עינת שופר אנגלהרד; פסכותרפיסטית ומטפלת בתנועה, מדריכה. ראש התמחות תואר שני בטיפול בתנועה, מכללת סמינר הקיבוצים
einatsh2@bezeqint.net
יום העיון הראשון בתכנית התואר השני בטיפול בתנועה נפתח בהזמנה להפנות קשב לגוף, לנשימה, לעצום עיניים, להפנות את תשומת הלב למגע כפות רגליים ברצפה ולמגע הגוף בכיסא. הנושא של יום העיון הוא דימוי גוף והפרעות בתפיסה של הגוף. דימוי גוף תקין קשור בראש ובראשונה ביכולת שלנו לחשוב את הגוף, על התחושות והרגשות שבו. כשאני מרגיש חי בתוך גופי אני חש תחושות גוף למיניהן, מפנטז ומדמיין אותן, חושב אותן רגשית ונותן להן משמעות. בהתפתחות תקינה התהליך הזה נעשה כל העת ברמה לא מודעת. מנגד, עיוותים בדימוי הגופני קשורים בתפיסה אינטלקטואלית של סכמת הגוף במנותק מחוויה של תחושות גוף.
היכולת להרגיש בגוף מתפתחת מראשית החיים, כאשר ההורה עוטף את התינוק בזרועותיו, מלווה את הנשימה שלו בקצב נשימתו שלו, מתבונן בו, מחייך אליו, מתלהב ממבעו, מקולו ומתנועת גופו. כאשר גם הגוף וגם הנפש מוחזקים ואסופים בידיו של ההורה מופנמת בתינוק סכמת גוף תקינה. ויניקוט (2009 [1949]) מתייחס במאמרו "התפקוד המנטלי ויחסו לפסיכה סומה" לשלושה מרכיבים של האדם: הסומה, כלומר הגוף; הפסיכה, שהיא "הפיתוח בדמיון של תחושות גוף ותפקודי גוף"; והשכל, שבמצב תקין הוא אחד מתפקודי הפסיכה-סומה. החזקה של הורה המכוּונת ומותאמת לצרכים הפיזיים והרגשיים של התינוק מאפשרת את השתכנות הפסיכה בסומה, וכך מתגבש מבנה פסיכוסומטי אחדותי או, במילים אחרות, דימוי גוף אינטגרטיבי ומותאם למציאות.
כאשר הסביבה לא מותאמת לצורכי הגוף-נפש של התינוק – אם בשל היעדר פניות של ההורה ואם בשל רמת הרגישות שעמה נולד התינוק , היכולת להרגיש בגוף עלולה להתפתח באופן שאינו תקין. במצבים כאלו התינוק מאבד קשר עם הגוף ונאלץ למצוא מקלט בשכלו. החשיבה מתפתחת במנותק מן החוויות של הגוף-נפש, ומתפתחים עצמי כוזב ודימוי מעוות של הגוף. בהקשר זה ויניקוט מציין כי כשמטופל מרגיש שהוא "יוצא מדעתו" הוא למעשה משתחרר מאשליית הצורך במנגנון נפשי שהוא מפוצל מכל מה שמתרחש בגופו, וכי "יציאה מהדעת" היא בעצם זכייה ביכולת להרגיש בגוף.
"להרגיש בגוף" היא מטרה בטיפול, בוודאי בטיפול בתנועה, אולם התהליך מורכב וסבוך. אוגדן (2011 [2001]) פותח את מאמרו "לחשוב מחדש את הגוף" בהכרזה כי "אין כמעט דבר בעיסוק בפסיכואנליזה שהוא סבוך ומבלבל יותר (בסוגריים הוא מוסיף, או מעניין יותר) מאשר השאלה כיצד חוויות באנליזה מסייעות להתפתחות הבריאה של תחושת המטופל שהוא חי בתוך גופו". בקליניקה של הטיפול בתנועה הקשבה של המטפל לתנועת הגוף של המטופל מאפשרת התפתחות בחוויה של המטופל את הגוף, ובכך העמקת הרגשת הבעלות על החוויה הרגשית בו.
ויניקוט (2009 [1949]), באופן שגם כיום עדיין לא מקובל בשיח הטיפולי, נותן מקום מרכזי בתהליך הטיפולי לשחזור של חוויות מוקדמות בגוף ובתנועה כדי להעניק למטופל הזדמנות לחוות אותן מחדש. במקרה אחד מבין רבים הוא מתאר מטופלת בת 47 שיוצרת קשרים חברתיים, יציבה בעבודתה, אך מגיעה לטיפול עם חוויה של חוסר סיפוק, "כאילו תמיד בקשה למצוא את עצמה אך לעולם לא הצליחה" (שם, עמ' 84). בפגישות הטיפוליות המטופלת משליכה את עצמה מהספה שוב ושוב. ויניקוט נותן לה אבחנה של היסטריה, שהייתה שכיחה באותה תקופה. אולם בסופו של דבר, הוא מפרש את הנפילות באופן אחר לגמרי: "לבסוף הבנתי כי הצורך הלא מודע שלה לחזור ולהתנסות בגוף בתהליך הלידה עמד ביסוד של הנפילות מהספה" (שם, עמ' 85). ומכאן הוא מסיק כי באמצעות התנועה הביאה המטופלת לידיעתה את פיסת המציאות הנפשית שלא היה ביכולתה לספר במילים, ושאותה היה לה צורך עז להכיר.
ויניקוט, כמו מטפל בתנועה, מתבונן בשינויים בנשימה של אותה מטופלת (שאחריהם יש לעקוב בפרטי פרטים, לדבריו) ולהתכווצויות של שרירי גופה (שאותן, הוא מציין, יש לחוות מחדש ובדרך זו להיזכר בהן), ומגיב להם. הוא מסביר: "אני שמרתי על תחושת ההמשכיות שלה באמצעות הנשימות שלי ומשום שיכולתי לראות ולשמוע את בטנה נעה כשנשמה" (שם, עמ' 85). כך יכלה אותה מטופלת לחוות לראשונה בחייה את הפסיכה, לחוות ישות משלה, גוף שנושם והתחלה של פנטזיה השייכת לנשימה.
אוגדן (2011 [2001]) מתאר את הטיפול בש', עורך דין מצליח בן 38 אשר עבר פגיעה מינית קשה בהיותו ילד קטן בן ארבע. באחת הפגישות החל ש' להתנועע על הספה ששכב עליה בדרך נסערת ביותר. הוא התגלגל לצד אחד של הספה ואז לצד השני של הספה כמנסה למצוא תנוחה שתקל על כאב פיזי, ללא הועיל. אוגדן מתייחס לתנועת הגוף ואומר: "אני חושב שאתה חווה משהו ממה שבוודאי הרגשת כילד קטן שמתעללים בו, תחושה של אובדן יכולת לחשוב ולשלוט בגופך ואובדן כל תחושה או מובן של מי אתה" (שם, עמ' 190). בדרכו הרגישה שם אוגדן לב לתלכיד זיכרון בגופו של המטופל, ניסה לחשוב עמו את התחושה בגוף ולתת לה משמעות.
בשתי הדוגמאות הללו ההתבוננות של המטפל בגוף המטופל ובתנועתו מאפשרת לו למצוא סמלים, להפוך את הידוע הלא נחשב או את תלכיד הזיכרון הגופני לקרוב לחוויה, ולהתחיל לחשוב רגשית ובמשותף על חוויות שעד אז נחוו בבדידות, ואשר לא היה אפשר להעלותן על הדעת ולחשוב אותן במילים. בשונה מטיפול בתנועה, בשתי הדוגמאות שהוזכרו המטפלים הם פסיכואנליטיקאים, וחוקי ה-setting מצמצמים את מרחב התנועה לגבולות הספה בלבד. בקליניקה של הטיפול בתנועה המקום לגוף ולתנועה כמעט לא מוגבל. התנועה היא שפה, דרך ללא מודע ואמצעי לקשר. כאשר המטפל רגיש לתנועת הגוף של המטופל, מתבונן בו בקשב או מצטרף לתנועה עמו, אי-אפשר להימנע ממפגש של שניים, מפגש של גוף, מבט, נשימה. להרגיש שאני חי וקיים בתוך גופי משמעו גם להרגיש ולדעת רגשית שמישהו מתבונן בי ויכול לחשוב אותי.
מקורות
אוגדן, תומס ה', 2011 [2001]. "לחשוב מחדש את הגוף", בתוך: על אי-היכולת לחלום, תרגום: אפרת גבאי, תל אביב: עם עובד, עמ' 195-184.
ויניקוט, דונלד ו', 2009 [1949]. "התפקוד המנטלי ויחסו לפסיכה-סומה", בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב, תל אביב: עם עובד, עמ' 91-78.
[*] הרצאת פתיחה ביום העיון בתכנית התואר השני בטיפול בתנועה, מכללת סמינר הקיבוצים, פברואר 2015.