מיניות, היקשרות ואהבה - האם זה אפשרי? - מיכל שיוביץ

מיכל שיוביץ; M.A., מטפלת בתנועה, מדריכה, אנליזה קבוצתית
Michali9@bezeqint.net

במאמר זה אתאר את המיניות כפי שהתייחס אליה פרויד – חיוּת מְניעָה, מנוע צמיחה. בהמשך אתאר כיצד תופסת ג'סיקה בנג'מין את יחסי ההיקשרות והאהבה. אחר כך אחבר את אלו לפרקטיקה הטיפולית שאליה מכוון גרוסמארק בהתבוננותו על "המטפל הלא חודרני". כל זאת תוך כדי הצגת הטיפול בגל: טיפול בתנועה בקליניקה שלי שארך כעשר שנים שהיו משמעותיות מאוד עבורה ועבורי.

בהמשך לפרויד, יוסי טריאסט מתייחס למיניות כ"מנוע הצמיחה" (2013, 140), ככוח חיות המניע צמיחה, או במצב ההפוך, כאשר יש חסימה, תיווצר חיוּת מנוּעה – חסימת חיות מצמיחה.

בתקופה מאוחרת של כתיבתו התייחס פרויד למיניות הלא מודעת כאל ה"מפץ הגדול" - החומר הגולמי שממנו אנחנו מתפתחים למי שאנחנו וליחסים שניצור עם אחרים (פרויד, אצל טריאסט, 2013). מיניות זו צופנת בחובה תשוקה עמוקה לפענח את חידת הולדתו של האדם. זוהי מיניות לא מודעת אשר התממשותה ההדרגתית משגרת את הסובייקט למסע התהוותו (שם, עמ' 140). מעצם טבעה המיניות סוללת את דרכו של האדם אל האחר ובחזרה ומתווה בעבורו מעין מסלול מחזורי. בתנועתה היא טווה את המצע לבניית מעגל שלם הכולל "מיניות-זהות-קשר"; מארג שבתוכו השניים - סובייקט ואובייקט - אחוזים זה בזה בעודם נפתלים כדי להשתחרר זה מזה (שם, 140).

המיניות תופסת מקום מרכזי  מאוד בתאוריה ובפרקטיקה של פרויד, כיוון שהוא ראה בה גורם המכונן את הסובייקט בזיקתו לגוף ולאחר. המיניות היא משום קו תפר בין אינטימיות והכרה מבפנים לבין האחר הלא ידוע הגולמי (שם). המיניות מופיעה כניצבת על הגבול שבין גוף לנפש, בין סובייקט לאובייקט, בין חלקי העצמי, בין עבר לעתיד, בין חיים למוות, בין צורכי היחיד לצורכי הכלל, בין פוטנציאל שאי-אפשר למצותו לבין מימוש המאיים לאיין את עצמו ועוד (לפלאנש ופונטאלי, אצל טריאסט, 2013).

אם כן, המיניות נמצאת על קו התפר שבין חיבור להפרדה, בין מילוי לריקון, בין אני ללא אני. לדידו של פרויד, המיניות מספקת את האנרגיה לפעולת "המנגנון הנפשי". אנרגיה זו, שיש לה תכונות של כמות, גם עשויה לגדול או לפחות, לעבור התקה או להיפרק. אליבא דפרויד, האנרגיה המחוללת אותנו היא למעשה האנרגיה המינית - הליבידו - שהמשאלה הקבועה לפִרקוּנו ממלאת את הצורך למימוש עצמי ואת התשוקה לדעת את עצמי בתוך גופי, את האחר ואת מה שמחבר ומפריד בינינו (שם, 156).

דוד גרוסמן, בספרו "עיין ערך: 'אהבה' ", מניח מילון אנציקלופדי המתאר את חייו של אדם, קאזיק שמו, אשר שהה במחנה השמדה נאצי על אדמת פולין בשנת 1943. בערך הראשון במילון זה, "אהבה", כתוב "עיין ערך: מין"; ובערך "מין" כתוב - "עיין ערך: אהבה". וקאזיק מוסיף ש"לוּ שאלו אותו, היה מוכן לאהוב הכול, הכול". במענה מוסיף חברו זלמנסון:

"לאהוב עולם שלם ולאהוב את הלא כלום באותה תאוותנות". להכיר את הניואנסים החדשים, הדקים, שמעוררת באדם ההתאהבות בפריחה של עץ הלילך, או בסיעת פרפרים מטורפת, או בצליל אקורדיאון [...] וממשיך באנחה: "והן, הנשים, הרי אני נטרף אחריהן, אתה היודע, מעריץ אני אותן, את תנועותיהן, את ריחותיהן, את גופותיהן המפוארים, ובכל זאת, הרי אין הן אלא ההתגשמות המוגבלת, הסופית, הקטנה והחדגונית של כוח התשוקה העל-אנושי שניטע בי, שניטע בכולנו" [...] מרכוס אומר: "בקשר לאהבה אומר אני, שיכול אדם לאהוב הכול. כל דבר שבעולם יכול שיתחבב עליו, אבל אהבת אמת, אה, אהבת אמת יכול הוא לאהוב רק את האדם" [...] פריד: "ואני מעדיף להפוך את הפורמולה הזאת שלך, מרכוס, ולומר לך, שאדם יכול לשנוא כל דבר, כל דבר שבעולם, אבל לא יוכל לשנוא דבר-מה יותר משהוא מסוגל לשנוא אדם" (גרוסמן, 1986, 337–338).

אסמן אפוא את האופנים שבהם תשוקת האהבה מתחלפת בשנאה – אותה עוצמה אבל בכיוון ההפוך. נתבונן על הדרכים שבהן עוצמת התשוקה מתהפכת לכאב, לאכזבה – אזור הולדת כאב האכזבה. המקומות שבהם עוצמת התשוקה לקשר עלולה להיתקל באדישות או בהפניית עורף ואף בדחייה. מדובר בכאב ההשפלה, היכול להיות בלתי נסבל. במקומות אלו אנרגיית החיים והמשאלה לקשר עוברים התקה, פיצול או הדחקה, ואזורי חיות שלמים עוברים טוויסט בעלילה. אנרגיית החיים עוברת דחיסה, עיוות או נעילה.

תיאור מקרה - גל
גל[1] הגיעה אליי לטיפול בתנועה כשהייתה בת 27. היא פנתה אליי לקבלת עזרה לאחר פרֵדה קשה מבן זוג, שלדבריה לאחריה "התפרקה לגמרי" – לא יכלה יותר ליצור יחסים אינטימיים וסבלה מחרדות קשות.

גל נכנסה לחדר הטיפול והתיישבה בישיבה מכורבלת, שמוטה ומכווצת. היא נראתה מוזנחת, זנוחה. בזמן המפגשים שפתיה רועדות, שיניה נוקשות; היא בוכה רוב הזמן כשפניה מתכווצות ומתעוותות.

גל היא הבת השלישית והצעירה במשפחתה, יש לה אח ואחות בוגרים ממנה. כשהייתה בת שלוש אמה חלתה בסרטן, והיא נפטרה כשהייתה בת שש. גל תיארה שבשנים שאמה הייתה חולה וגססה, עד מספר ימים לפני מותה, לא יכלה לזוז ממנה. על פי זיכרונה, היא לא משה ממיטת האם גם בעת שהאם גססה ומצבה הפיזי היה גרוע מאוד. כאשר נפטרה לבסוף בבית החולים, לא התאפשר לה להיפרד מאמה. עוד סיפרה גל כי הורי אמה (סבה וסבתה מצד האם) איבדו את ילדיהם בשואה בתאי הגזים, ולאחר מלחמת העולם השנייה חברו שוב וילדו שלושה ילדים.

בגיל ההתבגרות השקיעה גל את כל זמנה ומרצה בענף ספורט תחרותי קבוצתי. אז גם החלה לסבול מהפרעת אכילה מסוג בולמי. בתקופת הצבא הייתה ביחסים זוגיים, ולאחר הפרדה מהחבר עברה תהליך נפשי של פירוק מתנפץ. משבר חרדתי שלא נתן לה להתקרב עוד לבני זוג, להיקשר באופן משמעותי לבני אדם באופן אינטימי. בתחום הלימודי והתעסוקתי היא המשיכה להתפתח בכיוון טיפולי, אך במישור האישי והבין-אישי לא יכלה ליצור רצף, שייכות ומשמעות.

גל הייתה בטיפול פסיכולוגי מאז גיל ההתבגרות. כאשר הגיעה אליי, היא קיבלה טיפול פסיכולוגי שלוש פעמים בשבוע, אך בהדרגה עברה לפעמיים בשבוע ופעם בשבוע טיפול בתנועה; ולאחר כשנתיים – פעם בשבוע טיפול פסיכולוגי ופעמיים בתנועה. לאחר כשלוש שנים נוספות היא עזבה את הטיפול הפסיכולוגי ובאה אליי שלוש פעמים בשבוע לטיפול בתנועה. בעת שהייתה במקביל בטיפול הפסיכולוגי ובטיפול בתנועה, קיימנו הפסיכולוג ואני שיחות בטלפון לשם שיתוף במתרחש בטיפולים וכן לשם תמיכה, כיוון שזו הייתה תקופה קשה מאוד (כחמש שנים) של חרדה גבוהה, שבאה בגלים ולוּותה בחלק מהזמן במחשבות אובדניות. בשיחות שקלנו יחד,  ובשיתוף עם גל, אם נחוץ אשפוז. גל הרגישה צורך באחזקה אשפוזית אך התעקשה שלא להתאשפז בבית חולים. כל הזמן הזה קיבלה גל גם טיפול תרופתי בחרדה ובדיכאון. במצבי משבר היא הגיעה אפילו ארבע פעמים בשבוע לטיפול, ותקופה ארוכה נמשך המפגש הטיפולי שעה ורבע, כיוון שהרגשנו, והסכמנו, שפחות מזה לא הספיק כדי להכיל את הצרכים הנפשיים שלה. במשך כל תקופה זו המשיכה גל לעבוד, מלבד בימים שבהם לא הייתה מסוגלת לצאת ממיטתה.

מהלך הטיפול
בשלב הראשון של הטיפול הופיע בחדר הדחף של גל להרוס – אנאקטמנט, שִחזור בפעולה של הרס, צורך של דחף העוצמיות על גבול ההרס. תיאור תנועה שחזרה בחדר: גל במצב של שכיבה על הבטן, ראשה כלפי מטה, זרועותיה שלוחות קדימה והיא דופקת כיסא מעץ אל הקיר שוב ושוב ושוב. כך במשך דקות ארוכות, כ-15–20 דקות, היא חוזרת ודופקת את משענת הכיסא אל הקיר. לאחר מכן היא מתיישבת, רועדת מאוד בשפתיים, בלסת, ללא קול מלבד שיניה הנוקשות, עיניה משייטות כלפי מעלה, ללא יכולת ליצור אתי קשר עין. תנועה זו ומצב זה חזרו במשך כמה חודשים עד כשנה. גל יכלה לדבר ולשתף בתחושות הגופניות שלה רק במעט מילים. בזמן זה אני ישבתי ובתוכי ניקרו השאלות: האם הכיסא יישבר, יתפרק לחתיכות?; כלומר, האם גל תישבר ותתפרק לחתיכות?; האם הקשר הטיפולי יתפרק או יחזיק מעמד? תקופה זו לוותה בפחד גדול ומתמיד. לא היה מקום לדבר נוסף, לא בתנועה, לא ברגש ולא בשפה המילולית.

בתקופה זו עזרה לי מאוד ההבנה שיש חשיבות רבה בכך שגל בודקת ושולטת אם הכיסא, שלהבנתי ייצג אותה וגם את הקשר בינינו – יחזיק מעמד או יישבר, יתפרק. העובדה שקיבלה על עצמה את השליטה ולא השאירה אותה חיצונית לה הייתה חיונית ומשמעותית מאוד. גל שכבה במרחק של שלושה מטרים ממני ולאחר מכן התיישבה כשפניה מתעוותות בבכי מיוסר, גולמי ומתמשך, עם כיווצים של הפָּנים והפְּנים ופיהוקים גדולים שבסופם נקישת שיניים. נתַנו מילים מעטות לתחושות הגופניות שפעולתה החייתה. התחיל דיבור על החרדה העצומה שבאה לידי ביטוי פיזי ונפשי בחדר הטיפול. רק בהמשך, לאחר התנועה, בצבצה היכולת לדבר זיכרונות קשים מחוויותיה בילדותה המוקדמת.

ג'סיקה בנג'מין, פסיכואנליטיקאית אמריקאית מהגישה ההתייחסותית, כותבת בספרה "כבלי האהבה": "העצמי המזוייף הוא העצמי הצייתן והסתגלן, שהדף את הכאוס כאשר קיבל את הוראותיו ופיקוחו של האחר, שקיים את הקשר לאובייקט על ידי כך שוויתר על חקירה, על תוקפנות ועל נפרדות" (בנג'מין, 2005, 84). אלו המרחבים הנפשיים שמהם התחילה גל את התהליך הטיפולי-שיקומי. אפשרנו מרחב שבו היא יכלה לחקור ולהתנסות בתוקפנות שלה בנוכחותי, לחקור את הנפרדות שלה בתוך הקשר – זאת לא יכלה לחוות בקשר שלה עם אמה. אמה דרשה צייתנות ולא היה מקום לחיפוש עצמי, לעוצמיות, למיניות. נוצרה היקשרות לא בטוחה מסוג חרדה. נראה שהייתה מידה של אהבה שלא הצליחה להתממש ולסגור מעגל שלם של מיניות-קשר-זהות.

 כתינוקת וכילדה איבדה גל את התקווה לזכות בהכרה בייחודיותה, ברצונותיה ובעצמאותה. לדבריה, כתינוקת אובחנה אצלה גמישות יתר, ולכן הייתה מגובסת בלילות ולא יכלה לנוע. היא בכתה הרבה ולא הצליחו להרגיע אותה. בשלב האנלי, שלב המאבק לעצמאות, כל ביטוי של רצון עוצמי פוּרש על ידי אמה כהתנגדות בלתי נסבלת. היא הייתה מכניסה אותה לשירותים ונועלת אותה שם עד שהפסיקה לבכות. דבר שהיה יכול להימשך זמן רב, לפי זיכרונה של גל. אני מבינה שבטיפול החלה גל את שיקום האמון בעצמי האמיתי שלה, בקשר בינינו ובכוחות שלה. היא יכלה לבטא את התוקפנות שלה בחדר. אמנם היא נבהלה מהעוצמיות שלה, ועם זאת יכלה להתמיד בכך בלי להצטרך להפסיק ולהחניק את שהניע אותה – את מה שאני מכנה "התנועה החיה הנשיכתית" שבה. "כניעות מונעת לעיתים קרובות על ידי הפחד מהיפרדות ומנטישה" (שם, 92). זו הייתה האימה שליוותה את גל עד כה בחייה. בנג'מין מוסיפה:

בעוד שכישלון ההדדיות המוקדמת מעודד כנראה יצירה מוקדמת מדי של גבול הגנתי בין פנים לחוץ. התנסות חיובית בהתאמה הדדית, מאפשרת לפרט לקיים גבול חדיר יותר ולהיכנס ביתר נכונות למצבים בהם מושעים לרגע הגבולות המורגשים בין הפנים לחוץ. היכולת להיכנס למצבים בהם נבדלות ואחדות נפגשות, מונחת ביסודה של ההתנסות העזה ביותר של חיים ארוטיים בוגרים. באיחוד אירוטי אנחנו יכולים לחוות צורה זו של הכרה הדדית והשפעה הדדית, שבה שני השותפים מאבדים את עצמם זה בזה מבלי לאבד את עצמיותם (שם, 37; הדגשה שלי).

ואפילו להפך, מתוך הגברת תחושת העצמי והאחר.

בנג'מין מצביעה על ההבדל בין יחסי שולט-נשלט לבין יחסי הכרה הדדית ואומרת: "אם אני שולט שליטה מוחלטת באחר, כי אז האחר חדל להתקיים, ואם האחר שולט בי לגמרי, אזי אני חדל להתקיים (כישות סובייקטיבית ועצמאית). עצמאות אמיתית פירושה קיום המתח המהותי בין דחפים מנוגדים אלה. דהיינו, ביטוי העצמי והכרה באחר" (שם, 65).

בנג'מין מוסיפה ומרחיבה כי האהבה מאפשרת את היווצרותה של פנטזיית החיבור המלא, החיבור השלם. היא קושרת בין הדברים ומסכמת אותם כך:

טענתי היא שמתחת לפנים הסנסציוניים של הכוח ושל חוסר האונים שוכנת הכמיהה להכרה, שהצורות המוסוות שתשוקותינו לובשות לעיתים הן תוצאה של תהליך מסובך, אולם ניתן להבנה - תהליך שמסביר כיצד נכרכות שליטה וכניעות בתשוקותינו העמוקות ביותר לחירות ולאחווה. התשוקות האלה הן המחשלות את כבלי האהבה (שם, 97).

הניסיון לימד את גל שכאשר היא מביעה כעס או אי-הסכמה, התגובה מאדם קרוב ואהוב, מאמה, הייתה פיצול, הדרה, הרחקה ונעילה בשירותים. בזמן הטיפול עלתה אפוא שוב ושוב התֵמה של מפגש עם החרדה שליוותה את גל, שהשמעת הצרכים שלה תהרוס את הקשר.

כך, גם פרויד מתאר קונפליקט עז בין הדחף לשתף ולבטא את הנוצר בתוכי לבין מנגנוני ההגנה, הדוחפים לוויתור על הביטוי העצמי מתוך החשש מלעג, בושה, חוויית חוסר ערך ופגיעה קשה מנשוא (2002, 215).

 בהרצאתו על "המטפל הלא פולשני" בערב של מרכז ויניקוט אמר רוברט גרוסמארק (2015), פסיכואנליטיקאי ואנליטיקאי קבוצתי: "בחיפושיי אחר דרך לעבוד עם מטופלים כאלה, מצאתי הרבה תועלת בעבודתה של האסכולה הבריטית האמצעית (Middle Group) ובמיוחד בעבודתם של מייקל ואניד באלינט, אשר התעניינו באותם חלקים מפותחים פחות של העצמי, 'לפני שאני הייתי אני' " ‟Before I was I”); באלינט אצל גרוסמארק, 2015).

באלינט (שם) תיאר כיצד הטיפול המומלץ בתקופתו ייחס ערך עצום למתן פירושים וקבלתם, והוא מבכה את העובדה שמטופלים רבים לא הרוויחו מגישה זו. הוא שם לב שעבור מטופלים רבים מערכת היחסים עצמה הייתה הגורם החיוני להתקדמות הטיפול. עוד הוא מציין, כי נדמה שמטופלים במצב רגרסיבי זקוקים לסוג קשר שהוא "יותר פרימיטיבי מזה שמתקיים בין שני מבוגרים". הוא המליץ לאנליטיקאי "להכיר במטופל [recognize] ולהיות אתו". לנהוג באופן "לא פולשני" בזכות יצירה ושמירה על סביבה טיפולית שבה המטופל יכול לחוות רגרסיה מיטיבה. חלקי המטופל שהיינו קוראים להם היום "בלתי מנוסחים" או "בלתי מיוצגים" יכולים למצוא ביטוי ולשכון בתוך המרחב הטיפולי. באלינט אומר במפורש ש"אי אפשר, לא צריך, ואולי אסור לבטא במילים" חוויות מסוג זה בשלב זה בטיפול. כאשר מדובר במטופלים חסרי תחושת עצמי וקביעות אובייקט, צורות כאלה של התייחסותיות המשכית יכולות לאפשר הפצעתה של השתכנות העצמי, של ציפה בתוך הסובייקטיביות של עצמך ושל היכולת להיות לבד בנוכחות האחר. הטיפול הופך לַמקום האנושי שבו המטופל הופך לשלם.

האוריינטציה של האנליטיקאי במצב זה היא ליצור מרחב או מערכת יחסים שהמטופל יכול להשתמש בה, לעצב ולהרחיב אותה על פי דרכו האישית הייחודית ושפתו הנפשית. האנליטיקאי משאיל את עצמו לתהליך הראשוני (primal process) של המטופל. במצבים כאלה אין למטופל "כל התעניינות או התחשבות" באובייקט/במטפל, תפקיד המטפלת "פשוט להיות שם". ניסיונות להבין או לדבר על האינטראקציה, או להכיר באנליטיקאי כסובייקט נפרד, יכולים רק לפגוע בתהליכים אלו, בשלבי רגרסיה אלו.

אם כן, בשלב זה בטיפול גל לא יכלה לסבול שאשמיע את קולי, שאומר משהו. כל שיעול שלי הפריע, הדגיש את קיומי הנפרד ממנה, הֵפר את האשליה שאני שם לגמרי עבורה ובמותאמות כלפיה. רק בשלב מתקדם יותר יכלה להתאמן בכך שאני אדבר, והיא נכנסה לדבריי. היא ביקשה שאני אדבר (לבקשתה, "לא משנה על מה"), והיא התאמנה ב"לא להקשיב לי כאשר אני מדברת"; התאמנה ב"להיות יכולה להעז להשמיע את קולה ודבריה", להיות נוכחת בזמן שאני מנסה להיות קיימת גם, ולא רק כמְכל פנוי עבורה.

הרגשות בתוכי בתקופה זו נעו בין כאב לאהבה. היה בגל משהו שהזמין אצלי קִרבה ורוך, בצד החרדה העמוקה והתובענות שאפיינו את השלב הזה.

בערך מהשנה השלישית לטיפול התאפשרה התפתחות במפגש עם החרדה של גל מקשר. החקירה נעשתה דרך אינטראקציה בתנועה של שתינו. גל התיישבה מולי, במרחק של כשישים סנטימטרים, הושיטה את כפות ידיה כלפיי וביקשה שאושיט גם אני את כפות ידיי כלפיה. היא ערכה ניסויים בלהניח את כפות ידיה על כפות ידיי – הניחה לרגע והרחיקה במהירות, בבהלה דקה. כך, שוב ושוב לאורך זמן, כפות ידיי מושטות כלפי כפות ידיה המתקרבות לשלי, מתרחקות וחוזרות בפתאומיות, תוך כדי מעבר ושינוי בקצב ובכיוון ההתקרבות, עד מגע והנחה של כפות ידיה על כפות ידי – והתרחקות. מחוץ לחדר הטיפולים בתקופה זו נמשכו התקפי החרדה, שלוו ברעד בלתי פוסק, שלשולים, תשישות, הזעה מרובה ובכי, התקף שנמשך כ-4–7 ימים. עלו בה מחשבות שמצב זה הוא בלתי נסבל ואולי עדיף למות. העלינו מחשבות על בניית מערך אשפוז עצמי-ביתי.

בשלב זה בטיפול חוויתי את תנועותיה של גל – חוששת, בודקת, מחפשת, נרתעת, רוצה להתקרב אך לא יותר מדי; ואצלי – רצון להישאר, להמתין לה, כך שתוכל להתרחק כדי לחזור. הרגשתי הנאה גדלה מהאינטימיות ומההדדיות שהחלה להתאפשר.

במשך התהליך גל העלתה שוב ושוב את השאלה: "האם משהו פגום אצלי?"

אדגיש את הפוטנציאל הטיפולי המהותי שיש בטיפול בתנועה – להיות עם המטופל בדיוק במקום הפרימיטיבי הראשוני התחושתי הקדם-מילולי הזה; עם הגוף, התנועה, הרגש והחוויה שהמטופל מביא למפגש הטיפולי. אנחנו, המטפלות בתנועה, אתו שם – בשפה של הגוף; אנחנו אתה שם – עם הנפש הרשומה בגוף. המבט שלנו, אופן הנוכחות הגופנית שלנו, ההסכמה להיות עם המטופלת בתנוחה, במקום בחדר, במרחק, ועוד היבטים שהטיפול בתנועה מאפשר אותם. הכלים הטיפוליים הבסיסיים של הטיפול בתנועה באים לידי ביטוי בארגון החדר, בהתמקמות בו, בשיח הגופני-תחושתי, התנועתי-רגשי וגם המילולי שאנחנו מאפשרות. כל אלו מאפשרים הלכה למעשה את מה שבאלינט, גרוסמארק ואחרים מכוונים אליו.

בהרצאתה, אומרת מיכל ריק (2015):

כאשר אנו פוגשים בקליניקה מצבים ינקותיים של מטופלים, הקשורים ללא מודע שאינו מודחק, נדרשת מאתנו רצפטיביות מיוחדת, ויצירתיות במציאת המגע שיפגוש אותם. אלו יכולות להיות מילים, מבט, אופן של נוכחות, ניהול הטיפול (management) ולעתים, נידרש גם למגע גופני מחזיק, כזה שמצמיח את הנפש.

לאחר תקופה בטיפול שהתנועה בה עסקה במפגש בין כפות ידינו, בתנועה של בריחה וחזרה, הגיע שלב שגל ביקשה לשבת לצדי, צִדה השמאלי צמוד לצד הימני שלי, ואז ביקשה רשות להניח את ראשה על כתפי. גל הניחה את כובד ראשה על כתפי הימנית, כך ביקשה לחוש מוחזקת דרך המגע הזה (כך לאורך כמה חודשים). בהמשך נבעה תנועה שהתאפיינה בחקירה וניסוי, בהרחבת אפשרויות ההתאמה בינינו. התנועה, גל והקשר יכלו להתפתח עוד, לגדול, להתרחב, להתגוון באיכויות נוספות של רכות ומקצב. המעבר לעמידה התאפשר בתחילה ללא תנועה במרחב החדר, ומאוחר יותר ביציאה מהעמידה למרחב.

בערך מהשנה השביעית לטיפול הופיעה בתנועתה של גל הרחבה משמעותית ביכולתה לביטוי עצמי, וזו כללה טווח של רגשות ותנועות. הופיעו תנועות המחוברות למיניות שבה, מיניות הפונה לקשר עם האחר. אמנם בתחילה היה הביטוי התנועתי גולמי, ראשוני – למשל, גל נגעה בכפות ידיה בשערה, הניעה את שפתיה כמו לנישוק, עמדה בעמידה מפתה אך עם זאת בוסרית. התעוררו ניצוצות של רצון לקרבה וקשר בד בבד עם חששות גדולים. בדיבור עלו שוב המחשבות: "האם איהרס/אהרוס בתוך קשר זוגי?" "האם אתנפץ שוב לרסיסים?".

כאשר גל הגיעה לעמידה בחדר, הטורסו שלה היה שקוע בציר האנכי כלפי מטה. היא לא הצליחה להתארך מעל לאגן, שהיה דחוס כלפי מטה, שעון מעט לאחור, מכווץ, כאדם השקוע בים של ייאוש, ובו בזמן שואף למעלה. הצוואר שלה נעלם, רק הראש ניסה להתרומם מעלה, מנסה לא לטבוע. הנשימה שלה הייתה צרה, קצרה ושטוחה.

משם, בהמשך הטיפול, באופן אִטי והדרגתי, התפתחה היכולת לריקוד משותף; היא ואני בריקוד מראה. בהמשך בקצב הוואלס, ואחר כך ריקוד זוגי שבו אנחנו מחליפות תפקידי מובילה-מובלת; עם איכות מתמשכת, תנועות קטנות וקצב המחפש התאמה הדדית, כאשר הקיטועים הולכים ומתמעטים.

 בשלב זה גל החלה לצאת עם גברים, אבל הקשרים היו מיניים בלבד וחד-פעמיים, ללא מסוגלות ליצירת היקשרות רגשית וללא רצף מתפתח בקשר. גל סיפרה שהַחדירה בעת קיום יחסי המין לוותה בכאב חד ומפלח. עם ידיד אחר התפתחה היקשרות רגשית אבל ללא מיניות – הידיד הזמין אותה לישון בביתו: היא ישנה במיטתו, והוא על הספה בסלון, והם שוחחו בין החדרים.

לאחר תקופה גל סיפרה שהיא מתחילה להרגיש לרגעים ניצוצות של אהבה בעולם. בד בבד היו לה פנטזיות על קשר עם בחור שהמפגש אתו היה קצר מאוד, נקודתי, ואז היעלמות. כלומר, בתקופה זו גל הייתה מסוגלת לקיים יחסים בפיצול: יחסי מין עם אדם אחד, ידידות רגשית עם אחר, והיקשרות בפנטזיה עם בן זוג שלישי. בזמן זה בתהליך עלתה בי משאלה שתתאפשר לגל היווצרות קשר מיני בתוך היקשרות רגשית, האפשרות התקרבה, המשאלה יכלה להיחשב.

תיאור של תנועה בעת הזאת בחדר – גל מתחילה כשהיא במצב של עמידת שש, שממנו היא מתרוממת בהדרגה לעמידה, תוך כדי כך שהיא נשענת עם ידיה על ברכיה, פעולת ההזדקפות אִטית. כאשר היא נעמדת, גל פורשת את זרועותיה לצדדים כמעט במלואן, בתנועות אטיות ומתמשכות, מטה ומעלה לצדי הגוף. הרגליים צועדות בצעדים קטנים תוך כדי התקדמות אטית; היא נעה קדימה, גם מצד לצד, תוך כדי עירוב של מישורים. איכות ליבידינאלית מובילה את תנועתה. לראשונה, הבעת פניה שותפה בהנאה מהתנועה. גופה נע סביב ציר מרכזי בנינוחות. לאחר מכן היא יורדת בהדרגתיות בחזרה לעמידת שש.

בסמוך לכך, גל מדברת על קשר רגשי שהולך ונרקם, אהבה שמבצבצת בתוכה וצומחת. במשך תקופה זו מתפתחת אצל גל היכולת להיות בקשר רגשי ומיני משמעותי הכולל גם היקשרות לאורך זמן עם בן זוגה. מתעוררים בה רגשות מגוונים לצד האהבה. במגע המיני יש עדיין חיפוש של התאמה ביניהם. הם עברו לגור יחד – הוא ביקש, היא התלבטה, חששה והסכימה. בתוך היקשרות משמעותית זו גל מתמודדת עם פחדיה מהעמקת ההיקשרות הרגשית, האהבה והמיניות שמתפתחים, עולות בה מחשבות על הבאת ילד לעולם, וגם – מה קשר זה צופן עבורה, עבור תינוקה ועבורם יחד?

כל זאת לאחר עשר שנות טיפול אינטנסיבי.

לאורך כל התהליך הטיפולי חלמה גל חלומות משמעותיים מאוד שדרכם התאפשרה לנו גישה לתכנים נפשיים מורכבים ומאיימים שנמצאו על סף המודע.

לסיום, מה מאפשר הטיפול בתנועה כשמדובר בקושי מהותי שכזה ביצירת קשר רגשי, מיני, זוגי מלא? כשמדובר בקונפליקט קשה בין משאלה לקשר מצד אחד ומצד שני – חרדה איומה ובלתי נסבלת מביטוי עצמי אמיתי בקשר, חרדה ממתן ביטוי לריבוי מצבי עצמי בתוך הקשר (ברומברג)? האפשרות הניתנת במרחב הטיפול בתנועה להיות קשובה לתנועה הרגשית הנובעת מתוכה, בקצב שלה ובדרך שלה – הייתה מרכזית והכרחית לדעתי לשם יצירת מיזוג של הרגש, הגוף והמחשבה של גל. מרחב הטיפול בתנועה אִפשר תהליך של יצירה מחדש של העצמי האמיתי הגופני-רגשי שלה.

בעוברנו יחד דרך אזורי נפש מרוסקים ומשוסעים חווינו כאב גדול, אימה משתקת, רעד קור, בד בבד עם חום של קרבה ושותפות, חיפוש ונפרדות. לקראת סוף הטיפול שאלה אותי גל: "יש לך בנות? את רוצה שאהיה הבת שלך?" השבתי: "אני מרגישה שאת כמו בת בשבילי". גל חייכה בשביעות רצון.

אציין במיוחד את התמסרותה המלאה, האמיצה, יוצאת הדופן, של גל לתהליך הטיפולי המייסר הזה. עברנו דרך נקודות שעלו בהן ספקות ושאלות, גם מצד משפחתה: האם הטיפול עוזר? האם הייסורים המתמשכים מובילים למקום טוב יותר? האם טיפול אחר היה עוזר יותר? אבל רוב הזמן, אמונתה של גל בטיפול הייתה בעלת נוכחות משמעותית וקריטית. זהו אחד הגורמים המרכזיים (אם לא המרכזי ביותר) בהתפתחותה המהותית של גל.

מקורות

בנג'מין, ג'סיקה, 2005. כבלי האהבה: פסיכואנליזה, פמיניזם ובעיית השליטה, תרגום: תמר אלמוג, אור יהודה: דביר.

גרוסמארק, רוברט, 2015. "מימוש בפעולה: הסיטואציה הכוללת (Enactment: The Total Situation)", הרצאה ביום העיון המטפל הלא פולשני: ואריאציות בנות זמננו על נוכחות טיפולית שמעבר לפירוש, מטעם מרכז ויניקוט בישראל, תל אביב.

גרוסמן, דוד, 1986. עיין ערך: "אהבה", תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

טריאסט, יוסי, 2013. "המיניות ותפקידה הייחודי בכינון הסובייקט הפסיכואנליטי במונחי אני-גוף ואני-אובייקט", מארג: כתב עת ישראלי לפסיכואנליזה ד: 137–175.

פרויד, זיגמונד, 2002. מיניות ואהבה, תל אביב: עם עובד.

ריק, מיכל, 2015. "חריגת המטפל מעצמו במפגש עם אזורי שבר נטולי מילים", הרצאה ביום העיון המטפל הלא פולשני: ואריאציות בנות זמננו על נוכחות טיפולית שמעבר לפירוש, מטעם מרכז ויניקוט בישראל, תל אביב.

[1] שמה ופרטים מזהים שונו לשם שמירה על פרטיות.