בין המילים
דנה חפץ - סמינר הקיבוצים
danafreih@gmail.com
לטל, בתודה
"שלום", אני אומרת.
היא נכנסת. הדלת נסגרת.
"בואי, שבי".
יושבת. קפוצה.
"מה שלומך?"
"בסדר".
"איך עבר השבוע?"
"כרגיל".
הטיק הראשון בצוואר. שתיקה.
"נקרא משהו?"
"טוב".
אני אומרת: "הבאתי שיר של רחל. מכירה את המשוררת רחל?"
הנהון.
אני קוראת:
מִי אַתָּה? מַדּוּעַ יָד מוּשֶׁטֶת
לֹא פּוֹגֶשֶׁת יַד אָחוֹת?
וְעֵינַיִם אַךְ תַּמְתֵּנָּה רֶגַע
וְהִנֵּה שָׁפְלוּ כְּבָר נְבוֹכוֹת.
גַּן נָעוּל. לֹא שְׁבִיל אֵלָיו, לֹא דֶּרֶךְ.
גַּן נָעוּל – אָדָם.
הַאֵלֵךְ לִי? אוֹ אַכֶּה בַּסֶּלַע
עַד זוֹב דָּם?
התכווצות. אלמלא הכרתי אותה כבר, לא הייתי יודעת שאפשר שאדם מבוגר יתכווץ ככה.
גם זו תגובה, אני חושבת: משהו זז שם.
*
שיחת הטלפון הראשונה הייתה דווקא עניינית מאוד. קול אפור, יעיל, התקשר אליי בשעה ארבע אחר הצהריים ושאל אם ניתן לבוא לפגישת היכרות. הפרטים הטכניים (מיקום, מחיר) כבר היו ידועים לה. תיאמנו שעה. ניסיונותיי לברר פרטים ראשונים נדחו בנימוס: "אני מציעה שנדבר כשניפגש". ובמהירות מנומסת גם הסתיימה השיחה, מותירה אותי מופתעת.
כשנפגשנו לראשונה נעלמה היעילות הזאת כלא הייתה. נראה שהפנייה הטלפונית הצריכה את כל משאביה, וכשהגיעה לקליניקה כבר אזלו כוחותיה. כשפתחתי את הדלת - שעליה דפקה בדיוק בשעה היעודה - עמד לפניי גוש גוץ וחתום. "היכנסי", אמרתי. הנהון קצר. החוויתי בזרועי לעבר הכורסאות, וכשהלכה לעברן הבזיקה מחשבה על בת הים של אנדרסן, כשהלכה על רגליה החדשות על החוף בחיפוש נואש אחרי אהובה הבוגדני: כל צעד כמו רגל יחפה על שברי זכוכית.
*
גובהה. גילה. מצבה המשפחתי. השכלתה. הכנסתה החודשית. הנתונים שבהם מודדים אותה אינם מיטיבים עמה. הייתי רוצה לכתוב כאן שדברים אחרים – האור בעיניה, עושר שפתה, רכות חיבוקה – משכיחים מן הלב את המספרים הללו, אבל אינני יכולה: מבטה כבוי, לשונה כבדה, כמעט אילמת, ומגע שלה בזולת לא יעלה על הדעת. מה אפשר לעשות עם אישה כזאת.
אני מדברת אליה.
היא מצִדה ממשיכה לבוא. מדי שבוע.
"תשמעי", אני אומרת. אף שאין בכך צורך: היא שומעת, שומעת כל העת. זה הדבר היחיד שבו אני בטוחה. וגם שנדרשת אתה זהירות גדולה, מפני שהיא על סף תהום. וגם המילים הללו מטעות: היא לא תפגע בעצמה, ולא באחרים. אינני יודעת איזו תהום אני חשה בה, לפעמים נדמה שאין שם כמעט דבר. ואולי זו התהום: כל כך מעט יש שם. דימוי של שלהבת נר ברוח עולה ומיד נדחה: דרמות סנטימנטליות שכאלה אינן הולמות את קומתה ולא את כפות ידיה.
אולי את האחיזה שלהן זו בזו. כאילו אין עוד דבר בעולם מחוץ להן.
(לפני שנים, שלא כמנהגי, הלכתי להופעת מחול – בן זוגי התעקש להפתיע וקנה כרטיסים, ולא יכולתי לסרב – ובעיצומו של הערב שלסיומו ייחלתי חשְׂכה פתאום הבמה והמוזיקה חדלה, ואלומת אור יחידה האירה את גופה הדק של רקדנית מבוגרת שחוללה לאט, בדממה, בעיניים עצומות, חובקת את גופה שלה בזרועות ארוכות, בכמיהה ובדידות חשופות כל כך עד שעיניי הוצפו ואחר כך נעצמו. לא יכולתי לראותה בכך).
*
יש אנשים שקשה להכניסם אל הלב. גם אם צריך, גם אם תחושת אשמה מתגנבת, בעל כורחה מתגנבת, למרות הידיעה שאין לה מקום, שהיא רק מכבידה עלייך ומרחיקה מלגייס את האמפתיה שתאפשר לך לחוש קרבה. והמראה המעליבה שהקושי הזה מציב בפנייך: חוסר היכולת שלך לאהוב את המגושם, לא, תדייקי, לפחות לעצמך תגידי: את המכוער והעלוב והאפור מנשוא. ומה שזה אומר עלייך, אחרי כל השנים האלה.
כמו אחרים, יש וגם היא עולה בך: בתור ארוך ליד הקופה בסופר, בפקק תנועה, בלילות שבהם את מתקשה להירדם. אבל שלא כאחרים, בבואה אין היא מביאה אִתה שום תנועה – לא מחשבה פתאומית ונלהבת לאן כדאי להמשיך אתה, לא רגש עז, לא זיכרון חי של רגע צלול. רק מועקה קהה, אטומה. נטולת שם. ערב אחד הזכירה לך המועקה הזאת את האנשים האפורים מומו של אנדה, אבל הלוא לאנשים הללו הייתה מטרה ותכנית – זדונית, ודאי, אבל מכוונת ומתוכננת ובעיקר מתקדמת לאיזשהו מקום, ואפילו במהירות – ואילו אתה את שוקעת לתוך לימבו שדבר אינו נע בו. ומה תועיל כאן ההקשבה? קסם נחוץ כאן.
ומצד שני, את מתמרדת, הלוא תמיד האמנת בקסמים. קדימה, לכי והוליכי אותה אחורה. עקב בצד אגודל.
*
לפעמים, שתיקתה מכאיבה. אני מנסה מאוד להבין היכן היא ברגעים הללו ולא מצליחה. כבר אמרתי: גן נעול. עד כדי המחשבה ששום דבר טוב לא יצא מכאן. וגם לא שום דבר רע. שום דבר בכלל.
אבל ייאוש איננו מקובל עליי. אני מתנערת ממנו כמו חתול רחוב שנתפס בעורפו והושלך לשלולית צוננת, דלוחה.
"יש תחושה שקשה", אני אומרת.
שתיקה.
"ננסה לכתוב משהו? או לצייר?" אני מצביעה על ערמת הדפים הלבנה, העט והעיפרון המחודד וצבעי העיפרון והטושים והפנדות הממתינים על השולחן לצִדה.
שלא כצפוי היא נענית. נוטלת דף. משתהה. נוטלת גם עיפרון. מתחילה לשרבט. תנועותיה, תועות ואבודות, הופכות לאִטן ממוקדות יותר ויותר. בדממה נשמע רק קול העיפרון על הנייר. הזמן נוקף, לפתע חי מאוד. עד שהיא עוצרת, נאנחת עמוקות. מביטה במעשה ידיה בלי מילה. ואז מסובבת אליי את הנייר: רישום יפהפה של חתול.
"אהרון", היא אומרת ברוך.
"מי?" אני שואלת. לרגע מבולבלת, בעיקר מהצליל החדש, המפתיע כל כך, של קולה.
"זה אהרון", היא חוזרת, מלטפת את השם בפיה. "החתול שלי". היא רואה את תמיהתי ומחייכת חיוך קלוש, "אני יודעת שזה לא שם נפוץ לחתול, קראתי לו על שם דוד שלי. הוא נפטר. שניהם נפטרו".
החיוך נעלם. קשה להאמין שאי פעם היה.
"בגלל זה באתי", היא אומרת.
*
בתום השעה, אחרי שהדלת נסגרת אחריה, עצבנות מקפיצה אותי ממקום למקום: להכין לעצמי, ומיד גם לשתות, קפה מר, חורך, בשיא הקיץ; למלא את קופסת הטישו שלא נגעה בה; ליישר שלא לצורך את כלי הכתיבה והניירות שעל השולחן; למחות אבק דמיוני מעל מדפי הספרים. או להפך: לאות גדולה נופלת, מפילה אותי קהה על הכורסה. כך או כך, המעבר אל מי שיבוא אליי אחריה לעתים קשה להפתיע. והדברים מוכרים וידועים, בלי די נכתב על כך ואני עצמי הרציתי על התחושות הללו, ובכל זאת, בכל פעם מחדש: אתה, עד כדי כך?
עד כדי כך.
ועכשיו, בשעה האחרונה, משהו חדש: רוך כלפיה. שמציף רצון לכתוב לה. אותה.
אני כותבת. מנסה לתאר לעצמי את ביתה. את שגרת יומה. ברגע נועז: את חלומותיה.
אבל חוט הצליל שהיה לקולה והחיוך שנדלק להרף ברגע ההוא, שבו קראה בשמו של אהרון, דק כל כך. וכמעט רק בו אפשר להיתלות. אינני יכולה לתאר לעצמי את חייה מעבר לחדר הזה, שאליו היא באה כבר כמעט שלושה חודשים. ובעצם, כל כך מעט אפשר לומר גם על חייה בתוכו. אִתי.
*
ולמרות הכול בפגישה שלאחר מכן משהו בה אחר. וכבר על הסף אני מוצאת את עצמי מחייכת אליה בחום שמפתיע אותי. הצעדים המעטים שבהם היא גומעת את המרחק מהדלת לכורסה מהירים, תכליתיים. כאילו עברה דרך ארוכה בשבוע האחרון וגמרה בלבה למהר ולצרף גם אותי אליה.
עוד לפני שנאמרה מילה אחת עולה תחושה ברורה, חד-משמעית: בבת אחת, סוף–סוף, ובאורח פלא, יש בחדר אותנו.
אני ממתינה. נוכחת. בדריכות חדשה.
"הרגתי אותו", עולה קולה פתאום. "את אהרון". כנראה משהו בהבעת פניי גורם לה להוסיף במהירות, "הוא היה חולה. כאב לו".
"את רוצה לספר לי על זה?" מיד אני ניחמת על החודרנות. קל לשער כמה יכאיב לה הדבר. קל להניח שלא תוכל לדבר. עד שנפתח סדק, שבתי והברחתי אותה.
היא חשה את מחשבותיי. "זה כואב", היא אומרת, "אבל לא חשוב, זה יעבור. השיחה הזאת חשובה. זה החיים".
היא משתהה, משוקעת בעצמה. אחר כך חוזרת ומתחילה מחדש. "כשהפרֵדה מתקרבת מרגישים את זה. בכל הגוף מרגישים. בעיקר בגרון. מישהו תולה בך עיניים, מרגיש גם הוא, מבקש בלי מילים. ואין שום דבר שאת יכולה לעשות. לכל היותר לדבר על זה ולקוות שיבין ואולי אפילו יקבל. ולדעת שלא. לא באמת. כי איך אפשר לקבל פרדה כשמישהו קרוב ככה. איך אומרים? 'עצם מעצמך'".
היא עוצרת. אני מקשיבה. שותקת. משהו נדיר מתרחש: אין לי מילים. וגם בה מתנועע משהו לא שכיח, באיזו תנועה רחבה, לא מוכרת לי. אולי גם לא לה.
"אדם או חתול", היא ממשיכה, "מה זה משנה. אי-אפשר להסביר וגם לא ללכת. ובכל זאת את מחבקת אותו חזק ואחר כך נותנת לו בעצמך את הכדור, מומס בתוך המשקה שהכי טעים לו. ונשארת אתו, עד הסוף. ולא אומרת, לא צריך להגיד, כי שניכם מרגישים את זה. עד עמקי המעמקים".
הדברים שופעים ממנה בפשטות, בטבעיות. קולה איתן. גופה נע אתו בתואם, כמעט בחן. אינני שבעה מלהקשיב ומלהביט לה ובה.
אבל היא כבר מעיפה מבט בשעון העגול. "הזמן נגמר", היא אומרת בשקט. וקמה. והולכת.
והיא גבוהה.
דנה חפץ היא ביבליותרפיסטית. קובץ סיפוריה "דולפינים בקרית גת (הוצאת ספרא והקיבוץ המאוחד, 2016) זכה בפרס איגוד סופרי ישראל ופרס שרת התרבות לספר ביכורים.