הרעיון נראה מקסים ומופרך גם יחד. צוות קטן של מרצים מהחוג למקרא ותרבות ישראל במכללת סמינר הקיבוצים יארוז תנ"ך בתרמילו וייסע לדרמסאלה, ושם במורדות ההימלאיה שבצפון הודו ילמד קורס אקדמי בן שבוע את התרמילאים הצעירים. אני קטן אמונה שכמותי לא הרחקתי ראות ולא חזיתי את העוצמה שבמפגש, אבל לא נקדים את המאוחר.
הישראלים בהודו מגלגלים על לשונם את המילים טיול ומסע. די במילה האחת כדי לעורר התרגשות לקראת עולמות חדשים, לאוצרות שטרם נתגלו, לחידות המחכות לפתרונן, למפגשים עם השונה והאחר. יחד עם זאת המטיילים סגורים ומסוגרים בתוך ישראליותם, מצויים בחיפוש מתמיד אחרי "הבית" בתוך העולם הגדול, ויותר מכך רוצים להפוך את הודו לבית ולצבוע את טיולם בצבעי כחול ולבן. ואולם הודו אדירת כוח ובלי להתאמץ מושכת את הבאים אל תוכה, כמעט מכשפת אותם, וטיפין טיפין נפתח ליבם של המטיילים אל התרבות המקומית, ומרגע שנפתח הוא מתרגל לזר ולמוזר - גלגלי תפילה, מנחות לאלים, פסלונים בכל שביל ודרך, אלילי כסף ואלילי זהב – ובתוך כל זה הם ממשיכים לחפש את הבית. בדרמסאלה לבדה שלושה בתים לטובת מחפשי הבית: בית חב"ד, הבית היהודי ובית בינ"ה. כולם ברדיוס של חמש דקות הליכה זה מזה וכולם הבינו שהמילה "בית" פורטת על מיתרי הגעגוע ושאין טובה ממנה כדי למשוך את המטיילים לקבלת שבת משותפת ולשאר חגים ומועדים ומפגשים וטקסים. לסמינר הקיבוצים ולבית בינ"ה זיקה הנובעת מתפיסת עולם קרובה ושם בחרנו לקיים את הקורס.
שיעור ראשון בבית בינ"ה. סיגל ושי, הצוות אשר על הבית, ד"ר מורן גאם הכהן, ראש החוג במכללה והוגת הרעיון, ואני מקבלים את הבאים והבאות. למול הודם והדרם של פסגות ההימלאיה אנחנו מדברים על ראשיתה של הדת בפליאה ובמסתורין לנוכח הנשגב: "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל", והחוויה שהיא היא המולידה את הדת ולא הסקרנות האינטלקטואלית. מתלבטים יחד עד כמה דומה תורת ישראל לתורות האחרות. קוראים יחד את דבריו של אִבְּן אל-עַרַבִּי (מת בדמשק במאה ה - 13):
דתי היא דת האהבה
להיכן שגמלי האהבה נושאים אותי
שם דתי, שם אמונתי.
מסכימים שבין אם אנחנו דבקים בדתנו ובאמונתנו כי נישאנו אליהן על גבם של גמלי האהבה או כי פשוט נולדנו אליהן, חשוב לנו ללמוד על אמונתו של האחר. "אנשים הם כמו ציפורים. לכל אחד השיר שלו. ואלוהים מבין את כולם", כותבת ז'קלין כהנוב את הדברים ששמעה מאביה, "אבל כל אחד מבין רק חלק של אלוהים. לכן אי אפשר להגיד , רק יהודים צודקים, או רק מוסלמים צודקים, או רק נוצרים. אבל חשוב לדעת מה השיר של כל אחד ולנסות להבין קצת את השיר של האחרים". הגענו להודו כי אנחנו רוצים לדעת ולהבין קצת את שירת האחרים. שיעור ראשון הסתיים.
בצהריים נפגשים לשיעור נוסף. תהינו אם מנוחת הצהריים תדלדל את מספרם של הבאים ואנחנו מופתעים לראות שהצעירים מגיעים ללמוד ומספרם הולך וגדל. הוא עוד יילך ויגדל במפגשים הבאים. הפעם במוקד "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ" הפותח את עשרת הדברות. מי הוא זה המצהיר על עצמו "אָנֹכִי"? מעיינים יחדיו במדרש חז"ל וקוראים את דבריו של עזריאל קרליבך ביצירת המופת שכתב: הודו – יומן דרכים. קרליבך מתאר שיחה שהיתה, ואולי לא היתה אלא משל היתה, בינו לבין הודי היוצא כנגד החוק האלוהי של עשרת הדברות, החוק המתיימר להיות אלוהי. קרליבך ביקר בהודו שלושה שבועות ואסף את חוויותיו לכדי ספר. המטיילים מחויכים. הם המטיילים שנה ויותר אינם מצליחים להבין את היומרה או את התמימות שבכתיבת ספר אחרי שלושה שבועות. בדרמסאלה לבדה הם שוהים שבועות ארוכים, והודו הינה עולם ומלואו, אבל כתיבתו של קרליבך חכמה וכובשת את הלב ואחר הצהריים הם יגיעו לשיעור שלישי ואיתם חברים חדשים. אנחנו נרגשים מהתלמידים שזכינו להם ואילו יכולנו היינו שולחים הודעה לכל האבות והאמהות של התרמילאים: לילדים שלום! הם צמאים ללמוד, ליבם פתוח, מוחם חד, רוחם טובה. הם סקרנים, מנומסים, מודים אחרי כל שיעור, יושבים שעה וחצי בכל מפגש בלי הטלפון הנייד (נכון, גם כי אין קליטה). הפעם אנחנו עוסקים בציווי המקראי "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר", וחוטים נקשרים בעזרת הלומדים מהמקרא אל הודו ההינדוהיסטית שקלטה בדרמסאלה את הדלאי למה וקהילה של עשרות אלפי בודהיסטים טיבטים.
השיחות עם המטיילים נמשכות בבתי הקפה על ספל צ'אי ובכל ערב נפגשים למשבצת נוספת מלבד הלימוד. רימון הלומדת מוסיקה בדרמסאלה מלמדת פיוט של ר' ישראל נג'ארה; בני שנולד ליד מקדש הזהב באמריצר, המקום המקודש ביותר לדת הסיקית, מספר את סיפורו עם גיטרה ושירה. בערב השלישי מתמלא בית בינ"ה לקראת בואו של נציג ההסברה של הממשל הטיבטי. למעלה ממאה וחמישים ישראלים נדחקים לשמוע את דבריו. קשה להבין את האנגלית עם המבטא הטיבטי של הדובר, אבל הכול מקשיבים בכבוד שעה ארוכה, אין פוצה פה ומצפצף, אין תנועה של יוצאים ונכנסים. אלה תלמידי התיכון שלפני חמש שנים, אלה הסטודנטים של השנה הבאה. בסוף הפגישה מרים שקד את ידו ושואל את הנציג הטיבטי: "איך אפשר לעזור לקהילה הטיבטית"? התשובה מפתיעה: "למד עלינו! דע מי אנחנו ומה מעשינו". סיוע ממקור לא צפוי לחשיבות הלימוד, ולימוד ומעשה חוברים להם יחדיו. לימוד המוביל למעשה.
לשווא ספדו הסופדים וקברו הקוברים את תרבות ההקשבה של דור הצעירים ואת לימודי הרוח. הרוח איתן. למשבר הגדול של מדעי הרוח באקדמיה סיבות שונות ומגוונות ולא זה המקום לפרטן, אבל נדמה שהרצון לגעת ברוח קיים ועמו התשוקה של הצעירים לשאול את השאלות הגדולות של החיים ולא רק מתוך שעשוע אינטלקטואלי. שאלות ותשובות ולימוד ומעשה וכולם לטובת עולם יפה יותר.
החוג למקרא ותרבות ישראל במכללת סמינר הקיבוצים ובית בינ"ה (התנועה ליהדות חברתית) קיימו לאחרונה בדרמסאלה, הודו, את הקורס "האוצר מתחת לגשר". בקורס השתתפו למעלה מ 150 צעירים וצעירות המטיילים בהודו. הקורס כלל נתיב אקדמי המאפשר צבירת נקודות זכות אקדמיות כבר ב"טיול הגדול".
הקורס עסק בנקודת המפגש בין התרבות היהודית לתרבות ההודית המקומית ושלב סדנאות, שיעורים ומפגש עם דמויות מקומיות. הקורס האקדמי מוכר לצורך לימודי תואר ראשון במכללת סמינר הקיבוצים.