הפרד ומשול: מבקשות המקלט, תושבי השכונות / אייל יבלונקו

"למה אתה חושב שיש פה רק גברים? הם מהגרי עבודה! הם באו לפה לעשות כסף. הם לא פליטים... כאן יותר מסוכן מבאריתריאה...". את המשפט הזה אמר לי אחד המשתתפים בהפגנת הפליטים הגדולה בת"א ב 2013. להפגנה הגיע חבר הכנסת לשעבר, הכהניסט מיכאל בן-ארי. אני הייתי שם כדי לתמוך בפליטים ובזכותם למקלט. בן-ארי התווכח איתי ועם חבריי, אבל מארגני ההפגנה אמרו לנו שעדיף להתעלם ממנו.

בן-ארי וחבריו ניסו לתמרן את תושבי דרום תל אביב ומבקשי המקלט בשיטת "הפרד ומשול". בהפגנה אלימה אחרת שנערכה שנתיים קודם לכן אמרה חברת הכנסת דאז מירי רגב כי הסודנים הם "סרטן בגוף המדינה", ומפגינים שברו חלונות של מכוניות ובתי עסק. התשתיות המקרטעות ומערכות הרווחה והחינוך הקורסות צריכות להתמודד עם עוד 50 אלף איש חסרי אמצעים.

תושבי השכונות הותיקים ומבקשי המקלט משוסים אלה באלה. שתי הקבוצות נפגעות מאותה מדיניות ממשלתית של אפליה והזנחה, ויש להן אינטרס משותף להיאבק ביחד נגד המדיניות הזאת. במקום לתבוע פתרון ממי שמזניח את השכונות כבר שנים ומקצץ ברווחה, הימין הקיצוני פועל בשכונות כדי להפנות את האצבע המאשימה כלפי ה"מסתננים".

נשים פליטות נפגעות יותר מהגברים מהמדיניות הנאו-ליברלית של הממשלה. זאת תופעה מוכרת בחברה הפטריארכלית. קיצוצים והפרטות בשירותי החינוך והרווחה מובילים להעמסת עוד "עבודות בית" על נשים, עבודות שהן לא מקבלות עליהן שכר. כשהמדינה לא מספקת חינוך לילדים, האישה היא מי שבדרך-כלל נאלצת לדאוג להם. המצב של מבקשות המקלט גרוע במיוחד משום שמדינת ישראל אינה מכירה בהן כפליטות. כתוצאה מכך ילדיהן הרכים אינם זוכים לחינוך מסודר ונאלצים להשתכן בגנים מאולתרים וצפופים שמכונים "מחסני תינוקות", אין די שירותי רפואה ואין דיור.

התצלום מתוך הסרט

התצלום מתוך הסרט "כופר נפש"

מבקשי מקלט רבים אינם מקבלים אישורי עבודה, ולכן הם תלויים במעסיק באופן טוטלי. אם "יעשו צרות" המעסיק ילשין עליהן לרשויות. מעסיקים מנצלים את מצוקתם של מבקשי המקלט משלמים להם שכר נמוך ומונעים מהם את זכויותיהם כעובדים. מעסיקים רבים מעדיפים להעסיק פליטים על פני ישראלים, ועניין זה מעמיק את השסע בין תושבי השכונות לבין מבקשי המקלט. השכר של נשים פליטות נמוך יותר אף מזה של הפליטים הגברים. כלפי נשים, הניצול של המעסיקים לא מסתכם בשכר נמוך. במקרים רבים מעסיקים מנצלים את מצוקתן של מבקשות המקלט ומפעילים התעללות ואלימות מינית.

במאבקם של הפליטים בישראל נשים ולקחות חלק מכריע, על-אף היותן מיעוט בקרב מבקשי המקלט בישראל. המאבק שהגיע לשיאו ב 2013 עזר להעלות את משבר הפליטים על סדר היום הציבורי, הביא את מצבם לתודעת הציבור הרחב, וחיזק אותם במאבקם על זכויותיהם. הנשים הפליטות התחזקו ומאז המאבק צברו תאוצה כמה פרויקטים ועמותות שמקדמות את העצמתן, כדוגמת "קוצ'ינטה" ו"המרכז לנשים אריתראיות".

המחאה והעמותות שקמו בעקבותיה הן השלב הראשון בהתארגנות של מבקשות המקלט. להן ולתושבי השכונות יש אינטרס לדרוש ביחד השקעה מאסיבית בתשתיות, דיור וחינוך בשכונות, לדרוש שיפור בתנאי ההעסקה ושכר שווה לפליטים ולנשים, ולדרוש הכרה בפליטות. השביתה של הפליטים הראתה שהעובדות הן שמפעילות את הכלכלה. להן יש את הכוח לשנות את המציאות. אירגוני העובדים, ובראשם ההסתדרות, צריכים היו לגבות את השביתה הזאת. תפקידם עכשיו הוא לאגד פליטים, להילחם על הזכויות שלהם, כולל הזכות למקלט מדיני, ולהגן על נשים מפני תקיפות מיניות במקום העבודה. התשובה למעסיקים נצלנים, לגזענים כמו בן-ארי, ולממשלה, היא מאבק משותף של תושבי שכונות ומבקשות מקלט, נשים וגברים, נגד הזנחת השכונות ולמען צדק חברתי ושוויון.

התצלום מעמוד הפייסבוק של קוצ'ינטה

התצלום מעמוד הפייסבוק של קוצ'ינטה