בחרנו להביא כאן כמה מתוך מאות העדויות שאספה עמותת עמר"ם בפרשת חטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן. קטעי וידאו מתוך עדויות אלה יוצגו בשידור מחזורי בחללים ציבוריים במכללת סמינר הקיבוצים לאורך "השבוע הפוליטי" (24-28.12). כל אחת מהן פורשת סיפור כואב וקורע לב: משפחות שעלו לארץ הקודש בציפייה ובהערצה מצאו עצמן קורבנות לעוולה אכזרית. עוד עדויות ממשיכות להיאסף ונמצאים עוד ועוד מקרים של חטיפת תינוקות, פעוטות וילדים. ביניהן נמצאות גם עדויות על חטיפת נשים וניסויים בבני אדם. אל אלה נוספות עדויות של משתפי פעולה כגון אחיות שעבדו במעברות ובבתי החולים שהיו חוליה בקנוניית החטיפה. העדויות מציירות תמונה חד משמעית: בשנות החמישים והששים התרחשה במדינת ישראל עוולה היסטורית.
לאה ויוסף אהרוני עלו מתימן בשנת 1948 והתיישבו בקרית עקרון. ב 1966 נולדו להן תאומות בבית החולים קפלן. מיד אחרי הלידה התינוקות הועברו לויצ"ו תל אביב והאם נשארה בקפלן. התאומות שהו באינקובטור במשך חודשים והאב היה נוסע לתל אביב כדי לבקרן. יום אחד נמסר לו שאחת התינוקות נפטרה.
"אמא עברה ממשרד למשרד, שלחה מכתבים ובקשות לכל גורם כדי למצוא רסיסי מידע שיסייעו לה במציאת הילדה", סיפרה בתם של הזוג אהרוני, פנינה חממי. חממי גילתה מסמכים רפואיים סותרים בעניין האשפוז והפטירה של אחותה. כך למשל, הלידה התרחשה ב14.9.1966 ולפי עדות ההורים הועברו התאומות לויצ"ו לאחר ארבעה ימים. אולם במסמכים נרשם כי הן נקלטו בויצ"ו שעתיים לאחר הלידה. על פי המסמכים התינוקות נקלטו בפגיית ויצ"ו אחרי פטירת אחת מהן: על תעודת הפטירה מתנוסס התאריך 16.9 ותעודת הקליטה בפגיית ויצ"ו מתוארכת ל18.9. אותו תאריך (18.9) מופיע גם על תעודת הניתוח שלאחר המוות של המכון לרפואה משפטית.
"אני כבר כואבת חמישים שנה. איפה אחותי? בארץ? בחוץ לארץ?", אומרת האם. "חונכנו בתימן לתמימות ויושר. האמנו, הגענו לאדמת הארץ וכל דבר שאמרו לנו היה קדוש. לא האמנו שיעשו דבר כזה. אני חולת לב, עברתי ניתוחים. אני רק רוצה דבר אחד לקראת סוף החיים שלי: לראות אותה ושהיא תדע כמה אני התרוצצתי. אני מבקשת להראות את המסמכים כדי שתדע שלא שתקתי ולא חיפשתי בהתחלה כי האמנתי. אבל אחרי שקיבלתי את הצווים לא שתקתי. אני לא מאשימה אף אחד. הדבר היחיד שאני רוצה זה רק לראות את הבת שלי. אחר כך, לאן שהיא רוצה לפנות, איפה שהיא רוצה להיות, זה בסדר. אבל אני חייבת להירגע לקראת סוף החיים שלי.
רוזה קוצ'ינסקי היתה בת 17 כשהחלה לעבוד כאחות מתלמדת בבית התינוקות בעין שמר. בשנת 1995, בזמן שוועדת כהן-קדמי החלה בחקירתה, התקשרה קוצ'ינסקי לאבנר פרחי, עיתונאי וחוקר שליווה את חוקרי הועדה, והעידה בפניו שהייתה עדה לחטיפות.
"אני זאת שעבדתי ואני זאת שהייתי לוקחת את היונקים. היינו לוקחים את התינוקות בריאים ושלמים והיינו חוזרים בלי כלום, כאילו שלא קרה", היא סיפרה. "מסרו אותם לאימוץ. רובם בארצות הברית. יום אחד כשבאתי, עמדו גבר ואישה שדיברו באנגלית. אחר כך הוא אמר 'יכול להיות שהיא מבינה', אז הם עברו לגרמנית ואני יודעת יידיש. בנוגע לעניין של לקחת את התינוק. באתי הביתה, סיפרתי לאמא והיא אמרה: 'את תשתקי, מה אכפת לך? לקחו. כנראה נתנו כסף'".
"אני הייתי לוקחת שניים-שלושה תינוקות, היו שולחים אותי עם האמבולנס לעפולה. היינו משאירים תינוקות בריאים, שלמים. למחרת שוב הייתי לוקחת. היו שואלים: איפה התינוקות? היינו אומרים שאינם, מתו. 'מה זה מתו? אבל הם היו בריאים! לא היה להם שום דבר!' אני לקחתי אותם. היום כשאומרים שהם נפטרו – זה לא נכון".
פרחי מודה שחשש לפרסם את גרסתה של רוזה: "מה אני עושה עם חומר הנפץ שיש לי ביד? אני לא יודע מה עיתונאי אחר היה עושה. אני פחדתי. שמרתי את זה אצלי, עשיתי עוד עותק ומסרתי את זה לידידתי ואמרתי לה: 'אם קורה לי משהו, יש לך עוד עותק ביד'. השיטה הייתה להוציא אותם כאלמונים. אז לא יודעים לאן להחזיר אותם ובלית ברירה מסיעים אותם לוויצ'"ו ומשם אנחנו יודעים שרק מאמצים".
פרחי העביר את הקלטת לוועדת החקירה, אבל קוצ'ינסקי סירבה לבוא לירושלים כדי להעיד. על פי מכתבה לוועדה היא חולת לב והנסיעה תסכן את בריאותה. ועדת החקירה הגיעה לביתה וקוצ'ינסקי נחקרה בדלתיים סגורות, ללא קהל, על פי בקשתה.
עזר שחר נולד בארץ להורים שעלו מתימן. הוריו השתכנו במעברת בית ליד, ממנה נחטף בשנת 1951, בהיותו בן חצי שנה. עד היום לא הוגשה תלונה לוועדת החקירה על חטיפתו. שחר הוא דוגמא למקרה חטיפה בו הילד גדל ללא משפחה. הוא התגלגל מיד ליד ולבסוף נותר חסר שייכות.
"הוריי הביולוגים הגיעו לארץ מתימן ושוכנו במעברת בית ליד. נולדתי בארץ, במעמד הברית ניתן לי שמי אלעזר. בגיל חצי שנה נלקחתי מידי אמי, בטענה כי יש לתת לי טיפול רפואי ממנו לא חזרתי. אמי חיפשה וחיפשה, ביקשה אותי ונאמר לה כי אני מת. אמי ואחיי ידעו והרגישו כי אני חי למרות הכל.
נלקחתי לזוג ניצולי שואה וגרנו באזור רחובות. אינני זוכר כלום מתקופת הינקות. אמי חיפשה אותי בכל פינה ולעולם לא שכחה. היא הגיעה לרחובות בגלל קרובי משפחה שהיו גרים באזור. כשהייתי בגיל בית הספר היסודי, היה שמש, אב בית, ששם לב שאני שחום והוריי לבנים. הוא זה שאמר לאמי להגיע ולבדוק אם אני בנה. כשהיא באה, היא זיהתה אותי מיד וכאשר הבחינה שיש לי חור באוזן, זה היה זה כבר ודאי. היא פנתה ודיברה עם הוריי המאמצים שביקשו לא לקחת את הילד אלא להשאיר אותו כאן ולדון בנושא. לאחר משא ומתן הוחלט על 'משפט שלמה' מודרני: לא אהיה בשום משפחה. העבירו אותי למסגרת חינוכית, מוסד סגור וזהו. עם הוריי המאמצים ניתק הקשר, אבל אני מוקיר אותם ואוהב אותם עד היום. בזמן שהותי במוסד, אמי הביולוגית ואחיי היו מגיעים לבקרני. לא הבנתי מי הם, מה הם רוצים ממני והיה לי קשה מאוד להתמודד עם המשפחה. גדלתי בשארית חיי ללא משפחה.
כשהגיעה העת להוציא ת.ז. פקידת הרישום נתנה לי ספר שמות, כדי שאבחר איזה שם משפחה ארצה להוסיף. היא הציעה לי את שם המשפחה 'שחר' ואמרה כי הוא מודרני וחיובי מאוד. אז זהו. משפחת שחר, זהו שם משפחתי. כיום אני נשוי, עם ילדים ונכדים בלי עין הרע. שם המשפחה של כולם: שחר. שם משפחה שבחרתי בעצמי אחרי שגדלתי חסר זהות, ללא משפחה".
ריטה מגנאז'י עלתה מלוב לישראל בשנות ה50. היא מספרת בעדותה סיפור קורע לב על לידת תאומים שאפילו שם לא הספיקה לתת להם. עדותה הקצרה היא דוגמא לתפיסה הגזענית ממנה סבלו העולים מארצות המזרח במדינת ישראל.
"ילדתי תאומים בבית חולים אסף הרופא בצריפין בשנת 59. הייתי מטושטשת כשנאמר לי מפי אחת האחיות כי ילד אחד נפטר ורק השני נותר בחיים. אחרי שלושה ימים הגיע אליי מנהל המחלקה ואמר לי כך: ״תגידי תודה שיש לך ילד בבית. יש כאלה שאין להם כלום. הבן השני שלך גם נפטר״. מעולם לא ראיתי גופה, תעודת פטירה או קבר של מי מהם. הלוואי ואפגוש בהם היום."
אברהם ניסים נולד בשנת 1944 בעירק. הוא ואחותו, יהודית, נחטפו מהרחוב לאור יום במעברה ברמת השרון. על המסע הבלתי ייאמן שעבר מאותו יום הוא מספר בכאב:
"ישראל הייתה תמיד החלום הגדול בבית בבגדד שבו נולדתי, אחד מתוך עשרה אחים. אכלנו, שתינו, נשמנו את אהבת הארץ ואבא חזר ואמר שזה מקומנו האמיתי. כשהייתי בן חמש ארזו ההורים את הבית בבהילות וכולנו מיהרנו לבית הכנסת עם שאר היהודים. אני זוכר בלגן גדול, בכי וצעקות. כך נראתה הבריחה הגדולה שלנו מעיראק. אבא ירד מהמטוס, כרע על ברכיו ונישק את האדמה. לא אשכח את התמונה הזו. גם אנחנו כרענו אחריו. עד היום אני מרגיש את טעם החול על שפתיי. בשער העלייה ריססו אותנו ב־DDT. אני זוכר שלא יכולתי לנשום, רציתי רק לברוח. קבלת הפנים בארץ הקודש הייתה כה קשה וטראומטית לאבא, שהוא אפילו ניסה לשים קץ לחייו.
היינו המשפחה הראשונה שהגיעה למעברת רמת השרון. את פנינו קיבלו גבעות חול, אוהלים רעועים ויללות תנים. אלה היו ימי הצנע של שנות ה־50. התרוצצנו יחפים, לא היה מה לאכול. אכלנו תפוזים שקטפנו מפרדסים, ואם השומר תפס אותנו - חטפנו מכות. כשהלכתי עם אמא לשוק היו צועקים עליי: לא לדבר ערבית! ועברית לא ידעתי. אז שתקתי.
אחותי יהודית היתה בת שמונה וחצי ואני הייתי בן חמש וחצי, הסתובבנו בשוק כדי לחפש קצת אוכל. שמענו מוזיקה שבקעה מרכב גדול שחנה שם. רצנו בסקרנות וראינו שמחלקים סוכריות. כל כך שמחנו. האנשים הזמינו אותנו לעלות לאוטו, והיינו בטוחים שעושים טיול כיף לילדי המעברה. אבל האוטו נסע ונסע, וראיתי שאנחנו מתרחקים מאוד מהשוק. אמרתי שאני רוצה הביתה לאבא ולאמא, אבל אמרו לנו: 'אין בית יותר, אנחנו נוסעים לקיבוץ'. התחלתי לבכות. אחותי, ילדה קטנה בעצמה, ניסתה לגונן עליי ולהרגיע אותי אבל לא הבנתי איך יכול להיות שלוקחים אותנו מאמא ואבא. כשהגענו לקיבוץ הכניסו אותנו לאחד הבתים, הציגו אותנו בפני גבר ואישה ואמרו לנו: 'מהיום אלה אבא ואמא שלכם'. נכנסתי להיסטריה, ברחתי משם, השתוללתי ושברתי את כל החלונות בבית. הייתי כל כך פגוע. אחותי ניסתה להיות חזקה בשבילי, אבל לא פעם הייתי תופס אותה בוכה, כשחשבה שאני לא רואה. יום אחד הודיעו לי שיותר לא קוראים לי סבח (שמי בעיראקית) אלא שחר. אמרתי להם שאני לא מוכן שיקראו לי שחר - לאבא קוראים יצחק, ואני אהיה אברהם.
לפחות שבועיים וחצי הסתובבתי בשבילי הקיבוץ, ילד קטן אבוד שמחפש את אבא. הייתי בורח מהכיתה ויושב שעות בתחנת האוטובוס ומחכה. עד היום, כשאני נזכר בילד הקטן הזה שיושב לבד בתחנה, עולה בי בכי.
באחד הימים, התהלכתי כהרגלי ומרחוק אני רואה דמות מוכרת מתקרבת אליי. התקדמתי לעברה והנה אבא עומד מולי. רצנו זה אל זה והתחבקנו, בוכים בכי מר. התברר שמרגע שנודע לאבא שעלינו על איזה אוטו ולקחו אותנו לקיבוץ, הוא הלך כל יום לקיבוץ אחר, עד שמצא אותנו.
אחרי שאבא פגש גם את אחותי הוא הלך לדבר עם האחראים בקיבוץ וחזר עם בשורה. הוא הסביר לנו שלמרות שהיה אסור להם לקחת אותנו בלי להודיע, כדאי שנישאר שם כדי שנקבל חינוך טוב, בגדים ואוכל, כדי שנוכל להתקדם בלימודים ולהשיג הרבה יותר בחיים. הוא הבטיח שיבקר אותנו וביקש מאחותי לשמור עליי. אני מתאר לעצמי כמה קשה זה היה לו, אבל הוא הבין שבתנאיי מעברה לא נגיע רחוק.
הפרידה באותו יום הייתה קשה מנשוא ואני התקשיתי להסתגל. לא הסכמתי לקרוא לאנשים הזרים אבא ואמא ולא הצלחתי בלימודים. הייתי דיסלקטי אבל זה כמובן לא אובחן. בכיתה ו' חזרתי לרמת השרון. המשפחה הייתה עדיין במעברה, ואני כבר הייתי קיבוצניק. השיבה הביתה לא הייתה פשוטה. עם הזמן אבא העביר אותנו לדירה בשיכון עממי, ובזכות המורה האגדית בת שבע שביט, שעזרה לי עם הקריאה, הפכתי לתלמיד טוב ואהוד, פעיל חברתית ושוער כדורגל בהפועל רמת השרון. מאוחר יותר ניהלתי מתנ"ס גדול ועשיתי חיל. עד היום, כשאני רואה את העצים הירוקים בשכונה, אני יודע שהם צמחו על הדמעות של הוריי ושל בני דורם. מתוך הפצע הכואב של החטיפה, צמחתי להיות אדם חזק יותר עם אמביציה ושאיפות, יכולת אהבה ונתינה. אדם צריך תמיד להתמודד ולהסתכל על התמונה הגדולה. והכאב? הוא רק מזכיר לנו שאנחנו בני אדם.
מזל ורדה ואחותה חנה חדד נחטפו בשנת 1949 לבית החולים דג'אני ביפו. הן איבדו את ראייתן לאחר שרופא בבית החולים הממשלתי דג׳אני ביפו הזריק להן זריקות לעיניהן. הרופא הרשה לעצמו לעשות בשתי הילדות התימניות שנחטפו מבית החולים ניסויים רפואיים. על פי עדותן גם ילדים נוספים היו קורבנות לניסויים דומים. לאחר חיפושים רבים מצא אותן אבא שלהן. הן מעידות כי את הזעקה שנשמעה כשמצא אותן מדממות ובעלות מום לא ישכחו לעולם. מאז דאג להתחבא איתן כל פעם ששמע אנשי צוות רפואי מתקרבים. גם היום ורדה וחדד זוכרות את הניסויים שנערכו בהן וגם את הרופא הזחוח, המעשן הכבד. הן מתארות את הכאב והסבל, את הבדידות הקשה, הפחד והמצוקה. עדותן מציירת את הזוועה שהתרחשה בחסות מדינת ישראל. ורדה טוענת: "לא במקרה ועדת 'החקירה' התרשלה במכוון: יש דברים שהיא לא רצתה למצוא."
