רות נצר - פסיכולוגית יונגיאנית ואמנית
www.ruthnetzer.com
התערוכה של לינור שטיינהרדט עוסקת בממד הארכיטיפי של מחזוריות החיים, בכליה ובהכלה האל-זמניות. הקונכיות של לינור מהדהדות את הקונכיות ביצירתה של האמנית האמריקאית הגדולה ג'ורג'יה או'קיף (1986-1887), שמשתלבות עם הפרחים ועם העצמות שבציוריה של או'קיף כסמלי העצמי הנשי.
קונכיות וצדפות הקרמיקה המונחות באמצע החדר וציורי הים שסביבן על הקירות מזכירים לנו כי מהים באנו ואל הים נשוב. הם מזכירים גם את שיר התפילה של חנה סנש: "שלא ייגמר לעולם, החול והים, רשרוש של המים, ברק השמים, תפילת האדם". ככל שהמשכתי להתבונן בעבודות הצנועות והמרשימות עלתה בי התפעמות. התפעמות כמעט מקודשת.
ציורי האקוורל מתארים ברובם את החוף-ים-שמים, יסודות האדמה-מים-אוויר שזורמים זה אל תוך זה בזליגה מתמוססת, וקו התפר ביניהם הוא קו ההתמזגות המיסטית שלהם יחדיו. קו החוף מוליך אל קו האופק. קו ההפרדה הוא קו החיבור ביניה
התערוכה כולה מתקיימת בתפר הלימינלי של מרחב הביניים, של היות בין לבין – האקוורל הוא בין הצבע לבין שקיפותו המתפוגגת. כמו הקונכיות גם האקוורל הוא בין המוחשי לבין האוורירי, בין הנברא לבין הכּלֶה, בין היש לבין האין.
פסלי הקונכיות הן כשרידי חיות ים קדמוניות שנפלטו אל החוף, נושאים בחובם חיים עתיקים קיימים לעד. הם כעצמות הים שהוטלו כספינות טרופות אל החופים. הקונכיות הן כנפש שפיתולי החיים והזמן הטביעו בה את חותמם. הן כגוף מלא חיים ונפש.
הקונכיות, שהן שריד לגוף שהכיל גוף חי, הן כעת בין מקור החיים לבין היעדרם. הן בין מקור היש לבין דעיכה אל האין; בין האינסופי לבין הסופי; בין החומר הקשיח העוצמתי והעמיד לבין התכלותו, בלייתו וכיליונו במים ובשמש. הן בין החספוס הקרמי-חומרי לבין פני השטח שהמים ליקקו בהם והם נעשו בורקים ורכים כקטיפה. הן בין הגוף של הקונכייה, שהוא כלי מכיל ואוחז וסוגר, לבין הצדפה, שהיא פתיחה אל המרחב, החלל, האוויר. הן בין יסוד הקרמיקה החומרי, האדמה, לבין יסוד האוויר שהן נפתחות אליו. הן בין ההחזקה לבין היותן כַּן שילוח; בין הכלי הפתוח לקבל לבין הכלי הפתוח להעניק. הן בין החומר הסטטי לבין התנועה של ההיפתחות הזורמת. בין קו הציר הפנימי של הקונכייה לבין ספירלת הגוף העוטפת אותו; בין הנפרדות מהיקום לבין ההתמזגות בו.
מקצתן הן קונכיות שנשברו וחלל ליבתן מפציע מתוכן, והן כשלם שמכיל את פצעו ואת שברו. וכך הן בין השלם לבין השבר – ודווקא קונכיות אלו מתגלות במרחבים הפנימיים שלהן, וכך הן מתקיימות בין הגוף החיצוני לבין הגוף הפנימי; בין החיצוניות לבין הפנימיות. ובניסוח של יהודה עמיחי הן "פתוח-סגור-פתוח". כמו הביטוי "חלל-פְּנים-עולם" של המשורר ריינר מריה רילקה, המגשר בין החלל הפנימי לבין חלל העולם החיצוני ומבטל את הגבול שביניהם. והכול מתרחש בים שמסמל את הלא מודע הקולקטיבי, מקור החיים.
והחשוב ביותר בעיניי הוא שהבין-לבין הזה הוא גם וגם המכיל את ניגודי ההוויה שזורמים זה אל זה בשלמות מפויסת, והכלת הניגודים היא יעד האינדיווידואציה. התערוכה הזאת מכילה חיים שלמים שהבשילו.
קונכיות וצדפות מעסיקות את לינור גם בממד התאורטי (שטיינהרדט, 2010) וגם כתוכן מרכזי ביצירתה הקרמית. הקונכיות נמצאות בתודעת האדם מאז ראשית החשיבה הסימבולית שלנו. בחברות קדומות הן נחשבו למתנה מן הים הפרימורדיאלי. הקונכייה והצדפה סימלו "תקשורת עם כוחות קוסמיים השולטים על פוריות, לידה וחיים" (Eliade, 1991, 143), והאמינו שהן מסייעות למת במעברו לחיים הבאים. כלומר, הן סימלו קשר עם הלא מודע הקולקטיבי כאנרגיה פנים-נפשית וקוסמית.
הים שממנו מגיחות הקונכיות, שהוא הים בציורי חוף הים שתלויים סביב הקונכיות בתערוכה, הוא עצמו סמל ללא מודע הקולקטיבי שממנו בוקעים תוכני הנפש.
שטיינהרדט סוקרת במאמרה (2010) מיתוסים הקושרים בין קונכיות ים לבריאה ומתארים את לידתם של האלים או של בני האדם מתוך קונכיות אל החיים. קונכיות ים נתפסו כבעלות כוחות המסמלים לידה, מוות, התחדשות יצירתית או עזרה במעבר הבטוח של הנפש אחרי המוות אל הלידה מחדש. בעבר הקדום אנשים ראו משמעות בצורות של קונכיות ייחודיות ולבשו או תלו אותן כקמעות. בכנסיות ניתן לראות כני הטבלה בצורת צדפה. בתרבויות קדומות, ממקסיקו ועד הודו, השתמשו בקונכייה בטקסים דתיים כחצוצרות, ובהודו גם קוברים את הקונכייה מתחת לבית כסגולה למזל טוב. בטיבט וביפן נושפים נזירים בודהיסטים על חצוצרות קונכייה כדי להכריז על תחילת התפילה. בישראל גילו 12 חצוצרות קונכייה משנת 1200 לפני הספירה. היו שהאמינו שהאל ברא את העולם בנושפו בקונכייה (שם).
ביצירה של שטיינהרדט בולט מוטיב הספירלה הנחשף מבעד לקונכיות הפתוחות. ספירלה היא ציר הקונכייה. יונג טען שהספירלה היא ההליכה אל המקום הפנימי ביותר של העצמי ותיאר את המסע הטיפולי כספירלה ש"מסתובבת מסביב לנקודה מרכזית או איזשהו ארגון מסביב למרכז" (Jung, 1989, 28).
הקונכייה מכילה בתוכה את המשמעות של הספירלה בד בבד עם המשמעויות של לידה-מוות-לידה-מחדש, התחדשות יצירתית ופריון. לכן אני סבורה שהקונכייה מסמלת את תהליך ההתפתחות הנפשית הטרנספורמטיבית והאינדיווידואציה. נוסף לכך הקונכייה משלבת בה הן את חלל ההכלה האימהי בתוך המבנה הקשיח שלה הן את התהליך הטרנספורמטיבי הספירלי. אפשר לראות כאן את שני היבטי האֵם הגדולה לפי אריך נוימן (Neumann, 1955): ההיבט האלמנטרי המכיל וההיבט הטרנספורמטיבי הדוחף להתפתחות.
החומר הקרמי של הקונכיות מדגיש את היותו חומר, כגוף נשי, בצורות מעוגלות זורמות נשיות, וכמְכל שהוא תמיד נשי. לכן הייתי אומרת שלפנינו אינדיווידואציה נשית.
במאמרה על הקונכיות שטיינהרדט (2010) מראה את הקשר שבין השימוש בקונכיות במשחק בארגז חול לבין המקום המכובד שאבותינו הקדמונים נתנו להן. ארגז החול הוא דוגמה מרהיבה כיצד הלא מודע הקולקטיבי שולח את מסריו וסמליו לנפש האדם באשר היא, גם כשהאדם אינו מודע למשמעויות אלו, וכיצד תהליכים נפשיים מתרחשים ומתהווים, הן אצל המטופל והן אצל האמן שסמלי הקונכיות בקעו ביצירתו.
מקורות
שטיינהרדט, לינור, 2010. "הסימבוליות של קונכיות ים במשחק בחול", בין המילים 3 (סתיו 2010).
Eliade, Mircea, 1991. Images and symbols: studies in religious symbolism, Princeton, N.J.: Princeton University Press.
Jung, Carl Gustav, 1989. Psychology and alchemy, London: Routledge.
Neumann, Erich, 1955. The Great Mother: Analysis of the Archetype, trans.: Ralph Manheim, Bollingen Series, Princeton, N.J.: Princeton University Press.