מיצגים פוליטיים - ד"ר זהבה סמוחה ברקני

במסגרת השבוע הפוליטי 2015, שנערך במכללת סמינר הקיבוצים, בחסות אגודת הסטודנטיות והסטודנטים, יצרתי חמישה מיצבים פוליטיים - מיצב אחד לכל יום מהשבוע הפוליטי.
ההחלטה ליצור את המיצגים באה מתוך הרצון שלי כמחנכת פוליטית וביקורתית ליצור במה אקטיביסטית להבעת דעות פוליטיות בשפה הוויזואלית בשילוב אמנויות בחינוך, ובכך להגדיל את מגוון ההתרחשויות הפוליטיות שקורות בו זמנית בקמפוס. בהיותי מרצה לסוציולוגיה וחינוך, חשוב לי להנכיח את מגוון הביטויים הפוליטיים הקיימים עבורנו במרחב. בנוסף, חשוב לי להמחיש לסטודנטיות ולסטודנטים שאני כמרצה נמצאת בתוך מעגלי העשייה עליהם אני מדברת ( (walk the talk).

בחרתי ליצור את המיצבים הפוליטיים מכיוון, שמיצב מהווה דרך לפנייה ישירה ועם זאת פתוחה לפרשנויות, לערעור וזעזוע של הקהל מתוך רצון להעלות את המודעות למושגים פוליטיים כגון: עוני, "עבודה ערבית", תקווה, חינוך פורץ גבולות. כל הנושאים נוגעים במופעים של אי-שוויון בחברה הישראלית.
יצרתי מיצב מתווסף: כל יום גידרתי עוד שטח קטן בסרט אדום-לבן, שבדרך כלל מזהיר אנשים מפני מפגע, ובסופו של השבוע הפוליטי היו בשטח קטן יחסית חמישה מיצבים.
 

המיצג הראשון עסק בתקווה. בשלט כתבתי: נא להיות בשקט, כאן גרה התקווה, היא בת שנות אלפיים. לא שומעת, לא רואה, וממעטת לדבר.

מיצג ראשון - התקווה

במיצב זה ניסיתי להתעסק בקיום של המושג תקווה עבורי. התקווה היא הרצון שתתגשם במציאות התרחשות הכוללת רגש של ציפייה - חוסר תקווה הוא ייאוש. "התקווה בת שנות אלפיים" - אין תחושה של התחדשות, אין דיאלוג בין קבוצות , אין הקשבה. השתמשתי במנגל כסמל לישראליות - חגי ישראל בעולם החילוני מנסים לעצב לעצמם מסורת, מאחר וטרם נוצרה מסורת כזו, מאופיינים חלק מהחגים והמועדים בעולם החילוני בהתקבצות סביב המנגל, אולם אין הוא יכול להיות תחליף לתוכן ממשי לחג. במיצב זה אני שואלת על מקומה של התקווה בחברה הישראלית.


המיצב השני עסק ב"עבודה ערבית". בשלט כתבתי: זהירות, כאן בונים. אחמד ומוניר.

מיצג 2 - עבודה ערבית

במיצב "עבודה ערבית" התעסקתי בזהותם השסועה של ערביי ישראל. לאורך שנים ערביי ישראל והפלסטינים מועסקים בעבודות לא-מקצועיות, הזוכות לשכר נמוך. העדר מעמד אזרחי, ורמת חייהם הנמוכה, יחסית, העמיקו את ניצולם. לא רק שאין להם שום זכויות פוליטיות או חברתיות, במובן מסוים הם אנשים בלתי נראים. כל ממשלות ישראל, שמרו על האינטרסים של המעסיקים החזקים ולא אכפו שום מדיניות לשיפור בתנאי השכר של הפועלים הפלסטינים. בשנים האחרונות עלתה רמת ביטויי השנאה כלפי העובדים הערבים, על רקע מוצאם בלבד, תוך קריאות לפעול "לכל הפחות" לגירושם. מדובר בתופעה המתרחשת לאחר כל התלקחות בזירה המדינית. התנהלות זו מוכיחה שזכויותיהם של העובדים הערבים בציבוריות הישראלית הן זכויות מותנות שמאוימות מכל התרחשות פוליטית.


המיצב השלישי עסק בעוני. בשלט כתבתי: אם אין להם לחם, שיאכלו בריוש.

מיצג 3 - עוני

"אם אין להם לחם, שיאכלו בריוש" qu’ils mangent de la brioche. pain, S’ils n’ont plus de
במרכז האזור המגודר - פיתות יבשות עם כיתוב: הילד הזה הוא עני. הילדה הזאת ענייה. אחד מכל שלושה ילדים בישראל - עני. בישראל חיים יותר מ- 2.5 מיליון עניים, 932 אלף ילדים עניים. מיליון בני אדם בישראל חיים מתחת לקו העוני. אחת מתוך שש משפחות בישראל – עניה. להיות עני זה להיות עני מעצמך.

עוני הוא לא רק מחסור באוכל, אלא היעדר יכולת חומרית לסיפוק צרכי החיים המינימליים, מזון, לבוש וקורת גג. דוח העוני האלטרנטיבי מציג תמונה קשה בהרבה מזו שמשתקפת מהדוח של הביטוח הלאומי, שפורסם בתחילת ינואר, בו נטען כי 1.6 מיליון בני אדם בישראל חיים מתחת לקו העוני, מהם יותר מ- 750 אלף ילדים. הדוח של ארגון "לתת" מתבסס לראשונה על מדד הבוחן מחסור בצרכים חיוניים לצורך קיום בכבוד בכמה תחומים בהם דיור, השכלה, בריאות, ביטחון תזונתי והתמודדות עם יוקר המחייה בישראל בקרב אוכלוסייה נזקקת. על פי מדד העוני האלטרנטיבי, בישראל חיים היום 2.54 מיליון איש המוגדרים כעניים, מהם 932 אלף ילדים. משמעות הנתון האחרון היא ש- 35.1% מאוכלוסיית הילדים בישראל מוגדרים עניים.
העוני הוא אינו גזרת גורל, חובתה של הממשלה החדשה שתקום להציב את הטיפול בבעיית העוני והפערים החברתיים בראש סדר העדיפויות הלאומי.


המיצג הרביעי עסק במחאה החברתית. בשלט כתבתי: העם דרש (בעבר) צדק חברתי
מיצג 4 - מחאה חברתית

במיצב ניסיתי להנכיח באמצעות אובייקטים אלמנטריים (חוזה שכר דירה וגביעי גבינת קוטג') את יוקר המחייה כיום בישראל. אובייקטים אלו הפכו להיות סמלים בעקבות המחאה החברתית. המחאה של קיץ 2011 החלה עם פעולת מחאה של דפני ליף כנגד מצב שוק הדיור, במקביל פתח איציק אלרוב קבוצת מחאה בפייסבוק הקוראת להימנע מקנייה של גבינת קוטג', כצעד ראשון בדרך להורדת יוקר המחיה בישראל.
ומה קרה מאז? אחרי מחאת האוהלים בקיץ 2011 ,הייתה עצירה כמעט מוחלטת במחירי הדיור שהתחלפה בסחרור מחירים כלפי מעלה אחרי מספר חודשים ומחיר מוצרי המזון הבסיסיים עלה גם הוא.
המיצג קורא לקהילת מכללת סמינר הקיבוצים לבחון מה קרה מאז יוני 2011 עד עכשיו ולעמוד על ההשפעה של המחאה החברתית והשינוי בשיח הפוליטי הישראלי.


המיצג החמישי עסק בחינוך פוליטי. בשלט כתבתי: המורה, צדק חברתי זה לבגרות?

מיצג 5 - חינוך פוליטי

המיצב האחרון הוא קריאה למחנכות ולמחנכים לעזוב לרגע את הכיתה הבטוחה ולצאת עם התלמידות והתלמידים אל הרחוב כדי להיפגש עם האנשים המיצגים את הסוגיות החברתיות הבוערות ולפתח איתם דיאלוג. דיאלוג כזה יאפשר לפתח הבנה, סולידריות חברתית ואקטיביזם חברתי. היציאה מהכיתה היא חלק מהביקורת על מתודות ההוראה המהוות עוד כוח להגמוניה החינוכית. הן תומכות באידאולוגיה השלטת שמשתיקה ומדירה את קולו של האחר.
ההתעניינות של הצופים במיצבים, נעה בין סקרנות, הפתעה ודחייה. חלק מקהילת הסמינר עברה ליד המיצבים מבלי ששמו לב שמשהו בכלל מתרחש וחלק מהאנשים ניגשו, עמדו קרוב למיצב וניסו להבין מה זה. היו שעמדו ליד המיצבים התווכחו ודיברו.
במבט מסכם אני רואה את חווית העשייה כהזדמנות ליצור שיח ולהנכיח נושאים חברתיים שמעסיקים אותי. הנגיעה בחומרים והמפגש עם המתבוננים יצרו אצלי את התחושה וההבנה שיציאה מהעולם המילולי לעולם הוויזואלי של החומרים מאפשרת חוויה וסוגי תקשורת אחרים שמגרים את החשיבה ומשקפים את העמדה של הצופה.


לחזרה לעמוד הראשי של המידעון לחצו כאן