוב: זו דרכי לקחת מרחק מה, להתקרב ולהתרחק באותה עת, מבלי לטבוע, והצורך לתת ביטוי לכל שמתרחש. פן יאבד. לצלם – אולי זו דרך מאגית לתפוס בנשמה שלא תחמוק. או השבעה כנגד המוות?
האם אני חוטאת כשאני מנסה לרשום סקיצות מהירות של פניו... יסלח לי אלוהים, אבל אני ממש חייבת. אני רושמת את פניו על קרעי עיתון. מתחת לרישום אני כותבת:
"אל תשליכנו מלפניך / אבל תשליכנו / ורוח קודשך אל תיקח / אבל תיקח".
את דף הרישום איבדתי בדרכי הביתה".
אביא כאן מכתב שקבלתי מפרופסור אבנר טריינין המנוח, כימאי ומשורר נפלא שליווה את שירתי ואת כתיבתי המסאית במשך שנים, כתגובה על ספרי השירה שלי, שבהם אני כותבת על החולי לקראת סוף החיים גם של אבא וגם של אימא:
"כל כתיבה בעלת אופי אוטוביוגרפי מחייבת התייחסות להורים, אפילו במרכזה. ואם היא נאמנה לאמת הפנימית, טבעה של האמת שהיא לרוב אכזרית. אך בכך מתעוררת דילמה אכזרית לא פחות: זכותו של היוצר להתאכזר לעצמו, ואילו ההורים – האם נתנו הסכמתם לערטול של כאבם ועליבותם? ועוד לעשות זאת בצורה ספרותית...
דילמה זו מוכרת לי היטב. הרבה פעמים התייסרתי בשאלה האם הייתי רוצה שבתי תכתוב עלי כפי שאני כותב על הורי? האם גם על זה תכפר אהבה? במאמרי על 'חבלים' של חיים באר כיניתי תופעה זו בשם 'תסמונת חם' – חם הרואה את ערוות אביו שמתגלה שכור באהלו, ומספר זאת לאחיו. וכאשר הבנים הם ילידי הארץ וההורים הם מהגרים, העלבון מסתבך ומכאיב אף יותר, בייחוד אצל אלה שהחלום שהביאם לכאן השאירם ללא חלום, זרים למקום ולעצמם וזרים גם לבניהם, שיותר משהם בניהם הם בני הארץ הזאת.
והרי מיותר לומר לך דברים אלה, שכן שירייך מבטאים אותם בעצמה שירית רבה. הנה לפנינו האב אשר 'בטעות היה חלוץ... ונאחז בטעות הגמורה כמו היתה מלכות', והוא עזוב גם מאלוהיו ('לא אלוהיו / לא מלאכיו / רק בניו ובנותיו / סביבי מיטתו'), והתבזותם המחפירה של גופו ונפשו באחרית ימיו, בייחוד במחלקה הסיעודית – ועד הסיכום הנורא של חייו: 'כי הוא השה לעולה'. וכל זאת הנך כותבת מתוך מודעות לדילמה של 'תסמונת חם', כפי שהיא מבוטאת בשיר שלך:
אומרים לי שאוציא מהאלבום / את התמונות הקשות ביותר – / את העיניים הקמות / את הפנים המעוותות. / אומרים לי שאזכור רק את הטוב – / אני מסרבת.
בהמשך השיר הזה מצאתי צידוק משכנע באמינותו להתאכזרות הכרוכה בתיאור חייו של האב:
... / כי איך אכחיש איך אתנכר לסבלך / איך (שוב) אזנח אותך/ לרע ביותר / כשהיית לבדך / כששאלת נפשך למות / כמו הגר / מוטל תחת שיח / במדבר."
ועוד מהספר על הלבטים באשר לכתיבה על ההורים מבלי לבקש את רשותם:
"לכתוב על אבא ואמא הרי זה לנסות לעשות את התיקון הבלתי אפשרי לחיי שניהם. ואולי בכל זאת אפשרי. הזמן החולף מחליש את רישומם בי, ובו בזמן מעצים אותם.
שמות של אנשים, כך אני מדמה, מתפוררים אחר מותם לָאותיות מהן הורכבו, אותיות מרחפות בחלל. אבל הכתיבה אודותם משמרת אותם. כל עוד השם קיים, גם הם יהיו קיימים. כך אני נפרדת מבלי להיפרד.
בהיותה על סף מותה, דרידה כותב על אמו, והוא מצטט מישהו שאומר: 'אנו תמיד מבקשים סליחה כשאנו כותבים'. כוונתו שתא הווידוי הוא מרחבו הפנימי של הספר, וטקס הווידוי הוא טקס כפול פנים של כתיבה-קריאה שרק הוא יכול להניב את הכפרה. זו כפרה של כל כותב כלפי עצמו. באנלוגיה לדברי דרידה, מבחינתי, בכתיבה כאן על ההורים התקיים טקס כפרה הדדי, כולל הכפרה של ההורים על שפלשתי אל עולמם והוצאתיו לאור, מבלי לבקש את רשותם".
"אבל למי הספר הזה מיועד?" – אחי אורי שואל אותי. אני מופתעת. איכשהו לא חשבתי על זה ככה.
נכון שהספר מיועד בעיקרו לבני המשפחה הקרובים, ובעיקר לילדיי ולנכדיי ולצאצאיהם לעתיד לבוא, וגם לאוהבַיי ולחבריי. אבל פניו גם לאחרים; לכל מי שחי כאן, בארץ הזאת, ומכיר את המציאות הזו, ולמי שלא מכיר, וראוי שיכיר אותה. אם כי לאמיתו של דבר הנמען העיקרי של הספר הזה הוא הספר עצמו. הוא המאזין לי, המכיל ושומר בתוכו את נשמתי. הוא תיבת המטמון שלי. יש לו כבר חיים משלו. הוא גוף-חיים של מה שהיה ושימשיך להיות לעתיד לבוא.
זהיר ושביר הטקסט הזה. איך אחשוף אותו לעין כול. אבל בין כה וכה הוא כבר מתקיים מתוקפם של חייו העצמאיים, וכמעט כבר נפרד ממני. הוא יעמוד בזה.
ואף כי בדיבור היומיומי פעמים רבות מתלָעלעוֹת מילותיי, מתגוששות זו בזו, ואובדות לי, בכתיבה בסופו של דבר הן יודעות מעצמן למצוא את מקומן הנכון. דומה שהמילים מרכיבות את התשבץ.
זה הסיפור שלי שאינו מתחזה להיות סיפור, כי אכן היה. הביוגרפיה שלנו עשויה מהדברים שאנחנו מסתירים, אמר אנדרי מלרו.
לכתוב על המשפחה זה להיות בעלת הבית של הסיפור הזה וגם להתגורר בבית הזה, כשהדלתות פתוחות לצאת ולבוא כרצוני. פוקנר אמר: "העבר לעולם אינו מת. הוא אפילו לא עבר".
זה סיפור שקטעים ממנו התרחשו פעמים רבות לאנשים רבים במקומות רבים בארץ ובעולם. הם קוראים בו ואומרים שזה הסיפור שלהם. ואף על פי כן זה הסיפור היחידאי שלי. עכשיו, כשכתבתי אותו, הוא נהיה ודאי וקיים כהווה מתמיד שאינו חדֵל. הכתיבה הזו הופכת את ההיעדר לנוכחות. היא משיבה את שאבד.
ג'ויס מקדוגל אומרת שילד שאחד מהוריו נעדר עלול להפוך בסופו של דבר ל "פקק בתהום פעורה".
זה ממש מה שהייתי. זה מה שהכתיבה שלי. פקק בתהום פעורה. גם אם רב הזמן, אני שוכחת את התהום.
השחקנית עליזה רוזן, בריאיון בטלוויזיה, אמרה על הקריירה של השחקן – "איזו צלקת אתה כבר משאיר בעולם?"...
ואני חושבת שאולי ההפך, ביצירה אתה משאיר את הצלקת שלך בעולם.
והנה מצאתי שנכתב ספר ששמו "החוקר הפצוע", שנכתב על ידי סופר יונגיאני, רוברט רומַנישין. הרי זו תשובה חלקית לדחף הכתיבה שלי. כן, לא רק בשירה ובאמנות, ולא רק בתרפיה, ולא רק בכתיבה האישית, אלא גם בכתיבה החוקרת יש דחף של פצע שמחפש מרפא, של פצע שלעולם ימשיך לדחוף לחקור, ולגשר על פני תהום רבה.