אלפי ילדים נחטפו מהוריהם בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, כל ילד שמיני מקרב המשפחות התימניות. הייתכן כי זוועה כזאת התרחשה ואין איש פוצה קול?
רבבות היהודים שהגיעו למדינת ישראל בשנותיה הראשונות התמודדו עם מציאות קשה. בשלהי מלחמת יום העצמאות ובעיצומה של תקופת הצנע עולים רבים הופנו למעברות ואולצו למסור את ילדיהם לבתי תינוקות ולבתי חולים בתואנה כי שם "יקבלו טיפול הולם יותר". מעדויות שנאספו עולה תבנית פעולה חוזרת: ילדים נלקחו מהוריהם בכוח על ידי עובדות סוציאליות ואחיות. על האימהות נאסר להישאר עם ילדיהן אלא רק כדי להניק אותם. ההורים הגיעו לבקר את ילדיהם בבתי התינוקות או בבתי החולים ונאמר להם כי הם מתו וכבר נקברו. ההורים מעולם לא ראו את גופת ילדיהם. ההורים גם לא קיבלו תעודת פטירה, או שקיבלו מסמך מפוקפק. חלק מן הילדים שנעלמו נמצאו בהמשך אצל משפחות מאמצות.
מחאתם של ההורים ושל בני המשפחה הושתקה במשך שנים. בודדים הצליחו להשיב את ילדיהם לאחר שהקימו קול זעקה ונאבקו בכל כוחם להחזיר אותם, אך גורלם של רוב הילדים לא נודע מעולם. הפצע נפתח בשנות השישים, כאשר צווי גיוס הגיעו למשפחות עבור ילדיהם המתים. הורי החטופים ואחיהם השמיעו מחאה, שהגיעה לשיאה בשנות התשעים במאבקו של הרב עוזי משולם. בעקבות המחאה קמו שלוש ועדות חקירה ממלכתיות (ועדת בהלול-מינקובסקי 1967-1968, ועדת שלגי 1988-1994, ועדת כהן-קדמי 1995-2001). הוועדות טענו שרוב התינוקות נפטרו, הכחישו את אחריות המדינה, נתלו בגורמים נסיבתיים, ואף האשימו את משפחות הנחטפים. ארכיונים הושמדו, מסמכים זויפו, עדים דיווחו שאיימו עליהם, ועדויות נמסרו בדלתיים סגורות. סימוכין לכך ניתן למצוא אצל רות אמיר, פרשת ילדי תימן בתוך: הפוליטיקה של הקורבנות: תיקון עוולות היסטוריות בישראל רסלינג 2012, עמ' 65-98; פרשת ילדי תימן, ארכיון המדינה ; ארכיון עמותת עמרם; אלעד בן-אלול ויוסי בראומן, נביאים: מבצע עמר"ם. (סדרת רשת, 2016); סיגל עוזרי רוייטברג, המחאה על פרשת ילדי תימן: בין 'עדה' ל'מדינה' סוציולוגיה ישראלית (לקראת פרסום). ועדת כהן קדמי הגדילה לעשות והטילה חיסיון על תוכן הפרוטוקולים שלה עד לשנת 2066. מסקנות הועדות והחיסיון הגבירו את התסכול וחוסר האמון ועוררו שאלות רבות.
לאורך השנים קמו ארגונים של בני משפחות, ופעלו באומץ ובנחישות לחשיפת האמת, כגון "הוועדה הציבורית לגילוי ילדי תימן הנעדרים", "משכן אוהלים", "עמותת יוגב", "ארגון ילדי תימן", "אחים וקיימים", ועוד. בשנים האחרונות עמותת עמר"ם פועלת בנחישות לאיסוף עדויות על ילדים שנחטפו והקמת מאגר דנ"א לאיתור בני המשפחה. בשנת 2016 הממשלה אישרה חשיפה של חלק מהפרוטוקולים של ועדות החקירה, תיקים ומסמכים באתר אינטרנט ממלכתי, אולם עדיין רב הנסתר על הגלוי. בראשית 2017 הוחלט על הקמת "וועדה מיוחדת לפרשת היעלמותם של ילדי תימן, המזרח והבלקן" מטעם מליאת הכנסת בראשותה של חברת הכנסת נורית קורן. הוועדה עוסקת באיסוף עדויות ובהכנת הצעת חוק פתיחת קברים לביצוע בדיקה גנטית.
הכאב של משפחות החטופים לעולם לא נפסק וממשיך לתפוס חלק מרכזי בחייהם עד היום. התפיסה הגזענית והמפלה של משפחות העולים, בעיקר עולים יוצאי המזרח, וההנחה כי הם אינם כשירים לגדל את ילדיהם הותירו צלקת עמוקה במשפחות החטופים. הורים רבים הלכו לעולמם מבלי לדעת מה עלה בגורל ילדיהם, וילדים רבים שנכפה עליהם להתנתק ממשפחתם גדלו תחת האמונה כי ההורים שלהם נטשו אותם וזנחו אותם.
עד היום יש השתקה, הכחשה והסתרת מידע שעשוי לעזור למשפחות לגלות מה עבר בגורלם של ילדם, ואולי אף למצוא אותם ולהביא לאיחוד משפחתי. משפחות החטופים מוצאות מעט נחמה בהעלאת הפרשה מחדש לדיון הציבורי. זה מקום-מעט לפורקן הכאב והסבל שחוו והם ממשיכים לחוות עד היום. זו הזדמנות של החברה הישראלית ללמוד מהפרשה ועל הסכנה של התפיסות הגזעניות, ולהפיק ממנה לקחים למען עתיד טוב יותר.
תופעת הגזענות ממשיכה להתקיים גם היום. היא נמצאת בכל מקום: בין עמים, בין מדינות, בין עדות, בין אנשים בעלי צבע עור שונה. בתור מורים לעתיד חשוב לנו לחנך את תלמידינו להכרה בשונה ולמתן כבוד לכל אדם באשר הוא. בידינו נמצא כוח רב בחינוך התלמידים. הם דור ההמשך והם שיכתיבו את פני החברה העתידית. עלינו לדאוג לחנך אותם להכיר בשונה ולהבין כי הגזענות מובילה להרס חברתי. היא פגעה פגיעה אנושה באלפי משפחות מתימן מזרח והבלקן, ועלולה להרוס את החברה הישראלית אם לא ננקוט עמדה נחרצת.