חזרה לגן בתקופת הקורונה

הקורונה – "סרט רע" לילדים בגיל הרך
"תקופת הקורונה הייתה תקופה מאוד קשה ולא טובה לילדי הגיל הרך בישראל. לא בכל העולם התייחסו כך לילדים". ד"ר נירה ואלה, ראש המחלקה לחינוך לגיל הרך בסמינר הקיבוצים מתארת את התקופה הזו מנקודת מבטה ומציינת כי "חווייתי המקצועית החזקה היא, שילדים נתפסו בתקופת הקורונה כסרח עודף, כאוכלוסייה שמקשה על כולם. הם גם מקור להדבקה, גם מסתובבים בבית, גם דורשים אוכל ותשומת לב, גם לא מאפשרים להורים לצאת  לעבודה...". לדברים הללו ניתן  למצוא חיזוק בבדיחות שרצו בפייסבוק על אבות שבורחים מילדיהם, ובפרסומות בטלוויזיה שהבליטו את חוסר הסבלנות כלפי הילדים. אל מול המבוגרים העסוקים בדאגות הכלכלה ובחשש מהידבקות בנגיף, הילדים הפכו במידה רבה לקהל שקוף, מודר ומודחק, שיצאה כלפיו המון תוקפנות, סמויה וגלויה. לראיה, גם נתוני האלימות במשפחה הלכו והאמירו בתקופה זו.

"תחשבו על המשבר שעברו הילדים," מבהירה ד"ר ואלה, "ביום בהיר אחד מודיעים לילד בן שנתיים או חמש שהוא לא הולך לגן כי זה מסוכן. מבחינתו הוא חווה נטישה על כל המשתמע מכך. בנוסף, מנהלים לידו שיחות מלחיצות על מוות, תוך שרבוב העובדה שהוא עצמו מעביר מחלות."

גם בחזרה לגן לא עלתה השאלה "איפה הילד"?
גם כאשר החזירו את הגנים, וההורים פלטו אנחת רווחה, המבוגרים עדיין לא "ראו" את הילדים, והיחס כלפיהם היה מאוד פטרוני. עיקר הדאגה הייתה נתונה לפרנסה, כשאיש לא עצר לברר מה עבר על הילדים הקטנים בזמן הקורונה, להקשיב ולהבין מה יש להם להגיד על התקופה, לחשוב איזה צורך צריך למלא עבורם כרגע, ומה יעשה להם טוב עכשיו כשהם חוזרים לגנים. הרי בסופו של יום מדובר בחזרה לשגרה בערבון מאוד מוגבל, כי זו לא באמת חזרה לחיים הקודמים, זהו עדיין עיצומו של תהליך, ולילדים יש מקום חשוב במסגרתו. ד"ר ואלה היא אחת מאלה שרואות את הילדים בעיניים פקוחות לרווחה. "בשבדיה ובנורבגיה", היא מבהירה, " ראשות הממשלה דיברו עם הילדים. גם אצלנו  (ולא רק) חייב להתחולל שינוי בתפיסה ובמדיניות כלפי ילדים בגיל הרך, עם קשר לקורונה ובלעדיה".

שעתן הגדולה של הגננות – מה הן צריכות לעשות כשהן מקבלות את הילדים בחזרה לגן?
זה לא היה נעים לראות גן סגור, אבל גם כשהוא נפתח, התמונה רחוקה מלהיות מושלמת. עכשיו מתחילה העבודה האמיתית על המשימה – החזרת האמון של הילדים במבוגרים. המלאכה הרצינית והחשובה הזו מונחת על כתפי הגננות, שכידוע לא עברו במהלך לימודי גננות שום קורס בנושא "ילדים במשבר הקורונה". יש לזכור שהגננות לא מקבלות לידיהן ילדים שחזרו מהחופש הגדול, אלא ילדים שהשתחררו מהסגר הגדול – מבולבלים, חשדנים וחסרי אמון. "כדי להשיב את האמון והביטחון של ילד בגיל הרך, צריך לפני הכול להתייחס לאיכות החיים שלו." מבהירה ד"ר ואלה. "צריך להבין שהוא לא הפסיד חומר לימוד בגן. הוא הפסיד יותר מכל את המפגש האנושי עם הגננת שלו, שנעלמה יום אחד מחייו בלי שום הודעה מוקדמת". כאן המקום לציין כי גננות ששמרו על קשר עם הילדים גם בתקופת הסגר, מילאו משימה חשובה במיוחד, שתרמה לכל הצדדים.

יש האומרים, וביניהם גם ד"ר ואלה, כי זוהי שעתן היפה של הגננות. שנים רבות שידרו להן שתפקידן הוא לצייר ולרקוד עם הילדים, פעולות חשובות  לכשעצמן. כרגע מתחדדת ההבנה עד כמה הגננת אחראית על הבריאות הנפשית של הילדים, ובעיקר על בניית המצע עליו תצמח בריאות נפשית מיטבית. סוף סוף הן יכולות להשתחרר מכבלי הדידקטיקה. פחות לצייר ציורים על קורונה ופחות לעשות דיונים על הנושא. יותר לשאול את הילד או הילדה: איך עבר עליך הלילה? מה שלומך הבוקר? איך את מרגישה?  זה הזמן להכיר את הילדים מחדש, ולבנות איתם יחד את הדיאלוג והאמון.

גננת לא יכולה לחבק אם לא מחבקים אותה
לדבריה של ד"ר ואלה, לאורך שנים לא משכילים לדבר עם גננות בגובה העיניים, ואחת המגמות החשובות של המחלקה לחינוך לגיל הרך בסמינר הקיבוצים היא לשנות את הגישה הזו. בחזרה לגן, עם השחרור מהסגר, הגננות קיבלו הוראות הפעלה בלבד, וגם אלו לרוב היו מנותקות מהמציאות – לדוגמה, איך מצפים מגננת לשמור על ריחוק כשהיא מקבלת לגן 35 ילדים? לצד הוראות ההפעלה, סבירות יותר או פחות, בדיוק כמו שאיש לא בדק מה שלום הילדים, אף אחד לא עצר לבדוק מה שלום הגננת, לשאול אותה: מה שלומך? איך עברה עלייך התקופה הזאת? מה למדת על עצמך? איך את מרגישה עם החזרה לגן? "לא צריך הרבה", אומרת ד"ר ואלה. "הרי אם רק ישאלו את הגננת מה נשמע, היא תפתח במונולוג, תאמר את אשר על ליבה, ותפנה מקום רב להכיל את הילדים וההורים. גננת לא יכולה לחבק אם לא מחבקים אותה."

הקורונה חידדה את הצורך לעשות שינוי גם בהיבט של ההתייחסות לתפקיד הגננת, ומכאן להסיק על שינויים מרחיקי לכת בכל מערכת החינוך לגיל הרך. בגן עם 35 ילדים, גננת לא יכולה לטפל בילדים עם קשיים, ואט אט הגננות נשחקות תחת נטל העבודה הסיזיפית. "מי שרוצה לשנות את פני החברה הישראלית, כי חשוב לו ואכפת לו, שיתחיל מהגננות ומהחינוך לגיל הרך", כך גורסת ד"ר ואלה.  

ומהלכה למעשה – המגמות שמובילה המחלקה לחינוך לגיל הרך בסמינר הקיבוצים
במחלקה לחינוך לגיל הרך בסמינר הקיבוצים התייחסו למשבר הקורונה במלוא הרצינות, ואף ניצלו את ההזדמנות למינוף ההעצמה והמודלינג לסטודנטיות ללימודי גננות. הדבר בא לידי ביטוי לפני הכל בשמירת הקשר עם סטודנטיות, גננות ומנהלות. ד"ר נירה ואלה עצמה אמונה על הקשר הזה. "הייתי גננת שנים רבות", היא מספרת, "את הדוקטורט שלי עשיתי מתוך עבודה על השדה ולא מאי בודד באקדמיה. כמה פעמים בקורונה נפגשתי עם גננות ומנהלות, ופעם בשבוע אני מקיימת דלת פתוחה בזום לסטודנטיות וכל מי שרוצה להיכנס – מוזמנת". המדריכות הפדגוגיות בסמינר יצרו קשר עם הסטודנטיות, והקשר הזה נשמר כי הוא לא פחות חשוב מהחומר שהן לומדות בצורה מקוונת. בסופו של דבר, הסמינר לא עוסק בטכנאות, אלא בעיקר בתהליכים שתעבור אשת המקצוע, בסוציאליזציה שלה, בעבודה על להיות גננת שהיא קודם כל בן אדם.

ד"ר ואלה מדברת על מהפך, על הידוק משמעותי של החיבור בין האקדמיה לשדה, כאשר חלק גדול מהשיעורים במסגרת לימודי גננות יינתנו על ידי המרצים בקבוצות קטנות בתוך גני הילדים. ואולי, מי יודע, עוד נודה לקורונה. ימים יגידו...