אני המפקחת המקצועית לאנגלית במחוז. אני אוהבת את המורים, מטפחת ומדריכה אותם.
במיוחד אני מעודדת את העולים החדשים.
את העיר המטופחת שבה מתרחש הסיפור אני מכירה כמעט כמו שאני מכירה את השכונה שלי הטובלת בירוק.
נכון, סומכים עלי במחוז וזה חשוב לי. למילה שלי יש משקל. נכון גם שחסרים לנו מורים, מאד חסרים לנו מורים לאנגלית; יש מורים במערכת שאולי לא היו שם אילו היה את מי לשים במקומם.
שמרתי על לריסה במערכת במשך עשר שנים. במהלכן היא עבדה בארבעה בתי ספר, מתוכן ארבע שנים רצופות בבית ספר אחד בעיר. תוצאות המיצ"ב היו סבירות והילדים ידעו לכתוב ולקרוא.
נכון.
"את חייבת לסלק אותה בסוף השנה" - כך המנהלת, טובה לב-זהב. כך גם המפקחת הכוללת. "ההורים לא סובלים אותה, היא לא מחזיקה כיתה. שיעור זה לא שיעור, הילדים מתרוצצים כל הזמן במסדרונות בית הספר. אני כל הזמן מטפלת בבעיות של לריסה", כך טובה לב זהב.
באתי לבית הספר וצפיתי בשעורים.
לא מדהים, אבל אין עילה לפיטורים. ילדים כותבים, ילדים קוראים.
יכלו לעשות אולי יותר אלמלא הוריהם לא היו מסיתים אותם נגד "הרוסייה הזאת".
אז היא דורשת שיכתבו תאריך בצד שמאל של המחברת כל שיעור. נו, האם זה נורא כל כך?
נכון, לריסה מתלבשת אחרת, האיפור שלה שונה. יש לה מבטא רוסי ולא ישראלי באנגלית. האם אילו סיבות לפיטורין? לכתיבת דו"ח פיקוח שלילי?
העברתי את לריסה לבית ספר אחר בעיר, ל"מבוא התור".
ושוב בעיות עם לריסה, ושוב המנהלת מנוחה דור-ישר, ושוב המפקח הכולל.
"שי, תסלקי כבר את הלריסה הזאת".
כשאני מדברת איתה, לריסה מגיבה לרוב בשתיקה. לפעמים היא מחייכת ומזמינה אותי לצפות בשיעור. טוב. אני צופה בשיעור בבית הספר "מבוא התור". השיעור סביר, התלמידים קוראים, כותבים... ההתעסקות עם התאריך קצת ממושכת אבל לא סוף העולם. לריסה לובשת כתום; היא מאופרת; היא שולפת כרטיסיות שהכינה ללומדים ומלמדת בקבוצות דיפרנציאליות. הכל היה יכול להיות טוב אלמלא הרגשת המתח בכיתה.
בדרך לשיחה עם מנהלת "מבוא התור", אחרי הצפייה, אני חושבת שגם אני עולה חדשה - או חצי עולה חדשה - ושהרוסים האלו הם כמו בשר מבשרי: לריסה משקיעה בהופעתה, בהכנת השיעור... אני מדברת איתה על תזמון , על "העצמת הלומד", על חשיבה מורכבת – והיא עונה לי שחשוב גם שילדים ידעו לכתוב תאריך נכון, לדעת לאיית necessary. עמוק בליבי אני יודעת שהיא טועה. אני יודעת שבסופו של דבר הרעש והבלגן והפוסט מודרנה (מורים חייבים "לרכוש" משמעת בכיתה, זה לא מובן מאליו) ינצחו.
אני מסיימת את הביקור ב"מבוא התור" בעצב והולכת לבית קפה קטן סמוך לבית הספר לקפוצ'ינו עם קצפת ולקריאה מעמיקה של משנתו של ויטגנשטיין. "כך אפתח את ההשתלמות בעוד שעתיים", אני אומרת לעצמי, "עם הציטטה הטובה הזאת בעמ' 56" . בבית הקפה הרדיו מנגן דילן בקולי קולות, I ain't gonna work on Maggie's farm no more….
בהסתכלות לאחור, מתחילת השנה ידעתי שתהיה לי בעיה. בינואר כבר פתחתי ללריסה תיק לעידוד פרישה מול מנהלת גף כ"א במחוז. עודדתי את הסמכות לפעול בכיוון, והיא אכן עשתה זאת. הכל היה מתועד כדין.
ואז מגיע אמצע אוגוסט, השיבוצים בעיצומם, ומנהלת המחוז בפועל מקבלת טלפון מראש העיר: "לא פותחים את שנת הלימודים בעיר אם המורה הזאת עוד שם".
וטלפון נוסף אליי - מהסתדרות המורים: "היא מחויבת עבודה, את יודעת, ד"ר ארן, 24 ש"ש".
28
באוגוסט, בוקר יום חם. אני מוזמנת ללשכת מנהלת המחוז בפועל.
במשרדה יושבות לריסה, מנהלת גף כח אדם ונציגת הסתדרות המורים. אני יושבת מיד. הרי יש לי פיק ברכיים.
אני פונה ללריסה באנגלית, בצורה שקטה ובמיוחד לא נעימה. "לריסה, הצעתי לך לפרוש, לא רצית. ועכשיו תראי לאן הגענו. את רוצה את שמך בעיתונים המקומיים של העיר? את רוצה שכל ההורים בבית הספר יעלו על בריקאדות נגדך? את רוצה לגרום לי לכל הבלגן הזה אחרי שמצאתי לך כבר ארבעה מקומות עבודה?"
מנהלת המחוז שואלת את מנהלת גף כח אדם על פרישה מוקדמת. לוחצים את המורה לכיוון, כמעט דוחפים אותה למשרד כ"א.
כעבור מספר שעות העניין כמעט נגמר. לריסה שומעת את התנאים וחוזרת הביתה "להתייעץ".
למחרת היום היא שבה למשרד וחותמת על הטפסים.
לריסה מקבלת תנאים של עידוד פרישה: כמה חודשי הסתגלות ומענק כספי.
היום עדיין חסרה מורה לאנגלית בבית הספר "מבוא התור".