רות נצר
פסיכולוגית קלינית יונגיאנית
פסיכותרפיה - הדרכה - סדנאות טארוט
netzerr@bezeqint.net
הספר הקולנוע מטפל בנו נולד מהיכרותי בחשיבותו הרבה של הקולנוע כתחליף לספרות ולמיתוסים הקדומים. במשך הזמן גם נהייתי מודעת לריבוי סרטים שעוסקים בטיפול הנפשי. התברר לי שעניינם של סרטים אלה בעיקר ביחסים בין המטפל לבין המטופל, יחסים שהם לב לבו של הטיפול הנפשי.
המטפל הוא הפסיכולוג, הפסיכיאטר, הרופא, המטפל באמנות, העובד הסוציאלי או לחלופין המטפלים האלטרנטיביים, מטפלי התקשור, ההילינג, השיאצו וטיפולי הגוף למיניהם. בכל הקשרים הטיפוליים האלה מתקיימת מערכת יחסים ייחודית, היררכית והדדית כאחד, שמאפשרת תהליכי שינוי ומרפא, אף כי יחסים אלה עלולים להיות גם יחסי כוח וניצול.
בעולם הפסיכותרפיה יש עיסוק רב בנושא זה, והקולנוע משקף את חשיבות המודעות ליחסים אלה. יתרה מזאת, הקולנוע אף משקף את הטיפול הנפשי כמבוסס על ההיבטים הרגשיים של היחסים הטיפוליים, ולא על הפרשנות והתובנה של עולמו הפנימי של המטופל.
התשתית התיאורטית להתמקדות של הקולנוע ביחסי מטפל-מטופל היא תיאוריית יחסי האובייקט הפסיכואנליטית, שמבססת את הפסיכותרפיה על תובנות של יחסי המטופל עם הדמויות המשמעותיות בחייו, ועל יחסיו הנרקמים עם המטפל בעת השחזור והניסיון לתיקון של יחסים אלה כשהמטפל הוא זולתעצמי , שמשאיל את עצמו למטופל. עניינם של הסרטים בעיקר במרחב המעברי בין המטפל לבין המטופל כשדה הטיפולי שבו, כמו בדרמה, מתרחשים הקונפליקט והפתרון. הספר עצמו מתבונן ביחסים אלה במבט של סימבוליקה יונגיאנית בתוך הקשר מיתי.
הספר עוסק בהיבטים הבסיסיים, הארכיטיפיים שמרכיבים יחסי מטפל-מטופל, ונושאים עמם את ההיבטים החיוביים כמו גם את הקשיים שבהם; את כוח המרפא שבהם כמו גם את כוח ההרס.
יחסי מטפל-מטופל מתוארים כבר במיתוסים כיחסי האדם עם מורה הדרך שהוא האל, הכהן, הרב או הצדיק. מנקודת המבט של יונג, כלל המיתוסים הקיימים עוסקים במסע הגיבור המתגבר על מכשוליו ובמסע החיפוש של כינון העצמי, והם למעשה גם המיתוסים של מסע הפסיכותרפיה. המיתוסים האלה משמשים כהוראות של ספר מסע למטפל ולמטופל כאחד. הם מביאים ידע על שלבי הדרך האפשריים, הקשיים הצפויים בדרך והדרכים להתמודד איתם. מיתוסים אלה מראים לנו שתהליכי הריפוי, ההשתנות המצמיחה, הדיאלוג בין האדם לבין עצמו ומעמקיו ובין אדם לבין מורה הדרך שמאפשר לו את התהליך – כל אלה קיימים מקדמת דנא, כפי שגם טקסי ריפוי היו מאז ומעולם.
אחרי עידן המיתוסים עבר המסע האנושי והטיפולי אל האגדות ואל הספרות. רולו מיי (בעקבות יונג) רואה ביצירה הגדולה הקומדיה האלוהית (דנטה 1956) את מיתוס האינדיבידואציה שהצליין-עולה הרגל ומורה הדרך שלו שותפים לו, והוא דגם ליחסי מטפל-מטופל (2001: 131). כיום עוסק בכך גם הקולנוע. התובנה הבסיסית של הספר היא שהקולנוע מעניק ביטוי, תובנה ומרפא לנפש, וכך הוא מטפל בנו. היחסים בין הקולנוע לבין הצופה הם ביטוי ליחסי מטפל-מטופל. מעבר לכך, כמו שכל מטופל הוא מראָה עבור המטפל, כך הקולנוע שעוסק ביחסי מטפל-מטופל מהווה מראָה למטפלים שבה הם רואים כיצד הם נתפסים, והוא משקף להם את ההיבטים הבעייתיים שלהם כמו גם את ההיבטים החיוביים-האידיאליים שלהם.
הקולנוע נוטה לתאר מערכות יחסים קיצוניות, לשבור את גבולות הטיפול המקובלים, ואף לתאר לעתים את המטפל כבעייתי, ולעתים כבעייתי ביותר וחולה. הקולנוע גם מבטא את הפנטזיה לקשר אינטימי בין מטפל למטופל, קשר עמוק וקרוב כיחסי אהבה מלאים, שאינו אפשרי במסגרת הטיפול הנפשי. בכל אלה הקולנוע הוא כמו חלום קולקטיבי וכמו מורה דרך שנועד ללמד אותנו איך להיות מטפלים טובים.
מבוא אישי
"והיה בי חפץ של התמסרות; למה
אחסר נפשי מכל היופי הזה, ארשום
אותו לעדות." (רות נצר. בוקר אפריל)
מאז ומעולם העדפתי את הקולנוע על פני התיאטרון. תחילה, משום שיכולתי לאפשר לעצמי את עלות כרטיס הקולנוע בזמנים שבהם התיאטרון היה יקר מדי עבורי, ולאחר מכן משום כוחו הרב-חושי, ששבה אותי בקסמו, ומשום שהקולנוע היה עבורי חי, אמיתי ומשכנע יותר. דרכו למדתי להכיר חיים אחרים של אנשים אחרים, בארצות אחרות, במצבי חיים אחרים. פגשתי בעלילות גורל, בדרכי ביטוי וברגשות, בסערות נפש ובמאוויים שטרם הכרתי.
בתוך עולם הקולנוע יכולתי להתמסר ללא חשש; יכולתי לשכוח את עצמי לחלוטין, אף כי מבלי דעת פגשתי כך את עצמי שלא נודע לי עד כה; כי כמו בכל אמנות, הקולנוע משקף לא רק את עולמו של היוצר, אלא גם את עולמו של האדם הצופה. בניסוח של המשוררת אגי משעול:
"זהו הרגע בו מתברר לי כי אני המסך, וכי הדרך היחידה לגלות מי אני היא לנחש מה מוקרן עליי" (2008: 55).
הקולנוע כרוך עבורי בתשוקת החיים ובתשוקת הידיעה של הנסתר המשתקף בעולם אחר. לעתים אני מדמה כאילו אני הולכת בעולם כשבמבטי אני מצלמת סרט דוקומנטרי, וכל דבר סביב הוא התרחשות בו. העולם נעשה אז חד, ומה שקורה מרגע לרגע מתרחש לפניי בסרט בזמן אמת.
ככל שאני מרבה לפגוש את הקולנוע במרחב הדיאלוגי שבינינו ומדברת על אודותיו, הוא נענה לי ומדבר אליי בהבנות חדשות. אני מרגישה אותו והוא מרגיש אותי. אני מפרשת אותו והוא מפרש לי את עצמי ואת עצמנו (שטיין 1988).
כמו כל אמנות במיטבה, הקולנוע מעורר בי את התחושה "כאילו הטילה התמונה את התשוקה אל מעבר למה שהיא מתירה לנו לראות" (בארת 1988: 63). וכמו בכל אמנות, גם בקולנוע מתקיים דיאלוג בינינו לבין מי שאנו רק מביטים בו כביכול; כי זה שאנו מצלמים במבט גם הוא מצלם אותנו במבטו. כפי שכתבתי:
"שחור-לבן נקי מצלם
את מעלה המדרגות.
חתול סיאמי פוסע ארוכות
אל מעגל שָקט, מנקד
בעיניו את מבטִי" (רות נצר. 1989: 24)
כשהבחנתי בריבוי סרטים שעוסקים בטיפול נפשי, שמתי לב לכך שהטיפול מוצג בהקצנתו לטובה או לרעה, ופעמים רבות מעוות את מה שידוע לי על מה שמתרחש באמת בחדר הטיפולים מתוך ניסיוני כמטופלת וכמטפלת.
תהיתי מה מושך את הקולנוע, שנולד בראשית המאה ה-20, ממש סמוך לעריסת הפסיכואנליזה, לעסוק בפסיכותרפיה, שהיא השי שפרויד, יונג ואחרים העניקו לנו. ידוע כי אנשי האמנות והבוהמה, וביניהם אנשי הקולנוע, הם צרכנים ידועים של הטיפול הנפשי, ואולי רבים מהם ראו צורך לבטא את חוויותיהם – לטובה ולרעה – מהטיפול הנפשי. במשך הזמן עלתה בי המחשבה שיש משמעות לעיסוק האינטנסיבי של הקולנוע בטיפול הנפשי, ושלאמיתו של דבר, עיקר עניינו של הקולנוע העוסק בפסיכותרפיה הוא ביחסים הדיאלוגיים-הטיפוליים, שהם לב לבו של הטיפול הנפשי. האם יחסי אנוש הם לא לב לבם של החיים עצמם?
הסקרנות הוליכה אותי למסע מרתק אל סרטים רבים. בהדרגה הבנתי שסרטי הקולנוע הם החלום הקולקטיבי של תקופתנו; מכאן, שככל חלום יש להם התכוונות תכליתית להביא אותנו למודעות חדשה של הקיום האנושי ולהיכרות עצמית מועצמת. עניין זה נכון לכל צופה קולנוע, אולם ביתר שאת כשמדובר בצופי קולנוע שהם מטפלים. נראה לי שהסרטים שעוסקים ביחסי מטפל-מטופל מכוונים להביא אותנו למודעות שעלינו "ללמוד מן המטופל", כשם ספרו של פטריק קייסמנט (1985). עלינו ללמוד מן המטופל ומן המטפל הקולנועי ומהאופן שבו מצטייר הטיפול בקולנוע, מהמאוויים שהוא מעורר ומההתנגדויות כלפיו בתוך המדיה הקולנועית. כך הבנתי שהקולנוע הוא זה שמטפל בנו.
לפני שניגש ליחסי מטפל-מטופל בקולנוע, נתבונן בהיבטים הפסיכולוגיים של הקולנוע, שמבלי דעת משפיעים על נפשנו, וכך "מטפלים" בנו, הצופים: המבטים ההדדיים ומשמעותם, הדיאלוג בין צופה לנצפה, התנועה בין האובייקטיבי לסובייקטיבי, המבט המציצני, הקרבה-הזדהות לעומת הרחקה, מינון הרגשות, המודעות העצמית, המגע עם הפצע, עם עומקי הלא-מודע והחלום, העלאת המודחק ותהליכי הריפוי.
הנה שיר שכתבתי על ציור אקספרסיוניסטי מראשית המאה ה-20, שהופך בהדרגה ל"שוט" מתוך סרט:
"כמדומני שכבר אמצע הלילה. הבר כמעט ריק.
הכפיל של המפרי בוגארט, שגוחן על דלפק הבר
בחליפה ועניבה, חובש לראשו את המגבעת של לאונרד כהן,
ככה גברים התלבשו אז, בראשית המאה העשרים.
פניו נחושות. הסיגריה שבין אצבעותיו חורכת את הדלפק האפלולי.
האישה האדמונית לידו פוכרת את אצבעותיה.
שערה הארוך מוסט אחורה, צווארה חשוף, פניה גלויות.
מבטה מרוכז בקיסם שהיא אוחזת
כדי להסתיר את מבוכתה. היא שותקת.
הגבר מדבר. הבארמן הוא כומר הווידוי."
אז הבנתי; הקולנוע הוא כומר הווידוי שלנו. אבל גם אנחנו, הצופים, הננו כומר הווידוי עבור גיבורי הקולנוע.