לזכרו של איש החינוך שמוליק פרימרמן ז"ל

שמוליק פרימרמן

שמוליק פרימרמן, מרצה בחוג להיסטוריה בפקולטה למדעי הרוח והחברה, נפטר באופן פתאומי מדום לב במהלך טיול בויטנאם. מותו הותיר אותנו במכללה המומים וכאובים. חבריו בחרו לכתוב מספר מילים לזכרו של איש חינוך, משפחה וחבר יחיד ומיוחד.
יהי זכרו ברוך!

איתן גינזברג
הכרתי את שמוליק על ספסל הלימודים באוניברסיטת חיפה ממש ביום הראשון ובשעור הראשון, אליו נרשמנו שנינו בלא שהכרנו קודם לכן, שעורו של פרופ' ילינק. שמוליק כבר היה נשוי אז למירי, סטודנטית אף היא, שהייתה מרותקת לכסא גלגלים, אותה הכיר כך בלימודי התיכון, והוא היה מסיעה מכיתה לכיתה משעור לשעור ומסייע בעדה בכל צרכיה. נולדו להם שני ילדים- בן ובת, היום אנשים מבוגרים. לאחר הלימודים הצטרפו בני הזוג, כבר עם הבן הבכור לקיבוץ גרופית והיו שניהם מורים. לאחר זמן הם עברו להתגורר בתל אביב שם נפטרה מירי לפני כעשרים שנה ושמוליק, שלא נישא מאז, טיפח את ילדיו לבדו. נפגשנו שוב במכללה בחוג להיסטוריה כאשר היינו שנינו למדריכים פדגוגיים ומאז עבדנו יחד תוך שדרכינו נפגשות ללא הרף עד ימים ספורים לפני היציאה לחופשה, עת דברנו במטבחון הפקולטה אודות התכניות של שמוליק לחופשת החג. שמוליק היה איש יקר - איש של אינטגריטי וערכים ואדם נפלא מן האסכולה של השומרוני הטוב.

אמנון יובל
שמוליק היה איש חריף ודעתני, והביא תכונות אלה לתפקידו כמדריך פדגוגי. בשנים האחרונות ניהלתי איתו שיחות רבות, חלקן לא פשוטות- על ההדרכה הפדגוגית וגם על נושאים אחרים. לא תמיד ראיתי איתו דברים עין בעין, אבל תמיד הערכתי את התעקשותו להשמיע את קולו, ואת נאמנותו לערכים שהאמין בהם ולדרך שראה כנכונה. שמוליק האמין בחינוך ובכוחו לעצב בני אדם טובים ומוסריים יותר, ואין לי ספק שהוא הנחיל השקפה זו לא רק לרבים תלמידיו אלא גם לנו, שעבדנו איתו, לצידו ובסביבתו.

אלון גן
בהפתעה גמורה ובצער רב קיבלתי את הידיעה על מותו של שמוליק. הדברים לא נתפסים .....!!!
החיוך של שמוליק, עיני התכלת השובבות שלו, המעורבות הרגשית שלו בכל דיון ותהליך, עומדים בסתירה מוחלטת לידיעה הכואבת. שמוליק היה אדם מיוחד ואיש חינוך במובן המלא, העמוק והמעשיר של מושג זה.
מעבר למפגשים הרבים שקיימנו הן במסגרת תפקידי כראש החוג, הן במסגרת פורום המדריכים הפדגוגיים והן בעשרות שיחות החינוך הרבות שקיימנו במסגרת הסמינר, התוודעתי לעולמו האישי של שמוליק לאחר מות אימו (כאשר הלכנו לנחם אותו) ובמהלך הסיורים שקיימנו לציפורי, לכנרת, לרמלה ולוד לירושלים (סיורי החוג).
נחשפתי לסיפור המרגש של הקשר שלו ואשתו (כפי שאיתן תיאר) ובעיקר התרשמתי רבות מבחירתו בדרך חיים מלאה חיוניות ובהקשר של מחקרי: בגישה האנטי- קורבנית הראויה להערכה וחיקוי.
סמינר הקיבוצים, עבר ועובר תרומות ושינויים. חלק ניכר מתהליכים אלה היו מנוגדים לרוחו ותפיסתו של שמוליק. אני מאחל לכולנו שלמרות שינויים אלה נדע לשמור על משהו מהרוח השמוליקית הייחודית שראתה במהות ולאו דווקא בעטיפה החיצונית (תארים, אקדמיזציה, סטנדרטיזציה ושאר ירקות מסוג זה ) את עיקר עבודת הקודש החינוכית.

ירון ונסובר
בסיור האחרון (אחרון לתמיד) שלנו, שלי ושל שמוליק, נסענו יחד עם קבוצת סטודנטים ליד הנדיב. שם קרוב לכניסה לגן עומד לו בית מידות עשוי אבן של פעם, דומה לבית טמפלרי, מוקף גינה מטופחת במיוחד עם הרבה צל (בעיקר בחלק האחורי שלו). זה היה מאוד מפתה ביום החם שהיינו שם. "כאן גר הגנן", אמר לי שמוליק תוך כדי שאנחנו צועדים לקראתו, וכשהתקרבנו אל הבית ממש, אמר שהוא היה בעצם רוצה להיות הגנן ולגור בבית הזה. זו הייתה אמירה מקוממת, שכן תוך כדי הצעידה לעבר הבית הזה גם במוחי חלפה מחשבה דומה. ומיהרתי להשיב "גם אני". והתחלנו לריב מי יהיה הגנן ומי יגור בבית הזה. הוא אמר "אני" והסביר מדוע, וגם אני אמרתי "אני" והסברתי מדוע. זה כבר היה על כוס קפה בקפיטריה הסמוכה. אני שתיתי אספרסו ארוך, ואם אני זוכר נכון שמוליק שתה קפה שחור. משהתלהטו הרוחות והוויכוח הפך מר יותר שמוליק שלף את הסיגריה. ואני קינאתי בו קינאה עזה כי אני חושב שאין דבר קסום יותר מסיגריה וקפה על הבוקר. ואני הרי לא מעשן. ושמוליק אמר לי שהוא לחלוטין חושב שאני צודק, שאין דבר קסום יותר מסיגריה וקפה על הבוקר. ולנוכח מבטי הקנאה שלי הוא עישן את הסיגריה בעונג גדול כאילו זו הייתה הסיגריה השנייה שלו בחיים. ואני חשבתי שבעצם זה היה הכי מתאים לו לעשן אותה על הספסל מתחת לאחד העצים בחלק האחורי של הגינה של הבית, כשבחנייה שלו תעמוד מכונית גדולה וישנה, למשל כמו הולוו 760 שהייתה לשמוליק. ברגע של גדלות נפש חשבתי להגיד לו שאני מוותר לו ושהוא יגור בבית של הגנן. אבל לא אמרתי. התעקשתי להחזיק את הקלפים קרוב לחזה. אולי זו הייתה טעות.

מיכל ווסר
הכאב כל כך גדול ופתאומי שנותרתי ללא מילים
שמוליק היה חבר, אוזן קשבת וחיבוק חם
הוא תמיד היה שם בשבילי
זה בלתי נתפס
כבר מתגעגעת

פנחס ביבלניק
היום, בשובי מפולין, נודע לי ששמוליק הלך לעולמו. כשקראתי על כך לא יכולתי להאמין שפתאום כך, בן רגע, נעלם אחד האנשים היפים שהכרתי בחיי. איני יכול לחשוב שאותו אדם שהכרתי שנים רבות נעלם ולא ישוב. שמוליק היה אחד האנשים המעטים שידע לשלב שובבות של נער-רחוב עם שכל חריף של אדם משכיל, יכול היה לדבר בהתלהבות על מאכל באותה הנאה בה ידע לתאר ספר שקרא (בגללו התוודעתי, בין השאר, לספר "תולדות האהבה" ועליו דיברנו רבות); שמוליק אהב לטייל ולחוות מקומות באמצעות בני האדם שעשו ועושים את המקום: הוא לא נסע רק כדי לראות נופים אלא כדי להכיר אנשים (בטיול בצרפת ביקר בעיירות ונכנס לבתי ספר כדי לדעת "מה לומדים וכיצד"..), כמה סמלי שמת בטיול לווייטנאם... סיפוריו על התבגרותו, על כיצד היה מעורב בקטטות, על אהבתו לאישתו, על התמודדותו, לפני מספר שנים עם מחלת הסרטן ועל הטיפולים שקיבל בלי שהדבר ישפיע על מה שהוא כל כך אהב לעשות: ללמד, להיות מעורב בהכשרת מורים לעתיד...
לי תהיינה חסרות שיחותנו על החיים, על הורות, על זוגיות, בעצם על כל דבר ודבר, תהיינה חסרות לי עיניו העמוקות והמחייכות.
רק ינחם אותי, אם בכלל, לדעת שזכיתי להיות במחיצתו

חזרה לעמוד הראשי של המידעון לחצו כאן