אבניים
המקרה שאתאר התרחש באחת מהמועצות המקומיות, בישוב לא גדול. רוב הגננות הן תושבות הישוב, מכירות היטב אחת את רעותה, ותיקות בעבודתן במקום (חלקן יותר וחלקן פחות), אין גננת שהוותק שלה פחות מעשר שנות עבודה.
בסמוך לתקופת הרישום לגנים החלו עימותים בין שתי גננות העובדות בגנים צמודים, האחד גן חובה והשני קדם חובה, סביב רצון שתיהן לעבוד כגננות בגן חובה. בעבר היו שתיהן גננות גן חובה, אך עקב צמצום של גן אחד בשנת הלימודים הקודמת, התבקשה אחת מהן על ידי קודמתי בתפקיד להיות גננת של גן צעיר. זו נענתה אך הביעה חוסר שביעות רצון והבהירה שהיא מבינה את צרכי המערכת אך מבקשת הבטחה שהדבר יחזור לדיון לקראת שנת הלימודים העתידית.
שתי הגננות, כל אחת ביוזמתה ובלי ידיעת השנייה, פנו אלי וביקשו שיחה אישית.
בכל אחת מהשיחות סופר הסיפור – זו העובדת בגן חובה, שהיא בעלת ותק רב יותר, עבדה במהלך כל שנות עבודתה רק בגני חובה, טענה שזו התמחותה אין לה ניסיון בגילאים אחרים, כל דרכי העבודה שלה מכוונות רק לגיל זה, יש שביעות רצון מדרך עבודתה בבית הספר אליו עולים הילדים, יש לה קשרי עבודה טובים עם מורות כתות א', ההורים מרוצים, ואם אחליט שעליה לעבוד עם הגיל הצעיר היא תפנה להסתדרות המורים ו"הדבר לא יעבור בשתיקה". פרט לזה דיברה בזילזול על שכנתה – "כולם יודעים שהיא הייתה סייעת ושאין לה ניסיון, את חדשה, אבל מי שתשאלי יספר לך..."
הגננת האחרת סיפרה שבעברה הייתה סייעת, אך היא למדה, הוכשרה ועבדה לשביעות רצון הילדים, ההורים והמפקחת גם בגן חובה וגם בגן קדם חובה. מאוד חשוב לה לחזור להיות גננת בגן חובה, כי היא מוצאת שזאת עבודה יותר מאתגרת עבורה. ברור לה שהיא מסתדרת טוב גם עם הורים וגם עם ילדים בשתי קבוצות הגיל, אבל...
עוד הוסיפה ואמרה שבמהלך שנות השכנות שלהן תמיד נתנו לה להרגיש שהיא פחות טובה, כי הייתה סייעת. אם לא אתן לה לחזור לגן חובה - אמרה - שכנתה "תנצח" וההורים "יבינו", לכאורה, מי טובה יותר.
בשלב הזה קיימתי שיחה עם היועצת של הגנים, ושיתפתי אותה בתחושתי שמדובר פה על כבוד – כאילו התפקיד "גננת בגן חובה" מעיד על כך שהגננת טובה ומוערכת יותר.
זימנתי את שתי הגננות לשיחה משותפת ואליה צרפתי גם את היועצת כדי לנסות לפתוח את הנושא, תוך דיבור על מקצועיותה של הגננת בכל אחד מקבוצות הגיל.
במקביל, התחלתי לקבל מכתבים מהורים מכל אחד מהגנים – כל קבוצת הורים צידדה בגננת שלה תוך תשבחות ואמירה שאין טובה ממנה להיות גננת בגן חובה.
הורים משני הגנים ביקשו להיפגש איתי. ההורים מגן החובה הגדילו והביאו איתם לפגישה מורה מכתה א' שביקשה להעיד על המוכנות הגדולה שהילדים מהגן המסוים מגיעים איתה.
בתגובה לפניות בכתב ובעל פה הבהרתי חד משמעית שלא ההורים יקבעו ולא שיחה או מכתב כזה או אחר ישפיעו על החלטתי, אלא שיקולים מקצועיים וטובת הילדים, הם שיכריעו בסופו של דבר.
זימנתי שיחה ברשות, כדי לקבל אינפורמציה נוספת לגבי דרך העבודה של הגננות בשנים האחרונות על סמך ההיכרות איתן. כמו כן שוחחתי מספר פעמים עם המפקחת הקודמת, שיתפתי אותה הן בעובדות והן בתחושה שלי וביקשתי את עצתה.
הקרע בין הגננות החריף, הן הפסיקו לדבר אחת עם השנייה, הסייעות הושפעו והמתח הרב הקרין החוצה. הכניסה לגן משותפת, השביל משותף, יש הורים שיש להם ילדים בשני הגנים וכולם היו עדים לאווירה הקשה.
גם בקבוצת הגננות העמיתות נוצרו "מחנות": היו כאלה שצידדו באחת וכאלה שבאחרת, ומכל הכוונים דאגו ליידע אותי על "העוול" שייגרם לכל אחת אם אשבץ אותה כגננת בגן הצעיר.
העליתי אפשרות של רוטציה – כל גננת תקבל את הילדים לשנתיים החל מגיל קדם חובה ועד לסיום גן חובה. הדבר גרם לתסיסה אצל כלל הגננות בישוב, שחששו שפתרון כזה יוחל גם גנים אחרים, וקמה צעקת התנגדות.
זימנתי שוב שיחה עם כל גננת לחוד ובסיומה גם התקיימה שיחה משותפת, תוך אמירה ברורה וחד משמעית שהצד המקצועי שהוא זה שצריך להוביל ולא הרגשות שמעוררת המחלוקת. בשיחה הוסכם שהיחסים יחזרו להיות קורקטיים – הן לא חייבות להיות חברות, אבל כקולגות לעבודה עליהן להתייחס זו אל זו בכבוד ולהקרין את הדברים החוצה כלפי כל הגורמים – סייעות, הורים וכו'.
בביקוריי בגנים התרשמתי שהגננת המתפקדת כגננת בגן הצעיר מאוד רגועה, קשובה ומכילה את הילדים, פחות משימתית בדרך עבודתה ומאפשרת לכל ילד לתפקד בקצב שלו ועל פי צרכיו. לעומתה הגננת השנייה מאוד "מורתית" בדרך עבודתה וקשה היה לי לראות אותה מתפקדת עם ילדים צעירים, במיוחד בתחילת שנה כשחלקם צעירים מאוד ויש קשיי קליטה וצורך ליותר טיפול מכיל ואימהי ופחות פדגוגיה.
למרות כעסי הגדול על התבטאויותיה של גננת גן החובה והדרך המלחמתית שבה בחרה לנקוט, הבנתי שעלי להשאירה בתפקיד גננת גן חובה. גיבו אותי בהחלטתי גם המפקחת הקודמת, גם מנהלת מחלקת החינוך בישוב וגם היועצת.
יחד עם היועצת, נפגשתי עם הגננת של הגן הצעיר. ידעתי אותה על החלטתי ונימקתי אותה בכך שהמקצועיות שלה היא שהובילה אותי לקבל את ההחלטה. אמרתי שעליה לראות ביכולת שלה להתאים את עצמה לשתי קבוצות הגיל ולהצליח בכל אחת מהקבוצות כנקודת חוזק שלה דווקא ושאל לה לראות בהחלטה "הפסד במערכה".
התגובה הייתה מקבלת אך קשה מאוד ברמה הרגשית. היא חזרה שוב ושוב על כך שמה שנאמר בשיחה הזאת הוא לא מה שיובן בחוץ: ההורים, הרשות והגננות יראו בהחלטה ניצחון של שכנתה ועדות לכך שהיא פחות טובה.
על מנת לסגור את המעגל, אחרי שגם היועצת וגם אני קיימנו עוד שיחה עם הגננת וניסינו לחזור ולהבהיר לה את נקודות החוזק שלה, קיימתי שיחה ברשות עם קבוצת הגננות, מאחר ובמרוצת הזמן הנושא הפך להיות נחלת הכלל וכל גננת מצאה לנכון להביע את דעתה ועמדתה.
הבהרתי את שיקוליי המקצועיים ואת מה שהוביל להחלטה מי תהיה הגננת בגן קדם החובה מתוך האדרת העבודה עם קבוצת גיל זו.
עברה שנה, ובערך במחצית השנה הנוכחית פנתה אלי שוב הגננת של הגן הצעיר ושאלה מה אני מתכננת להמשך? האם עד שהגננת השכנה תעזוב – לעולם תישאר היא הגננת של הגן הצעיר? תחושת העלבון שלה לא עברה, היא נשארה איתה למרות הצלחותיה הרבות כגננת, גם עם הילדים, עם ההורים שבעי-הרצון ועם ההערכה ממני.
אין תחלופה בגנים בישוב והגן היחיד שבו הייתה תחלופה היה גם הוא גן קדם חובה. הצעתי לה לעבור לעיר אחרת במחוז, שגם בה אני מפקחת וששם אני יכולה לאפשר לה עבודה בגן חובה, אולם מאחר ואינה נוהגת והדבר מאוד מקשה על חיי היומיום - היא סירבה להצעה.
אני בטוחה שברמה המקצועית, מתוך ראייה של טובת הילדים - בחירתי נכונה, ואולם קיימת כאן דילמה ברמה האישית. בתוך תוכי פנימה אני מרגישה שהגננת של גן החובה אכן מרגישה תחושה של ניצחון ב"קרב" הזה, מרגישה כאילו היא טובה יותר, ולמרות כל מה שנאמר – חושבת שזאת הסיבה להישארותה בתפקיד.
מאחר ואנחנו עוסקות בבני אדם, קשה ההפרדה בין צרכי הגננת וצרכי הילדים, במיוחד במקום שאין הלימה בין השניים.