על המכללה
מאת: פרופ' ציפי ליבמן, נשיאת מכללת סמינר הקיבוצים
ב- 1.9.1939 פרצה מלחמת העולם ה- 2 וגם - הוקמה מכללת סמינר הקיבוצים על ידי קבוצת חברי קיבוצים, אשר ביקשו להכשיר מורים דווקא בלב העיר הבורגנית, תל אביב. הסמינר שכן אז בבניין ברחוב אחד העם 16 בתל אביב. בראש הקבוצה עמד המחנך הנודע מרדכי סגל, ושמו של המוסד היה "מפעל ההכשרה למורים וגננות". בשנת 1942 עבר הסמינר לרחוב לילינבלום בתל אביב וכעבור שנה שוב עבר - הפעם לרחוב בני דן מס' 36 בתל אביב, שם שכן במשך 18 שנים עד שעבר בשנת 1961 למשכנו הנוכחי בדרך נמיר.
הגעתי לסמינר בשנת 1988 כשאהובה לאור היא ראש המכללה – מה שאומר שאני צועדת בשבילים הירוקים אלו מזה שלושה עשורים, ובתשע השנים האחרונות אני נושאת בתפקיד הכל כך משמעותי של נשיאת המכללה הזו.
את השנים ההם, שנות ה- 90, הייתי מכנה עשור האקדמיזציה. בעשור זה עברה המכללה תהליך מאוד משמעותי – תהליך של אקדמיזציה של מקצוע ההוראה. אלו היו השנים בהן הפכו הבניינים הקטנים האלו והחצר היפה הזו מסמינר למורות ולגננות למכללה אקדמית לחינוך.
שמונה סמינרים בלבד נבחרו אז להיכלל במהלך החשוב שנקרא האקדמיזציה של מקצוע ההוראה, ביניהם סמינר הקיבוצים. לתכניות נוספה שנת לימודים שנקראה שנים רבות שנה ד', קיבלנו אישור של המל"ג להעניק תואר אקדמי ומאות מורים ומורות חזרו אלינו להשלמת לימודי התואר האקדמי – ללימודי אותה שנה ד' . עדכנו את תכניות הלימודים וחיזקנו אותן כנדרש, והקפדנו מאוד לקרוא לעצמנו "מכללה אקדמית" ולא חלילה "סמינר"...
לא היה זה הליך קל מבחינת אתוס המכללה, ולא הכל היה כה ורוד. רבים חשבו, ויש כאלו שעדיין חושבים, שהאקדמיזציה הרעה עם הכשרת המורים – שהדגש האקדמי השתלט על הדגש הפדגוגי-פרסונלי-יצירתי. אבל בסופו של יום היה זה מהלך ממלכתי מערכתי חשוב מעין כמוהו ששיפר את מעמד המורים והמורות בעת ההיא, ואנחנו היינו שם בין החלוצים והחלוצות.
לפני 10 שנים, בעשור הראשון של שנות ה- 2000 , חגגנו כאן בחצר הזו את מסיבת יום הולדת 70. בניצוחו של נשיא המכללה הקודם, דר' יוסי אסף, פועלות כבר תכניות התואר השני.
אבל החובה החינוכית להוביל סדר יום ערכי ולהשפיע על החברה בישראל אינה יכולה להסתפק בתואר אקדמי למורים ולמורות. החברה זקוקה אמנם לאנשי חינוך אקדמאים ובעלי השכלה רחבה, אבל כאלו שהם בראש ובראשונה בני אדם! בני אדם איכפתיים, מעורבים, מחוללי שינוי.
במקומון שלנו "נעשה ונשמע" היטיבו לתאר את התפיסה החינוכית של המכללה וערכיה: "החינוך משמעותו הקניית עמדה מוסרית כלפי עולמנו. והחינוך בראייתו של סמינר הקיבוצים הוא ראש ועיקר - התחייבות לערכים הומניים. מעשה החינוך בראייתנו כאן הוא בהצמחת אדם איכפתי".
אז התחזק במכללה העשור האקטיביסטי ונוסדה היחידה למעורבות חברתית-סביבתית בדחיפתה של הרקטורית לשעבר, פרופ' אסתר יוגב, שהטמיעה את חובת התרומה לקהילה ולחברה כחלק אינטגרלי של הלימודים המעניק לתלמידינו נקודות זכות אקדמיות.
מהלך חשוב נוסף היה המיזוג עם המכללה להוראת טכנולוגיה, שבראשותה עמדה דר' רבקה ודמני. זה היה מיזוג היסטורי שהביא עמו למכללה שלוש מחלקות אמנותיות חשובות – אמנות, קולנוע ותקשורת ועיצוב, והפך אותה למכללה לחינוך הגדולה ביותר בארץ.
העשור הנוכחי - השמיני במספר - הוא עשור המיצוב והחיזוק של המכללה, על כל מרכיביה האקדמיים, הארגוניים והערכיים. בעשור זה שונה המבנה הארגוני של המכללה למבנה פקולטתי, נולדו תכניות לימוד אקדמיות חדשות, מרבית תכניות התואר השני קיבלו אישור להענקת תואר עם תזה והוקמו מרכזים חשובים בקמפוס: מרכז האמפתיה, מרכז הסימולציה, המרכז ליזמות, המרכז לקיימות ומרחב ההתבוננות. כל אלו נמצאים בשלבים שונים של הטמעה בתוך תכנית הלימודים להעשרת חווית הלמידה.
מהלך היסטורי נוסף התרחש לפני ארבע שנים עם מעבר המכללה לרגולציה של הות"ת. הפכנו לשווה בין שווים בזירה האקדמית בארץ – כמו כל המכללות האקדמיות הציבוריות - לטוב ולרע.
בעשור הנוכחי חוזק גם הפן האקדמי-מחקרי של המכללה. סידרת ספרי ההגות והמחקר בראשותו של פרופ' נמרוד אלוני רכשה לה מוניטין, מוצב הז'ורנל השפיט - "גילוי דעת", והתפתחה עד מאוד הפעילות הבינלאומית של המכללה.
בשנתיים האחרונות התחלנו בקידום מודל חדשני של הוראה, למידה והערכה המכונה אצלנו חס"א. כוונתנו לחולל בקרבנו שינוי מהותי של החוויה הסטודנטיאלית בקמפוס שלנו, כזו שתהווה פריצת דרך בחוויה הלימודית, סוג של מסע מאתגר רב-תחומי, הרפתקה, המערבת ידע וחשיבה, אבל גם רגש ותשוקה שלהם תפקיד מכריע בלמידה.
בפתח עומד העשור הבא ועימו אתגרים חינוכיים רבים. אולם, הכי חשוב להדגיש שכולנו חדורי אמונה ביכולתנו להשפיע על סדר יום הלאומי ולחולל שינוי גם בתוכנו וגם בחברה בישראל כולה.
חינוך הוא מקצוע של תקווה, וייאוש אינו תכנית עבודה!
מסביבנו הפופוליזם והגזענות מתחזקים. אזרחים רבים חשים שהחוזה הבלתי כתוב שלהם עם מדינתם – הופר. ואין מדובר בקשיים ובמחדלים בחינוך, בדיור, בבריאות, בתחבורה.... על אלו ניתן להתגבר אם יש אתוס משותף וסולידריות בסיסית. אך על הפרת האמון בין האזרח למדינתו אי אפשר להתגבר. היא יוצרת ניכור, ואז ניתוק.
אני רוצה לאחל לנו שנדע לשמור על ערכינו ונמשיך להתחדש ולהוביל. ביחד, בשיתוף פעולה ובאמונה באמת נצליח:
לְהָרִים אֶת הָרַגְלַיִם,
לָלֶכֶת
ולִפְעָמִים גַּם לִרְקֹד!
יום הולדת שמח!
פרופ' ציפי ליבמן, נשיאת מכללת סמינר הקיבוצים
צילום- איתמר כהן