קריאה בספרו של אברם קנטור ואז הבליח אור (הקיבוץ המאוחד, 2015)
אורית גרוס - מטפלת בתנועה
or_gross@yahoo.com
תמיד זה התחיל דווקא באור הגדול הזה שמציף הכול בלי קול. דממה ואור - זה הכול. אבינועם כבר לא היה בטוח אם זהו אירוע שחוזר אליו בחלום, או סיוט דמיוני שלא עוזב אותו, על-כל-פנים, אף שידע בדיוק מה יקטע את הדממה הריקה מכל קול ומכל מראה, אף פעם לא היה מסוגל לנחש מתי זה יקרה.
אלה הן שורות הפתיחה בספרו של אברם קנטור ואז הבליח אור. שורות אלו מאפשרות לקורא "להתיידד" עם שני רכיבים מרכזיים בחייו של אבינועם: האור הגדול שמציף והדממה הריקה שאין בה כלום. הצמד האכזרי הזה – האור והדממה – הוא הליבה של אותו אירוע טראומתי שאבינועם חווה כחייל, אותו סיוט מתמשך שיש לו נקודת התחלה ברורה, אבל סופו או חיסולו (בלשון צבאית) כנראה אינו בר השגה.
במונחים מקצועיים אבינועם סובל מפוסט-טראומה (עונה על דרישות האבחנה לפי הDSM-), והסיוט שהוא חי אתו מוגש לקורא כבר ביריית הפתיחה. וטוב שכך. יש צורך להתרגל אליו. ואכן, את עוצמת נוכחותו הקורא חש בהדרגה, כשהוא מלווה את אבינועם בשנים החולפות בחייו, שנים ודפים שאין בהם מפלט לא מהמראות ולא מהדממה, לא לאבינועם ולא לקורא. זו אחת מנקודות החוזקה של הספר, שפותח דלת אל הדיאלוג הפנימי שמתרחש בראשו ומהדהד בגופו של אדם פגוע, אדם שמנסה בכל כוחו למחוק את סצנת הפגיעה מזיכרונו, או להקטין מכוחה. זהו מאבק מתמיד. הוא מורכב מאינסוף ניסיונות להבין, לשלוט, להרחיק, להשאיר מאחור או להקטין את הסיוט שהתמקם, השתרש ורוחש חיים בתוכו. הכוח המניע את אבינועם (ובספר לא מופיעים פרטים מלפני אותו אירוע, כאילו אז נולד אבינועם של הסיפור הזה) הוא הרצון העז לקיים חיים נורמטיביים שנמדדים בזוגיות, ילדים, משפחה, עבודה וכדומה. במילים אחרות – להיות אדם מתפקד. והוא אכן כזה.
יש מי שיאמר שאבינועם הוא גיבור. או אולי אדייק ואומר, סוג של גיבור. שם ואז, באותה שעת היתקלות או קרב, הוא גיבור משום שהצליח להציל את עצמו, ומאז אותו אירוע הוא גיבור משום שהוא נלחם מלחמה פנימית ומתמשכת, מעין מלחמת התשה שאין לה סוף. במלחמה הנוכחית והפרטית (הכמעט סודית שלו) אבינועם בוחר שלא לשתף איש. הוא חייל בודד במערכה. הוא חייל שננטש. ועל כך מחאתי.
לא כאן המקום לדון בהגדרות של מיהו גיבור במציאות חיינו. במובן הספרותי, מבחינת העלילה – אבינועם הוא בוודאות גיבור, כמעט גיבור-על, הוא זה שמגלגל את ההתרחשות, שדוחף בעוצמה רבה את התקדמותה החיצונית והפנימית.
אך האם הוא גיבור כי הוא מתמודד לבד ובלי עזרה?
כאן אמשיך במחאתי הכואבת – אבינועם שבוי בתפיסה ששום אדם אחר לא יוכל להבין אותו. למעשה, הוא מחצין, או מוציא אל הפועל, את אותה שתיקה מצמררת שקיימת בתוכו. הוא שותק.
הציטוט הבא מבהיר את עמדתו:
ואבינועם ידע היטב שאכן משהו השתבש. בעצם לא! לא משהו השתבש, הכול השתבש. אבל האם היה טעם לחשוף את זה בפני מישהו? לא היה לו ספק שלא. היה ברור למן ההתחלה כי לא יוכל לשתף איש בהרגשה הזאת מבלי שיתחילו לטפול עליו מיני שיגעונות. לא היה מנוס אלא לשתף פעולה עם האחרים, להעמיד פנים כי גם הוא חי את היומיום הזה כמותם, ולדחוק את התחושות הללו לפינה חשוכה שממילא איש לא יגיע אליה (עמ' 11).
ובאותו הקשר, ציטוט המתאר את המונולוג הפנימי שמתקיים רגע אחרי יקיצה מבוהלת מהסיוט המוכר לצִדה של נעמי אשתו:
ומדוע הוא לא יכול פשוט לספר לה? טוב, הוא יכול כמובן, ובכל זאת עד היום לא סיפר לה. אין בכך טעם, איך אפשר בכלל לתאר לעג שעולה מגוף בלי פרצוף, מגדם של צוואר כרות, שצף בים של אור מסנוור? [...] איך אפשר לתאר עָצמה של דממה? מי יבין מה הם רעמים של דממה [...] לא, אין טעם לשתף איש, אפילו לא את נעמי (עמ' 23).
אבינועם מציג את העמדה ש"אין טעם לשתף איש", שבכל מקרה, גם אם ינסה, לא יהיה מי שיבין אותו. אלו שורות קשות לעיכול לכל אדם שקורא את הספר, ועוד יותר לכל מי שעוסק ומאמין בכוחו של טיפול. אלו שורות אזהרה עבורנו. ייתכן שהיכולת שלנו להבין היא מוגבלת וחלקית, ולא בהכרח יהיה בה מזור, אבל נשאף להיות שם. נשאף להקשיב למילים ולדממה, אתו או לצדו, ככל שניתן.
לאורך כל הספר, לאורך השנים שעברו על אבינועם, חיכיתי שמישהו ישאל (ולא היו חסרות הזדמנויות), חיכיתי שיתרחש דבר מה שיאפשר לאבינועם לסדוק את מעטפת השתיקה שכפה על עצמו. המשאלה שלי לא התממשה, אבל בסופו של דבר היה מישהו שכן שאל. הילד. הילד השלישי של אבינועם ונעמי, ששמו הוא אור. הוא שאל את אבינועם איך נפצע במלחמה...
כאן המקום להתייחס גם למקומה ולתפקידה של נעמי אשתו. בעיניו של אבינועם היא דמות נשגבת, משענת בטוחה וחפה מפגמים; אישה נעימה שמלטפת ומעניקה לו רכות. נעמי היא אכן דמות מאזנת וממקדת, אך לטעמי גם היא משאירה אותו לבד. השאלה היחידה שהיא שואלת מפעם לפעם, אחרי רגעים שבהם הוא נתון בתוך הסיוט: "אביק, הכול בסדר?" נעמי, אוהבת ככל שתהיה, משתפת פעולה עם השתיקה של אבינועם. היא קרובה אליו, אבל באותה מידה גם רחוקה. ייתכן שהיא פוחדת לשאול, ובכל מקרה, היא לא באמת מבקשת או רוצה לדעת.
ומה אנחנו רוצים לדעת? מה אנחנו יכולים לדעת על אותם מקומות חשוכים?
הספר של קנטור מטריד את מנוחתי בדיוק בגלל היעדר הדיבור. הוא מעורר שאלות נוקבות על מקומו של הטיפול עבור אנשים שחוו הלם קרב ולכאורה הם אנשים מתפקדים. האם אבינועם הוא זה שגזר על עצמו לשאת את ההפרעה לבדו, או שזה מה שנדמה לו שהחברה שסביבו מצפה ממנו? אני רוצה להאמין שהבחירה של אבינועם אינה מעידה על הכלל ומאמינה שחובתנו האנושית והמקצועית היא להציע נוכחות והקשבה גם במרחבים הדוממים והבלתי נסבלים של אותם הלומי קרב מתפקדים.
בכתיבת הספר הזה מופרת הדממה הריקה והמאיימת, ועל כך גדולתו של קנטור.