דת, רוחניות ואמונה יהודית בטיפול במוזיקה: מחקר ראשוני ומחשבות - ד"ר אבי גלבוע ואילה הכהן

אילה הכהן - מטפלת במוזיקה: Ayyala333@gmail.com
אבי גלבוע - ראש המחלקה למוזיקה באוניברסיטת בר-אילן: Avi.Gilboa@biu.ac.il

 

תקציר

מטרת מאמר זה היא לפתוח למחשבה ולדיון את נושא האמונה היהודית כפי שהוא מתבטא בטיפול במוזיקה. בספרות נכתב על טיפול במוזיקה ודת או רוחניות אך לא בהקשר לדת היהודית. מאמר זה מציג אפוא מחקר איכותני חלוץ בהיקף קטן, שבדק באופן ראשוני את התובנות של מטפלים במוזיקה בנושא האמונה בטיפוליהם. רואיינו שלוש מטפלות במוזיקה משלושה מגזרים בחברה הישראלית: חילונית, דתית-לאומית וחרדית, וכל אחת מהן תיארה מקרים רבים מניסיונה הקליני. הראיונות, שנותחו לפי שיטת הניתוח הפנומנולוגית-פרשנית של סמית ואוסבורן (Smith and Osborn, 2003), הראו שהמטפלות חשו כולן חיבור לנושא האמונה בהקשר הטיפולי. לעומת זאת מטופליהן לאו דווקא העלו נושאים אמוניים, והדבר היה תלוי בעיקר בסוג האוכלוסייה ובגילאי המטופלים. המקרים שהתייחסו לנושאים אמוניים התכנסו לשלושה מודלים: "מודל הזרימה", שבו התקיים שיח אמוני זורם בין המטפל למטופל, ובעקבות זאת הפיח הטיפול אמונה בקרב המטופל; מודל ה"חסימה", שבו היה נתק בין המטפל למטופל סביב נושאי אמונה, והדבר גרם להעלמת הנושא מחדר הטיפול ולעתים אף להפסקת הטיפול; ומודל ה"התנגשות", שבו המטופל, בדרך כלל בגיל ההתבגרות, ראה במטפל נציג של הממסד, ובחסות ההתנגשויות עמו עיבד את הנושא. בדיון אנו מתייחסים לתפקידיה של המוזיקה בהקשר לאמונה וממליצים על מחקרי המשך שמטרתם להבין טוב יותר את נושא האמונה בטיפול וביטויה במוזיקה.

מילות מפתח: טיפול במוזיקה, אמונה, תרבות, דת, רוחניות, יהדות.

הקדמה

כמטפלים במוזיקה אנו חשים כי לעתים רבות לאמונה שלנו ושל מטופלינו תפקיד משמעותי בחדר הטיפול. אצל חלק ממטופלינו נושאים של אמונה עולים בטיפול באופן מילולי או מוזיקלי, באופן גלוי או סמוי. במקרים אלו היחסים הטרנספריאליים והקאונטר-טרנספריאליים בינינו ובין מטופלינו נטענים בתכנים הקשורים לאמונה, לדת, למסגרת ולסמכות. במקרים אלו אנו נדרשים להבין טוב יותר את עולמנו האמוני הפנימי, את עולמו האמוני של המטופל, על תכניו ההולכים ונחשפים בטיפול, ולא פחות חשוב, את מקומה של המוזיקה בהקשר האמוני. נראה כי חקירת מקומה של המוזיקה במרחב הטיפולי יכולה לתרום רבות לתחום הטיפול במוזיקה הן מבחינה תיאורטית והן מבחינה מעשית ואף לתת כלי עבודה חשוב בידי מטפלים במוזיקה ומטפלים באמנויות אחרות בעבודתם הטיפולית. ואולם, כפי שנראה מסקירת הספרות שלהלן, טרם נעשה מחקר שיטתי הבוחן את נושא האמונה בטיפול במוזיקה. המטרה העיקרית של מאמר זה היא אפוא לספק הצצה ראשונית לנושא האמונה היהודית במסגרת טיפול במוזיקה, בהתייחס הן למקום שמטפלים במוזיקה נותנים לו בחדר הטיפול והן למקום שמטופלים נותנים לו, על פי ראיית המטפלים.

סקירת ספרות

אמונה, דת ורוחניות בטיפול[1]

עוד מראשית התפתחותה של הפסיכולוגיה כמקצוע היו יחסיה עם האמונה, הדת והרוחניות מתוחים. חוקרים בולטים כזיגמונד פרויד, ג'ון ווטסון ואלברט אליס גילו עניין מועט ביותר בנושאי הדת (Bartoli, 2007; Plante, 2007). פרויד (Freud, 1961) התייחס אל הדת והרוחניות כאל תופעות שליליות וסבר כי בכוחן להוביל לנירוזה. הוא ראה את הדת כמייצגת רגרסיות ילדותיות לשלבים פרימיטיביים. לעמדה השלילית שפיתחו פרויד ואחרים כלפי הרוחניות והדת הייתה השפעה רבה בשדה הפסיכולוגיה, כך שפסיכולוגים דתיים ורוחניים היו צריכים להסתיר את אמונותיהם בעבודתם הטיפולית (Plante, 2007). יונג (Jung, 1938, 1970) היה מהיחידים שדגלו בגישה אחרת. הוא ראה בחוויה הדתית דרך לריפוי מנירוזה. הדוגמה הדתית בעיניו מתווכת אל הלא מודע. לכן בגישתו של יונג יש מקום רב לעיבוד "חלומות דתיים", והוא ממליץ למטופליו שחלמו חלומות מסוג זה להיעזר בריטואלים של דתם כדי להכיל את החוויה האישית בהקשר קבוצתי ממסדי מכיל.

באמצע המאה העשרים שלטה אפוא עמדתו של פרויד, ואולם לקראת סופה התחזקה דווקא גישתו של יונג. הדבר בא לידי ביטוי בין היתר במספר המאמרים בנושא דת ורוחניות, שעלה עלייה חדה בשנים האחרונות (Weaver et al., 2006; Bartoli, 2007), ובמחקרים חדשים יותר המתארים את הקשר החיובי בין קיומה של דת, אמונה ורוחניות בקרב מטופלים ובין בריאותם הפיזית והנפשית. כמו כן בספרות שעד 1990 נכתב על נושאי רוח ודת בעיקר בהקשר של פסיכופתולוגיות מסוימות, כמו למשל דלוזיות הקשורות בדת בסכיזופרניה (Gorsuch, 1999), ואילו היום נמצא כי לרוחניות או לדת תפקיד משמעותי בתהליך הטיפולי בשדות טיפול ספציפיים (Tepper et al., 2001; Mohr, 2011). הדבר בא לידי ביטוי בכך שמטופלים רבים בעלי הפרעות נפשיות חמורות פונים לקבלת טיפול רוחני לפני בקשת עזרה מקצועית (Mohr, 2011), בחלחולן של שיטות טיפול אלטרנטיביות – כגון שיטת 12 הצעדים המשלבת אלמנטים אמוניים רבים כהכרה בכוח עליון, שימוש בתפילה ובמדיטציה לשיפור הקשר עם האל ועוד (Mohr, 2011) – וכן בכך שמטפלים רבים מצדדים בשימוש אקטיבי באלמנטים דתיים בטיפול לשם קידום הבריאות הנפשית של מטופלים (למשל, Pargament, 1997; Margolin, et al., 2007; Mizock, et al., 2012; Frederic, 2014).

המטפל, המטופל והאמונה

בהתייחסות לאמונה בטיפול חשוב להביא בחשבון שבטיפול ישנם שני "שחקנים", המטפל והמטופל, ולא תמיד אמונת האחד דומה לאמונת האחר. מחקרים אחדים התמקדו במטפלים אדוקים ובאמונתם והראו שהם משתמשים באלמנטים דתיים ואמוניים בהצלחה, בעיקר במקרה שמטופליהם מחזיקים באמונה דתית דומה (West, 1998; Morrison and Borgen, 2010). כאשר אין התאמה בין עולמו האמוני של המטפל ועולמו האמוני של המטופל נוצרים מצבים מורכבים. כך למשל, קרגון ופרידלנדר (Cragun and Friedlander, 2012) הראו שלרוב המוחלט של המטופלים הדתיים שבמחקרם היה צורך רב בהעלאת תכנים דתיים בטיפול על אף השקפתו השונה של המטפל ועל אף הקושי בשיח על תכנים פנימיים אלו (בעיקר עם מטפל חילוני). המטופלים הללו ציינו תחושות תסכול כשהטיפול לא נגע בנושאים אלו.

רוב המחקרים העוסקים בנושאי אמונה ודת בתחום הטיפול מתמקדים בדת הנוצרית ורק מיעוטם קשורים לדת היהודית. באחד המחקרים האלה בחנו רוזמרין ושותפיו (Rosmarin et al., 2009) את הקשר בין אמונה יהודית של מטופלים ובין רמת המצוקה הנפשית שלהם ומצאו תוצאות דומות לתוצאות מחקרים שנעשו בקרב דתות אחרות (אסלאם, נצרות, הינדואיזם). הם הראו שככל שההתמודדות הדתית של המטופל הייתה גבוהה יותר, כך היו רמות המצוקה נמוכות יותר. בהקשר הספציפי היהודי הם טענו כי הלכות דתיות יהודיות כשמירת שבת וקיום מצוות באופן כללי יכולים לחזק תחושה אישית של כוונה רוחנית בחיים, וכי תפילה ודרכים אחרות לחיזוק הקשר עם האל יכולות לטפח רגשות חיוביים כמו תקווה והכרת הטוב.

רוב המחקרים בתרפיה במוזיקה בנושא מאמר זה קשורים לרוחניות, והם עוסקים בתחום הטיפול התומך (palliative care), המתמקד בהקלת סבלם של חולים ובמניעתו (Munro and Mount, 1978; Aldridge, 2003) ובטיפול בחולים סופניים (Hartley 1999; Wlodarczyk, 2007). במאמרים אלו מדובר בהרחבה על כוחה של המוזיקה לעורר תקווה, יצירתיות, לספק צרכים רוחניים לחולים ולקרוביהם ולצקת משמעות גם במקרה של אובדן. היליארד (Hilliard, 2001) ואוקלהאן (O'Callaghan, 1996) מתייחסות להתערבויות ככתיבת שירים וסקירת חיים מוזיקלית כבעלות יכולות לאפשר חקירה רוחנית וטיהור רגשי, פעולות דתיות ורוחניות במהותן. אמיר (Amir, 1992) מתייחסת לחוויות רוחניות מעין אלו בטיפול, שבהן מטפל ומטופל מרגישים חיבור לאל ולעצמם וחשים חוויה מיסטית וקדושה (וראו גם המאמר של גולדשטיין [Goldstein, 2007] בהקשר דומה). כלומר, לאמונה ולרוחניות יש מקום לא רק בעולמו הפרטי והמקצועי של המטפל במוזיקה אלא בחדר הטיפול במוזיקה עצמו, בהקשר למטופל ובהקשר לחיבורו עם המוזיקה ועם המטפל במוזיקה.

רובינס-אלוואפי (2011 ,Robbins-Elwafi), מטפלת במוזיקה שהמירה את דתה מהנצרות לאסלאם, חקרה את נושא השפעת אמונותיו הדתיות של המטפל במוזיקה על זהות עבודתו הקלינית ועל עבודתו המקצועית. היא מצאה שכל המרואיינים במחקרה דיווחו על המוזיקה כדרך ליצירת קשר עם האל. עוד הם דיווחו  שהחלטתם להיות תרפיסטים במוזיקה הגיעה בהשראת האל או קשורה לאמונה הרוחנית שלהם. עם זאת, היא מצאה קשיים בנוגע ללבוש של המטפל (כיפה, חיג'אב) שסימן אותו כבעל דת אחרת ולעתים יצר חשדנות. קושי אחר נוגע למגבלות שהדת מציבה לפני מאמיניה המנוגדות לעתים להתוויות הטיפוליות (למשל, מטפלת מוסלמית אשר מנועה מלטפל בנערים ובגברים או מטפלות יהודיות שמנועות מלשיר). לעתים היה פער בין סגנונות המוזיקה שהכיר המטפל לאלו שהכיר המטופל וחוסר יכולת שלו להתחבר לסגנונות מוזיקליים "חילוניים" הנוגדים את ערכי דתו (ראו Langberg, 2006 לממצאים דומים). למרות החשיבות שבהכרת הרקע התרבותי ואף הדתי של המטופל (למשל Forinash, 2000; Aigen, 2008), ולמרות ההמלצות הקונקרטיות לעבודה טיפולית עם מטופלים דתיים (Koenig and Larson, 2001) ולתהליך ההכשרה של מטפלים (Bradt, 1997), נראה שיש פער בין החזון למציאות, שכן מטפלים במוזיקה רבים מלינים על כך שמעטות הן התכניות להכשרה בטיפול במוזיקה שמציעות התייחסות לנושאים של רוחניות ודת (Zinnbauer and Pargament, 2000; Koenig and Larson, 2001; Bartoli, 2007; Pargament and Saunders, 2007; Plante, 2007; Rosenfeld, 2011; Cragun and Friedlander, 2012).

מחקרים שנעשו בישראל המעיטו לעסוק בשאלת מקומה של הדת והרוחניות בטיפול במוזיקה, אף שרבים מתושבי ישראל מאמינים בדרך זו או אחרת ביהדות וחלקים ניכרים מאזרחיה אף מקיימים את חוקי הדת באופן פעיל. אמנם אפשר לנסות ולהחיל את ממצאי המחקרים שנעשו בארצות אחרות בהקשרים דתיים, רוחניים ואמוניים על מה שקורה בישראל, אך מהלך כזה יהיה לא טבעי ואף עלול להוביל למסקנות שגויות. נכון יותר, לדעתנו, לבחון את נושאי האמונה, הרוחניות והדת בטיפול במוזיקה בהקשר הישראלי-יהודי ובעקבות זאת לבחון אם אכן יש הבדלים מהותיים בין ממצאי מחקר זה ובין הממצאים של מחקרים אחרים שנעשו בדתות אחרות. כדי לעשות זאת רצוי, בראש ובראשונה, להתייחס לגוונים הדתיים המייחדים את ישראל היהודית ולבחון מטפלים במוזיקה בעלי אוריינטציה דתית שונה (חילוני, דתי-לאומי, חרדי) אשר מטפלים באוכלוסיות בעלות אוריינטציות דתיות שונות (מטופלים חילונים, דתיים-לאומיים, חרדים).

כצעד ראשון בכיוון זה ערכנו מחקר מקדים בהיקף קטן שמטרתו לקבל כיוון כללי בנוגע לתופעה ולראות אם וכיצד כדאי להמשיך את המחקר בנושא. אחת הטכניקות המחקריות המקובלות במחקרי גישוש היא לפנות למספר קטן אך איכותי של אינפורמנטים הנמצאים בלב ליבה של התופעה ואשר יכולים לפתוח דלתות להמשך המחקר. אינפורמנטים אלו מדווחים לא רק על ההתנסות והידע שלהם בהקשר לתופעה, אלא גם ובעיקר על רבים אחרים שעמם הם באים במגע. במחקר זה בחרנו כאינפורמנטים בשלוש מטפלות במוזיקה שדיווחו מראש על כך שנושאים של דת, אמונה ורוחניות עולים בטיפוליהן. מתוקף תפקידן של מטפלות אלו, הן נמצאות בלב ליבה של התופעה וכאמור יכולות לספר לא רק על עצמן בהקשר זה, אלא גם על עשרות מטופלים שעמם הן נפגשו במהלך שנות ניסיונן. כדי להרחיב אף יותר את מניפת החקר, בחרנו בשלוש אינפורמנטיות משלושה מגזרים שונים בחברה הישראלית: מטפלת במוזיקה חרדית, מטפלת במוזיקה דתית-לאומית ומטפלת במוזיקה חילונית. שלושתן היו בעלות ניסיון של לפחות עשר שנים במקצוע, כדי שיהיו בעלות עמדה מגובשת בעניין זהותן המקצועית ויהיו פנויות לבחון נושאים תוך-אישיים המלווים אותן בתהליך הטיפולי לשלביו השונים, וכן כדי להגיע למטפלות בעלות ניסיון עם מגוון אוכלוסיות טיפוליות. המטפלות רואיינו ריאיון חצי מובנה שהתמקד בשלושה מוקדים עיקריים: האמונה בטיפול בהקשר של המטופל, האמונה בהקשר של המטפל והאמונה בהקשר למוזיקה בטיפול. שאלות המחקר היו: האם וכיצד באה לידי ביטוי אמונתם של מטפלים במוזיקה על עבודתם הטיפולית? האם וכיצד באה לידי ביטוי אמונתם של מטופלים במהלך הטיפול במוזיקה? מה מקומה של המוזיקה בטיפול?

שיטה

משתתפי המחקר

המחקר התבסס על שלוש אינפורמנטיות, מטפלות במוזיקה, אחת מהמגזר החרדי, אחת מהמגזר הדתי-לאומי ואחת חילונית. לכל אחת מן האינפורמנטיות בסיס מידע רחב מאוד, שכן היא מתייחסת לעשרות מקרים טיפוליים ממגזרים שונים ומאוכלוסיות טיפוליות שונות שבהם יש חוויות הקשורות לדת, אמונה ורוחניות. האינפורמנטיות נבחרו בהתבסס על עקרונות המדגם המכוון, purposive sampling”“ (Mason, 1996): כל מטפלת באה ממגזר דתי-אמוני אחר – חילונית-מסורתית (דפנה), דתית-לאומית (חגית) וחרדית (רחל) והייתה בעלת ניסיון קליני עם אוכלוסיות שונות. כל האינפורמנטיות היו מטפלות במוזיקה בעלות ניסיון קליני של לפחות 10 שנים, כדי לוודא שיש להן עמדות מורכבות ובשלות בנוגע לזהותן המקצועית. תיאור קצר של כל אחת מן האינפורמנטיות מופיע בנספח 1.

כלי המחקר

איסוף הנתונים התבסס על ראיונות עומק חצי מובנים. מדובר בכלי גמיש לאיסוף מידע, שבו ישנו דיאלוג בין החוקר לנחקר על בסיס שאלות מנחות המובילות את הריאיון. בריאיון זה אין חשיבות לסדר השאלות, והוא יכול להתקדם לפי סדר התכנים שמעניינים את הנחקר. החוקר חופשי לחקור נושאים מעניינים שעולים תוך כדי הריאיון ובכך מגיע למידע חדש המעשיר את המחקר (Smith and Osborn, 2003). הריאיון עסק בנושא מקומה של הדת, הרוחניות והאמונה היהודית בטיפול במוזיקה בעיניו של המטפל.

הליך המחקר

בשלב ראשון יצרה הכותבת הראשונה קשר טלפוני עם מטפלות במוזיקה העונות על הקריטריונים. מועמדות שהסכימו להשתתף בהתנדבות במחקר הוזמנו לריאיון בביתן של המשתתפות או במקום אחר שהן בחרו בו. בשלב השני נערך ריאיון עומק חצי מובנה עם המרואיינות שנמשך שעה עד שעה ו-20 דקות. הראיונות הוקלטו במכשיר הקלטה מסוג Olympus DS-30 ובטלפון נייד לשם גיבוי. בשלב השלישי תומללו הראיונות מילה במילה, והם הועברו למרואיינות לקבלת אישורן. חלקן ביקשו לשנות מעט את התכנים והניסוחים והתמלול שונה בהתאם.

ניתוח חומר הראיונות התבסס על השיטה הפנומנולוגית-פרשנית של סמית ואוסבורן – Interpretative Phenomenological Analysis (Smith and Osborn, 2003). שיטה זו בוחנת לפרטים את התייחסותו של הנחקר כלפי אירועים והתנסויות בחייו ומנסה להבין את עולמו ואת תפיסותיו האישיות והחברתיות. המשמעויות הניתנות על ידי המרואיין ניצבות במרכז הניתוח, והמטרה היא לנסות להבין את התוכן ואת המורכבות של משמעויות אלו. בסופו של התהליך מוצגות קטגוריות המתארות את התופעה מזוויותיה השונות.

לשמירה על אמינות המחקר ננקטו כמה צעדים. ראשית, כהצעתו של שקדי (2003) שמרנו את כל החומרים שנאספו וחזרנו אליהם שוב ושוב לאיתור טעויות אפשריות. שנית, שלחנו את תמלולי הראיונות למרואיינות והכנסנו את השינויים שהן ביקשו לעשות. שלישית, נעשה גם רישום רפלקטיבי (צבר בן-יהושע, 1990) של דעות הכותבת הראשונה במהלך התקופה שבה היא ראיינה את המשתתפות. לבסוף, מהלך ניתוח נתונים ומציאת הקטגוריות היה מלווה במשא ומתן בין עמיתים. הכותבת הראשונה ביצעה חלוקה ראשונית לקטגוריות, הכותב השני בחן את החלוקה וערך שינויים בהתאם לראייתו, ומתוך אלו ניסחו הכותבים את החלוקה שנראתה להם הנכונה ביותר.

על מנת לאפשר למחקר ללמוד מניסיונן של האינפורמנטיות תוך כדי שמירה על כבודן ופרטיותן, ננקטו האמצעים הבאים: האינפורמנטיות חתמו על טופס הסכמה מדעת שבו הובהר להן כי הן יכולות לעזוב את המחקר בכל עת. ניתן למשתתפות מידע על מטרות המחקר ומהלכו וכן המסגרת שבה הוא נעשה. כדי להבטיח את חסיונן הומצא שם בדוי עבור כל משתתפת וכן תמלולי הראיונות נשלחו למרואיינות לצורך בדיקתן ואישורן.

תוצאות

ניתוח הממצאים העלה שלוש קטגוריות אשר על פיהן נחלק פרק זה: (1) דת, רוחניות ואמונה מהפרספקטיבה של המטפל; (2) דת, רוחניות ואמונה מהפרספקטיבה של המטופל ו-(3) ביטוי הדת, הרוחניות והאמונה במוזיקה.

דת, רוחניות ואמונה מהפרספקטיבה של המטפל

הפרספקטיבה של המטפל הייתה גדושה בנושאים ובדוגמאות. ראשית, היה ניכר שהאמונה האישית של המשתתפות (אמונה לאו דווקא דתית יהודית) היא זו שמלכתחילה נתנה משמעות למקצוע הטיפול במוזיקה עבורן והפכה אותו לעניין של שליחות. מעבר לכך, המשתתפות ציינו כי האמונה (שוב, לאו דווקא דתית יהודית) היא בשבילן קו מנחה בגישתן הטיפולית ותיארו כיצד הן משתמשות בה כהכנה לקראת הטיפול ובמהלך הטיפול עצמו.

1.1. האמונה ובחירת המקצוע

אחד הקישורים הבסיסיים שנמצאו במחקר זה בין האמונה ובין הטיפול הוא עצם הבחירה בעיסוק בתחום טיפולי. העבודה הטיפולית ובתוכה התרפיה במוזיקה כרוכה במתן עזרה לזולת, בהתגברות על קשייו וטרדותיו וכן במתן עזרה בבניית עצמו ובפיתוח יכולות שהוא נזקק להן בהתנהלותו היום-יומית. במקצוע זה ניתן לראות, אם כן, תשתית נרחבת של ערכים שבהם מאמין המטפל עוד טרם הגעתו לשלב רכישת המקצוע. כך למשל ציינה חגית, המטפלת הדתית-לאומית, כמה הערך של "חסד", שהוא חלק בלתי נפרד מאמונתה הדתית, קשור לתחום שבו בחרה לעסוק:

עצם ההליכה לטיפול, לתחום טיפולי, אני חושבת שזה מתוך מקום לעזור לאנשים, אני כן רואה בזה איזה חסד, של לעשות טוב לאנשים. דווקא בנים, שכל כך קשה להם להביע את עצמם, אני מאוד רואה בזה חסד. לשבת ולהקשיב לקשיים שלהם.

רחל, המטפלת החרדית, חיברה בין הבחירה הערכית שעשתה בפנייה למקצוע הטיפולי ובין אמונתה הדתית באמירה שהדברים מכוונים מלמעלה:

אני מרגישה שהעבודה שלי, באופן הכי קטן ומכוונן, זה המקום שאני מצליחה להרגיש לא לבד, ושהדברים שקורים קורים כמו שהם צריכים לקרות באמת, ושיש סיבה ותכלית לכל דבר שקורה.

היא התייחסה לכך שמקצוע הטיפול הוא בגדר שליחות של המטפל להיטיב עם הזולת, החל בבחירת המקצוע וההשקעה בהתמקצעות ועד להתערבויות הטיפוליות עם המטופלים:

אנחנו כולם שליחים. הם [ההורים] שליחים לגדל את הילד הזה בצורה המיטבית, ואני שליחה לעזור מהצד שלי ולחזק אותם שהם מסוגלים לעשות את זה, וכולנו חלקים בפאזל.

1.2. אמונות של המטפל

תוך כדי עיצוב זהותו הטיפולית המטפל במוזיקה מגבש אמונות ועקרונות בסיסיים שעל פיהם הוא פועל. ישנן אמונות שהן לאו דווקא דתיות, אחרות הן דתיות בעיקרן, וישנן כאלה שמעורבות עד כדי כך שקשה לדעת אם הן דתיות אם לאו. דפנה, המטפלת החילונית-מסורתית, למשל, מתארת את כוחה והכרחיותה של האופטימיות, האמונה שיהיה טוב, כחלק בסיסי מאוד בעבודתה:

אני יודעת שאני מטפלת טובה בזכות האמונה שלי. בכלל, בתור בן אדם. לא אמונה א-לוהית דווקא. בזכות זה שאני בן אדם אופטימי, שאני מאמינה, בן אדם עם תקוה שדברים יסתדרו, שאפשר לשנות. זה הכוח שלי בטיפול.

חגית (דתית-לאומית) התייחסה לצורך לראות את הטוב במטופל ולהאמין בו וכך להשריש בו את ראיית הטוב. היא מציינת כי בטיפוליה היא נשענת רבות על גישת הפסיכולוגיה החיובית ועל האמונות הטיפוליות שהיא נסמכת עליהן, וניתן לראות כיצד האמונות הדתיות והטיפוליות שלה נשזרות זו בזו:

אני חושבת שחשיבה חיובית היא משהו שכן נטוע בנו. ר' נחמן אומר כל הזמן תמצא בעצמך משהו טוב, תחפש בעצמך משהו טוב [...] אין לי ספק שלראות את הטוב בבן אדם זה שורש האמונה. זה צלם אנוש.

רחל (חרדית) מתארת את האמונה הדתית ואת אורח החיים הדתי שלה כחלק בלתי נפרד ממנה וכמשמש עבורה קו מנחה בכל תחומי החיים, ומתוך כך כמובן שגם בתוך הטיפול:

אני זה בן אדם מאמין. אני חושבת שזה משפיע עליי על כל התייחסות שלי, לכל נושא. גם בהתייחסות שלי אל המטופל, שזו תהיה התייחסות נכונה גם מבחינה אמונית, ולא רק רגשית.

1.3 שימושים טיפוליים באמונה

מניתוח הראיונות עלה כי האינפורמנטיות השתמשו ברעיונות אמוניים כהכנה לטיפול או כחלק בלתי נפרד ממנו. דפנה (חילונית-מסורתית) מתארת את ההכנה הנפשית שלה לקראת כל מטופל לפני שהוא נכנס לחדר:

כשאני מתכוננת לקראת טיפול, אני מאוד משתדלת. עכשיו זה קורה כמעט בצורה טבעית, כי אני עושה את זה כבר כל כך הרבה זמן, ואפילו אם זה ממש דקה לפני טיפול, אני עושה איזושהי מדיטציה כזאת, אבל היא מאוד מכוונת. בה בעצם אני מבקשת להיות מדויקת עבור המטופל. להיות בשבילו מה שהוא צריך ממני בטיפול הזה. זה רגע שאני מתייחדת בו עם עצמי, ומבקשת את היכולת לזהות את הצרכים של המטופל, ולענות עליהם. את היכולת להיות בשבילו באופן שהוא צריך.

לא תמיד השימוש באמונה כרוך בטכניקה זו או אחרת. לעתים מדובר בפרשנות אמונית של המצב הטיפולי. דפנה תיארה טיפול בילד עם תסמונת רגרסיבית נדירה ששיתקה אותו בצבעים של אמונה וכוח עליון:

באחת הפגישות, הגעתי בבוקר לקחת אותו, והוא היה במצב ממש קשה. זה היה מפחיד. הוא כל כך חרחר, שזה היה ממש תחושה של חס וחלילה... ואז, בעשר דקות לפני סוף הטיפול, לקחתי את הגיטרה והתחלתי לשיר לו [...] פתאום יצאו לי כל מיני קולות מאוד מאוד שבטיים כאלה. משהו ארכאי כזה, ראשוני. ואחרי הקולות התחילו לצאת לי כל מיני משפטים שאין לי מושג מאיפה הם הגיעו. כמו למשל: "הייתי במקום אחר". כאילו שהוא שר. הוא כאילו אומר לי "באתי אליכם ממקום אחר, הייתי קודם במקום אחר". ואז אני שרה: "אני פה בשבילך", והוא עונה לי: "גם אני פה בשבילך, יש דברים שאת צריכה ללמוד". "גם אני פה בשבילך". אני שרה ככה איזה עשר דקות מילים שהן לא המילים שלי. החרחורים הפסיקו לחלוטין, עד כדי כך שהיינו צריכות להצמיד את האוזן לחזה כדי לוודא שהוא נושם. כל כך היה רגוע... פשוט הרגשנו את זה בגוף שלנו שא-לוהים היה בתוך החדר ודיבר במקומו.

דת, רוחניות ואמונה מהפרספקטיבה של המטופל

באופן ראשוני ציינו האינפורמנטיות כי נושאים של אמונה בטיפול מזווית ראייתו של המטופל צפויה באוכלוסיות טיפול מסוימות ובגילאים מסוימים בלבד. הן אמרו כי בבתים שבהם מתחנכים על יסודות האמונה היהודית (ובפרט דתית), טבעי שנפגוש מטופלים שהנושאים האמוניים הם חלק משמעותי בחייהם, ומן הסתם שאלה יופיעו גם בתכנים הטיפוליים. עם זאת, משום שהאמונה היא נושא מופשט הדורש יכולת הסתכלות פנימית ויכולת הבנה וחשיבה גבוהה, סביר שנמצא פחות תכנים אמוניים בגילאים הצעירים.

אמונה כמסייעת ברגעי משבר

נמצא כי האמונה יכולה לשמש מקור תמיכה ברגעי קושי ומשבר. אנשים שחייהם מושתתים על אמונה נעזרים בה במידה רבה ברגעים אלו ושואבים ממנה כוחות ואופטימיות להמשך. דפנה (חילונית-מסורתית) מציינת זאת בעבודה עם הורי מטופלים בעלי השקפת עולם חרדית:

אני רואה, למשל, במפגשים עם ההורים במשפחות החרדיות, נראה לי שההשלמה או הקבלה באה יותר מהר. ישנם שבעה שלבים של אבל כשנולד ילד פגוע, ונראה לי שאצלם השלב הזה של הקבלה הוא יותר מהיר ממשפחות חילוניות, נאמר, שנשארים ב"למה" ובקושי לקבל את ההתנפצות הזאת של הפנטזיה.

קונפליקטים אמוניים

נושאי הדת והאמונה יכולים לשמש כר נרחב לקונפליקטים שבהם המטופל "מחפש את עצמו" ואפילו מורד באופן שבו חונך. המטפלות הדתיות (דתית­-לאומית וחרדית) חשו במקרים מסוימים כי תכנים אמוניים מסוג זה עלו בטיפול דווקא משום שהשקפת עולמן היא אמונית-דתית והן דמות שמולה יכלו המטופלים להתנסות בדיאלוג של קונפליקט. חגית (דתית-לאומית), למשל, תיארה מקרים רבים שבהם מטופלים בחרו להביע תרעומת כלפי הדת בטיפול:

יכול לבוא אלי ילד ולקחת את הכיפה ולזרוק אותה על הרצפה לידי בכוונה. לפני כמה שבועות היה לי ילד שבא עם פירסינג, עגיל שעשה ליד העין על הגבה, והוא שם על זה פלסטר ואמר לי "תראי מה זה, תראי מה עשיתי". או שהוא חובש כובע ואומר לי תראי מה יש לי מתחת לכובע, ואז הוא מראה לי איזו קרחת שהוא עשה צבעונית. הם בכוונה מעלים את זה אצלי והם מחכים לתגובה שלי, לראות איך ה"דוסית" תגיב.

אמנם המרד בדוגמה זו הוא מול ממסד, מול אנשים, ולאו דווקא מול אמונה ומול הקב"ה, אבל חגית טענה שהמרדנות הזאת מרמזת לעתים על קושי ומרד במשהו גדול יותר. העימות מולה כמייצגת של הממסד הדתי מאפשר לעתים למטופלים להתמודד עם העימות הגדול יותר שיש להם עם עצמם. בהמשך דבריה הוסיפה חגית:

הילדים שמגיעים אלי, בדרך כלל מגיעים דווקא בלי הכיפה ובדרך כלל מספרים על דברים בעייתיים שהם עושים. הם ישתפו אותי, אז זה כל הזמן עולה [...] אני חושבת שבגלל שזה גיל ההתבגרות וגיל המרידה, אז דווקא בגלל שאני מייצגת את הצד הדתי אבל מתוך מקום של קבלה, זה מאפשר יותר לפתוח דברים. הם לא יפתחו את זה עם אישה חילונית. ככה זה נראה לי אולי אני טועה.

ביטוי הדת, הרוחניות והאמונה במוזיקה

ניתוח הנתונים הראה שהאינפורמנטיות קשרו בין אמונתן בהקשר הטיפולי ובין המוזיקה וכן בין מטופליהן והמוזיקה שבטיפול.

3.1. אמונה ומוזיקה: המטפל

האינפורמנטיות תיארו כולן את כוחה הייחודי של המוזיקה בכל הנוגע לאמונתן ורוחניותן. חגית (דתית-לאומית), למשל, מספרת:

אני למשל יכולה להיכנס לבית כנסת הגדול ולשמוע איזה אקורד, השביעית של- לשמוע אותם שרים את זה וממש ממש להתרגש... וזה יתחבר אצלי לקב"ה כי אני התרגשתי, כי אני מאמינה בא-לוהים. אצל הנוצרי זה יתחבר לא-לוהים שלו.

חגית מתייחסת גם לחיבור ההפוך שבו היא לוקחת את המוזיקה ומשתמשת בה כדי להגיע אל האל: "כשאני עצובה ורוצה לדבר עם הקב"ה, כשאני רוצה להתפלל, אז אני יכולה להתפלל דרך המוזיקה, ולא תפילה טכנית של לקרוא מהסידור". דפנה (חילונית-מסורתית) מתארת רגעים עמוקים של חיבור אמוני פנימי שהיא הרגישה בזמנים שהיא שרה ויצרה:

ברגעים של מוזיקה, ברגעים של יצירה, אני זמרת, אני כותבת, אני מלחינה. אני יכולה להגיד שברגעים כאלה, זה רגעים של חיבור. הרגעים שבהם אני יוצרת, כותבת ומלחינה, זה רגעים מאוד מאוד עמוקים. של התחברות פנימה לנשמה. משהו זך כזה, ומאוד מאוד עמוק [...] אני חושבת שבמוזיקה יש משהו מהא-לוהות, ואולי במובן הזה זה מתחבר, שבתור מטפלים במוזיקה נפתח איזשהו ערוץ לרובד כזה שהוא עמוק יותר. שהוא גדול מאתנו. מצד אחד גדול מאתנו, מצד שני אנחנו יכולים להתחבר לעצמנו דרכו. והוא נמצא בתוכנו דרך המוזיקה.

3.2. אמונה ומוזיקה: המטופל

מדברי האינפורמנטיות עלה שנושאי דת, רוחניות ואמונה אינם נפוצים וכי הדבר קשור לרקע שממנו מגיע המטופל. כך למשל אמרה דפנה (חילונית-מסורתית):

אני עושה השתלמויות בכל הארץ. כשאני עובדת עם אוכלוסייה דתית, אז יביאו שירים שהם יותר מבטאים תכנים שקשורים לאמונה, ולדת וכזה. בתוך טיפולים, בגלל שהאוכלוסייה שלי היא אוכלוסייה לא דתית, לא עולה לי משהו כזה.

בחלק מן המקרים נעשה שימוש בשירים העוסקים במובלע בנושאי אמונה. המטופל איננו מתייחס ישירות לעניין האמונה אך הוא נמצא ברקע, לעתים באופן לא מודע:

ברוב השירים בזמר המזרחי יש שימוש במילים או בצורה מפורשת אפילו של א-לוהים. אבל בדרך כלל לא זה מה שימשוך בשיר. מה שהנערים מתייחסים אליו יהיה יותר הקשר בינו לבינה, למה עזבת אותי, למה זה... מקום שהם יכולים להזדהות [דפנה, חילונית-מסורתית].

רחל (חרדית) טוענת שמעבר לאוכלוסייה שהמטופל משתייך אליה, ישנה גם משמעות לגילו. מטופלים צעירים אינם מתמקדים בעיקר במילות השיר ומכאן גם שההקשרים האמוניים מועטים יותר. בדוגמאות אחרות, לעומת זאת, עלה שנעשה שימוש בשירים שמטרתם הייתה במפורש להעלות את נושא האמונה במסגרת הטיפול. רחל, למשל, סיפרה על מטופלת שהגיעה מבית שומר מצוות, אך עזבה את הדת ופרצה את גבולותיה. לכן היא בחרה בשירים שמטרתם הייתה לעורר בה זיקה רוחנית: "השירה הזאת 'אשא עיני אל ההרים', 'שיר המעלות', שירים שקשורים לילדות המוקדמת שלה – תמימה וטהורה. זה החזיר אותה לרחם הרוחנית הזאת. היא ממש דיברה על זה ככה".

רחל מתארת שימוש בשירים כאובייקט מתמיר (transformational object), כלומר אובייקט בטיפול שבדומה לאם עבור התינוק מחולל תמורות בעולמו של המטופל: "המוזיקה היא מאוד אובייקט מתמיר, כי אתה לא עושה כלום אבל זה מחולל בך המון תמורות במהלך הרצף של הזמן שאתה שומע את המוזיקה".

בנוגע למטופלים נגמלים מסמים מספרת רחל כי יש לשירים תפקיד חשוב:

אוכלוסייה כזו שהיא מאוד טראומטית, אני מאמינה שהסוגיות תהיינה היכולת לקבל את הכאב, לקבל את העבר, להתפייס עם דברים שקרו. זה ברמה מסוימת להתפייס עם עצמי ועם אלוקים שבתוכי. שם יעלו שירים של בקשה לעזרה.

היא מחברת זאת ל"שיטת שנים עשר הצעדים": "אחד הצעדים של שנים עשר הצעדים – הצעד הראשון הוא להפגין חוסר אונים. החוסר אונים מול הקב"ה הוא החוסר אונים הכי פשוט, שהכי קל להכיר בו. וגם יש הרבה שירים עליו".

דיון

מטרת מחקר ראשוני זה הייתה לפתוח צוהר לנושא הדת והרוחניות בטיפול במוזיקה ולבחון מהן הסוגיות העולות מבדיקה ראשונית כזו, והאם וכיצד רצוי להמשיך במחקר בתחום זה. בירור ראשוני זה עם שלוש האינפורמנטיות, מטפלות במוזיקה ותיקות ממגזרים שונים בחברה הישראלית, העלה עושר של נושאים ואפיקים רלוונטיים והצביע על כך שאכן יש מקום להמשך מחקר מעמיק ושיטתי יותר בנושא.

אחד הממצאים המעניינים שעלו מן המחקר הוא שהאינפורמנטיות, ללא קשר למגזרן, חשו חיבור לנושא האמונה בהקשר הטיפולי, בהקשר דתי או בהקשר לתפיסות אמוניות שאינן דתיות, המוביל ומשמש אותן בתהליך הטיפולי. כולן אף ציינו כי הן חשות חיבור חזק בין המוזיקה לאמונה. כאשר אינפורמנטיות דיברו על מטופליהן עלתה תמונה אחרת: אמנם היו חיבורים לאמונה, אך אלו היו מורכבים יותר ותלויי מגזר, גיל וקונטקסט טיפולי. בחלק מהמקרים היו חיבורים עמוקים מאוד לאמונה, לקב"ה, או לכוח עליון, ואילו במקרים אחרים הייתה דווקא התרסה או אדישות כלפי הנושא. המוזיקה הייתה כלי עזר יעיל בתהליך, אך לא בכל המקרים.

נושא מעניין שעלה מהמחקר הוא היחס המתקיים בין אמונת המטפל לאמונת המטופל. נושא זה יכול להיות בעל חשיבות מעשית רבה, ולכן נרחיב עליו ונציע שלושה מודלים שניתן יהיה בעתיד לבחון אותם. השערתנו היא שהאינטראקציה המתקיימת בין מקומו הדתי-רוחני-אמוני של המטפל לבין מקומו הדתי-רוחני-אמוני של המטופל יכולה ללבוש שלוש צורות עיקריות, ושלכל צורה כדאי להתייחס באופן שונה מבחינה מחקרית ומבחינה טיפולית.

מודל ה"זרימה". בצורת אינטראקציה זו קיים שיח זורם בערוצים דתיים/רוחניים/אמוניים בין המטפל למטופל, והטיפול מפיח במטופל אמונה בהמשך טוב יותר. מודל זה קיים, כפי שנוכחנו במחקרנו המצומצם, כאשר המטפל והמטופל בעלי השקפה אמונית דומה, אך אין זה הכרחי. ייתכן שיהיה חיבור בין המטפל למטופל בשיח האמוני גם כאשר השקפתם האמונית שונה, אם שניהם פתוחים לראות ולהיעזר אחד בהשקפתו של האחר. במודל זה המטפל הוא בעצם מדיום שמאפשר לאמונה לבוא לידי ביטוי בטיפול. ניתן לראות דוגמה יפה לכך אצל רחל (מטפלת חרדית), שבפגישה עם הורים מיואשים של מטופלת הפיחה בהם מחדש את האמונה בבתם, בשימוש במונחים שהכירו אך נמנעו מלהשתמש בהם בגלל הקשיים שעמם התמודדו. למודל זה תימוכין בספרות המחקרית. כך למשל, מוריסון ובורגן (Morrison and Borgen, 2010) מציינים שרבים מהמשתתפים במחקרם דיברו על היתרון בכך שחלקו את אותה אמונה עם המטופל. עובדה זו השפיעה רבות על יכולת ההבנה בין המטפל למטופל, ובפרט כשהקושי של המטופל היה מבוסס על נושא אמוני.

מודל ה"חסימה". בצורת אינטראקציה זו העולם הדתי/רוחני/אמוני של המטפל איננו תואם את עולמו הדתי/רוחני/אמוני של המטופל ואיננו רלוונטי לו. במקרים כאלה ראינו שקורה אחד משני דברים: האפשרות הראשונה היא שחוסר ההתאמה, ה"חסימה", מוביל להפסקת הטיפול. כך למשל, אצל רחל (מטפלת חרדית), שתיארה כי טיפול בילד נפסק מיד לאחר פגישת ההיכרות שלה עם ההורים, על פי  השערתה כיוון שנראתה להם דתית מדי ואולי חששו מכניסתה של האמונה והדת לטיפול. אנשים בעלי חזות דתית או המקרינים את אמונתם עלולים להרתיע את מי שאינם דוגלים בדת או באמונה זו. ישנן דתות ואמונות רבות הדוגלות בהפצת רעיונותיהן, והחשש של המטופל הוא מ"הידבקות" בלתי הפיכה בדת או באמונה. לאמונה יש אפוא גם גוונים תרבותיים שיכולים ליצור בעיות טיפוליות ולהערים התנגדויות וקשיים.

האפשרות השנייה במקרה של חסימה היא שהמטפל ממשיך להשתמש בהשקפה אמונית ובטרמינולוגיה זו אך רק בינו לבינו ובשום מקרה לא מול המטופל. במחקר הנוכחי נמצאו דוגמאות אחדות לכך שהמטפלת נעזרה באמונה אך בחרה שלא לשתף בכך את המטופל. חגית (מטפלת דתית-לאומית) למשל ציינה במפורש שרוב המטופלים שלה אינם נמצאים במקום אמוני דומה לשלה, ולכן היא לא פונה אליהם ממקום זה ולא משתפת אותם בתחושותיה האמוניות (דתיות). בגישה זו המטפל איננו משתף את המטופל במחשבותיו האמוניות אולי מחשש שהדבר יזיק להצלחת הטיפול. זוהי חסימה שמאפשרת את המשכו של הטיפול, אך ייתכן שלהסתרה של רבדים שלמים בטיפול יש מחיר. נושא זה ראוי ללא ספק למחקר נוסף.

מודל ה"התנגשות". בצורת אינטראקציה זו יש התנגשויות בין המטפל למטופל בנושאים דתיים, רוחניים ואמוניים. התנגשות כשלעצמה מעוררת בנו קונוטציה שלילית, אך בקונטקסט שאנו מתייחסים אליו ההתנגשויות הן הדלק של הטיפול, הן הגורם המעורר אותו, ודרכן המטופל מברר את אמונתו. במודל זה נראה התרסה או בדיקת גבולות של המטופל כלפי המטפל וכן הצפה של תכנים משמעותיים המעסיקים את המטופל בתקופת הטיפול. תופעה זו נמצאה במחקר הנוכחי בעיקר בקרב מתבגרים, אשר בגיל זה מגבשים את זהותם הדתית והאמונית. כך, במרבית הדוגמאות של חגית (מטפלת דתית-לאומית) ניתן לראות את ההתרסה ואת בדיקת הגבולות, למשל כשמטופל מגיע אליה דווקא בלי הכיפה, או שהוא מסתיר מתחת לכובע עגיל או צבע שיער יוצא דופן. מדובר בסממנים חיצוניים שייתכן שמעידים על שינוי בחשיבה הדתית ואולי אף בהשקפה האמונית, וחגית רואה בכך איתות לרצון לנהל דיאלוג בנושא. הראיה לכך שההתרסה וההתנגשות מאפשרות עבודה טיפולית היא שבכל הדוגמאות האלו המטופל ממשיך להגיע לטיפול למרות התרסותיו. בכך ניתן לראות עד כמה הטיפול משמעותי לו.

בשלושת המודלים שציינו המוזיקה אינה הכרחית. כלומר, תהליכים של "זרימה", "חסימה" ו"התנגשות" יכולים להתרחש גם בטיפול מילולי או בטיפול במדיה אמנותית אחרת. ואולם מחקרנו הראה כי למוזיקה יכול להיות תפקיד חשוב כקטליזטור וכמעודד של תהליכים אלו על ידי הדגשת האלמנטים הדתיים/רוחניים/אמוניים, העצמתם והעמקתם. למשל, מוזיקה יכולה לטפח את הערוצים האמוניים בין המטפל למטופל גם בתוכן השירים וגם בלחנים. אכן, בספרות המחקרית מופיעות דוגמאות רבות ליכולתה של המוזיקה להביא לרגעים רוחניים בטיפול (Amir, 1992; O'Callaghan, 1996; Aldridge, 2003; Hilliard, 2001; Goldstein, 2007). לעומת זאת, מוזיקה מסוימת, שיר מסוים, יכול להיות האובייקט שעליו תושלך ה"התנגשות" האמונית בין המטפל והמטופל, כגון שיר "אסור" או שיר ש"נמאס" על המטופל. טבעי, לדעתנו, שמוזיקה תהיה חלק מתהליך טיפולי הקשור באמונה, מכמה סיבות: ראשית, אחד האמצעים הנפוצים להבעת אמונה הוא התפילה. ניתן לראות שרוב הדתות משלבות שירים ולעתים אף מוזיקה כלית בתפילותיהן; שנית, למילות השיר, אם הן בעלות מסרים אמוניים, יכול להיות ערך במפגש הטיפולי; שלישית, הצלילים הם אלו שיוצרים את החיבור לאמונה. ישנן תרבויות שמאמינות שישנם קשרים מיוחדים בין צלילים מסוימים לבין מחשבות מסוימות, ומכאן שניתן בעזרת צלילים להעלות את כוחה של האמונה.

מחקר זה הוא מחקר חלוץ בנושא, ועל כן הוא מוגבל מכמה היבטים: ראשית, מספר האינפורמנטיות היה מועט – כל מטפלת ייצגה מגזר – ומספר המגזרים היה מצומצם ביחס למה שניתן למצוא במדינה רב-תרבותית כישראל. מספר רב יותר של משתתפים חשוב כדי לתת תמונה מייצגת יותר של המגזרים השונים. אכן לדעת סטייק (Stake, 2010), יש לערוך חקרי מקרה אחדים באותו נושא כדי להביא לסוג של הכללה שנקראת "הכללה נטורליסטית" (Naturalistic generalization). מעבר לכך, במחקר זה כל המשתתפות היו נשים. ייתכן שישנו שוני בין גברים לנשים בתפיסה הדתית-רוחנית-אמונית, וזוהי נקודה שיש להביא בחשבון בבחירת מטפלים להמשך המחקר בנושא. מגבלה דומה במחקר היא מכיוון המטופלים: המטופלים במחקר זה לא שיקפו באופן מלא את מלוא הזרמים הדתיים, הרוחניים והאמוניים הקיימים בארץ. לפיכך אנו ממליצים לבחון את הנושא בדגימה של מטופלים משלושת המגזרים.

נושא משמעותי נוסף שעלה כבעייתי במחקר זה היה גיל המטופלים. האינפורמנטיות ציינו שהן עובדות בעיקר עם ילדים ומתבגרים. במחקרים אחרים בספרות שהתייחסו לאוכלוסיות מבוגרות יותר, הנושאים שעלו בטיפול היו שונים לגמרי וקשורים מאוד לנושא מחקר זה. על כן, כדאי שמחקר המשך יבדוק את מקומה של האמונה בטיפול עם מטופלים מבוגרים.

עניין נוסף – מחקר זה בדק את מקומה של האמונה בטיפול בעיני המטפל. ייתכן שכדאי לבדוק מקום זה גם בעיניו של המטופל, על ידי ראיונות עם מטופלים של אותם מטפלים. אפשרות אחרת היא להוסיף כלֵי מחקר, כמו תצפיות למשל, אשר יוכלו לתת מידע נוסף שהמטפל הסובייקטיבי אינו יכול לראותו.

מחקר זה העלה למודעות את הפוטנציאל הרב שיש למוזיקה ולטיפול במוזיקה בכל הנוגע לנושאים של דת, רוחניות ואמונה. די לציין את הניגון החסידי, שיש לו קונוטציות אמוניות עמוקות, ואף את השימושים הקולקטיביים שבהם אנו עושים שימוש טבעי במוזיקה כדי ליצור אחדות לאומית (Amir, 1997; 1998; Bodner and Gilboa, 2009; Bensimon, 2009, 2012; Gilboa and Bodner, 2009 ) וכדי למצוא נחמה, כדאי להבין שמחקר זה הוא רק תחילתו של מסע ארוך יותר בהבנת מקומה של הדת, הרוחניות והאמונה היהודית בטיפול במוזיקה.

מקורות

צבר בן-יהושע, נ', 1990. המחקר האיכותי בהוראה ובלמידה, גבעתיים: מסדה.

שקדי, א', 2003. מילים המנסות לגעת, תל-אביב: רמות.

Aigen, K., 2008. “The religious dimensions of popular music and their implications for music therapy,” British Journal of Music Therapy 22 (1): 24-34.

Aldridge, D., 2003. “Music therapy and spirituality; A transcendental understanding of suffering,” [Electronic version], Music Therapy Today, February 2003: from http://musictherapyworld.net.

Amir, D., 1992. Awakening and expanding the self: Meaningful moments in music therapy process as experienced and described by music therapists and music therapy clients (Unpublished Doctoral Dissertation, New York University, New York).

Bartoli, E., 2007. “Religious and spiritual issues in psychotherapy practice: Training the trainer,” Psychotherapy: Theoretical Research and Practical Training 44: 54-65.

Bensimon, M., 2009. “The dynamic of songs in intergroup conflict and proximity: The case of the Israeli disengagement from the Gaza strip,” Group Processes and Intergroup Relations 12 (3): 397-412.

___, 2012. “The sociological role of collective singing during intense moments of protest: The disengagement from the Gaza strip” [Electronic version], British sociological Association: http://soc.sagepub.com/content/early/2012/01/10/0038038511416160.

Bodner, E., and A. Gilboa, 2009. “On the power of music to affect intergroup relations,” Musicae scientiae 31 (1): 85-115.

Bonny, H., 2001. “Music and spirituality,” Music Therapy Perspectives 19 (1): 59-62. Bradt, J., 1997. “Ethical issues in multicultural counseling: Implications for the field of music therapy,” The Arts in Psychotherapy 24 (2): 137-143.

Cragun, C. L., and M. L. Friedlander, 2012. “Experiences of Christian clients in secular psychotherapy: A mixed-methods investigation,” Journal of Counseling Psychology 59 (3): 379-391.

Denzin, N. K. and Y. S. Lincoln, (2000). “Introduction: The discipline and practice of qualitative research,” in: N. K. Denzin and Y. S. Lincoln (Eds.), Handbook of qualitative research, London: Sage Publications.

Forinash, M., 2000. “I have to wait for the moment that I'm doing the music to figure out what the meaning is,” Michele Forinash interviewed by Brynjulf Stige, Nordic Journal of Music Therapy 9 (1): 74-82.

Frederick, T. V., 2014. “Spiritual transformation: Honoring spiritual traditions in psychotherapy,” Spirituality in Clinical Practice 1 (2): 109-115.

Freud, S., 1961. Civilization and its discontents, New York: W. W. Norton & Company.

Gilboa, A., and E. Bodner, 2009. “What are your thoughts when the national anthem is playing? An empirical exploration,” Psychology of Music 37 (4): 459-484.

Goldstein, E., 2007. “Sacred moments: Implications on well-being and stress,” Journal of Clinical Psychology 63: 1001-1019.

Gorsuch, R. L., 1999. “Assessing spirituality,” in: W. R. Miller (Ed.), Integrating Spirituality into Treatment: Resources for Practitioners, Washington, DC: American Psychological Association, pp. 47-64.

Hartley, N., 1999. “Music therapist's personal reflections on working with HIV/AIDS,” in: D. Aldridge (Ed.), Music therapy in palliative care: New voices, London: Jessica Kingsley, pp. 105-124.

Hilliard, R. E., 2001. “The use of music therapy in meeting the multidimensional needs of hospice patients and families,” Journal of Palliative Care 17 (3): 161-166.

Jung, C. G., 1938. Psychology and religion, New Haven: Yale University Press.

___, 1970. Psychological reflections, Princeton, NJ: Princeton University Press.

Koenig, H. G. and D. B. Larson, 2001. “Religion and mental health: Evidence for an association,” International Review of Psychiatry 13: 67-78.

Langberg, D., 2006. “The spiritual life of the therapist: We become what we habitually reflect,” Journal of Psychology and Christianity 25 (3): 258-266.

Margolin, A., Z. Schuman-Olivierr, M. Beitet, R. M. Arnold, C. E. Fulwiler, and S. K. Avants, 2007. “A preliminary study of spiritual self-schema (3-S+) therapy for reducing impulsivity in HIV-positive drug users,” Journal of Clinical Psychology 63: 979-999.

Mizock, L., U. C. Millner, and Z. Russinova, 2012. “Spiritual and religious issues in psychotherapy with schizophrenia: Cultural implications and implementation,” Religions 3: 82-98.

Mason, J., 1996. Qualitative Researching, Thousand Oaks, CA: Sage Publications.

Mohr, S., 2011. “Integration of spirituality and religion in care of patients with severe mental disorders,” Religions 2: 549-565.

Morrison, M. and W. A. Borgen, 2010. “How Christian spiritual and religious beliefs help and hinder counselors' empathy toward clients,” American Counseling Association 55: 25-45.

Munro, S., and B. Mount, 1978, “Music therapy in palliative care,” Canadian Medical Association Journal 119 (9): 1029-1034.

OʼCallaghan, C., 1996. “Lyrical themes in songs written by palliative care patients,” Journal of Music Therapy 33: 74-92.

Pargament, K. I., 1997. The psychology of religion and coping: Theory, research, practice, New York: Guilford Press.

Pargament, K. I., and S. M. Saunders, 2007. “Introduction to the special issue on spirituality and psychotherapy,” Journal of Clinical Psychology 63 (10): 903-907.

Plante, T. G., 2007. “Integrating spirituality and psychotherapy: Ethical issues and principles to consider,” Journal of Clinical Psychology 63: 891-902.

Robbins-Elwafi, P. A., 2011. “The impact of music therapists' religious beliefs on clinical identity and professional practice,” in: S. Gardstorm (Ed.), Qualitative inquires in music therapy: A monograph series, New Hampshire: Barcelona Publishers, pp. 155-191.

Rosenfeld, G. W., 2011. “Contributions from ethics and research that guide integrating religion into psychotherapy,” Professional Psychology: Research and Practice 42 (2): 192-199.

Rosmarin, D. H., K. I. Pargament, E. J. Krumrei, and K. J. Flannelly, 2009. “Religious coping among Jews: Development and initial validation of the JCOPE," Journal of Clinical Psychology 65(7): 670-683.

Smith, J.A., and N. Osborn, 2003. "Interpretive phenomenological analysis" in: J.A. Smith (Ed.), Qualitative psychology: a Practical guide to research methods, Thousand Oaks, CA: Sage.

Stake, R. E., 2010. Qualitative research: Studying how things work, New York, London: The Guilford Press.

Weaver, A. J., K. I. Pargament, K. J. Flannelly, and J. E. Oppenheimer, 2006. “Trends on the scientific study of religion, spirituality, and health,” Journal of Religion and Health 45 (2): 208-214.

West, W., 1998. “Developing practice in a context of religious faith: a study of psychotherapists who are Quakers,” British Journal of Guidance and Counselling 26 (3): 365-375.

Wlodarczyk, N., 2007. “The effect of music therapy on the spirituality of persons in an in-patient hospice unit as measured by self-report,” Journal of Music Therapy 44 (2): 113-122.

Zinnbauer, B. J. and K. I. Pargament, 2000. “Working with the sacred: Four approaches to religious and spiritual issues in counseling,” Journal of Counseling and Development 78 (2): 162-171.

 

נספח 1:

פירוט קצר של האינפורמנטיות

(השמות בדויים)

רחל: מטפלת במוזיקה חרדית. עובדת כמטפלת במוזיקה כ-12 שנים. עבדה כמטפלת במוזיקה עם מגוון אוכלוסיות: מקלט לנשים מוכות ומרכז גמילה מסמים, בשניהם עבדה הרבה עם קבוצות טיפוליות, ובמקביל עבדה במסגרות חינוך עם ילדים בחינוך המיוחד ועם בעיות רגשיות. כיום היא עובדת גם במרכז טיפולי דרך קופת חולים, שם מקבלת מטופלים עם מגוון קשיים. בשנים האחרונות עוסקת רחל במיוחד בתחום של קושי בוויסות תחושתי ובעיות קשב. המטופלים שאתם היא עובדת במסגרות החינוך מגיעים מבתים חרדיים. בשאר המקומות עבדה רחל רק עם נשים (להוציא הדרכת הורים), גם מהציבור החילוני. רחל סיימה השנה לימודי השלמה לתואר שני בתרפיה במוזיקה.

חגית: מטפלת במוזיקה כ-11 שנה. מגדירה את עצמה "דתית-לאומית". התנסתה בעבר במגוון מקומות עבודה, בהם: בית חולים, תיכון דתי מעורב עם ילדים בעלי פיגור ברמות שונות, גן חינוך מיוחד וכיתת תקשורת. רוב השנים ועד היום עובדת בחטיבת ביניים דתית ("ישיבה") לבנים. עיקר עבודתה הוא עם מתבגרים לקויי למידה, בעלי בעיות רגשיות ובעיות התנהגות, הלומדים בכיתות מקדמות ורגשיות. המטופלים שלה מגיעים מבתים דתיים, אך רובם רואים עצמם פחות "דתיים" מהוריהם. לחגית תואר שני בקלינאות תקשורת, והיא עובדת גם בתחום זה, נוסף על עבודתה כמטפלת במוזיקה.

דפנה: מטפלת במוזיקה חילונית הבאה מבית מסורתי ומגדירה את עצמה "חילונית-מסורתית". אינה שומרת שבת, אך מתארת את הערכים והמסורת כחלק ממנה. בעלת תואר שני בטיפול במוזיקה ועובדת כמטפלת במוזיקה 14 שנה. עובדת עם אוכלוסיות מגוונות: ילדים, מבוגרים ונוער. בעלת קליניקה פרטית, שבה היא מקבלת מבוגרים ובני נוער בעיקר, וכן מוסמכת להדרכת הורים, ומדריכה הורים רבים. בנוסף, עובדת במרכז טיפולי שבו ישנם ילדים סיעודיים – עם אוטיזם, פיגור, פיגור עמוק. מרבית המטופלים שלה חילונים, אולם במרכז הטיפולי מגיעים אליה גם מטופלים מהמגזר הערבי והחרדי. דפנה, מלבד היותה מטפלת במוזיקה, גם כותבת, יוצרת ומבצעת מוזיקה.

[1] בספרות המחקרית העוסקת בטיפול יש התייחסויות למושגים "דת" (religion), "רוחניות" (spirituality) ו"אמונה" או "אמונה רוחנית" (faith, spiritual faith), לעתים בערבוביה (Mizok, Millner and Russinova, 2012). בשל מיעוט המחקר העוסק ישירות באמונה נעסוק גם למחקרים המתייחסים לדת ולרוחניות.