ריצה למרחקים ארוכים - משה ישעיהו - רכז חברתי של תכנית פלח

משה ישעיהו

אילו שאלו את הילד הקטן שרץ בין הגבעות הירוקות באפריקה אם יבוא יום שהוא יהיה אדם שיודע לקרוא ולכתוב, יושב על ספסל הלימודים ואולי יגיע למוסד אקדמי במדינה מערבית, ספק אם ילד זה היה יכול להבין את משמעות הנבואה העתידית שלו. הוא לבטח היה מבטל את הדברים ששמע בבוז מוחלט משום שהעולם האחר, שאיננו ריאלי עבורו לא היה מובן כלל. אולי זה לקוח מאגדה בדויה אך למעשה הילד הזה היה אני.

נולדתי באתיופיה. בגיל 5 אבי הודיע לי כי הגיע הזמן להפגין בגרות ולעזור למשפחה וכי מעתה המשמורת על עשרות העזים והכבשים מוטלת עלי. שמחתי על המעמד החדש שלי. יום יום נהגתי לקום מוקדם ולצאת למרעה, למרחבים הפתוחים והירוקים, אהבתי ועדין אני אוהב ומתגעגע לאותם מרחבים, לנחלים ולשמים הכחולים.

העולם שגדלתי בו היה עולם בראשית, הכול נעשה בידיים עמלות, אבות חרשו בשוורים זרעו קצרו במגל, אמהות שאבו מים מהבאר. הרדיו היחיד שראיתי היה הרדיו שהביא אבא במסעו מהעיר. בסביבתי לא היה בית ספר שכן בזמנו לא הייתה חובת חינוך במדינה.

בשבתות סבא הקריא לי מן התנ"ך. עם הזמן גברה הסקרנות ואהבה לתנ"ך באופן בלתי רציונאלי. רציתי לקרא ולהיות עצמאי אפילו שלא שנזקקתי למיומנות קריאה וכתיבה כדי להסתדר בחיים. לא היה צורך בכך. הציפיות של ילד כמוני היו ברורות. כשאתבגר הורי ימצאו לי שידוך טוב, כלתי לעתיד תבוא לגור אצל הורי עד שיהיו בטוחים שרכשה מיומנויות של אישה נשואה עצמאית, מן הסתם תהיה מופקדת על משק הבית, תלך להביא מים מן הבאר ולהרוות את צימאוני לאחר עבודה קשה בחריש עם שוורים בשדה, אך לא כך היו פני הדברים. בגיל 8 מצאתי עצמי בעל כורחי במסע מורכב לישראל דרך סודן. המסע נמשך שנתיים, מתוכן שבועיים של הליכה רגלית עד הגבול ומאבק קיומי במשך שנתיים בסודן עצמה. התנחמתי בכך שיום אחד אוכל לשבת על ספסל הלימודים ולא אזדקק לתיווך של אבא וסבא שיקראו לי את סיפורי התנ"ך. כאשר היה אבא מביא ספר חדש ממקום כלשהו, הייתי לוקח את הספר ומעביר את ידי על האותיות כאילו הן היו העזים הרכות שהיו לי. באותם ימים, כשהייתי במסע בלתי צפוי, האגדה על עולם אחר התחילה לקבל צורה מציאותית.

בסודן פתח הצלב האדום בית ספר ואני דרשתי בכל תוקף להכנס בשעריו. בסודן גם נחשפתי לראשונה לעולם הטכנולוגי, ראיתי מכוניות...

הגענו לארץ ישראל באישון לילה ואני כבר בן 11, יום למחרת ביקשתי משתי קרובות משפחה שהגיעו לפנינו לקנות לי מחברת ועפרון להתחיל במלאכת קריאה וכתיבה, מאז אותו יום ועד היום לא שבעה נפשי מקריאה, אני יכול להיכנס לחנות ספרים ולהעלם.

הימים חלפו, משבר ההגירה שתקף את ההורים הלך והחריף, המציאות הפכה ליותר מורכבת, והדרך להגשמה אישית של ילד לומד הלכה והתרחקה. אני מחליט ללכת ללמוד בפנימייה, שם אני מתמסר באופן מוחלט ללימודים, וחרד למה שצופן העתיד שלי, מה אהיה כשאגדל.

בסיום התיכון השתלבתי בלימודים אקדמאים בחינוך והוראה בירושלים. התואר איפשר לי להיות בתפקידים משמעותיים בחינוך הוראה. התגייסתי לצבא, ובמסגרת תפקידי העברתי קורסים מגוונים לעולים חדשים מיוצאי אתיופיה וחבר העמים במחווה אלון. מעבר למעמד של קצין למדתי מיומנויות נוספות שעזרו לי מאוחר יותר להסתדר עם העולם הגדול. המסגרת הצבאית נתנה לי ביטחון והחלטתי ללמוד לתואר שני לצד עשייה חינוכית עשירה באחת הפנימיות בצפון.

היום אני רכז חברתי של סטודנטים יוצאי אתיופיה הלומדים אצלנו במכללה, הנאבקים לשבור את תקרת הזכוכית. כאן אני רואה אותם עוברים את אותם ייסורים של הבית והסביבה שאין להם את התשתית לחוויה לימודית אקדמית, ויש פערים שצריך להשלים. אני רואה את המאבק העיקש להצליח ולהיות דוגמא ואני נמצא כאן כדי לומר להם: כן, אתם תעשו ותצליחו. גם אני הייתי שם, זה אפשרי. ניתנת לכם ההזדמנות, יש תמיכה, ורבים מתנדבים לסייע. לו הייתי צריך לבחור במושג אחד שאותו הייתי רוצה להעביר לסטודנטים הייתי בוחר במלים "אני יכול".