אצלנו בחצר

מעורבות חברתית בקרב סגל המכללה

כמה פעמים אמרתם לעצמכם שהייתם רוצים להתנדב ולתרום מזמנכם למען אחרים?
היחידה למעורבות חברתית ומינהל משאבי אנוש, מובילים פעילות של מעורבות חברתית בקרב סגל המכללה וכל אחד יכול להצטרף ולהתנדב בהתאם ליכולתו.

לשם כך יצרנו קשר עם עמותת "לשובע- חינוך מזון ומחסה" וגיבשנו מתכונת התנדבותית ברשת "בתי קדימה" המהווה מסגרת של חינוך משלים לילדים ונוער בסיכון בכיתות ב' עד י', לצד "אימוץ" בית קדימה "חץ" ביפו, המשמש בית חם ורשת תמיכה לילדים אלו.

במסגרת הפעילות ניתן לסייע בכל אחד מהתחומים הבאים:
עזרה בהכנת שיעורי בית; העברת פעילויות סביב נושאים/חגים; קיום ימי "שיא" משותפים עם המכללה; סיוע בתחזוקת המבנה על ידי מחלקות: מינהל טכנולוגיות ומחלקת אחזקה ותפעול; תרומת ציוד לפי הצורך; הכוללת: ציוד משרדי/ ספרי קריאה /משחקים וכו'.

שעות הפעילות: 14:00-18:30. ניתן להתנדב באופן פרטני או בצוות, לפעילות חד פעמית או יותר.

אנו מזמינים כל אחת ואחד להצטרף ולהתנדב בהתאם ליכולתו בהתאם ליכולתו לפעילויות ב"בית קדימה" ביפו המשמש בית חם ורשת תמיכה לילדים ונוער בסיכון.

לפרטים נוספים פנו לשלי דה פז ממינהל משאבי אנוש בכתובת המייל:shelly_dep@smkb.ac.il


פרויקט טיפואטיקה בספריית אמנויות

פרויקט טיפואטיקה, עיצוב פרשני של שירה באמצעות טיפוגרפיה, חוגג השנה חמש שנים.
במסגרת הפרויקט שנערך בהנחיית אריק כספי, ראש תחום תקשורת חזותית, במחלקה לאמנויות העיצוב, מעצבים תלמידי מבוא לטיפוגרפיה שנה א' במחלקה לאמנויות העיצוב שירי משורר/ת ונפגשים עם המשורר/ת.

לציון האירוע, הוצבו בספריית אמנויות מבחר שירים מעוצבים של רוני סומק וגלעד מאירי. העבודות מוצגות על שולחנות הספרייה ויוחלפו בעתיד בשירים מעוצבים חדשים.
בואו לבקר בתצוגה!

פרוייקט טיפואטיקה   פרוייקט טיפואטיקה   פרוייקט טיפואטיקה  

לרקוד זיכרון: ניצולי שואה והחברה הישראלית

הקורס "לרקוד זיכרון: ניצולי שואה והחברה הישראלית"הוא סמינריון של היחידה למעורבות חברתית בבית הספר לאמנויות המחול, בהנחיית ד"ר לילך ניישטט בורנשטיין. מטרת הקורס היא לעורר מחשבה רפלקטיבית על מקומם של ניצולי השואה ושל זכר השואה בחברה הישראלית, להרחיב את גבולות העדות וההגדרה של "ניצולי שואה" ואת גבולות התפיסה שלנו אותם.

הקורס מתמודד עם סוגיות של זיכרון, זהות וייצוג אמנותי בנרטיבים שאינם תמיד עולים בקנה אחד עם הנרטיב ההגמוני. העבודה על הנרטיבים נערכה באמצעות פרקטיקות אוטו-אתנוגרפיות וחקירת ייצוגים אמנותיים של זכר השואה. הקורס נערך במקביל לפרויקט תיאטרון-מחול בגרמניה, ואיפשר שיתוף ובחינה משותפת של חומרים בתהליך המחקר והיצירה.

במרכז הקורס עומד סיפורה של קרלה רווה, ניצולת שואה החיה בין שני עולמות. בעיר מולדתה שבגרמניה היא אשת עדות. בית ילדותה הפך למוזיאון ובית הספר המקומי נקרא על שמה. בישראל, בה קבעה את ביתה אחרי המלחמה ואשר בה היא חיה עם משפחתה עד היום, היא נמנעת מנשיאת עדות. ההפרדה הטריטוריאלית בין נשיאת עדות לבין שתיקה במקרה הפרטי הזה שימשה בקורס כמנוף לעיון בתפיסת עדותו ודמותו של ניצול השואה בחברה הישראלית. חילוץ עדותה במרחב הישראלי על ידי המרצה בקורס היווה מודל להצלת סיפור מושתק.

בקורס משתתפים עשרים סטודנטיות וסטודנטים, רקדנים, יוצרים ומבצעים בתחום התיאטרון-מחול ומורים למחול ולתיאטרון. חלק מן הסטודנטים הם בני הדור השני, השלישי והרביעי לניצולי שואה. לסטודנטים אחרים אין קשר משפחתי ישיר לניצולי שואה.

בתחילת הקורס כתבנו חיבור בנושא "השואה ואני". בחיבור בחנו את תפיסותיהן ועמדותיהן האישיות כלפי המושג שואה דרך שאלות כמו: מי אני, מתי שמעתי בפעם הראשונה את המלה שואה, מה היא אומרת לי, מהו ניצול שואה עבורי וכן הלאה. החיבורים שימשו חומר לבחינה רפלקטיבית משותפת בכתה.
בשלב הבא למדנו על תפיסות שונות של השואה בחברה הישראלית דרך מאמרים אקדמיים, קטעי פרוזה והגות. השאלה "מי נחשב לניצול שואה?" נבחנה בכתה דרך מסמך ממשלתי. הסטודנטים התוודעו להיררכיה בהגדרת ניצולי השואה כפי שהיא מעוגנת בהיסטוריה של החקיקה של כנסת ישראל, מימי ראשית המדינה ועד ימים אלה.

למי מותר לדבר על השואה? את השאלה הזאת בחנו דרך שירים העוסקים בזכר השואה שכתבו משוררים ישראליים מארצות מוצא ודורות שונים. שרטטנו מפות היררכיה שמבטאות את ההנחות הסמויות בחברה הישראלית בשאלות "למי מותר לדבר על השואה? מי נדרש להקשיב?" המפות הללו שימשו בסיס לחקירה משותפת והשוואה בין תפיסות שונות.

במקביל לחקירת זכר השואה למדנו לערוך מחקר אוטו-אתנוגרפי. כל אחת מהסטודנטיות איתרה "שותף לפעולה", כלומר: ישראלי בעל מחוייבות לנושא זכר השואה, שמעוניין לבחון את גבולותיו ולחולל שינוי במצב הקיים. חלק מ"השותפים לפעולה" הם ניצולי שואה, סבים והורים של הסטודנטיות או של מכריהן, אך לא כולם כאלה. חלק מ"השותפים לפעולה" הם אנשים שאינם מזוהים באופן אוטומטי עם השואה: ישראלים ממוצא מזרחי, ילידי הארץ וילידי ברית המועצות.

כל סטודנט נפגש כמה פעמים עם השותף שלו, שוחח איתו, הקליט את השיחה, תמלל וחקר אותה. את התובנות שגילו חלקו הסטודנטים עם שותפיהם לפעולה, ויצרו טקסט משותף. עבודת הסמינריון שנכתבת במהלך הקורס כוללת את תיעוד השיח, ממצאי המחקר האוטו-אתנוגרפי, חקירה אקדמית ואמנותית, אישית וקבוצתית.

סטודנטים מספרים על הקורס:
"הקורס 'לרקוד זכרון' הוא מסע מרתק וסוחף, המשלב הקניית ידע עם חיבור רגשי לניצולי השואה בחברה הישראלית. דרך לימוד מאמרים, ניתוח שירה ודיונים כיתתיים נחשפתי לרבדים שהיו חדשים עבורי. הליווי הצמוד והתומך של לילך לקראת הראיונות ובעקבותיהם הפכו את הקורס בשבילי לחויה מפרה, מרגשת ומאתגרת" (מוריה קלטר)

"בקורס הבנתי שחוסר הידיעה שלי הוא בעצם מתנה. דרכו הגעתי לשאול שאלות ולהטיל ספק במובן מאליו. במהלך השנה גיליתי הרבה סיפורים חדשים על השואה, הרבה יותר ממה שיכולתי לשער: סיפוריהן של חברותי לכיתה, הסיפורים של שותפיהן לפעולה, סיפוריהם של הסבים שלי ושל המשפחה שלי. הקורס נתן לי הזדמנות להקשיב למה שפחדתי לשמוע" (צליל אטלן)

״את מלחמת העולם השנייה עבר סבא שלי כנער יהודי באיטליה. הוא איבד את ביתו וחלק ממשפחתו נרצחה, אבל משום שלא היה במחנה ריכוז ומה שסיפר על המלחמה נצבע בגוון הרפתקני והומוריסטי, אף פעם לא חשבתי עליו כעל ׳ניצול שואה׳. הקורס נתן לי הזדמנות לשמוע מחדש את הסיפור השלם של סבא שלי, להתבונן בתפקיד המכריע שיש לזכר השואה בעיצוב הזהות שלנו כישראלים, ולחשוב מחדש על האופן בו מיוצג ומעוצב זכר השואה בחינוך ובאמנות. על כל אלה אני רוצה לומר: תודה" (יותם קלו לבנה)

"הקורס גרם לי להתבונן על זכר השואה כעל גורם מרכזי בעיצוב החברה הישראלית בת ימינו, על פניו ותפיסותיו השונות. זאת היתה תחושה של מגע בעצבים חשופים שאי אפשר ואסור להתעלם מקיומם. הדיאלוג המעמיק עם ניצולת השואה היה בשבילי הזדמנות נדירה שלדור שלנו ניתנה הזכות האחרונה לקיים, מפגש שילדינו לא יוכלו עוד לחוות". (דנה קופלביץ)

"תרומתו של הקורס בעייני הוא קירוב הלבבות שהוא יצר. שמעתי לראשונה סיפורים על השואה מאבי, שהוא בן לניצולי שואה. המפגשים שערכתי גם גרמו לאבי לשמוע לראשונה את עדותה של אמו, ואני הייתי עדה למעמד המרגש" (מורן קירזנר)

"במהלך הקורס למדתי על תפיסות שונות של זכר השואה בחברה הישראלית ובחנתי אותן באופן ביקורתי. הקורס גרם לי להבין שהשואה היא לא רק אסון לאומי, אלא גם בסיס שממנו צומחות תפיסות פוליטיות וחברתיות במדינת ישראל" (איתן מושקובסקי)

"בזכות הקורס שמעתי עוד חלק מסיפורה של משפחתי. המפגשים חשפו בפני צד חדש שלא ראיתי קודם וגרמו לי להבחין בחוזקות של משפחתי. דרך החיבור שכתבתי על השואה והחברה הישראלית הרחבתי את ידיעותיי ונוכחתי לדעת שזכר השואה מרחף בתודעה הלאומית לאורך כל השנים כעננה" (סטודנטית)
"הקורס פתח עבורי הזדמנות למפגש אינטימי ומרגש עם ניצולת שואה, ספוג בהומור ובכאב. היא חלקה איתי סיפורים מסמרי שיער והרפתקאות מנקודת מבטה של ילדה. למשמע סיפוריה חשתי ש"הכל פוליטי", כפי שכתבה שימבורסקה. המפגש האישי שפך אור על דילמות ומוסכמות בתודעה החברתית בישראל, וזרח כלפיד של הומניות, אהבה ואהבת אדם" (זיו צפריר)

"הקורס עורר בי שאלות לגבי היחס בין הפרט לבין החברה. נוכחתי בחשיבות ההקשבה לקול האישי של האדם העומד מולך, מבלי למהר לשייכו לקבוצה. השיחות והדיונים האירו לי במיוחד את הדור השני, בני הניצולים. אני מאמינה שהשואה היא חלק מהחברה שלנו ולעולם תישאר כזאת" (יפה כהן)

"בקורס נחשפתי לזוויות חדשות ומרתקות על תפיסת זכר השואה בחברה הישראלית. זכיתי לנפץ סטיגמות שהיו לי על ניצולי השואה. במהלך הקורס קראנו מאמרים על השתיקה וההשתקה של הניצולים. הם גרמו לי לחשוב איפה אני יכולה להיכנס באופן אקטיבי ולהשפיע על המצב הקיים באמצעות המחקר שאני עושה. זכיתי להכיר אדם מיוחד ויקר, ניצול שואה ואיש חינוך, שהסכים לצאת איתי למסע המשותף. אני מודה לו על ההזדמנות שנתן לי לצעוד איתו בדרך, על הנכונות לבחון מחדש את סיפורו, לחקור ולחפש "בין המילים". תודה ללילך על הנחיה קשובה, מלמדת, אנושית ורגישה, שיצרה את התנאים שאפשרו לנו לרצות לצאת ולחקור, ושלימדה אותנו איך לעשות זאת" (מור שאנן)

"למרות שאיני מגיעה ממשפחה של ניצולי שואה, נושא זה תמיד היה קרוב ללבי. המפגשים הכיתתיים והמפגשים האישיים בהם נחשפתי לסיפוריהם של ניצולי שואה ובני משפחותיהם, חיזקו אצלי את תחושת השליחות: בתור חברה עלינו להתאחד למען מטרה משותפת ולעשות כל שביכולתנו שזכר השואה ולקחה לא ידעך וישכח לעולם" (לירון יועץ מוריס)

"הקורס והמפגש עם ניצולת השואה עוררו בי תחושת שייכות. בפגישות איתה מצאתי את עצמי מהופנטת מהעוצמה שיש בה ומהעובדה שהיא באמת הייתה שם. לראשונה חשתי שיש בי כוח, דרך ורצון להביא לשינוי, ולו הקטן ביותר: אצלי, אצל משפחתי וחבריי" (לטם זאבי)

הצגת קטעים נבחרים מעבודות הסטודנטיות והסטודנטים תתרחש במפגש מיוחד הפתוח לקהל הרחב ביום שני, ה- 26.5.14, בכיתה 86 בקמפוס המרכזי, בין השעות 12:15-13:45
 

לרקוד זיכרון: ניצולי שואה והחברה הישראלית

לחזרה לעמוד הראשי של המידעון לחצו כאן