"לפני שיהיה מאוחר..." הוא נייר עמדה של צוות הגות ומחקר מן "המכון לחינוך מתקדם" של מכללת סמינר הקיבוצים, אשר מצביע על התגברות המגמות הלאומניות והגזעניות בחברה הישראלית בכלל ובקרב בני הנוער בפרט, מתריע מפני האיום הממשי מצד מגמות אלה על אופייה הדמוקרטי של המדינה, וקורא למערכת החינוך לקחת אחריות ולהציב תכנית מוגברת של חינוך כלל-ישראלי לאזרחות דמוקרטית. עד לתקופה האחרונה היה מובן לכול בישראל שעמדות לאומניות וגזעניות הן תועבה מוסרית. ה"כהניזם", כשם ממתג של יהדות לאומנית וגזענית, הוצא אל מחוץ לחוק על ידי בית המשפט והוקע כפסול על ידי הממסד השלטוני והקונצנזוס הישראלי. בשנתיים האחרונות, לעומת זאת, מופיעות בגלוי במרחב הציבורי – מהפגנות רחוב, דרך מוסדות חינוך ועד לבית המחוקקים – מגמות אתנוצנטריות, לאומניות וגזעניות, שקמות להחריב את אופייה הדמוקרטי של ישראל. הדוגמאות הידועות לכך כוללות: מכתבי רבנים ורבניות שמסמנים את הציבור הערבי כנחות, מסוכן ושאין לבוא בקהלו; התגברות פשעי השנאה והאלימות על רקע גזעני; הפגנות בכיכרות הערים שבהן קוראים ל"עיר על טהרת היהודים"; הכתמת מהגרי העבודה ומבקשי המקלט כציבור של נושאי מחלות ומגפות; יוזמות חקיקה בכנסת ישראל שפועלות להדרת המיעוטים מזכויות אזרחיות ותרבותיות ושמסמנות פעילי זכויות אדם כ"סייעני טרור"; איסור גורף להיחשף בשיעורי ההיסטוריה גם לנראטיב הפלסטיני במקביל לנראטיב הציוני; בתי ספר בהם מרבית התלמידים תומכים בהגבלת הזכויות האזרחיות של הערבים, והמורים חוששים לחנך לשוויון זכויות מפחד תוקפנותם הלאומנית של התלמידים. מנקודת מבט של פטריוטיות ישראלית, ברוח החזון של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, מגמות אלה הן הרות אסון. בתוך הבית פנימה, אחריתן של מגמות אלה תהיה שיגרמו למלחמת אזרחים ולדיכוי המיעוטים ומתנגדי השלטון. במישור הכלל-יהודי, הן מנתקות ציבורים גדולים של יהודים בעלי אופי ליברלי מן הקשר העמוק למדינת ישראל. במישור הבין-לאומי, הן מרחיקות את ישראל מתרבות הדמוקרטיה והרווחה של המדינות המפותחות ומקרבות אותנו לפוליטיקה הסמכותנית )הגבלת זכויות אדם ואזרח( ולהוויה הפונדמנטליסטית )היכן שיש עליונות מוחלטת של הגבר על האישה, של המאמין על פני החילוני, ושל הלכות המסורת על פני חירויות הפרט וחידושי המדע(. מנקודת מבט חינוכית, עלינו להיות ערים לכך שבשונה מתפישת הכוח או העוצמה של חברות פונדמנטליסטיות, גזעניות, לאומניות וסמכותניות – היכן שדבקות עיקשת במסורות, באמונות ובעמדות נחשבת לעולם כמידה טובה – בחברות המפותחות והדמוקרטיות של ימינו דווקא פתיחות, ספקנות, ביקורתיות, סובלנות ופלורליזם הם הביטויים להחמרה העכשווית במגמות הלאומנות והגזענות עלולות להיות תוצאות הרות אסון: רמיסת זכויות האדם והאזרח, מלחמת אזרחים, קרע עם יהדות התפוצות והדרדרות ממעגל המדינות המפותחות לקבוצת מדינות העולם השלישי. מערכת החינוך נדרשת היום להוביל מהלך דחוף ונחרץ לבלימת מגמות אלה, באמצעות ביסוס תכנית חינוך מקיפה וכלל-ישראלית לאזרחות טובה בחברה דמוקרטית, סובלנית ורב-תרבותית.
המכון לחינוך מתקדם הגות, מחקר ומעשה בחינוך לעוצמה ממשית של הפרט ולשגשוג של החברה. במילים אחרות, בהקשר של החינוך לאזרחות דמוקרטית בישראל, דווקא פולחן ההתחזקות בזהות הייחודית והבדלנית )הקצנה דתית ולאומנית של יהודים וערבים( מעיד על חולשה גדולה ופגמים תפקודיים. מגמות ההסתגרות וההקצנה מלמדות על כשלים חינוכיים הן מנקודת מבט פסיכולוגית, הן מנקודת מבט מוסרית והן מנקודת מבט תועלתנית-חברתית. החזקים באמת – יכולים לדבוק בזהותם הדתית והלאומית, מבלי לשלול אחרים אלא מתוך יכולת להכיל אותם כשווים אך שונים. החזקים באמת – יכולים לדבוק באידיאולוגיה החברתית שלהם )שמאלית או ימנית(, בלי להיות דוגמטיים וקנאים ותוך הפגנת יכולת לקיים דיאלוג פתוח וביקורתי.
החזקים באמת - יודעים היטב שהם לא יודעים הכול, ומכאן שחובה לכבד את הכללים האינטלקטואליים והפוליטיים של פלורליזם וסובלנות. החזקים באמת – יודעים שדברים שרואים מכאן לא רואים משם, ולכן אינם כופים על הכול את ראיית עולמם ונראטיב תרבותם, אלא תומכים בפתיחות רב-תרבותית ובשיח מרובה נראטיבים. כאן בדיוק טמונה המשימה הגדולה שניצבת לפתחה של מערכת החינוך בישראל של ימינו: לפני שיהיה מאוחר, עליה להציב תכנית חינוכית מקפת וכלל-ישראלית לחינוך לאזרחות דמוקרטית. במישור הציבורי, יש לבלום את מגמת ההפרטה וההתפרקות לזרמי-זרמים חינוכיים, ולשקם בדחיפות את החינוך הממלכתי ואת אחריותו לליבה הלימודית, לתכנים החינוכיים, לשוויון בהזדמנויות ולביסוס השותפות בישראל דמוקרטית, סובלנית ורב-תרבותית. ובמרחב הבית ספרי, אין מדובר בהקניית עוד ידע פורמאלי אודות מוסדות השלטון וחוקי המדינה, אלא באימוץ גישה פדגוגית המשלבת בתוך התכנים הלימודיים והעשייה החינוכית את המימד של מעורבות, אחריות וכשירות פוליטית –כך שהתלמידים יפתחו את האיכפתיות, התובנות, הרגישויות וההתנהגויות שמכוננות אזרחות טובה דמוקרטית. לשם דוגמה: אין למערכת החינוך הזכות לכוון את התלמידים להשקפה שמאלית או ימנית, אך כן מוטלת על המחנכים החובה לטפח אצל תלמידיהם תשתיות ידע בתחומי ההיסטוריה והרעיון המדיני, יחד עם כשירויות חשיבה, דיון ושיקול דעת; על מערכת החינוך להימנע מלכוון את התלמידים לאמונה דתית או חילונית, אך בהחלט נידרש מן המחנכים שיטפחו בקרב המאמינים כולם – בתורות דתיות ובאידיאולוגיות חילוניות – את המידות הדמוקרטיות של פתיחות דעת, גישה פלורליסטית, ריסון עצמי וסובלנות כלפי האחר; ובהחלט יש לצפות ממערכת החינוך שבמסגרת טיפוח הזהות הקולקטיבית תפעל לחזק את זיקות התלמידים למורשתם התרבותית, כיהודים וכערבים, אך במקביל תקדם היכרות מושכלת ומכבדת עם המורשת התרבותית של האחר. למשימה פדגוגית זו נדרשנו בנייר עמדה זה: אחרי החלק הראשון שבו מוצגת ההחמרה במגמות הלאומנות והגזענות, והחלק השני שבו מוצגת התנערות מערכת החינוך מהתמודדות משמעותית עם סוגיות הדמוקרטיה, בחלק השלישי והאחרון של נייר העמדה אנו מציגים תפישה פדגוגית סדורה להעצמת החינוך לדמוקרטיה. תחת הכותרת " היסודות הנדרשים לטיפוח תודעה פוליטית, אזרחות דמוקרטית ואחריות חברתית", מוצג בקצרה מודל יזמ"ה שיאפשר את טיפוח התודעה הפוליטית והאוריינטציה האזרחית דמוקרטית: ידע – השכלה רחבה וכישורי חשיבה בתחומי הפוליטיקה, החברה והתרבות; זהות – ידע וזיקה בתחומי המורשת התרבותית, הלאומית והקהילתית; מוסר – ידיעה עיונית ומעשית בתחום יסודות המוסר, השיפוט הערכי, הרגישות הבין-אישית והאחריות החברתית; התנהגות – התנסות פעילה בקבלת החלטות דמוקרטיות בבית הספר, באחריות חברתית וסביבתית, במעורבות תורמת בקהילה ובחיים משותפים עם אחרים מקהילות תרבות מגוונות ושונות. בהמשך למודל זה, עם מידה רבה יותר של קונקרטיזציה חינוכית, מוצגים חמישה אתגרים פדגוגיים בתהליך הטיפוח וההעצמה של התלמידים לקראת אזרחות טובה דמוקרטית: (1) משלטון הרוב וההמון, לשלטון ההיגיון וההגינות; (2) מסגידה עיוורת ופולחני אישיות, לאישיות אוטונומית ועמדה ריבונית; (3) מחשיבה פשטנית וסטריאוטיפית לחשיבה מורכבת וביקורתית; (4) מאטימות אתנוצנטרית לאמפטיה נראטיבית; (5) מידיעה קוגניטיבית להתנסות אקטיבית. בסיכומו של דבר, שלוש הנחות יסוד עמדו לנגד עינינו בנייר העמדה: הדמוקרטיה בישראל היא מחוז חפץ; הדמוקרטיה הישראלית מצויה בנסיגה ומאוימת על ידי מגמות לאומניות וגזעניות; מערכת החינוך נדרשת להוביל מהלך דחוף ונחרץ לבלימת מגמות אלה ולביסוס תכנית חינוכית כלל-ישראלית לאזרחות דמוקרטית. אנו מקווים שקריאתנו זו "לפני שיהיה מאוחר..." תעורר את השיח הציבורי והפדגוגי ואת המעשים הדרושים והחיוניים: כדי לגייס את מערכת החינוך לביסוס הדמוקרטיה בישראל, וכדי שלא יתברר בדיעבד שאכן היה זה מאוחר מדי.
