"...עכשיו – גם אמי כאבי: קדושי דומיה.
יש משעול-לבנה על גלים נוצצים:
ויש הבן היחיד
השריד
בעולם- -"
"רחובות הנהר ספר האיליות והכוח" לאורי צבי גרינברג (עמ' רטז)
Limorraviv4@gmail.com
מאמר זה נכתב כחלק מעבודה מקיפה לקורס שכותרתו "טראומה כמקרה מבחן בין ספרות ופסיכואנליזה". העבודה בכללה משווה בין טראומה (קרי חוויית ה"נורא") לבין חוויית ה"נשגב", ומראה כיצד השתיים יונקות מאותו מקור, תוך התמקדות בפער המורכב שבין החוויה הטראומטית כשלעצמה מחד גיסא, ואופן ביטויה בשפה ובלשון המדוברת מאידך גיסא. ברצוני לטעון כאן כי פער זה הנו המצע שעליו מושתתת חוויית ה"נורא" והבסיס שעליו נשענות חוויות טראומטיות-שליליות. המאמר יבוסס על כתביהם של ז'אן-פרנסואה ליוטאר, אהרון אפלפלד, פרימו לוי, ח.נ. ביאליק, הצייר סמואל בק וכמה טקסטים נוספים.
ככלל, ניתן לומר ששפת הלשון הנה מדיום תקשורתי שמטרתו לשקף מציאות על ידי הענקת משמעות קוגניטיבית לסמלים מילוליים. מעמדה של השפה בחוויה האנושית הוא כה אינטימי, עד כי לא ניתן להפריד בנקל בין הסובייקט המתואר לבין השפה שנועדה לתארו. אכן, הקו הדק המפריד (אם בכלל) בין האינטימי לבין הסימביוטי מהווה שאלה בסיסית בנוגע ליחס בין מציאות העצמים לבין השפה המתארת אותם - כפי שעולה, לדוגמה, מתורת האידאות האפלטונית. מנגד, ישנם רבים המעלים ספק חמור בנוגע ליכולתה של השפה לגשר באמת בין המציאות לבין עין האנוש הבוחנת, השופטת והמתארת אותה. כפי שמציין ח.נ. ביאליק במסתו הקלאסית "גלוי וכסוי בלשון": "על מה יש לתמוה? על אותו רגש הבטחון ועל אותה קורת-הרוח שמלווים את האדם בדיבורו, כאילו הוא מעביר באמת את מחשבתו או את הרגשתו המובעת על מי מנוחות ודרך גשר של ברזל. והוא אינו משער כלל עד כמה מרופף אותו הגשר של מילים, עד כמה עמוקה ואפלה התהום הפתוחה תחתיו, ועד כמה יש ממעשה הנס בכל פסיעה בשלום" (1943, ע' קצא). "הלשון לכל צירופיה", מסכם ביאליק את תהיותיו, "אינה מכניסה אותנו כלל למחיצתם הפנימית, למהותם הגמורה של דברים, אלא אדרבה, היא עצמה חוצצת בפניהם" (שם, שם).
ואם כך הדברים במציאות הקונבנציונלית, קל וחומר במציאות טראומטית. השואה, אליבא דרבים, אמנם העמידה את השפה ואת הרלוונטיות שלה בפני מצב אקוטי. בהיות השואה מציאות הנתפסת כגובלת בתחום הסוריאליסטי, הפנטסטי ואף המטה-פיזי, היא הציבה ואף מוסיפה להציב אתגר קיומי לשפה שנועדה לתארה. לשון אחר, ה"בוז" שבזה השואה לכל ניסיון להכילה בהקשרים היסטוריים מקובלים ו/או בקונבנציות חשיבה ואנאליזה, משפיע ישירות על הכלי שבא לשרת קונבנציות אלה - השפה. אליבא דרבים, אם כך, מתעלה השואה מעבר למילים. היא "המסתורין הנורא" של אלי ויזל - mysterium tremendum - שעליו לא ניתן להחיל קונבנציה מכל סוג שהוא.
פרימו לוי, לדוגמה, כתב בספרו "הזהו אדם" כי "אם היה עולם המחנות מתקיים זמן רב יותר, הייתה נוצרת שפה אחרת כדי להביע תחושות שלא נודעו עד כה" (2007, ע' 134) - שפה אשר באמצעותה קיווה לוי להסביר לקהל קוראיו (שחי במציאות אחרת) רצף חוויות טריוויאליות לכאורה שאותן חווה: עמל, קור, רעב וחולשה. הספק בעצם יכולתה של השפה המילולית לבטא בנאמנות רבדים שונים במציאות האנושית, עומד הן במרכז יצירותיהם של אלה ששרדו את השואה והן של אלה שלמדו על אודותיה, או שניסו לעמוד על טיבה. שני הצדדים עשו את דרכם בחיפוש מעמיק, אם כי לעתים עקר, אחר השאלה כיצד לייצג בשפה טראומה כה קיצונית כגון זו שהעמידה השואה.
בין הוגים אלה עמד גם הפילוסוף הצרפתי ז'אן-פרנסואה ליוטאר, שהעיסוק בשאלה זו הובילו לטבוע את המונח "דיפרנד" (Le Diffe'rend) כדי לתאר את הפער הבלתי ניתן לגישור בין החוויה לבין ביטויה בשפה המדוברת. לטענתו, ה"דיפרנד" הנו "המצב הלא יציב והרגע של הלשון שבו משהו שצריך להיות בר-ביטוי בהיגדים כבר אינו יכול להיות כזה. מצב זה כולל את השתיקה שהיא היגד שלילי [...]. מה שבדרך-כלל אנחנו מכנים תחושה (sentiment) מאותת על המצב הזה. כש'אין מילים בפיו' וכו'" (ליוטאר, ע' 144).
את החיפוש אחר טוהר הביטוי, ההכרה במוגבלותה של המילה לשקף את ההוויה וסכנת הזיוף האורבת לפתחה ניתן למצוא גם בכתביו של אהרון אפלפד. בספרו "סיפור חיים" טוען אפלפלד כי רצף מילים רהוט מעורר בו חשד, ועד כמה מעדיף הוא על פניו את הגמגום, שבו הוא "שומע את החיכוך ואת האי-שקט, את המאמץ לצרוף את המילים מן הסיגים, את הרצון להושיט לך משהו פנימי" (1999, ע' 95). המילים קורסות בנקודת הממשק שבין הנפש החווה לבין מקרה הטראומה הקיצוני. הדיסונאנס בין חוויית הזוועה המרעישה את נפשו של האדם מחד גיסא ובין האלם הנכפה עליו מאין מילים לתארה מאידך גיסא, בוקע חלל אדיר התר בלית ברירה אחר מקורות מילוי/ביטוי חלופיים. דווקא כאן ניצב הוא עירום, באשר המילים שעמדו לו כל חייו נשאבות פנימה אל נבכיה של נפשו וגוזרות על עצמן שתיקה רועמת, המחרישה את הקול ואת הכול. ב"סיפור חיים" ישנה דוגמה למצב שבו בני אדם מתקשים להכיל בשפת הלשון חוויות קשות מנשוא שעברו. בספר מספר אפלפלד את סיפורם המחריד של הילדים שנכלאו במכלאת כלבי הזאב במחנה קלטשונד. הילדים ששפר עליהם מזלם והצליחו להימלט, נותרו הלומים ואילמים --- הם אמנם ניצלו, אך "שפתם נכרתה מפיהם" (שם, ע' 70).
ליוטאר טען כי כדי שכל עוולה תוכל ללבוש צורה של היגד, יש לפנות מקום ל"דיפרנד" - לחפש עבורה מטבעות לשון (idiome) לבל תידחק לשולי התודעה היחידית והקיבוצית (ליוטאר, ע' 142). ליוטאר מציע להמציא שפה שתייצג את השתיקות המסמנות את קיומה של הוויה שטרם עברה תהליך של סימבוליזציה ושטרם עובדה למילה מדוברת, או קיבלה ייצוג של שפה. הוא קורא "למסד מוענים חדשים, שבעל הקובלנה יחדל מלהיות קורבן. זה דורש כללים חדשים ליצירת היגדים ולשרשורם." (שם, ע' 144). ליוטאר מאמין כי לאמנים היכולת להמציא שפה שתסייע להבין את החוויה שמעבר ללשון המדוברת, וכי דרכם ודרך עבודותיהם הוא מקווה לממש את האפשרות "להעיד על דיפרנדים ולמצוא להם ניבים" (שם, שם).
אליבא דליוטאר, במקומות שבהם השפה המילולית מתקשה, או חדלה, מלשרת את כל צורכי הנפש, ניתן להיאחז בדרכי ביטוי נוספות שתגשרנה על הפער בין החוויה לבין תיאורה. על חלקן מצביע ביאליק בסיום חיבורו "גלוי וכסוי בלשון": "עד כאן על לשון המלים. אבל מלבד זה 'עוד לאלוה' לשונות בלא מלים: הנגינה, הבכייה והשחוק [...] הללו מתחילים ממקום שהמלים כלות, ולא לסתום באים אלא לפתוח [...] כל יצירת רוח שאין בה מהד אחד משלושה אלה, אין חייה חיים ורתוי לה שלא באה לעולם" (1943, ע' קצג, דגשים שלי, ל.ר). נוסף על הלשונות שמציין ביאליק, מוסיף אפלפלד בכתביו את שפות ההתבוננות, החלום והתפילה כסוגות חלופיות של שיח הלוכדות את העילגות, האילמות והשתיקה, ומסייעות להן לעבור תהליך של עיבוד כדי לקבל את ייצוגן בשפה. ראוי לציין שכל הלשונות האלה מתקיימות גם בעולם חוויית ה"נשגב", אם כי לא ארחיב בעניין זה במאמר הנוכחי.
את ההתבוננות פנימה מתאר אפלפלד בספרו "האיש שלא פסק לישון" כ"שאיבה שמעלה [מתוכו] ציורי נפש שצללו [בו] לפני שנים [...], כשהם עולים על פני השטח הם שלמים כביום [ששמע וראה] אותם לראשונה" (2010, ע' 38). על החלום הוא כותב כי "בתרדמה [הוא] רואה את האנשים בבהירות רבה יותר, הם נגלפים מתוך החשכה והפנימיות שלהם מבהיקה על פניהם" (שם, ע' 129). את התפילה מכנה אפלפלד "דיבור ולא עמידה אילמת" (שם, ע' 130).
גם לאמנות הוויזואלית תפקיד חשוב בהוצאת שפת ההיעדר מן הכוח אל הפועל, שהרי במקומות שבהם נעדרת האפשרות להבין, מאותגרת באופן משמעותי היכולת להתבטא בשפה, כל שכן לתאר או להסביר מציאות כלשהי. על רקע קשיים אלו, הטבועים בגבולות הלשון ובמהות המציאות כפי שנחוותה על ידי ניצולי השואה, בולטת אמנותו של הצייר סמואל בק (בעצמו ניצול שואה מגטו וילנה). סדרת ציוריו המכונה Landscape of Jewish Experience מכניסה את הצופה אל לב לבם של המבוכה, האכזבה, הערכיות המנופצת והאדמה העשנה, ובתוך כך עוקפת את הצורך במילים ומתקפת רעיונות המציגים באופן רהוט חלק מהשאלות הקשות ביותר שמעלה השואה.
בעבודתו זו לוקח סמואל בק סמלים וערכי יסוד יהודיים שעומדים בבסיס חייו (וחיי העם היהודי), עוקר אותם ממשמעותם המקובלת, אך מוסיף להשתמש בהם כדי ליצור תבנית מציאות חלופית - מעין תמונת תשליל של הקונבנציה. תחושות הזעם והבלבול הכלואות בו מוצאות שפה שאת ביטויה ניתן לראות בחללי האותיות שנותרו על לוחות הברית ובשברי האותיות המרוסקות לרגליהם, בעצים שלעליהם צורת מגן דוד ושורשיהם עקורים מן הקרקע, בציוויים מוסריים החקוקים באבן מרוטשת, בכלי הזמר של הכליזמרים ובניגוניהם האילמים, חפים מצליל וממנגינה, בעשן המיתמר מעלה ומכסה את ההריסות, את הכיליון ואת הבושה, בשריפה שמכלה הכול ובנרות הזיכרון שעומדים מיותמים בחלל צחיח, חף מאדם וממילים. דמויות רבות ביצירתו של בק מתוארות כשעיניהן עיוורות, מכוסות או מושפלות מטה. אפשר כי זו הייתה דרכו להתמודד עם העובדה שיהודים רבים, ביניהם בני משפחתו, לא היו מוכנים או מסוגלים להבין שהשואה עומדת להתרחש, וגם כשכבר התרגשה ובאה עליהם, לא היו מוכנים להכיר בכך. בציוריו של סמואל בק ההוויה חסרת שקט, מתריסה, טלואה, א-סימטרית. עם זאת, דומה כי בעבורו הייתה שפה זו רהוטה יותר מכל שפת דיבור.
מתוך מגוון ציוריו, בחרתי שלוש עבודות המעניקות נוכחות ל"שפת ההיעדר": בציור
1995 Burning (Bak, 1996, p.14) מתעמת בק מול הדיבר השישי "לא תרצח", כשהוא מוכיח את האל על כי לא עמד בציווי שאותו הוא עצמו ציווה, ובעשותו כך מילא את העולם בנוכחות המוות של מיליוני הנרצחים. בציור1977 Smoke (Bak, 1995, p.12) נראה עשן ארובות תאי הגזים המתגבש לכדי בית קברות עמוס מצבות אבן, ובראשן לוחות הברית, כשהם חלולים מציוויים, והמילה היחידה המוטבעת בהם היא נוכחותו הרועמת של החוסר - המילה הקטנה-גדולה "לא", ובתוכה גלומה תחילתו של ציווי מוסרי שהכזיב. בציור1994 Alone IV (Bak, 1995, p.1) נראה מגן הדוד כאי בודד בלב ים חשוך - פיסת אדמה אחרונה, ועם זאת נטושה, חסרת אוריינטציה במרחב וזמן, נטולת זהות, תוחלת או תקווה. בק נותן ביטוי כאן לאובדן הפרט והקהילה, ויותר מכול מתאר חוויה של עם בודד, תחת שמים עשנים, נטול הגנה והשגחה.
למרות היות הפרוזה, השירה והאמנות החזותית מבעים חלופיים לשפה המדוברת, אף הן עומדות לא אחת בפני אתגר וביקורת קשים בניסיונן לתאר את מציאות השואה. הנורמליזציה של האנומליות הקיצונית שאפיינה את שגרת השואה - תחושות של איום מתמיד, חוסר הבנה תהומי, קריסת גוף ונפש, שידוד ערכים דראסטי, מאבק הישרדות וחוסר אונים קיומי - הנה מצב המתעלה מעל ליכולת מבעים אלו לתארה בכלים העומדים לרוב לרשותם. המרחק האסתטי ששומרת לעתים האמנות מן המציאות, קובע גם את גבולות הגזרה התוחמים את יכולתה לתארה.
כך, לדוגמה, עולה ממאמרו של עופר אדרת ב"מוסף השבוע" בעיתון "הארץ" (עשרה באוגוסט, 2012), שבו נכתב על מיזם חדש וחריג מסוגו המובל על ידי ההיסטוריון וחוקר השואה הישראלי ד"ר גדעון גרייף, שחבר לאדריכל הגרמני פיטר זיברס. יחד עובדים השניים על פרויקט שכל ייעודו "לשחזר את אושוויץ כמו שהיה בזמן אמת" (אדרת, "מוסף השבוע", ע' 20). יוזמה זו, המשלבת היסטוריה וארכיטקטורה, מתוארת כמבצע מורכב הנשען על צילומי אוויר, תוכניות בניין מקוריות, מאמרים ומאות עדויות שעוזרות לתעד מחדש את אושוויץ על דפי השרטוט. במרכזו של פרויקט זה עומד עניין שבגינו טרם התקבלה הכרעה, והוא "האם להציג את השרטוטים בצבע או בשחור-לבן?" (שם, ע' 21). גרייף טוען כי באושוויץ היה "דשא ירוק, והבתים היו צבועים בחלקם. אבל אנשים נרתעים מזה, ואומרים שצבע לא שייך לשואה [...]" (שם, שם, דגש שלי, ל.ר).
אין זה פשוט, אם כן, לתרגם זיכרונות, עדויות וחוויות הקשורות בשואה לכדי תוצר אסתטי בעל ערך. כל תיעוד הופך למעשה לפרשנות, וכל ייצוג חשוד ב"אמנותיות" מתוקף היותו מעוגן בהקשר התרבותי שבו הוא נוצר. נוסף על כך, מציגה האמנות בעיה שעיקרה פחות באמן היוצר אותה ויותר ביצירה עצמה ובקהל צופיה. במאמרו Art after Auschwitz כותב סטפן פיינסטיין כי הציור והאמנות החזותית עומדים בפני אתגר מורכב בניסיונם לעבד את זיכרון השואה ליצירה. פיינסטיין מציין כי:
Mediums of visual memory are less accessible than printed materials. Access to visual responses
of the Holocaust necessitates a gallery experience, which involves other people and does not have the intimacy of reading a book. The gallery experience also necessitates some art appreciation by viewers […]. Thus, for painters or visual artists, the task of conveying memory is more complex because of potential insufficiencies of both their own work and limitations of the audience (in Cargas, ed., 1999, pp.166-167).
הטראומה, אם כן, נותנת לנו מושג על מורכבות הפער שבין החוויה האנושית לבין אפשרות ביטויה בשפה. מעדויות של ניצולי שואה שומעים לא אחת על חיים בצל שתי מציאויות מקבילות. האחת היא החיים בהווה, והשנייה הנה בהדים החוזרים ונשנים ממרחבי הגיהינום של השואה. כמה מייסר להיות אדם אשר ישותו שסועה לעד בין עולמו העכשווי לבין "פלנט[ת] אושוויץ" (כפי שכינה אותה ניצול השואה והסופר יחיאל דינור/ק. צטניק). כמה קשה לנווט בין שני עולמות הנשמעים לחוקים כה שונים מבחינת תפיסה, הבנה, רגש - כל שכן שפה. הטראומה, אם כן, אינה נחלתה הבלעדית של החוויה כשלעצמה. הטראומה נמשכת מעבר לחוויית המאורע ומתעצמת מהיעדר היכולת להמשיגה בשפה. לשון אחר, אי-היכולת לתאר את הטראומה היא חלק מתהליך העצמתה כטראומה.
הפער הנגזר בין החוויה לבין תיאורה מוביל לתחושת בדידות קיומית. בחוויית הטראומה אין האדם מסוגל לפרוץ מגבולות ה"עצמי" כדי לעכל את החוויה, לעבדה ולהטמיעה. ה"דיאלוג" שלו עם החוויה הוא למעשה בחזקת מונולוג מועשר, שנועד לפרוץ את חומת הבדידות שנגזרה עליו עקב קרבה כה אינטימית ל"נורא". מסיבה זו נחווה המעבר מרשות היחיד לרשות הרבים כטראומטי בפני עצמו. אחת השאלות המרתקות שעולות מתובנה זו נוגעת במרכיבים הקוגניטיביים, הסמליים והערכיים המעצבים מונולוג מועשר מסוג זה, וכיצד הם מופעלים כדי למשמֵע (to infuse meaning) את החוויה הטראומטית במציאות היומיומית.
* סטודנטית לביבליותרפיה, שנה ג' מכללת סמינר הקיבוצים, תל-אביב
רשימה ביבליוגרפית:
עברית
- אדרת, ע. (2012, 10 אוגוסט), אושוויץ בתלת ממד. הארץ. מוסף השבוע. עמ' 20-21. (ראה גם באתר "הארץ" באינטרנט ב: http://www.haaretz.co.il/magazine/1.1798003)
- אפלפלד א. (1999). סיפור חיים. ירושלים: כתר.
- אפלפלד א. (2010). האיש שלא פסק לישון. אור יהודה: כנרת-זמורה ביתן.
- ביאליק ח. נ. (1943). כל כתבי ח . נ. ביאליק (מהדורה רביעית). תל-אביב: דביר.
- גרינברג א. צ. (1978). רחובות הנהר - ספר האיליות והכח (מהדורה רביעית). תל-אביב: שוקן.
- לוי פ. (2007). הזהו אדם (הדפסה עשרים ואחת). תל-אביב: עם-עובד.
- ליוטאר ז. פ. הדיפרנד. [גרסה אלקטרונית]. תיאוריה וביקורת, מס' 8, קיץ 1996, מכון ון ליר, ירושלים, עמ' 139-150 ( ראה http://www.vanleer.org.il/heb/publications.asp?id=4&mag=8)
English
- Bak, S. (1995). Myth, Midrash and Mysticism – Paintings. Boston: Pucker Gallery.
- Bak, S. (1996). Landscapes of Jewish Experience II. Boston: Pucker Gallery.
- Feinstein, S. C. (1999). Art After Auschwitz. in Cargas, H. J. (Ed.), Problems Unique to the Holocaust (pp.152-167). Kentucky: The University Press of Kentucky.