הכביסה השחורה / טל פליישר

אמרו עליי לא פעם שאני יפה נפש. תמיד בזלזול. תמיד בהתנשאות. תמיד בציניות קיומית. ובכלל, באיזו זכות אני מרשה לעצמי להיות יפה נפש? באיזו זכות גבר לבן, ממעמד סוציו-אקונומי גבוה, משכיל, אזרח במדינה דמוקרטית (עאלק) ומערבית (עאלק), שנהנה מזכויותיו כאזרח יהודי-ישראלי, שיכול להרשות לעצמו להיות צמחוני או סמולני (רחמנא ליצלן), חבר בקופת חולים "כללית" (פלטינום, בנוסף לביטוח הפרטי)-- באיזו זכות אני מרשה לעצמי להזדהות עם כל מי שלא זכה להיות במצבי? באיזו זכות מרשה לעצמו אדם כמוני להזדהות עם אישה, אפריקאית, "מסתננת", מנושלת מזכויות, ממדינה ומביטוח בריאות, אישה ענייה ושקופה? באיזו זכות אני מזדהה עם "הסרטן בגוף האומה"? באיזו זכות אני מרשה לעצמי להיות "יפה נפש"?

אז בואו נעשה סדר בבלגן, או יותר נכון, בואו נעשה כביסה (והפעם ננסה לא להפריד שחורים מלבנים). מושגים רבים בשפה העברית (ובעצם בכל שפה) הם מושגים שעברו מה שנקרא "מכבסת מילים". לשלטון וההגמוני הרבה יותר נוח לקרוא לפליטים "מסתננים", למבקשי מקלט "מהגרי עבודה", ולניצולי תופת "סרטן". השפה שלנו יוצרת מציאות, יוצרת תודעה, יוצרת (והורסת) חיים. אם נקרא להם "פליטים", לא נוכל להתעלם מהדמיון בינם לבין סבינו וסבותינו, פליטי מלחמת העולם השנייה; אם נקרא להם "מהגרים", לא נוכל להתעלם מהדמיון בינם לבין אותם יהודים שהיגרו לישראל וחלמו על עתיד אחר; אם נקרא להם "ניצולים" או "שורדים", לא נוכל להתעלם מהדמיון בינם לבינינו, שחיים שנים תחת איום של טרור ובכלכלה טורפנית; אם נשתמש במלים המדוייקות לא נהיה עוד "אנחנו" ו"הם". "כולנו" זה כבר ממש מסוכן.

גם "יפה נפש" זו מכבסת מילים. מכבסה שמנסה לומר שעדיף להיות אטומים, אדישים ועסוקים בעצמנו. מכבסה שמוכנה לנקות אך ורק בגדים של "נפש יהודי הומיה". מכבסה שחושבת שרק לה מגיעה תקווה לבגדים לבנים ונקיים לכבוד שבת המלכה. ואם כך, כבסו אותי כמה שאתם רוצים, אבל זוהי לא זכותי להיות יפה נפש. זו חובתי.