bein-hamilim-banner

לנגן את העצב, את הפחד, את השמחה

אמירה אור - פסיכולוגית ומטפלת באמנות
Amira.or11@gmail.com

על הספר: ושוב להיפגש עם הצלילים מאת דורית אמיר. רסלינג, 2017, 304 עמודים

בואו תדמיינו רגע ילדה קטנה שותקת. ילדה שלא משתמשת בקול שלה כי איבדה אמון, כי היא כועסת, כי היא לא מאמינה שמישהו באמת יקשיב. היא עומדת בפתח ביתה הלא מוכר של המטפלת במוזיקה, מחזיקה מבוהלת בחצאית של אימה. המטפלת מרגישה את העצב והפחד של הילדה, היא מוציאה למסדרון כלי נגינה, אוטוהרפ (נבל קטן מעץ), ופורטת באופן עדין ביותר אקורד ברה מינור. בלי מילים, בהתכווננות לילדה, היא מאלתרת בקול מנגינה נוגה. כמה דקות חולפות והילדה, בחשש ובהיסוס, הולכת אחריה לחדר הטיפול. גם בחדר המטפלת ממשיכה לפרוט על האוטוהרפ באותו אופן. הילדה מקשיבה, רוב הזמן עיניה נעוצות ברצפה. מדי פעם, לעיתים רחוקות, העיניים שלהן נפגשות. ואחרי רבע שעה היא חוזרת לאימה.

עוברים כמה חודשים. עכשיו הילדה מרגישה בטוחה הרבה יותר. היא מתנועעת בחופשיות, בודקת ומנסה כל מיני כלי נגינה, מיישירה מבט. היא מתופפת על הבונגוס, חוקרת כל מיני דרכים לתופף, מבחוץ ומבפנים, עם או בלי מקושים. המטפלת מלווה אותה עם בונגוס אחרים, מתכווננת אליה, נותנת לה תמיכה ריתמית. הן מחליפות תורות, מתופפות יחד, מתחילות חלש ובהדרגה חזק יותר. המוזיקה מגשרת ומקשרת ביניהן.

פתאום הילדה צועקת צעקה רמה. היא נשענת על המטפלת ובוכה. המטפלת מחבקת אותה. קול חזק יוצא החוצה. כעס, תוקפנות, אי-נוחות, חרדה – כל אלה יוצאים החוצה שוב ושוב דרך הידיים שמתופפות וחובטות ודרך צלילי התוף העמומים. לאט ובהדרגה נוצר שדה משחק. הילדה מדברת.

 לא היו כאן כמעט מילים. לא היה דיבור על תוכן ("אני רואה שאת מאוד כועסת, אולי זה בגלל ש..."), לא חיפוש סמלים, פירושים ושיקופים. כל אלה הופיעו ברבדים הסמויים של המוזיקה, כמו הפעימות וההגאים שנוצרים בין אם לתינוקה; הקולות שעוד לפני המילים. לפעמים, בטיפולים אחרים, הקשר מתהווה אחרת.

כשדורית אמיר מתארת בספרה את הקשר עם הילדה הזאת ועם אחרים שביטאו במוזיקה את רגשותיהם בטיפול, קל לנו יותר להבין את המשמעות של תחום הטיפול במוזיקה. דימויים רבים של שעת טיפול פסיכולוגי מוכרים לנו מסרטים שראינו ומספרים שקראנו. יש לנו כבר תמונה של חדר הטיפול הפסיכולוגי: שתי הכורסאות, ממחטות הנייר, הישיבה זה מול זה או זה על הספה וזאת יושבת, אבל איך "נראה" טיפול במוזיקה? איפה הם יושבים? איזה כלים יש בחדר? לְמה הם מאזינים? מי מחליט מה עושים? מי מקשיב? מי מנגן? והעיקר, איך זה עוזר למטופלים?

לא קל להבין מקצועות שיונקים משני תחומי ידע: הפסיכותרפיה והאמנויות. השילוב בין השפה היצירתית לשפה הטיפולית-מילולית נחווה לעיתים כמלאכותי, מוזר ולא ברור. אף על פי שמספר המטפלים באמנויות (מוזיקה, אמנות פלסטית, תנועה, פסיכודרמה, דרמה-תרפיה וביבליותרפיה) בארץ עולה בהתמדה, ולמרות הפעילות המחקרית הענפה, כתבי העת, ימי העיון, ההכרה של המוסדות להשכלה גבוהה, נראה שהחברה הישראלית, ובעיקר הממסד הרפואי והשיקומי, עדיין לא נותנים הכרה, לא מפנים מקום ולא מנצלים כראוי את כוחם הייחודי של מקצועות אלו. בולטת התופעה שבארץ, שלא כמו בארצות אחרות, יש תוכניות ללימוד פסיכותרפיה שאינן פתוחות בפני מטפלים באמנויות. בתוכניות אחדות נהוגה הפרדה בין תוכניות לפסיכולוגים לתוכניות למטפלים בהבעה, מה שמונע הפריה הדדית וחשיפה של אנשי המקצועות הטיפוליים לכוחה הרב של היצירה בטיפול. הספר שלפנינו מאיר את התחום החבוי והלא מוכר הזה.

תיאורי הטיפול שנפרשים בספר הופכים את הטיפול במוזיקה לחוויה חיה ומוחשית. נוצר כאן בסיס לדיאלוג פורה בין הכותבת לקוראים. קל לדמיין את החדר, את כלי הנגינה, את השותפים לתהליך היצירה ואת הפעולות ההדדיות שמתרחשות בו. קל לראות איך, עם תיווך של מילים או בלעדיו, עם הקשבה אמפתית ורגישות לצלילים, נוצר קשר עמוק שמתוכו צומח אצל המטופלים שינוי חיובי. תיאורי הטיפול וההדרכה שבספר משמיעים את קולם של המטופלים והמודרכים, מתארים את החוויה המשמעותית שמאפשר הקשר שנשען על האזנה למוזיקה או יצירתה.

בפרק חזק ועמוק שעוסק בעבודה עם נפגעות טראומה אנחנו מתוודעים לעבודה עם מיכאלה, ניצולת שואה בת שישים שסובלת מחרדה, מדיכאון וממכאובים גופניים. מיכאלה אוהבת לשמוע מוזיקה קלאסית אך נתקפת חרדה כשהיא שומעת את ה"בולרו" של ראוול. לא ברור מדוע. הפעילות המוזיקלית העיקרית בטיפול של מיכאלה הייתה האזנה ל"בולרו" של ראוול והעלאת דימויים מהלא-מודע. ל"בולרו" הייתה השפעה חזקה על מיכאלה. בהאזנה צפו ועלו רסיסים מסיפור החיים המורכב שלה. בהדרגה הלכה החרדה ופחתה. אפשר היה לשמוע חלקים מהיצירה ואז להירגע, לעכל, ושוב לנוע. כתיבת שירים נלוותה לתהליך ההקשבה ואפשרה שחרור, התבוננות מרחוק, ביטוי רגשי. את השיר אפשר לשנות וכך להרגיש שליטה. על ידי כתיבת שירים, הקראה, הלחנה ושירה יכלה מיכאלה להגיד ביתר קלות דברים על עצב עמוק, בדידות וחוסר תקווה. במהלך הטיפול נוצר נרטיב שבנה מחדש את העבר, אִפשר להשלים איתו, ועם זאת לחיות את ההווה ביתר שמחה.

מסיפורי הטיפול קל גם לדמיין את דרך עבודתה הייחודית של דורית המטפלת, את פעולת הנגינה המגוונת שלה שמותאמת לרגשות שצפים בתגובה למטופלים, את כלי הנגינה שבהם היא משתמשת: בונגוס, קאזו, משרוקיות, תופים, פסנתר, את עומק ההקשבה, וגם את ההתבוננות התמידית בעבודתה. היא מתעדת, בודקת את עצמה ולא חוששת להודות בטעויות או בכשלים. אנחנו יכולים להציץ כאן דרך חור המנעול ולעקוב אחר העבודה הקשה, החיפוש והתעייה, הבדיקה והחקירה.

המאמץ לתאר בכתב את התהליכים החמקמקים והסמויים מהעין בטיפול מבוסס יצירה מעסיק את אמיר שנים רבות. גילוי נאות: הרצון לתקשר את החוויה של הטיפול באמנויות הניע את דורית ואותי להקים את "תרפיה באמצעות אמנויות, כתב העת של יה"ת", בשנת 1982 וליצור במה לדו-שיח מקצועי של מטפלים ומתעניינים בתחום. זאת ועוד, ערכנו יחד את הספר "בשפה אחרת" (מודן, 2005), ספר תיאורי טיפול בתחומי היצירה למיניהם, שנועד לרכז ידע והתבוננות על העשייה המקצועית בתחום. דורית כתבה ספרים נוספים, פרקים בספרים בין-לאומיים רבים, ושמה הולך לפניה בעולם כחוקרת בתחום הטיפול במוזיקה.

ספרה הראשון "להיפגש עם הצלילים" (בר אילן, 1999) היה הראשון שהנגיש את תחום הטיפול במוזיקה לקוראים הישראלים בעברית. הוא הפך לספר לימוד חשוב בכל תוכניות הלימוד ובספריות הטיפול. בשבע-עשרה השנים שחלפו מאז צאת הספר התרחב המקצוע והתבסס. הספר הנוכחי נכתב בפרספקטיבה של שנים רבות של עבודה טיפולית, הוראתית ומחקרית, ומטרתו להיות סיכום סובייקטיבי להוויה המקצועית של אמיר.

ב"ושוב להיפגש עם הצלילים" אמיר משמיעה קול צלול, רם וברור. היא מתארת את לידת מקצוע הטיפול במוזיקה בארץ מראשיתו ואת התהליך המרשים של צמיחתו והבשלתו. היא משרטטת את השלבים בהתפתחות תוכניות הלימודים, ההוראה והמחקר שצמחו ומקבלים כיום הכרה בקהילה המקצועית הבין-לאומית, בכתבי עת ובפעילות מחקרית בין-לאומית משותפת. כל אלה יוצרים דור של אנשי מקצוע מיומנים שתרומתם הנפשית למצבם של מטופליהם משמעותית וחשובה.

הספר כורך את האישי עם המקצועי. הדרך המקצועית האישית של דורית משתלבת בתמונת המצב של התחום בארץ ובעולם. אנחנו מתוודעים כאן לקולות המגוונים של דורית: קולה של דורית הילדה שאביה שר לה בקולו הערב את שיר היקינתון; קולה הבוגר של המטפלת במוזיקה שמתבוננת בארבעים שנות עבודתה ומנסחת תובנות חדות; קולה של המדריכה שמלווה מטפלים צעירים בתהליך ההתמקצעות שלהם; קולה של אשת האקדמיה שהקימה את התוכנית להכשרת מטפלים במוזיקה באוניברסיטת בר אילן והכשירה עשרות רבות של מטפלים שלמדו תואר שני ושלישי; וגם קולה של החוקרת שמעשירה בהתמדה את עולם הידע בטיפול במוזיקה ומשמשת מודל לשילוב עבודה בשטח עם הוראה ומחקר.

פרקי הספר יוצרים גם רשת של קשרים בין הטיפול במוזיקה ובין תחומי ידע אחרים: פילוסופיה, פסיכולוגיה, חקר המוח ומוזיקולוגיה. הספר סוקר את המגמות העכשוויות בתיאוריה של הטיפול במוזיקה ואת מקום המיוזיקינג, פעולת עשיית המוזיקה. אמיר כותבת:

אני מתחברת בעיקר לתיאוריות שנותנות למיוזיקינג מקום מרכזי. אני רואה חיבור חזק בין האדם למוזיקה (שלו ושל אחרים) ומכאן הפוטנציאל הטמון במוזיקה בטיפול להניע שינוי וצמיחה אצל האדם השלם. מנקודת מבטי תרפיה במוזיקה היא מבוססת מוזיקה, בעלת בסיס הומניסטי, תרפיה שרואה במיוזיקינג בראש ובראשונה חוויה אישית ובין-אישית (ולא רק סימבול) שמשפיעה על האדם כולו – על המוח, על הגוף, על הנפש, על הרגש, ועל הרוח.

אמיר משמיעה בספר קול ברור בזכות חידוד הזהות המקצועית של המטפלים במוזיקה. היא מאמינה בשימוש עקבי בכלים המוזיקליים בטיפול, בהדרכה, בהוראה, ומתריעה על הסכנות הטמונות בטשטוש הגבולות בין מקצוע זה ומקצועות טיפוליים אחרים.

תחום הטיפול במוזיקה, כמו כל מקצועות הטיפול באמנויות, עבר מהפכה דרמטית בשנים האחרונות. תוכניות ההכשרה הפכו לתוכניות לתואר שני, ורבים השלימו את התואר השלישי בתחום. אבל השינוי המיוחל ביחס הרשויות (בריאות, חינוך, שיקום) למקצועות האלה לא הגיע. החוק שאמור לעגן את דרישות המקצוע לא התקבל, ואי לכך לא נפתחו תקנים ולא התאפשרה תעסוקה מסודרת במערכות השונות. עד כה מטפלים באמנויות עובדים במשרה חלקית ולא משתייכים לאף מקום טיפולי באופן מלא, מה שמחליש את מעמדם בצוות הטיפולי במקרים רבים.

לנוכח מעמדו הלא יציב של התחום קשה אפוא להאשים את המטפלים במוזיקה על שאיפתם להידמות לפסיכולוגים: לוותר על הזהות המיוחדת שלהם ולהיטמע בשדה הטיפול המילולי. אמיר שמה את האצבע על התופעה שמטפלים במוזיקה מוותרים לעיתים על השימוש בכלי הייחודי שלהם בטיפול ובוחרים לתקשר בדיאלוג מילולי. אני מזדהה עם החשש שלה שהייחודיות של הטיפול באמצעות יצירה תֹאבד עקב האדרה של הטיפול הפסיכולוגי ותחושת נחיתות עצמית. מסוכנת התפיסה שמנסה לחקות את הטיפול הפסיכולוגי מתוך התבטלות וחוסר ערך עצמי. אמיר חוזרת ומדגישה שהנהייה אחרי מדריכים שאינם מטפלים במוזיקה מעקרת את הזהות הייחודית של העוסקים בתחום ומסכנת את המטפלים באיבוד המיומנות המקצועית שלהם.

"רבים מהמטפלים במוזיקה מגלים נטייה והעדפה למילים עד כדי כך שהמוזיקה איננה נוכחת ומקומה מוטל בספק". היא מונה כמה סיבות לכך: חוסר ביטחון בשימוש בכלי המוזיקה וקבלת הדרכות מפסיכולוגים ומתרפיסטים במוזיקה שלא משתמשים בכלי האמנותי אלא במילים בלבד, דבר שמעורר חוסר אמון בכוחה של המוזיקה ומצמצם את הידע כיצד להשתמש במוזיקה ככלי טיפולי. מגמה זו מערערת, לדעת אמיר, את הזהות המקצועית ומחלישה אותה, ואם היא תימשך, היא חוששת, "נאבד את עצמנו לדעת".

הספר "ושוב להיפגש עם הצלילים" חשוב, קריא ומעניין. הוא מסכם את דרכה המקצועית הייחודית של הכותבת, ויש בו תובנות מקצועיות ומסרים ברורים. אמיר שבה וקוראת "לחזור הביתה, לשורשים"; לחזור ולהשתמש במוזיקה בטיפול, בהדרכה ובהוראת המקצוע. אין לי ספק שיש בספר עניין וערך משמעותי למטפלים מכל הגישות והתחומים.