פתח דבר

גל הטרור באוקטובר תפס אותנו כשאנחנו עסוקים בשאלה מה הקשר בין אמנות לבין פרקטיקות יומיומיות במציאות הסובבת אותנו:  איך פסל בכיכר ציבורית או מעקה מדרגות בבניין משותף, על פניהם אנחנו חולפים יומיום, מעצבים את תפיסתנו ומשפיעים עלינו?

האירועים האקטואליים רק עוררו אותנו להבחין בתמהיל הישראלי הכורך יחד חרדה, מלחמה, הנצחה ואמנות: מוזיאון פתח תקווה לאמנות, בו ביקרנו, הוא בעצם "בית יד לבנים" הראשון בארץ; באיזור המוזיאון גילינו טנק סורי שנלקח כשלל, לצד אנדרטת זכרון לחייל שנפל במלחמת שלום הגליל; בין היצירות בהן צפינו בתערוכה תצלום תערוכת נשק משלל האויב שהוצגה במוזיאון הזה עצמו בשנות החמישים ("שלל", מיכל בראור), פסל חוצות בתבנית משגר כיפת ברזל, ועבודת סאונד המערבת בין אזעקת אמת, מוזיקת טכנו ושירי יום הזיכרון ("Safe and sound" אלונה רודה). אמנות עכשוית, גם כשהיא מופשטת, אינה מנותקת מן המציאות.

אף אחת ממשתתפות סדנת אמנות וחינוך אינה סטודנטית לאמנות פלסטית. יש בין המשתתפים סטודנטים למדעים, מדעי הרוח, אנגלית, חינוך מיוחד, חינוך לגיל הרך, בימוי, מחול וניהול עסקי. הסדנה נוצרה במטרה לעורר את פרחי ההוראה לחושב על אמנות, לבחון את הרלוונטיות שלה לחייהם, לחשוב על ההוראה כאמנות ועל האמנות כהזדמנות ללימוד.

השנה התמקדה הסדנה בחקירת מוסד המוזיאון כגוף חינוכי, דרך התערוכה 'ארמון הבדולח והמקדש הארור' (אוצרת: הילה כהן-שניידרמן, מוזיאון פתח תקווה לאמנות קיץ 2015). שמה של התערוכה רומז לשתי תחנות היסטוריות בתולדות מוסד המוזיאון: ה'קריסטל פאלאס' דמוי-החממה בלונדון של  1851 והדגם המודרניסטי של 'הקוביה הלבנה' , בתבניתו נוצרו רוב המוזיאונים לאמנות היום. שני הדגמים הללו מציגים אג'נדה שונה בנוגע ליחס בין מה שקורה בתוך המוזיאון לבין מה שקורה מחוצה לו. קראתי לסדנה "אל תוך המוזיאון וממנו החוצה" במטרה לבחון את התנועה בין שני הקטבים הללו. בין השאלות בהן דנו בסדנה: מהי אמנות ומה תפקידה? מה הקשר בין אמנות לחינוך? מה פירוש ללמוד אמנות? מהי פרשנות אמנות ולמי היא מיועדת? איך ניתן לפתח דיאלוג עם יצירת אמנות בהעדר ידע אמנותי? מה תפקידו המסורתי של המוזיאון? איך הובנה מאז מושג המוזיאון ואילו אתגרים עומדים לפניו היום? איך נוצרת תערוכה? מה תפקידה של האוצרת? מה הזיקה בין האמנים והיצירות המוצגות בתערוכה? איך מוזיאון, בית ספר או כיתה במכללה, יכולים להפוך למקומות בהם מפתחים רעיונות שיש להם יישום גם מחוץ לתחומיהם?

במהלך הסדנה התוודעו הסטודנטים למושגי יסוד באמנות, ביקרו בתערוכה במוזיאון כמו גם באוסף שבמרתפי המוזיאון, חקרו קבוצת יצירות ישראליות עכשויות, שוחחו עם אוצרת התערוכה והתנסו ביצירה בהנחיית האמניות מיכל בראור והילה טוני נבוק. תוצרי הסדנאות הם פעולות של מחווה ופרשנות ביחס ליצירות האמנות. מערכת העיתון, שחבריה לקחו חלק גם בסדנאות האמנות, תיעדה את חויית הביקור במוזיאון, את תהליך ההתנסות והלימוד, וערכה את תוצרי היצירה בסדנאות. התערוכה  "ארמון הבדולח והמקדש הארור", המורכבת מיצירות של  11 אמניות ואמנים ישראלים צעירים, נוצרה במהלך חדשני. בניגוד לפורמט ההגמוני המקובל  בו האוצרת בוחרת ומציבה בתערוכה את היצירות המתאימות לתיזה שלה, כאן האמנים והאוצרת פעלו יחד כקבוצה היוצרת ומקבלת החלטות משותפות.  במשך שלוש שנים נפגשה הקבוצה, עם גיבוש קו המחשבה המשותף (אותו הם מכנים 'פיסול דוקומנטרי', כלומר יצירות המחדירות  תופעות מהחלל העירוני אל תוך המוזיאון) נולדו היצירות המוצגות בתערוכה. הצבת היצירות בחלל המוזיאון נעשתה גם היא בהליך משותף, שעורר הכרה באינטרסים האישיים והמשותפים של חברי הקבוצה. חלק מהיצירות חודרות זו לתחומה של זו, ומכיוון שאין תגיות המציינות את שמות האמנים  ושמות היצירות, התערוכה כולה נתפסת כפרוייקט בו האחריות המשותפת מתעלה מעל האגו הפרטי. בהשראת התערוכה גם העיתון שכאן מוגש כיצירה קבוצתית, בלי ציון שם הסטודנט שיצר כל חלק.

את הטקסטים והפעולות שיצרו הסטודנטים במסגרת הסדנה העלינו לאפליקציה החדשנית ComeToArt, המציעה מודל רב-חושי ורב-קולי,  פלורליסטי ואינטראקטיבי, שמנגיש את האמנות ואת השיח עליה לציבור כלל שוחרי התרבות והאמנות בארץ. אנחנו מודים לדוד פייביש, מפתח האפליקציה, על שיתוף הפעולה הנדיב.

בעבודות המוצגות כאן תוכלו למצוא את הדי האירועים האקטואליים. אם יש סיכוי שהשפיות תגבר על החרדה ושפת הכוח, אם יש יתרון לתהליכים ארוכי טווח כמו חינוך על פני אירועים רצחניים הרסניים, אם יש סיכוי שאמנות תשפיע על המציאות --- הרי הוא כאן.

לילך ניישטט בורנשטיין