פנים רבות לה, למיניות - ברכה הדר

ברכה הדר; המכון לאנליזה ביואנרגטית
bracha.hadar@gmail.com

אפתח בהגדרה: למה אני מתכוונת כשאני מדברת על מיניות (sexuality)? סקס הוא חלק מהעניין, אבל מין ומיניות אינם אותו הדבר. במיניות אני מתכוונת לזרימת החיוּת בגוף, המחוברת לזהות המגדרית ופונה גם אל האחר. מיניות נמצאת בחיינו מרגע הלידה ועד סוף החיים, והיא מקבלת פנים שונות בשלבי החיים השונים.

אתמקד בשלושה נושאים הקשורים זה לזה: הראשון, הקשר הראשוני עם האֵם ככוח חיים שיש לו השפעה על התנעת המיניות של התינוק במהלך התפתחותו; השני, האימהות כביטוי של מיניות בחיי האישה; והשלישי, המיניות המתקיימת ביחסי מטפל/מטופל ככוח מניע של הטיפול, וכיצד, לדעתי, עלינו לטפל בה.

להשקפתי, המיניות מחזיקה הרבה מחידת הקיום שלנו ויש בה גם אלמנטים מיסטיים. למרות כל מה שנכתב על הנושא אנחנו, כבני אדם בכלל וכמטפלים בפרט, עדיין לא יודעים איך להתמודד אתה. הרבה מאוד חומר תאורטי נכתב על מיניות, ברובו משעמם וכתוב בצורה ש"מייבשת" את כל המיניות שהכותב מתייחס אליה, או שיש בו פיתוי אינטלקטואלי ואז האיבר המיני הוא האינטלקט.

האתגר הגדול ביותר שלי הוא לדבר על מיניות באופן שיבטא את ההבנה המקצועית שלי במינון כזה שלא יהיה אינטלקטואלי מדי על חשבון התשוקה שלי להעביר לכם את המסר הבא: אפשר להימנע מלהיות אדם מיני בכל סיטואציה שאנחנו נמצאים בה, בתנאי שנוותר על החיוּת שבתוכנו ועל החיות שבתוך הקשר שאנחנו נמצאים בו. זוהי נטייה אנושית כללית לווסת את המיניות על ידי הימנעות.

אני יכולה להבטיח לכם שלא אעמוד במשימה במלואה, מאחר שגדלתי בתרבות חברתית ומשפחתית שלמיניות לא היה מקום לגיטימי בה. למדתי לא לבטא ולהסתיר אותה על ידי האינטלקט שלי. הנטייה הזאת היא מנגנון הישרדות שלי שמתעצם כשאני בסיטואציה מאתגרת, וזו בהחלט סיטואציה כזאת.

מתחילת דרכי המקצועית חיפשתי את הדרך להתחבר אל הגוף ואל המיניות ולא הסתפקתי בהתייחסות אל המיינד בלבד. מדובר בחיפוש אינסופי. אפתח בעבודתה של גלית אטלס, פסיכואנליטיקאית ישראלית שחיה וכותבת בניו יורק ומחוברת לכותבים החשובים ביותר בתחום הפסיכואנליזה ההתייחסותית – לואיס ארון וג'סיקה בנג'מין. אטלס כותבת על כך שהקשר הראשוני (attachment) של תינוק ואימא יוצר את הפרוטוטיפ להתנהגות מינית מאוחרת יותר.

הקשר הראשוני עם האם ככוח חיים שיש לו השפעה על התנעת המיניות של התינוק במהלך ההתפתחות שלו.
אלין טוצ'ילו (Tuccillo, 2006), אנליטיקאית מתחום האנליזה הביואנרגטית, שאלה את עצמה איך אנחנו בונים גוף שמקורקע במציאות, שיודע, ברמת התאים, את הערך העמוק של מיניות לבריאות ולאושר. גוף שיודע בתאים, בעצמות, בלב ובאיברי המין, שמיניות היא הבסיס לכוח החיים. טוצ'ילו משרטטת מודל התייחסותי להתפתחות בריאה של מיניות אנושית (שם). לדבריה, החיבור לאם הוא המפתח לתחושת הנוחות שיש לתינוק עם עצמו. אי-אפשר להפריז בחשיבות שיש להתאהבות (falling in love) הקורית בין האם לתינוק. הקונפליקט האדיפלי מכניס מורכבויות נוספות, וטוצ'ילו בוחנת את ההשפעה של כל אחד מההורים בשלב האדיפלי על התפתחות המיניות.

אצל הילד הקטן אפשר לראות חיבור בין פתיחת הלב לאהבה לבין ההתרגשות הגופנית בתוך הקשר עם ההורים. במקרה הטוב החיבור הזה ישוכפל גם בתוך החיים הבוגרים. אנחנו פוגשים יותר ויותר אנשים שעבורם המין והלב (אהבה) הם שתי פונקציות נפרדות לחלוטין. התזה של המאמר של טוצ'ילו היא שמיניות בוגרת בריאה מושתת על יחסים בריאים, בכל הנוגע למיניות, של הילד עם כל אחד מהוריו. ביחסים אלה צריכים להופיע שישה רכיבים שהם התנאי לכינון יחסים מיניים בריאים:

• ביטחון
• אהבה
• קבלה וטיפוח של כוח החיים
• הערצה והתפעלות
• יכולת הכלה של עונג
• מודל הזוגיות של ההורים

ששת הגורמים ההתייחסותיים האלה נעשים מובנים בגוף באופן סומטי, וחסכים בהם אינם ניתנים לתיקון במלואם בטיפול.

אדגיש את יכולת ההכלה של עונג כתרומה ייחודית של האנליזה הביו-אנרגטית. תרבויות רבות, ובייחוד תרבויות דתיות, מתקשות ללמד את הילד כיצד להכיל עונג וליהנות ממנו. טוצ'ילו רואה ביכולת זו חלק מכוח החיים שיש לו חשיבות גדולה לגוף ולבריאות.

גוף שמקורקע בערך של עונג לחיים הוא גוף פתוח, גמיש וחי בכל חלקיו. מיניות היא בעצם הרפתקה של עונג – מסע של חקירה וגילוי. החוויה של עונג מלמדת אותנו מה טוב לגוף ומחברת אותנו למציאות של הטוב הקיים ביקום.

ז'אק לפלאנש (2012), פסיכואנליטיקאי צרפתי, מחזיר אל החשיבה הפסיכואנליטית את המקום המרכזי של המיניות המורחבת ומחזק את התפיסה שלסביבה שהתינוק גדל בה יש תפקיד מחיֶּה, בהיותה המקור של היווצרות הממד המיני שביסוד הנפש האנושית. תפיסה זו מקבלת ממד מועצם בכתיבתה של ג'וליה קריסטבה, פסיכואנליטיקאית ייחודית שהתחנכה על ברכי לאקאן והאסכולה הצרפתית, אבל עוסקת גם בבלשנות, ספרות, היסטוריה, פילוסופיה ואמנות.

אתייחס עתה למאמרה  Reliance Or Maternal Eroticism(Kristeva, 2014). כשקראתי את המאמר התקשיתי להבינו ונעזרתי לשם כך במאמרה של רוזמרי בלזאם, פסיכיאטרית ופסיכואנליטיקאית אמריקאית (Balsam, 2014), המדגישה את התשוקה וההתרגשות שמתוכה קריסטבה כותבת ואת המוזיקה של כתיבתה. התיאור הזה הסביר לי למה נשביתי כל כך במה שהיא אומרת. היא כותבת בצורה אינטלקטואלית וגבוהה, אבל התשוקה שמורגשת בכתיבתה עוברת גם דרך המילים הקשות והלא מובנות.

מאז פרויד דגש רב מושם בפסיכואנליזה על הפונקציה האבהית (paternal function) ופחות מדי על הפונקציה האימהית. בתאוריה הלאקיאנית "האישה אינה קיימת" ומודגשת חשיבות מקומו של האב (שפה, חוק, גבולות). קריסטבה פורצת דרך בשדה התאורטי הגברי המקובל ומְפנה מקום לכוח החיים הנשי ולהשפעתו על חיינו. לתפיסתה, מדובר ביותר מפונקציה. מדובר בתשוקה ובהשתתפות אמוציונלית של רכות ואלימות במעשה האימהי, הכולל התעברות, היריון ולידה – שכולם מתחוללים דרך הגוף.

קריסטבה שרה המנון לעוצמה האוהבת של החיים, או בלשונה: ה"פראות האוהבת של החיים" (loving ferocity of life). המילה ferocity מדברת על עוצמה שיש בה תוקפנות מתפרצת, כוח חיים שבא מתוך הגוף הנשי שצריך לפרנס אותה הן כאישה והן בתפקיד האימהי שלה, שמעניק כוח חיים לתינוקה. וכך קריסטבה גם כותבת – באותה עוצמה תוקפנית מתפרצת ומלאת תשוקה.

קריסטבה אורגת את הגוף והנפש יחד. היא מחזיקה את הגוף ואת הנפש של האם והתינוק באותה עריסה. ההדדיות של הארוטיות של האם והתינוק היא מעיין החיים. זוהי היקשרות (attachment) אפקטיבית שהתינוק חווה כאפקט ראשוני, לפני כל הדחקה. זהו הניצחון של הארוטיזם בטרם מתרחש הפיצול של נפרדות לעצמי ולאובייקט. עבור קריסטבה היריון הוא פסיכוזה נשית זמנית - מצב שבו אין הפרדה בין האם לתינוק, והילד הוא באמת חלק מבשרה של האם.

האימהות כביטוי של מיניות בחיי האישה
ההיריון, תהליך הלידה והלידה עצמה הם ארוטיים משום שכולם באים מהגוף, מהבשר. אטלס מרחיבה את הפריזמה של האירוע הדרמטי הזה ומציעה להסתכל על התהליך היצירתי של לידת ילד כאחד השברים בחייה של האישה, שהם חלק מתהליך נורמלי במהלך ההתפתחות. תהליך זה מכיל את הפוטנציאל למשבר ולהתפרקות אך גם את הפוטנציאל לאינטגרציה מחודשת והתפתחות שיש בה חידוש. היא מציינת שהתהליך המורכב של לידה לא זכה להתייחסות פסיכואנליטית מעמיקה. באימהות המתח בין יצירה, אובדן ופרגמנטציה (התפרקות) הוא חוויה אניגמטית, ואטלס מנסה לתת לה קול – חוויה של שבר באחדות שאין לה מילים. זהו שבר של גבולות, של המשכיות ושל משמעות, של הבחנה בין עצמי לאחר, של ההפרדה בין פנים לחוץ ובין מודע ללא מודע. אטלס היא ממשיכת דרכם של הקולות התאורטיים הנשיים (סימון דה בובואר, ג'וליה קריסטבה, ג'סיקה בנג'מין) הנותנים מקום גם לאם כסובייקט ולא רק לתינוק החדש. אטלס מדגישה ששבר באחדות של נפש וגוף הוא חלק בלתי נפרד מהתהליך של להיות אימא.

עבור קריסטבה הארוטי אינו רק מיני אלא הוא כרוך בארוס – הכוח היוצר חיים. האֵם מגלמת את המעבר מהעולם האילם (בשר) לעולם המדבֵּר. כדי שהאם תמלא את התפקיד של פניות לתינוק, צריך שתהיה לה תשוקה אימהית להיות במגע עם האחר על חשבון עצמה. התחושה הזאת היא טרנספורמציה של תחושת שנאה לתחושה גופנית של דאגה (caring), שמבטאת "ידע" של החיים והמוות ושל השבירות של כל הסידור הזה. התשוקה האימהית היא פרקטיקה של התמסרות שבה האם סובלת סבל אקטיבי ומחזיקה מעמד.

יכולת ההתנעה של האם את כוח החיים של תינוקה נובעת מהתשוקה שלה, העוברת דרך ה"עבודה" האימהית שהיא עושה. קריסטבה אומרת שהאימהות היא פסגת המיניות של האישה.

דוגמה ספרותית: "כאב", מאת צרויה שלו
איריס ואיתן הם זוג צעירים (בני 17). הם מאוהבים מאוד וצמודים זה לזה. אמו של איתן חולה ועומדת למות. איריס סועדת אותו ותומכת בו, אבל בתום ימי השבעה הוא עוזב אותה במפתיע. היא נופלת למצב של דיכאון עמוק, לא מתפקדת ולא קמה מהמיטה שבועות. היא מנהלת מאבק קיומי ממשי של לחיות או למות. כוח החיים מנצח, והיא מתאוששת וממהרת להתחתן עם מיקי. נולדים להם שני ילדים: עלמה ועומר. היא חיה חיי משפחה לא מסַפקים ולא ממש אוהבת את מיקי. יום אחד היא נקלעת לאזור של פיגוע ונפצעת קשה מאוד, וחייה הופכים למסכת של התמודדות עם הכאב הגופני, שמייצג את כל שאר הכאבים בחייה. עשר שנים לאחר מכן מתחדשים הכאבים והיא פונה לבית החולים. מתברר לה שאיתן למד רפואה ונעשה רופא במרפאת כאב. הם נפגשים לאחר 30 שנה, ואהבתם פורצת בעוצמה גדולה. איתן גרוש ומעמיד לפתחה של איריס את ההחלטה אם לפרק את משפחתה ולממש את אהבתם.

שלֵו מתארת את אהבתם של איריס ואיתן הבוגרים בעוצמות חזקות של עונג ותשוקה. הנה עומדת לפני איריס ההזדמנות לממש את הנשיות שהחלה לצמוח בגיל 17, ושאיתן, כאשר נעלם פתאום, מחץ עד שכמעט מתה. בד בבד עם תיאור הקשר המתפתח וחבלי הבגידה המענים, שלו מתארת גם את יחסיה הקשים של איריס עם בִתה עלמה, שהגיעה לשלב עזיבת הבית, לאחר השחרור מהצבא. היא הולכת ומתרחקת מהוריה, נעשית מוזרה ומדאיגה ומשדרת אותות של מצוקה. ואז מגיעים סימנים לכך שעלמה שבויה בכת שמנהל הבוס של הפאב שבו היא עובדת, והיא עושה כל מה שהוא מצווה עליה (בעיקר לשכב עם הרבה גברים כדי לתרגל את המיניות שלה).

איריס שבויה בתוך אהבתה המתחדשת והמסעירה, אבל המצוקה של עלמה הולכת ותופסת מקום בעולמה הפנימי ודוחפת אותה לפעולה. ייתכן שהתשוקה המתחדשת בקשר עם איתן מעוררת אצל איריס את התשוקה האימהית שנעדרה מהקשר שלה עם עלמה. איריס מתענה בידיעה שכאשר הביטה בבתה בפעם הראשונה, היא נתקפה יגון והבינה שהיא אינה התינוקת שעליה חלמה, כי  היא אינה בתו של האיש שאהבה. שלו מתארת את היעדר כוח החיים של עלמה בהרבה אופנים: בעיות אכילה בילדות; גוף נמוך וצנום יותר משל הוריה; ילדה לא מאושרת וללא אמביציה; בלי שום כיוון, שכל ימיה בוהה בטלוויזיה; ילדה שאמה לא התניעה בה את כוח החיים במלואו. אפשר לקרוא את המהלך הזה כשינוי בהתפתחות המיניות של איריס. המיניות האימהית שלא הצליחה להגשים כשעלמה נולדה ושהשפיעה על כל התפתחותה של עלמה עד היום - הולכת ומתעצמת.

איריס נכנסת לפעילות אימהית להצלת בתה, שאפשר בהחלט לתארה במונחים של ויניקוט "מושקעוּת אימהית בסיסית" (primary maternal preoccupation; Winnicott, 1956). היא מבקשת מעלמה "תעזרי לי לעזור לך", ועלמה עונה: "אני לא צריכה את העזרה שלך, יש לי אנשים אחרים שעוזרים לי, יש לי מורה שמלמד אותי לחיות! את צדקת שבזבזתי את החיים שלי מול הטלוויזיה, את תמיד צודקת, אבל לך לא היה מה להציע לי ולו יש"! (שלו, 2015, 271). כאן מתפתחת סיטואציה מרגשת שבה איריס, השוכבת במיטתה של עלמה, מבקשת מעלמה לא ללכת כי היא זקוקה לה. עלמה נכנסת למיטתה ונשכבת על יד אמה. התיאור של שלֵו את תחושותיה של איריס הוא משום חזרה ספרותית על התיאור הפסיכואנליטי של קריסטבה ששמה את האם והתינוק באותה עריסה.

איריס היא אישה בעלת כוחות נפשיים שמאפשרים לה צמיחה והתפתחות. כאשר ילדה את עלמה, היא חוותה שבר בגופה ובנפשה שהוא המשך של השברים בחייה בטרם נעשתה אֵם: האימהות הקרה והקשה שחוותה מאימא שלה; אובדן האב האהוב כשהייתה בת 4; אובדן פתאומי ולא צפוי של איתן, שנחווה כמעט כמאיים על חייה. אף שהיא שבה ופוגשת את איתן אחרי שנים ארוכות ואהבתם מתחדשת, היא בוחרת, בחירה לא מודעת שכאילו כופה את עצמה עליה, להתפתח באימהות ולהפוך את התהליך של השבר והנפרדות לתהליך של צמיחה עבור שתיהן.

הספר מסתיים בשיחה בין ארבעת בני המשפחה, שכל אחד מהם מרגיש אשם על פציעתה של איריס בפיגוע. איריס אומרת: "זה בעיקר לא משנה כבר, הרי הבראתי, אתם לא רואים שהבראתי?" איריס מבינה ש"ההזדמנות שניתנה לה היא לא ההזדמנות לאהוב שוב את איתן, אלא לאהוב את חייה מתוך היש ולא מתוך האין" (שם, 286). הניסוח הספרותי הזה מתאר בעצם טרנספורמציה מהתפרקות לאינטגרציה מחודשת.

בתהליך של התפתחות המיניות והאימהות יש, בצד עונג וסיפוק, גם צד אפל יותר, שאני לא רוצה לדלג עליו ואביא אותו דרך מאמרה של מיוריאל דימן, פסיכואנליטיקאית התייחסותית (Dimen, 2005), העוסק במיניות ובסבל ובמה שהיא מכנה ”Eew Factor‟. היא מתארת את הקושי של מטפלים לדבר (גם עם המטופלים שלהם וגם עם קולגות) על מין בגלל כל הרגשות המתעוררים שקשורים אליו. היא מנסה להכניס לתוך השיח המקצועי משהו שלדעתה לא מדברים עליו – ה"איכס", או מה שהיא מכנה "גועל נרגש" (excited disgust). לדבריה, אימא שלה נהגה להגיד לה שסקס הוא דבר יפה. והיא שואלת: "ומה עם חרדה, חוסר נוחות, אימה, השפלה?" ( שם, 2). לגישתה, לדבר רק על הדברים היפים במין זה כמו לתאר אנטומיה של נישואים בלי גירושים. דימן מביאה רשימה של הדברים הגופניים המעוררים את ה"איכס": צואה, שתן, זרע, נוזלי הווגינה, דם של וסת, נזלת, מוגלה.

דימן מזכירה את המושג החשוב של קריסטבה "בְּזות" (abjection) - חוויה של משהו שהוא לא אני (otherness) – תחושת גועל שמעוררת רצון לזרוק אותו החוצה, רחוק; שגורמת להרגיש מונמך, דחוי, מושפל, מבויש. זהו אירוע התפתחותי שבו האני עדין אינו לגמרי נפרד, אך כבר אינו מחובר. קריסטבה מייחסת את הבזות לאירוע הלידה, שבו גוף אחד נפרד מהאחר כדי להתקיים, והעצמי והאובייקט עדין אינם קיימים באופן נפשי.

זהו בדיוק תפקידו של הארוטיזם האימהי שקריסטבה מתארת: כאשר הוא אינו מלא ושלם, הוא אינו מעביר לתינוק את התחושה של הערבוב הלא ניתן להפרדה של רכות, אהבה, נעימות, עם התחושות והרגשות הלא נעימים שעוברים מגוף לגוף כולל הריחות והמגע. אנחנו יודעים כמה הרבה מאלה נמצאים בטיפול היומיומי בתינוק, ואיך אימהות שונות יכולות להגיב לזה בצורה שונה. פסגת הארוטיזם האימהי היא ההתייחסות הארוטית האוהבת לכל אלה.

דוגמה ספרותית: "על חוף צ'זיל", מאת איאן מקיואן
הספר מספר את סיפור אהבתם של זוג צעירים באנגליה של שנות החמישים. היא כנרת מצליחה והוא בוגר תואר ראשון בהיסטוריה. "הם היו צעירים, משכילים ובתולים שניהם בלילה ההוא, ליל כלולותיהם, והם חיו בזמן ששיחה על קשיים מיניים לא הייתה אפשרית בשום אופן" (מקיואן, 2008, 9).

זה יותר משנה היה אדוארד מרותק אל המחשבה שבליל החתונה ישכון החלק הרגיש ביותר בגופו, ולו לרגע קט, בתוך חלל טבעי בגופה של האישה העליזה הזאת, הנאה והנבונה להפליא. איך לבצע את הדבר בלי להיות מגוחך ובלי לגרום לאכזבה, שאלה זו טרדה את מנוחתו.

לפלורנס היו דאגות קשות יותר. היא חוותה חרדה שהפכה את קרביה, סלידה חסרת אונים, מוחשית כמו מחלת ים בספר הדרכה מודרני נתקלה בכמה ביטויים או מילים שכמעט גרמו לה להקיא: קרום רירי, עטרה. הרעיון שמישהו אחר ייגע בה "שם למטה", אפילו מישהו שהיא אוהבת, היה דוחה כמו, נאמר, ניתוח בעינה כל הווייתה התקוממה כנגד המחשבה על התחברות ובשר. היא פשוט לא רצתה שמישהו "ייכנס" או "יחדור" לתוכה. סקס עם אדוארד לא יכול להיות תמצית אושרה אלא המחיר שעליה לשלם עבורו (שם, 12–14).

ובליל החתונה: לא הייתה בה שום תשוקה אחרת חוץ מהרצון לרצות אותו ולהפוך את הלילה הזה להצלחה. מרוצה הייתה מעצמה מפני שזכרה מה שמייעץ ספר ההדרכה.

איך יכלה לדעת איזו שגיאה איומה היא עושה? מתוך אימה הרפתה ממנו ואדוארד רוקן את עצמו מעליה בקילוחים עזים שהלכו ונחלשו, ומילא את טבורה וציפה את בטנה, ירכיה ואפילו חלק מסנטרה ופיקת הברך שלה בנוזל צמיג פושר זה היה אסון. היא לא הייתה מסוגלת לכבוש את תחושת הגועל הבסיסית שלה, את הזוועה האינסטינקטיבית לנוכח הנוזל, ההפרשה הרירית הזאת שניתזה עליה מתוך גוף אחר דבר באופייה לא היה בו לעצור את צווחת הבחילה המיידית. היא לא יכלה להתאפק, מוכרחה הייתה להפטר ממנו  בתזזית של כעס ובושה קפצה מהמיטה, וכל אותו זמן היה האני האחר הצופה בה אומר לה בשלווה מדומה – אבל ככה זה להיות מטורף היא לא הייתה מסוגלת להביט בו. עינוי היה לשהות בחדר אחד עם מישהו שראה אותה ככה וגם כשהגיעה סוף-סוף אל החוף לא יכלה להפסיק לרוץ (שם, 106–109).

הם נפרדו, כמובן, אבל המשיכו לאהוב זה את זה עד סוף חייהם ולא מימשו יחסים משמעותיים אחרים.

נראה לי שבתקופתנו בעיות מסוג זה מאפיינות צעירים רבים שמסתפקים ביחסים וירטואליים באינטרנט, כי זה לא מחייב להיפגש עם גוף אקטואלי של האחר.

המיניות המתקיימת ביחסי מטפל–מטופל ככוח מניע של הטיפול, וכיצד, לדעתי, עלינו לטפל בה
אציג תחילה אנלוגיה בין התפקיד ההורי לבין תפקיד המטפל. לפלאנש מדבר על "הפיתוי המוקדם", המתייחס לטיפול הגופני ולמגע הפיזי המשמעותי כל כך ביחסי הורים-ילדים, שכולל את הליטופים, הנשיקות, החיבוקים, העיסויים, הנשיאה על הגב, ההנקה, הרחצה ושאר טיפולי (לפלאנש, 2012).

לדעת לפלאנש, הפיתוי המוקדם (הפיתוי הראשיתי) טבוע ביחס בין ההורה המטפל לבין התינוק, והוא מתאר את המצב הבסיסי שבו מבוגר מציע לילד מסמנים לא מילוליים ומילוליים כאחד, ואפילו מסמנים התנהגותיים עתירי משמעויות מיניות לא מודעות. הפיתוי הראשיתי הוא תוצאה של החידה, האניגמה, שנמצאת במיניות הלא מודעת של ההורה המטפל. כאשר ההורות היא "טובה דיה", וההתפתחות של הילד היא טובה דיה, מרבית המסרים המגיעים מעולם המבוגרים עוברים "השתלה" (implantation) ויוכלו לעבור תרגום להתנהגות מינית משמעותית. תהליך זה יאפשר את הבניית הנפש בהתפתחותה.

לדברי ויויאן שטרית-וטין (2016), המתבססת על תאוריית הפיתוי הראשיתי, מדובר במפגש בין המבוגרים המטפלים, שהם אנשים עם מיניות מודעת ולא מודעת, לבין התינוק, שגופו ונפשו אינם בשלים לקליטת מסרים מיניים, ולכן הם נשארים בגדר כתב חידה שהילד יצטרך לפענח בהמשך חייו. ומאחר שאנחנו נוטים לחשוב על הקשר הטיפולי כאנלוגי לקשר הראשוני, עלינו להביא בחשבון שהסיטואציה הטיפולית מציתה תמיד את הפיתוי הראשיתי, שהוא אינהרנטי לאסימטריה המתקיימת בין שני סובייקטים: אחד המבקש עזרה, והשני שמוכן לטפל בו. בהתבסס על ההנחה הזאת שטרית מדגישה, בעקבות לפלאנש, שהמנדט שיש למטפל (פסיכואנליטיקאי) הוא ניהול של טיפול שמבוסס לחלוטין על דיבור, והפרקטיקה הטיפולית אינה סובלת התקיימות של מגע פיזי כלשהו בין המטפל למטופל. העמדה הזאת מוכרת לנו, והיא דוגמה, לדעתי, לקושי של מטפלים להסתדר עם המיניות גם כאשר הם מכירים בה כבלתי נמנעת ביחסי מטפל–מטופל.

בטיפול התשוקה של המטפל, שמורכבת מאהבה, שנאה וסקרנות נטולי אלימות, מאפשרת להקשבה שלו, לאמירות שלו או לשתיקות שלו, להיות ספוגות ברגש שעובר אל המטופל, והיא מעודדת את המטופל לפתח את הסובייקטיביות של עצמו ולהרחיב את הלא מודע המודחק בחיק התהליך הטיפולי, בזכות ההשתתפות הרגשית של האנליטיקאי, בזכות התשוקה שלו. שימו לב שמדובר בעמדה רגשית שונה מהעמדה שהכניס וילפרד ביון (Bion) לשפה הטיפולית, שהמליץ למטפל להיות "בלי זיכרון ותשוקה".

שטרית-וטין מתבססת גם על התפיסה הפילוסופית של עמנואל לוינס, שציין במיוחד את האימהות, ובצורה עוד יותר מדויקת את הרחם, כמרחב אתי. לוינס מזכיר שהשורש של המילה "רחמים" הוא "רחם". שטרית מוסיפה להגדרה של המצב הטיפולי את המושג "מרחב רחמי", המתייחס ליכולת של מטפל ליצור מקום בתוכו, בתוך נפשו, עבור האחר. זהו מרחב של יחס אל מישהו אחר ממני, שמסכן את ההוויה שלי, במחיר של מקום בגופי, בקרבי.

לסיום אחזור לגלית אטלס ואציין שני מושגים שהיא משתמשת בהם בהקשר לרעיון של מאמר זה:

פרגמטי-אניגמטי. אטלס משתמשת בצמד המושגים בהתייחס לאם ולגופה. אגדיר תחילה את המושגים: היבטים פרגמטיים הם הגיוניים, לוגיים, אופרציונליים, ניתנים להגדרה, ניתנים לצפייה ולמדידה; היבטים אניגמטיים הם מורכבים, מעורפלים, קשים לזיהוי, מעוררי תהייה ומעוררי שאלות יותר מתשובות.

אטלס מתייחסת למה שהגדיר פרויד כחידה לא פתורה, אניגמה. הקשר עם האם הוא הליבה של האניגמה. הקשר לאם, לחבל הטבור – אלה הייצוגים של ההיבט המסתורי והלא ידוע של הקיום שלנו, בכלל זה לידה ומוות. אטלס מדברת על "האם האניגמטית" – מושג שמחזיק את אינסוף המסתוריות של האחר ואת ההיבטים הקיומיים של המיניות. לדבריה, הקשר בין האם לתינוק רווי מיניות מלכתחילה, וכך גם הקשר בין מטפל למטופל. בהקדמה לספרה היא כותבת: "התפקיד האימהי של הזנה הוא פתרון עבור המטפל המחפש להימנע מהחומר הארוטי הנמצא בינו לבין המטופל" (Atlas, 2016, 2).

אטלס אינה מקבלת את ההבחנה ההיררכית או ההתפתחותית בין הקשר הפרה-אדיפלי לבין הקשר האדיפלי. שניהם קיימים בו בזמן בין המטפל למטופל. הקשר הראשוני הפרימיטיבי רווי מיניות, תשוקה וידע פרגמטי ואניגמטי. לשני השותפים בקשר הטיפולי – המטפל והמטופל – יש תשוקות שמוצאות את ביטוין בתהליך הטיפול.

רעיון זה מחזיר אותנו לחידה שלפלאנש ושטרית מדברים עליה, שעל התינוק לפתור במהלך חייו – מהי המשמעות של ההיבטים האניגמטיים שהוא קלט דרך הקשר עם הוריו, שנבעו מהיותם אנשים בוגרים עם מיניות מודעת ולא מודעת.

יש מתח דיאלקטי בין ההיקשרות הפרגמטית של התינוק לאם לבין ההיבטים האניגמטיים. מצבי מודעות מינית בוגרים מכילים תמיד את האם הפרגמטית והאניגמטית. לעולם לא נוכל להבין בצורה מלאה את החיבור ביניהם, וחלק מזה יישאר תמיד בתחום המיסטי, שהוא מעבר להבנה הפרגמטית שלנו.

המטבח. המושג השני הוא הכנסת המטבח לתוך החשיבה הטיפולית. אטלס מתייחסת לתופעת ההגירה והמעבר מתרבות לתרבות. מאחר שמשפחתה באה מאיראן, והיא עצמה גדלה בישראל והיגרה לארצות הברית, היא מודעת להבדלים התרבותיים בין מזרח למערב. בתרבות המערבית הדימוי של האישה במטבח הוא דימוי של אישה לא מינית, שתפקידה לספק צרכים של אחרים אבל אין לה צרכים משל עצמה. בספרה היא מתארת את המטבח המזרחי האניגמטי, שיש בו סובייקטיביות, תשוקה וחלקים מוסתרים של המיניות הנשית. המטבח הוא המרחב המיני והחושני של האישה שמשמש גם להזנה וסיפוק עצמי. כדוגמה היא מזכירה את הספרים של דורית רביניאן, שכותבת על התרבות הפרסית ומתארת את הנשים שמדברות על הכול בזמן עבודתן במטבח: מיניות, מחזור, תשוקה, אורגזמה, היריון, לידה. לגברים אין רשות להיכנס למטבח. אטלס מספרת שהמחשב שלה עומד במטבח, והיא נעה בינו לבין הסירים. אהבתי את השילוב בין שתי הזהויות האלה שלה.

אני מציעה לקחת מהמטבח ומהבישול את אמנות הטעם – השימוש בתבלינים והחיבור ביניהם כמטפורה לאמנות השזירה של המיניות באישיותו של המטפל ובקשר שלו עם המטופל. אני משאילה מאטלס את השימוש במושג "יותר מדי" (too muchness), שמצביע על הקושי בוויסות של תחושות ודחפים שמציפים את הגוף והנפש. זה מחזיר אותנו לתחילת המאמר ולחשיבות שמייחסת טוצ'ילו ליכולת להכיל עונג, שתלויה ביחסים עם שני ההורים. חוויית ה"יותר מדי" תגדל כאשר יכולת ההכלה של התשוקה וההתרגשות המינית אינה מפותחת.

אטלס מתארת קשר עם מטופל שפחד מהתעצמות הקשר ביניהם, ומצב זה חיבר אותה לתחושה שהייתה לה כילדה שהיא "יותר מדי" עבור אמה. היא מחפשת את הדרך להיות נוכחת רגשית וגופנית עבור המטופל הזה. כל חוויה של התרגשות מתורגמת על ידו כחרדה, כגועל. הפחד שלו הוא שהיא תפתה אותו, תרגש אותו ואז תבגוד בו ותנטוש אותו.

החוויה הטיפולית החזקה ביותר בהיסטוריה המקצועית שלי של "יותר מדי" קרתה לפני כמעט שלושים שנים. מטופל גבר שהיה בערך בגילי היה יושב מולי ובאמצע השעה הטיפולית היה אומר לי: "אני לא יכול יותר, אני חייב לחבק אותך..." מובן שלא נתתי לזה לקרות, אבל הוא המשיך בשלו. כאשר השעה הטיפולית הייתה מסתיימת והוא היה יוצא מהחדר, הייתי נשארת שטופת תחושה מינית שהייתה בוודאי "יותר מדי" (דימן אומרת שרגשות מיניים הם מידבקים). הייתי חסרת אונים ולא ידעתי איך להתנהל בקשר הזה. עשיתי את כל הטעויות האפשריות, וכמובן שהטיפול נפסק זמן קצר לאחר מכן. גם אילו ידעתי את כל מה שאני יודעת היום, עדיין לא היה פשוט להתנהל בתוך השיטפון המיני העוצמתי הזה.

המינון הוא עניין מרכזי במאמר זה כשמדובר במיניות: איך שומרים על נוכחות מינית מושקעת עם תשוקה לטפל ועדיין שומרים גם על הגבולות של הטיפול; איך לכתוב על מיניות באופן שהוא גם "מיני" בלי לעקר את התשוקה לטובת האינטלקטואליות; איך להתנהג כהורים שמוטל עליהם התפקיד הלא פשוט לנווט בין העצמת המיניות לבין הקניית זהירות ומודעות לסיכון.

סיכום: מה כל זה אומר לגבי התפקיד שלנו כמטפלים?
במאמר זה התכוונתי להדגיש את הקצה השני של הרצף – לא זה שמפר את גבולות האתיקה של הטיפול, אלא זה שנזהר יתר על המידה לא להפר אותם ובכך מנכר את הקשר הטיפולי מהרכיבים המיניים ההכרחיים לסיטואציה הטיפולית.

אין לי מרשם מדויק לשאלה איך עושים את זה. מקווה שהצלחתי להבהיר כמה שזה חיוני מצד אחד, ולא פשוט מצד שני. יש לנו, כמטפלים, הרבה על מה לעבוד.

האמנות הזאת של הבישול שאינו יותר מדי (חריף, חמוץ, מלוח, מתוק) ואינו פחות מדי (יבש, טפל, משעמם) היא האתגר המקצועי שאנחנו מתמודדים אתו. באיזה מינון נשתמש בתבלינים המיניים שהם חלק מהאישיות הבוגרת שלנו, כך שיתאימו למטופל המסוים עם ההיסטוריה המסוימת שלו של הפיתוי הראשיתי.

מקורות

לפלאנש, ז'אן, 2012. יסודות חדשים עבור הפסיכואנליזה: הפיתוי הראשיתי, תרגום: אמוץ גלעדי, תל אביב: תולעת ספרים.
מקיואן, איאן, 2008. על חוף צ'זיל, תרגום: סמדר מילוא, תל אביב: עם עובד.

שטרית-וטין, ויויאן, 2016. "הפיתוי האתי: תרומת חשיבתם של לוינאס ולפלאנש לאתיקה של המטפל העכשווי", הרצאה שניתנה בכנס ישראל השני לפסיכותרפיה, אוניברסיטת תל אביב.
שלו, צוריה, 2015. כאב, ירושלים: כתר.

Atlas, Galit, 2016. The Enigma of Desire: Sex, Longing and Belonging in Psychoanalysis, New York, N.Y.: Routledge.

Balsam, Rosemary H., 2014. ‟The Embodied Mother: Commentary on Kristeva,” Journal of the American Psychoanalytic Association 62 (1): 87-100.

Dimen, Muriel, 2005. ‟Sexuality and Suffering, Or the Eew! Factor,” Studies in Gender and Sexuality 6 (1): 1-18.

Kristeva, Julia, 2014. ‟Reliance, or Maternal Eroticism,” Journal of the American Psychoanalytic Association 62 (1): 69-85.

Tuccillo, Elaine, 2006. ‟A Somatopsychic Relational Model for Growing an Emotionally, Healthy, Sexually Open Body from the Ground Up,” Journal for Bioenergetic Analysis, 16: 63-86.

Winnicott, D. W., 1956. ‟Primary Maternal Preoccupation,” in: D. W. Winnicott through Pediatrics to Psychoanalysis: Collected Papers, London: Tavistock, pp. 300-305.

[*] הרצאה שניתנה ביום העיון "גוף ותנועה, מיניות ואהבה", תואר שני בטיפול בתנועה, מכללת סמינר הקיבוצים, 1.4.2016.