הטקסט כמְכל - ד"ר אבי באומן

ד"ר אבי באומן - המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית
avi.bauman@gmail.com

מְכל הוא עבורנו מקום שבו מתרחשים תהליכים; הוא מחזיק ומאפשר, אך גם מזין, מזרז ומעורר תהליכים שונים ומשונים. על כן לעתים הוא יופיע כדימוי של רחם גדול שבו גדלים תוצרים חדשים, לעתים כמו ברֵכה שבה רוחצים, ממוססים הגנות, קומפלסים ומתחים ומתנקים מהשפעות בלתי רצויות, ולעתים הוא כמו קבר שבו מתים חלקי נפש, נרקבים, מתפוררים, וחלקים חדשים מתהווים. במקרה האחרון הוא דומה למעין חבית קומפוסט היוצרת תהליכים סמויים מן העין, טרנספורמציות שונות ומשונות. הדימויים השונים של המְכל מתייחסים כנראה לכל מה שמחזיק את התהליך, כל מה שמאפשר ומעודד שינוי, צמיחה, גדילה או התמרה.

בילדות המוקדמת זה מתחיל מן האֵם כמְכל, המשפחה, החברה וכל מה שמחזיק את נפש הילד ורגשותיו תוך כדי הזנה; כל מה שמאפשר גדילה ושינוי בתקופה קריטית זו בחייו של האדם.

אנסה לתת נקודת מבט נוספת, זווית הראייה היונגיאנית, על מְכל. השקפה זו מביאה אל המוקד את הארכיטיפי, את הנצחי, את הכלל-אנושי, ומתוכו, מתוקף נוכחותו, נוכל לזהות מְכל אפשרי נוסף. הביטויים או הפנים השונות של המְכל המורחב הזה וההשתקפות שלו בשפת אנוש הם כל מה שמאפיין את האנושות והישגיה ומתבטא בתרבות, בדת באמנות ולמעשה בכל מה שיצרה האנושות והפך לנכסי צאן הברזל שלה. בין השאר כל מה שנאסף, נכתב, צויר הולחן וכן הלאה. ביטויי המְכל הגדול הכלל-אנושי הזה, שאפשר לחלקם למְכלים קטנים יותר ולהצמידם לתרבות, לקבוצה, לחברה ועוד, מעניינים אותנו מאוד כפסיכולוגים יונגיאנים. 

אחת התעוזות  העיקריות של  יונג הייתה למקם בנפש לא רק את מה שבן חלוף – את הרגע, את היצרים, את האני, את האובייקטים וצווי החברה של האני העליון ופחד המוות – אלא גם את הכוחות הנצחיים, העל-אישיים; את תחושת הכוליות, הרליגיוזיות, האחדות עם הטבע, עם היקום. את ההתחברות עם אבות אבותיך ועם האֵם הגדולה, עם המולדת ועם ירושלים של מעלה, עם השמים זרועי הכוכבים מעל ועם האדמה המצמיחה מצד אחד והלוקחת לקרבה מן הצד האחר.

 לכל מה שהוא חלק מחיינו העכשוויים הוסיף יונג את מה שאנו יודעים לחוש, להבין ולהרגיש, גם אם הוא מעבר לנו, מעלינו או מתחתינו. הוא העז לדבר לא רק על הנפש, אלא גם על הנשמה ותעצומות הנפש, שיש בהם תבניות מולדות שהן מנת חלקו של האדם באשר הוא אדם. יונג כינה זאת "הלא מודע הקולקטיבי", "הארכיטיפים" או "הנפש האובייקטיבית";  ה"בלו פרינט" של מה שאמור להתפתח באדם זה או אחר. האישיות תתהווה מתוך השילוב של התבניות הללו והחוויות האישיות שיעשו אותן לאישיות. אליבא דיונג, זה מה שמחבר למעשה את כל בני האדם.

פרויד, שהיה בתחילה אביו הרוחני, טען שאל לנו לעסוק בכל אלה, זו אינה עניינה של הפסיכולוגיה; זהו עיסוק באשליה, במשאלה, בדת או באוקולטיזם ועניינם של אנשי הדת, הטקסים, הפילוסופיה ועוד. לדעתו העיסוק באלה הוא היצמדות ל"מלאכי" או ל"דמוני", למיסטי או לדתי, ואינו ראוי למדע הפסיכולוגיה. הוא אפילו לא ראה בכך חלק מדילמה מרכזית בחיים הנפשיים האישיים, כמו הקונפליקט הבסיסי של האדם אם להתמקד במה שהוא בן חלוף או בָּעל-אישי הנצחי.

לעומתו חשב יונג שאחת התנודות המעניינות, הממלאות, המנחמות, המרימות, אך גם המורידות והקשות ביותר עבור האדם להכלה ולעיכול, זוהי התנועה בין האישי לעל-אישי. ההכרה בזמניות, בקטנות שלי, במותי ובמות כל אשר סביבי, לעומת מה שנשאר, יישאר ומוסיף ויוסיף להתקיים גם בלעדיי.

מה שיונג למעשה הוסיף לנו זו הלגיטימציה לעיסוק בנצחי כחלק מרכזי שווה לכל נפש. את ההכרה בכך שחלק זה, העובר מדור לדור הן בגוף, הן בנפש והן ברוח, מקודד כתבניות בתוך נפשנו. וזהו העולם הארכיטיפי. כי הארכיטיפי העובר מדור לדור הוא הדבר העל-אישי הנצחי הנשאר בעולם האנושי. כמו שלילד יש המרחב הפוטנציאלי של המשחק, למבוגר מתווסף המרחב הקדוש הרוחני והמשמעות של הדברים שאליהם יוכל להגיע בעבודה פנימית. תורות רבות עוסקות בכך. כמו שעבור הילד המשחק החווייתי מרפד את קשיי החיים, למבוגר הרובד הטרנסצנדנטי, הרליגיוזי והרוחני מרפד ונותן טעם ומשמעות לחיים.

במאמר זה ברצוני להוסיף אפוא את הממד ה"יונגיאני" הזה. לנסות להרחיב את היריעה ולהראות שהעל-אישי, הטרנספרסונלי, מוסיף ממד מעניין של עוד מְכל. בהקשר של טקסטים זה יכול להיות הסיפורים הנצחיים, המיתוסים, האגדות וכל אותם כתבים שיכולים לדבר וליצור חוויה אצל כל אחד באשר הוא אדם. מְכל בתוך מְכל. כל אלו גם יכולים לתת נקודת מוצא משותפת דומה ומחברת. שוב, כמְכל בתוך מְכל.

כמובן, יונג התעניין מאוד בהיבטים הארכיטיפיים המיוחדים למצב הטיפולי ובהיבטים הכלל-אנושיים של צמיחת העצמי האישי לאורך החיים או העצירה שלו במצבי חולי. ולכן בכל הנוגע לנושאים אלו הוא ניסה לחפש מָהם המצבים הארכיטיפיים של חולי טראומה ופגיעה, ומן הצד האחר של טיפול, ריפוי וכדומה. ארכיטיפים הקיימים בכל תרבות כמו המרפא הפצוע, השמאן וכדומה שנותנים לנו כמטפלים ממד מעניין של מְרפא. ואם מדובר בארכיטיפ הקיים בכל נפש, אזי בכל אדם קיימים גם החולה וגם הרופא. השאלה הנשאלת היא כיצד נעורר בחולה את הארכיטיפ של המרפא כדי שהאדם ירפא את עצמו. זה יקרה, לדעת יונג, אם המטפל יהיה בקשר עם הצד החולה בתוך עצמו. דוגמה אחרת היא הארכיטיפ של זה שמוביל תהליכים. כמו למשל הסמל של המוביל הרמס-מרקורי בתהליך האלכימי – מתי הוא מופיע, איך הוא מופיע, ואיך נעורר אותו בטיפול ביחסי העברה ונכניס אותו לתהליך הריפוי כדי שיוביל את התהליך של המטופל. כל אלה מעבר לארכיטיפים ההוריים והמשפחתיים הפעילים במרחב הטיפולי על פי כל גישה.

החיפוש של האלמנטים הללו שהם כמְכל מאחורי המְכל עניין את יונג גם כדי למצוא את המשותף לבני האדם אך גם כדי להבין את מה שמתעורר במצבים טיפוליים כדוגמת הפסיכותרפיה מעבר לרובד האישי. שהרי במְכל הטיפולי אנחנו רוצים לעורר את הלא מודע לפעולה ועמו את כל מה שיכול לעזור בהמשך תהליך הריפוי. הטרנספרנס (יחסי ההעברה) הוא מצב הפותח את הלא מודע, והוא לדעת יונג מצב שיכול להתעורר לפעולה בכל אינטראקציה או עם כל גורם בין-אישי,  בין האדם לאובייקטים ואפילו במצבים טקסיים. למשל, קריאת תפילה או התרגשות נומינוזית, צפייה ביצירת אמנות, אהבה וכדומה המעוררים את הלא מודע ואת ה"מעל ומעבר" לפעולה.

כך למשל יכול לעורר את האדם טקסט כתוב בעל משמעות, או כתיבת טקסט, המחזתו או הקראתו, או כל יצירת אמנות וחוויית אמנות. כל ה"זרזים" הללו לעירור מצבים נפשיים אמורים לגעת גם במקום האישי, לעורר הדחקות, רגשות, מצבים ילדיים, רגרסיות בשירות הטיפול ועוד. אך לא פחות מזה, הם יכולים לעורר את הקולקטיבי, הארכיטיפי, הטרנספרסונלי, היכול לתת לטיפול עוד ממד. ומשם, מן הממד הזה, יכול להגיע גם הריפוי. משם יכולה לבקוע אנרגיה חדשה – אזורים עמוקים לא פגועים, אזורים סגורים, קפואים, חסומים וכדומה, שייפתחו גם בעזרת המְכל הארכיטיפי הזה.

אחד המיתוסים והטקסטים שעניינו את יונג, ושבהם הוא ראה מְכל מסוים ארכיטיפי לעבודה הטיפולית, הוא האלכימיה – ובתוכה עצמה יש מְכל בתוך מְכל, משום שהיא מְכל של תהליכים אלכימיים. האלכימיה טומנת בחובה את רעיון המְכל שבתוכו מתנהל התהליך וסביבו נעשית העבודה. יונג גרס שמדובר למעשה בתורת הטרנספורמציה הנפשית והחומרית על כל המיתוס והטקסטים שבה. על פי הטקסטים ודימויי המדיטציה שלהם, ניסו האלכימאים לעשות עבודה, מלאכה אישית בחומר, על מנת לשחרר ממנו, ובד בבד מעצמם, את הרוח הכלואה בתוכו. עבודה מקבילה של עיסוק בחומר ובאותו זמן בנפשם ועצמם. ולמה הכוונה בשחרור הרוח הכלואה, ואיך זה קשור ל"אני"-אגו ול"עצמי"-סלף? אנסה לדבר על הנושא בשני ממדים.

ממד אחד הוא הטקסט האלכימי שכותב ומתאר את העבודה ואת המצב הנפשי הנדרש ממי שעובדים במלאכה כה נעלה; אך גם זה שמסמל בשבילנו תהליך ארכיטיפי של שחרור הרוח מהחומר, והכוונה היא לכל המשמעות הסימבולית שהוא משחרר. המשמעות של לקחת את החומרים הנפשיים עצמם המתעוררים בתהליך, ובעזרת עבודה פנים-אישית, ובד בבד בין-אישית, להגיע עמם לטרנספורמציה. זהו כמעין בישול של חומרי הנפש במעבדת הטיפול: חימום, ערבוב של מים, אש, אוויר ואדמה. כל התהליך אמור להתרומם וליצור תנאים שבהם חומרים מתערבבים, משתנים, נרקבים, מתפוררים ולאחר מכן מתנקים, מיטהרים ומביאים להולדה של דבר שלישי. מה שיונג הוסיף כאן מעבר לאלכימיה כשלעצמה הוא שיש לנו מצד אחד תהליך אישי: החומרים שלי ושלך, האינטראקציה האישית הייחודית, ה"אנחנו", השפה שלנו, הרכיבים שלנו, ומצד שני המשהו שאנו יוצרים יחד. וזהו השלישי של כל אחד, והשלישי המשותף שנוצר דרך האינטראקציה עם חומרי הלא מודע שנפגשו עם המודע אצל המטפל והמטופל. בעזרת הפונקציה המיוחדת והגבוהה שקיימת באדם, לדעת יונג, שהוא קרא לה "טרנסצנדנטית", יש אפשרות להעלות את הכול לרמה הרגשית, הסמלית והרוחנית של משמעות אשר יולדת דברים חדשים. בממד הנוסף החדש הכול מקבל כוח ורוח, משמעות ומְכל גדול. העובדה החשובה לדעת יונג היא שמשתתף כאן ממד טרנספרסונלי. מדובר בכוח שנובע מהממד המשותף לשנינו: הכימיה, החומר והרוח של העבודה, של הניגודים, ובעזרת הפונקציה הטרנסצנדנטית. כל האלמנטים האלכימיים הארכיטיפליים הללו: כל המורכבות הזאת של התהליך, העבודה, הכלים, החומרים, האש, החומר שמגיב לאש והטקסט עצמו האלכימי, שהוא חלק מכל התהליך, נותנים ממד נוסף שהוא כמו מְכל גדול. 

כלומר, גם הממד האישי והבין-אישי וגם הממד הארכיטיפי שותפים לתהליך. אתייחס לממד הארכיטיפי כיכול לשמש כמעין תשתית של כוח פעולה. השכבה הארכיטיפית מיוצגת או מסומלת לעתים כסיפור ארכיטיפי, כמיתוס, כאגדה, כחלום קולקטיבי שנותן לנו תשתית שמתוכה ניזונים, שואבים, ואליה חוזרים בעת מצוקה. מְכל הוא כאמור מה שמחזיק וגם משמש מקור של מזון ושל חוויה, והוא גם חזק דיו לעמוד בזעזועים. יש בו בסיס, יש בו נקודת התייחסות, אני לא לבד; היו לפניי ויהיו אחריי, וזה נותן לנפש השראה.

מיתוס הגיבור שמסמל את התפתחות האני, למשל, שכולל בתוכו יסוד של התגברות, התחזקות מול הצל, שחרור, מציאת הדרך, חילוץ האנימה (הנשי) והאנימוס (הגברי), מציאת גיזת הזהב (העצמי). קיומו של מיתוס כזה, העובדה שאחרים עברו את התהליך הזה מאז ומעולם, זה מה שנותן תשתית ומְכל.

או המיתוס של האהבה: המסע  שעושה פסיכה במיתוס של אמור ופסיכה; המסלול שיש בו את כל ארבע העבודות שהיא חייבת לעשות כדי להשיג את אהובה ארוס וכדי להתפתח באהבה  (נוימן, 1981). זהו המיתוס של התפתחות האהבה. זהו מיתוס שנותן תשתית וסדר, ויש טקסט שאפשר לספר אותו – הנה מה שפסיכה-הנפש האנושית עוברת ועליה לעשות כשהיא מאבדת את האהבה, ובמקביל, מה אני המטופלת עוברת ואולי אעשה. המיתוס מבטא את הסיפור הארכיטיפי, הוא מְכל במובן של הזנה, במובן של השראה וגם במובן שיש מנין לצאת ולאן לחזור. גם תיאוריה יכולה להיות מְכל, והמיתוס עוד יותר מכך, כיוון שתיאוריה פועלת בעיקר בממד האינטלקטואלי, והיא משתנה – ורצוי שכך!

בסיפור אנו מעוניינים לעורר רגשות, לעורר קתרזיס גם לאחור, שחזור של חוויות עבר ועיבודן: היזכרות בדברים אישיים, התרגשות והיטהרות וגם ריגוש פרוספקטיבי, דהיינו חיבור לדברים חדשים, לחוויות שמעלות חומר חדש מתוך הלא מודע, ולאו דווקא חומר שהודחק, אלא חומר שלא היה ידוע מעולם והגיע זמנו להתגלות, לחוויות מאירות חדשות. הסיפורים והמיתוסים הם אפוא מְכל להתגלות העצמי, או העצמי הרוצה להתגלות דרך מה שמקסים אותנו, מסקרן ומעורר בנו התרגשות ועניין. 

נחזור לתהליך האלכימי המגלה לאדם סודות נצחיים: כך כתוב בטקסט, ולכן צריך לבוא לעבודה גבוהה כזאת בפתיחות ובאהבה, בזהירות ובמסירות. מדובר בעבודת קודש של חיבור הניגודים שבנפש. זהו הטקסט של הזיווג-החיבור הפנימי, והעיסוק בו הוא כצפייה בדברים סודיים שחלקם הגדול פועל מתחת לפני השטח, והאמונה שרק כאשר יצאו נדע אותם. לכן זהו טקסט מעט סודי ומסתורי. גילוי של סודות נסתרים ואולי אסורים. זהו טקסט סודי על מְכל פלאי שעובר כל מיני טרנספורמציות בעצמו על מנת להתאים את עצמו למצב התהליך. 

כך למשל, בסדרת איורים מתוך טקסים אלכימיים הקרויה "רוזריום" (Jung, Carl Gustav, 1980). באיור 1, "המזרקה", המסמל את התהליך עצמו, כתוב שבמזרקה יש שלושה סוגים של מים, שהם היסוד המרכזי בתהליך ומסמלים רגשות – הם גם מופיעים כחלב של הבתולה, גם כחומץ של המזרקה וגם כמי החיים, וכולם ייצוגים של האלקסיר (דימוי השיקוי), שהוא התרופה לכול.

הטקסט בתחתית המזרקה אומר: "אנחנו היסודות של הטבע הראשוני, הגוון הגבוה ביותר של האמנות נעשה דרכנו. אין כמוני מזרקה או מים! אני הופכת עני ועשיר לשלם ובריא, מבריאה הכול, אך אני גם רעלית!"

בתמונה השלישית מתוך הרוזריום, "האמת העירומה" (המופיעה כאן כאיור 2), הטקסט נכנס לתוך הדימוי: המילים, הקשר, הטקסט! הקריאה המשותפת לאיחוד העירום כתנאי לאיחוד. בהמשך בתמונה הרביעית, "הכניסה לאמבט" (איור 3) הטקסט אומר: "הכול יש במים המסריחים הללו". החומרים נכנסים להתמוססות, וכך גם המטפל עם המטופל. ואחר כך בתמונה החמישית (איור 4), "הזיווג", שמתוכו יתפתח היריון ומשם תצמח "אבן החכמים" בדרך אל העצמי החדש.

בהמשך המיתוס של האלכימיה אכן נולדת אבן החכמים שגדלה ברחם המוזר הזה. בסוף התהליך ייווצר הזהב שנולד מתוך איחוד אינטגרטיבי של הניגודים. בשפת האלכימאים: "זהו זהב שאינו זהב רגיל".  

אם כן, יש לנו מְכל מוזר שאמנם בנוי מטקסטים עתיקים אך גם מעולם של דימויים ארכיטיפיים מקיפי עולם העוסקים בתהליך של מציאת סודות הטרנספורמציה של חומרים; מהם תשתחרר הרוח ויתגלו סודות הריפוי; יתגלו  סודות העצמי ואולי סוד החיים.

ראינו שהכול בתהליך הזה, כמו בתהליך המשונה שנקרא "טיפול", מתרחש במערה, במעבדה סודית, בכלים מוזרים, בעזרת שרטוטים מוזרים. את חומרי הגלם צריך לקחת בשעה מסוימת, במצב אסטרולוגי מסוים, ממקום מסוים וכולי. הכול בתהליך הזה הוא ארכיטיפי ובה בעת הוא תהליך אישי מאוד. תהליך טרנספרסונלי אך גם בין-אישי וגם אישי מאוד.

אני כמטפל יודע שבתהליך שלנו בעבודה הטיפולית אנו מחוברים גם לרובד הארכיטיפי, אך אני עסוק מאוד באישי ובבין-אישי. האמפליפיקציות שאני עושה או אעשה (שהן העצמות תרבותיות – שימוש באגדות, מיתוסים וסיפורים בטיפול) יהיו כמְכל נוסף למְכל שיצרתי כמטפל, קודם כול ברמה האישית.

עליי ליצור את המְכל של היחסים הבין-אישיים בכל מקרה, מאחר שההתמרה הטיפולית והתגלות העצמי תמיד תתרחש בתוך יחסים בין-אישיים, בתוספות של מדיומים שמעוררים ומפעילים את העולם הארכיטיפי, אילו הם הכוחות התת-קרקעיים שזירזו את התהליך.

יצירת המרחב הבין-אישי כמְכל הכרחית למצב הטיפולי. הוא יחוזק ויקבל תשתית עמוקה יותר בעזרת הכוחות הארכיטיפיים שקשורים לסיטואציה הטיפולית. הכוחות הארכיטיפיים מתבטאים בסמלים, דימויים, מילים, טקסטים ודברים שהאדם יצר. היצירה, הטקסט, יכולים להיות מקור השראה וגם התגלות של העצמי המתהווה במשך הטיפול.

מקורות

נוימן, אריך, 1981. אמור ופסיכה: על ההתפתחות הנפשית של היסוד הנשי, תרגום: מרים רון-בכר ויורם ברונובסקי, תל אביב: ספרית פועלים.

Jung, Carl Gustav, 1980. Psychology of the Transference, Bollingen Series, C.W. 16. N.Y. Princeton University.

[1] הטקסט עובד מתוך הרצאה.