דברים לזכרו של יותם חכם ז"ל - מאת מאור זגורי וכרמל נצר

יותם חכם

מאור זגורי על יותם חכם ז"ל



"אלה הם חיינו והם אוזלים מאיתנו רגע אחרי רגע"

 

על הירך של יותם היה קעקוע. מסרט. סרט שאומר ש"עלינו להרפות. עלינו להבין, לא לפחד, אלא להבין שיום אחד אנחנו נמות. ועד היום בו נפנים את העובדה הזאת ונפסיק להתכחש לה, לא נהיה חופשיים באמת".
זה מה שיותם בחר לקעקע על עורו. כמוטו. כאמונה לחיים. כדרך


אני מבקש דווקא במעמד הזה, כשהעיניים שלנו נשואות מעלה ועיניי מעלה ניבטות אלינו, לא לדבר על האובדן שלו אלא דווקא על החיים הגדולים שחי.


רצה הגורל שאכיר את יותם בשתי תקופות חיים שונות. הראשונה כתלמיד והשנייה כחבר. כשאני מהרהר בתקופה הראשונה אני זוכר תלמיד סקרן וחצוף שלא קונה כל מרכולת שהמורה בא למכור במהלך השיעור. אני זוכר תלמיד מאתגר, תלמיד חוקר, ומבטל, מבקר ומטיל ספקות. סוג התלמיד ששווה להלחם עבורו עד שיצליח.

בסוף כל שיעור היה ניגש אלי, לוחץ לי את היד ואומר "תודה היה שיעור מאוד מעניין היום". ואני הייתי עונה לו - "תודה על הביקורת, באמת". שנינו היינו מחייכים וממשיכים ביומנו.


כזה היה - בלי שמץ התנצלות ובלי שמץ התנשאות – אלא פשוט וישיר. כמו ברק. כמו גשם.


שנה מאוחר יותר גיליתי בו חבר. חבר שידע לעורר בי השראה. השראה אמיתית. בכוח הזה שלו - האנטגוניסט, הכובש, המתחכם. חבר שמקשיב בעיניים פעורות, חבר שנלחם על החברות ומשקיע בה. חבר שהילתו בוהקת בין עוברי האורח האפורים של חיינו.


ביום ששמעתי על התאונה – הדבר הראשון שחלף במוחי היה 'זה בלתי אפשרי'. 'מדעית. זה בלתי אפשרי'. יותם שאני מכיר היה מפעיל איזה כוח-על מכפות ידיו ומשלח כדור אנרגיה שהיה מעיף את האוטובוס אל תוך בניין סמוך, יותם הזה היה אוחז באחיו ועף אל מעל העיר בגלימה מתנופפת, יותם ההוא היה נעמד יצוק כמו פסל פלדה, יורה אש מעיניו ומשמיד בכוח אישיותו את הרחוב כולו


אנחנו עומדים כאן היום ופרפר מתעופף ודבורה הומה ואנחנו מעבירים משקלנו מרגל אחת לשנייה - מקיימים החלטות אקראיות מן רגע לרגע ואי אפשר שלא לחשוב שכל החלטה כזאת שהייתה אחרת באותו רגע ולא היינו עומדים כאן היום. שיחת טלפון, רמזור אדום, גשם, רוח, אור-יום, פרפר או דבורה או כל דבר במרקם החיים שהיה קופא ולא היינו עומדים פה


אבל אנחנו כאן.


יותם בטח היה מגחך מהצד על כל הסיטואציה והיה אומר לנו ללכת לבתים שלנו ולעשות אהבה.
יותם היה מזכיר לנו שלכולנו יש יעד וזמן, ותפוגה. ושלחיים יש תכניות משלהם ושכולנו ברי חלוף. גם אני גם אתם. והיה בקולו קורא לנו שנחיה עד הסוף, ללא חשש ובלי גבולות נימוס וסדר כי אין זמן בשבילם. שנחיה חזק וטוב. זקופים וגאים. כמוהו.


אם יותם שבעיני רוחי תמיד יצטייר כאל יווני - הרקולס ואכילס ששום מפלצת לא תוכל לו - אם בו נפלה שלכת - אזי הזמן של כולנו שאול.


על העורף שלו היה קעקוע - "להיות או לא להיות?". להיות או לא להיות??
במרחק הזמן, לאורך ובהשראתך הפכת עבור כולנו, הפכת עבורי – את השאלה הזו למשימה - בטח שלהיות.


ממזר. יש רגעים בהם אני בטוח שבכוונה הלכת ככה צעיר כדי לעשות יחסי ציבור לעצמך. שאיכשהו הצלחת לסובב את חוקי היקום. כמו הית' לדג'ר, כמו קורט קוביין, כמו ג'יימס דין. מתאים לך נורא לרצות להישאר לנצח רענן וצעיר וחי. וככה, איכשהו לנצח את הכול ולהצליח לא לדהות לעולם


כתב: מאור זגורי, מרצה בביה"ס לאומניות הבמה

 

כרמל נצר על יותם חכם ז"ל




הכרתי את יותם בסמינר הקיבוצים, בכיתת המשחק, שנה א'. בקושי שלושה חודשים הכרנו - ועברו כבר כמעט חודשיים מאז שהוא איננו. מאותו יום שבו קיבלנו את הבשורה המרה על מותו של יותם, אני מתהלכת עם תחושת כבדות, תחושה של החמצה כבדה. החלטתי לכתוב לו מכתב, לנסות להגיד לו כמה מהדברים שלא הספקתי להגיד, שהייתי אומרת לו אם הייתי פוגשת אותו שוב.


יותם: מהזמן הקצר בו הכרתי אותך הדבר היחיד שאני מסוגלת לחשוב עליו הוא כמה היית יכול להשיג, ולהיות, כי היית אדם יוצא דופן, מיוחד. פשוט יותם. היית נכנס כל יום לכיתה בלבוש יותר "מתוקתק" ואופנתי מהיום שלפניו. היית יפה תואר - חיוך ענק, והיו לך עיניים סקרניות תחת משקפיים עבות של דוגמן. היית יושב בשיעור, ומוציא את היומן שלך וכותב. לפעמים הייתי יושבת לידך ומנסה לראות מה כתבת לך שם. אני מניחה שאלה היו מחשבות ורעיונות, כי לא מפסיקים לספר עלייך שהיית מלא בתכניות וחלומות.


בעוד כולנו חולמים לכל היותר להיות שחקנים, כבר מהיום הראשון אמרת לכולנו שאתה רוצה להיות במאי, שאתה לומד משחק כי אתה חושב שבמאי צריך להיות גם שחקן. מאותו רגע הרגשתי שמשהו בך שונה. כולנו משתוקקים, מפחדים, חוששים מכל תרגיל איתו צריך לעלות על הבמה, ואתה רגוע- מחפש איך להפוך את התרגיל למיוחד, איך לתת לו איזה "טוויסט".


נדמה שחיפשת את ה"טוויסט" בכל דבר. לעיתים לא אמרת לנו את האמת לגבי פרטים מחייך האישיים, ואני לא הבנתי - למה לך מעשי הקונדס האלה? אבל מאוחר יותר, כשחברנו לתרגיל משותף, הבנתי שכזה אתה - משחק בכל מקום שבו אתה רק יכול. היית עושה "ניסויים חברתיים" כאלה, כך אמרת לי. תהית מה נחשוב בכיתה אם היית עושה כך או אחרת. ראיתי את האור בעיניים שלך כשאתה מדבר על בני אדם. הייתה לך מין קריצה כזו על החיים, כאילו אתה מסתכל עליהם מבחוץ, איך כולם רצים במעגל ואתה עושה את הכל בדרך שלך, בקצב שלך.


אני מודה, ואני יודעת שגם אתה ידעת, שלא כל התלמידים בכיתה קיבלו את הגישה הזו בקלות. רבים לא הבינו, וגם אני לא הבנתי בהתחלה. חשבתי שאתה צוחק עליי, שאתה מסתכל עליי מלמעלה. למזלי ניתנה לי ההזדמנות לעשות איתך את אותו תרגיל משחק ולגלות דבר כל כך אחר. פשוט אדם שונה - לא קונבנציונלי, כל כך מיוחד. תוך כדי הכתיבה אני נזכרת בעוד ועוד דברים. והתחושה של הפספוס עולה בי שוב. דווקא בשבועיים שלפני התאונה משהו בך נפתח. החיוך שלך היה גדול מכרגיל והאנרגיה שלך גם היא היתה נוכחת יותר מאי פעם. פתאום אני נזכרת שיומיים לפני התאונה שרת בשיעור פיתוח קול את "i did it my way" של פרנק סינטרה. אחרי התאונה שרנו את השיר כולנו יחד ושמנו לב למילים:


And now, the end is here
And so I face the final curtain
My friend, I'll say it clear
I'll state my case, of which I'm certain
I've lived a life that's full
I traveled each and ev'ry highway
And more, much more than this, I did it my way .
 

כמה המילים האלה נכונות לגבייך. עשית את הכל בדרך שלך. וכמה זה מוזר ששרת דווקא את השיר הזה, כאילו הרגשת במשהו. מאותו יום שבו קיבלנו את הבשורה הנוראית על מותך, כל פרט בך הפך למשמעותי יותר, לזיכרון חזק ומוחשי מאד. דברים קטנים ויום-יומיים פתאום מזכירים לי אותך. הבוטנים מהמכונה של החטיפים שהיית אוכל בלי הפסקה; הצ'יטוס שהייתי נותנת לך בתמורה לצ'יפס שלך, וגם הכיסא הריק שעדיין נמצא בכיתה. היינו 24 בכיתה ופתאום, ביום אחד, אנחנו 23. כסא אחד ריק, והנוכחות שלו מהדהדת כל הזמן.


אני בוחרת לסיים את המכתב הזה בתודה לך, כי לימדת אותי שיעור חשוב. הצבת לנו מראה מול הפנים, וכאילו אמרת "היי! החיים כל כך קצרים- תחיו כל רגע". גם בגלל שכזה היית, וגם מפני שראיתי עד כמה החיים הם יקרי ערך ושבריריים. לימדת אותי שיעור גדול על סובלנות. הראית לי עד כמה אני, ואולי גם אחרים, מתקשים לקבל מישהו לא רגיל, לא קונבנציונלי, לא מרצה את כולם ולא עושה כמו כולם. אני מתחרטת שלא הקשבתי לך יותר, או סתם ישבתי איתך בהפסקה לדבר, כי אני בטוחה שהיה לי כל כך הרבה ללמוד ממך- ואני חושבת לעצמי, מי יודע איזה במאי מרתק, שחקן, אלף דברים ואחד שהיית יכול להיות..


בחיים לא אשכח אותך יותם. אני יודעת שאם היית פה היית אומר לי"'תגידי, מה את מבזבזת זמן? - צאי החוצה, תשתי בירה". אבל אני הייתי חייבת לכתוב לך מה אני מרגישה, אולי כדי לנסות ולפצות קצת על הזמן האבוד, הקצר והיקר שהיה לי ולכל הכיתה איתך


כתבה: כרמל נצר, תלמידת משחק שנה א'

 

לחזרה לעמוד הראשי של המידעון לחצו כאן.