אבניים - ספריית תיאורי המקרים של מכללת סמינר הקיבוצים הנה צומת מפגש ושיתוף לאנשי ונשות חינוך. תיאורי מקרים בספריה נכתבים על ידי מנהלות, מורים, יועצות, מפקחים ובעלי תפקידים נוספים ממגזרי החינוך השונים, ומשקפים את המציאות החינוכית והאנושית המורכבת, כפי שנתפסת בעיניהם של אנשי השטח הפועלים בה.

מורה צעיר, בשנתו הראשונה בהוראה, מקבל הזדמנות נפלאה. יש לו התנאים הטובים ביותר – מחנכת כיתה שתומכת בו ונותנת בו אמון, קבוצת תלמידים קטנה, שמגיעה לשיעורים מבחירה, חירות לתכנן וללמד שיעורים לא שגרתיים ומשמעותיים.

אז למה זה כל כך קשה? מדוע התלמידים אינם משתפים עמו פעולה?

מבחירה לבכי-רע

קיבלתי את כל התנאים לעשות את הדבר הטוב ביותר שניתן עם תלמידי. מה קיבלתי? קיבלתי שיעור שלם עם תלמידים שמכירים אותי, קיבלתי את תלמידי כיתה ו' (רק בנים) אותה פיצלנו לשני חלקים- רק 12 תלמידים בכל קבוצה! קיבלתי את החופש לעסוק איתם באיזה נושא שאבחר, את האפשרות לצאת איתם לטבע אל מחוץ לכותלי בית ספר, את הגיבוי המלא של המחנכת שלהם- אותה הם מעריכים עד אין קץ - שעומדת מאחורי כל החלטה שלי ומסייעת לי לקבל החלטות שיתאימו לכיתתה. תחושה שחלומו של כל מורה התגשם - עבורי.

קפצתי על ההזדמנות ובניתי מערך פעילויות, שנראה שהתאימו גם לתחומי העניין של הילדים וגם לתחומים שמעסיקים אותי: בניתי סדרת מפגשים בנושאים חברתיים שנובעים מפרשת השבוע, תוך חיבור לטבע, לגוף ולמרץ הרב שמצוי בקרבם ובקרבי.

בתהליך הבנייה נעזרתי מאוד במחנכת, כדי שהמפגשים ייגעו גם במריבות, קשיים ומצבים חברתיים בהם מעורבים התלמידים, וכדי לאפשר שיח שיהיה רלוונטי לחייהם.

הכל היה מושלם, עד שתוכניתי פגשה במציאות. באחת משתי הקבוצות, איתה קשה לי באופן עקבי, לא הצלחתי להעביר כמעט דבר ממה שתכננתי לאורך מספר מפגשים. לא אני ולא הם נהנינו מהזמן המשותף שברשותנו. לאור הקשיים החלטתי לחתום איתם על חוזה. היה נראה לי נכון לחזק את מוטיב הבחירה של התלמידים. חשוב לציין כי לא מדובר בבחירה פיקטיבית, שכן כל ילדי הקבוצה יכולים לבחור אם להשתתף בפעילות או להישאר עם חברי הקבוצה השנייה ביחד עם המחנכת.

נחזור לחוזה. הכנתי חוזה פשוט, בו התלמידים חותמים  שברור להם כי הם יכולים לבחור אם להיכנס לשיעור או שלא, על כך שכניסה לשיעור משמעותה השתתפות והקשבה- לחבריהם, לעצמם ולי, ועל כך שלאחר הפרעה יוזהרו פעם אחת על ידִי באופן ברור ובפעם השנייה יצאו מהשיעור וגם בשיעור שלאחריו לא יוכלו להצטרף. החוזה נשמע לי פשוט, הגיוני, ומוסיף רק טוב. להם זה נשמע אחרת.

עוד לפני שזכיתי לעמוד איתם על תוכנו של החוזה, רק הבעתי את רצוני שיחתמו על אחד שכזה, פגשתי חוסר אמון ואי נחת.

דן נופף אותי ואת דברי תוך שילוב תנועות ידיים מתאימות והבהרה מילולית כי ברצונו שאסיים לקשקש בכדי שיוכל להמשיך ולעשות כרצונו,

דב הגיב במורת רוח מופגנת כלפי החוזה "מה אתה רוצה מאיתנו? מה זה החוזה הזה? מה כבר עשינו לך?"

סער התקשה כהרגלו לשבת, וקפץ ממקום למקום כמעט באותה מהירות של כדור הגומי שרק אתמול הראה לי כמה מהר הוא קופץ,

אלי וארי ישבו וקמו לפרקים, מנסים להחליט איזה מקום ישיבה טוב עבורם ביותר, ובכדי לעשות זאת הרי שברור שעליהם לבדוק את כל מקומות הישיבה בכיתה,

אפי חיפש באיזה חלק של הכיתה יש את הבלגן שמתאים לו ביותר להצטרף אליו וללבות אותו.

בשלב זה עצבים וחוסר אונים החלו לפעפע בי, אפילו מעט התלמידים שכן הקשיבו וציפו בכיליון עיניים לחתימת החוזה ולתחילת הפעילות (והרי חשוב לציין את השותפים לעשייה ולא רק את המחבלים בה) לא הצליחו להרגיע את אותן התחושות.
למרות התחושות שהחלו לעלות בי, נשארתי נאמן לעיקרון שמנחה אותי – להרים את הקול זו לא אפשרות. תלמידים לא ראויים לשמוע את קולי הגבוה מעצבים בכדי להכפיף רצוני על רצונם. מה גם שעבור רבים מהם זה מצטרף לחוויות דומות ולא נעימות שהם מביאים מהבית, זאת למרות שאני יודע שלעיתים הרמת קול קלה יכולה למקד את כולם אלי וליצור שקט לזמן יקר אותו אוכל לנצל בכדי להתחיל סוף-סוף את הפעילות.

ניסיתי הכל... ניסיתי להמשיך ולדבר למקשיבים ובכך למקד אלינו את המפריעים למיניהם, ניסיתי להוציא אל מחוץ לכיתה מוקדי רעש - אך אלו היו רבים מדי וראיתי שהמשך פעולה מסוג זה ישאיר רק את הכיסאות המיותמים לחתום על החוזה. ניסיתי גם לדבר בצורה נפרדת עם מוקדי רעש מרכזיים ומובילים בכדי שינסו לנצל את כוחות המנהיגות שלהם בכדי להוביל את הטוב בכיתה. ניסיתי להשוותם לקבוצה השנייה, איתה דווקא הצלחנו לחתום על חוזה ולקיים פעילות טובה ומעשירה - השוואה שרק יצרה מרמור רב יותר. בעוונותיי הרבים ניסיתי גם לחכות לשקט - מה שלפחות נתן לי דקות לא מועטות של מנוחה יחסית. כל זאת ללא הועיל, נראה שהשיעור על בחירה הפך חיש מהר לבכי-רע.

בסוף השיעור, ולאחר חתימה כמעט כפויה על החוזה נותרו לנו 5 דקות לפעילות - שכמובן לא הייתה מחוץ לכיתה כפי שרציתי וללא סיכום שהמחנכת כה רצתה שיהיה בכדי שתוכל להמשיך עם הכיתה ממנו.