שיר אשכבה לחנוך לוין

נעם ביצור, איתמר מנדלסון ודנה שטנדל

שירי ערש הם הגשר המחבר בין מצב ההכרה וחוסר-ההכרה. בעזרתם מעבירה האם את התינוק מהערות אל השינה. המעבר אל השינה מכיל בתוכו רמות שונות של מתח ואי-וודאות: האם התינוק ירדם? מתי ירדם? האם תערב לו שנתו? האם יחלום חלומות מתוקים או שיתקף בסיוטים? מתי יתעורר התינוק? האם יתעורר? המתיקות המרגיעה של שיר הערש משככת את החרדה ומשקיטה את כאב הפרידה הזמנית שבין ההורה והילד.

הרגע היומיומי שבין הערות והשינה נושא את המשקל הסימבולי של המעבר בין החיים לבין המוות. הפוטנציאל הדרמטי האצור בו לא חמק מעיניהם של מחזאים רבים. במונולוג השייקספירי המוכר המתחיל במילים "להיות או לא להיות", מתלבט המלט אם ליטול את חייו בידיו. הוא משווה את המוות לשינה ונבהל מפני החלומות הלא ידועים שהוא עלול לראות בתרדמת המוות.

בשנת 1999 עלתה בתיאטרון הקאמרי ההצגה אשכבה. זו ההצגה האחרונה שביים הבמאי והמחזאי הישראלי הגדול, חנוך לוין, לפני מותו. הוא נפטר ממחלת הסרטן חודשים ספורים לאחר הבכורה. זהו מקרה יוצא דופן של מחזה העוסק במוות, שנכתב על ידי אדם ההולך בידיעה מלאה לקראת מותו, ומבויים על ידו בחודשים האחרונים לחייו. לוין, שהואשם פעמים רבות בציניות, חוסר חמלה וחוסר רחמים כלפי האדם והחיים, בחר לביים את יצירתו האחרונה בפיוטיות ויופי בימתי רב, בעזרת ליווי מוזיקלי עשיר ומתוק ותפאורה סימבולית היוצרת עולם חלום של דימויים צבעוניים. לוין המתיק את הגלולה עבור הצופים, וכן עבור עצמו, כפי שמרגיעה את עצמה האם המזמרת שיר ערש.

הניגוד בין המתיקות הפיוטית של ההצגה ובין עיסוקה במוות יוצר תחושה אירונית, שמאפשרת לצופים להיות בעת ובעונה אחת מעורבים רגשית ובעלי מבט חיצוני על ההתרחשות. האירוניה מגיעה לשיאה בשני מקומות להצגה, שבהם עושה לוין שימוש בשני שירים בעלי מבנה של שיר ערש, אך הם מרמזים באופן ברור למוות. השירים לא הופיעו במחזה המקורי, והוספו על ידי לוין הבמאי בתהליך העבודה. אם ההצגה כולה היא מעין שיר ערש של הבמאי לעצמו ולצופים החוששים מהמוות לא פחות ממנו, אפשר לראות זאת באופן הברור ביותר בשירים עצמם.

השיר הראשון מושמע מפיה של אשה זקנה גוססת. היא מעלה בו את זכרון צחוקם של הוריה:

ילדה שלי, קטנה שלי,
אל תבכי, אל תבכי
הנה ירח וכוכב
הנה חתול, הנה ארנב
הנה אנחנו וגם את
והבובה אשר אהבת.

את השיר מלווה מוזיקה שקטה, מלודית, עליזה. רגע לפני מותה הזקנה נזכרת בבת שילדה לבעלה, תינוקת עם תלתלים זהובים. היא ובעלה נהגו לשיר לתינוקת הקטנה שירים על יד עץ הערבה. התינוקת  מתה לאחר שבוע. היא מעלה זכרון של עצמה כילדה בבית הוריה, זכרון שמח של הורים צוחקים. ואז היא מתחילה לשיר את השיר, דווקא מתוך הזכרון המשמח. היא מזמרת את שיר הערש ששרו לה בילדותה, או את השיר ששרה לילדתה, ואולי את שניהם.

במחזה ההיזכרות בילדות מגיעה רגע לפני המוות. בכך לוין משווה בין הלידה לבין המוות, מקרב ומדגיש את הדומות שביניהם. שיר הערש המשמש להרגעת הילדה והרדמתה, משמש גם כנחמה לפני השינה הגדולה של תום החיים.

בסוף הסצנה נכנסים הכרובים, שליחיו הרחומים של המוות, ומחזירים את הזקנה אל ילדותה-מותה. המלאכים משמשים תחליף לאב ולאם הנעדרים: "איפה קיבלת מכה?... הראי לנו... איפה המכה, שניתן לך נשיקה ולא יכאב לך". שלושת המלאכים, שבתרבות היהודית ובתרבות הנוצרית מתקשרים עם לידה, מסמנים במחזה הזה את המעבר לעולם המתים. כך מוכפל פעם נוספת הקשר שבין הרדמת הילד לבין המוות. כאשר הזקנה גוססת מופנית אליה שאלה כלילדה קטנה: "יודעת לאן נוסעים?". היא עונה בביטחון: "יודעת... לאבא ואמא... שלי". זוהי, אם כן, שיבה אל חיק ההורים ואל הילד הפנימי.

לוין, המחזאי הגוסס, ערך באמצעות המחזה אשכבה לעצמו, ואולי גם לילד בתוכו. סיפור העלילה הוא סיפור חיים חד-כיווני בטווח שבין הלידה והמוות. המסע אל המוות משיב אותו חזרה אל אבא ואימא, חזרה אל הילדות.

שיר הערש השני במחזה מבוצע על ידי אם שתינוקה נרצח. במעשה של נקמנות אכזרית, יוצקת אישה אחרת מים רותחים על התינוק. לאחר שהאם מתאבלת על מות בנה, מבוצע שיר ערש אותו שר התינוק לעצמו לפני שינה ממנה לא יתעורר לעולם:

כשתחשכנה עיניי
שאבי את עיני המתות
אל עינייך הפקוחות,
וקבלי את מראי המוטל חיקך,
ועשי לי מקום כי קר,
כי אהבתי מאוד להיות בחומך,
ועכשיו כבר רחוק ממך,
ועכשיו זה נגמר,
לא יהיה עוד,
רק עיניי המתות בעינייך הרואות,
בעינייך החיות עיניי המתות
חיות עוד מעט, כל עוד
תחיי גם את,
כל עוד תזכרי, כל עוד.

בשיר הערש מרגיע ההורה את התינוק לקראת המעבר מעולם הערות אל עולם השינה. אולם כאן התינוק הוא זה המנחם את האם. האם החיה מחרישה ואילו התינוק המת ושר. התינוק מדבר על מותו ומצווה על האם לחיות ולזכור. זכר התינוק יחיה כל עוד האם תחיה ותזכור:

בעיניך החיות עיני המתות חיות עוד מעט, כל עוד תחיי גם את, כל עוד תזכרי, כל עוד.

חנוך לוין מדמה את המוות לשינה ארוכה לתוכה גולשים לקצב השקט. שיר הערש מעניק לנו את הכוח הדרוש להתמודד לא רק עם המעבר לשינה אלא עם המעבר אל המוות עצמו. האם ההצגה אשכבה ממלאת תפקיד דומה? את התשובה יוכלו לתת רק הצופים.

יוסף כרמון וג'יטה מונטה ב'אשכבה' (1999). התצלום מתפרסם באדיבות תיאטרון הקאמרי

שיר אשכבה לחנוך לוין