ד"ר דנה פריבך-חפץ, סמינר הקיבוצים: danafreih@gmail.com
גם אם הטקסט אינו יצור אנושי, בשר ודם, ניתן לראות בו "זולת" [...] גם אם הטקסט איננו זולת "ממשי", ניתן לראות ביחסי הקורא איתו "יחסים אנושיים" (צורן, 2009, 36–37).
תקציר
המאמר יוצא מהתפיסה המקובלת של הטקסט כ"קול שלישי", שהוא זולת מטפורי שעמו מתפתחים יחסים אנושיים במסגרת מפגש ביבליותרפי, והולך צעד נוסף לעבר התבוננות בטקסט כ"קול ראשון", תוך כדי היפוך בתפיסת היחסים בין הקורא לטקסט – העמדת הטקסט במרכז כמי ש"קורא" אליו את הזולת האנושי ו"משתמש" בו לצרכיו (העברה, זהות). היפוך כזה אף מודגם במפגש עם טקסט חסידי, "הגנב", שהובא לקבוצת לימוד בקורס "מבוא חווייתי לביבליותרפיה". מתוך כך מבקש המאמר להמחיש ולעורר למחשבה את האופן שבו נחווים הטקסט והקשר עמו במסגרת מפגש כזה, שהוא רדיקלי יותר מהמבט המקובל על משמעותו.
מילות מפתח: ביבליותרפיה, קורא, טקסט, פירוש, העברה, זהות
רקע
אפשר לומר ש"ביבליותרפיה היא [...] תהליך טיפולי שבו מהווה הטקסט הספרותי 'קול שלישי' נוסף לקולותיהם של המטפל והמטופל" (צורן, 2009, 37). אפשר לדבר על ייחוד הטקסט הספרותי בהקשר הטיפולי ועל תופעת ההעברה אליו בממד מושגי, מבני ותהליכי-אינטראקציוני, שכולם בוחנים את משמעות הטקסט עבור הקורא ואת תפקידו בתהליך הטיפולי שהאחרון עובר. אפשר גם להדגיש ש"אנו עוסקים פה בהעברותיו של הקורא לטקסט, ולא להיפך" (שם, 60). ואפשר להסביר את כוחו של הטקסט לחולל שינויים בקורא בכך שהאמנות נוגעת בנימי הנפש העמוקים ביותר של האדם ומזמנת לו זיכרונות מתהליכי ההתמרה הקדומים שלו (בולס, 2000).
אבל זה לא יהיה נכון. כלומר לא זה העיקר. העיקר הוא הטקסט; לאמיתו של דבר הוא "הקול הראשון". ובמקומות שהטקסט עמום, חידתי, חסר ומרובה פערים, הוא מבקש לו טקסט אחר, נוסף, שיפרש ויבהיר וישלים אותו. כמו המטופל, גם הוא זקוק לאנליזה, לפירוש ולהשלמה: "טקסט לא מודע 'תובע פירוש מודע'" (צורן, 2009, 38). ולשם כך הוא מזמן אליו קורא, ומוטב: מרחב טיפולי מלא וגדוש קוראים נוספים. טקסט חסר מנוחה שכזה מרדף את הקוראת וכופה עליה לקוראו ולהביאו בפני אנשים נוספים, ומשעה זו הוא מרדף גם אותם ומשתמש בכל תחבולותיו האסתטיות כדי לעורר בהם מנגנוני שחזור והתקה, ומעלה בהם דברים שלא שיערו, ומביא אותם ולהדהד זה את דברי זה ולעורר זה את זה, עד שיביאו אליו טקסט נוסף הנחוץ לו. ויותר מאחד.
"קורא" עשוי להיות מטופל או מטפל. בעיקרו של דבר אין הבדל מבחינת הטקסט בין "קורא ישיר" ל"קורא מתווך" – בלשונה של צורן (2009, 95–96) – שניהם מגיבים לקריאה בו ומפרשים אותו, כל אחד מהם בדרכו הסובייקטיבית ועם היסודות ההעברתיים שלו (ברמן, 2000); המפגש הטיפולי של הטקסט עם קורא ומטופל הוא טריאדה.
מפני שכל קורא – אף שאיננו יצור העשוי אותיות מודפסות ממש – גם הוא טקסט: בהתנהגותו, בדבריו, בשתיקתו. ולא אחת הוא שער גדול ורחב אל טקסטים נוספים שעברו דרכו ונוצרו – מחדש או לראשונה – באמצעותו. ולפעמים יקרא קורא טקסט בקול או יספר אותו בעל פה, והדיבור הזה יוסיף ויאפיין את הקורא בדרכים שיצבעו גם את הטקסט שהוא מספר בגוונים חדשים: יש מספר שהוא כמו רומן, קורא ברצף נטול הפסקות; אחר הוא כמו שיר: משתהה כמו עובר משורה קצוצה אחת למשנהָ על דף; ושלישי ידגיש את המוזיקליות הפנימית של הטקסט ומילותיו, כפזמון.
וכל קורא "יוצר מחדש את הטקסט באופן התואם את תימות הזהות הייחודיות לו" (צורן, 2009, 38), בהשפעת תהליכי ההעברה הייחודיים לו. במובנים הללו אפשר לדבר על הקורא כגורם – הטקסט אינו מתייחס אל קורא כ"אובייקט" ומוטב שאף אנו ננהג כמותו – המתמיר את הטקסט, או כמטפורה לטקסט המחוללת מעתק סמנטי מעולם חוויותיו של אדם (קורא, בין מטופל ובין מטפל) אל חלק ממשמעותו של הטקסט. אפשר גם לחשוב על קוראים כעל גורמי מעבר המאפשרים לטקסט ליצור תחליף להורו-מחברו בדמותם של מחברים-מחדש נוספים ומתחדשים-תדיר (לפחות באופן פוטנציאלי) – תחליף לאותו הורה-מחבר-יוצר אשר נוכח כל כך בשביל הטקסט שהוליד ובו, עד כי גם בשביל הקורא הוא נוכח כמושא לתהליכי העברה (כאשר מעבר מתמיר זה מתרחש "במרחב המעברי", בלשונו של ברמן [2000], שבו מתחולל המפגש בין הקורא-המטופל, הקורא-המטפל והטקסט).
שכן בה בעת אף הטקסט מבצע העברות משלו, המשחזרות את יחסיו עם הורו-מחברו או עם קוראים שהיו משמעותיים לו במיוחד בעבר – מתיק את היחסים עמם לקורא/ים עכשווי/ים, לעולם מתוך שינוי וחידוש הדפוסים הללו – מפני ש"התימות הספציפיות המתממשות בתהליך הקריאה משתנות מקורא לקורא, ויתרה מזאת, גם אצל אותו קורא מסיטואצית קריאה אחת לשניה" (צורן, 2009, 58). ההעברות הללו של הטקסט נעשות באמצעות דמות או עלילה של טקסט אחר – ויהא זה טקסט-קורא (מפני שכאמור כל קורא הוא טקסט) או טקסט ממשי נוסף שמביא קורא בתגובה למה שמחולל בו המפגש עם הטקסט המדובר – או רעיון המתפתח מתוך הדמות והעלילה הללו (למשל: במהלך דיון בקבוצה החורג מסיפורים אישיים אל מישור עקרוני, או חושף מתוך ריבוי הסיפורים האישיים של חברי הקבוצה תמה משותפת).
בדרכים הללו טקסט יכול למצוא בקורא "זולת עצמי", בעיקר בדרך של העברת-תאומות, בלשונו של קוהוט (כמפורט אצל צורן, 2009, 84–85, 91–94).
וככל שהטקסט עתיק יותר (למשל: מיתוסים, התנ"ך, מעשיות), הוא יכול לזכות למפגשים מרובים יותר עם קוראים, והוא גדל ומותמר ומעמיק, עוד ועוד; לא כקורא האנושי, שחייו קצרים, ומעטים המפגשים המשמעותיים עם אדם או ספר שיכולים להזדמן לו במהלכם (וגם בכך מותר הטקסט מן האדם).
"הגנב"
כך למשל הסיפור "הגנב", פרק מסיפור בהמשכים שהתפרסם בשבועון הילדים "האח" של חסידות חב"ד ברוסיה לפני כמאה שנה (הגנב, הוצאה מחודשת 2012). זהו סיפור על זוג הורים שייחלו לילד. שנים רבות ניסו להולידו ללא הצלחה, עד אשר שאל אותם חכם אם ירצו בילד גם אם ידעו מראש שיהיה לגנב, והם השיבו בחיוב ונולד להם הילד. הילד פונק מרגע לידתו וכל רצונו ניתן לו, ואף על פי כן לא חדל לגנוב, אפילו מהוריו, וכל הניסיונות לחנכו לדרך הישר נכשלו למגינת לב הוריו. עד אשר פגש בחכם שלימדו לגנוב דעת – להציג את עצמו כחדל אישים, בעודו מלא תורה ומעשים טובים; וכך, בדרכי עקלקלות, הגיע אל דרך הישר בדרכו שלו, הגנבית.
הסיפור הזה פגש קוראים רבים במהלך מאה שנותיו, ועם זאת עדיין נותר בו חיפוש אחר מפגש מתמיר עם קורא – כדרכו של כל טקסט משמעותי. ולכן קרץ לקוראת שלו, בעלת תשובה חסידית, ופיתה אותה בצדו הגלוי: הנה יש תשובה; כל אדם צריך לאחוז במה שיש בו – ולו יהא זה גם טבע של גנב – ורק נחוץ לכוון את כיוונו כלפי מעשים טובים, והנה רפא לבן הסורר והפכו לצדיק; ואם כך בנוגע לגנב שהפך צדיק, קל וחומר לכל אחד ואחת מקוראיו. לכן, סברה ואף אמרה זאת בעלת התשובה במפורש, בחרה בו כטקסט משמעותי לה להציגו בפני קבוצת לימוד בקורס "מבוא חווייתי לביבליותרפיה".
אבל לא הדברים הללו הם מה שרצה לומר הטקסט (כפי שגילתה במהלך הדיבור בו בקבוצה גם בעלת התשובה שהביאה אותו). פצע פעור היה בסיפור הזה, של היות נגוע באופן חסר תקנה במהות גנבית, של כאב הורים הרואים את בנם בעריית מהותו זו למרות כל מאמציהם הנואשים להשיבו למוטב; של הפרדוקסליות הנעוצה בהונאת הבריות כדרך אל הטוב. פצע שעשה את "הגנב" לטקסט חסר מנוח המחפש את השלמתו.
ומצא.
נזכיר כאן שתי חברות בקבוצה שנענו לו: הדוהרת והסודית.
את הדוהרת הצליח הטקסט לעצור לרגע. תחילה הוליד הסיפור בקבוצה דיון ברעיון: משמעות ההורות ויחס הורים לילדיהם. בעקבות הדיון הזה השתררה בדוהרת דממה פנימית, שלאחריה סיפרה לקבוצה את כאבה של בת שהוריה אינם רואים אותה. "בפעם הראשונה אני שומעת אותך ככה", אמרה מישהי בקבוצה לדוהרת, "עוצרת וחשופה באופן שנוגע אל הלב". הטקסט מצדו קיבל את סיפורה של הדוהרת – סיפור שנולד מהמפגש עמו – ומצא בו השלמה והעמקה של זהותו-משמעותו באמצעות הבנת כוחה המנחם של היכולת לראות את ילדך נכוחה ולאהוב את מהותו, אפילו אם הוא גנב.
עם הסודית הגדיל "הגנב" לעשות. אותה לכד בעוצמה שאין לעמוד בפניה, וחילץ ממנה את הסוד שלא רצתה בשום פנים לומר אותו; היא, שכבר במפגש הראשון תיארה את עצמה לחברי הקבוצה כברֵכה שמימיה אטומים ואינם מגלים את מעמקיהם. הסוד הזה קשור היה במהותם של הטקסט ושל גיבורו – המהות הגנבית, שכפתה את עצמה על הסודית והוציאה ממנה סיפור על האשמה של חפה מפשע בגנבה ועל תגובתה הטראומטית של הנאשמת לאשמה. והסוד שפרץ ממנה ונגול בפני הקבוצה, בתורו, אילץ את הסודית לכתוב טקסט חדש: שיר על סיזיפוס הסובב לנצח במעגל אינסופי סביב אש שאינה מאירה ואף לא מחממת ורק מטילה סביבו אינספור צללים. בשיר הזה שבה והותמרה משמעותו של "הגנב" חסר המנוח מזווית נוספת, מפני שסוף סוף נאמר במפורש יגון נידונותו של גיבורו למהות הארורה, הגנבית; הוכר כאבו של הגיבור.
בכך שימשו הדוהרת והסודית לטקסט גורם מעבר מיחסיו עם הוריו-מחבריו שמתו זה מכבר, חסידים ישרי דרך ו(לפחות בעיני בעלת התשובה שפותתה להביאו) בעלי תשובות נחרצות ופתרונות לקשיי הקיום, ואפשרו ל"הגנב" לגבש ולהחצין את פניו הכואבות ונטולות הפתרון. באינטראקציה הבין-אישית של הטקסט עם קוראותיו (בשיתוף ובתיווך של הקבוצה) הפכו חוויותיהן הסובייקטיביות לדוגמה – אנלוגית למטפורה – לחלק מזהותו-משמעותו שלו, התמירו והעמיקו אותה.
אזהרה
יש לומר במפורש: טקסט המזמן אליו קוראים למטרות שכאלה לא רק ערמומי ואף נצלן הוא, אלא לפעמים גם מסוכן מאוד. אמנם יודע הטקסט שנחוץ להגן על קוראיו – שאם לא כן יחדלו מקרוא ולא עוד יוכלו לשמש למילוי צרכיו – ולכן בדרך כלל הוא מסווה את תהומותיו כך שיותירו מרחב פעולה נוח למנגנוני ההגנה של הקוראת. אבל לפעמים מתרחשות תקלות, ומה שהטקסט מעורר בקוראת עלול לפרוץ בה סכרים שיציפו אותה מנשוא ושאותם יקשה עד מאוד לשוב ולסכור. כך קרה במקרה "הגנב" לסודית. לכן נחוצה הייתה השומרת, הקוראת-המטפלת: מנחת הקבוצה. אלא שבמקרה זה קצרה גם ידה של השומרת מלהושיע; הסודית התבצרה בתוך תוכי עצמה, ולזמן ממושך לא היה אפשר, ואולי גם אסור היה, לגעת בה בכאבה.
היזהרו בטקסטים שאתם מניחים להם לעבור דרככם!
במקום סיום
מה אומר לנו הטקסט, שואלת המנחה, מה הוא עושה לנו, איזה רעב הוא מעורר בנו. ואיך.
(מתוך "מפגש ספרותי", סיפור קצר של הכותבת שהובא לקבוצה [חפץ, בדפוס])
קוראים יקרים, אנא קראו, חשבו והשיבו על השאלות הללו בזמנכם החופשי. ואל תתמהמהו מלעשות זאת. זכרו: טקסטים, כמוהם כמרבית בני האדם, הם יצורים חסרי מנוח, ואין מפגש – בטיפול ביבליותרפי או אחר – שבכוחו להיענות לצורכיהם באופן מלא. טקסט זקוק לקורא או לקוראת, שתשוב ותכתוב אותו מחדש מתוך זהותה ודפוס ההעברה הייחודי לקוראת המסוימת הזו. לך. הוא ממתין לתשובתך
.מקורות
בולס, כ', 2000. צילו של האובייקט, תל אביב: דביר.
ברמן, ע', 2000. "ורטיגו של היצ'קוק: קריסתה של פנטזיית הצלה", אלפיים 17, עמ' 57–58.
גרוסמן, ד', 2002. "ספרים שקראו אותי", בתוך: ר' קרטון-בלום (עורכת), מאין נחלתי את שירי: סופרים ומשוררים מדברים על מקורות השראה, תל אביב: ידיעות אחרונות ספרי חמד, עמ' 33–46.
"הגנב", 2012 [תרע"א–תרע"ד]. האח, מכון אוהלי שם, ליובאוויטש והוצאת חיש (הוצאה מחודשת).
חפץ, ד', בדפוס. "מפגש ספרותי", בתוך: דולפינים בקרית גת, תל אביב: ספרא והקיבוץ המאוחד.
צורן, ר', 2009. חותם האותיות: קריאה וזהות בדיאלוג הביבליותרפי, ירוש