עַכְשָׁו שׁוּב שׁוֹאֲלִים לְאָן נֶעֶלְמוּ הַיְּלָדִים. אוֹמְרִים
שֶׁחָטְפוּ אוֹתָם בְּמִרְמָה מִבָּתֵּי הַחוֹלִים. אֲחֵרִים
טוֹעֲנִים שֶׁלֹּא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם. שֶׁאֵלֶּה דִּבְרֵי
אֲנָשִׁים שֶׁנִּסְתַּתְּרָה בִּינָתָם. שֶׁהָיָה פָּשׁוּט אִי סֵדֶר,
שֶׁלֹּא הַכֹּל נִרְשַׁם. שֶׁאֲנָשִׁים לֹא מָצְאוּ אָז אֶת יָדָם
וְאֶת רַגְלָם (לֹא כָּל שֶׁכֵּן אֶת בְּנָם אוֹ אֶת בִּתָּם)
וְסָּבָתִי סִפְּרָה שֶׁהָיְתָה לָה פָּעוֹטָה שֶׁחָלְתָה. וְכָל יוֹם
הָיְתָה נוֹסַעַת לְבַקְּרָהּ, עַד שֶׁאָמְרוּ לָה שֶׁהִיא אֵינֶנָּה,
כְּלוֹמַר שֶׁבַּלַּיְלָה מָסְרָה אֶת נִשְׁמָתָהּ. וְעַכְשָׁו שׁוֹאֲלִים
לְאָן נֶעֶלְמוּ הַיְּלָדִים. אֲחָדִים טוֹעֲנִים שֶׁלֹּא הָיוּ דְּבָרִים
מֵעוֹלָם. שֶׁהַיְּלָדִים מֵעוֹלָם לֹא הָיוּ, כְּלוֹמַר הָיוּ וְאֵינָם.
וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יָקוּמוּ הַמֵתִים וְלֹא יָשׁוּבוּ הנֶּעֱלָמִים,
וְלֹא בִּקַּשְׁתִּי לְסַפֵּר אֶלָּא מַה שֶׁסָּבָתִי סִפְּרָה, אֲבָל גַּם
אִם יִהְיוּ כָּל הַיַּמִּים דְּיוֹ וְכָל הָעֵצִים קֻלְמוּסִים,
לֹא יַעֲלֶה בְּיָדִי לִכְתֹּב אֶת מְגִלּוֹת צַעֲרָהּ.
הלשון הרכה בשירו של אלי אליהו היא חורכת. כמו הגשם הראשון או פריחת החצבים, גם השיח הציבורי בפרשת ילדי תימן החטופים שב ועולה במחזוריות קבועה. השלמת הגורל המתמשכת הופכת את השיר לתעודה מזעזעת: אלה יגידו כך ואחרים יאמרו אחרת, עד שיעלה נושא חדש שידחוק את הנושא מן הכותרות. עד לפעם הבאה.
המשורר אינו מבקש "לספר אלא את מה שסבתו סיפרה", אבל השיר עוסק בחוסר האפשרות לספר זאת. אין בידו לכתוב את מגילות צערה של סבתו, והוא נאלץ להסתפק ברעשי הרקע של הרחוב הישראלי.
כמו הנביא המקראי המזהיר את קהל שומעיו לשמר את הזיכרון ("ושיננתם לבניך ודיברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך... פן-יחרה אף- ה' אלוהיך בך והשמידך מעל פני האדמה" דברים, ו' 6-15), כך גם שירתו של שלומי חתוכה משמיעה קול נוקב של חורבן, זעם ונקמה:
אליהו וחתוכה הם בני הדור השלישי לעוולה המזעזעת בתולדות מדינת ישראל, עוולה שעד היום לא השיגה תיקון. שירתם מעידה כי זכר הפשע שנעשה לסבותיהם וסביהם לא התפוגג עם השנים. אדרבא, בשנים האחרונות הם וחבריהם מובילים את המאבק להכרה בפרשת ילדי תימן, מזרח ובלקן, מאבק צודק אליו חייבים להצטרף כל אישה ואיש בעלי מצפון. גיליון זה הוא תרומתנו הצנועה לו.