הכוח המרפא של משחק בחול בטבע ובטיפול
הרהורים על ספרה החדש של לינור שטיינהרדט
מאת ג'ניס שפירא, מטפלת באמנות יונגיאנית
janicesha@gmail.com
Steinhardt, L. (2013) ON BECOMING A JUNGIAN SANDPLAY THERAPIST
The Healing Spirit of Sandplay in Nature and in Therapy
London : Jessica Kingsley
הרשו לי לפתוח ולומר שאני מטפלת באמנות שלא עובדת עם ארגז חול. עובדה זו לא מנעה ממני כלל להישאב כל כולי אל ספרה החדש של לינור שטיינהרדט, ולעבור דרכו חוויה מלמדת ומרתקת בו-זמנית. מטפלים בארגז חול ימצאו בודאי בספר עומק ועניין מקצועי מיוחדים, אך אין ספק שכל אדם שעוסק בעבודה עם דימויים ירוויח מהפגישה עם הספר ויתרגש ממנה.
כפי שהכותרת מדגישה, זהו ספר שעוסק ב"התהוות". הספר מספר סיפורים על "התהוויות" משמעותיות בחייה של לינור ובחייהם של המטופלים והסטודנטים שלה.
המסגרת (סטינג( שבה תהליכים אלה מתרחשים, נמצאת כולה במרחב של משחק בחול. תחום זה כולל גם את העולם הטבעי של חוף הים, שם אנו מוצאים צורות שנוצרו על ידי הטבע, וגם את העולם שממוקם בתוך הקליניקה, שם נמצאים אובייקטים מעשה ידי אדם – ארגזים ומיניאטורות.
הדו-שיח המתמשך בין הטבע לבין הטיפול מלווה אותנו בדרכנו לאורך דפי הספר, וגורם לנו להיות מודעים לרוח המיוחדת שנמצאת בתחומים אלו, רוח שמזמינה אותנו לחוויה מרפאת.
לינור כותבת שכל מסגרת שבה ממוקם ארגז חול משקפת את אישיותה של המטפלת-יוצרת. ניכר שהיא משקיעה תשומת לב דקדקנית בכל מרכיב שנמצא בחדר עבודתה, כך שכל פרט ופרט מבטא את הדרך שבה היא מתנהלת בעולם. עם אותה תשומת לב לכל פרט היא יצרה כאן ספר שלא רק משקף את מי שהיא כיום, אלא גם מראה משהו מהדרך שעברה כדי להגיע למקום העכשווי שלה.
לינור מצביעה על האנרגיה שנוצרת בנקודת ההצטלבות של הצירים האנכיים והאופקיים שהיא מבחינה בדימוי של הדייג . באותו כיוון אני חווה את כל החלל שנפרש בין הכריכה הקדמית לבין הכריכה האחורית כבעל ממדים אנכיים ואופקיים. בקו האופקי אנחנו נעים גיאוגרפית הלוך ושוב בין נופי החופים הפתוחים לבין הסטודיו ששוכן בגינה האחורית של לינור. נוסף על כך, אנחנו גם מבקרים בכיתת הלימוד בסמינר הקיבוצים ובסטודיו הפרטי של לינור, שם היא יוצרת את האמנות האישית שלה. בקו האנכי אנחנו יורדים מהחוף למעמקי הים, קונקרטית ומטפורית. בחדרים שבהם לינור עושה את עבודתה הטיפולית בעזרת ארגז החול, אנו יורדים מהמישור הקונקרטי של ארגזי העץ והמיניאטורות המוחשיות למעמקי המשמעויות הסימבוליות שעולות בעקבות הכוריאוגרפיות והעיצוב של החול, עקב הדרך המיוחדת שבה המיניאטורות נבחרות וממוקמות זו ליד זו ובהתייחסות לטופוגרפיה של החול ולארגז המכיל.
לינור מדגישה את תפקידם המשמעותי של אזורי הביניים, סף המעבר בין הרבדים השונים, כמו מקום המפגש של החוף והים, ואת המעבר הרך שביניהם. חשיבות המעבר מתבטאת גם בתשומת לב המיוחדת המוקדשת לדימויים של הצדף והדייג. היא מחליטה שלכל אחד מהם מגיע פרק שלם לעצמו; ואותם שני דימויים מדגישים את התנועה האנכית בין מה שמעל לבין מה שמתחת.
הצדף נולד במעמקים, אבל אנחנו מוצאים אותו רק אחרי שהוא מגיע לפני השטח. כשלינור מפסלת בחומר את הקונכיות שגודלן רב מגודלן במציאות, היא מעצימה אותן לממדים ארכיטיפיים. על ידי כך היא מחזירה את הקונכיות למעמקים, הפעם ברמה מטפורית.
כשהצדף הקונקרטי נבחר על ידי מטופלת, כדי לשלב אותו בתמונה שנבנית בארגז החול, אותו צדף מקבל משמעות סימבולית שמוסיפה לו עומק. נדהמתי מהיקף המחקר הביולוגי והתרבותי שלינור מציגה. זוהי דוגמה מרשימה של מה שאמפליפיקציה יכולה להיות, באופן אופטימלי.
הדייג משקיע את החכה שלו בתוך המים, ואם הוא מצליח, הוא שולה דג שמקורו במעמקים. תוך כדי קריאת מחשבותיה של לינור על דמות זו חשבתי על כך שאנחנו, המטפלים והאמנים, מהווים מין קהילה של דייגים ודייגות, שעבודת חיינו מתמקדת באותו דו-שיח בין המעל והמתחת המודע והלא- מודע. לינור מתארת את החול או את הסלע או את הגשר שעליו עומד הדייג כמהווים בסיס על ציר אופקי, בעוד שהחכה מספקת את הציר האנכי. היא רואה איך, אנרגטית, שני הכיוונים האלה יוצרים "צלב" שהדייג ניצב במרכזו.
אנו רואים דימוי של דייג ללא חכה בתמונת משחק החול שיצרה המטופלת דלפין כשלב בתהליך מרפא שנמשך כעשר שנים. בהתייחסותה לאותו דימוי לינור כותבת שהדייג מסמל את הסבלנות ואת המוכנות של האגו לרדת ולהגיע לאוצרות עמוקים – הדגים - בתוך הלא-מודע. היא ממשיכה ומעירה שבינתיים אין חכה ואין דג, ושזהו זמן המתנה. במשך השנים, במהלך 54 משחקי חול, דלפין אכן מעלה אוצרות בעלי ערך מהמעמקים ומצליחה להגיע לאינטגרציה ביניהם לבין החיים המודעים שלה. אנחנו רואים איך החרדה המצמיתה שלה, מרוחות רעות ומהמוות, עוברת טרנספורמציה והופכת לדו-שיח אוהב עם אבותיה הקדמוניים ועם רוחות מיטיבות נוספות. ניתן לראות איך דלפין סוף-סוף בטוחה שזכותה להיות מאושרת עם עצמה, לאחר מאבק של שנים מול דחייה אימהית קיצונית. הייתה לי חוויה מאוד מרגשת להיות מובלת על ידי לינור במעקב אחרי מסעה של הגיבורה, בתיווך משחקי החול שלה.
נוסף על תיאור הטיפול ארוך הטווח שעברה דלפין ודוגמאות של מטופלים אחרים בטיפולים פרטניים, אנחנו מתוודעים גם לחוויה הקבוצתית. בפרק שנקרא "היום של המשחק בחול", אנחנו נכנסים לכיתה בסמינר, שם לינור נפגשת מדי שנה עם קבוצת מטפלות בארגז חול שלמדו אצלה את שיטת העבודה. באותו יום כולן עובדות באותו חלל, כל אחת עם הארגז שלה. לינור מתארת את המפגש כדומה לטקס תרבותי שנתי או כמו תופעת טבע עונתית. היא משמשת כשומרת על המסגרת, ומאפשרת לאנשי המקצוע הזדמנות לעבור תהליך אישי טרנספורמטיבי בפורום קבוצתי.
חברות הקבוצה משתפות אותנו בחוויותיהן הפנימיות. אפשר לחוש את ההזנה ואת האנרגיה שתורמת כל אחת לקבוצה. בו-זמנית הקבוצה מכילה כל אחת מחברות הקבוצה, ומייצרת אנרגיה שנגישה לכל מי שבחדר. מצד אחד לינור מסבירה בדיוק איך היא מארגנת את החדר ומפרטת כיצד מתנהל היום לשלביו השונים. מצד שני היא מצליחה להעביר את התחושה של נומינוזיות (קדושה) הרבה מעבר לכל הסבר מילולי. אותה דואליות מורגשת לאורך הספר כולו. אנחנו נחשפים לדו-שיח בין הפרטים ועובדות היסוד לבין הרוחני והנומינוזי. החשיבה היונגיאנית שמוצגת בספר בולטת באופן שבו היא ממזגת בין האישי לבין הארכיטיפי.
בפרק על נומינוזיות (קדושה) וריפוי אנחנו קוראים על האופן שבו מתרחשים דברים לא מתוכננים במשחק בחול. הנומינוזי "קורה לנו", ומטפל ומטופל חשים את הרגע ולא מדברים. בספר רב-ממדי זה לינור מוצאת את דרכה לתת מילים לחוויות נפש מורכבות, לרבות רגעי קסם ותקשורת ממקורות טרנס-רציונליים .
עמוק מתחת לטקסט האופקי קיים תת-טקסט שניתן לחשוף ולגלות.
זוהי זכות וברכה לקבל את המתנה שלינור הכינה לנו בספר מיוחד זה.