קריאה בספרו של עמית פכלר, אבא בלי אבא: אהבה, אשמה ותיקון בחיי יתומים מאב (אוניברסיטת חיפה ופרדס, 2016)
אורית גרוס - מטפלת בתנועה
or_gross@yahoo.com
שאלה: אילו תגובות אתה זוכר שקיבלת מן הסביבה למות אביך?
תשובה: אחרי שהוא מת, אני זוכר שהייתי קטן ממש בכיתה אל"ף או בי"ת, וזה היה מאוד טרי, כשהיינו הולכים מבית הספר חזרה הביתה, ארבעה חמישה רחובות, היה ילד אחד שהיה ילד רע, תמיד הקניט אותי "אין לך אבא, אבא שלך מת", והייתי הולך לאימא שלי ובוכה קצת.
ואחר כך, גם כן בכיתה אל"ף, היה דבר שאני לא אשכח בחיים: הייתה לנו מחנכת שאהבה את כולנו, ואהבה אותי וידעה על המקרה העדין והרגיש, והייתה מסיבת סוף שנה, עם אוהלים ומדורה, וטוב ויפה, ולקראת סוף המסיבה המחנכת אמרה: "ועכשיו כל האבות ירימו ת'ידיים שלהם על הכתפיים, ירימו ת'בנים בלבד" - אז היו כמה אבות שהיו להם בנות אז לא השתתפו, וכל הבנים הרימו אותם על הכתפיים, ואני בצד, לא ידעתי מה לעשות ואימא שלי רצה הצדה והתחילה לבכות, ואחד האבות הראה תושייה ומיד הרים אותי על הידיים. [עידן (המבוגר) מתחיל לדמוע] ואוו. זה קטע די חזק (עמ' 127).
בחרתי לפתוח את הסקירה על ספרו של פכלר "אבא בלי אבא" בשאלה אחת ובתשובה אחת מתוך הראיונות המובאים בו. זהו קולו של עידן.
שאלה אחת שנשאלת פותחת את אלבום הכאב והזיכרונות. בשני הזיכרונות שעידן משתף מישהו בוכה – פעם הילד ופעם האם. בשניהם נמצא ונוכח גם מישהו שמחבק – פעם האם ופעם גבר שנכנס לרגע למקומו או לתפקידו של האב החסר.
"הילד הרע", זה שמנופף לפני עידן בן השש בעובדה המכאיבה שאין לו אבא, שולח אותו אל האם הנמצאת. "מילוי המקום" של אב שהבחין בילד חסר אונים בשעת מסיבה והרים אותו ממחיש את האין והנמצא בו בזמן. שלושים שנה אחר כך הזיכרון הזה מעורר בעידן את הדמעה והכמיהה לדבר עצמו - לחיבוק של האב החסר.
בספר הזה לא חסרות דרמות, כמה מהן גלויות ואחרות שקטות, חבויות, נסתרות מן העין או מן המודע, ולעתים דרושה הקשבה אחרת, הקשבה "אנליטית", כדי לזהותן. הספר שכתב פכלר לא עוסק בדרמות לשמן. מטרתו להכיר את עולמם של אבות שגדלו ללא אבות. זהו ניסיון חשוב להבין משהו על חוויית האבהות של בנים/גברים חסרי אב. המחקר שעליו מבוסס הספר בודק כיצד אותו אירוע דרמטי וטראומתי - אובדן האב בשנות הילדות - השפיע על חייו של מי שנעשה בעצמו לאב ועיצב אותם. המשפט האחרון ראוי להיכתב בזמן הווה - משפיע ומעצב, שכן מדובר בתהליך מתמשך שטמונים בו גוונים שונים לאורך החיים.
(הערת סוגריים - הספר מתייחס רק למקרים שבהם האב מת, ואינו מתייחס למקרים אחרים שבהם האב חי אך נעדר מחייו של הבן, לא נכח או לא שמר על קשר וכדומה. חשוב להזכיר שקיימים מצבים רבים של היעדר אב בחייו של הבן שאינם קשורים למוות).
מטרת הספר היא להבין את השפעת אובדן האב על היבטים שונים בחיי היתום – זוגיות הורות, קריירה ועוד. הוא מבוסס על 32 ראיונות שפכלר ערך עם יתומים מאב שהפכו לאבות. אבל את החומרים הוא מביא באופן אחר - פרקים-פרקים, לא ברצף הריאיון, חותך ומחבר לפי נושאים.
11 פרקים מכסים נושאים רבים וחשובים בחיי היתום מאב, בהם: ניתוק, מסלולי אבל, שובו של היגון, תגובות ליום השנה, כעס וגעגועים לאב המת, דמויות אב חלופיות מאכזבות ומיטיבות, מיני אשמה, יחסי היתום עם אמו, דינמיקה של חזרה בתשובה או אימוץ דת, בחירות מקצועיות, והתיקון שבמעבר לאבהות.
האפשרות שנבחרה בספר, של "חיתוך" הראיונות והפניה לתאוריות, שוברת משהו מהרצף או מהזרימה בספר. לעומת זאת, היא מאפשרת השתהות, עצירה לצורך חיבור לתאוריות רלוונטיות והתמקדות והעמקה בנושא מסויים.
אחד הפרקים המגובשים והממוקדים יותר הוא פרק 9 (אותו פרק שממנו נלקחה פיסת הריאיון שבתחילת הסקירה). בפרק הזה מביא פכלר את תאוריית ההיקשרות של בולבי, ומצליח לחבר ולהדק בין הראיונות והתאוריה.
11 פרקים עומדים יציבים דיים ומסמנים ציוני דרך בנושא היתמות מאב.
וקיים גם פרק 12 - שכותרתו "טיפול פסיכואנליטי ביתומים מאב". בעיני מדובר בנטע זר. בפרק הזה פכלר מציג את עקרונות הגישה הפסיכואנליטית, ובהמשך הוא מנתח ארבע דוגמאות (שאינן קשורות לראיונות). שם פכלר טיפס על סולם גבוה מדי. הניסיון הזה רק מחריף את השאלה שמלווה את הספר - למי הוא מיועד, מי קהל קוראיו? לא הגעתי לתשובה חד-משמעית בעניין.
כאמור שני סוגים של טקסט שזורים זה בזה לאורך הספר – סיפורי חיים שנפרשים מתוך הראיונות, ותיאוריות פסיכודינמיות/פסיכולוגיות עם הדגשים רלוונטיים. אלה ואלה, זה לצד זה, זה בתוך זה.
אפשר היה להסתפק ברכיבים אלה. אבל פכלר בחר, וסיבותיו עמו, להוסיף מובאות והתייחסויות מעולם הקולנוע, הספרות היפה והתרבות הפופולרית כמעט לכל נושא שהעלה. התוספות העודפות האלה, במנעד כה רחב וחובק עולם (ממני פאר, ישראל אהרוני, טום קרוז, רוג'ר ווטרס, חנוך לוין, יהודה עמיחי, שייקספיר ועוד רבים אחרים), מחלישות לדעתי את כוחו ועוצמתו של הספר. כאילו מוחזקת ברקע טענה שלא די בהקשבה ובניתוח השיחות וההסתכלות הפסיכואנליטית כדי לרתק את הקורא. מעל דפי הספר מתרחש ניסיון עיקש להוסיף ולמלא. דווקא תוספות אלו עוררו בי, בכל פעם מחדש, את קיומו של החסר.
אני מבקשת לסיים את הסקירה בפרט אחד, שולי כביכול. בפרק התודות (שמופיע כפרק בפני עצמו בתחילת הספר) פכלר כותב: "לספר הזה יש עורך ושמו אודי הררי. הדיאלוג עם אודי הזכיר לי שאני, בעצם, לא לבד" (עמ' 14).
משפט זה הטריד את מנוחתי. אם לספר יש עורך (במשמעות של אב - מי שאחראי על הסדר, הארגון, הזמנים, הגבולות וכיוצא באלה), מדוע שמו לא כתוב בעמוד ובמקום הראוי לכך? מדוע מצוין שמה של עורכת הלשון ולא שמו של עורך הספר?
במילים אחרות, פכנר מציג פה מצב של קיים נעדר. יש עורך, אבל בו בזמן הוא איננו, או בלתי נראה, ולעתים גם בלתי מורגש. אולי זה המקום שבו הרגשתי את פכנר קרוב באמת אל המראויינים שלו, שנותרו עם נוכחות חסרה.
ועוד משפט לסיום:
פכלר כותב: "אני מאמין שכשחווים אבדן פתאומי, הרגישות להתחלות ולסופים, לנוכחות ולהיעדר מתחדדת" (עמ' 10).
את המשפט הזה אני מאמצת ולוקחת אתי הלאה.