מקצוע ההוראה נתפס מצד אחד כמשמעותי ומדורג בחשיבותו במקום השני אחרי מקצוע הרפואה, אך מצד שני רק 10% מההורים היו ממליצים לילדיהם לבחור במקצוע הזה. מאז קום המדינה ועד היום חלה התדרדרות מתמדת במעמד המורה, משמע עד כה לא נמצא פתרון אמיתי לבעיה הכואבת. נדמה שבימים אלה בהם מדינת ישראל מציינת 70 שנה להקמתה של מערכת החינוך, חשוב לבצע חשבון נפש.
כשאנו מדברים על 'מעמד המורה' אנו מתייחסים למעשה ליוקרה החברתית והמקצועית של המורים כבעלי מקצוע בפני עצמם ובהשוואה למקצועות אחרים. המשתנים שמשפיעים על מעמד המורה הם רבים ובהם דרישת הסף לכניסה למקצוע, ההשכלה והיכולות הנדרשות, המשאבים הכלכליים המוקצים לתחום, השכר ותנאי העבודה, ההטבות הקשורות בעיסוק, מידת ההשפעה על החברה, קהל היעד, התרומה לחברה וכיוצא בזה.
מעמד המורה מעסיק את קובעי המדיניות מאז היווסדו של בית הספר המודרני. מאמצע שנות העשרים של המאה הקודמת חלה ירידה משמעותית במעמד המורה בחברות מערביות בכלל ובישראל בפרט. ירידה שהובילה למחסור הולך וגובר במורים חדשים ואיכותיים. השנים האחרונות הביאו לשחיקה נוספת על רקע הגלובליזציה והתמורות הטכנולוגיות והחברתיות שערערו את מעמד המורה כמקור סמכות. גם התגמול הכספי שאינו הולם ביחס לתובענות הנדרשת מהמורים, מרחיק צעירים ממקצועות ההוראה.
משרד החינוך והתרבות הוקם במרץ 1948 בעיצומה של מלחמת השחרור. המשרד היה המשכה של מחלקת החינוך של הוועד הלאומי שפעלה ביישוב. האתגרים באותם שנים היו מרובים, עמידה בחוק לימודי חובה לצד קליטת ילדים מארצות שונות בכמויות עצומות, מחסור בכיתות לימוד וחדרי לימוד, ובעיקר מחסור במורים והצורך לגשר בין שאלת האיכות לשאלת הכמות. למורים היה חלק משמעותי במשימות לאומיות רבות ובהן הנחלת השפה העברית, ובכל זאת לא הצליח מקצוע ההוראה לבסס את המעמד התואם לחשיבותו, ובעיה זו נמשכת עד לעצם היום הזה.
קבוצות שונות מייחסות משמעות שונה למושג מעמד המורה. האוצר מנסה לשים דגש על הגברת התחרותיות והצמדת האפקטיביות של המורים להישגי התלמידים. ארגוני המורים עוסקים בשאלות של שכר ועומס, והתלמידים וההורים מתמקדים בהתמקדות אישית בכל תלמיד. אך אף אחת מהקבוצות האלו לא מצליחות לייצר מנוע שיביא לשינוי במעמד המורים.
ובעוד שהכול מדברים על חשיבות החינוך, היא אינה מתרגמת להשקעה מהותית בשיפור יוקרת המקצוע. שרי החינוך מתחייבים קדנציה אחר קדנציה לשפר את מעמד המורה, קמו ועדות ציבוריות, רפורמות וקמפיינים פרסומיים שעלו מיליוני שקלים, ולמרות כל מאמצים אלו, גם היום נדרשים המורים להילחם על מעמדם ועל יוקרת המקצוע. סקר בין-לאומי שנערך ב-2014 מצא כי מעמד המורה בישראל הורע, והוא צנח למקום האחרון מבין 21 המדינות שהשתתפו.
מקובל לטעון כי הדרך לשיפור במעמד המורה נמצאת בסוגיית השכר. לדעתי מדובר אמנם בסוגיה חשובה, אך לא פחות מכך עומדת סוגית האמון. חובה עלינו לטפל בכרסום ההולך וגובר בסמכות, בעצמאות, בגיבוי ובאמון המוענקים למורים. בעוד שבתחילת הדרך ראו במורים כשליחים בעלי ייעוד חברתי לאומי, החל משנות התשעים מתבקשים המורים לציית להנחיות המוכתבות להם מלמעלה. כיום הם נתפסים כעובדים צייתניים על פס הייצור החינוכי ואין להם את האוטונומיה לקבל החלטות משמעותיות. ובעוד שהחברה מצפה מהם לעשייה חינוכית שתתקן את עוולות החברה, סמכותם נשחקת והם אינם עומדים בציפיות החברה. כדי לקבל מחנכים מתקני עולם צריך להעניק למורים מרחב וגמישות ולעודד אותם ליצירתיות וחדשנות. יש להעניק להם שליטה על דימויים הציבורי ועל תנאי עבודתם ומבנה שכרם, ולהפוך אותם לשותפים מלאים להבניית מערכת החינוך ויעדיה.
אין לכם עוד מקצוע שמשפיע בצורה כה מכרעת על נפשם של דורות שלמים- כפרטים וכחברה כאחד, אך כאשר הציפיות והיעדים כה רבים, ומצד שני התגמול והאמצעים כה דלים, מה שנותר הוא סיסמאות על חשיבות החינוך בלי פעולות ומעשים. אנו נמצאים בעידן שבו מקצועות רבים נעלמים ואחרים מתגלים, גם מקצוע ההוראה ישתנה ויתפתח, אבל כל השכלולים הטכנולוגיים לא יחליפו "ציבור שבידיו צרור המפתחות שפותחים וסוגרים, ומסוגלים להתאים בידע ובביטחון לליבו של כל ילד את המפתח הנכון" – לאה גולדברג.
מאת פרופ' ציפי ליבמן, נשיאת מכללת סמינר הקיבוצים
