בלי גיבורים מול הקיקלופים והטיטאנים - ד"ר אורלי וק…

ד"ר אורלי וקנין, ביבליותרפיסטית ופסיכותרפיסטית יונגיאנית, orlyvk@gmail.com

תיאור מקרה (הוצג ביום עיון של המגמה לביבליותרפיה באוניברסיטת חיפה:
"על מקורות השראה וגיבורי ילדות", 24.3.2015)

מספר הסיפורים (Kalsched, 2013, 6)

המשט לעזה יצא מטורקיה במאי 2010 לכיוון הרצועה. מטרתו הייתה לשבור את הסגר על רצועת עזה באמצעות העברת ציוד הומניטרי. ישראל הציעה למארגני המשט להעביר את הציוד לידיה, וממנה, לאחר בדיקה, יועבר לעזה. משתתפי המשט סירבו והמשיכו לשוט לכיוון הרצועה. בעקבות זאת התקיים מבצע להשתלטות על הספינות. במהלך ההשתלטות על האונייה הגדולה ביותר, "מרמרה", התרחש עימות אלים. חיילי הקומנדו הימי הותקפו באלות, במוטות ברזל, בסכינים, בירי מאקדחים שנלקחו מהם. נוסעים אף חטפו חלק מהחיילים. חבריהם נאלצו לפתוח באש לעבר התוקפים, והאירוע הסתיים בתשעה הרוגים מקרב נוסעי האונייה ובפצועים רבים מקרב הנוסעים והחיילים.
זו לא מורשת קרב, גם לא הרצאה פוליטית, ולא, לא התבלבלתם בזמן ובמקום. זהו ניסיון להעמיד מציאות חיצונית מול מציאות פנימית ולבחון את המפגש העוצמתי שהתרחש בעולמו הפנימי של ילד בן עשר שצפה בחדשות עם הוריו וראה את תיעוד תקיפת חיילי צה"ל על ידי נוסעי המרמרה. בעת הצפייה החלו תגובות פיזיות קשות. סער רעד במשך דקות ארוכות ובכה בכי ממושך וקורע לב, וכשסוף-סוף הצליח להשיב להוריו המודאגים אמר: "אפילו החיילים לא יכולים להגן עלינו, אז איך נוכל להגן?" בימים הבאים החלו יקיצות ובכי עקב סיוטים בלילות, וכאבי בטן בימים. החלה התנהגות הימנעותית, ובכלל זה סירוב ללכת לבית הספר. בטיפול סיפר לי שכאשר אולץ ללכת ונכנע לבסוף, כשחזר הביתה היה משאיר את הדלת פתוחה, סורק את הבית על כל חדריו, במצב של דריכות רבה ותכנון אפשרויות מילוט. כשהלך ברחוב לבדו היה צועד במהירות של "שיא עולם" כי כל הפדופילים של חיפה צעדו מאחוריו.
החרדה העוצמתית לא הייתה אירוע אקוטי, ובבירור הראשוני מיפינו את מופעיה השונים מינקות. סער אישר את הצגת סיפורו, והוריו אישרו את הצגת סיפור הטיפול אך לא את סיפורם. לפיכך אוכל רק לומר שאלו הורים הסולדים מביטויים של פיזיות ואלימות בין ילדיהם, אך כיאה לבית שגדלים בו רק בנים, הסכימו שלכל גבר צעיר, ששקדו על טיפוחו כתלמיד וכאדם, יהיה גם רובה. אלא שלסער הייתה בבית נשקייה שלמה. כבר מילדות מוקדמת החל עמל על איסוף כלי משחית שלא נופלים בכמות ובמגוון מאלו של בסיס אימוני חי"ר. ההורים גם התרגלו בצער למערכת היחסים האחאית, שכללה התגוששויות משחקיות אינסופיות, שפעמים רבות הסתיימו בקריסת המרחב המשחקי ונגמרו בבכי. אלא שלאחרונה, בסמוך לאירוע המרמרה, החל סער עונה בתוקפנות עזה להוריו ומקלל את אחיו. היו גם כמה עימותים עם חברים שבהם היה מאבד שליטה, נושך, שורט, מגיב בדרך שאחר כך הצטער עליה, "כאילו נשרף לו הפיוז"...
עוד סיפרו ההורים המודאגים שהילד בולע ספרי פנטזיה ומיתולוגיה ונמשך למשחקי מחשב שיש בהם אלימות. כדי להתמודד עם ביטויי החרדה והאלימות שפרצה ממנו ניסו ההורים למנן אחרת את התזונה הנרטיבית, המילולית והחזותית שהוא מכניס אל נפשו. הם ניסו להניאו מקריאה של ספרות פנטזיה ולכוונו לז'אנר מציאותי, מנעו ממנו צפייה בחדשות ואסרו על משחקי מחשב וסרטים שיש בהם קרב, רצח וציד. לצד החרדה, מספרים ההורים, הילד משחק אותה בבית ובבית הספר "מאצו", שאין בו שום חולשה, מגבלה או רוע, למרות מגוון של קשיים לימודיים וחברתיים.
במפגשים הראשונים סער בוחן כמה מים יכול ארגז החול לספוג. הוא עומד להציף את הארגז, צריך לעצור אותו! הוא בוחר לצייר בעיפרון דמות אדם על בריסטול כפול ויוצא לו שלד ענקי שעצמותיו ורגליו דקות ומפרקיו לא מחוברים. סער מייצר סיפור ראשון: "פעם היה הוביט שגר בעיר בשם פאלח, שיצא להרפתקה עם תשע גמדים ואדם אחד קוסם, כדי לנצח דרקון שלא נותן לחיות לאנשי ההרים. הדרקון לוקח את הזהב וטורף בני אדם. ניסו ולא הצליחו, יצאו לקרב ומתו, יצאו ולא חזרו".
הייצוגים הסימבוליים מרמזים שאנחנו נחשפים לרובד המיתולוגי של הנפש, שדרים שם יצורים ענקיים – ייצוג לכוח ועוצמה קדמוניים; הוביט, שאינו רק "פרודו" מ"שר הטבעות", אלא זן של אדם ננסי נכחד, שהצטמצם עם הזמן כדי להתאים את עצמו לחיים בעלי משאבים מוגבלים באי אינדונזי מבודד שבו חי (פלורס); גמדים, שיונג ראה בהם את שומרי הסף של הלא מודע; דרקון, שבשלב זה של הטיפול אין תקווה להתגבר עליו, המגלם היבט לא מודע של דחפים ויצרים, שנצטרך להתמודד עם כוחם העודף, ההרסני, ולהיפתח אל כוחם החיובי; וקוסם, שצריך להחזיר אותו לתפקוד – ייצוג לנתק בין האגו לסלף. הנפש מתמודדת עם שאלות של גודל וגדילה, שרידה במצב של אגו חלש, עם סכנת הכחדה ועם ארכיטיפ הרוע.
התמונה בראשית המאמר היא גילוף פנים בעצם לווייתן של אמן אסקימואי לא ידוע שחי בצפון מערב אלסקה, והיא קרויה "מספר הסיפורים". היצירה מופיעה בספר "טראומה ונפש" של דונלד קלשד (Kalsched, 2013), חוקר ומטפל יונגיאני בטראומה. העין העצומה ממוקדת בעולם החלומות הפנימי ובדמיון המיתו-פואטי, והעין השנייה פקוחה, ממוקדת בחוץ, במציאות הקונקרטית, בכלל זה המציאות של יחסי אנוש. המסכה המתבוננת פנימה והחוצה היא המטפורה הבסיסית למתודת ההבנה והטיפול בטראומה שמציע קלשד. המבט הדו-עיני של מספר הסיפורים מזכיר לנו את קיומו ואת חשיבותו של העולם הפנימי, עולם הנפש. כשהנפש יכולה להתחיל לדבר בשפת הדימויים מופעל בלא מודע כוח מרפא, שמוביל בהדרגה להתמודדות עם הבעיות הנפשיות. בשפה הפסיכולוגית נוכל לומר שההשלכות הוחזרו (צור, 2015). כילד שחי באולימפוס, בלוע בעולם המיתולוגי, ידעתי שעלינו להתבונן פנימה, דרך העין העצומה של סער, לגלות את הדימויים של המגמה המאיימת בנפש, שבעין הפקוחה נראים כמסתננים אלימים, מחופשים לשוחרי שלום על ספינת המרמרה. הסיפור הבא לוקח אותנו לשם: " הָיֹה היה ילד שהיה חייב לשירותים והבית שלו היה רחוק. הוא רץ קילומטר והגיע הביתה מהר, פתח את הדלת, לא אמר לאימא שלו כלום ונכנס לשירותים". היחס לסיפור כחידה, כדרך שבה הלא מודע מציג את עצמו לפני האגו, מייחס רמה מטפורית גם לרמה המילולית. אני אומרת: "השירותים זה מקום שאליו הולכים לבד, שבו יוצאים לנו דברים שאנחנו לא רוצים שאחרים יראו ויריחו". אז חושף לפני סער את מראות העין העצומה: "את יודעת שאני חצוי. ההורים שלי בני תמותה, אבל יכול להיות שבדור הקודם הם היו אלים". מצוידת בהיכרות עם מעמד החצויים אני שואלת: "ויש לך מתת?" הכוונה לכוח על-טבעי. סער משיב: "אני רואה בבית שלי וגם בבית של חבר שלי רוחות רפאים, קיקלופים, טיטאנים ואמזונות, שלדים מתים שחרבות תקועות בראשם או בלבם [...] קיקלופ אחד היה בלי ראש, ראיתי רק את הגוף כי הוא גבוה והראש שלו היה מחוץ לחדר. אני רואה את הדמויות". אני שואלת: "מתי אתה רואה?" סער משיב: "אני רואה גם בלילה וגם ביום, מה-18 בחודש ואילך... ב-30 וב-31 זה רק קיקלופים וב-18, 22, 24, 26, 28, זה רוחות, לוחמים מתים ואמזונות. היום זה ה-18 אז כנראה שאראה...". "מה אתה עושה כשאתה רואה?" אני מוסיפה ושואלת. סער משיב: "אני נבהל, ממצמץ בעיניים, משפשף אותן חזק-חזק ואז הם נעלמים. פעם נתקלתי במסדרון במשהו בלתי נראה, נעצרתי, ואימא שלי שאלה אותי, מה קרה? אמרתי, כלום". "ולמה לא סיפרת מה ראית?" הקשיתי. "כי או שתגיד שזה כלום או שתגיד שזה קיים. משתי האפשרויות אני מפחד", ענה.
תארו לעצמכם, בלי גיבורים מול הקיקלופים והטיטאנים.
בספרו חוצה התרבויות והזמנים של המיתולוג ההשוואתי ג'וזף קמפבל (2013) הוא מדגים כיצד הלא מודע משגר אל התודעה רעיונות רפאים, ישויות מוזרות, בעתות ואשליות למיניהן, אם בחלום, אם לאור היום ואם מתוך שיגעון. ממלכת האדם, תחת רצפת הבית הקטן והמסודר יחסית שאנו קוראים לו "המוּדע", מעמיקה והולכת אל מערות אלדין בל תשוערנה. לא רק אוצרות שוכנים שם, אלא גם ג'ינים מסוכנים, הכוחות הפסיכולוגיים שקיומם אינו נוח לנו או שאנו נאבקים בהם, ושלא עלה בדעתנו או שלא העזנו לשלבם בחיינו. ייתכן שאלה יישארו נסתרים מאתנו לעד, ולעומת זאת ייתכן שמילה או תמונה אקראית, סרטון על המשט לעזה, ניחוח של נוף או טעמה של כוס תה ייגעו במתג מסתורי, ושליחים מסוכנים יתחילו להופיע במוחנו. הם מסוכנים כי הם מאיימים על ההוויה הבטוחה שטווינו לנו, אבל הם גם מרתקים כשֵדים, כי בידיהם המפתחות למרחבי מחוז ההרפתקה מעוררת התשוקה והפחד של גילוי העצמי. הם חורבן העולם שבנינו וחורבננו כפי שאנו קיימים בעולם זה, אך לאחריהם פוטנציאל התחדשות מופלאה של חיים אמיצים ונרחבים יותר, הנותנים ביטוי מלא יותר לאנושיוּת. זהו הפיתוי, זו ההבטחה וזהו האיום הנורא שאותם אורחי לילה ויום טורדי מנוחה מביאים אתם מממלכת המיתולוגיה שבתוכנו.
יונג ותלמידו אריך נוימן המשיגו ארכיטיפ ששמו "מסע הגיבור" כדי לתאר את התפתחות האגו והתודעה של הגיבור במסעו הפסיכולוגי. קמפבל (2013) מלמד שהגיבור מגיח מהעולם הרגיל לתוך העולם העל-טבעי, שם הוא פוגש כוחות עוצמתיים שעמם עליו להתמודד, כשבאמתחתו רצון עז לנצח במאבק. במסעו עובר הגיבור לתוך עולם שונה ובלתי מוכר, ושם נפתחות לפניו מטלות מסוגים שונים כגון המלחמה בדרקון והירידה לשאול. הניצחון מקנה לו יתרון פסיכולוגי, תודעתי ורגשי. מחזור הילדות מסתיים כאשר הגיבור זוכה להכרה עם חשיפת טיבו האמיתי. אירוע זה גורם לעתים משבר גדול, משום שהוא מבשר הופעת כוחות שעד כה היו מחוץ לתחומי הקיום האנושי. דפוסים קודמים מתפוגגים, והעין רואה לפניה אסון. לאחר תקופה של תוהו ובוהו מתחוור ערכו של הגורם החדש ככוח בורא, והעולם שב ולובש צורה.
קמפבל מחלק את המסע לשלושה שלבים עיקריים שכל גיבור חייב לעבור: "פרֵדה", "דרך המשימות" או חניכה ו"החזרה הביתה". בשלב ה"פרדה" הגיבור נפרד מעולמו הקשה והמפרך, נפרד מייאושו, ומאפשר לעצמו ללכת אחר קול הקורא לו לצאת לדרך, שמקורו במקום מפותח יותר מבחינה פסיכולוגית ורוחנית. לפי יונג, מקור הקול הוא ה-self, ארכיטיפ השלמות והמרכז המארגן של הנפש, הכולל את העולם המודע והלא מודע, האישי והקולקטיבי, הייחודי והמאחד, המכיל סתירות וניגודים, והוא שמקנה לגיבור ראייה פרוספקטיבית של הכוונת הנפש.
שלב החניכה כבר מתקיים בעולמו החדש של הגיבור, שבו יופיעו משימות שיכינו אותו לקראת התמודדות עם העולם החיצוני והתפתחות בעולמו הפנימי. הדרך תוביל אותו לשלב שהוא אקזיסטנציאלי ומיתולוגי במהותו, ומכוון אותו בסופו של דבר לעמידה מול המוות של יקיריו ושלו. משימות אלו מעבירות את הגיבור ממצב ילדותי ונעדר בגרות למצב של ביטחון עצמי ושלמות פסיכולוגית. בתהליך ההתפתחות עובר הגיבור ממוגבלות אישית למימוש הפוטנציאל האנושי שבו, תהליך המפגיש אותו עם היבטים נשיים וגבריים בנפשו, עם הארוס והלוגוס, עם תחרות ותוקפנות.
בשלב האחרון, שלב החזרה, חוזר הגיבור לחיי היום-יום לאחר שהמטרה הושגה. עליו לשמור על הישגי המסע (חוכמה, אומץ, אהבה) ולשלבם בעולם המציאות, תוך כדי שיתוף הזולת בתכונות שהשיג. אצל הגיבור האנושי, לא המיתי, המשמעות היא לחיות נכון בעולם, מתוך הבנה ומחויבות לעולם הפנימי ולעולם החיצוני, באיזון בין החומרי לרוחני. השליטה מתקבלת עם האיזון המושג, והיא מאפשרת לגיבור לחיות נכון גם עם הפחד מפני המוות.
סער מגיע אליי בדיוק בזמן המשברי של הפרדה המפחידה מדפוסים של עולם הילדות המוכר, כשהעין רואה לפניה אסון ובתוכה דרקון. מסע הגיבור של סער זקוק לתמיכה טקסטואלית בשלב החניכה, להזין את נפשו במסעות של גיבורים טקסטואליים שצלחו את האימה ושבו "מנצחים דיים". כך יכולים המשברים המסוכנים של תהליך התפתחות העצמי להתרחש בתיווכו של טקסט, בליווי העדות של מטפל המצוי בסוד המיתוס והאגדה, ובדומה לתפקיד הזקן החכם, מסייע לגיבור לצלוח את דרך התלאות ואת בלהות הרפתקאתו המוזרה.
אני מציעה לסער חוויית קריאה משותפת ב"הארי פוטר" או ב"סיפורי נרניה".
עולמו של הארי פוטר מתקיים בשני מישורים מקבילים ומופרדים, עולם המוגלגים, של האנשים הפשוטים, ועולם הקוסמים של הוגוורטס. אמנם בעתות כאוס וחרדה בעולם הקסם חודרת המציאות המקבילה לעולם המוגלגים ויוצרת שם אנדרלמוסיה. עם זאת ג"ק רולינג הצליחה ליצור עולם פנטסטי ומציאותי בו זמנית, והמעבר בין שניהם נעשה בצורה טבעית ולא צורמת, ולהארי פוטר יש שליטה על הכניסה והיציאה. ב"נרניה" הילדים עוברים דרך הארון, ונרניה נשארת בצד השני של הבית. בעזרת הילדים של נרניה, שיוצאים למציאות אחרת ויודעים לעשות הפרדה, קיוויתי שסער ילמד שנרניה נשארת בנרניה. סער דוחה ספרים אלו בהחלטיות. בשלב זה האגו שלו חלש ולא יכול לעשות את ההפרדה. אין לו כרטיס הלוך ושוב, אלא כרטיס בכיוון אחד. במקום שיילחם בשדים של נרניה, נרניה פולשת לעולמו והוא תקוע בארון ומת מפחד. אחרי שסער יזם את בחירתו הטקסטואלית, סדרת "פרסי ג'קסון" של הסופר ריק ריירדן, הבנתי שהוא צדק ואני שגיתי.
פרסי ג'קסון הוא בן לאם חד-הורית ולאב שנטש אותם בינקותו. יש לו הפרעת קשב ודיסלקציה חמורה, שבגללן זורקים אותו שוב ושוב מבתי ספר. החיים שלו מסתבכים יותר כשהוא מגלה את הסיבה לכל הצרות שלו. פרסי מגלה כי הוא חצוי, חצי אדם וחצי אל, ושחוסר ההסתגלות שלו למסגרות נובע מכוחותיו המיוחדים. הפרעת הקשב היא חלק מיכולת הלחימה הטבועה בו, המאפשרת לו לא להחמיץ אף פרט בקרב, והדיסלקציה היא מסוגלות-יתר לקריאת יוונית או לטינית. פרסי מגלה שבעולם חיים עוד חצויים רבים, המתמודדים עם אותן מצוקות כשלו. בתחילת גיל ההתבגרות, כשהם מגלים את כוחותיהם, הם מוצאים את דרכם אל מחנה החצויים, שם יכשירו אותם לחיי גיבורים ויטילו עליהם משימות כמו הגנה על האלים והצלת העולם, אם לא מתו בדרך, כיוון שלחצויים ריח דם מיוחד שמושך אליהם המוני מפלצות שמשתוקקות לחסל אותם.
ואולם בעוד עולמו של הארי פוטר מופרד כמעט לגמרי מן המציאות היומיומית, לסדרת "פרסי ג'קסון" קשר הדוק לעולמנו. ריירדן מבין שגם בעולם מודרני אנו עדיין נזקקים למיתוס ולעל-טבעי. אם בעולם העתיק עמד האדם חסר אונים לנוכח איתני הטבע העצומים והלא מוסברים, והוא נזקק למיתולוגיה כדי שתסביר אותם, בעולם המודרני עומדים אנשים צעירים מול מציאות שרירותית, יודעת כול וחובקת כול, שאין הם מוצאים לה פשר. ריירדן יוצר היפוך חתרני של המיתוס. הוא מעתיק אותו ממרחבי הנפש המיסטיים אל המציאות הקונקרטית ומעניק פרשנות מחודשת לעולם המערבי הכאוטי וצמא הדם שנגלה לעינינו היום: סכסוכים בינלאומיים, מלחמות אזרחים וג'יאהד, אסונות טבע ותגליות עצומות – כולם תוצאה של התערבות האלים בגורל האנושי. בספרים נפגוש קיקלופ מכמיר לב וחסר בית שגר ברחוב 72 בניו יורק, שלוש זקנות החולקות שן, עין ומונית בנסיעה על כביש בלונג איילנד, חבורת נערים מדטרויט שמתגלים כענקים אוכלי אדם אימתניים, וייוודע לנו שהאולימפוס ממוקם באמפייר סטייט בילדינג וגיזת הזהב נעלמה במשולש ברמודה.
עם זאת המיתולוגיה מבקשת מאתנו להבין ברמז, במטפורה, את מה שיש לנו נטייה להבין באופן קונקרטי. הדמויות המיתולוגיות אמורות להזכיר לנו את קיום הלא מודע, אפשרויות דמיוניות שמייצגות את מחשבת הנפש. כאשר אנו מתייחסים אליהן באורח ליטרלי אנו בסכנת בליעה והצפה. עם סער החצוי והמוצף אני עוברת שבועות ארוכים של קריאה במיתולוגיה שפלשה למציאות. סער מספר לי את הספרים, מלמד אותי על גיבורי האולימפוס, על כוחותיהם המיוחדים ועל מעלליהם של פרסי וחבריו החצויים. הכול מאוד מבלבל, וכדי לזכור מי נגד מי ומי לטובת מי אני רושמת רשימות אלים ואלות ויוצרת תרשימי זרימה של שלדי העלילה. תהליך יצירת הדיאלוג בין שני העולמות לא קל, ודורש מיון רב. כך נוצרת ההומניזציה של האפקט מתוך מתן כבוד לעולם הזה. באחד הספרים מצאתי אמירה מנחמת: "סיפורי המיתולוגיה תמיד התבלבלו לי", אומר פרסי, "אפילו עכשיו, כשגיליתי שהכל חשוב כל כך וקשור לחיים שלי, התקשיתי לזכור את כל השמות והעובדות" (ריירדן, 2008, 262).
קבלה של החלק השנוא, המפחיד, הדוחה, המסמל בעינינו את הרוע, ויצירת הקשר עמו הן חיוניות ביותר. יונג אומר כי המטופל אינו מרגיש שמקבלים אותו אלא אם כן קיבלנו גם את הגרוע ביותר שבתוכו. קבלה כזאת מתהווה אך ורק מתוך כנות אמיתית של המטפל ומתוך יחסו שלו עצמו כלפי הרוע שבתוכו. כמטפלים אנו יכולים לקבל באמת את המפלצת שבזולת רק כשאנו מודעים למפלצת שבתוכנו, מנסים לשנותה כשאפשר ולהתפייס עמה כשאינה משתנה. ייתכן ש"אחד הגרועים" בסער התקבל כאשר הרשה לעצמו להביא בפניי הזיית רוע שלו. באחת הפגישות, בעת קריאת קטע מ"פרסי ג'קסון ומפלצות הים", הוא מרים את ראשו ואומר: "אני יכול להרוג בן אדם". אחרי שביררנו את הדברים ונוצר לטקסט קונטקסט, אני אומרת: "זו רק מחשבה ולא מעשה. כולנו מרגישים שהאמרה 'הקם להורגך השכם להורגו' היא צודקת". בכך אני מסמנת את בית הגידול של ההזיה, מבססת הריגה ברמה הסמלית ומתקפת לו גם את התוקפנות ואת יצר ההישרדות שבי.
אריך נוימן (2011) מדבר בספרו "הילד: האישיות בשחר התפתחותה" על החשיבות המכרעת של יחסים ראשוניים חיוביים, המאפשרים לילד עמדה של ביטחון כלפי הסביבה האנושית וכלפי גופו מצד אחד וביטחון בעצמי מצד אחר. בשביל הילד האם היא עולם ועצמי, וכך הוא מוצא את עצמו בעולם מאורגן, שיש בו מחסה, ביטחון וסדר, שבו אפשר לחיות ולהתפתח. היעדר מחסה והיעדר ביטחון מעידים על היעדר חוויית עולם מסודר או על התפוררותו. צעד מכריע בהתפתחות הילד בתוך היחסים הראשוניים הוא יצירת אגו אינטגרלי, שיכול להטמיע ולאחד את האיכויות השליליות והלא נעימות של העולם החיצוני והפנימי. האֵם, כסלף קומפנסטורי, דואגת שהגורמים השליליים יוחלפו בחיוביים או יאפילו עליהם. הקומפנסציה חלה על גורמים אובייקטיביים כמו רעב וקור, אך גם על גורמים געשיים שבאים מבפנים כמו פחד, זעם וכאב. ספיגת התוקפנות הראשונית לאגו האינטגרלי היא הכרחית לביטוי עצמי חיצוני, לביקורת ולשליטה עצמית. כאשר אין קומפנסציה טובה דיה לחוויות שליליות, התוקפנות מופיעה ללא הטמעה לאגו, כתגובה על חוסר אונים ותלות גדולה.
קלשד (Kalsched, 2013) טוען כי במצבים של שיבוש בהכלה ההורית נכנסת לפעולה מערכת הפיקוח של הסלף. המערכת השומרת על הסלף עושה זאת בשתי דרכים נפרדות: (1) העברת חלקי נפש שניצלו מהמצב הטרום-טראומטי לתחום מקלט חסום, כלומר יצירת דיסוציאציה; (2) שמירה על חלקי הנפש הפגיעים והתקפה של כל ניסיון לשחררם. אצל סער אנו נוכחים בדואליות של ההגנה הדיסוציאטיבית: מצד אחד היא מגִנה ושומרת, אבל מן הצד האחר ההפרדה מעוררת התקפה אלימה מתוך הנפש על כל חוויה שנחווית כמאיימת. השיבוש במערכת החיסונית של הנפש מעורר תגובה ממעמקי הנפש של תוקפנות כלפי האחר, הנחווה כמקור הרוע, או תוקפנות כלפי עצמי, חוסר אונים וחרדה קיצוניים. הנפש תוקפת את האיום גם כאשר הוא לכאורה איננו קיים. הקשב נעשה צר ומתגונן, והחוויה השלמה נחסמת, בעיקר בצד הרגשי.
בחוויה החצויה של סער יש המאצ'ו ויש הילד שמת מפחד, וצריך מישהו שיעזור לו לעשות אינטגרציה. הוא נוגע בארכיטיפ הרוע, ואף אחד לא לוקח את זה ממנו. מכריחים אותו לוותר על החלקים האלה, מנסים לדכא את זה, וזה יוצא דרך חלומות והזיות. הוא משליך על העולם את הרוע, וזה חוזר בצורה של חרדה רודפנית ומשאיר אותו בעולם שיש בו רוע טוטלי. המנגנון בעוכריו. אני מבינה שיש לעבוד אתו על עולמו הפנימי הגועש, ועם הוריו על קבלה של דמיונותיו ותוקפנותו, כי דרקון, יש דבר כזה, ויש לו חשיבות.
סער מניח את "פרסי ג'קסון" בצד ומתחיל לשקוד על ציור חרבות. בכל פגישה מצטיירת לה חרב חדשה עם ייחוד וחדות. אנחנו משוטטים בעזרת המרחבים האינסופיים של גוגל כדי לגלות מיני מינים של חרבות ישרות ומעוקלות. החרב היא סמל להבחנה והבדלה. היא מפלחת את האוויר ומייצגת את העיקרון הזכרי, האקטיבי, בעל המשמעות הפאלית. החרב נחשבת למגִנה מפני כוחות רשע ואופל ומקושרת לסמליות האביר, כמגן כוחות האור מפני כוחות הרשע. החרב המתהפכת הייתה איום וכוח נוקם בכל מי שיעז להיכנס לגן האלוהי. לפיכך החרב היא ייצוג של כוח דואלי והתהוות מהלך הופכי, של יצירה והרס, חיים ומוות, שמופיעים כסותרים ונוגדים, אך לאמיתו של דבר משלימים (פישמן, 2009, 199).

מצויד בחרב הגיבור נכנס סער לשלב האחרון של החניכה לקראת שלב החזרה.
בשלב זה של הטיפול מופיע גיבור פרי עט נפש של סער. הגיבור שלו הוא בעצם אנטי-גיבור, גיבור כושל ופגוע ששמו צ'ייקובסקי. הילמן (מצוטט אצל נצר, 2011) מטיל ספק בהתאמתו של הגיבור המיתי, הורג הדרקון והמפלצת, לשמש סמל בלעדי לאגו המתפתח. הגיבור כולל בתוכו את האנטי-גיבור, ושניהם משמשים וריאציות של תודעת אגו משתנה. כל אדם נושא בחובו גם חוויות ותכונות שמנוגדות לאידאל הגבורה. חשוב שנכיר את האנטי-גיבור שבתוכנו כדי למצוא בתוכנו את האיזון הנכון בין גיבור לאנטי-גיבור, מינון שהוא "הגיבור הטוב דיו".

צ'ייקובסקי הוא איש בן 87. אם מישהו נכנס לו לגינה שלו הוא צועק: חוליגאנים, מנסים לישון כאן!!! הוא אדם שהולך בתוך שינה, כורת עצים בתוך שינה עם נגיחות. צ'ייקובסקי עצבני, מוזר, מטורלל, בודד, אין לו חברים. חי לבד, כי הוא לא צריך אחרים. יש לו צרכים, אבל רק מעט. אף אחד לא נכנס לשם, לבית שלו. הבית נראה הרוס מבחוץ, מגעיל, דוחה. הגינה היא רק אדמה יבשה ועשב. הכול נראה עזוב כי הוא לא רוצה שאנשים יתקרבו. מהרגע שצ'ייקובסקי עזב את הבית של ההורים הוא חי לבד, כמעט כל חייו חי לבד, רק פעם אחת נפגש עם מישהי... הבית של צ'ייקובסקי נמצא בעיר המזוהמת. יש שם רוצחים, גנבים ואנסים. אתה לא יכול לדעת לפי הפנים שלהם מי הפושע ומי הבן אדם הרגיל. בגלל זה אתה כל הזמן מפחד.

סער מרשה לי להיכנס אל הבית הנטוש. בתהליך הכתיבה אני חווה את ייחודו ופגימותו של הבית, וגם את אנושיותו של צ'ייקובסקי. לרגע יישיר אליי את מבטו ויאמר: "הוא בנה עולם שיגן עליו מהעולם האמיתי". ואז חושף סער את מנהרת אלדין שלו:

צ'ייקובסקי נראה אדם הזוי, תימהוני, אבל בפנים, בתוך הבית שלו, מתחת לספה, יש כניסה לממלכה, ממלכת צ'ייקובסקיה. בצ'ייקובסקיה הכול ירוק, פורה, מלא מים. יש מלך שכאשר הוא יוצא, הוא ממליך אחר תחתיו. האבות עובדים בחקלאות, מגדלים פרות וירקות. אין ציד בצ'ייקובסקיה. האימהות קולעות סלים, מכינות בדים ותופרות בגדים, ומבשלות. כולם גומרים לעבוד בשתיים ובאים להיות עם הילדים. הילדים לומדים בבית הספר, שהוא בטבע, לעשות מה שההורים עושים, לגדל בשדות ולהכין את כל מה שצריך לבית. משתיים, אחרי שאוכלים ביחד, ההורים משחקים עם הילדים, ואחר כך הילדים משחקים בשדות. כשיורדת השמש כולם הולכים לישון.

הגילוי המסעיר של גיבורו של סער הוא שלא רק שאין לו רצון לצאת החוצה – גם אין לו צורך בכך. הצורך הוא במקום מחסה ובמרחב מוגן, שחרור מלא מהחוץ, אפשרות להחליף את העולם במשהו מוצלח יותר. בסיפורו סער מעביר את הגיבור שלו שורה של מבחנים שבוחנים אם הניתוק המוחלט מהחוץ, הבידוד הקיצוני, אפשרי. החזון של הגיבור על עולם פרטי ואוטרקי, שמייתר את "החוץ", מאיים ליצור דמות אנושית חסרת נפח, נעדרת עצמיות ועולם רגשות. בהמשך נראה בסיפורו של סער תפנית. חזון הבידוד הקיצוני והשטיחות הרגשית בסופו של דבר אינו עומד במבחן הטבע האנושי, הרצון בקשר אנושי. הסיפור הוא גם המפלט מהמציאות וגם ניסיון התיקון שלה.
מעניין לציין שג'רמי סיפמן טוען בספרו על חייו ויצירתו של המלחין צ'ייקובסקי (סיפמן, 2006) כי צ'ייקובסקי הוא אחד המלחינים הפופולריים ביותר בכל הדורות, אך עם זאת הוא היה לא מובן הן כאדם והן כמלחין ונותר דמות שנויה במחלוקת. מזגו ההפכפך והרגיש היה לו ברכה, כשם שהיה לו לרועץ. חייו התנהלו בקיצוניות. הוא הונע על ידי יצרים עזים, וכל זה ניכר במוזיקה שלו. מתחילת דרכו הייתה לו שפה תזמורתית משלו, שהתאפיינה בהבנה מעמיקה בגוני הקולות התזמורתיים ובשילובם. הפער בין סער לעולם לא מאפשר לו לנגן את המוזיקה של נפשו בהרמוניה. פוטנציאל התזמור הצ'ייקובסקי הפנימי, על ניגודיו, מוביל את סער באופן לא מודע לבחור בו כגיבור שיוביל אותו ליציאה אל העיר המזוהמת.
סער מוביל אותי בכתיבה רצוא ושוב, רצוא ושוב מן הבית של צ'ייקובסקי אל צ'ייקובסקיה. כל פעם אנחנו מגלים שוב ומחדש את נפלאותיה. תודעת האגו נבנית מתוך מאבק דיאלוגי הדרגתי עם צ'ייקובסקיה המזוהה עם ארכיטיפ האם. מיוחסות ליקום תכונותיה הנשיות של אותה ישות ראשונה, המעניקה קומפנסציה, הזנה, ביטחון ומחסה. הגיבור הוא האגו שמאופיין בתכונות הגבריות, בהיותו פורץ כדי להשתחרר מהחיק האימהי של המצב הפסיבי, החמים, העוטף, של הקיום הטרום-מודע. הגיבור הוא הפאלוס הפורץ קדימה, חודר, כובש, עיקש ברצונו להשיג, תקיף-תוקפני, אקטיבי, מתכנן ועושה מעשים בעולם. מפעם לפעם מתרחשת שיבה מחודשת אל האם לשם אסיפת כוחות, ושוב מתקיימת הבקעה מתוכה, וכך הגיבור עובר בהדרגה מפעולה מתוך עקְרון העונג הפסיבי, השייך לממלכת האם, אל פעולה מתוך עקְרון המציאות האקטיבי של ממלכת האב. העונג החושי יותמר בעונג הישגי של מימוש האגו בשירות העצמי (נצר, 2011, 40)
לא פלא שהעיר המזוהמת היא המקום שצ'ייקובסקי צריך בסופו של דבר ללמוד לחיות בו את חייו. העיר היא סמל של סלף כי היא כוללת בתוכה את כל הניגודים. בעיר יש בית כנסת ובית זונות, בתי ספר ובתי סוהר, חנויות, מקומות להתקהל ומקומות להתבודד, בתים לכל האנשים שגרים בה, וכל בית הוא דבר לעצמו, ורובם מנוגדים. צ'ייקובסקיה, לעומתה, היא גן עדן האבוד, היא אזור כפרי של שפע ראשוני, נטול מתח, סתירות, קונפליקט ורוע אנושי. כדי לגדול צריך לצאת מגן עדן, צריך להיות מודע לניגודים, צריך להילחם עם הניגודים ונגדם, להרגיש קרוע ביניהם; רק אז אפשר לנסות לאחד אותם בתוך הסלף.

אני מציעה לסער: אולי נעשה גיחות מהבית של צ'ייקובסקי לעיר המזוהמת.
המסע המעברי הכרחי כי הוא שמאפשר את התהליך הנפשי של מעבר מסימביוזה, דרך הספרציה, אל הנפרדות האינדיווידואלית של תודעת האגו שמסמל הגיבור. הגיבור יוצא אל מחוז הפלאים המסוכן, המסמל את עמקי הנפש הלא מודעת שמתוכה מגיחות הסכנות, אבל גם ההנחיות הנכונות. אצל סער הפיקה נפשו סמל מנחה הקשור במעבר מעולם האם אל עולם האב ובהזדהות עם הגברי. שתי פגישות הוא עמל על ציור מסוק עם כוחות על-טבעיים, חמקן שמימי שיציל אותו ממפלצות האדמה. המסוק שבשמים הוא גם ייצוג לחיפוש הרוחני ולחיפוש המשמעות במציאות החיים הקשה של העיר המזוהמת. באמצעות המסוק החמקן אנחנו עורכים "גיחות בטוחות דיין" כדי לאתר מנחת שבו יוכל צ'ייקובסקי לנחות מטיסת הפחד של הנפש, המתמודדת עם שדיה. נחתנו! והחלנו לסייר באזור שבו צ'ייקובסקי יבנה את ביתו החדש. לרוע המזל, זה היה מחנה נאצי נטוש. המראנו שוב!
היצירה בתפיסה היונגיאנית אינה סובלימציה של יצרים, אלא כוח אוטונומי שטמון בגרעין העצמי ותובע את מימושו, כהגשמת העצמי האמיתי. המְכל היצירתי מאפשר את תהליכי ההתהוות בנפש, את מסע הגיבור שנאבק עם חומרי הלא מודע, תהליכי הרס ובנייה מחדש, רגרסיה לצורך פרוגרסיה. האמנות משמשת שעיר לעזאזל; לתוכה זורקים חלקים בלתי רצויים שכביכול מסולקים אל היצירה, אך היא מאפשרת גם את השבת חלקי הנפש שאבדו על ידי ביטוים ביצירה, ואת האינטגרציה בין היבטי הנפש השונים (נצר, 2009).

מקורות
נוימן, א', 2011. הילד: האישיות בשחר התפתחותה, תרגום: יעל טרייבר, בית יהושע: חסינות.
נצר, ר', 2009. השלם ושברו, ירושלים: כרמל.
נצר, ר', 2011. מסע הגיבור, בן שמן: מודן.
סיפמן, ג', 2008. צ'ייקובסקי: חייו ויצירתו, תרגום: עדו אברבאיה, תל אביב: מטר.
פישמן, ר', 2009. סימבולים, הוד השרון: אסטרולוג.
צור, נ' (ח"ת). "פירורים מהשולחן היונגיאני", אוחזר מתוך: www.oranim.ac.il/sites/heb/academic-units/advanced-studies-faculty/kidum/professional/yungianit/article/pirurim/pages/default.aspx
קמפבל, ג', 2013. הגיבור בעל אלף הפנים, תרגום: שלומית כנען, תל אביב: בבל.
ריירדן, ר', 2006. פרסי ג'קסון וים המפלצות, תרגום: יעל אכמון, תל אביב: גרף.

Kalsched, D., 2013. Trauma and the Soul: A Psych-Spiritual Approach to Human Development and its Interuption, London: Routledge.