הוראה פרטנית היא מציאות ממשית ומבורכת בבתי הספר בימינו וחלק בלתי נפרד מן השגרה הפדגוגית הנהוגה בהם. עם זאת מדובר בפרקטיקה חדשה יחסית שהונהגה בשנת 2008 ברפורמת אופק חדש, אשר חדשות לבקרים מקבלת פנים אחרים ודגשים חלופיים ועל כן מאתגרת מאוד את העוסקים בחינוך ובהוראה – הן ברמת המדיניות ובחירת הגישות המועדפות והן ברכישת המיומנות בהפעלת ההוראה המיטבית הלכה למעשה.
הוראה פרטנית היא מסגרת לימודים אינטימית לתלמיד יחיד או לקבוצה קטנה, המאפשרת למורים לזמן לתלמידיהם תנאים משופרים של תשומת לב ויחס מכבד, דיאלוג קשוב והוראה מותאמת, וכך לקדם אותם ביתר יעילות להגשמתם המוצלחת של יעדים לימודיים-השכלתיים וחינוכיים-אישיותיים. מדובר במסגרת חינוכית המזמנת הכרה בקיומה של שונות בין בני אדם ומאמינה שתפקידו של בית הספר להיענות לשונות זו באמצעות התאמת הסביבה הלימודית לצרכים של הלומדים השונים ולדרישות תכנית הלימודים; לקדם תלמידים במערכת הטרוגנית, תוך כדי התאמת דרכי ההוראה לצורכי כל אחד מהלומדים, ולאפשר להם להגיע למצוי מרבי של יכולותיהם הלימודיות בתחום הקוגניטיבי (הישגים לימודיים), בתחום האישי (טיפוח לומדים בעלי מסוגלות עצמית) ובתחום החברתי (טיפוח לומדים דיאלוגים).
לב הערוץ הלימודי הוא בהוראה מותאמת ומשוכללת המאפשרת לתלמידים עם צרכים מיוחדים – תלמידים עם מגוון רחב של קשיים רגשיים ושכליים – להתמודד בהצלחה עם האתגרים הלימודיים בשכבת הגיל או כיתת הלימוד. זו הוראה שעל פי רוב מבקשת להביא את התלמידים המתקשים – כל ילד וילדה בדרכם הייחודית – להישגים הלימודיים הרצויים או המצופים בשכבת גילם ובמוסד לימודם. במקרים אחרים מציעה ההוראה הפרטנית ערוצי לימוד ייחודיים ומשמעותיים לתלמידים שבשבילם רמת ההישגים הכיתתית טריוויאלית, לא מאתגרת ומשמימה.
לב הערוץ החינוכי הוא התפתחות הילד ורווחתו. להוראה הפרטנית בערוץ זה אופי של חניכה והדרכה. היא אינה ממוקדת ברצף ההתקדמות הלימודית המוגדרת בתוכנית הלימודים הבית ספרית או בקצב שלה, אלא מבקשת לזמן לתלמידים התנסויות חינוכיות משמעותיות השוזרות לתוכן את הצרכים הייחודיים ונתיבי ההגשמה העצמית של התלמידים. אלה התנסויות שהמורים רואים בהן התנסויות פוריות במיוחד מבחינת תרומתן לצמיחת התלמידים בהיבטים שונים של תחושת ערך עצמי ומסוגלות אישית, רווחה נפשית ופנאי רגשי, התפתחות אינטלקטואלית ואינטליגנציה חברתית, מוטיבציה פנימית ושייכות חברתית. ערוץ זה ניכר על פי רוב בהתמקדות בעניין משותף לקבוצת תלמידים ולמורה מסוים – ספורט, אומנות, מעורבות חברתית, תקשורת, בעלי חיים, גינון ונושאים אחרים המתגלים כרלוונטיים לתלמידים וקשורים לחוזקות אישיות ומוטיבציות פנימיות. התמקדות זו משפרת במידה רבה את החוויה החינוכית הבית ספרית ואת התחושה האישית של צמיחה, משמעות והגשמה עצמית.
הבחנה זו בין הערוץ הלימודי לערוץ החינוכי אינה דיכוטומית, קיימים קשרי גומלין והשפעות הדדיות בין ההיבטים הקוגניטיביים-לימודיים ובין ההיבטים האישיותיים-חינוכיים.
כיום ולאור גישות חינוכיות חדשניות שהתפתחו בפינלנד ובמקומות אחרים, אנו מבקשים להחליף את הפרדיגמה או המדיניות החינוכית הנהוגה של הבחנה בין הוראה סטנדרטית ובין הוראה פרטנית לתלמידים מתקשים ולחתור לדגם חלופי שבו הסטנדרטי הוא פתיחות לרבגוני. אנו מציגים, במילים אחרות, עמדה חינוכית אשר מראש מתכוונת לתת מענה להבדלים הבין-אישיים (שונוּת בין-אישית ובין-תרבותית), למגוון ליקויי הלמידה ולמגוון סגנונות הלמידה וההוראה. בחלופה המוצעת אנו מבקשים להיפטר מן החלוקה הדיכוטומית בין הוראה גנרית הניכרת בסטנדרטיזציה של תוכני הלמידה ודרכיה ובין הוראה יחידנית המותאמת למתקשים ולחריגים. לאור זאת, האלטרנטיבה המוצעת היא דגם של הוראה הומניסטית אשר רואה כמכלול אחד את ההתקדמות בקניית דעת ובפיתוח כלים ומיומנויות ואת הרווחה הנפשית של התלמיד, תחושת הערך העצמי והמסוגלות האישית, השייכות הקהילתית וההשתתפות הפעילה במעגלי החברה. לפיכך חשוב לקדם גישה פרטנית שתהיה הולמת ומקדמת גם בכיתות רגילות ומרובות תלמידים: הן ב"תפירה אישית" של תכניות לימודים מגוונות לתלמידים השונים בהתאם למאפייניהם הייחודיים; הן ביישום גישות חינוכיות חדשניות כלל-בית ספריות, דוגמת מיינדפולנס, מעגלי קשב, פדגוגיה מתבוננת או מודעות קשובה; והן ביישום מאפייני היסוד של ההוראה הפרטנית, כגון יחס אישי, קשר דיאלוגי והיענות לצרכים הייחודיים ולסגנונות הלמידה השונים.
לסיכום, ההוראה הפרטנית היא יוזמה יוצאת מהכלל אשר כוללת בתוכנה פוטנציאל אדיר, אם רק נדע איך לנצלה באופן מיטבי. התפיסה הרבגוניות המכירה בשונות התלמידים עשויה להיות הגישה החינוכית המועדפת להוראה הפרטנית ובסיס ההתמסרות לאתגר הטמון במימוש מלוא הפוטנציאל של כל תלמיד ותלמידה. לגישתנו, אין מוותרים על שום תלמיד או תלמידה ומכאן גם התעקשותנו שהרבגוני הוא הסטנדרטי החדש.
פרופ' נמרוד אלוני, ראש המכון לחינוך מתקדם במכללת סמינר הקיבוצים,
ד"ר קובי גוטרמן, ראש התכנית לתואר שני בארגון וניהול מערכות חינוך במכללת סמינר הקיבוצים, וציון שורק מהסתדרות המורים, הם עורכי הספר "הרבגוני הוא הסטנדרטי החדש: הוראה פרטנית בחינוך העכשווי", אשר יצא לאחרונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
