זרה בין המילים - זיקה בין שפה, סכיזופרניה וב…

אורין שילה - מטפלת בביבליותרפיה
oryanshi@gmail.com

במאמר זה אבחן את הזיקה בין שפה לבין סכיזופרניה. אסקור דוגמה מטיפול בביבליותרפיה בחולה בסכיזופרניה, ואת הביטוי השפתי בתהליך הטיפול. הן בתהליך הטיפול והן בתהליך ההבנה והעיבוד שלי, המטפלת, הוכנס הטקסט כקול שלישי. הטקסט ששימש מצע להבנת המטופלת הוא הספר "זרה בין המילים" (הופמן, 2004).

דרך המטופלת אבחן: 1) את משמעותה של שפה ותהליכי תרגום ביצירת קשר עם מטופל  2) את בחינת הזיקה בין התפתחות רגשית לבין שפה, דרך התיאוריות של ויניקוט וקוהוט  3) את המשמעות עבורי, כמטפלת, של טיפול בשפה זרה.

דרך הדמות הספרותית אבחן: 1) את משמעות קולה של דמות כקול שלישי (צורן, 2000)  2) האם ישנה שפה טובה דיה?  3) את השפה כזולתעצמי.

בסיכום אבחן את הקשר בין שפה לסכיזופרניה ואת הזיקה בין ביבליותרפיה לסכיזופרניה דרך תהליכי כתיבה וקריאה, כבניית גשר בין שפה פנימית לחיצונית.

במאמר זה אציג מחשבות ראשונות בקשר לנושאים אלו. לתחושתי, יש להמשיך ולבדוק את הזיקה בין אובדן שפה לבין אובדן תחושת לכידות פנימית ואת הזיקה בין מחלת הסכיזופרניה לבין טיפול ביבליותרפי.

הקדמה
במהלך שנת לימודיי השלישית כסטודנטית לביבליותרפיה התנסיתי במחלקת אשפוז יום פסיכיאטרית. במחלקה פגשתי את המטופלת אליזבת (שם בדוי), חולה בסכיזופרניה בשנות העשרים לחייה. ההתקף הפסיכוטי שבגינו אושפזה התרחש בזמן שהותה באולפן ללמוד עברית. המפגש הטיפולי בין אליזבת לביני היה קצר, רק שמונה מפגשים, אך דרכה ובזכותה יצאתי אל המסע השפתי, מסע שעורר בי את השאלה האם קיים קשר בין התפוררות העצמי שחוותה אליזבת, לבין העובדה כי התרחשה בתקופה שבה הייתה באולפן ללימוד עברית. התחלתי לתהות גם אם ישנו קשר בין התפוררות העצמי, שבאה לידי ביטוי בסכיזופרניה, לבין אובדן של שפה, וכיצד טיפול ביבליותרפי תורם לאיחוי החלקים.

קולה של אווה, גיבורת הספר האוטוביוגרפי "זרה בין המילים" (הופמן, 2004), נקרה בדרכי חודשים מספר אחרי שהטיפול באליזבת הסתיים. קולה אפשר לי הצצה נדירה ומרגשת לחוויה של איבוד אחיזה ואובדן כתוצאה ממעבר בין שפות עקב הגירה. אווה, בכישרונה וברגישותה, מתוודעת להיבטים הנפשיים הטמונים בשפה ולהשפעת השפה על לכידות הקול הפנימי. אף שנחשפתי לספר רק לאחר שהטיפול הסתיים, הייתה לו משמעות רבה בתהליך עיבודו על ידי.

המשותף למטופלת ולדמות הוא העובדה כי תהליך אובדן השפה התרחש בעקבות הגירה. התגובות הנפשיות להגירה משתנות בהתאם לגיל, למבנה האישיות ולמשברים קודמים, והן קשורות לתגובות אבל עקב אובדן של אובייקטים מוכרים ואי ודאות בקשר לזהות (איצקוביץ ומינוחין-איצקןביץ, 1989). שלקס (2007) התייחס לנושא ההגירה מהזווית של השפה והדגיש את הקשר בין הגירה לבין האודיסיה השפתית הכרוכה בה. אודיסיה זו באה לידי ביטוי כבר בספר בראשית, בסיפור מגדל בבל. חשוב לציין כי הגירה היא דוגמה אחת לתהליך של זיקה בין אובדן לבין פגיעה בשפה, ובה בחרתי להתמקד במאמר זה. במהלך שנתי במחלקת אשפוז יום טיפלתי בשתי חולות סכיזופרניה נוספות שחוו קושי בין שפה פנימית לבין שפה חיצונית, ותהליכי כתיבה וקריאה היוו גשר בין שתי השפות, דבר שתרם לחיזוק תחושת הלכידות.

1. המטופלת אליזבת - חלקים מתוך טיפול ביבליותרפי עם מטופלת סכיזופרנית פרטים על אליזבת (ש.ב):
בשנות העשרים לחייה, חולה בסכיזופרניה, ואושפזה בעבר עקב דיכאונות. נולדה בישראל, והעברית הייתה השפה הראשונה שבה דיברה. בגיל שלוש עברה עם משפחתה לארצות-הברית, והפסיקה לדבר בעברית. עם חזרת המשפחה לישראל הלכה ללמוד מחדש עברית באולפן, עקב לחץ ההורים. אשפוזה התרחש לאחר שחוותה התקף פסיכוטי בזמן שהותה באולפן.

התנהלות כללית: במחלקה ראיתי בחורה רגזנית, עם נטייה להתפרצויות זעם על הסובבים אותה, הן מטופלים והן מטפלים. אליזבת דיברה במחלקה רק אנגלית, וסירבה לדבר עברית ולהשתתף בטיפולים הקבוצתיים. מערכת היחסים עם הוריה הייתה גם היא טעונה ותוקפנית, משני הצדדים. המראה החיצוני של אליזבת היה נעים ועדין, ועיניה גדולות וסקרניות. הטיפול הביבליותרפי בה ארך שמונה מפגשים לאורך חודש. בסוף אותו חודש דרשה אליזבת להשתחרר מהמחלקה כהפגנה של חוסר שביעות רצון. בסך-הכול אשפוזה ארך כשלושה חודשים.

מתוך הטיפול עם אליזבת
א. ברית שפה - תחילה הצגתי בפני אליזבת את השאלה באיזו שפה היא רוצה שהטיפול יתקיים. חשתי בהתנהלותה במחלקה את הרגישות סביב נושא השפה, ולא ידעתי מה רמת העברית שלה. אליזבת השיבה באופן חד-משמעי: אנגלית. קיבלתי את תשובתה כלשונה, וזאת מתוך רצון לפגוש אותה בשפתה. עובדה זו גרמה לטיפול להתקיים בשפה זרה עבורי, ועל כך ארחיב בהמשך.

לאחר מכן שיתפה אותי אליזבת בקושי הטכני להגיע למחלקה בבוקר, והחלה לפרוש בפניי תיאורים מפוזרים ולא ממוקדים. ביקשתי שתצייר את הדרך מהבית עד למחלקה על דף. רעיון זה נבע מהתחושה שייתכן שדף יעזור לה "לאסוף את עצמה", וכי איור מפה יהווה קשר שאינו תְלוי שפה מילולית בינינו. בדיעבד הבנתי כי ציור המסלול בין הבית למרפאה היווה גם את יצירת המסלול בינה לביני. תוך כדי ציור החלה אליזבת לספר שהיא חייבת לצאת מהבית, כי אם תישאר שם עם המשפחה, תשתגע. יותר מכול הרגשתי את העייפות ואת הייאוש שלה מהריבים ומתחושת חוסר המובנות שהיא חווה בכל מסגרת. במהלך המפגש התחזקה תחושתי כי לנושא השפה משמעות רגשית גדולה. לאחר המפגש פניתי אל שאר המטפלות של אליזבת, ושאלתי מהי שפת האם שלה. שתיהן השיבו כי אינן יודעות. מטפלת אחת השיבה כי זו שפת הצרחות, והשנייה ענתה כי הטיפול מתנהל באנגלית.

במפגשים הבאים אליזבת סיפרה בגילוי לב שהיא אינה נכנסת לטיפול הקבוצתי מפני שקשה לה עם השפה. היא לא מבינה מה אומרים שם, קולטת רק חלקי דברים ולא מצליחה להשתלב. היא סיפרה זאת בצורה שטוחה, כעובדת חיים. אותי גילוי כן זה הפתיע וריגש. המשכתי מאותו קו, ושיתפתי אותה בחוויה שלי כשאני מדברת באנגלית בטיפול. סיפרתי שזה לעתים מביך, שאני מחפשת מילים ומרגישה שהיא סבלנית כלפיי בנושא השפה. שאלתי על העברית שלה. זו הייתה הפעם הראשונה שבה שמעתי ממנה על עברה. היא סיפרה במהירות ובחוסר עניין יחסי, אך בפירוט אופייני, כי נולדה בארץ ובגיל שלוש עברה עם משפחתה לארצות-הברית. היא הוסיפה שידעה אז רק עברית, ונזכרה שאם הייתה שומעת מישהו מחוץ לגדר שדיבר עברית, הייתה רצה לקראתו. כן סיפרה שאמה הייתה עסוקה מאוד, ורוב הזמן מחוץ שהתה לבית או בחדר העבודה, עם דלת סגורה, ובפועל גודלה אליזבת בעיקר על ידי מטפלות.

משמעותה של השפה במפגש עם אליזבת
תהליך הטיפול החל, לתחושתי, בשאלתי ובבחירתה של אליזבת באנגלית כשפת הטיפול. חשתי אמפתיה לאליזבת דרך השפה: "המטפל הקוהוטיאני מחפש את האמת הסובייקטיבית, במאמץ מתמשך להבין באופן אמפתי את עולמו הפנימי ואת נקודת-הראות הסובייקטיבית של המטופל... הבנה זו אמורה להגביר את תחושת הלכידות של העצמי" (אוסטרויל, 1995, עמ' 33). הסכמתי האינטואיטיבית לבחירתה באנגלית הייתה מתוך רצוני ליצור קשר ואמון, וחשתי כי נוצרה בינינו ברית באמצעות השפה. קיטרון (1991) מתאר כי ברית-שפה יכולה להיווצר בין מטפל למטופל כאשר הטיפול מתקיים בשפת האם של המטופל. במקרה של אליזבת הברית נוצרה לא על ידי שימוש בשפת האם של אליזבת, אלא על ידי שימוש ב"שפת ההגירה" שלה.

קיטרון (1991) מציין כי כאשר שפת המפגש היא שפת המטופל, והיא שפה זרה למטפל, המטופל חש בעמדת יתרון על המטפל. חשתי כי הדיבור באנגלית מאפשר לאליזבת ולי להיפגש במקום שבו היא יודעת יותר ממני ומרגישה יותר בטוחה ונינוחה. "זו עשויה להיות דרך להביא את המטפל לחוות - באמצעות מנגנונים של הזדהות השלכתית ושל היענות לתפקיד - את תחושת התלות, חוסר הביטחון, הנחיתות והזרות הטמונות במצב הטיפולי, וכמו כן גם במצב של מעבר לארץ חדשה" (קיטרון, 1991, עמ' 69). ברצוני להוסיף בהקשר זה כי זה מתרחש גם במצב של תחושת פירוק ואובדן במחלת הסכיזופרניה.

ב. תהליכי תרגום - הבאתי לטיפול את ספר האיורים "המטרייה הצהובה" (צ'ה סו, 2003), שבו מצויר ילד ביום גשם היוצא מביתו והולך עד שהוא מגיע לבית הספר. הרגשתי שייתכן שהיעדר המילים בספר יוכל לאפשר מרחב פתוח להעלאת תכנים. העבודה הראשונית עם הספר החלה עם הציורים, והספר החל ללבוש את הסיפור שאליזבת נתנה לו. היא העלתה שאלות כמו: לאן הדמויות המצוירות הולכות בסוף? למה אין מבוגרים בספר? היא שמה לב שאיכות הציור בסוף לא זהה, וכעסה על הצייר. בדפדופיה בספר גילתה בסופו שיר שלא שמתי לב אליו. היא הבחינה כי מתחת לשורות התווים יש מילים בעברית, והחלה לנסות לקרוא אותן. לראשונה שמעתי אותה מדברת עברית. לא העליתי על דעתי להציע לה לקרוא עברית, מכיוון שההסכם בינינו היה שהשפה בחדר תהיה אנגלית. תוך כדי קריאתה היא שאלה על משמעותן של חלק מהמילים, ותרגמתי לה אותן. חלק מהן תורגמו בעזרתה, בשיח משותף.

עבודה על השיר - תהליכי תרגום - למפגש הבא הבאתי את השיר מודפס בעברית ובתרגומי לאנגלית. שני הנוסחים הופיעו על אותו דף. על ידי כך רציתי ליצור מרחב שבו שתי השפות נמצאות. סיפרתי לה שתרגמתי את מילות השיר, ושאשמח לשמוע את דעתה. הרגשתי שאנחנו הולכות על חבל דק, וחששתי שהיא עלולה לקבל את אחת ה"קריזות" שלה שראיתי במחלקה. יחד עם זאת, הרגשתי שאנחנו כבר במקום בטוח יותר. במהלך שני מפגשים אליזבת ואני עסקנו במלאכת תרגום השיר. אליזבת העירה את הערותיה, וחיברנו נוסח משותף שכלל גם איורים.

במפגשים הבאים אליזבת שיתפה אותי בפחדים שלה, ותיארה אותם כטביעה בים כשאף אחד לא יכול להציל אותה. היא סיפרה על הקושי להשתלב בישראל, על תחושת חוסר השייכות ועל חשש מפני העתיד. נגענו בעדינות גם במעט זיכרונות ילדות דרך תוכניות טלוויזיה וספרי ילדים שזכרה.

משמעות תהליכי התרגום - חשתי כי התרגום המשותף אפשר יצירת אזור ביניים, "אזור הנפש השלישי, הממוקם בין המציאות הפנימית למציאות החיצונית" (ויניקוט, 1971, עמ' 11). היווצרות מרחב זה אפשרה לשתי השפות לקבל מקום. בקסבאום (1949) טוענת כי שפה זרה לובשת מאפיינים של אני עליון המקלים את הדחקתם של זיכרונות ילדות שהיו נגישים בשפת האם בלבד. נראה שהצעדים שאליזבת עשתה באופן עצמאי ב"הכנסת" עברית לחדר אפשרו לה לפרוק מעט מהמתח הנפשי שהשפה גרמה. "באופן סמלי הוא (המטפל) מייצג את הגשר בין העבר, על האובייקטים המוקדמים והתנסויות הילדות המשויכים אליו, לבין העתיד, על המקומות החדשים, אורח החיים החדש והזהות החדשה המקושרים אליו" (קיטרון, 1991, עמ' 70). התהליך שהתרחש ייצג, לתחושתי, את החיבור בין שפת העבר לשפת העתיד.

ימים מספר לפני מפגשנו השמיני אליזבת דרשה להשתחרר מהמחלקה בטענה שמצבה לא משתנה ואין סיבה להמשיך. היא שוכנעה לסיים את השבוע, ועודכנתי כי יש לנו עוד מפגש אחד. הרגשתי צער מהול בהקלה. למפגש הגיעה יפהפייה ומאופרת. במפגש זה סיפרה שהיא גם שמחה להשתחרר וגם דואגת מה יהיה איתה, ושהיא יודעת שהיא חייבת מסגרת. ההורים לוחצים שתשלים את השהות באולפן, סיפרה, אך היא מפחדת ששוב "תתפרק" כשתנסה ללמוד עברית מההתחלה. לראשונה סיפרה לי שכשהייתה באולפן פרץ המשבר שהוביל לאשפוזה. ציינתי כי לתחושתי, היא לא צריכה ללמוד עברית מההתחלה, כי בחדר יש חלקים ממנה.

ג. זיקה בין התפתחות רגשית ושפה - "חשיבות רבה ניתנת לתהליך שבמסגרתו שפת אם מייצגת מולדת, והמולדת מייצגת את דמויות ההורים, ובמיוחד את האובייקט הראשוני האימהי" (קיטרון, 1991). תיאוריות יחסי האובייקט חוקרות ומדגישות את החשיבות העצומה של הקשר אם-תינוק בהתפתחותו הרגשית של הילד. "התפעלות ההורים היא השתקפות, המהווה עבור הילד עדות לכך שהוא קיים ובעל ערך" (אופנהיימר, 2000, עמ' 79). באמצעות הדיבור בשפתה יכולתי להחזיק חלקים שקיבלו אישור על ידי ולהחזירם אל אליזבת, וכך לאפשר לה העברת ראי. "זהו שלב שבו הניצוץ בעיני האם, המשקף את פעילויותיו של הילד, וכן תגובות השתתפות נוספות של האם... מחזקים אצלו את הערכתו העצמית. בדומה לאם בשלב התפתחותי זה, כך האנליטיקאי הוא עתה אובייקט שאין לו חשיבות אלא בעצם היותו מוזמן להשתתף בעונג הנרקיסיסטי של הילד וכן לחזקו" (אופנהיימר, 2000, עמ' 91). חשתי כי דרך השפה התאפשרה בטיפול יצירת קשר ראשוני מכיל, שאליזבת לא זכתה לו.

ד. לטפל בשפה זרה - אף שאנגלית איננה שפת האם שלי, חשבתי שאני דוברת אותה באופן טוב דיו. טעיתי. הופתעתי לגלות עד כמה שונה חוויית הטיפול באנגלית מחוויית הדיבור באנגלית. חשתי כיצד הדרך שבה אני חווה את עצמי באנגלית, מאפשרת לי להתחבר לחוויה של אליזבת. כמוה, חשתי בסביבה לא בטוחה, לא מוכרת, מנותקת. זאת בדומה למצב של מעבר לארץ חדשה, כפי שמתאר קיטרון (1991). נוסף על תהליכי הזדהות השלכתית, התחלתי, באופן לא-מודע, לחוש תהליכי העברה נגדית. למפגש עם אליזבת הגעתי עם המטענים הרגשיים ועם החוויות האישיות שלי. על פי בולאס (2000), ישנה תביעה של המטופל מהמטפל הנוגעת בחייו הפנימיים של המטפל, ולכן החוויה הפנימית של המטפל ומצב רוחו רלוונטיים לטיפול ולהבנתו את המטופל. המפגש עם שפה זרה העלה זיכרונות רגשיים שלי מתקופת היותי תלמידה שאובחנה כדיסלקטית. עבורי, רכישת שפה הייתה תהליך מתסכל ומאיים. ברגעים שבהם לא הבנתי את אליזבת, חזרתי שוב למצוקה שחשתי כתלמידה. עובדה זו העלתה את מפלס העומס הרגשי שבו הייתי מצויה. בעזרת הדרכה למדתי להתבונן בתהליכים שהתרחשו במהלך הטיפול, ולעשות את ההפרדות בין החוויות שלי לבין חוויותיה של אליזבת. חשתי את סבלנותה של אליזבת כלפיי דרך השפה והבעתי זאת בפניה. הרגשתי שכך התאפשר לנו לחלוק קושי. אם בתחילה חששתי שעקב חוסר שליטתי בשפה היא עלולה לאבד את אמונה בי, הרי שגיליתי מאוחר יותר כי אלו החלקים שתרמו ליכולת ולרצון שלה להיפתח בפניי ולשתף אותי בתחושות הפגיעות שלה. חשתי כי האמפתיה דרך התהליך השפתי בחדר הייתה דו-כיוונית, דבר שתרם באופן משמעותי לבניית האמון בינינו. נוסף על כך, חשתי כי אנגלית היא שפה זרה עבורי, אך טיפול הוא שפה מוכרת.

2. קולה של אווה - קולה של דמות
בחירת קולה של אווה כקול שלישי - הטקסט הספרותי שייך לתחום הביניים של חווית האמנות, וניתן לראות בו "מקום שלישי" המהווה חיבור בין חוץ לפנים. "כלילתו של הטקסט הספרותי בדיאלוג מאפשרת לתהליך הטיפולי להתרחש ב'מרחב הפוטנציאלי', באזור הביניים בין פנים לחוץ" (צורן, 2000, עמ' 78). במאמר בחרתי להתמקד בקולה של אווה כקול שלישי, וזאת אף שהמפגש שלי עמו התרחש כמה חודשים לאחר שהטיפול הסתיים. קול זה העמיק את הבנתי לגבי הקשר בין פנים חדר הטיפול למקומות שמחוצה לו, ובין פנימיותה של המטופלת, שחשה היעדר תחושת קיום, לבין דרכה החיצונית להביע זאת - דרך השפה.  

פרטים על אווה - אווה, גיבורת הספר האוטוביוגרפי "זרה בין המילים" (הופמן, 2004), נולדה בשנת 1945 בקראקוב, פולין. הוריה היו יהודים שהצליחו להסתתר ולשרוד את מלחמת העולם השנייה. בספרה מתארת אווה את הגירת המשפחה לקנדה בהיותה בת 14. אווה מתארת את אובדן שפתה הפנימית ואת הפירוק שחוותה כתוצאה מכך. דרכה אבחן אם ישנה שפה טובה דיה, ולצורך כך איעזר בתיאוריה של ויניקוט (1995). נוסף על כך, אבחן אם ישנה זיקה בין לכידות חלקי האני וזולתעצמי על פי התיאוריה של קוהוט (אוסטריל, 1995), לבין תהליכי רכישת שפה.

א. האם ישנה שפה טובה דיה? - תהליך הפנמת שפת האם התקיים עבור אווה מתוך הנאה ומשחק: "ככל שמתרבות המילים שברשותי, כך נעשות הבחנותיי מדויקות יותר, ברורות יותר - וצלילות מעין זאת היא סוג של חדווה" (שם, עמ' 41). לתחושתי, שפת האם של אווה, פולנית, היוותה עבורה שפה טובה דיה. השפה "סיפרה אותה" ללא מאמץ, וסיפקה לה רגע אשליה של שליטה במציאות. "ההתאמה של האם לצורכי התינוק, שהיא טובה דיה, נוטעת בו את האשליה שיש מציאות חיצונית התואמת את יכולתו שלו ליצור" (ויניקוט, 1995, עמ' 45). השפה היוותה מרחב בטוח ומוגן, כשם שהאם יוצרת סביבה מחזיקה עבור התינוק, מרחב פיזי ונפשי שבתוכו הוא מוגן מבלי לדעת כי הוא מוגן (מיטשל ובלאק, 2006).

במעבר לארץ חדשה עם שפה חדשה תחושת המציאות הפנימית של אווה היטלטלה. תחילה לוותה תחושה זו בחרדה גדולה של איבוד שליטה: "הפחד חזק יותר מכל מה שידעתי מעודי" (שם, עמ' 135). שתי השפות, הפולנית והאנגלית, עמדו זו מול זו, ו"בתוך זמן קצר התנוונה הפולנית, הצטמקה מחמת חוסר תועלת... ובאנגלית עדיין לא חדרו המילים לאותם רבדים של נפשי שיכולה לצמוח מהם שיחה פרטית" (שם, עמ' 139). מצב זה השפיע באופן ישיר על האני האמיתי של אווה ועל קולה פנימי: "זהו אובדן בקשר החי" (שם, עמ' 139).

אווה מצאה עצמה בדילמת שפה כאשר קיבלה יומן במתנה: "באיזו שפה לכתוב? פעם אחר פעם אני פותחת את היומן ושוב סוגרת אותו. אינני יכולה להחליט... הפולנית הולכת ונעשית שפה מתה, שפת העבר שאי-אפשר לתרגמו. אבל לכתוב באנגלית סתם ככה, בשביל אף אחד? זה כמו להכין שיעורי בית, או להופיע לפני עצמך, וזה מעשה קצת סוטה, מעין מציצנות עצמית" (שם, עמ' 156). אווה בוחרת לבסוף באנגלית מתוך תחושה ש"אם ברצוני לכתוב על ההווה, עליי לכתוב בשפת ההווה, אפילו אם אין היא שפת האני" (שם, עמ' 157).

אווה יצרה לעצמה חוויית מעבר שפתית דרך תהליכי כתיבה, שאותם הגדירה כ"אני כתוב" (הופמן, 2004, עמ' 157). אני מבקשת להתייחס למרחב זה, שאותו אווה מתארת דרך הכתיבה באנגלית, כמרחב ביניים, ואל ה"אני הכתוב" כאובייקט מעבר (ויניקוט, 1995), כגשר בין העצמי האמיתי לעצמי הכוזב (ויניקוט, 1995). "בשעה שאני כותבת, אני קיימת... שפה זו מתחילה להמציא לי עוד אני" (עמ' 158). זאת, עד אשר השפה החדשה נרכשה בצורה טובה דיה.

ב. שפה כזולתעצמי - "שום דבר איננו קיים קיום של ממש כל עוד הוא לא התנסח במילים" (הופמן, 2004, עמ' 41). שפת האם של אווה "דיברה אותה", ובכך שיקפה אותה והעניקה לה תחושת ארגון. מצאתי זיקה בין תחושה זו של אווה, של ארגון וביטחון באמצעות השפה, לבין תהליכי התגבשות מבנה העצמי, זולתעצמי ותחושת לכידות על פי התיאוריה של קוהוט (אוסטרויל, 1995). השפה, כאובייקט חיצוני, מילאה עבורה פונקציות פנימיות. לכן, כמו המושג זולתעצמי, כך גם השפה נעה בין שני קצוות, האחד בעולם החיצוני, האובייקטיבי, והשני בעולם הפנימי, הסובייקטיבי, של אווה. השפה, כזולתעצמי, העניקה לה, שיקפה לה וארגנה עבורה את החוויות, ועל ידי כך התחילו להתגבש אבני היסוד של בניית תחושת העצמי שלה. במעבר המשפחה לקנדה אווה איבדה את פונקציית הזולתעצמי שקיבלה מהשפה הפולנית, ולא ידעה מנוח עד ששליטתה באנגלית אפשרה לה את מימושו של צורך זה.

הצלחת תהליך ההתמזגות בשפה אפשרה לאווה ללכת באמצע שנות השלושים לחייה לטיפול פסיכולוגי: "בשבילי, טיפול הוא במידת-מה טיפול-תרגום, והריפוי בדיבור הוא ריפוי באמצעות שפה שנייה. ההליכה לפסיכולוג היא בשבילי, בין השאר, מעין טקס חניכה: התוודעות אל שפת התת-תרבות שנפל בחלקי לחיות בה, אל דרך להסביר את עצמי לעצמי" (שם, עמ' 351). חוויות הילדות ש"נחוו בפולנית" זכו להיות מסופרות באנגלית. אווה יצרה לעצמה רצף חיים בשפה אחת, וכך אפשרה את הלכידות בין חלקי האני. בזכות זאת מצאה את לכידות קולה ואת ההכרה כי "גם אני איני אלא סך כל שפותיי" (שם, עמ' 353).

3. דיון. זיקה בין סכיזופרניה, שפה וביבליותרפיה, תוך התבוננות במטופלת ובדמות ספרותית: "איני מרחיקה לכת עד כדי שימוש ה'היא' הסכיזופרנית - אבל אני נמשכת, מתוך כפייה, לכפילה, ל'את' של התאומות הסיאמיות" (הופמן, 2004, עמ' 158).
קולה של הדמות אווה אפשר לי להתוודע לעדות בהירה ועמוקה על הקשר בין איבוד שפה לבין תחושת פירוק. מצאתי קווי דמיון בינה לבין המטופלת אליזבת ובין תהליכי רכישת שפה לבין תופעות הקשורות למחלת הסכיזופרניה. נוסף על כך, מצאתי מענה, דרך תהליכי כתיבה וקריאה בטיפול ביבליותרפי, לתהליכי התקרבות לשסע שנוצר בין פנים לחוץ אצל המטופלת. על שני היבטים אלה אפרט בחלק זה של הדיון, בדגש על מושגים כגון פירוק, קריסה ואובדן.  

במהלך הטיפול באליזבת חשתי כי לנושא השפה חלק משמעותי בתהליך הפירוק שחוותה, ואשר התעצם עד להתקף פסיכוטי בתקופה שבה למדה באולפן ללימוד עברית. דרכה התחלתי לשאול אם ישנה זיקה בין פירוק פסיכוטי לתחושת איבוד אחיזה ואובדן שפה. עבור אליזבת, בשל היותה סכיזופרנית, ייתכן שמרווח זה בין השפות יצר תהום. תהיתי אם מרווח זה פגע בתחושת הלכידות העצמית, שהיתה מפוררת גם כך, ותרם לפרוץ המשבר הפסיכוטי. תחושתי כי קיים קשר בין פירוק נפשי לבין פירוק שפתי התחדדה כמה חודשים לאחר תום הטיפול, כאשר קראתי את ספרה האוטוביוגרפי של אווה "זרה בין המילים" (הופמן, 2004). גם עבור אווה, המרווח בין השפות גרם לאיבוד תחושת האני וללכידות הקול הפנימי, אך לא לפירוק פסיכוטי. אווה, עקב היותה בריאה בנפשה, צלחה את הנישול השפתי ואף צמחה מתוכו.

1. זיקה בין שפה לבין סכיזופרניה - אווה מתארת זיקה בין שפה לבין תחושת קיום: "כאילו השפה היא רשת עדינה, ענקית, המכילה את המציאות בשלמותה. ואם יש בה חורים, עלולה חתיכת מציאות להישמט, לחדול להתקיים" (הופמן, 2004, עמ' 281). אובדן השפה כתוצאה מההגירה נחווה כ"אובדן בקשר החי" (שם, עמ' 139). במקרה של אליזבת ייתכן שהניסיון לרכוש את השפה החדשה-ישנה עברית גרם להחרפה פסיכוטית עד להתקף.  

מאייר טוען כי המשבר הפסיכוטי נוצר בין החולה הרגיש לסביבתו הסטרסוגנית, וממשיך את הגישות הפילוסופיות "הטוענות שמקור מחלות הנפש הוא תגובה למאבק הסתגלות פסיכולוגי דינמי בין החופש לבין מגבלותיו" (בתוך אליצור ושות', 1995, עמ' 184). אווה כמהגרת נמצאת במאבק הסתגלותי. את הנישול משפתה היא מקבילה לנישול מבית ומזהות: "נישול לשוני הוא עילה מספיקה לאלימות, כי הוא דומה לנישול אדם מהאני שלו" (הופמן, 2004, עמ' 161). תחושה זו של הנישול מהאני מקבלת ביטוי במחלת סכיזופרניה ב"הפרעה עמוקה ויסודית של האישיות, החלה על תפקודים בסיסיים המקנים לאדם הנורמלי את אישיותו, את ייחודו ואת זהותו העצמית" (אליצור ושות', 1995, עמ' 199).

איבוד השפה הפולנית נחווה עבור אווה כאובדן זהות פנימית. אליזבת הגיבה בדרכה החולה לאובדן, וחוותה התקף פסיכוטי. במחלת הסכיזופרניה מתקיים חיפוש מתמיד אחר איזון חדש, פשרות, פתרונות ומשמעויות חדשות בהתמודדות ובהסתגלות הקשה שבין החולשה הפנימית לבין הלחצים והזרזים הסביבתיים (אליצור ושות', 1995). הפער בין אווה לבין סביבתה, הדוברת שפה שנחווית כזרה וחיצונית לה, הולך וגדל, והיא מתקשה ליצור לעצמה את האיזון הרגשי שהיא זקוקה לו. השסע השפתי נשזר בשסע הנפשי, עומד מולה באופן ישיר בעת רצונה לכתוב ביומן, ומתבטא בשאלה "באיזו שפה לכתוב?" (הופמן, 2004, עמ' 156). אליזבת, לעומתה, מתבצרת בתוך האנגלית המוכרת כחומת מגן, אך מחויבת על ידי הוריה ללמוד עברית באולפן. זאת בעוד שאין לה היכולת הנפשית להתמודד עם המשמעויות הרגשיות המתלוות לכך.

בעת התקף פסיכוטי ישנה הפרעה בשיפוט המציאות וחוסר יכולת להבחין בין מציאות פנימית למציאות חיצונית או בין דמיון למציאות. אריקסון תיאר הפרעה זו כמשקפת את משבר הזהות הפנימי הקשה שעובר החולה. גבולות האני בינו לבין העולם מאוימים, והוא מוצף בתחושת בלבול ומבוכה בנוגע לעצם זהותו וקיומו (אליצור ושות', 1995). אווה מתארת את הניסיון להסתגל לשפה החדשה "כמו פסיפס, שברים-שברים" (הופמן, 2004, עמ' 212), אך יחד עם הקושי, ולמרות הכאב והגעגוע, היא מסוגלת לפתיחות במעבר בין השפות. עולמה של אליזבת היה שסוע ומפורק עוד לפני המפגש המחודש עם השפה, והיא נרתעה מהשפה ומהמציאות החדשה עם החזרה לישראל והתנגדה להן. לא היו לה היכולת והחוסן הנפשי להתמודד עם השברים שאיבוד שפה אחת ורכישת שפה אחרת מביאים עמם. עולמה הפנימי התקיים כפסיפס, והיא התפרקה לשברים.

2. זיקה בין ביבליותרפיה לסכיזופרניה - תהליכי כתיבה, קריאה ורכישת שפה כתהליכי גישור בין שפה פנימית לחיצונית: בסכיזופרניה קיימות הפרעות בצורת החשיבה, בהתנהגות ובקשר עם העולם החיצוני. הפרעות אלו מתבטאות בחשיבה מוזרה המלווה בהפסקות, בשיבוצי מילים בקטעי משפטים לא מובנים ובקפיצה בין נושאים ללא קשר. לעתים קיימת גם דלות בדיבור, שהופך לקונקרטי מדיי או למופשט מדיי. ישנן גם הפרעות קוגניטיביות המתבטאות בקשיים במיקוד, בשמירה על רצף הקשב והריכוז וביכולת ארגון החשיבה לקראת ביצוע מטלה. יש גם איבוד עניין בעולם החיצוני ונסיגה אל עבר עולם פנימי ופסיביות (אליצור ועמיתיו, 1995). בטיפול הביבליותרפי הקצר עם אליזבת נעזרתי בדף פעמים רבות כדי לעזור לה להתבטא ולהתמקד. כאשר הייתה גולשת בתיאורים ומדלגת מנושא לנושא ביקשתי שתתאר אותם בכתיבה ובאיור. נעזרתי בספר האיורים "המטרייה הצהובה" (צ'ה סו, 2003), שהיא חיברה לו עלילה שאפשרה לה לספר סיפור עם התחלה, אמצע וסוף. נעזרנו בשיר מהספר כדי לגעת בעברית דרך תהליכי תרגום משותפים. הרגשתי גם שבזכות הקריאה והכתיבה אליזבת מתקרבת לעברית בצורה שאינה נחווית כמאיימת, אלא כמשחקית. היו רגעים שבהם הרגשתי כי אליזבת ממוקדת, מרוכזת, לא מדלגת בין נושא לנושא או גולשת בתיאורים. מכיוון שעולמה הפנימי מסויט, הרחקה דרך ספרים אפשרה לה להתקרב לפחדים.

בתהליכים שעברו אווה ואליזבת מצאתי מענה להפרעות הקיימות בסכיזופרניה והקשורות לצורת החשיבה, להתנהגות ולקשר עם העולם החיצוני (אליצור ועמיתיו, 1995) דרך תהליכי רכישת שפה, כתיבה וקריאה. אווה רצתה לרכוש ולהפנים את השפה החדשה והחלה ללקט ולאגור מילים: "אם אקלוט מספיק, אולי אוכל להתמזג עם השפה, לעשותה חלק מנפשי ומגופי" (הופמן, 2004, עמ' 281). היא הרגישה כי רכישת השפה תאפשר לה לגשר בין פנים לחוץ. מטרתה ברכישת השפה הייתה רגשית: "מתוך חלקיקים נפרדים של מילים אני מבקשת לברוא מחדש את הכוליות ההיא של שפת הילדות שלא היו לה מילים" (שם, עמ' 282). דרך הכתיבה ביומנה היא הלבישה את המילים העירומות בשיוך ובמשמעות פנימית. הכתיבה באנגלית בנתה גשר בין עולמה הפנימי לבין עולמה החיצוני. כאשר היא התמזגה עם השפה היא יכלה להתחיל לחבר בין העבר להווה. לאחר שחשה כי האנגלית "מספרת אותה", היא פנתה לטיפול פסיכולוגי: "בשבילי, טיפול הוא במידת- מה טיפול-תרגום, והריפוי בדיבור הוא ריפוי באמצעות שפה שנייה... רק כשאני שבה ומספרת את סיפורי בשלמותו, למן ההתחלה, ומן ההתחלה הלאה, בשפה אחת, רק אז אני יכולה לפייס בין שני הקולות שבי" (שם, עמ' 351). אווה הגיעה לאיזון רגשי דרך האיזון השפתי, ותחושת הקיום שלה כבר לא הייתה מוטלת בספק.

אליזבת לא הייתה בשלה להתמזג בשפה השנייה. ייתכן כי להתקף הפסיכוטי שחוותה באולפן היה רכיב הגנתי. לאור מצבה הרגשי ועברה הפסיכיאטרי, תגובה זו נראתה לי נכונה - דרכה לנסות להגן על נפשה. בפועל, האולפן הוחלף במחלקה פסיכיאטרית. בטיפול הביבליותרפי, דרך ציר השפה, נוצר הקשר האנושי והטיפולי בינינו. השפה אפשרה לי לשחזר בתהליך הטיפולי תהליכים ראשוניים המקבילים לקשר אם-תינוק. אף שטיפלתי באליזבת בשפה זרה, לתחושתי, זו הייתה השפה השנייה בחדר. השפה הראשונה היתה השפה הרגשית בינינו. דרך האנגלית ניסיתי לתת לאליזבת תחושה שהיא רצויה ומוגנת, וכי אשרוד את אי המובנות ואת תחושת הפירוק שבתוכן היא חיה. ככל שהרגישה פחות מאוימת ויותר מובנת, כך נתנה לעצמה להשיל במעט את התנגדותה לשפה, ולהיפתח לעולם החדש-ישן שלה בעברית. השפה בחדר הכילה את הקרבה ואת המרחק, את האמפתיה ואת הכשל. החלו צעדים ראשונים בניסיון לחיבור בין העולמות של אליזבת, בין ישראל לארצות-הברית, בין עברית לאנגלית, בין פנים לחוץ, בין תחושה מובנות לאי מובנות, בין פירוק ללכידות. 

סיכום
"וכשאני חוזרת ונכנסת אל עצמי, חוזרת ומתעטפת בעורי שלי... הפער נהיה גם לצוהר, חלון שאני יכולה לצפות דרכו ברבגוניות של העולם" (הופמן, 2004, עמ' 354).

הטיפול באליזבת והמפגש עם אווה הבהירו לי את חשיבותה ואת עוצמתה הרגשית של שפה. חשתי דרכן כי לשפה יש איכויות המספקות הגנה עוטפת כעור. היא הגבול התוחם בין פנים לחוץ, והמגשר ביניהם. היא היוצרת את המעטפת שמעניקה תחושת זהות, שייכות וקיום. כמו כן, מצאתי קשר בין מחלת הסכיזופרניה לבין הביבליותרפיה. קשר זה הוא ראשוני בלבד, ומבוסס על טיפול זה ועל שני טיפולים נוספים בחולי סכיזופרניה באותה מחלקה. אני מציעה להמשיך ולבדוק את הקשר הזה. בהקשר הטיפולי למדתי כי יש לחפש שפה טובה דיה ודרכה לפגוש את המטופל, וזאת מתוך אמפתיה. הצעד הראשון הוא לדבר אליו בשפתו.

 "תמיד אנחנו רוצים להרגיש בבית בשפתנו" (שם, עמ' 161), וכך גם בטיפול.

אני מבקשת להודות לנעמה רם-אסייג על שהדריכה אותי בעבודה הטיפולית,

ולדפנה מילר, על הנחיית עבודת הגמר שעליה מבוסס המאמר.

מקורות

אוסטרויל, ז. (1995). פתרונות פתוחים טיפול פסיכולוגי בילד ובסביבתו. ירושלים: שוקן.

אופנהיימר, א. (2000). היינץ קוהוט. ה. קרס (תרגום). תל אביב: תולעת ספרים.

איציקסון, י. ומינוחין-אציקסון, ש. (1989). תהליכי דיכאון הקשורים בעלייה ובהגירה והטיפול הקוגניטיבי בהם לפי א. בק. בתוך דסברג, ח., איציקסון, י., שפלר, ג. (עורכים), פסיכותרפיה קצרת מועד. (עמ' 142-128). ירושלים: הוצאת מאגנס.

אליצור, א. (1994). "לעשות את העולם לתחוח – הספרות ככלי להעשרת המטפל". בתוך: כן, כתב נפש. כרך מס' 3, עמ' 18-8.

בולאס, כ. (2000). צלו של האובייקט. מ. קראוס (תרגום). תל אביב: הוצעת דביר.

הופמן, א. (2004). זרה בין המילים. ש. בליך (תרגום). תל אביב: הוצעת עם עובד.

ויניקוט, ד, ו. (1995). משחק ומציאות. ר. קולקה (עורך), וי. מילוא (מתרגם). תל אביב: הוצעת עם עובד.

טיאנו, ש., אליצור, א., מוניץ, ח. ונוימן, מ. (1995). פרקים נבחרים בפסיכיאטריה. ח. מוניץ (עורכת). תל אביב: הוצאת פפירוס.

מיטשל, א. ובלאק, מ. ג'. (2006). פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית. ד"ר מ. ברגר (עורך) וע. פכלר (מתרגם). תל אביב: הוצעת תולעת ספרים.

צ'ה סו, ל. (2003). המטרייה הצהובה. ס.שרון (תרגום). רמת השרון: צלטנר ספרים של ילדים.

צורן, ר. (2000). הקול השלישי. ירושלים: הוצאת כרמל.

קיטרון, ד. (1991). העברה והעבר נגדית בפסיכותרפיה המנוהלת בשפה זרה. שיחות, ו'-1, 73-67.

שלקס, ס. (2007, 4 באפריל). הגירה: אובדנה והתהוותה מחדש של זהות תרבותית וזהות שפתית. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך http://www.hebpsy.net/articles.asp?t=0&id=1219

 

Buxbaum E., The role of a second language in the formulation of ego and superego. Psychoanalytic Quarterly, 1(3): 279-289, 1949.

מופיע בתוך המאמר של קיטרון.

 

McGoldrick M.,Ethnicity and family therapy. An overview. In: McGoldrick M., Pearce J.K. and Giordano J., New- York – London. The Guilford Press, 3-30, 1982

מופיע בתוך המאמר של איציקסון ומינוחין-איציקסון.