בין המילים
קריאה בספרה של אנני ארנו, לא קמתי מהלילה שלי (רסלינג, 2016)
ביום שהגיע לידי ספרה של ארנו לא קמתי מהלילה שלי, נכדותיי היו כאן. בית מלא. חיבקתי, ליטפתי, חיתלתי - החלפתי חיתולים ספוגים בשתן ומרוחים בצואה בחיתולים נקיים - ניסיתי לחבב על התינוקת, שמסרבת בעקשנות להיפרד מהשד, את פטמת הבקבוק; המהמתי שירי ערש, הרדמתי אותן לתנומות קצרות וארוכות; פה ושם דקלמתי את מיץ פטל, ופלוטו מקיבוץ מגידו; המצאתי סיפורים לרגע, לרגעים זחלתי על השטיח, ובהינד עפעף הפכתי לנסיכה סופיה או לחברתה הקסומה. הצצתי בספר, ומיד סגרתי, ופתחתי שוב. וסגרתי.
הרחקתי אותו. ניסיתי להחביאו/להסתירו מפניי. הנחתי אותו על שולחן העבודה שלי, בתחתית הערמה. אולי יישכח, אולי ייעלם ולא יימצא, והתמסרתי ביתר עוז למי שזחלה על השטיח.
למחרת החלה הקריאה בספר. היא נמשכה לאורך זמן. קראתי בספר במנות קטנות, ורק באור יום וסמוך לחלון. במרווחים שבין הפסקאות אני שולחת מבט החוצה, אל הרחוב, אל החיים.
כי הספר הזה הוא סוג של לילה מתמשך, לילה ארוך, אפל, צולף ונעדר רחמים, שבתוכו מתמקמת רק מחשבה אחת מרגיעה ומנחמת: בסופו של הלילה הזה יעלה/יאיר הבוקר, והבוקר ידוע מראש – מותה של האם.
לא קמתי מהלילה שלי הוא ספר אמיץ ונוקב. לרגעים נדמה שבחדרה של האם המאושפזת בבית חולים גריאטרי, וסמוך למיטתה, ניצבת מצלמה המתעדת את השעות שבהן מגיעה ארנו לבקר את אמה חולת האלצהיימר. עיניה של הבת מתמקדות בגוף, מתעדות את ההתדרדרות המשפילה והדוחה שלה - עד מותה.
כשאני מגיעה, היא שוכבת. אני מגלחת אותה. שתי הנשים האחרות בחדר לא מדברות. ריח של פיפי, של חרא. חם מאוד. אני שומעת צעקות מהחדר הסמוך (עמ' 25).
זוג המשקפיים השני שלה אבד. אני שואלת אותה איפה הניחה אותו, היא נרדמת. אני נוגעת בה כבילד בפעם הראשונה בשנתה... היא ישנה בעיניים פקוחות, רגליה הלבנות מאוד חשופות, איבר המין שלה גלוי לעין. אני בוכה (עמ' 30).
הגרוע ביותר, בלתי צפוי. פתחתי את מגירת השידה שלה כדי לוודא שנותרו לה תופינים. חשבתי שאני רואה עוגה: לקחתי אותה. זה היה גלל צואה. סגרתי את המגירה בבושת פנים מזועזעת (עמ' 43).
היא עוד יותר כחושה ומוסחת דעת. הניחו עליה רק את חלוקה המופשל מאחור, החושף את גבה, אחוריה, התחתונים המרושתים (עמ' 47).
אמי נעשית דהויה. להזדקן זה לדהות, להיות שקוף... הזקנה הקטנה שעל ידנו עזבה, ארונותיה מרוקנים. עדיין איני מעזה לשאול איפה היא (עמ' 51).
היא איבדה את שיניה התותבות התחתונות. השומרת: זה חסר חשיבות, היא אוכלת רק מרוסק! (עמ' 60).
אלה הם קטעים אקראיים. בכל עמוד, בכל ביקור, משהו נגרע, נאבד, והגוף נחשף בעליבותו.
ארנו מכנה את הטקסט "יומן ביקורים". היא צמודה למפגשים שלה עם אמה, ורק מעט ובמרומז מוזמן הקורא ללמוד או להסיק על החיים שהיו להן לפני האשפוז. "ההיצמדות" של ארנו למצבה הגופני והמנטלי מעצימה את הנוכחות המתמעטת והדועכת של האם. באומץ לב היא רושמת ומשרטטת את קווי הדעיכה המשפילה ומעמידה מול הקורא את מה שאנחנו, כחברה, מעדיפים שלא לראות ולא לדעת.
במקביל, ארנו מבקרת אצל עצמה, בודקת בחדרי חדרים מי היא לנוכח האם החולה, ומי הייתה, ומי האם המופנמת שבתוכה.
הכל התהפך. עכשיו, היא הבת הקטנה שלי. אני לא יכולה להיות אימא שלה (עמ' 29).
אמי לובשת שמלה פרחונית, כמו שלבשתי אני, כילדה. היא נראית בתוכה פעוטה. ברור שמכאן ואילך אני המבוגרת (עמ' 73).
הקשר מתהפך. הבת הופכת לאם. הבת מחתלת ומנקה את גוף האם ומחפשת אחר שרידים של האם המוכרת.
"היא שבה להיות ילדה, אבל היא לא תגדל" (עמ' 103). זהו משפט מפתח בהוויית הקשר המשתנה שנוצר במהלך הביקורים. מול הגוף שנסוג והיעלמות הנפש מתוכו, נאבקת ארנו לשמר את האם שהייתה לה.
פרדה מאם (מגוף האם ליתר דיוק) מתחילה עם הלידה, והיא נמשכת לאורך החיים. אלה יחסים מתמשכים ומורכבים. מחלת האלצהיימר, כמו מחלות אחרות, "טורפות את הקלפים", משבשת מהלכים תקינים של פרדה.
מתוך נקודת המבט הזאת, גם אם לא במוצהר, מעמידה ארנו את הקשר בין שתיהן במרכז הרשימות שלה. מחלת האלצהיימר מקבלת תפקיד הדומה לזה של השלישי במערכת יחסים. היא הרסנית, מפרה איזונים, אך גם מאפשרת ומגדלת.
בהקדמה ליומן הביקורים, שנכתבה 13 שנים אחרי מות האם, כותבת ארנו:
בעת ששהתה עדיין בביתי התחלתי לרשום על פיסות נייר, ללא תאריך, דיבורים וצורות התנהגות של אמי שהפילו עליי אימה. לא יכולתי לשאת את השפלתה. יום אחד חלמתי שצעקתי עליה בכעס: "תפסיקי להיות משוגעת!" [...] בהמשך הרגשתי צורך לכתוב עליה בכל מחיר, על מילותיה, על גופה, שהיה לי יותר ויותר קרוב [...] באשר פניתי, ללא הרף, החזקתי בדמותה של אמי במקום הזה (עמ' 9).
הספר מפיל אימה. ארנו לא חוסכת ולא מיפה דבר, והקריאה איננה תענוג צרוף. לעתים התעורר בי רצון לעזוב, להתרחק, לזרוק, לוותר, לשמוט את הספר הזה. סביר שמשאלות כאלה נכחו גם אל מול האם. ולמרות זאת, ארנו הייתה שם, במידה ובקצב שהיא קבעה. היא הייתה שם, ליטפה, באה במגע ותיעדה, ובכך אפשרה לאמה להמשיך ולהיות, גם מעבר לגבולות הזמן.
"אמי נעשית דהויה. להזדקן זה לדהות, להיות שקוף" (עמ' 51).
בשעות אחר הצהריים הספסלים שליד המרכז המסחרי בשכונה שבה אני גרה מתמלאים בקשישים ישובים על כיסאות גלגלים ובמטפלים שלהם. טיול קצר לזקנים, מעין מפגש חברתי למטפלים הזרים. מי שעובר בשדרה, משפיל מבט, נמנע מלהביט בה – בזִקנה המכוערת והמכאיבה, ובכך נמנע מלחשוב על עצמו.
ארנו משמיעה את קולה, מנכיחה את קיומה.
יומן הביקורים של ארנו מסתיים. דף ריק מפריד בין הטקסט שלה ובין הטקסט האחר – אחרית דבר שכתבה מיכל בן-נפתלי (שגם תרגמה את הספר). כותרתה: "אני יחידה לבתי" - הפואטיקה הדמנטית של אנני ארנו. זהו טקסט שממקם את יומן הביקורים של ארנו בתוך מרחבים נוספים. בן-נפתלי מעגנת אותו בקונטקסט של נשים/סופרות כמו סימון דה בובואר, דיראס וקולט, שכותבות על פרדה מאֵם, ודנה בכמה סוגיות מפרספקטיבה אנליטית, סוציולוגית ולשונית.
אחרית הדבר כתובה בשפה שהלוגיקה נוכחת בה ביציבות. היא מעניקה לטקסט של ארנו ממדים של זמן ומקום ובכך מחבקת אותה, ברוך.