ל"פ כהן; מטפלת בתנועה ומדריכה. מרצה בתכנית לטיפול בתנועה, המכללה האקדמית לחברה ואמנויות; lizapalchan@gmail.com
בדבריי כאן אעקוב אחר תנועת החיים הגופנית-נפשית של העצמי שחייו ספוגים בחוויות טראומטיות רב-שכבתיות. אני מזמינה אתכם ללוות אותי לאורך הצגת המקרה, בחשיבה ובהתבוננות על האופן שבו כאב פיזי משמש פונקציה מארגנת חלופית לעצמי הטראומטי; ועל האופן שבו תנועת החיים הטראומטית משתקפת ביחסי העברה בחדר הטיפול; כיצד ככל שחוויית העצמי מתהווה ומניצה בתוך הטיפול, ניכרת הפחתה בהתארגנות סביב הכאב הפיזי.
מאיר הגיע אליי לטיפול בנט"ל (עמותה לנפגעי טראומה על רקע לאומי) לפני שש שנים. המפגש הראשוני אתו התאפיין בהצפה רגשית. הוא בכה בפגישה הראשונה, בכי שהוסיף ללוות אותנו זמן רב בראשית הטיפול. הדברים שסיפר היו מלאי כאב, התמונות שעלו לנגד עיניי כאשר הקשבתי לו נחקקו בי והטרידו אותי ימים ארוכים: קולות של הפגזות, תמונות של גופות ושל חיילים אבודים בתוך תופת של אש ומוות סביבם.
כאשר פנה לטיפול היה מאיר בראשית שנות השישים לחייו. גבר מוצק ורחב, בגבו ניכרת נוקשות רבה והליכתו כבדה, בדרך כלל עם צליעה קלה ברגל ימין. בתקופות מסוימות אני מזהה את הכאב שעמו הוא מגיע לחדר על פי החומרה והכבדות של צליעתו. הוא לָבוש לְבוש נוח ומסודר, עם מודעות להתאמת גוונים ובחירת פריטים. שׂערו מאפיר ומעט מקריח. פניו מוארכות מעט, ומבט עיניו הבהירות חודר או משוטט לסירוגין. הוא מרבה ליצור קשר עין, מרבה להתבונן בי. מבטו משתנה לעתים קרובות ומתחלף בהתאם לחוויה שהוא מצוי בה, לעתים עיניו מחויכות, מאתגרות ומתריסות, ופעמים רבות הן כאובות.
בפגישה הראשונה הוא תיאר מצב של התפרצויות בכי והתפרצויות זעם, פלשבקים קוליים של קטיושות, קשיים בהירדמות, התעוררויות תכופות וחלומות ביעותים – פלשבקים טורדניים מאירוע שהתרחש בעת הפגזה ברמת הגולן, שבה לחם במלחמת יום הכיפורים. בפלשבק ששב והופיע הוא חווה הפגזת קטיושות כבדה, הסתתר תחת נגמ"ש. פתאום הוא ראה חייל עם ידיו על עיניו צועק "העיניים שלי, העיניים שלי". מאיר התרומם כדי לרוץ ולתפוס את החייל, אך חייל שהיה לידו תפס אותו ומשך אותו אל מתחת לנגמ"ש כדי שיישמר מההפגזה. שניות חלפו, הוא הרים את מבטו, אך החייל הצועק נעלם. מאיר מעולם לא גילה מה עלה בגורלו של אותו חייל. הוא דיבר על רגשות אשם והרגשת כישלון, הרגשה של חוסר תקווה, משאלת מוות, פחד מהכמיהה למות ואף מחשבות אובדניות קונקרטיות, עייפות ומותשות ממאמץ החיים. במהלך הטיפול אתוודע לטראומות מוקדמות יותר שחווה, ואלו יאירו את התשתית שעליה התפתחה הטראומה מחוויות המלחמה ויבהירו לי את אופני התארגנותו הנפשית והגופנית.
רקע
מאיר נולד בצפון אפריקה למשפחה דלת אמצעים; הבן הצעיר במשפחה מרובת ילדים ששני ההורים בה עבדו קשה לפרנסתה. הוא נולד לאחר שתי הפלות שהיו לאמו, וככל הנראה היא הייתה בדיכאון בתקופת לידתו. הוא היה ילד מבריק, שאהב מאוד לקרוא, וניחן בזיכרון פנומנלי. בנעוריו המאוחרים החל לימודי רפואה בצרפת, אך עם תום מלחמת ששת הימים, לאחר שנתיים של לימודים, החליט לזנוח אותם ולעלות לישראל. בארץ ויתר על המשך לימודי הרפואה ובחר להתגייס לשירות סדיר של שלוש שנים בצבא. סמוך לסיום השירות הסדיר הוא נפל ונפגע בגבו. במהלך האבחון והטיפול גילו שיש לו מום מולד של שתי חוליות מחוברות בתחתית עמוד השדרה. מאיר הוכר כנכה צה"ל על רקע פגיעה זו.
מום זה והשלכותיו על נוכחות הכאב ועל תנועתיות הגפיים התחתונות יהיו גורם מרכזי בעיצוב המשך חייו, וכן בטיפול. מאיר התנדב חזרה לשירות בצבא, ואף שלא זומן התייצב ביחידתו עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים. במלחמה השתתף בקרבות ברמת הגולן, שם חווה חוויות ומראות קשים ומטלטלים. לאחר השירות הסדיר פנה ללמוד צילום, ושם הכיר את מי שתהיה לאשתו עם חזרתו מהמלחמה. אשתו עסקה בריקוד, ותחום הריקוד והתנועה נכחו רבות בחייו דרך חייהם המשותפים. נולדו להם שלושה ילדים, וכיום ויש גם נכדים. אחרי מלחמת יום הכיפורים כדי להתפרנס הגיע לעבוד בתחום הרכב ונשאר בתחום זה עד היום.
במשך השנים עבר משברים רבים במשפחה ובעבודה.. כמה משברים בעבודה היו קשורים לחוסר יכולתו לתפקד בגלל כאב כרוני משתק וממושך בגבו, שהיה מתפרץ ומרתק אותו לביתו. כעשר שנים לפני פנייתו לטיפול הוא התגרש, על רקע פיטורים מהעבודה ומשבר נפשי קשה. תקופה זו רוששה אותו כלכלית, והוא נאלץ למצוא עבודה בתנאי העסקה קשים.
לאורך השנים בכל הזמן הזה ליוו אותו מחשבות אובדניות שלעתים נעשו טורדניות ועוצמתיות. פעמיים פנה לטיפול נפשי, ואף הופנה לטיפול פסיכיאטרי וקיבל טיפול תרופתי נגד דיכאון. עם זאת, עד שהגיע לנט"ל מעולם לא אובחן ולא קיבל התייחסות ל להיותו סובל מפוסט-טראומה.
מהלך הטיפול
התקופה הראשונית של הטיפול עסקה בביסוס הקשר בינינו, ונסבה בייחוד על הכרת הסיפור, הנרטיב הפנימי של טראומת המלחמה, השלכותיה בחייו ואזורי הכאב העכשוויים. בהמשך הטיפול נחשפו טראומות מוקדמות יותר.
בתחילה היינו נתונים בתוך מרחב מוצף. היה בכי רב וממושך, ועברו שבועות ארוכים שבהם ישב במשקפיים כהים כדי שלא אפגוש ישירות את מבטו הדומע. ניכר כי היה זקוק למגן ולחוצץ בינו ובין מבטי. בתקופה זו הוא מדבר הרבה. אחרי הפוגה בשטף הדברים, ההמשך מופיע כמעט ללא שהות. הוא מביא בליל חוויות, זיכרונות טראומטיים מהצבא ומהילדות, חוויות ביוגרפיות שונות לאורך חייו.
כדי להפחית את עוצמת ההצפה הפניתי אותו לפסיכיאטר, והוא התחיל טיפול תרופתי נגד דיכאון, שעזר בהדרגה, אִפשר לו לחוות רגיעה מסוימת והפחית את עוצמת הרגישות לסביבה. אפשר לומר שזה היה שלב ראשון משמעותי בקשר שלנו, ובו מאיר הצליח לחוות מחדש חוויית שליטה מסוימת, שפינתה בו יכולת למנטליזציה. השבת חוויית שליטה זו חיזקה את אמונו בי ובטיפול ואפשרה התחלה של התמסרות לטיפול.
בתקופה ראשונה ומציפה זו אני מרבה להתבונן בנוכחות הגופנית שלו; בנוקשות ובגושיות של הטורסו, בנוקשות תנועת הצוואר, בנוכחות המוצקה של זרועותיו המונחות בכבדות לצדי גופו, על ברכיו ומפעם לפעם מונפות לצדדים כמו להעיף או לזמן עובדות לתיאוריו. אני מתבוננת ברגליים שלעתים מושטות לפנים לאורך זמן ישיבתו, בכבדות, ללא ניע, אך בדרך כלל הן ניצבות, ומעניקות נוכחות קרקע לכפות רגליו. נשימתו רדודה ומקוטעת לפי שצף הדיבור.
אני מחפשת הזדמנויות לחבר את ההאזנה לגופו גם בתוכו. ומפעם לפעם, אמנם לעתים רחוקות, בתוך שטף דבריו מבקשת ממנו לספר לי "מה אתה חש בגוף כעת, בזמן שאתה מדבר?" בדרך כלל הוא אומר חנק ומניח יד באזור בית החזה. כאשר אני מצליחה להנכיח בתשומת הלב את הגוף, בדרך כלל ישנה הפוגה בשטף המילים והרעיונות, הפוגה זמנית, אך אני חווה בה השתהות קלה, כמו רפסודה בלב הסערה. עם הזמן בטיפול אראה שניסיון זה שלי לפתח את הקשב הגופני בתוכו יהפוך לאמצעי נוסף של קיום הנוכחות והעדות שלי בשבילו, יאפשר התפתחות של השתהות עם הגוף, רגעים של חיבור אל מול חוויית נתק מהסומה ומול חסר והיעדר בנוכחות האובייקט והעצמי.
אצל מטופלים רבים המגיעים עם פוסט-טראומה ניכר שתנועה במרחב מאיימת עליהם. מטופלים שחוו טראומה שקפאה בגופם מצויים בכיווץ כרוני רב המקפיא את תנועתם. לעומת זאת, מאיר, מראשית הקשר הטיפולי, היה סקרן ונכון להשתמש במרחב של התנועה בחדר. ייחסתי את היענותו לחיבור האסוציאטיבי לעולמה של זוגתו לשעבר שעסקה בריקוד. כבר מראשית הטיפול הוא הביע כמיהה שבפגישות הוא יוכל לנוע באופן חופשי משיפוטיות שחווה בעבר, אז הרגיש מוגבל ונכה. עם הזמן הבנתי שלנכונותו לתנועה בחדר צד נוסף, הקשור לאופן שבו הוא מקשר בין תנועה לחיים.
תנועתו הראשונה במרחב חדר הטיפול הייתה כאשר הדגים לי תנועה של זחילה על חול, חיקוי לתנועת הזיקית. כמה חודשים לאחר התחלת הטיפול הוא סיפר לי איך סיגל לעצמו תנועה זו כדי להתמודד עם התקשות עמוד השדרה וכנגד כאב הגב שתוקף אותו לפרקים; כאב חזק המקרין לרגליים, מעורר התכווצות ומגבלות בתנועתו. הצעתי שאם מתאים לו, יראה לי את התנועה כאן, בחדר. הוא התרומם מישיבתו, נשכב על רצפת החדר והחל בזחילה בילטראלית על גחונו, ראשו בכיווני.
בהמשך הטיפול הוא עתיד לספר לי שהכאב גרם לו להפעיל את התנועה אף שבדרך כלל כאב מייצר כיווץ. הוא סיפר שכאשר התגלה המום בגבו, באשפוז הראשון שלו בעת האבחון, אמר לו אחד הרופאים שאם ינותח יש סיכוי שיישאר משותק. ידיעה זו גיבשה בו החלטה להשתדל להימנע מניתוח ככל יכולתו. כבר באותה עת חיפש רופא שיעניק לו טיפול ללא ניתוח, טיפול של שיכוך הכאב בתקופות שהכאב בלתי נסבל. אותו רופא עודד אותו להיות בתנועה כל עוד הוא מסוגל, וכך הוא פיתח התנהגות שכאשר כואב הוא נע יותר, כנגד הכאב, למרות הכאב. הוא פיתח לעצמו סדרת תרגילים תנועתיים שהוא מקיים יום-יום, הוא יוצא להליכות ממושכות או עובד עבודה פיזית קשה בגינה כשהוא מרגיש את הכאב חד ומתגבר. באחת הפגישות הוא אומר, "אני יודע לדאוג לטיפול הגופני בעצמי, אך למעשה מעל ארבעים שנה אני מתפקד פיזית אבל אני לא חי, אני לא חי".
במשך הטיפול אזהה איך הפך הכאב הפיזי לפונקציה מארגנת, אמצעי לחוש ולהרגיש לכידות עצמי במקום שבו חוויית העצמי מפורקת ואין לה נוכחות פנימית. בו בזמן אני למדה שההתמודדות הממושכת עם הכאב מפתחת בו מנגנון של הפרדה ונתק בין הפסיכה לסומה. בעודו מתמיד בתנועה כנגד חוויית הכאב והכיווץ של גופו, הוא מפתח התעלמות מכאב ברמות גבוהות ויכולת אלחוש, עמעום והשתקה תחושתית. אפשר אולי לראות בכאב הכרוני של מאיר גם מנגנון הגנה; הגנה מפני חוויה פנימית שהיא אף קשה מחוויית הכאב הפיזי.
תנועתו המצטברת של מאיר בחדר הטיפול אפשרה לי לזהות את חוויית הנתק בין הפסיכה לסומה שבה הוא שרוי, לחוות ולחוש בחוויות ההצפה והפירוק המתקיימות בו, וכן השפיעה על החוויה שלי אותו, שיקפה והעמיקה בתוכי את יחסי ההעברה עמו.
בהתחלה כעדה לתנועתו אני מרגישה נינוחות ושעשוע. ישנו גוון של הומור בתנועה וקלילות אף שגופו רחב, כבד ומוצק ולמרות צליעתו. כאשר הוא נע בחדר מופיעה קלות בתנועה, יש מהירות והמשכיות, ניכר שיש סיפור בתוך התנועה. עם זאת, אני מרגישה שהתנועה אינה מלאה, נשארת מעט קרובה למרכז, לטורסו, ויש בה איכות של "לסמן", לצמצם את טווח התנועה המלא. כשאני מתבוננת בו אני מהרהרת בשאלות שעולות בי: עד כמה זה אפשרי בגופו להגיע לתנועה מלאה? האם הכאב הכרוני בגוף מכווץ את הטווח? האם תנועת הצמצום בגופו מתארת את המאמץ המתקיים בו בין הגוף הכואב המחזיק בטראומה – כשהוא קופא כנגד עוררות גירויים טראומטיים מבפנים ומבחוץ – לבין הכוח המניע בתוכו להיות בפעולה, בתנועה, כהתנגדות לאפשרות לדמום ולהיות משותק? האם יש כאן ביטוי להרגשה של גנבת מרחב התנועה שעד כה נחווה כלא שייך לו? האם יש בתנועה אשמה על ההיות, על המשכיות קיומו וחייו במקום שבו אחרים לא שרדו?
ויש גם הצטמצמות למולי המתבוננת. בעדותי לתנועתו הרגשתי שיש לי נוכחות עזה, שהוא עסוק בי בעודו בתנועה. חוויה זו תבהיר לי בהמשך את מידת החסר, את חוויית ההיעדר בתוכו, היעדר של אובייקט מופנם.
בתקופה זו בטיפול אני מרגישה שאני נדרשת להימצא בנוכחות מכילה, לאפשר לתנועתו ולתיאורי הפצעים והפגיעה להיספג בתוכי, להיות נוכחת באופן שימוסס את חוויית הבדידות של חומרי הטראומה המציפים ומייסרים אותו, ולקיים מרחב עדות מאפשר לתנועתו. נוכחות זו מביאה אתה התקדמות בחווייתו הפנימית. הוא משתמש בחדר ליותר תנועה, ואף מתחיל להביא חלקים נוספים של עצמו, ובהם מוזיקה אהובה ושירה שהוא מחבר.
כשנתיים לאחר תחילת הטיפול נראה שהשתקעותו בטיפול מתקדמת והוא מביא טראומת ילדות שקדמה לאירועי המלחמה, טראומה שנקברה ובודדה בהכרה. זו טראומה של פגיעה גופנית מינית במרחב שאמור היה להיות הבטוח ביותר. החשיפה עוררה סערה גדולה בתוכו והרגשת שבר. הבכי שב, ומופיעים אשמה, תיעוב וייאוש, ובד בבד מתעורר התקף חריף של כאב בגב והקרנה לכיוון הרגליים, עם קושי עצום בישיבה ובהליכה. נראה שהכאב המתעורר באזור שסביב האגן מגיב לחשיפת הטראומה הקבורה בתוכו.
במשך כמה חודשים אנחנו נפגשים פעמיים בשבוע. אני מרגישה שהוא זקוק לנוכחות שלי ושל מרחב הטיפול שיאפשרו התקרבות אל חוויה שהודחקה והושתקה. הרגשות שהוא מדבר עליהם בתקופה זו קשים: חידלון, אבדון, ייאוש, פחד וכאב, כאב פיזי. בתקופה זו אני מרגישה שתכיפות הפגישות משמשת גם אותי. אני עצמי מרגישה מוצפת בדאגה ובחרדה לכוחותיו. לא פעם הוא מדבר על עצמו החי ועצמו השורד, ובאחת הפגישות הוא נע בחדר בעיניים עצומות, הולך מגשש את דרכו בחדר כשידיו מושטות לפנים, הולך בצעד אטי, מגשש על פני הקיר בעזרת כפות ידיו. נשען על הקיר, ראשית דרך כפות ידיו ואז נשען על הגב, ממשיך לשהות ליד הקיר, מתיישב בכבדות כשגבו שעון עליו, עיניו עדיין עצומות. הוא יושב כשרגל אחת ניצבת מקופלת והשנייה פשוטה על הרצפה, יד מונחת על הברך הניצבת, משתהה כדקה ואז פוקח את עיניו. אני שואלת, "איזו תחושה קיימת בגוף?" אני מנסה למקד אל הגוף שבזה הרגע סיים את התנועה במרחב, אך אולי עדיין מצוי במרחב התנועה. הוא אומר, "חידלון, אני לא קיים". אני ממשיכה לחפש את החיבור לגוף, לסומה, ושואלת, "ומה התחושה?" "חנק", הוא אומר. אני שואלת, "איפה החנק נמצא?" "בעיניים, באזור הלב, באזור החלציים (מלווה את דבריו בתנועת יד המסמנת את האזורים המדוברים), אזורי החיים, ריקות, לא קיים הגוף". אני מרגישה שהוא מצוי בהדהוד של חיבור בין חוויית התנועה בעיניים עצומות, בקצב אטי, בתוך גבולות מחזיקים של קירות ורצפת החדר, ובין תחושה והרגשה עמוקות שנחשפו בו. אני עצמי חווה ברגעים אלו התרחבות פנימית, הרגשה שאני חווה חיבור שמתרחש בו. ובעודי משתהה לחוות שבריר מחוויית החיבור אני שומעת אותו ממשיך ומדבר, ודבריו מתפתחים ומקבלים מהות פילוסופית, התבוננות על החיים, התבוננות על תרבויות. אני מזהה שאני כבר לא מצליחה לעקוב אחרי דבריו באופן שמקשר אותם למשמעות בתוכי, ושמופיעה בי אכזבה על שרגע החיבור חלף, הרגשה של צִיפָה עם טעם מר בתוכי. אולי אפשר לזהות כאן שהחיבור שנוצר עורר בו תגובת אימה מהתמוטטות, והוא הפעיל מנגנון של הרחקה ופיזור והרחיק את עצמו ואותי מאזור האיום.
לפגישה הבאה הוא בא עם כאב חד ומייסר במפרק הירך, כאב חדש יחסית לכאב המוכר לו. הוא נראה כבד יותר ודומם; מדבר על חרדה, חרדה שזה כאב המעיד על שחיקה בסחוס, חרדה מהיחלשות הגוף, מהתבגרותו. אני חושבת שהכאב הופיע כעדות להתארגנות המגִנה והמלכדת בתוכו, בתגובה לחוויה שהתעוררה בפגישתנו הקודמת.
במשך זמן רב מעסיקות אותנו הרגשה וחוויה של הישרדות. פעמים רבות אני מרגישה במחיצתו ייאוש ומוצאת את עצמי לא פעם מתפעלת מכוחות ההיאחזות וההתחדשות שהוא מראה. באחת הפגישות הוא מתיישב במקומו בחדר ומניח כרית על ברכיו. אני מרגישה שהוא מתכסה ומגן על עצמו בכרית, הגנה ותמיכה שכנראה מאפשרות את הנסיגה בתוכו ואת החיבור לחוויית כאב עמוק. הוא מתחיל לבכות ומיישיר את מבטו לתוך עיניי. אני מרגישה שמבטי חייב להישאר כעת יציב ופתוח לקראתו; שאני אוחזת בו באמצעות עיניי, שהוא זקוק לנוכחות שלי בזמן שהוא חווה כה עמוק את החיבור לשבר ולכאב שבתוכו. הוא מדבר על הרגשה של להיות "חי מת". אני מביטה בו ומרגישה חסרת מילים. אני עצמי נאחזת בהחזקת המבט ומרגישה שעיניי שלי מתחילות להאדים, עם הופעה של דמעות. בפגישה זו אני חווה קרבה גדולה לכאב שבו, ואני מרגישה שמבטי מקבל נוכחות מחיה בשבילו.
עם התמשכות הטיפול, על אף עושר החומרים שמאיר מביא לפגישות, אני מתחילה לזהות חוויה ריקה בתוכי; חוויה של גודש ותסכול. בד בבד, מאיר מתחיל להפחית בהבאת מוזיקה וקטעי שירה עד כדי הפסקה של חומרים מבחוץ. גם התנועה במרחב החדר מתמעטת לזמן רב. התנועה היחידה המופיעה קשורה בהתמודדות עם הכאב הפיזי, וזה מחדד את המחשבה שהכאב מקיים בו התארגנות נפשית חלופית. מדובר בתנועה מאזור הישיבה שלנו לישיבה על כדור פיזיו גדול כשכפות רגליו נתמכות בחצאי כדור דוקרני. ישיבה זו מתרחשת בתקופות של כאב עז במיוחד, כמעט משתק, שאני הצעתי באחת הפגישות, כאשר הגיע כבד וכואב במיוחד. הזמנתי אותו לשבת על הכדור כדי לאפשר לכדור לספוג את משקלו ואת כאבו ולרכך את הכיווץ. חצאי הכדור הוצבו מתחת לכפות רגליו כדי לשמש הארכה לתמיכת הרגליים, אך גם כדי להיות אמצעי לגירוי של כפות הרגליים. ישיבה זו מאפשרת הרפיה והקלה מסוימות. אולי אפשר לראות בה המשכיות של הנוכחות שלי בשבילו, המאפשרת לו שקיעה והתמסרות בתוך מרחב הטיפול. בהמשך, כאשר הוא מגיע עם כאב בגב וברגליו, הוא כבר בוחר ומארגן את הישיבה בעצמו, וכאשר הכאבים נרגעים הוא שב לשבת על מזרן הישיבה הרגיל.
גם ממקומו על כדור הפיזיו בנוכחות הכאב העז בגבו הוא ממשיך להיות שופע אסוציאציות במילים. התקפי הכאב מופיעים אחת לכמה חודשים, והם עוצמתיים ונמשכים לעתים כמה ימים ולעתים שבועות ארוכים. בתקופות הכאב דבריו מלאים יגון ונעים בסביבות נושאיות שונות, נוגעים בילדות, בעבודה, בעבר ובהווה, במוקדי משבר וכאב רגשי מתוך חייו. כאשר הוא יושב בכבדות על כדור הפיזיו ומדבר בשטף אני מרגישה איך הוא מקיים את המנגנון שסיגל לעצמו, מנגנון הפעולה כנגד הכאב; משתדל שלא לתת לו מקום, אבל הוא בוקע מתוך השטף האסוציאטיבי מלא התסכול והכאב, בדברים שהוא מדבר.
עם הזמן אני מבחינה שהוא מתחיל לעסוק בי במרומז וגם ישירות; בתנועה שלי, בנוכחות שלי. אני מתחילה להבחין שהעיסוק בי ובנוכחות שלי תואם את ההפחתה בהבאת חומרים אמנותיים ויצירתיים מבחוץ. בהדרגה אתחיל לראות בכך סימנים לתהליך של חיבור המתרחש בתוכו, וככל שהוא מבטא התעניינות בי, באופני הנוכחות שלי ובצרכים שלו ממני, כך הוא מתקרב אל עצמו.
לאחר חוויות חוזרות ונשנות של אכזבה שלי מהיכולת להחזיק בחיבור הפנימי בעקבות תנועה, אני מפסיקה להזמין לתנועה בחדר במשך תקופה ארוכה, מפסיקה ליזום או לשמוע את האפשרויות שמרמזות לתנועה שתתפתח בפגישות. אני מתרכזת עמוק יותר בחוויית הישרדות בתוכי; חווה אותו כזקוק להאזנה שלי, זקוק לנוכחות שלי, אך נראה שהפירושים וההתבטאויות שלי נתלים ונשמטים במרחב שבינינו, ואינם מבשילים לחיבור בתוכו.
הוא מתחיל לדבר על חוויה שהוא מתאר במושג "מסביב לנקודה". כך הוא מתאר מצב של לדבר, לנוע סביב הנקודה, סביב מוקד, בלי לגעת במהות. לא תמיד ברור לי מה זה המצב הזה. לוקח לי זמן ממושך בתהליך לזהות שהוא מהדהד את החוויה שלי של ציפה, של עומס פרטים המטשטשים את התודעה ומשאירים אותי נאחזת פה ושם במשמעות אקראית שאני מצליחה לדלות מדבריו. אני מזהה את הגודש שהוא מביא בדבריו מסחרר ומרחיק, מפרק מחיבור למשמעות ומשאיר חוויה בסיסית של "לא כלום", של לא ננגע, לא מגיע לנקודה.
במשך תקופה זו ישנם הבזקים, רגעים שבהם אני חווה חיבור, חווה נגיעה באזור של חוויה רגשית בעלת מהות. פעם בכמה חודשים אני מצליחה בפגישה להבקיע מעטה של ערפול שאני נמצאת בו, מעטה ציפה, ואני מתעקשת לעצור אותו, את שטף האסוציאציות החופשיות, ומבקשת שיתבונן בתחושה הקיימת בו עכשיו. גם כשהוא מתחיל לתאר אותה באופן פילוסופי, דימויי, אני ממשיכה לקרב אותה לגוף. "איפה היא נמצאת בגוף עכשיו?" מניח יד על בית החזה, "חנק". הוא מביט בי ומתחיל לדמוע. הוא מספר, "בתקופת הצבא הייתה תקווה שאהפוך למישהו". הוא מדבר בכאב על האכזבה ועל תסכול וכישלון, כישלון אישי. מדבר על תקופה ממושכת של חיפוש עצמי דרך בלבול, על צורך לדבוק בבחירה לחיות בארץ ובזהות הישראלית שנחרתה בו במחיר פצעי המלחמה. זו שאלה שהוא שב אליה לפרקים ובוחן אותה. איך אחרי חוויות המלחמה לא ניצל הזדמנויות והזמנות לעזוב את הארץ. הוא דבק בה, מסרב בתוכו להכיר בשבר החלום שהביא אותו לכאן. אני חושבת שהוא מתאר אולי מצב הצפה שהוא מצוי בו, מוצף בחזרתיות של מנגנון הטראומה המסרב להיזנח לטובת התפתחות חדשה בחיים ללא קבלת הכרה. האם מנגנון הטראומה מושך אותו להישאר קרוב לאזור ההתרחשות, בסביבה החברתית שבה הוא התרחש? מחייב אותו להישאר במרחב רגשי של אכזבה, תסכול ואשמה?
בפגישה אני מתייחסת לכך שהמלחמה יצרה בו בלבול והותירה אותו עם הבלבול הזה. אני מנסה לתת הכרה לאופן שבו השבר שחווה נשאר בו, ובדבריי מנסה גם להפחית במשהו מעוצמת האשמה. זו פגישה שיש בה עצב רב, ישנה הרגשה אינטימית בחדר, אך גם גוון מסוים של תקווה. בסיומה הוא אומר, "היום אני מדבר אתך", "היום לא הלכנו סביב הנקודה".
אחרי חודשים ממושכים התנועה חוזרת למרחב החדר. בפגישה זו הוא אומר במפורש שהוא כבר לא נע כאן. גם בפגישה שקדמה לה דיבר על כך, ואף התייחס לכך שאני לא מציעה את התנועה. באותה פגישה הרגשתי אשמה, הרגשתי שהוא זיהה וקלט את חולשתי עמו. בפגישה הפעם אני ערנית יותר לבקשה, וכבר בתחילת הפגישה כאשר הוא מבקש לנוע היום, אני מבררת אתו איך ירצה להתחיל את התנועה, בישיבה, ממצב של שכיבה או בעמידה. אני מנסה להניע בתוכו את ההקשבה לעצמו בגוף.
הוא מתחיל לדבר על המוגבלות ברגליו, על שאינו מתייחס למוגבלות ובוחר לעשות הליכות ופעולות. אני מרגישה שאנחנו בצומת מוכר שנוכל להמשיך לחפש בו את המילים המתארות את חוויותיו, אך זוכרת שבקשתו להיום הייתה לנוע פיזית. אני מחליטה לדבוק גם בחדר בפעולה, אולי על חשבון הקשבה לאסוציאציות במילים. אני מבקשת להמשיך ולמקד אותו בהקשבה לגופו ולעצמו ואומרת, "איך תבחר להתחיל כאן היום?"
הוא בוחר להתחיל בעמידה: "בעמידה זה נותן שליטה" (הוא מצביע על הראש, אולי מסמן אותו כמוקד השליטה) כאשר הוא נעמד אני מביאה לו בד טריקו סגול גדול ומזמינה אותו לעמוד בעיניים עצומות, לשהות בעמידה הזאת, ולנסות לזהות איזו תנועה מתפתחת בתוכו, ואז לאפשר לה להתרחש. בהצעת הבד חשבתי על האפשרות לייצר חציצה בינו ובין הסובב אותו, בינו לביני, אולי לאפשר חיבור עמוק יותר ונוכח יותר בתוכו.
הוא מתרומם ממושבו ולוקח את הבד. אני מבקשת שישים לב מה מתעורר בו לתנועה, ואחר כך יאפשר לתנועה להתרחש. הוא עוצם את עיניו בעמידה ומחזיק את הבד בשתי ידיו, מתחיל בתנועה אטית, מתקדם כשראשו מכוסה, ידיו מושטות מעט לפנים. הוא מגיע אל אחד הקירות, ידיו חולפות על פני הקיר ומגששות אותו באצבעות. הוא הולך לאורך הקיר כשהאצבעות וכפות הידיים מטיילות על פני מרחב הקיר. אחר כך הוא מפנה את גבו אל הקיר, נשען עליו, מחכך את הגב לרוחבו. לי עולה מחשבה על מעטפת הקירות, תחושה של הקירות כמעטפת עורית. לפרקים הוא מסיר את הבד מראשו, מניע אותו על פני הרצפה, ממשיך לבחון את הקיר כשהבד נסרך מאחוריו. אני חווה הרגשה של השתקעות בתנועה, שקיעה לתוך חוויית התנועה. בהדרגה הוא גולש בכבדות על פני הקיר ומגיע לשכיבה צדית על צד ימין לצד הקיר, חצי מגופו מכוסה באזור הטורסו. אני מזהה שתהליך תנועתי מסוים הסתיים ומתלבטת אם לאפשר התפתחות נוספת. מרגישה שיש בי סקרנות למה עשוי להופיע במצב הזה שבו הוא שרוע על הרצפה, אך הזמן של הפגישה קרוב לסיום, ואני רוצה שיהיה לנו זמן להתייחס במילים לחוויה. אני מזמינה אותו לסיים. כאשר הוא מתיישב במקומו אני מבקשת שיתאר את חווייתו בתנועה.
הוא מדבר על הרגשה של מוגבלות, על הפער בין התנועה המדומיינת במוח ובין יכולת הגוף. בדברו הוא מצביע בתנועת יד על הגוף ועל הראש, נזכר בחוויית התסכול בחיים לצד אישה רקדנית, ומשם נזכר בקשרים חברתיים מעברו שהתנתקו. אפשר לראות שנושא החיים עם הרגשת מוגבלות, שהופיע בתחילת הפגישה, נמשך לתוך התנועה, והוא ממשיך לעסוק בו.
אני בוחרת להתייחס לחוויה שהותירה אותי מהורהרת, לתנועת היד שליוותה את המילים, על נתק בין הראש לבין הגוף. חושבת על כך שהתנועה של הגוף במרחב החדר שבה לאחר בקשתו המפורשת והעיקשת, ואני אומרת לו שהוא עסוק היום בנתקים ומחפש חיבור.
בפגישה הבאה מאיר פותח ומתעניין, "מה זה התנועה והנפש בטיפול?" אני שואלת אותו, "מה אתה מרגיש שקורה?" והוא אומר, "אני נחשף בפנייך, נחשף בפני עצמי".
לאחר כמה פגישות עם הרבה תנועה במרחב, שבהן אני עדה לתהליך חיבור ושינוי שמתהווה בו, הוא מגיע לפגישה ומניח כרית על ברכיו, כדרכו חודשים רבים, והפעם מניח כרית נוספת תחת מרפקו הימני, לצדו. ואני חושבת על הרגשה של עטיפה והגנה שהוא יוצר סביבו; כמו מקים סביבו מגן חיצוני. זו פגישה ללא תנועה במרחב, אך אני חשה שאנו נעים במרחב הפנימי, במרחב הנפשי.
בפגישה זו אנחנו צוללים לשחזור של חוויות מלחמת יום הכיפורים. השחזור עולה ללא תכנון והכנה מראש. הוא פותח בדיבור על המוות כישות, כמהות, המתקיימת בו מגיל מוקדם ביותר, אך תמיד פגשה כוח חיים ששיבש את כמיהתה. לראשונה הוא מתאר את הגיוס לצבא (העלייה לישראל) כהיענות למרכיב המוות בתוכו, ככמיהה שבמסגרת זו תיווצר הזדמנות להתרחשות שהוא אינו מאפשר באופן אחר – לאפשרות למות, להניח למוות בתוכו לנצח. המגע עם אלמנט המוות מקרב אותו לדבר על השבר שעצר בתוכו את נתיבי היצירה, את נתיבי ההבעה של תנועתו הנפשית. הוא אומר שאחרי המלחמה הפסיק לכתוב והפסיק לצלם. אלו היו חלקים מרכזיים בהווייתו, ומסלול התפתחותו הנפשית והאישית הוסט לאחר השבר. החוויה הפנימית המציפה הייתה כלואה בתוכו, וכל שהצליח לעשות כדי לקיים את עצמו ולפרנס את משפחתו היה עבודה בעלת אופי טכני, שאינה מאמצת אותו בתנועה רגשית – עבודה בתחום הרכב.
תיאור המלחמה בפגישה זו שונה מתיאוריו בעבר. מאיר מספר בפירוט רב, לעתים מופיעים פרטים חדשים שלא שמעתי בעבר. הוא מקנה רציפות של זמן להתרחשות מהתקופה שקדמה לגיוס ועד תום הקרבות, החזרה הביתה ואף חוויות מאוחרות יותר הקשורות למלחמה ולבני משפחה ואנשים שפגש. דבריו מלווים במראות, בקולות, במחשבות ובריחות שליוו את חוויותיו באותו זמן. אני מרגישה שהסיפור מקבל נפח בחושים שונים בתוכו. זהו חלק משמעותי בעיבוד של זיכרון וחוויה טראומטית. אף שאני חווה בעת השחזור עצב גדול ואף אשמה ודאגה עם הופעת התוכן הטראומטי, אני יכולה לזהות שהופיעה תנועה נפשית של התרחבות.
סיפור הטראומה קיבל ממדים נוספים, הוא מלא יותר, ואני חווה את מאיר עם מידת חיבור רבה יותר לעצמו בעת שהוא מספר. בנוגע לתיאור מצבו במלחמה אני אומרת לו שבאותה עת היה רחוק מעצמו וכי זו הוויה שמוכרת לנו בטיפול. אני מבקשת לתת הכרה ומשמעות למצב האבוד שבו הוא מתאר את עצמו בעת המלחמה; לתת הכרה למה שהתרחש באותה עת; ולחבר אותו להוויה שהוא מביא פעמים רבות לטיפול, וכמו כן לתת הכרה להרגשת הכמיהה לחיבור ולהתקרבות.
אני מרגישה שבפגישה זו, לראשונה מאז תחילת הטיפול, הוא מייצר גשר של רציפות בין האירועים הטראומטיים לסימפטומים הפוסט-טראומטיים שאתם המשיך לחיות את חייו. נפשו, שהייתה תפוסה בפרצי כאב חודרניים מציפים ומפרקים, לא יכלה לקיים מרחב נפשי יצירתי בתוכו. באחת הפגישות הבאות הוא אומר, "לכל אחד ישנה הטראומה שלו, יש את האשמה שלו. אחרי הטראומה הראשונה יכולתי להמשיך, אבל אחרי המלחמה כבר לא נותרו לי כוחות". בדבריו הוא עצמו יוצר את הקשר הפנימי בין הטראומה המוקדמת מילדותו, זו המוכרת בו כיום יותר, הקשורה בפגיעה המינית, ובין חוויות המלחמה.
אחד ממוקדי הטראומה של מאיר נסב על היעדר נוכחות ונטישה. הוא נולד לאם עם דיכאון אחרי לידה, גידלה אותו אחות גדולה, וכשהיה בן שש היא התחתנה ועזבה. במשך ילדותו סביבתו הקרובה שבה והשתנתה בעקבות נסיעות של בני משפחה וקרובים לישראל ולארצות נוספות, גל אדיר של הגירה, והוא נותר מאחור. הטראומה החריפה הראשונה שהוא זוכר בהכרתו התרחשה בתקופה שאמו נעדרה מהבית. הוא זוכר עיניים של קרובת משפחה שמביטות ועדות למתרחש, מילים לא נאמרו באותה תקופה. הפלשבק מן המלחמה שנחרת בו ונעשה טורדני קשור אף הוא בדמות שעיניה לא מתפקדות, חייל הזועק "העיניים שלי, העיניים שלי". ייתכן שהטראומה המוקדמת שנחרתה בנפשו בהקשר של מבט עיניים עדות אך דוממות עוררה את החוויה הראשונה מתוך נפשו, נכרכה בחוויית הטראומה מהמלחמה והכבידה על כוחות ההתארגנות שלו עד כדי קריסה.
לחוויית הנראות משמעות רבה למאיר ובטיפול בו. עיניו מספרות את אשר מתרחש בו, וגם עיניי משמשות כאיבר הבעה וחישה. פעמים רבות בטיפול הן אמצעי לקיומו של מגע, לקיום נוכחות. אפשר לחשוב שבטיפול זה המבט משמש בינינו אמצעי לספיגה פנימה של חוויה שלא מצליחה לקבל רישום מלא מבפנים. מאיר מרבה לדבר על הצורך במבט של האחר, במבט שלי, כדי להרגיש נוכח, כדי להרגיש את עצמו, "להרגיש אני" כדבריו. אפשר אולי להעריך שכתינוק לאם בדיכאון אולי פגש מבט שטוח או כבוי בעיניה, מבט שאינו רואה אותו.
אם אני עוקבת אחר תמת ההשתקפות, אחר הצורך העז לנראות כדי להרגיש את נוכחות העצמי שלו, אני יכולה להתבונן על תנועת היחסים בינינו לאורך הטיפול ולראות כיצד נפשו מתפתחת בטיפול. בראשית הטיפול הרגשתי פעמים רבות כמכל שהוא שופך לתוכו את החומרים המציפים אותו, הרגשתי משוללת יכולותיי כמטפלת מפרשת. על אף הקושי, עם הזמן אני מתחילה להתבונן על הנוכחות שלי עמו כעל נוכחות של אֵם סביבה. אני יכולה לזהות את שפך דבריו כחומרי ביתא שמציפים אותו ואותי. אני מתחילה לזהות את עצמי כנוכחות בשבילו, והוא מגיע לפגישות כדי לחוות את הנוכחות הזו שלי; נוכחות של עדה בשפת התנועה האותנטית, עדה לתנועתו במרחב או לתנועתו במילים, עדה לקיומו. נראה שאני משמשת עדה במקום שבו היעדר העדות לינקותו הייתה הטראומה הראשונית. עם הזמן אני מזהה שמתרחש בו תהליך הפנמה הדרגתי של חוויית הנראות, מתחילה להתפתח בו פונקציית העד הפנימי. ככל שמתהווה החיבור בתוכו, כך יש לכך יותר ביטוי בעיסוק שלו בנוכחות שלי. בתחילה נוכחותי לא הייתה מובחנת בשבילו, ועתה אני מרגישה שהוא מתחיל לעסוק בי ולנסות לאפיין אותי כנוכחות אובייקט. אני מרגישה את הכמיהה שבו לנוכחות בהירה יותר שלי בשבילו. כשהוא מתאר את חוויית ההיעדרות שלי בשבילו אני מרגישה שהוא מספר את חוויית ההיעדרות בתוכו, שאותה הוא מתחיל לחוות באופן נוכח יותר. ובהתאמה, סיפור הטראומה מקבל ממד רציף יותר ומלא יותר בתוכו ובשבילי, ואף מתחיל להתבהר לו החיבור בין שתי החוויות הטראומטיות המשמעותיות המוכרות לו בחייו.
אני מתבוננת על התארגנותו הגופנית-נפשית שפגשה טראומות שונות עם היווצרותו ורואה איך הכאב הפיזי והכאב הנפשי פעלו בנפשו כאלמנט מפרק, שכל הזמן מפזר את שבבי החוויה בתוכו. עם זאת, נראה שעם השנים הם נעשו אופנות של גרייה היוצרת לכידות חלופית בעצמי, מוקד מארגן היוצר גרייה כנגד חוויות כיליון, ריקנות ואין מוחלט, שהן איומות אף יותר מייסורי הכאב.
חוויות הצלחה בטיפול הן פעמים רבות חמקמקות, בוודאי עם אנשים המתמודדים עם טראומה רב-שכבתית. לקח לי זמן ממושך להכיר בהתפתחות סיזיפית אך בעלת ערך משמעותי, במובן של חיים יצירתיים בהגדרתו של ויניקוט, במובן של חיבור בעצמי, גם אם החיבור מעורר אל ההכרה הוויה כאובה מאוד, של חורים, של ריקות, של היעדר ושל חסר.
בהתבוננות זו אני יכולה לזהות שבחייו של מאיר יש התייצבות בתנודות מצבי הרוח שלו כבר תקופה ארוכה, אף שכבר לפני כמה שנים הפסיק לקחת תרופות נוגדות דיכאון. ישנה תקופה ממושכת של הפחתה בהתפרצויות הכאב הכרוני, ואם הוא מופיע, ההתקף קצר. חלה התייצבות בקשר עם גרושתו, ויש הכרה פנימית בערכם של צאצאיו בשבילו, ילדיו ונכדיו. האם נוצק בתוכו חיבור מלא וממשי יותר לחלקיקיו הנפרדים?
באחת מאמירותיו האחרונות אני מוצאת אישוש למחשבותיי. הוא מביא דימוי של עצמו כעץ הנטוע "פה", כלומר בטיפול, עץ המשיר את עליו בשלכת אך מתחילים להנץ בו גם עלים ירוקים.